היי!
גם התינוק שלי היה צורח כל היום, ניסינו להרגיל אותו לשבת בסל קל כשהיינו עושים את עבודות הבית, אבל הוא היה בוכה. ניסינו עגלה (יש לנו עגלה קטנה), הוא היה לידינו כשהיינו עושים כלים או מקפלים כביסה, וזה לא היה עוזר, 5 דקות והוא היה בוכה, הייתי מיואשת!!!
נהפכתי לסמרטוט, לא היה לי כוח לצאת מהבית, היינו הרבה בבית, עד שעברנו דירה כשהוא היה בן חצי שנה.
מה אגיד לך, סיוט פשוט סיוט. למזלי הייתה לנו הרבה סבלנות והבנתי שאסור לשדר לו שהוא לא בסדר, גם כשהוא לא היה ישן כל הלילה, לא התרגזנו. בסוף נפל לידיי הספר :"הלוחשת לתינוקות". זהו ספר של מטפלת קונבנציונלית שלא מאמינה ב עקרון הרצף והיא צודקת.
על רגל אחת התיאוריה הטיפולית שלה:
תינוק בן יומו יכול להירדם לבד. זה חשוב, ברגע שתינוק נרדם לבד הוא גם נרגע לבד.
אמהות רבות עושות טעות פטאלית בכך שהן מרדימות את ילדן על הידיים או ע"י יניקה ואוכל, כך הוא מתרגל להירדם ע"י עזרים (קביים).
לכן אחרי האוכל היא ממליצה להשאיר את התינוק ער ולשים אותו במיטתו, שם הוא יירדם לבד.
כל זה טוב ויפה אך מה עושים עם תינוק "מקולקל"? בספר יש תוכנית של שלבים שם היא מסבירה כיצד להחזיר אותו לרוטינה.
להרדים אותו במיטתו. אני יכולה להגיד שזה מאוד קשה, הבן שלי נכנס לשגרה רק כשהוא הלך למעון.
ומאז הוא הולך לישון ב-20:00-21:00. טפו, טפו, טפו.
מאחר שהתינוק שלך קטן עדיין אני חושבת שזה יהיה קשה קצת אבל יש לי מה להציע לך:
7:00-8:00 בבוקר,להעיר אותו גם אם הוא ישן,ולהתחיל את היום.
בדרך כלל יש שתי תנומות במשך היום, תעמעמי אורות ותדברי בטון רגוע, ותאותתי לו שהוא צריך ללכת לישון.
תשתדלי לתת לו את הארוחות בזמנים קבועים.
לקראת הערב 19:00,תעשי לו אמבטיה חמה ומרגיעה,ואז אחרי האמבטיה תעשי לו מסאג'.
ואז תאכילי אותו ותשכיבי אותו לישון. שוב הוא הרי קטן, אבל אני מבטיחה לך, שאם תעשי כל יום אותו דבר ושתשמרי על שגרה, התינוק יתרגל אליה עד כדי כך שהוא יזדקק לה, אחרי שבוע תשימי לב שהוא בוכה בשעות קבועות, לאוכל ולשינה.
ואל תישברי, ברגע שהוא יתחיל לזחול כמות הבכי תפחת ב-80%, כי הוא יהיה עסוק, ויותר עצמאי.
בהצלחה.

מעשנת (מדי פעם) - האם את הצלחת "לתקן" את התינוק שלך לפי השיטה שלה?
הבעיה שלי עם השיטות האלה זה שהן נורא יפות בספר אבל בתכל'ס לשים אותו במיטתו,שם הוא יירדם לבד יכלול זמן ארוך מאוד של בכי, ובסוף בכלל לא בטוח שהוא גם יירדם (נראה לי שלא).

איתי,
ניסיתי את שיטותיה להרדים התינוק לבדו במיטתו שבועיים שלושה,(קראת את הספר?),הצליח חלקית,במקום ללכת לישון ב-23:00-24:00
הוא הלך לישון ב-21:30-22:00,וגם אחרי מאמצים ועצבים של ברזל.
מה שכן אני בטוחה במאה אחוז,שאים בשבוע הראשון לחייו היינו מניחים לו לנפשו,ולא מנדנדים אותו או מרחפים מעליו עים שדיים/מוצצים/בקבוקים/דיבורים/ ופאניקה כללית,הוא היה הרבה יותר רגוע בחודשים שלאחר מכן.
בנוגע לעקרון הרצף הנסיון ליישם אותו בחברה המערבית הוא מוטעה,מכיוון שאצל הילידים הילדים והתינוקות חיים בחמולה שבה יש
עוד תינוקות שמגודלים באופן דומה והם כול הזמן ביחד השבט ולכן יש את תחושת החמימות וה"ביחד",ושם זה מצליח.
בחברה המערבית,התינוק נישא במנשא עים ציצי תחוב בפה,מנודנד על כול פיפס,ונתון לחסדי אמא צעירה ולחוצה להשביע את רצונו בכול מחיר,כשהם לרוב לבד במשך כול שעות היום למעט מפגשים חברתיים קצובים בזמן,מה שיוצא בפועל זה ילד נודניק תלותי שאינו יודע להרגיע את עצמו,וסומך על הסביבה בשביל זה.
וחוצמזה הידעת שמחברת הספר "עקרון הרצף",היא רווקה ללא ילדים,והדוגמא היחידה שהיא נותנת מנסיון אישי בספר היא
שהיא ישנה עים הקופים שלה במיטה?,לכן צריך לקחת הכול בפרופורציות,ולשלב שיטות,ולא להיות פנאטים לאופנות.
הכול יחסי.(_:

בחברה המערבית,התינוק נישא במנשא עים ציצי תחוב בפה,מנודנד על כול פיפס,
הלוואי שזה היה המצב בחברה המערבית (-;

מה שיוצא בפועל זה ילד נודניק תלותי שאינו יודע להרגיע את עצמו, וסומך על הסביבה בשביל זה.
על סמך מה את אומרת את זה?
_וחוצמזה הידעת שמחברת הספר "עקרון הרצף",היא רווקה ללא ילדים,והדוגמא היחידה שהיא נותנת מנסיון אישי בספר היא
שהיא ישנה עים הקופים שלה במיטה?,_
טוב, אז אני נשואה עם ילדים, ורק מחשש לעין רעה אני לא אתאר את עצמאותם, בטחונם העצמי וחוסנם הנפשי, אחרי שגדלו בצורה דומה למדי לתיאור שלעיל. ואם כבר, הקטנצ'יק, שגדל ככה יותר מאשר הבכורה, הוא עוד פחות תלותי ונודניק.
כתבתי את זה כבר במקום אחר כאן בעבר, במילים קצת אחרות: "דיאטה" של קשר והיענות לצרכים מגבירה את הסיכוי לרעב מתמיד אליהם.

אני לא מנעתי תשומת לב מבני וגם כול צרכיו נענו ועדיין נענים.
אבל אני לא מאמינה שאמא צריכה להיות קדושה מעונה,ולהיהפך לסמרטוט בלי חיים פרטיים,שמוצא את עצמו מנדנד את ילדו ב 24:00 בלילה כדי שיילך לישון כבר.אם מגיעים למצב הזה אז כנראה משהוא לא דופק כמו שצריך...חשוב להציב גבולות.
אמא רגועה היא אמא טובה יותר.צריך למלא אנרגיות ,לא צריך להגיע למצב של מצבר ריק,אני זוכרת שאני הגעתי למצב של בכי בגלל תשישות ולא בגלל משהוא אחר.
על סמך מה אני אומרת את זה?,ובכן במפגשים עם אמהות קלוטים סוגים שונים של הורות וכן סוגים שונים של ילדים,
באופן טבעי אני מסתכלת על הקשר בין האם לילד,ומתרשמת.
יש תינוקות ששולטים באמהותיהן,ויש אמהות ששולטות בתינוקותיהן.(שולטות כמנהלות את חייהם),והאפשרות השנייה היא הטובה ביותר לשני הצדדים.את יכולה לטעון מה שאת רוצה,אבל אם תעייני בעמוד לעיל תקראי בכול הודעה הזדהות מצד אמהות לכותבת הראשונה ,
שאינה מצליחה להרגיע את תינוקה.מה זה אומר לנו?,שהיה להם קל?

מעשנת -
במקום ללכת לישון ב-23:00-24:00 הוא הלך לישון ב-21:30-22:00,וגם אחרי מאמצים ועצבים של ברזל.
גם אצלנו זה קרה פשוט כשהתחלנו לעשות דברים מוקדם יותר (לרחוץ, לעשות מסג' וכו) בלי שיטות למיניהן (את יכולה לקרוא לזה "שיטת איתי להליכה מוקדמת לישון"). אני לא בטוח שזה נקרא ש"השיטה הצליחה חלקית". ואם כבר, החלק הקל (שהילד ילך לישון מוקדם יותר) הצליח, החלק הקשה (שירדם לבד) לא.
מה שכן אני בטוחה במאה אחוז,שאים בשבוע הראשון לחייו היינו מניחים לו לנפשו,ולא מנדנדים אותו או מרחפים מעליו עים שדיים/מוצצים/בקבוקים/דיבורים/ ופאניקה כללית,הוא היה הרבה יותר רגוע בחודשים שלאחר מכן.
יכול להיות, כולנו חכמים יותר לאחר נסיון, לא? . בכל מקרה אל תהיי בטוחה, זה עלול למנוע ממך לגלות שאת טועה (אם תטעי).
מה שיוצא בפועל זה ילד נודניק תלותי שאינו יודע להרגיע את עצמו, וסומך על הסביבה בשביל זה.
מצטרף למסעדה - על סמך מה את אומרת את זה? מהמדגם הלא מייצג שיש לי (לא הילד שלנו, הוא עדיין קטן מדי) את פשוט טועה.
באופן כללי אני לא פריק גדול של גישת "עקרון הרצף" (למען האמת אף פעם לא קראתי אותו ולכן אני לא יכול להגיד אם אני מסכים אתו או לא, אבל את הגישה הכללית ספגתי מאינספור מקורות) אבל נראה לי טפשי לפסול את הגישה כולה, כמו שנראה לי טפשי לפסול לגמרי את כל מה שמזכיר חברה מערבית. אור נהנה ממוצץ ומעגלה כשזה מתאים לו, ונהנה ממנשא כשזה מתאים לו. לגבי נושא אי-אמהותה של המחברת, יש על זה במקומות אחרים באתר.

אגב - קראתי חלק מ"הלוחשת לתינוקות". היו דברים שנראו לי נכונים וסבירים. אבל שוב - אני לא ממש מאמין בשיטות קסם. יש לי בעיה עם זה שהמחברת כותבת הכל כמו סוכנת מכירות שמנסה לשכנע אותך לקנות את מרכולתה. למרות שעבדה עם 20 אלף ילדים, כתיבה קצת פחות פסקנית היתה עוזרת לי להתחבר טוב יותר לספר.

מעשנת -

7:00-8:00 בבוקר,להעיר אותו גם אם הוא ישן
למה בדיוק? ואם אני ישנה? ואם אני שותה תה, ונהנת מהשקט, וטוב לי עם זה שיש לי רגע שקט בתחילת היום שמאפשר לי להתחיל אותו עם כח?

ברגע שהוא יתחיל לזחול כמות הבכי תפחת ב-80%
מה עם ה 80% האלה? למה הם נעלמים? את (היא) טוענת שהם נגרמו משעמום? כי אחרת - אני מבינה כך: היתה לו סיבה (שאין לי מושג מה היא) לבכות, וכשהוא מתחיל לזחול הוא מתחיל גם להתעלם מרגשותיו. זה (התעלמות מרגשותיו) אני לא רוצה שיקרה לילד שלי.

יש תינוקות ששולטים באמהותיהן,ויש אמהות ששולטות בתינוקותיהן.(שולטות כמנהלות את חייהם),והאפשרות השנייה היא הטובה ביותר לשני הצדדים
על סמך מה את טוענת את זה?
לא שהאפשרות הראשונה נראית לי. שתיהן נראות לי לא טובות.
ז"א - בגיל 0, הצרכים של התינוק בד"כ קודמים, ולאט לאט גדלים (התינוק והוריו) לאיזון של מערכת היחסים, כך שהצרכים הדחופים והחשובים קודמים, ולא משנה של מי הם.

מצטטת ממה שכתבתי לך לפני כמה הודעות:
"לכן צריך לקחת הכול בפרופורציות ולשלב שיטות,ולא להיות פנאטים לאופנות ,הכול יחסי".(:
בתגובה ל:"נראה לי טפשי לפסול את השיטה כולה".
בגדול לא באתי לקדם שיטה כזו או אחרת ,אלא רק להדגיש כי שגרה לתינוק היא דבר חשוב והיא מקנה לו בטחון,תינוק שיודע פחות או יותר מה הולך לקרות איתו, יותר רגוע מתינוק שאין לו הרגלים שהוא יכול לסמוך עליהם.
להציב גבולות כחלק משגרת יום,גם מקנה לתינוק בטחון בעצמו,כי הוא לא מבוגר,הוא צריך לחיות את חייו,לא את חיי.
איך אתה מעדיף את היום שלך?אתה רוצה לדעת מה תעשה היום? או שאתה מעדיף לחיות בחשיכה בלי לדעת מה יהיה הלאה?

1. אים את שותה כוס תה ונהנית מהשקט,אז תעירי אותו כשתגמרי את התה.
2. את טוענת שכהתינוק מתחיל לזחול הוא מתעלם מרגשותיו?,אני לא הבנתי מה את אומרת בדיוק.

אבל כשהתינוק זוחל והוא יותר מעסיק את עצמו הוא פחות בוכה בהחלט,הוא לא צריך לדרוש את תשומת ליבי בתכיפות כמו מקודם,הוא פחות חסר אונים פיסית,והוא יותר פעיל וזה מעסיק אותו.אני לא המצאתי את זה. זה ככה בחיים.
שמתי לב שרמזת שהייתה לו סיבה אחרת לבכות,לא יודעת מה את רוצה.

1. שתי האפשרויות לא נראות טובות?,לא זה ולא זה?,את רוצה להתווכח,אבל אין לך טיעון משכנע נגד.

אשמח לשמוע משהוא יותר מגובש.

_מצטטת ממה שכתבתי לך לפני כמה הודעות:
"לכן צריך לקחת הכול בפרופורציות ולשלב שיטות,ולא להיות פנאטים לאופנות ,הכול יחסי".(:_
ולמרות זאת לא נראה לי שלקחת את עיקרון הרצף בפרופורציות אלא פסלת אותו מכל וכל ככל שזה נוגע לחברה המערבית:
_בנוגע לעקרון הרצף הנסיון ליישם אותו בחברה המערבית הוא מוטעה,מכיוון שאצל הילידים הילדים והתינוקות חיים בחמולה שבה יש
עוד תינוקות שמגודלים באופן דומה והם כול הזמן ביחד השבט ולכן יש את תחושת החמימות וה"ביחד",ושם זה מצליח.
בחברה המערבית,התינוק נישא במנשא עים ציצי תחוב בפה,מנודנד על כול פיפס,ונתון לחסדי אמא צעירה ולחוצה להשביע את רצונו בכול מחיר,כשהם לרוב לבד במשך כול שעות היום למעט מפגשים חברתיים קצובים בזמן,מה שיוצא בפועל זה ילד נודניק תלותי שאינו יודע להרגיע את עצמו, וסומך על הסביבה בשביל זה._
שוב, אני לא פריק גדול של הגישה, אבל כן לוקח את מה שנראה לי מתאים ממנה. בילד הבא אני בטח אעשה חלק מהדברים אחרת, וזה לא קשור לשום ספר שאני אקרא. להיות הורה, לדעתי, זה עניין של נסיון ואינטואיציה. את האינטאיציה שלי אני משתדל לא לאבד, ואת הנסיון אני צובר "על חשבון" אור.

שמתי לב שרמזת שהייתה לו סיבה אחרת לבכות, לא יודעת מה את רוצה.
נדמה לי שההגיון הוא כזה:
אם הילד בוכה 80% פחות כשהוא מתחיל לזחול, מה הסיבה? אם אני מבין נכון את דברייך, הסיבה היא שהוא יותר עצמאי ולכן יכול לעשות בעצמו מה שהוא רוצה (לשחק, להגיע למקומות שמעניינים אותו וכו). אז למה הוא בכה לפני זה יותר? כי שיעמם לו כנראה, לא? ואם כך, מה צריך לעשות כשלתינוק שלך משעמם וחסרים לו גרויים שהוא לא יכול להשיג בעצמו? הפתרון שלנו - לספק לו גרויים בעצמנו (הוא לא יכול להגיע אליהם עדיין בעצמו, כאמור). מה הפתרון שלך?

שמתי לב שיש לכם אלרגיה לאנשים שיש להם דיעות מוצקות,ושלא פוחדים לשתול אותם בפורום "שלכם",
אתם תוקפים את הדיעה שלי סתם,ראה הודעה תמוהה מטעם :גילה חורש.
במקום לתקוף אותי ואת הדיעה הלגיטימית לחלוטין שלי על "הקניית הרגלים וסדר יום לתינוק על מנת שתהיה לו פעילות מסודרת".
אולי תפרטו כיצד אתם הייתם או מחנכים בפועל את ילדיכם ולמה זה יותר טוב.

שתי האפשרויות לא נראות טובות?,לא זה ולא זה?,את רוצה להתווכח,אבל אין לך טיעון משכנע נגד.
שוב, אם מותר לי לפרשן... נראה לי שהכי טוב זה שאף אחד לא שולט באף אחד. הילד לומד להיות עצמאי כי נותנים לו את האפשרות והוא רוצה בזה בסופו של דבר, ובמקביל לומד לחיות במסגרת של משפחה שבה יש אילוצים ורצונות גם לחברי המשפחה האחרים (אמא ואבא רוצים לישון בשעות מסוימות).

איתי תראה לי איפה בהודעות שלי (הרי אתה טוב בזה),אני כתבתי שאני התעלמתי מהתינוק כאשר הוא בכה?
הרי כמו שאתה בוודאי יודע לתינוק בן ארבעה חודשים יש מצבים בהם הוא בוכה גם כשהוא על הידיים(גזים,עייפות).
גם כשיושבים איתו(מתוסכל,משועמם),וגם מה לעשות כששוטפים כלים ומקפלים כביסה,מה לעשות החיים הרי חייבים להימשך.
התינוק צריך לאכול מכלים נקיים וללבוש בגדים נקיים.לי אין עוזרת או מטפלת,ואני מחנכת אותו בבית(מה לעשות גם אני שייכת לפה בדרך כזו או אחרת),הוא היה במעון רק ארבעה חודשים,מספיק כדי להיכנס לשגרה מסויימת.(טפו,טפו,טפו).
קודם כול למה אתה תוקף ? ולמה אני צריכה להתגונן?
אתה טוען שאין מצב שתינוק לא בוכה משיעמום וכשהוא מגלה יכולות פיסיות חדשות הוא לא יוצא מהמצב הזה?תינוק בוכה רק בגלל שהוא במצוקה רגשית?,שיעמום הוא לא סוג של מצוקה רגשית?
תענה לי על זה בבקשה.
דרך אגב בן כמה הבן שלך?
ומה הוא עושה במשך היום?
מחובתי כנראה לציין למרות שאני ממש לא חייבת,שהבן שלי הוא אחד הילדים הכי רגועים שאני מכירה הוא תמיד סוחט מחמאות והתפעלות מאנשים ,והוא יודע להעסיק את עצמו יפה מאוד ולשחק ולראות טלויזיה לבד,בהשוואה לתינוקות אחרים בגילו(שנה וחודש).
"עצמאות",היא לא מילה גסה.

פרשתי מהדיון.
תודה, איתי, שאתה מסביר מה שכתבתי. טוב לדעת שמישהו מצליח להבין אותי.

אמא שמעשנת מידי פעם,
גם אני חושבת שיש רגיעה מסויימת כשהם מתחילים לזחול. ההסבר שאני מכירה לתופעה הזו היא שלתינוקות יש צורך חזק להיות בתנועה. כל עוד הוא לא יכול לספק את הצורך הזה בעצמו הוא מבקש מהוריו לספק אותו עבורו (ואם הם לא מוכנים/מבינים הוא בוכה מתסכול). כשהוא מתחיל לזחול הוא מתחיל להיות מסוגל לספק את הצורך שלו בתנועה בעצמו.

לגבי הטענה שלך שלתינוק יש צורך בסדר יום (אני עצמי עדיין לא סגורה בנושא הזה). גם אם את מאמינה שזה מה שתינוק צריך אני חושבת שכדאי לזכור שתינוק משתנה מהקצה אל הקצה בכל התחומים בשנה הראשונה לחייו (והוא ממשיך להשתנות גם אח"כ כמובן) כך שזה ממש לא הגיוני שסדר היום שלו יהיה הדבר היחיד שישאר קבוע. גם אם את רוצה ליצור סדר יום קבוע, לדעתי חשוב לבדוק אותו מחדש מפעם לפעם, וכשעולה הצורך, להתאים אותו מחדש לצרכים המשתנים של התינוק המשתנה שלך.

לא ברור לי איפה מצאת איזושהי מתקפה אישית. אפילו את זה: תראה לי איפה בהודעות שלי (הרי אתה אתה טוב בזה),אני כתבתי שאני התעלמתי מהתינוק כאשר הוא בכה? לא כתבתי (אם כן אז איפה?). אני לא בקטע של להעליב מישהו, אם הדיון מתפתח לכיוון הזה אז אני מוותר.

תודה לנורית מ. שהבינה את מה שהיה ברור מאליו,
ובתשובה לדברייך,שגרה ביום יום,היא רק השלדה,ברור שזה משתנה דינאמית .אנחנו לא רובוטים.

ראו גם: הלוחשת לתינוקות מסוכנת להנקה

תחילת הדיון ב- קשה לי הטיפול בתינוק

כנראה שלי זה לא היה ברור מאליו.
את יכולה להסביר מה "דינאמי" בלהעיר תינוק בשעה קבועה בבוקר רק כדי ליצור שגרה מלאכותית?
השעה שבה מתעורר הבן שלי משנת הלילה השתנתה כל מספר חודשים מאז נולד. היו תקופות שקם ב-6 בבוקר. תקופות שקם בין 10 ל-11 בבוקר. עכשיו הוא קם בין 7 ל-9 בבוקר. בכל תקופה שעת היקיצה החדשה הפכה לשגרה. אם הייתי מאמצת את המלצתך להעיר אותו כל יום ב-7 לעולם הוא לא היה יודע מה ההרגשה להתעורר לבד (גם זה נראה לי חשוב ולא רק להרדם לבד), מה ההרגשה לקום כשנגמרת השינה (להתעורר כי צריך יהיה לו עוד הרבה זמן ללמוד).

אז קודם כל משמח לגלות שהילדים של הכותבים מעלה כולם שמחים ובטוחים בעצמם. זה אומר שכנראה יש יותר מדרך נכונה אחת לעשות את זה.
לא קראתי את הספר "הלוחשת", אבל בעקבות הדיון עלו בי כמה תהיות:
האם היא ממליצה ליישם את אותם זמנים והרגלים לכל ילד באשר הוא? אם לנו מתאים ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר, וזה הסדר שילדנו מתרגל אליו, זה מפריע למישהו?
חוץ מזה, תהיתי לגבי הצורך הזה ב סדר .
כשקראתי את עיקרון הרצף דובר על צורך בחום אנושי ובמגע, והתחברתי לזה מיד, כי אלו צרכים שקיימים גם אצלי. מאז שנולד ילדי אני לומדת את צרכיו השונים: באוכל, במגע (בסוגים שונים של מגע ברגעים שונים), בתנועה, בשינה. את הצורך בסדר או בהרגלים קבועים אני לא רואה ולא מכירה, לא אצלי ולא אצלו. אף פעם לא חשתי צורך לקום בשעה מסוימת ולא בשעה אחרת, ולא הרגשתי טוב יותר אם ידעתי באיזו שעה אלך לישון. הרגשתי טוב יותר כשנעניתי לצרכיי וכשהיו איתי אנשים. אז כשאני חושבת על ההורות שלי, הקניית הרגלים נראה כמו משהו קצת לא קשור.
למרות...
שבעקבות הקריאה החלטתי אולי לעשות אמבטיה קצת יותר מאוחר ואולי זה יתחבר לו לשנת הלילה...
כלומר, בהחלט יש מקום שאעצב את סדר יומנו באופן שהכי מתאים לי (ולבעלי כמובן) אבל זה מן משהו הדדי כזה: בין הצרכים והדרישות שלו לבין הצרכים והדרישות שלי. כמו בזוג, רק קצת אחרת. משפחה....

לנו סיפרו על הספר דיי בהתחלה והאמת היא שהוא ממש עזר לנו.
הפרק הראשון שקראתי היה זה על השינה, כי לפני כן היה ממש קשה עם זה והיא הייתה נרדמת רק על הידיים אחרי סיבובים רבים, קפיצות בכדור וכו'. מתיש!
קשה לומר שהתחברתי לכל מה שהיא כתבה בספר, אבל הוא ממש עזר לי להבין כל מיני דברים:

• את הרעיון שיש לתינוקות סייקלים לאורך היום המורכבים מאכילה, שינה וזמן עירות. לא ממש הבנתי את זה עד אז וזה עזר לי להיות נינוחה אם לא הצלחתי להרדים את אומני בזמן מסויים. ידעתי שאח"כ זה יבוא ואין לחץ. זה גם איפס אותי יותר על הזמן לעצמי וזה היה נפלא. ממש לא ניסינו להכניס את אומני לשיגרה, כפי שהיא מתארת, כי זה לא היה נראה לי הכרחי. רק נושא ההתבוננות חודד וטוב שכך. בכלל אומני הייתה ועדיין נרדמת אחרי שהיא אוכלת (מה שלא התאים לתפסיה הלחשושית), אז לא התרגשתי מזה בכלל.
• כל הנושא של סוגי תינוקות התחדד גם הוא. למרות שאינני אוהבת את הקיטלוגים, זה עזר לי להבין שיש תינוקות שונים ויותר מזה, שיהיו תקופות בהן אומני תהיה שונה. וזה בסדר!
• נושא השינה. בעקבות הספר התחלנו לנסות להניח את אומני לישון לבדה וזה עבד בצורה מדהימה. זה ממש התאים לה, להירגע לאט לאט לתוך חלל השינה. זה היה נפלא! אבל זה נגמר אחרי זמן מה (כבר לא זוכרת מתי. מתישהו אחרי הקיץ). לא נצמדנו לזה, או התבאסנו. זה היה הקצב שלה. וזה בסדר!

אגב, היא ממש לא ממליצה להשאיר את התינוק לישון גם אם הוא בוכה ולא מעוניין. היא דיי מתארת שם בפירוט איך היא רואה שיש להתנהג במצבים כאלה. עם המון תשומת לב, אהבה וכבוד לתינוק.
את עצבי הברזל יש להשחיז לא בגלל שהתינוק בוכה ונאטמים מלשמוע אותו, אלא בגלל שיש לשוב ולחזור על הפעולות בדרך להרגעתו. בעיניי זה בהחלט יכול להיות מלווה בהרבה תשומת לב.

ככלל אני חושבת שיש הרבה מה ללמוד ממנה. בלי ציניות, בכ"ז יש לה נסיון עם הרבה מאד תינוקות. חוצמזה מה bottom line שלה הבנתי (אולי כי זה מה שרציתי להבין) שעדיף שנעשה מה שנוח לנו ולתינוק שלנו. העיקר שלא נהיה לחוצים, שיהיו לנו עוד פרספקטיבות, רעיונות ואופציות.
אני אהבתי את הספר בגדול ואני בהחלט ממליצה להורים חדשים עליו, לצורכי איפוס.

איכשהו לי זה כן הסתדר עם רעיונות אחרים, כמו אלו המופיעים ב מדור עקרון הרצף ואחרים. אולי זה כי זה התחבר בשבילי, לא יודעת. בכל מקרה אני בגישה של לנסות דברים, אם צריך כמובן. אם מה שאתם עושים טוב והולך, אז אין טעם לשנות!

בכל מקרה לא צריך להיצמד לאף שיטה ולהזדהות איתה- כך אני רואה את הדברים, כי החיים הם כ"כ דינמיים וכך גם גידול פיצקעלעך!

אני ממש מסכימה עם ורד לב,עים רוב מה שהיא כתבה,
זה מה שניסיתי לאמר כול הדרך,הרעיון בלהעיר את הילד בבוקר והדגש הוא בוקר (לא חייב להיות ב-7:00 בדיוק)אך עדיף לפני 12:00 בצהריים,הוא ליצור לו פעילות ביום,כך שכמגיעה שעת הערב הוא יהיה עייף ויילך לישון. רוב הפעילויות לתינוקות ממילא מתרחשות ביום,
טיולים,תוכניות לפעוטות בטלויזיה,חוגים וכדו',מה יש לו להיות ער בלילה?מה הוא מרוויח מזה?.
וחוצמזה "הלוחשת" לא צריך לבוא על חשבון "הרצף",להיפך מה שאמרתי הוא שצריך לשלב שיטות ולא להיתפס בקנאות לשיטה אחת,
כמו שאנשים שמיישמים את שיטת הרצף,נוטים לעשות,או כך נדמה לי?
לשאלתך נורית מ',מה היה ברור לך,ובכן הויכוח(סליחה הדיון),היה מדוע תינוק שמתחיל לזחול בוכה פחות מתינוק נייח,
והתשובה הברורה מאליה הייתה שהוא פשוט יותר עסוק ,משום מה איתי שרון וגילה חורש טענו שזה אינו נכון.
גילה אף הגדילה וטענה,שכשתינוק מתחיל לזחול הוא מתעלם מרגשותיו כי יעני הוא הפסיק לבכות,והיא לא רוצה שזה יקרה לתינוק שלה...
האמת מה שהכי עצבן אותי היום בגישה של איתי הוא שהוא הפך אותי לאחת שמפיצה את הבשורה של הספר "הלוחשת לתינוקות",
למרות שמעולם לא טענתי שהשיטה שלה היא הדבר הנכון לעשות,או טענתי שהשיטה שלה עבדה אצלינו בבית.
בסך הכול אני מאמינה שתינוקות צריכים מסגרת.וזאת לאור נסיוני עם הבן שלי.
אים תקפצו לדף:איך_ מנקים בחינוך הביתי,תראו שם שכתבתי על ידידתי ועל הצורה שלה לנהל סדר יום.

גילה שאלה אם הענין (שגורם ל 80% הנעלמים) הוא שעמום לפני שהוא זוחל.
אם לא שיעמום - היא העלתה תזה משלה, שמשמעותה - דברים שלא מוצאים חן בעיניה.

הספר "עקרון הרצף" בהחלט שינה את חיינו. אני יכול להעיד בהומור כיום, כי לי באופן אישי היתה בהתחלה, בשבועות הראשונים אחרי הלידה מעין אכזבה, שהיום ברור לי שהיתה קצת מטופשת. אנחנו עשינו הכל כדי לממש את העקרונות שלקחנו מתוך השקפת העולם שאימצנו לנו, ועדיין, למרות הכל, היו וישנם קשיים. שאלתי את עצמי- למה? אנחנו עושים הכל "כמו שצריך". יותם אמור להיות רגוע ומאושר, הוא על הידיים, או במנשא, ישן איתנו במיטה, רק יונק ובכל זאת- בוכה הרבה, עצבני, יש לו גזים...
עכשיו ברור לי שאצל כל תינוק זה אחרת. אין חוקים. יש משהו שמתהווה בין ההורים לילד במהלך הזמן. לומדים להכיר אותו, מה הוא אוהב, מה לא. ככה, לאט לאט. מה שבטוח, הקשיים משתנים, ואנחנו לומדים להתמודד איתם באורך רוח.

עיינתי בספר 'הלוחשת' מתוך אותה סקרנות שאני קוראת כל ספר על גידול ילדים. ברגע שהגעתי לנקודה בה היא ממליצה על שיטת 5הדקות סגרתי את הספר והבנתי שהוא לא בשבילי.
יש לי בעייה עם ניסיון לאלף ולהתאים תינוקות לנורמה מסויימת. לדעתי יש לזה מחיר גבוה שמתבטא בחוסר הבנה של הילד את עצמו ובחוסר קבלת עצמו ובניסיונות להרס עצמי בגיל מבוגר יותר בו הוא מנסה להבין את עצמו ביחס לעולם.
היה לנו מאוד קשה עם בתנו כאשר היא נולדה. שנים של חוסר שינה, בכי, המון ציצי, עד גיל 4.5 וניסיונות להבין את רצונה. אני מודה שאצלינו המצב היה קיצוני ושרצוי היה להרגיל אותה לאיזה שהוא סדר יום בסיסי. אבל מעולם לא ניסינו לכפות עליה דבר שלא בא ממנה וזרמנו עם רצונותיה וחוסר רצונותיה וניסינו להבין.
היום אנחנו יכולים להינות מילדה כמעט בת 6, נבונה, מקסימה, שמחה-שמחה-שמחה!, חברותית, יודעת להעסיק את עצמה, בעלת דיעות מוצקות ורעיונות מצויינים, אמפטית - רק דברים טובים, טפו!טפו!טפו! - אני סומכת עליה שהיא תעשה רק טוב לעצמה ולסביבה.
לצערי, אני יודעת מנסיוני כבוגרת ומהסתכלות סביבי שהמון בוגרים ממורמרים על הוריהם, על העולם ועל המצב שלהם בחיים שלהם ודעתי היא שהדברים קשורים לגמרי לתקופת התינוקות שלהם, להכחשות שהכחישו להם את הרגשות שלהם, שלא נתנו להם לבטא את התסכולים שלהם ולא ניסו להבין אותם ולזרום איתם ולשמוח עליהם כבני אדם שלמים ולפנות להם מקום אלא לנסות להתאים אותם למקום שהוקצה להם.
מרגיז אותי ומצער אותי כל ילד שחייו מוחמצים בצורה כזו.

אני שמחה שאת מסכימה איתי, מעשנת, אבל אני בהחלט לא בעד להעיר תינוקות. זה כ"כ טבעי שהם מתעוררים לבד, כשהם מיצו את שנתם. שהם ישנים כמה שהם צריכים באותו הזמן, אם זה שעה, או 10 דק'.
חגית ל ממליצה לך להמשיך לעיין, רק בשביל העניין כן? כי היא ממש לא מדברת על 5 הדקות! ממש ממש לא! בעצם, ממליצה אשכרה לקרוא, כי בעיונים מפספסים לפעמים ת'פואנטה.
אצלנו כיום היא בהחלט מתעוררת לבד, כשנגמר לה מהשינה. יש מצבים בהם היא מתעוררת בלילה ואז אני פשוט ממשיכה לשכב לידה ואם היא לא רוצה לינוק אני מלטפת אותה ולוחשת באוזנה (אולי אני גם "לוחשת לתינוקות" ). בד"כ היא נרדמת לה לבד. בזמן האחרון יש אפילו מצבים בהם אחרי שאני משכיבה אותה ללילה, היא מתעוררת אחרי שעה ומשהו ורוצה להישאר ערה.
כל זה ממש בסדר מבחינתי ואני בהחלט מתאימה את עצמי למצב. בד"כ לא עושה משהו מיוחד, רק מעבירה לה את המסר שזה בסדר ושתלך לישון כשבא לה. היא דיי מבינה, כי אני נרדמת בעצמי, אז מה נשאר לה לעשות?

אני מודה שאצלינו המצב היה קיצוני ושרצוי היה להרגיל אותה לאיזה שהוא סדר יום בסיסי
חגית, למה את מתכוונת?

סדר יום, לא בהכרח אומר קשיחות.
אני חושבת שסדר יום הוא דבר חשוב לתינוקות משלב מסוים (בין גיל 3 ח' לחצי שנה, בערך, זה מתחיל) - כשלחלק מהתינוקות זה חשוב יותר מלאחרים, ביצירת מסגרת בטוחה - אבל, מכיוון שתינוקות לא יודעים לקרוא שעון, והצרכים שלהם שונים ומשתנים מיום ליום, מה שחשוב זה מהלך היום. אפילו בבית התינוקות הקיבוצי, שלא ממש פועל לפי עקרון הרצף, לא מעירים תינוקות לפני גיל שנה (אח"כ, תלוי. בדרך כלל כבר כן קוצבים זמן לשינת הבוקר, וזמן לשינת הצהרים, עם התחשבות בכל תינוק בפני עצמו). סדר היום מתבטא בסדר פעילויות, וגם אז, אם יש תינוק שישן יותר - הוא פשוט "מדלג" על חלק מהפעילויות. שום דבר לא יותר חשוב מהשינה שלו (ואם יש קשר בין שינה מרובה במשך היום לשינת הלילה, זה רק יחס ישר: שינה טובה במשך היום, מגדילה את הסיכוי לשינה טובה בלילה, ולא להיפך כמו שיש הרבה שחושבים). לבתי, בערך בגיל 4 ח', היה יום שבו כל משך שהותה בבית התינוקות עברו בשינה (נרדמה בדרך לשם, והתעוררה בדרך הביתה). כנראה שזה מה שהיא היתה זקוקה לו באותו יום, וזה הרבה יותר חשוב מכל "פעילות חינוכית" שהיו עושים איתה.
סדר יום יכול להתבטא בכך שלפני השינה יש מהלך קבוע של מקלחת, יניקה ושינה. בהרבה משפחות, בהדרגה, המהלך הזה יהיה פחות או יותר בשעה קבועה, ויש לך יתרון של התאמת השעון הביולוגי (בגלל זה אני בהחלט בעד הנהגת שעת שינה פחות-או-יותר קבועה, עם גמישות לפי הצרכים) - אם בקביעות הילד הולך לישון (עם עזרה!) בשעה 20:00, נניח - די מהר הוא באמת יהיה עייף בשעה זו.
מעבר לכך, אני לא מקבלת את ההגדרה של תינוקות משועממים. הילדים שאני מכירה (גם אלו שהם כבר מזמן לא תינוקות) לא משתעממים אם לא מגבילים אותם נורא (במקומות שהכל אסור, ויש כאלו, הם בהחלט משתעממים). העולם הזה כל כך מרתק, ויש כל כך הרבה לגלות (ובהמשך גם לדבר ולהמציא) - שאני לא מצליחה להבין את המושג הזה, כשמדובר על תינוקות. אם כי, בהחלט, בשביל שתינוק לא ישתעמם, הוא צריך שיהיה שינוי בסובב אותו, וכיוון שהוא לא יכול עדיין לנוע וליצור את השינוי בעצמו, אנחנו צריכים לעשות זאת עבורו. זה המקום שמנשא נכנס אליו היטב. אנחנו זזים בשביל עצמנו (וגם כי בדרך כלל אי אפשר לקרוא ספר עם תינוק) והוא נהנה (ולומד) מכך.
אני לא יודעת אם תינוק צריך להיות "מנודנד על כל פיפס" - אבל הוא כן צריך שיתייחסו למצוקות שלו, ולא יזלזלו בהן כאילו הן רק דרך למשוך תשומת לב (גם כשהן דרך למשוך תשומת לב - זה צורך חשוב של התינוק, ולא כדאי להתעלם ממנו). גם אני טעיתי והערתי את התינוקות שלי, בינקותם, כי חשבתי שהם בוכים, בעוד זה באמת היה "פיפס מתוך שינה" שלא דרש התייחסות, אבל כשזה מעבר לכך - כן, אני חושבת שצריך להתייחס אליהם ולעזור להם. אם אנחנו לא יודעים לפתור את הבעיה/הגורם לבכי (רעב, רטיבות וכו'), אז לפחות לתת להם אמפטיה ולהיות שם עבורם - גם אם זה לנדנד אותם.
כמובן שהכל תלוי בגיל התינוק. אי אפשר להשוות בן חודש לבן שנתיים. בגיל שנתיים, אני כבר בהחלט מצפה שלא אצטרך לנדנד את התינוק לישון... אבל זה תהליך הדרגתי (ששונה גם מילד לילד) שבו לאט לאט מעבירים את האחריות ונותנים כלים כדי לאפשר לו באמת להרדם לבד, או בעזרה קלה. זה לא דבר שאפשר לצפות מבן חודש...

_הרי כמו שאתה בוודאי יודע לתינוק בן ארבעה חודשים יש מצבים בהם הוא בוכה גם כשהוא על הידיים(גזים,עייפות).
גם כשיושבים איתו(מתוסכל,משועמם),וגם מה לעשות כששוטפים כלים ומקפלים כביסה,מה לעשות החיים הרי חייבים להימשך._
יש כאן טעות נראה לי. אם התינוק בוכה סימן הוא שמשהו מציק לו. יש לבדוק מה הסיבה. מישהי למעלה הציעה לבדוק רגישות לאלרגיה למשהו שהאם אוכלת וזה עובר בחלב.
וככשוטפים כלים ומקפלים כביסה, מה רע בלשים את הילד במנשא ולעבוד תוך כדי?
בתי בת השנה וחצי נהנית מכך עכשיו כמו שנהנתה מכך בחודשיה הראשונים.
תבשיל קדרה, דווקא נהניתי מדברייך ההגיוניים.

קודם כול לא מצאתי טיפת הגיון במה שגילה כתבה,צר לי.
דבר שני לא הייתה לי היכולת לשאת את בני במנשא,מאחר והגב שלי הרוס מהלידה,ועד היום יש לי כאבי גב חזקים.
ודבר שלישי כשאני הייתי נלחצת מהעובדה שבני בוכה הרבה כשהוא היה בן 4 חודשים,וכן הוא היה המון על הידיים,
את יודעת מה אמרו לי?,"תינוקות בוכים,זה מה שהם עושים".האמת זה הרגיע אותי.
למה לעשות דרמה מכול דבר?,

בתקופה שבה התינוק היה בן 3 חודשים ניסיתי ל "שחרר" אותו ממני, בעיקר בעקבות השפעת הסביבה, התלבטויות שלי, בלבול רב.
הדבר שעליו שמתי דגש היה סוגיית " הנקה כהרגעה ", הדילמה בנושא זה היתה רבה - האם נכון להפנות ציצי עם כל מצוקה, ומכאן מה השוני ממוצץ, האם אני לא פונה לפתרון הקל ובמקום לאתר את מקור הבעיה אני מניקה ( לעיתים כל שעה )...
וכך למשך תקופה של 3 שבועות ניסיתי להרדים אותו עם מוצץ ( על הידיים כמובן - אם העזתי להניחו במיטה הוא היה מתבונן בי ישירות ובוכה בכי עז - ליבי נקרע).
אך המוצץ לא הרגיעו, והוא בכה ובכה, בזרועותיי, דוחה את המוצץ ואני מנסה שוב, וכן הלאה וכן הלאה - עד אשר נשברתי והנקתי - וכך כל פעם מחדש.(הרגשתי שזה לא נכון אך התמיכה של הסביבה גרמה לי " לא לוותר" ולהמשיך כך - "לטובתו" של הילד ).
התוצאה היתה שלאחר 3 שבועות התינוק שלי סירב לינוק !!!!!!
כל נסיון להניקו לווה בצרחות, דחיה, הפנית ראש.
היאוש שלי גבר, האם תם ונשלם פרק ההנקה ?
הבנתי שהשינוי הפתאומי בהעדפותיו נבע מהלבטים וחוסר השלמות בדרכי שלי, והחלטתי שמעתה אני זורמת עם התינוק, עם צרכיו, רצונותיו.
זוהי לא דרך פשוטה, התינוק משתנה כל הזמן, וצריך להיות קשובים, רגישים ופתוחים.
צריך לבחון את הגבול שבין רצונותי שלי לצרכיו שלו, באיזה אופן אני פועלת כי פשוט נוח לי, ומתי צריך לפנות דרך לדברים חדשים שתואמים את גילו והתפתחותו של התינוק.
הכל משתנה - וזהו המסר המרכזי - יש תקופות שיונק כל מס' שעות, יש תקופות שמחובר כל היום לציצי, יש תקופות שישן כל הלילה, יש תקופות שמתעורר כל חצי שעה בבכי תמרורים...
הביקורת העצמית גבוהה, ומכאן שזה לא קל, במיוחד בהורות מודעת, שרוצה כל-כך להעניק, להשקיע, לחנך, לאהוב, ותמיד בסבלנות, ברוגע.
האתר המדהים (!!!!!!!!!!!!!!) הזה מספק סביבה תומכת, אוהדת, המגלה הזדהות, רצון לעזור, לשתף, להתיעץ - וזה מאד עוזר.
ועתה לקלישאה הידועה " הכל מסתדר", "הכל עובר" - זה נכון ובתקופות קשות זה אפילו לעיתים מנחם.

הוזכרו כאן גבולות... האמנם? לתינוק בן ארבעה ח'? או שנה? ולפעמים יותר... למה דחוף לנו כ"כ לחנך? הרי בשלב זה זה הכל עדיין בגדר צרכים כ"כ בסיסיים, השרדותיים... הקטנטנים האלו לא מנסים לסנג'ר, לטרטר וללתחמן אותנו... הם רק באו לעולם, הם לומדים, והם צריכים עזרה- לשחרר אנרגיה, לקבל אוכל, חום, תנועה...
גם אני הסכמתי עם גילה...

אני חושבת שהדרך "לסדר" להם את היום היא כמה שפחות להתערב בסדר הטבעי שלהם...

והבעיה היא שלרובנו קשה לשים את התינוק וצרכיו לפני שלנו... אבל, לדעתי, בחודשים הראשונים אין דרך אחרת, זה must!
וכמה זמן זה כבר נמשך ההזדקקות הטוטלית הזו? מה, לא שוה לותר קצת, לזוז קצת הצידה... יש בזה אפילו ריפוי... בשבילנו...

הערה (אני יודע שהיא קצת קטנונית אבל הייתי חייב, הדף היה פתוח...)
אם המחברת הייתה עם אלפי ילדים,
כמה זמן היא הייתה עם כל אחד ??

אבישלום, נקודה מעניינת! עוד יותר מעניין מה היא עשתה עם ילדיה שלה.
לענת - אצלינו לא היה הבדל כמעט בין יום ללילה, לא היו שעות קבועות של האכלה, טיול, רחצה וכו'. היום אני חושבת שהייתי במצב נפשי מוזר למדי, אולי דיכאון אחרי לידה, אבל בהתמסרות טוטאלית. הדבר היחידי שהיה ברור לי זה שאסור לי לקלקל אבל לא היתה לי הדרכה מעבר לספרים כמו פנלופה ליץ' מה לעשות עם הדבר הזה, אז פשוט זרמנו איתה וניסינו להבין בקושי. למשל, היום אני יודעת שבטח היה לה משעמם והיתה צריכה יותר טיולים בחוץ, אם כי אז זעזעה אותי המחשבה לטייל איתה במרכז ת"א הסואן עם זיהום האוויר, וגם ההליכה עם עגלה - בעוונותי עוד לא שמעתי על המנשאים - לא מבצע קל על מדרכות ת"א, ביחוד בקומה רביעית בלי מעלית. כמה יותר פשוט לקחת מנשא ופשוט ללכת! היום כל בעיות הגב שהיו לי כל החיים עברו משום מה.
רוב הזמן היינו הרוסים מעייפות כי היא פשוט לא ישנה וככה לא היה הבדל במשך חודשים בין יום ולילה אצלינו. זו היתה תקופה של נתק מהחיים ומהשיגרה והיום אני לוקחת על עצמי את כל ה"אשמה". יש הרגשה שהחיים נעצרים כשמביאים תינוק הביתה - ויש כאלה שמייד מבינים שזה לא ככה ויש כאלה שזה לוקח להם יותר זמן, שנים לפעמים. מבחינתי, החיים שלי הוקדשו לילדה מהרגע הראשון שלה ולא ראיתי אפשרות אחרת בשבילי ובשבילה וברור לי שהרבה מאוד אנשים לא חושבים ככה. בדיעבד, אני מסכימה מראש עם אלה שטוענים לשביל הזהב אבל מבחינתי כל ניסיון לשנות לילד, ועוד בתקופת חייו הראשונה, משהו מהדברים שהוא מביא איתו - תוצאותיו יהיו איזה שהיא סטיה מהשלמות שלו כבן-אדם.

תינוקות בוכים, פעוטות מרביצים, ילדים הורסים, מתבגרים מורדים.
ככה זה.

האמנם? תלוי באיזו מידה ומה התפקיד שלנו בתמונה.

גילה אני מבינה שאת מחברת את ילדייך לעצמך עם מסקנטייפ.
ואם הם בוכים או לא מרוצים אז את מאשימה את עצמך.(או אחרים).
זאת הבחירה שלך,אין לי ראש לאמהות ניורוטיות.

כמה פיוטי.

פרשתי.
חזרתי כשראיתי שלא הבנת אותי, כדי להסביר מה אמרתי.
אבל אז תויגתי כלא הגיונית, והייתי חייבת להשאר מתחת לכותרת החדשה שלי.

> גילה מתבוננת בעצמה בענין בדף הזה שמוציא ממנה דברים מפתיעים <

מעשנת, את תוקפנית משהו, לא?
כי גם אני הבנתי את דברי גילה אחרת לגמרי ממך...

נראה לי קצת חבל לחפש כל הזמן איפה מנסים לרדת עליי...
לכולנו אותה המטרה, לנסות להבין איך יהיה הכי נכון וטוב לילדינו ולנו. אז לחלק מאיתנו יש דרכים ציניות יותר להעביר את הדברים, חלק בהומור, חלק בעצב ובכעס, חלק דורכים לנו על נקודות ( היה כזה שיר פעם, משהו כמו : אדי, אדי, למה אתה כבד? למה אתה תמיד יושב על נקודות? נדמה לי שרק עכשיו נפל לי האסימון ).
בכל אופן אין פה כוונות רעות לאף אחד ואחת, לדעתי, אנחנו בכלל כמעט ולא מכירים...

ורד החמודה , מחקתי את תגובתי האדיוטית . את צודקת.

הערת אגב:
עיקרון הרצף נכתב כתצפית אנטרפולוגית, ולא כספר הורות. אבל הוא מציג הרבה טעויות שאנחנו עושים והודגמו גם פה. למשל לנסות ולשים את הילד בסלקל ואז לגשת אליו כשהוא בוכה. בצורה כזאת אנחנו למדים אותו כי הוא מרכז תשומת הלב. כנ"ל לגבי ההשכבה (מעבר לטיעון האם צריך או לא צריך לישון ביחד), מה תינוק לומד מזה שמרכזים את תשומת הלב סביבו כאשר שמים אותו במיטה ועוזבים ואחרי שהוא בוכה חוזרים - שיש לו את הכחות להיות במרכז תשומת הלב ברור שלישון בדוגמה אישית ובטוב הוא לא לומד כי הרי ההורים לא ישנים (מבחינתו הם כל הזמן ערים) ובסוף התשישות מלמדת אותו לישון.

לילה טוב,

גילוי נאות- תמיד אהבתי את ש!

_את יודעת מה אמרו לי?,"תינוקות בוכים,זה מה שהם עושים".האמת זה הרגיע אותי.
למה לעשות דרמה מכול דבר?,_
אני לא מסכימה עם אלו שאומרים שטבעם של תינוקות לבכות.
דרמה?
עד לאן תגיע אטימות ליבם של אנשים?
התינוק בוכה מכיון שאין לו שפה להביע בו את רצונותיו. כל שביכולתנו זה לנסות להבין אותו. מציעה לך לקרוא את מה שיונת שרון כתבה בעלון באופן טבעי על הבכי של הבן שלה ואיך היא הצליחה לעזור לו, בגלל הנכונות שלה להבין את התינוק ולא להמשיך בחיים כשברקע קול בכיו של התינוק ולומר בחיוך עייף "טוב,נו, ככה זה תינוקות. הם בוכים. לא כדאי לעשות דרמה מכל דבר"

לגבי הבכי:

אומנם ניתן להגיד כי הבכי זאת דרך התקשורת של התינוק, והם מפעילים אותה כמו שאנחנו מדברים, ולכן אין רע אם הם בוכים. אבל בכי היא אחת מצורות התקשורת של התינוקות, או התקשורת שלהם שקצו כל הקיצין. האם אנחנו היינו רוצים לחיות על הסף כל הזמן כל הזמן להרגיש כי לא מבינים אותנו ורק כאשר אנחנו צועקים ובוכים מתייחסים אלינו.

הדרך הנכונה לבנות דיאלוג עם התינוק היא הכלים האחרים שיש לו. כאשר אנחנו מניקים את התינוק לסימן הרעב של יד בפה, הוא מבין שאין צורך לבכות על מנת לקבל אוכל. כאשר אנחנו מנסים להבין מה מציק לו הוא מבין כי דואגים לו, ולעיתים הוא מנסה יחד איתנו לפתור את הבעיה (נשמע מפתיע על לא דמיוני). תינוק לא צריך לבכות על מנת לקיים דיאלוג עם הסביבה כמו שאנחנו לא צריכים לצעוק ולבכות על מנת לקיים את תקשורת. גם בתרבות המערבית ילדים יכולים לחיות את החודשים הראשונים שלהם ללא בכי, צריך רק להיות קשובים לצרכים שלהם, ולא להתייחס בצורה מתנשאת ולקבוע כי צריכהם לא חשובים (לעומת צרכינו).

עוד לגבי הבכי: נכון, זו דרך התקשורת העיקרית של התינוק (נכון שיש רמזים אחרים, ואם אפשר להבין אותם - מה טוב, אבל בסך הכל, הרבה ממה שיש לו "להגיד" הוא אומר בבכי...) - ולכן צריך לתקשר באמצעות הבכי. לא תמיד אפשר לעזור (כשהוא מסמן שהוא רעב, אפשר להניק, כש"סתם" כואב לו מגזים או מהעולם המפחיד, לא תמיד אפשר "לעשות משהו" שמשכך את הסיבה לבכי) אבל ככל האפשר, להיות שם איתו.
תינוקות בוכים. זה אומר שלא כל תינוק שרואים בוכה זה סימן שמתעללים בו. אפילו אם הוא בוכה מאד. אבל לתינוק שלי, אני אעשה את המקסימום כדי לצמצם את הבכי (לא בסתימת פיות, אלא באיתור הגורם, ומניעתו, אם ניתן) ושוב - אם אני לא יכולה לעזור, אז לפחות "להיות בצד שלו", ולתת לו אמפטיה ככל יכולתי.

ואכן תוספת ראויה יש הבדל משמעותי בין תינוק בוכה שעוזבים אותו לנפשו לבין תינוק בוכה אשר מנסים להרגיע אותו או לפחות מנסים לנחמו. בדיוק כמו התחושה שלנו שאנחנו מדברים לאוויר לבין התחושה שמישהוא מקשיב לנו וגם אם הוא לא מציח לעזור לפחות הוא שם בשבילנו.

אמא מעשנת מדי פעם.
אני קוראת מה שכתבת למעלה, ומכה על חטא:
הבת שלי בת שנה וחצי ומעולם לא הייתה מסודרת בשעות. מגיל שבועיים היא חייתה במנשא. מתי שהתחשק לה היא ינקה, מתי שבא לה ישנה (והיא ישנה המון) ועד היום אין לה סדר יום. פעם היא קמה בשבע בבוקר, פעם בתשע, פעם נרדמת בעשר בבוקר לשלוש שעות, ולמחרת הולכת לישון רק בשתיים בצהריים למשך שעה בלבד.
את חושבת שעוד אפשר לתקן את המצב? מה את אומרת? איך אני ארגיל אותה? בספר יש עצות גם לגיל הזה?
ואגב, בקשר לכאבי הגב שלך מהלידה, שמעתי שאם לוקחים אפידורל אז אחר כך סובלים מכאבי גב. את לקחת אפידורל, או שסתם שכבת לא טוב בלידה?

תגידו, זוכרים את הענין עם ההורמון שמשתחרר בהנקה, ומונע ביוץ? אז אם התינוק נרדם לבד, בלי יניקה אמו עוד עלולה להכנס להריון מהר מדי.
אז, אם טבע ארגן את זה כך, מי אנחנו שנשנה את זה?

טוב,אמרתי לעצמי השבוע נעשה נסיון אולי אני באמת כופה על בני שעות שינה?
עזבתי אותו לנפשו ולנפשי..
וראה איזה פלא..
ביום שבת הלך לישון ב22:00,ביום ראשון ב 21:30,אתמול נשפך ב-19:15 ,והיום טיפס למיטה שלי עים הבקבוק ורמז לי שהוא מוכן ללכת לישון ב-20:30 בלי עין הרע כמו שאומרים אצלינו בישראל.
אז אולי עשיתי בכול זאת עשיתי בשכל שהרגלתי אותו ללכת לישון מוקדם?
איזה כיף לי שהילד נוחר ואני חופשייה...

אם הייתי רוצה להיות חופשיה , אולי לא הייתי יולדת את ילדי? זה הרבה יותר חופשי- אין צורך לעשות איתם דברים גם עד 20:00...
האם צריך להשכיב ילדים לישון כדי שיהיה שקט להוריהם או לתת להם לישון כשהם עייפים ומסיבה זו בלבד?

קראתי בעניין חלק מן הדברים שנכתבו בעניין עקרון הרצף וכ"ו.
אחרי שנה ושלושה חודשים אני בודאי לא מומחית, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי הוא שמה שאני לא עושה/ מחליטה, מן הראוי שיעשה ללא רגשי אשם, ממקום של בטחון ואמון בעצמי. לא בגלל שאני תמיד צודקת, ודאי שלא, אין כניראה דבר כזה, ולכן גם אין משמעות בעיני ל"עקרון הרצף" כשיטה ללא פשרות, כמו לכל שיטה אחרת, אלא בדיוק מסיבה זו - אין שטיה אחת! יש מה שמתאים לילדה שלי ומה שמתאים לי. לעיתים זה חופף, לעיתים עלי ללכת איתה למרות שלא בא לי, ולעיתים, בעיקר כשהיא קצת גדלה, או לחלופין כשאני על סף התמוטטות עצבים, עדיף לעשות מה שמתאים לי ולא לה, כי אמא עם התמוטטות עצבים זה לא טוב, ותאמינו לי, הייתי כמעט שם כמה פעמים.
כמובן שזה לא כ"כ קל, להקשיבעצמינו ברמה הזו, אבל זו העצה הכי חשובה שלי לאמהות חדשות - פחות תאוריות מקובעות ויותר מדיטציה /הקשבה עצמית/ אמון באינסטינקט הבסיסי שלנו כאמהות. וכמובן - גם לאבות.

עקרון הרצף אינו שיטה, אלא תובנה.
לפרטים, ראי: מהו עקרון הרצף.

אמון באינסטינקט הבסיסי שלנו כאמהות
זאת אחת המסקנות מעקרון הרצף.
אני ממליצה לך לקרוא את הספר.
ומה שיונת כתבה: בדיוק בדיוק בדיוק !

אמנם הדיון נגמר לפני ארבעה חודשים אבל רציתי להוסיף משהו למעשנת
נראה לי שהסיבה שאת כותבת פה היא להתריס בפני כולם.הדברים שלך כל כך נחרצים, אין לך שום ספק בדרך שלך והרבה ספק בדרך שהיא לא שלך.לא נראה לי שאת ממש קוראת את מה שעונים לך בהרבה רגישות וסבלנות, את מרפרפת עם העיניים ומוצאת סיבה להתקפה על מישהו/הי תמים שענה לך.עם את כל כך יודעת הכל ואת אמא לדוגמה למה את פה?
הגיע הזמן להוציא את הספר שלך-"איך מתקנים תינוק מקולקל?"בעצבים של ברזל בשליטה עם מסגרת ברורה ובלי שום פתיחות לדעות אחרות.
עלי והצליחי ותנחומי לתינוקך

מה זה היה, וידוי הריגה?
בכל מקרה, נדמה לי שהכתיבה של אממ"פ נהייתה הרבה יותר מעודנת ופחות נחרצת מאשר פעם בארבעה חודשים שעברו. כולנו לומדים דבר או שניים ככל שהזמן עובר (או: אני מעדיף את אלה שלומדים מאשר את אלה שלא).

הלו הדס, לא קראתי הכל אלא רק את ההתחלה, ושם מעשנת בפירוש לא רוצא להתסיסיס את כולם אלא רק מתלהבת ממה שעבד אצלה.
אז עכשיו לדעה שלי: אני קראתי את תורת הרצף : ולא סבלתי אותו (ואת "התינוק יודע" ולא אהבתי אותו)
אבל קראתי גם את הספרים של ד"ר סירס (באנגלית, על attachment parenting) אילו הספרים ש"מקובלים" בארה"ב כמו ש"תורת הרצף" מקובלת בארץ, ודומני שאליהם מתיחסת הלוחשת בשלילה. הוא מדבר על ישום של עקרונות דמויי תורת הרצף בחברה המערבית. הספרים האילו (the baby bookבעיקר ) פשוט נ ה ד ר י ם ומאד אהבתי אותם. ואם כבר מדברים אז יש לו 7 ילדים אנושיים. (6 שלו, אחת מאומצת עם תיסמונת דאון).
וקראתי גם את הלוחשת לתינוקות .
אז ככה. הרעיון של סדר יום הוא בכלל לא רע, אבל הוא מאד מאד מגביל. אני מאמינה שהוא עובד, אבל אני לא מוכנה לנהל את החיים שלי לפי התינוקת. הרבה יותר פשוט "לתקוע" אותה במנשא וללכת. יותר מעניין לשתינו. ואם היא עיפה היא תירדם.
גם סירס מאמין מאד בסדר יום, אבל אצלו זה פשוט עוד משהוא, לא הכל מסתובב סביב הסדר יום כמו אצל הלוחשת. הרבה פחות קשיח.
ואגב, סירס מאד מאד מדגיש את החשיבות של חוקים וגבולות, שהם הבלמים של פינוק יתר. (פינוק= כשעושים במקום הילד מה שהוא מסוגל לעשות בעצמו). אבל חוקים וגבולות ניכנסים לתוקף רק לקראת גיל שנה.
ולסיום: לדעתי האישית ומניסיוני הפרטי, attachment parenting עובד נהדר. פיצפונת (שנה ושמונה) גדלה במנישא והיא נהדרת, הגדול גדל ב AP מאוחר וגם הוא חמוד מאד.

אז יש לו 7 ילדים אנושיים. (6 שלו, אחת מאומצת עם תיסמונת דאון).
הילה, באמת קשה לעקוב אחרי מספר הילדים העצום של בני הזוג סירס (-; , אבל הם מסתכמים בשמונה; אני מסתכלת עכשיו ברשימה שבבייבי בוק - ג'יימס, רוברט, פיטר - שלושה בנים; אח"כ היידן וארין - בנות; אח"כ מתיו, וסטיבן, שנולד עם תסמונת דאון, ולקינוח לורן המאומצת.
וחוץ מזה אני מסכימה עם כל מה שכתבת לגבי הספרות המקצועית (-:

הילה קודם כול תודה על ההבחנה שלך.
לא קראתי את הספרים של סירס והתינוק יודע אבל קראתי את "הלוחשת ",ועקרון הרצף",ומכאן ניסחתי את עמדתי,
הייתה תקופה כשבני היה בן 8 -9 חודשים שהיה לנו קשה מאוד להתמודד איתו כי הוא היה תינוק עצבני,מאז הוא נרגע ואנחנו נרגענו,
למרות שאני מתנגדת לרעיון שאפשר ליישם את עקרון הרצף בחברה המערבית בכלל,ובחברה הישראלית בפרט,
נראה כי בננו גדל על עקרונות אלה פחות או יותר,אין לו מיטה,והוא הולך לישון מתי שהוא רוצה,ולמרות שחלות הגבלות מסויימות על ההתנהגות שלו,ויש איסורים הוא די חופשי ואנחנו לא כופים עליו את עצמינו יותר מידיי,
יש אנשים שהיו אומרים שעברתי צד אבל זה לא כך,אני מאמינה שתינוק צריך לגדול בתוך יום המחולק באופן הגיוני,
שיידע מתי לצפות לארוחת צהריים ,ולמקלחת,ושיידע שבלילה הולכים לישון,אני מסכימה עם טרייסי בעניין הזה שהתינוק גודל להיות אדם יותר הגיוני ורגוע כאשר יש לו את הסדר יום הזה.

אופס מסעדה, כניראה שפיספסתי מישהו בספירה

זה לא שאני עד כדי כך בעד עיקרון הרצף, ולא שאין לי ספקות לגבי העניינים של מנשא כל הזמן וכאלה, אבל מכאן ועד לעשות מה שאומרים בספרים האלה, המרחק גדול מאוד. הילד אינו טמגוצ'י. הוא יצור אנושי מורכב מאוד!!! אי אפשר לתכנת אותו!
יש לי ילד בן שנתיים וקצת, שהיה "במנשא עם שד בפה" כמו שאת מתארת, והוא היום ילד עצמאי, מקסים, שנרדם לבד, שמשחק לבד שעות, שיש לו בטחון עצמי נהדר והוא מפותח מגילו. לעומת זאת, אחיו הגדולים, שעוד לא גידלנו כך, הם הרבה יותר תלותיים לפעמים, ויש להם יותר קטעים של חוסר בטחון עצמי. את לא יכולה לשפוט על פי תינוק אחד קטן (שלך), ואני מאוד מסתייגת מזה שאנשים שלוקחים ספר וחושבים שהוא יעשה להם את העבודה החינוכית שלהם. לא לוחשת ולא עיקרון הרצף, לא עושים את זה במקומך. החיים מורכבים הרבה יותר, ומה שחשוב זה להקשיב לאינטואיציות שלכם ולילד שלכם וללמוד מטעויות. אין דרך קלה ופשוטה הנכונה לכולם.
ואין סתירה בין סדר יום הגיוני לבין נשיאה במנשא והנקה ארוכה.
<חבצלת רואה בכל יום שגם הילד הרביעי מפתיע כל פעם מחדש>

קראתי עכשיו את רוב הדברים, ורציתי לספר שאני ממש שונאת סדר יום. הספר הלוחשת לתינוקות ממש מעורר בי התנגדות. מעצבן אותי לדאוג לסדר יום, ואני מאושרת כשאני יכולה פשוט לזרום עם התינוק, או הילדים. כמובן שאני לא מדברת על ילדים גדולים שיש להם התחייבויות חיצוניות, כמו בית ספר (ולצערי איני מגדלת את ילדי בחינוך ביתי), כי אז צריך לנסות לדאוג שילכו לישון בשעה סבירה, כדי שיוכלו לקום בבוקר.
אבל עם ביתי החמישית לא חזרתי לעבודה חודשים ארוכים, ולא עשיתי כל פעולה כדי לארגן לה סדר יום. וזה היה ממש פלא בעיני איך לאט לאט, בלי כל התערבות שלי, היא התחילה בעצה להכנס לסדר כלשהו. תחילה היתה ישנה מעט, ערה מעט, וחוזר חלילה. בהדרגה שמתי לב שכשעה לאחר שהיא מתעוררת בבוקר היא חוזרת לישון לשעה, אחר כך שוב בסיביבות הצהריים, ושוב אחרי הצהריים, ומתישהו בערב, לרוב מאד מאוחר, 11-12, היא היתה נרדמת ללילה. כמובן שהיא היתה מתעוררת כל שעתיים שלוש בלילה לינוק, אך מיד נרדמת חזרה - כלומר בברור יום זה לא לילה. ובהמשך שנת הבוקר הלכה והתאחרה, עד שהפכה לשנת הצהריים, שנת הצהריים התאחרה כמובן גם היא, ובהדרגה היא נשארה עם שנת צהריים בלבד. והיא עדיין נרדמת מאד מאוחר, בסביבת 10-11. היא בת שלוש ורבע, ועדיין נרדמת כל ערב בסלון, באור מלא, בזרועותי, בהנקה. באחת מתוך המוני הפעמים שהיא יונקת במהלך הערב. לעיתים, אם אנחנו מאד עייפים, אנחנו לוקחים אותה ערה למיטה שלנו, והיא נדמת יחד איתנו. היא ישנה במיטה הצמודה למיטטנו.
ואין לי כל חשק להרגיל אותה לישון, ואין לי סבלנות "להשכיב" אותה בערב. היא פשוט חלק מהפעילות שלנו. היא איתנו, היכן שאנחנו נמצאים. האם זה עקרון הרצף? אולי מבחינה זו שהיא באמת לא מרכז העיניינים, אלא חלק ממהלך החיים בבית. למרות שלא התשמשתי במנשא (עושה לי כאב גב).
אני אישית מאד לא אוהבת "לאלף" ילדים. עם זאת, ילדי יודעים בדיוק מה אנחנו מוכנים לסבול ומה לא. אנחנו לא מוכנים שיעליבו אותנו (מדובר על ידלים גדולים, גילאי 15, 17), שיתחצפו אלינו, או ידברו אלינו בזלזול. כלומר - יש גבולות. אנחנו לא מוכנים שירביצו - לא לנו, ולא לאחרים.
מצד שני - אין לי כל בעיה שביתי בת השלוש מעדיפה לבלות את רוב הטיולים איתנו על הידיים, למרות שהיא יודעת ללכת יפה מאד. המגבלה היחידה היא כאב גב, ואז אני מסבירה לה יפה מדוע אני לא רוצה לקח אותה על הידיים. אבל אני לא מפחדת מפינוק.
פינוק זה דבר נפלא לדעתי - מילה חיובית. להתפנק - חישבו כמה פעמים משתמשים במילה זו בפרסומות כדי למכור לנו כל מיני דברים. זה דבר שונה לחלוטין מאשר ילד שלא מוכן לעשות דבר למען זולתו, או למען הבית, או שדורש לקבל כל מה שהוא רוצה, ולא מוכן לקבל תשובה של לא. אני לא יודעת באיזה מילה להשתמש, כי בעצם גם זה ילד מפונק. אבל אני מעדיפה להשתמש במילה פינוק בצורה חיובית, אוהבת, מחבקת, ומפנקת...
אתם יודעים כמה עצוב זה שמגיע גיל שהם כבר לא נותנים לפנק אותם? רק בישביל זה צריך תינוק חדש כל כמה שנים.

בקשר לסדר יום אני חושבת שאפשר ללמוד הרבה על סדר יום ומנגד על גבולות מן הספרים של וויסות עצמי, למשל המשפחה והילד החופשי, למרות שזה מיושן מעט זה לימד אותי המון. אין שום סיבה לחשוב שילד לא ילך לישון בעצמו כשהוא עייף או לא יאכל וישתה בדיוק כמה שהוא צריך, ואם מניחים להם הם מכוונים את סדר היום שלהם נפלא. אנחנו גידלנו ילד בוויסות עצמי והיה פשוט ממיס לראות איך בגיל שנה וחצי הוא היה פורש מרצונו לחדר והולך לישון במתיקות אין קץ (נכון שלפעמים רק באחת עשרה בלילה). אבל צריך לבדוק מה זו התשוקה האדירה שלנו שהם ילכו לישון, ולטפל בעצמנו ולא בהם בענין הזה - אם אני רוצה מאד שהם יירדמו קצת, זה אומר בעצם שאין לי זמן לעצמי, שאני מותשת, שאני זקוקה נואשות לשקט שלי - זה לא קשור אליו בכלל ולא בו ובהרדמות שלו צריך "לטפל". (ואפילו אם הטיפול שיימצא יהיה להשכיב את הילד בשעה מסויימת כדי שלאמא יהיה ערב שקט). ועכשיו עולה בדעתי שזה קשור גם לדיון על הפינוק - אולי הפינוק הוא תופעה שיש לאתר בזירה של ההורה (מעניין באמת שמדובר על פינוק בבנין פעיל, כלומר, על משהו שאנחנו עושים), בבחינת "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", לא קשור לשאלה אם הילד "יכול" או לא "יכול" אלא לשאלות שקשורות להורה - מה הוא עושה עבור הילד ולמה.

נו ולנו לא מגיע להיות לבד ב23:00 בלילה עם עצמינו,ולנוח?
למרות שזה נראה כאילו שהשאלה שלי נוגעת לטקסטים למעלה היא לא,פשוט אני שואלת את עצמי אם לא מגיע לי קצת שקט אחרי יום ארוך?

"מגיע" היא לא מילה שמשתמשים בה ביחסים בין הורים לילדיהם. זו מילה של לקיחה ולא של קבלה.
מה כן? נתינה, אהבה, כבוד, וגם תשישות, עייפות, כעסים, צרכים, רצונות.
אבל לא "מגיע".
האם מגיע לי שילדי יודו לי אחרי הארוחה, אחרי הנקה, אחרי שרחצתי אותם ואחרי שנשאתי אותם יום שלם?
אולי מגיע אבל לא אני ולא הם חושבים על כך.
אם את זקוקה למנוחה, שבעלך/ אמך/בייביסיטר יחליף אותך לשעה או יותר.
השאלה למה את זקוקה היא יותר במקומה. אולי אם תבררי זאת בינך לבינך תוכלי אולי להיות מאושרת יותר ופחות תשושה.

אני דווקא חושבת שבהחלט "מגיע" לי לנוח באחת עשרה בלילה, אבל חשוב לזכור שלא הילדים אחראים לספק לנו את מה ש"מגיע" לנו ולא אחראים כשאין לנו את מה ש"מגיע" לנו. אנחנו המבוגרים כאן ואנחנו צריכים להשגיח שאנחנו נקבל מה ש"מגיע" לנו כמו שהילדים יקבלו את מה ש"מגיע" להם, אנו אחראים לדאוג שהחיים בבית יהיו מתוך כבוד לצרכים שלנו ולצרכים של הילדים גם יחד. נראה לי משמעותי לבוא לא ממקום ש"הילד הנודניק שלי לא נרדם ולא מוכן לתת לי את מה שמגיע לי", שזה מקום גרוע מאד שהופך אותך לקרבן של הילד, משדר שהילד לא בסדר ושאת חסרת אונים מול המצב ולא מיטיב עם אף אחד מכם. עדיף לחשוב ממקום של "יש לי ילד עירני שרוצה לשחק באחת עשרה בלילה ו יש לי את עצמי שחייבת שקט באחת עשרה". שנינו בסדר גמור, עם הצרכים שלנו ואפשר לחשוב על דרכים יצירתיות שיאפשרו לשנינו את הצרכים האלה, אולי תוך פשרה מסויימת (למשל: הילד יודע שהוא יכול להיות ער בחדר שלו ולשחק בשקט, אמא יכולה לצאת לסיבוב רגלי בשכונה כשמישהו שומר על הילד ועוד כל מיני פתרונות אפשריים).

נו ולנו לא מגיע להיות לבד ב23:00 בלילה עם עצמינו,ולנוח?
ממי מגיע? אני חשה אי נוחות רבה עם הביטוי הזה. מי אמר שמגיע? אני מסכימה לחלוטין שמאד מתחשק לי שקט בערב, אני מסכימה שלעיתים קשה לי עם חמישה ילדים בסלון, שלא נותנים לי לקרוא עמוד אחד רצוף בספר. אבל מי אמר שמגיע לי שהם יעזבו אותי במנוחה?
עם ילדי הגדולים יותר הגענו להסכם שמותר לנו לבקש בשעה מסוימת בערב שהם ילכו לחדרים שלהם, ויתנו לנו קצת שקט. אך זה לא כולל את הקטנה, שלהרגשתי היא פשוט לא בשלה לכך עדיין. וזה עניין מאד אישי - היו לי כבר ילדים שבגיל הזה (שלוש ורבע) יכלו ללכת לישון במיטה ובחדר שלהם - אך לכל ילד את הקצב שלו.
ולכן הלכתי לישון אתמול באחת בלילה, ושלשום בשתיים. כי אני צריכה קצת זמן שקט לעצמי. אז אני מחכה שכולם ישנו. והמחיר הוא עייפות שלי בבוקר. וכן, אני עובדת משרה מלאה, וכל בוקר צריכה לקום בשש וחצי. וכמובן שישנם ימים שאני עצבנית, ומותשת, וגם מתעצבנת על הילדים, ולא רוצה יותר לשמוע שום דבר, אבל כל זה עדיין לא אומר ש"מגיע" לי שהם יעזבו אותי במנוחה. רק שמאד הייתי רוצה שזה יקרה לפעמים.
ועוד יותר לא מובן לי כאשר הורים רוצים לנסוע לחופשה ולהשאיר תינוק בן כמה חודשים, כי "מגיע להם" קצת זמן לטיפוח הזוגיות, למנוחה מהילד וכו'. ברגע שתינוק נולד הוא למעשה חלק מאיברי גופה של אמו, ורק מאד בהדרגה הוא הופך לישות עצמאית. היחיד ש"מגיע" לו הוא התינוק, כי בלי שיקבל את כל הטיפול לו הוא זקוק, הוא לא יכול לשרוד. וכך הדבר מאז ומעולם - תינוק יונק קשור לחלוטין לאימו, וככל שהוא גדל הוא מפתח עצמאות. וזה שהמציאו משאבות, אבקות חלב ובקבוקים לא צריך לשנות את המציאות הביולוגית הזאת.
וכמובן שגם אני מתפשרת. כן חזרתי לעבוד בשלב די מוקדם, אם כי לא למשרה מלאה בהתחלה, לא לשעות ארוכות, ותוך המשך ההנקה. אבל לא עשיתי זאת כי "מגיע לי", אלא כי כך בחרתי.
ולכן - אני בהחלט מבינה שיש הורים שבוחרים להרגיל את התינוק שלהם לשעות שינה שנוחות להם, שבוחרים לעזוב את התינוק לטובת סוף שבוע באיטליה וכד' - אבל זה בודאי לא לטובת התינוק (כמו שגם היציאה לעבודה שלי לא היתה לטובת התינוק, אלא לטובתי), ובודאי לא "מגיע" להם.

בדיוק

וזה שהמציאו משאבות, אבקות חלב ובקבוקים לא צריך לשנות את המציאות הביולוגית הזאת.
מעבר לזה שאני מסכימה כמובן עם כל מלה ומלה שאמרת, אמא ל-5 (כמה לא מפתיע ), ממש כמו מיכל דנקנר, לי מייד קופצת לראש המחשבה על כל אותם אנשים שבדיוק מאמינים שמשאבות, בקבוקים, חיתולים וכל מיני המצאות כאלה נועדו כדי לשנות את ה"כורח הביולוגי" כמו שהם רואים את זה.
"היום, כשיש בקבוקים, התינוק לא צריך להיות דבוק לאמא" אומרת אמא צעירה.
"כל אשה נורמלית משאירה את התינוק עם בקבוק אצל הבייביסיטר והולכת עם בעלה לסרט. רק איתך אי אפשר לצאת אף פעם כי התינוק צריך אותך בלילה!" אומר הבעל לאשתו המיניקה.
אילו כולם היו מקבלים את העובדות הביולוגיות, היה לאנשים כמוני קצת יותר קל בחיים.
מצד שני, לנשים שעוזבות בקלות את התינוקות שלהן אולי היה קצת פחות קל. צר לי עליהן, אבל האמת שצר לי יותר על התינוקות שבהם הן פוגעות בקלות כה רבה.

מגיע לי כבנאדם מהחיים.מהיקום.מהסיטואציה.לא אמרתי שאני באה לתינוק שלי בטענות,נכון?
איזה כבדות.
מישהוא כותב טיזר,וכולן מתנפלות כבדות ראש עים טיעונים מכול קשת האסכולות הקיימות.עם רמיזות לכך שהילד סובל נורא ואיזה אמא מבקשת "קצת שקט",לא יעלה על הדעת,צצצ.

אממ"פ, אפילו בני התחיל קצת להתחשב, אז זה מגיע מתישהו, כנראה, מעצמו. בינתיים ומדי פעם, כשיש אפשרות, קחי לך את הזמן הזה בכל זאת.

אממ"פ - אם שמת לב כתבתי שגם אני רוצה קצת שקט, ואפילו הרבה. אין לי כל בעיה עם זה. הבעיה שלי זה בדיוק עם הטעון "מגיע", וזה כנראה עוד הרבה לפני ההודעה לשלך. הטעון הזה חוזר יותר מידי בשיחות שונות על טיפול בילדים, ובעיקר תינוקות, ולכן כנראה נגע אצלי בנקודה רגישה. אני רואה בביטוי "מגיע" משהו הבמטא מצב שעל מישהו לספק את הדרישה הזאת. אני בהחלט בדעה ש"מגיע" לי התייחסות מכובדת מילדי הגדולים, כי הם ללא ספק מסוגלים מדוע, וגם איך לעשות את זה. לא "מגיע" לי מנוחה מהתינוקת, כי היא פשוט לא מסוגלת להבין מה אני רוצה. בדיוק כמו שהיא לא מסוגלת לקרוא ספר, או לתפור שמלה. זה הכל.

נו ולנו לא מגיע להיות לבד ב23:00 בלילה עם עצמנו,ולנוח?

זו נראית לי בקשה גדולה, מדויקת מדי.
אם תגידי "אני רוצה לפעמים לנוח", תמצאי את הזמן המתאים.
אם תגידי "עם עצמנו", תמצאי את הסיטואציה לבד עם בעלך.
אבל להתעקש על מנוחה, עם הבעל, ועל שעה מסוימת ביום - זה יותר מדי. זה פשוט לא מצליח.

אצלינו, בד"כ - את הזמן ביחד בשקט אנחנו "גונבים" בערב, כשהילדים במצב מתאים להעסיק את עצמם לבד, או בסופ"ש - כשיש ביקור סבים. את הזמן שלי לנוח אני מקבלת כשאני זקוקה לו - בעלי מגבה (עכשיו, בהריון - יש עוצר ב 10 בלילה. אני נכנסת למיטה, ודי). מנוחה מסוג אחר יש לנו כשיוצאים מהבית עם הילדים.

כל אותם אנשים שבדיוק מאמינים שמשאבות, בקבוקים, חיתולים וכל מיני המצאות כאלה נועדו כדי לשנות את ה"כורח הביולוגי" כמו שהם רואים את זה. מנסים לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא בסדר, או שאנחנו סתם מקשים על עצמינו את החיים כשאנחנו לא רואים בזה כורח, וזה מה שמציק לי...

אמא ל-5 - אמרת את שבליבי.

רציתי להעיר כי הלוחשת לתינוקות לא מצדדת בשיטת ה5 דקות. להיפך היא מציינת במפורש את חסרונות השיטה ומציעה במקום לעזור לילד להתיידד עם מיטתו והחדר שלו. מיטתו לצורך העניין יכולה להיות גם מיטת ההורים . בעיני זה שהילד לא במרכז לפי עקרון הרצף , אומר שלא טורחים ערב שלם להרדים את הילד במיוחד (נענוע בעגלה , או כל דרך מוזרה אחרת שלוקחת שעות) . כפי שיש לעשות התאמות כדי ליישם את עקרון הרצף לכל אדם באשר הוא חי ובתקופה וכולי, כנ"ל לגבי הלוחשת. היא בריטית נדמה לי שחיה בארה"ב. היא מספרת הרבה על שתי הבנות שלה (הן כבר גדולות) מעניין שלא מזכירה את בעלה כלל. ברור שההמלצות שלה לא מתאימות במלואן לכל אחד בכל מצב אבל יש מה ללמוד.
היא מדברת על זה שרב המקרים בהם נקראה לעזור היו להורים לעיתים בוחרים בשיטה מסוויימת מתוך גחמה אופנתית (ונותנת דוגמא לינה משותפת) ולא מתוך אמונה עמוקה . אז כמובן זה לא מסתדר והם עוברים לקיצוניות ההפוכה וזה מבלבל את הילד.היא מדברת על מתינות ועקביות וכבוד לילד.
אישית עזר לי מאד לקרוא את הספר. כאמא לילד ראשון שלא סמכה על המבוגרים האחרים סביבה כבעלי עצות טובות, נעזרתי בו הרבה מאד. מה לקחתי ממנו?
הבנתי מדוע הוא לא נרדם לפעמים (בתקופות של קפיצות גדילה), רעיונות לעיסוי ,על אופן הטיפול הפיזי בו. על מנגנון השינה אצל ילדים. אני אדם מאד שכלתני ויש לי צורך להבין תופעות שונות כדי להתמודד איתן . גם בקריאה בספר של פנלופה ליץ שהיה ועדיין תנ"כ להרבה אנשים יש דברים שנראים לי מזעזעים. בכ"ז אפשר לקרוא וללמוד ממנו ולעשות את השיפוט בעצמינו.
בעיני ילד ראשון שונה מאד מאשר כשיש כמה ילדים. כשיש ילד אחד כל לו"ז הבית מתנהל לפיו(לפחות אצלינו...)ו. כשיש ילדים נוספים דינמיקת הבית משתנה. ממילא צריך לבשל כי יש פיות מסביב, ממילא בערב הולכים לישון אחרי פעילות משותפת. ממילא קמים בבוקר ויש רעש.
ילד נולד עם סדר זמנים שונה (לפי דסמונד מוריס, כי ברחם היה בעיקר ער בלילה ונרדם כשהאם היתה בתנועה- במשך היום,כמו כן כמובן שלא ישן רצוף וכל צרכיו היו מתמלאים במיידי) . הוא והוריו צריכים להתאים עצמם למצב החדש.

היום הסתבר לי כי הלוחשת נפטרה בנובמבר........סתם שתדעו.

ממה היא נפטרה? היא לא אישה מבוגרת.

סרטן כמדומני. בת ארבעים ומשו.

לגבי שיטת חמש הדקות אצל הלוחשת.
אני טרם קראתי את הספרים שלה, אבל להורים שלי היה בכבלים את ערוץ "הופ הורים" , שאת דעתי עליו אכתוב בהזדמנות אחרת.
יש שם תכנית קבועה של הלוחשת ויצא לי לראות כמה פרקים.
היא נקטה שם בשיטות די אכזריות. לא שיטת חמש הדקות, אלא שיטת השלוש שעות, במקרה של פעוט שלא הסכים לאכול את הפסטה שלו לפני העוגיה שכה רצה.
היא פשוט הושיבה אותו ליד השולחן, שמה את העוגיה שלו בקצה השולחן ואמרה לו שעד שהוא לא נוגס בפסטה הוא לא מקבל עוגיה. אני לא רוצה לחשוב על כמות העריכה שהם עשו שם, אבל מה שרואים זה פעוט בן פחות משנתיים נדמה לי, שצורח את נשמתו, בועט כועס, כי אישה זרה נכנסה לו הביתה והכריחה אותו לאכול.
לא ברור לי בשביל מה להתגרות בו ולשים לו בהישג יד משהו שאסור לו. כמובן שאחרי כמה שעות בכי הוא כבר עשה בכוונה , צרח ובעט, מה שגרם לוחשת המהוללת להיות יותר קשוחה איתו "כי צריך לשים לו גבולות"
בסופו של דבר הילד מותש, קולט מה הוא צריך לעשות כדי לרצות את האישה הזרה ואת אימו, נוגס בפסטה ומקבל עוגיה.
ואז הקריין אומר "עוד מקרה מוצלח של הלוחשת, צ'ארלי הקטן שמח וטוב לב, למד לאכול כמו שצריך וכו' וכו'" והלוחשת אומרת לאימא "חשוב לשים לו גבולות, אחרת יצא לך ילד מניפולטיבי ונודניק. גם אם זה לקח לנו שלוש שעות, לא נשברתי" ומגלגלת עיניים.

בפרק אחר, תינוק בן 4-5 חדשים לא מוכן לישון במיטה שלו, רק במיטת הוריו ויונק כל הלילה "לא כי הוא רעב, רק for comfort" כמו שניסחה זאת האם. ההורים המסכנים מתלוננים שהם לא יכולים לאכול בנחת, לא לצאת עם חברים וכל הזמן צריכים לעשות דברים למען התינוק. בכלל, במרבית הפרקים, אנשים שם מנסחים את הבעיות שלהם כאילו התינוקות שלהם מפריעים להם בחיים, ולא מהווים חלק מהחיים.
הלוחשת החליטה שהגיע הזמן שהתינוק יהדק את הקשר עם אביו ושיתחיל לישון במיטה שלו. היא עשתה זאת על ידי להרחיק את האימא מהבית.
האבא מנסה להרים את התינוק אבל פשוט אין לו מושג איך, והוא עושה זאת בקרירות (אולי סתם התבייש מהמצלמות) ותפקידו לשבת ליד מיטת התינוק. התינוק בוכה, האבא מרים אותו, התינוק נרגע, מחזיר אותו למיטה וככה שעות, עד שהתינוק "מבין".
האימא עומדת מחוץ לחדר בוכה אבל הלוחשת לא נותנת לה להיכנס ולהניק אותו, כי לפי סדר היום שהיא רוצה שיהיה לו, הוא כבר ינק, התרחץ ושיחק, עכשיו ישנים וזהו.
ושוב בסוף הפרק, הקריין אומר, כמה התינוק למד לישון בשלווה במיטתו, ורואים את הלוחשת באה לביקור וההורים אסירי התודה שותים קפה בנחת עם חבריהם סופסוף.

ברררררר.

בררר
אני מבינה כשמדובר בילד בן שנתיים, למרות שאני בטוחה שיש כאן כאלה שיחלקו עליי. אבל כשמדובר בתינוק בן 4-5 חודשים?! התרבות שאנחנו חיים בה נראית לי לפעמים מופרכת מדיי.

אני מבינה כשמדובר בילד בן שנתיים
(באמת מעניין אותי לדעת) למה את מבינה כשמדובר בילד בן שנתיים?

אם היה דבר שהוציא אותי משלוותי ושיבש לי את שמחת האמהות זה "הלוחשת לתינוקות". קיבלתי את הספר כשלונה היתה בת חמישה שבועות ועל אף שמאוד הייתי נעולה על דרך הגידול - משהו שנוטה יותר לעקרון הרצף אך לא מרחיק לכת עד כדי כך- הספר הצליח לבלבל אותי כהוגן וניסיתי להתעלל בלונה במשך יומיים שלושה (שבהם אגב, אני לא ישנתי בגלל שהייתי מוטרדת מאיך הצלחתי לקלקל את לונה בחמשת השבועות מאז נולדה, ואיזה אמא רעה אני ומה יהיה איתי). לאחר יומיים שלושה, ללא שינה ומלאי הרהורים ורגשות אשם, ירד לי האסימון - חזרתי לדרך הישר שלי. לונה ישנה איתנו, נרדמת בהנקה, מתעוררת תופסת שד מתפנקת. כולם ישנים טוב וקמים עם חיוך מאוזן לאוזן בבוקר. אושר גדול. אז שהלוחשת תחפש בית אחר ללחוש בו. אצלי היא לא תלחש ולא תבחש.

פתאום חזרתי לדף הזה שנפתח בזכותי לפני כשנתיים זוכרים?
לאלה בעלי הזיכרון הקצר:
לאחר שהבעתי את דעותיי בנחרצות, קמו עליי כל יושבי האתר וניסו לכלותי.
אך עמדתי בשלי. מן הון להון, התינוק גדל די בחופשיות עליי לציין,
מה אומר הסוד הוא לשלב בין התורות, רק שאני לא באמת מאמינה בשום תורה, לא עבדתי לפי הספר, למרות שזהו בננו הראשון גידלנו אותו כאילו הוא הילד החמישי במשפחה במין נינוחות זחוחה, "יש לו חום 40? טוב זה יעבור לו עוד כמה ימים לא קרה כלום"). ועליי להודות שלא משנה מה תמיד עדיף לבוא לקראת הילד ולהיות איתו רכים מאשר לנהוג איתו בקשיחות רבה מידיי, בטווח הארוך הוא זוכר את הרוך וזה מודל עבורו ללמידה הכי טוב שיש.
יש בערוץ 8 תוכנית על הורים וילדים ששמים אותם חודש בניסוי שבועיים האמא נשארת איתם בבית שבועיים האבא נשאר איתם בבית, כדי שההורים יתרגלו ויטעמו את מלוא חווית גידול הילדיןם בלי הפרעות של תיווכים למיניהם כמו מטפלות למיניהן ועזר מבחוץ, מעניין שילדים בעייתים גדלים בבתים בעייתיים להורים מסוכסכים, או להורים שאינם נותנים את עצמם מאה אחוז. רק כשההורים מבינים כי הם צריכים להקריב את חייהם למען הילדים עד שיגדלו הילדים נרגעים ומצטלמת תמונה פסטוראלית של משפחה מאושרת .

אשמח לשתף אתכם בתובנה שנחתה עליי היום,
כשהילד תינוק (יונק, שנה שנתיים) הוא מזדהה עם הצד החלש במשפחה, ההורה העדין הותרן, השקט.כשהוא גודל ונהיה "ילד" הוא מתחיל להזדהות יותר עם הצד החזק, הדומיננטי, המלא ביטחון יותר.


תגובות ,טענות?

רק כשההורים מבינים כי הם צריכים להקריב את חייהם למען הילדים עד שיגדלו הילדים נרגעים ומצטלמת תמונה פסטוראלית של משפחה מאושרת .
אממ"פ, לא הבנתי. מה זאת אומרת "להקריב את חייהם"?

כשהילד תינוק (יונק, שנה שנתיים) הוא מזדהה עם הצד החלש במשפחה, ההורה העדין הותרן, השקט.כשהוא גודל ונהיה "ילד" הוא מתחיל להזדהות יותר עם הצד החזק, הדומיננטי, המלא ביטחון יותר.
ואם אין חלוקה כזו בין הצדדים?