_
סוג של בלוג חדש של אורגנית מתחילה שיתעסק בעיקר בהתמודדות המחודשת שלי עם מה שנקרא "הפרעות אכילה".
התחלתי אימון ממוקד בנושא, ומנסה לאט לאט לעשות את השינוי המשמעותי הזה ביחס שלי לאוכל, באיך ובמה שאני אוכלת, במה שאני מרגישה כלפיו, ועוד כל מה שצף ועולה.

יש לי כמובן מטרות פרקטיות לטווח בינוני כמו למשל, להתחיל את ההריון הבא 20 ק"ג פחות לפחות
ומטרות ארוכות טווח כמו להיות בריאה וחיונית ולחיות עוד הרבה שנים טובות ומאושרות.

זהו בינתיים

מעשה בשקשוקה - או תחושת הקיפוח לאן?

אתמול בערב הכנתי לאיש שקשוקה, אחרי שראיתי שמצב העגבניות האורגניות במקרר מתחיל להיות בכי רע (זה תמיד מרגיש לי בזבוז להשתמש בעגבניות אורגניות סתם כך לבישול...)
זאת לא היתה שקשוקה ענקית, אבל יכלה בהחלט להספיק לשני אנשים במצב רעב בינוני.
הסתבר ש
א. האיש היה במצב רעב כבד (מאד נדיר)
ב. דרורי בכורנו, החליט להצטרף לארוחת לילה, כי מה יותר כיף מארוחת ערב משפחתית אפילו אם אני כבר אמור לישון עכשיו...

טוב, ישבו שני הגברים של הבית וחיסלו את השקשוקה בעודי מניקה או משהו כזה. לא הספקתי להגיד "תשאירו לי משהו" והמחבת היתה ריקה לחלוטין.

כמעט מביך להגיד את זה, אבל ממש הרגשתי "לא פייר" כאילו טרחתי, הכנתי , חשבתי שנשב שנינו לאכול, וככה?
והרי לא ביקשתי שישאירו לי מצד אחד, ומצד שני אם יש 4 ביצים בשקשוקה, היא בטח לא מיועדת רק לאדם אחד לא? (דרורי לא היה בתכנון המקורי של השקשוקה)
ומצד שלישי, איזה הבלים. כולה שקשוקה מה ההיסטריה?

אז הלכתי לחמם לי קינואה נהדרת שהכנתי בצהריים.
ובכל זאת תחושת הקיפוח עלתה ועלתה.

התלבטתי אפילו אם להגיד לאיש משהו על זה.
בסוף אמרתי לו שחשבתי שהם ישאירו לי משהו.
הוא התנצל ואמר שלא שם לב, ולא חשב שאני רוצה לאכול איתו/איתם.

חשבתי על זה הרבה אחר כך, וגם היום עם המאמנת שלי דיברנו על זה.
על מה אני מרגישה כשמשהו שהכנתי או משהו שרציתי נגמר ולא הספקתי "להנות" ממנו. על מה זה בשבילי להתחלק באוכל עם אחרים.

חלק מהדברים קשורים בודאי לזמן ילדות.
מסתבר שגם חלק קשור (גם אם לא רואים במיידי איך) לחוסר רצון ואי הסכמה שלי להיות "מובנית מאליה".

אני עוד צריכה לעבד ולחשוב ולהרגיש מה זה בדיוק אומר לי.

האם אפשר להתכונן לקראת משבר?

אחד הדברים שתמיד הפילו אותי ב"דיאטות", היה, חוץ מהצורך להתמיד בה לאורך זמן, המשבר הקטן שהופך לגדול, ומפיל איתו את כל הדרך שעשיתי עד לכאן.

עכשיו אני לומדת מה עושים במשברים. גם ההגדרה היא לא דיאטה, אלא שינוי של אורח החיים והרגלי האכילה.
זה לימוד קשה בשבילי. דורש התבוננות והקשבה, דורש לפעמים קצת לחפור אחורה לרגע לפני שמסתכלים קדימה.

לפני כמעט שבועיים, האיש יצא למילואים. אני שונאת מילואים, קשה לי להתרגל לשינוי הזה שפתאום האיש איננו, ועד שאני מתחילה להתרגל הוא חוזר, ואז צריך להתרגל שוב לנוכחותו בבית, וזה לא פשוט לי.

פעם, כשהיינו זוג צעיר וטרי, הוא היה במילואים כל תקופת החגים,ואני נדדתי בין הדירה שלנו לבית הורי. כשהוא הגיע לחופשה קצרה לא הפסקתי לבכות. הוא ממש נבהל, ולא הבין אם עשה משהו לא בסדר או שאולי אני פשוט לא שמחה לראות אותו. אני בכיתי, כי כל הזמן חשבתי, שהנה הוא הגיע ועוד מעט הוא ילך שוב...

מאז כבר קצת התרגלתי. פעם בשנה בערך (לא כולל מלחמות בלבנון או חומות מגן) הוא נעלם לחודש, בדרך כלל מפצלים להם לשני חלקים, ובסוף זה עובר.

זה עדיין מאד קשה לי, במיוחד שבכל מילואים נוסף עוד עומס, הנה הפעם זאת פעם ראשונה שאני לבד עם שני הילדים תקופה ארוכה, ולא רק לי קשה עם זה. גם להם. דרורי מתגעגע לאבא, ואיילה עדיין לא אומרת מה היא מרגישה, אבל יש שינויים.

אז איך כל זה קשור לאוכל?
זאת כאילו תקופה שמזמינה משברים. שמזמינה נפילות. שמזמינה כשלונות.

מילדות אני זוכרת שבכל פעם שאבא שלי היה במילואים, אז משהו חריג היה קורה בבית, כמו למשל שכולם פתאום נהיו חולים, או שמישהו שבר את היד, או שמכונת הכביסה התקלקלה (להבדיל) . יכול להיות שזאת רק תחושה כזאת, אבל בעצם זה די הגיוני. הרי הבית שלנו בנוי ומבוסס על אבא ואמא והילדים. וכשחוליה כל כך חשובה כמו אבא לא נמצאת, כל החוליות האחרות נחלשות. (לא ברור לי מה הקשר למכונת הכביסה אבל לגבי האנשים זה די מסתדר לי)

אז הפעם זה בא לידי ביטוי בערב אחד שפשוט הרגשתי, שלא מעניין אותי מה, אני הולכת לטרוף עכשיו את הסופר.
העמסתי את הילדים, הלכנו לסופר
רעבים - טעות מס' 1.
בלי רשימה - טעות מס' 2.
עם ילדים עייפים - טעות מס' 3.

אני זוכרת שכשעמדתי ליד המדף של החלוות, התלבטתי בין חלבה של חצי ק"ג לבין חלבה מעודנת (שערות כאלו) של רבע קילו.
בסוף הכרעתי על הרבע קילו. (ועל זה המאמנת שלי אומרת - אפילו באיבוד השליטה היית בשליטה) שויין.

אחרי ארוחת הערב כשכולם נרדמו, ישבתי ואכלתי חצי חבילת חלבה.

אחר כך הרגשתי נורא.
עוד קצת אחר כך הרגשתי שזה לא באמת נורא.
הרי כל היום הייתי לגמרי בסדר, ועשיתי הליכה, ואכלתי נכון, ורק בערב נפלתי.

הגיע ה"יצר הרע" של הרצון בשלמות זה שאומר "הכל או כלום" אם אכלת חלבה, גמרנו. את לא תצליחי יותר, הרי את תפלי בסוף,
נראה לך שתצליחי להשיג את כל המטרות שלך? אני מכיר אותך יותר טוב מעצמך חמודה שלי, בואי בואי ,אתן לך פרוסת עוגת קצפת.

ואני מולו, מול החלק הזה בעצמי, שלא מאמין בי, הייתי צריכה לעמוד ולהגיד לעצמי "שטויות. נפלת. נכון. נפלת אולי אפילו חזק. אז מה?!
את שומעת חמודה, אז מה?! זה אומר שלא תצליחי? זה אומר שכל מה שעשית עד היום לא שווה? מה פתאום.

לפעמים הקול הזה מצליח לשכנע אותי. לפעמים לא.

עכשיו הוא שוב נסע למילואים. יחזור רק בעוד עשרה ימים.
אני משתדלת להדחיק, למלא את יומי העמוס ממילא, בעוד ועוד דברים.

המקרר מלא באוכל מזין וטעים,
וגם אם אפול קצת, אני בטוחה שאצליח לקום.

הרי הפעם זה יצליח לתמיד לא?

קוראת ומזדהה ויש גם את בעלי במילואים @}

תודה חוה ש

יום אחד מאחורינו. יש קצת יותר בלגן מכרגיל בבית, אבל אני בסדר עם זה. משתדלת.
וגם מבחינת אוכל היה מצוין אתמול.

ממשיכה בגישה של לעבור כל יום בנפרד, באופן כללי למילואים, ובאופן פרטי לשינוי שאני עושה בתקופת המילואים.

גם קוראת. גם מזדהה. מתפעלת מהאומץ וההתמודדות. תודה על השיתוף.

אורגנית, שם מסקרן בחרת לדף שלך.
אני רוצה לומר לך שקראתי את הדברים שכתבת עלהשקשוקה ותחושת הקיפוח, ואת ההתעמקות שלך בזה עם המאמנת.
אני חייבת לומר שלפעמים שקשוקה היא רק שקשוקה. היתה לך תחושת קיפוח מוצדקת, עמדת והכנת אוכל, ועוד אוכל של אהבה, ובשפע (לא סתם חיממת משהו מוכן מראש, או סנדוויץ' קליל). ונכון שהצטרף עוד שותף לארוחה, אבל התחושה הטבעית והנכונה שלך של חוסר הוגנות היא מוצדקת כפי שהיא, הכנת כמות שמספיקה לשמפחה, ולא השאירו לך. נקודה. אני אל רואה הכרח לנסות למצוא צידוקים בילדות, או את היחס שלך לאוכל. אני חושבת שבגלל שעצרת את עצמך וחשבת לפני שפשוט פרקת כעס מוצדק על הבנזוג- תחושת הקיפוח גדלה ווגדלה, מוצאת מפלט בניתוח מעמיק עם צידוקים, כאילו שאת זו שלא בסדר ולא הסיטואציה או הבנזוג.
זה קורה אני מניחה לכולנו. שלפעמים אנחנו בודקים את עצמינו, האם זה נכון עכשיו להתחיל לכעוס על משהו שאולי הוא לא מוצדק? ואולי זה קטנוני, ואולי אנחנו מגזימים. אני יכולה לומר מנסיוני שלרוב תחושת הבטן נכונה. אם מתעורר בך צורך לבטא תחושה של חוסר הוגנות - כנראה שבאמת ניסו להיות לא הוגנים כלפייך. התחושה שלך מוצדקת, לפחות יכלו לשאול אותך אם את מצטרפת או אם את רוצה גם.
ועוד נקודה למחשבה, בעניין של אחריות. יכולת לבקש מפורשות גם את, לומר שאת מניקה ושישאירו לך לאחכ".
אני חושבת שדי ברור שמהסיפור הקטן אפשר להסיק בכלל על כל אינטראקציה, את הזכות שלך לקבל, את הזכות שלך להנות ממשהו שהשקעת בו, ובעיקר את הצורך בהתחשבות. אני גם רואה באופן מובהק את תחושת העלבון- שלא לקחו אותך בחשבון, שלא חשבו עלייך, כמוש אמרת שהיית מובנית מאליה. אבל בעיניי , ושוב מניסיון, הניתוח התאורטי פחות מקדם, מה שמקדם זה מה אפשר ללמוד מזה, בעניין הזה למשל - פשוט לדעת לבקש, לדרוש מראש. גם הסביבה מתאימה את עצמה למי שדורש ויודע שמגיע לו.

<ג'ינ ג'ית כותבת ממחשב לא שלה>

ועשית לי חשק לחלבה!
<ג'ינ ג'ית>

איך את מצליחה לתאר היטב את תחושותי, הלואי עלי יכולת ניסוח כמו שלך.
מטרות ארוכות טווח כמו להיות בריאה וחיונית ולחיות עוד הרבה שנים טובות ומאושרות.
בדיוק!
בהצלחה - לך במימוש המטרות והמשך הכתיבה, ולי במימוש המטרה שהעתקתי לעיל וגם שאפסיק להיות חמוצה, מרירה ובהפרעה.

אני חושבת שדי ברור שמהסיפור הקטן אפשר להסיק בכלל על כל אינטראקציה, את הזכות שלך לקבל, את הזכות שלך להנות ממשהו שהשקעת בו, ובעיקר את הצורך בהתחשבות. אני גם רואה באופן מובהק את תחושת העלבון- שלא לקחו אותך בחשבון, שלא חשבו עלייך, כמוש אמרת שהיית מובנית מאליה. אבל בעיניי , ושוב מניסיון, הניתוח התאורטי פחות מקדם, מה שמקדם זה מה אפשר ללמוד מזה, בעניין הזה למשל - פשוט לדעת לבקש, לדרוש מראש. גם הסביבה מתאימה את עצמה למי שדורש ויודע שמגיע לו.

ג'ינ ג'ית זה מעניין מה שכתבת. זה גורם לי לחשוב על כל העניין הזה בצורה מעט שונה.
גם על המובנות מעליה, על העלבון ועל הזכויות שלי (לקבל, להנות ממה שהכנתי וכו')

וגם על זה שאולי ה"בעיות" עם האוכל שלא לומר "הפרעות האכילה" אלו שגורמות לי לאכול לא נכון, לייחס דברים לא נכונים לאוכל וכו' ,
אולי כל הבעיות האלו הן בעצם שיקוף של "בעיות" אחרות בחיים. כלומר, (מנסה למצוא את המילים הנכונות ואיתן את ההסבר הנכון למה שאני חושבת)
אולי, אם הבעיות האלו יפתרו, תיפתר גם הפרעת האכילה?
אני יודעת שאני לא לגמרי ברורה, זאת מן תובנה כזאת שהולכת ומתגבשת פתאום. אני אחשוב עליה שוב, ואולי אצליח להבין.

בכל מקרה תודה

בהצלחה - לך במימוש המטרות והמשך הכתיבה, ולי במימוש המטרה שהעתקתי לעיל וגם שאפסיק להיות חמוצה, מרירה ובהפרעה.

תודה על ברכת ההצלחה
ובהצלחה גם לך

לילה של יום מפרך או טייס אוטומטי במסעדת יוקרה

טוב, אז נראה שהיום הארוך הזה שהתחיל אי שם בחמש וחצי (ואפילו קצת קודם בהנקה) הולך להסתיים.
אז מה היה לנו?

הנקה, קימה, שאיבה, מקלחת, ארגון ילדים, סנדויצ'ים לדרור ולי, ארוחת בוקר, פיזור,
עבודה במקום אחד. הפסקת אוכל קצרה, תדלוק - אופס נדלקה הנורה של בלם היד.
לא יכול להיות, אני בדרך לעבודה במקום השני, ועוד צריכה לצאת מיד בסוף היום לבת מצוה של בת דוד של האיש. אין מצב שאני לא מגיעה. זה התחיל בבוקר בטיול, ואותו כבר פספסתי, אבל לשאר החלקים אני ממש רוצה להגיע. גם האיש יגיע לשם, קיבל פסון מהמילואים .
מתקשרת לאחי, הוא חושב שאולי חסר שמן ברקס.
הולכת ללמד, הבנות המקסימות מוכנות שנאחד שיעורים כדי שאספיק לקפוץ למוסך.
במוסך, למרבה המזל פשוט מוסיפים קצת מהשמן הזה ומשחררים אותי (בין כך ובין כך האוטו הולך להיות מושבת החל משבת).

ומה עכשיו?
אוספת את הילדים, שכחתי למלא בקבוקי מים, עוצרים בבית, ממלאים, נוסעים. אופס, שכחתי להשאיר טופסי בחינות לכמה תלמידות (בחיי שהייתי בדרך לשים להן) , עוברים בדרך דרך בית הספר. נוסעים. חצי מהדרך תקועים אחרי משאית. עבודות בכביש.
בסוף הגעתי למקום. עכשיו הסתבר שהם עדיין לא סיימו את הטיול. סתם מיהרתי?
יושבת ומניקה את האיילה בנחת. מחכה כבר לפגוש את כולם ובמיוחד את האיש.

פתאום נזכרת שבתוך כל הבלגן,ואפילו שניסיתי מאד לתכנן הכל, לא ממש דאגתי לארוחת צהרים לי ולדרור (כמה טוב שאת איילה אפשר פשוט להניק)
אז נכון שאכלתי ארוחת בוקר מצוינת, וגם ארוחת עשר, ואפילו היה לי תפוח בתיק, וגם לקחת לדרור חטיפי גרנולה , אבל זאת ממש לא ארוחת צהריים וכבר עוד מעט שלוש.

כולם מגיעים והולכים לקטיף אשכוליות בפרדס שכולו נועד לתרומה לנזקקים (סיפור מדהים אבל אחר)
יופי של פעילות גם לילדים וגם למבוגרים.
אני מוצאת שקשה לי לקטוף אשכוליות כשאיילה במנשא, ומחליטה לעשות "הליכה" בפרדס. יופי אורגנית _מתחילה אני אומרת לעצמי, לפחות תזוזי קצת היום.

אחרי שעתיים אנחנו נוסעים למסעדה. דרור רעב מאד (אפשר להבין אותו) חטיפי הגרנולה לא ממש השביעו אותו.

מסתבר שזאת מסעדה די יוקרתית, ואנחנו חבורה של 15 מבוגרים בערך ועוד 10 ילדים הגענו רעבים מטיול וקטיף פירות.

לילדים ארגנו די מהר מנות ילדים, ובעית הרעב של דרור נפתרה.

ומה איתי? אני כאילו מכניסה את המודעות שלי לטייס אוטומטי. מאד רעבה. אבל איילה גם רעבה. מאכילה אותה קודם, בזמן שכולם כבר מתחילים לאכול את המנות הראשונות.
יודעת שתיכף אוכל לאכול כל מה שאני רוצה.
אחרי ההנקה, אני מתחילה לאכול. וכאילו באמת על סוג של "אני לא כאן עכשיו" או "זאת לא אני שבאמת אוכלת". לא שאכלתי כל כך נורא, אבל הרגשתי שבנקודה הזאת אני לא רוצה לקחת אחריות.
לא אכפת לי כמויות, לא אכפת לי מטוגן, לא אכפת לי אם זה מועיל לי או מזיק לי.

באמצע הפסקות לשמור על הילדים בחוץ. לא לכל ההורים היה אכפת שהילדים שלהם בחוץ לבד, ובגלל שדרורי עדיין קטן יחסית, ומצד שני רוצה לשחק עם הילדים האחרים, היינו האיש ואני לסירוגין בחוץ, עם סיוע מדי פעם.

עכשיו כשאני מנסה לשחזר מה אכלתי, אני באמת חושבת שחוץ משני סרדינים מטוגנים (שעד עכשיו אני מרגישה אותם) מיותרים, בסך הכל כן פעלתי נכון.
אבל מטריד אותי שכאילו רציתי לכבות את המודעות שלי במסעדה.
כאילו שבאתי להנות ושישרף העולם .

בסוף הגיעו הקינוחים. לפי התכנית שלי, מותר לי לאכול בבוקר ובערב משהו קטן ומתוק, כזה שיזכיר לי שאני לא מקופחת.
החלטתי להמיר את המתוק של הלילה בקינוח.

הלכתי על שערות קדאיף עם חלבה .אפילו לא היה מדהים. לא משהו ששווה לגמור את הכל מהצלחת
אבל אם האיש לא היה אומר לי שכדאי להפסיק, לא הייתי מפסיקה.

ומה בסוף?
בסוף נפרדנו שם ליד המכונית. אני כמובן שוב בדמעות. שונאת פרידות ושונאת מילואים, הוא חזר לשם, ואני הרגשתי מסכנה ועזובה ונסעתי הביתה עם שני הילדים לבד.
עוד הספקתי קצת לטעות בדרך, אבל בסוף הגעתי.

לא שיש לי כח לעשות משהו חוץ מללכת לישון עכשיו, ובכל זאת מנסה קצת לעבד את היום הזה.

זה היה פוסט ארוך ארוך . אולי מדי.
אולי סוג של הקאה? לא משוכנעת, זה לא הכיוון שלי בדרך כלל.

חושבת שהולכת לישון.

אני רוצה לפרגן לעצמי. אני רוצה להגיד לעצמי
את נהדרת!
את אמא נפלאה!
את מצליחה כל כך יפה לעמוד בתוכניות ובשינויים!
רוצה להגיד לעצמי שאני אוהבת אותי. פשוט ככה.

וזה כל כך קשה. כלומר, אני יכולה להגיד את הדברים האלו.
אבל אני כנראה לא באמת מאמינה בהם.

בטח שאני נהדרת, ונפלאה. אני לוקחת על עצמי משימות ומשתדלת לעמוד בהן,
אני עובדת, אני לומדת, אני מניקה, (אני גם קצת מנקה) , אוהבת, מחבקת, מחתלת, משחקת, עושה אמבטיות, מאכילה, מבשלת.
קורסת.

למה אני לא מאמינה לעצמי?

למה כל כך קל לי להיתפס לנפילה הקטנה ביותר ולהפוך אותה למרכז?

כאילו ששבוע שלם של עבודה קשה והתמדה והצלחה, פחות שווה משני סרדינים מיותרים וקצת חוסר מודעות במסעדה.

אולי אם אני אזכיר לעצמי כל הזמן שאני נהדרת וטובה, אולי בסוף אתחיל להאמין בזה?

ולא שזה לא נעים לשמוע את הדברים האלו מאנשים אחרים,
אבל אפילו כשאישי הרחוק אומר את זה בטלפון, אני לא לגמרי לגמרי מאמינה.

תחושה של עצב
של עייפות.
של חוסר רצון לעשות כלום.
רק לישון.

אבל כבר קמתי מזמן, ושאבתי ולא יצא המון. מזל מזל שזה היום האחרון בעבודה עד פסח ויהיה זמן לחדש את המאגרים הקפואים שהדלדלו.

רוצה משהו מנחם. חיבוק אולי. די בלתי אפשרי מהאיש שנמצא רחוק מדי.
אתמול גם לא דיברנו מאחרי הצהריים. לא ענה. בטח לא יכל.

רוצה פשוט לבכות ולבכות ולבכות
וגם לרחם על עצמי עם אפשר.

אוף

רק לומר שאני שמחה שאת משתפת, שאני איתך בסירה, של השאיפה המתמדת להצליח להביא את האוכל למקום שבו הייתי רוצה שהוא יהיה (משהו שצריך בשביל להתקיים, משהו שהוא עוד סוג של הנאה) ולהוציא אותו מהמקום שבו הוא עכשיו (מרכז המחשבות שלי, ההנאה המרכזית, עיסוק מהותי בחיים). מעריצה את האנרגיה והיכולת לעשות תהליך של אימון בדיוק על זה, את הביקורתיות הזו על אובדן השליטה הקצר. רוצה לומר לך שתפרגני קצת יותר לעצמך, כי זה קורה, כי זה תהליך, כי אנחנו בני אדם, וכי מה שאת מספרת הגיוני וטבעי וכי... כולה שני סרדינים, הם כבר בטח נשטפו החוצה...
כל יום הוא יום חדש עם עוד התמודדויות, ויש כל יום הזדמנות להצליח.

רק לומר שאני שמחה שאת משתפת, שאני איתך בסירה, של השאיפה המתמדת להצליח להביא את האוכל למקום שבו הייתי רוצה שהוא יהיה

תודה בנצ100

המרגיעון אומר "הייתי מחבק אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב" באמת מה שאני רוצה עכשיו זה חיבוק מהאיש הרחוק שלי.
חיבוק מפוקק עצמות כזה, שאומר "הכל בסדר נעמונת שלי, ציפציפונת שלי, אני אוהב אותך"
אבל הוא שם, ואני כאן. וזה קשה.

נוסעים לשבת. הילדים ואני. פעם ראשונה לבד לגמרי בשבת בלעדיו עם 2 הילדים.
מסוג הדברים שלא ממש חייבים שתהיה "פעם ראשונה שלהם..."
קשה לי עם האריזות, קשה לי בכלל עם זה שהשבוע כמעט נגמר ושבת מנוחה לא מבטיחה מנוחה הפעם.

געגוע גדול בתוכי, ואני משתדלת לפחות לאכול נכון.
וגם זה קשה. כי השבוע לא בישלתי, אלא רק אכלתי מה שנשאר משבת. וזהו, או שנגמר או שכבר התקלקל
וצריכה לראות איך אני מצליחה גם לבשל בתוך כל הבלגן.

אולי תפסיקי לרחם על עצמך אני אומרת.
קומי, סיימי לארוז (אז מה אם התחלתי אתמול בלילה ועבדתי כל הבוקר), קחי אוכל לדרך בשביל דרורי שלא רצה ארוחת צהריים, ואת העוגה שהכנת לשבת (זה במסגרת המותר של המתוק בבוקר ובצהריים, אני מעדיפה לאפות לעצמי ולא לקנות), וסעי. פשוט סעי.

טוב, השתכנעתי. נוסעת.
שבת שלום

חזרנו בשלום.
איך תמיד אומרים ברדיו "כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם". אז אצלנו רוב הכוחות חזרו.
האיש עדיין ממלא איזה חוב עלום למדינה.

היה בסדר גמור. אפילו נחמד לגמרי.
אני אוהבת את השבתות המשפחתיות המורחבות האלו.
נעים לפגוש לפחות חלק מבני הדודים שלי.
היה די קשה בלי האיש, אבל האחים שלי ובני הדודים עזרו כמה שיכלו.
זה באמת הועיל.

שמתי לב לשני דברים מעניינים.
האחד הוא שהמודעות במשפחה שלי לכל מה שקשור לאוכל בריא, נמוכה ביותר.
ההורים שלי אמנם אוכלים לחם מלא, אבל בערך בזה זה מתמצה.

אני לא מדברת רק על השתיה המתוקה בכמויות שהיתה שם.
וגם לא רק על האוכל מהקייטרינג שכולו ספוג בשמן או במיונז או בשאר מרעין בישין.
ואפילו לא רק על אינספור העוגות עם המרגרינה.
זה כל המכלול ביחד.

ואיפה אני בתוך זה?
אז חוץ מלהתווכח למה אוכל אורגני לא בהכרח יקר יותר בשקלול הכללי, ולהבין למה אני מתווכחת,
הרגשתי את הגוף שלי אומר לי טוב מאד, מה לא טוב בשבילי.
פשוט כאבה לי הבטן אחרי הארוחות. ובאמת שהאוכל היה טרי ולא מקולקל.
פשוט הגוף אומר לי "זה לא טוב לך. עזבי אותך מהשמן הזה, עזבי אותך מהמיונז"

ועם כל כמה שכאבה לי הבטן, רציתי להגיד לגוף הנפלא שלי פשוט תודה.

הולכת להוציא את הדברים מהאוטו
(אורגנית מתחילה מנסה לא להתחיל אפילו לרחם על עצמה, אפילו שלהוציא לבד שני ילדים מהאוטו, האחד ישן ורטוב, והשניה ערה ורוצה החלפה והאכלה ומשחק ולישון, זה הרבה עבודה. כן כן, הרבה עבודה. אז מה? בגלל זה תשאירי עכשיו את כל הדברים במכונית? היידה לפרק)

כנראה שכאבי הבטן היו לא רק מהאוכל.
קיבלתי.
לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה בקשר לזה.
כרגע בעיקר חוסר נעימות.
ממה?
לא התחבקתי עם האיש כבר כמעט שבוע. ועכשיו לא נתחבק כמעט עד שבת הבאה. כשבאמצע יש את החג. שלא לדבר על החזרה מהמילואים לאישה שלא יכולה לחבק אותך. אה, וגם את יום ההולדת שלו.

אולי זה טיפשי, (לא אולי בטוח) אבל בהתחלה חשתי מן אשמה כזאת לרגע.
בשבועיים האחרונים עשיתי את סדנת מודעות הווסת של מרב שרמן, וחשבתי שאולי גרמתי למחזור שלי להגיע.
לא נראה לי באמת הגיוני, ובכל מקרה הווסת כבר כאן ואני רוצה וצריכה להתיידד איתה.

מרגישה שהעומס מטפס עלי, ולא מצליחה להפריד.
יש המון בלגן חיצוני, הבית הפוך לגמרי.
המון דברים שמפריעים לסדר את הבלגן - היום הזה כולו הפוך לי לגמרי.
קמתי עם המון אנרגיה.
לקחתי את דרור לקייטנה, חזרתי הביתה כדי להתחיל ולסדר, הנקתי את איילה ופתאום תזכורת בטלפון, שעוד 10 דקות חיסון לאיילה.
(אל תסקלוני, אני מחסנת חלק מהחיסונים )
טסתי לטיפת חלב.
שכחתי את פנקס החיסונים בבית.
החלפתי את התור עם זאת שאחרי (שבמקרה הגיעה קודם) וחזרתי הביתה להביא את הפנקס , וגם לגמור להניק.

עד שחזרנו הביתה הספקתי רק לשטוף את רוב הכלים ולהתחיל להכין ארוחת צהריים, וכבר הייתי צריכה להביא את דרור מהקייטנה.
אחרי הצהריים נסענו להביא לחבר מהעבודה של האיש, גופיות ותחתונים ("שלחי לי תחתונים וגופיות...." ) בשבילו, כדי שהוא יביא לו אותם לבסיס (הוא גר קרוב) ומשם לקניון לכמה קניות דחופות.
אחי המתוק הגיע להיות איתי עם שניהם בקניון, כי לבד זה סוג של משימה כמעט בלתי אפשרית.
הגענו הביתה גמורים. איפה האנרגיה לניקיון ולסדר?

טוב, ארוחת ערב, אמבטיות סירוק כינים (איכססס..) ואיילה מתחילה להרגיש רע. רע מאד.
היא מנדנדת, עושה רושם שיש לה חום. טוב זה צפוי. אני מחבקת מכבה את כל האורות בבית, שרה שירים.
דרור מתחיל לבכות. "אני רוצה שאבא יחזור עכשיו מהמילואים" אני מסבירה שיקח עוד כמה ימים. הוא לא משתכנע.
שני בוכים מייבבים לאחת כואב הגוף, לשני כואב הלב.
מתקשרים לאבא שמרגיע את דרורי הבוכה.

כל אורות הבית כבויים, איילה מתפתלת במנשא. כואב לה מסכנה. אני מחבקת ושרה עם דרור.
אחרי שעה ארוכה היא נרדמת.
דרור מסכים גם הוא ללכת לישון.
מדי פעם היא מתעוררת בבכי.

עשיתי לי הפסקה קלה של ארוחת ערב וקצת אינטרנט.

ואז טלפון מחמותי. צריך להחליט על תפריט ליל הסדר ומה עושים.
בינתיים אני מקפלת כביסה (כמה המוני כביסות יש בבית אחד עם שני ילדים?)

עכשיו, פתאום שקט. שקט שקט.
יש בלגן מטורף. רוצה להתחיל לסדר, ולא באמת מרגישה שיכולה.
מסתכלת על רשימת המטלות שלי היום, ורואה שהספקתי אולי 20%.

מחר מגיעה עזרה לניקיון פסח
רוצה שהיא באמת תנקה רק לפסח ושהבית עצמו כבר יהיה מסודר.

אם את רוצה את כל זה, למה שלא תתחילי לסדר סוף סוף?

הולכת לסיים עם הכביסה והכלים.
אחר כך פשוט לישון לישון לישון.

הכביסה מקופלת. הכביסה במקום.
הסלון מסודר.
אני גאה בעצמי.
הולכת לישון עם כלים בכיור. שויין.

היום הזה נראה כבר קצת אחרת.
קמנו מוקדם, דרור בקייטנה
והעוזרת הצדיקה לפסח, ששמה הוא באמת "צדיקה", עובדת קשה.
החדר של דרור והחדר שלנו כמעט מוכנים.

ועוד מעט נתחיל את המטבח.
נוסך בי רוח של אופטימיות מצד אחד וחשש מצד אחר.

נורא בא לי לסיים הכל מחר ולנסוע לטייל וזהו זה.
אבל ההתארגנות עם האוכל בימים האלו מבלבלת אותי.

צריכה לתכנן ולחשוב איך אפשר לאכול נורמלי, לא מעובד (טוב, לא מעובד מדי) בלי לבשל חמץ במטבח שלי.
מעניין. אה?

מצד הרעב מרגישה מן רעב כבד היום. אכלתי ארוחת בוקר טובה (הכנתי אתמול גרנולה ביתית משאריות החמץ... )
וגם ארוחת עשר.
ועדיין בא לי עוד משהו.
לא רוצה סתם לנשנש.

הלוואי הלוואי שנסייים הכל מחר.

כמובן שהתוכניות השתנו.

אני עייפה נפשית. לגמרי.
נמאס לי מהמילואים.
העוזרת הנהדרת הבריזה.
האיש בלחץ פסח.
דיברנו עכשיו בטלפון על מה הפסח הזה אומר לנו, ואיך אפשר לנסות להתגבר על משקעי הילדות האלו של נקיונות פסח.

מסתבר שלשנינו יש טראומות מפסח. זה הסתבר כבר מזמן, וכבר כמה שנים שאנחנו מנסים להתמודד לחוד וביחד עם נקיונות הפסח ומה זה בעצם אומר לנו, ולמה זה כל כך מלחיץ אותנו, ולמה אנחנו שונאים את זה
ובעיקר מבחינתי, איך אפשר אם אפשר לעשות את זה יותר טוב, וגם שזה לא ייהפך לכזה סיוט לילדים שלנו.

חשבתי שכבר מחר בצהריים הוא יגיע.
אמנם לא אוכל אפילו לחבק אותו. (בא לי לצעוק כשאני חושבת על זה שונאת את זה שונאת את זה שונאת את זה כולי דמעות כשאני כותבת עכשיו. מרחמת על עצמי מרחמת עליו. אוף )
בקיצור, הוא יגיע רק מחר בלילה.
ממש ממש רציתי ללכת מחר בערב לשיעור בימימה שאני לומדת כל שבוע.

מרגישה מרוקנת רוחנית, רוצה לעשות משהו טוב לעצמי. לא קניות, לא אוכל. משהו כזה שירומם אותי.
(וסקס אפעס לא בא בחשבון )

נוסף לכל זה יש לי מן תחושה עמומה שאולי בעצם אני בהריון
והדימום הקצרצר הזה היה פשוט השתרשות או משהו כזה.
אולי אלך לבדוק מחר.
לא ממש מתוכנן לי הריון עכשיו, ודווקא מנענו ,אבל אם יבוא הריון בכל זאת, אקבל אותו בשמחה.

המקרר קורא לי (לא לאכול, לנקות)
עשיתי 20 דקות הפסקה וזהו.
חוזרת לעבודה.

הוא חזר.
כמה טוב שבאת הביתה. כמה טוב לראות אותך שוב.
כמה מבעס שאי אפשר לגעת בך.
לא נורא. עוד 8 ימים. לא יעזור לי לשבת ולבכות הרי.

הוא חזר ואיתו חזרה קצת שלוה אלינו. למרות שהוא לחוץ מאד מפסח, אני מרגישה שטוב שהוא פה, שזה מרגיע אותי שהוא כאן.

מחר יגיעו 2 אחיות של גיסי, שהבנתי מאחותי שהן ממש תותחיות בניקיון.
המטרה השאפתנית שלי אומרת לסיים ה-כ-ל.
כמה שזה ישמח אותי.
ישבתי לכתוב מה בדיוק צריך עוד לנקות, ומה צריך לקנות ומקווה שנעמוד במשימה.
גם אם לא, עדיין יש את יום שישי וראשון .

ומה עם האוכל, כאילו ששכחתי.
היום היתה לי שוב שיחת אימון עם נעמי.
מאז תחילת הניקיון אני מרגישה קושי גדול בלשמור על המסגרת.
אוכל מבושל ממש כבר אין, בטח לא אורגני וטעים כמו כרגיל, כי פשוט כבר הפסקתי לבשל.
בוקר וצהריים עוד הסתדרתי, אבל הערבים הפכו לקשים.

סיכמנו שלא מוותרים על ארוחת ערב בשום אופן, גם אם זה אומר לצאת לבית קפה
הערב יישמתי , האמת היה אחלה. פיתה מלאה עם אבוקדו מעולה וביצה קשה.
פתר באופן קרוב למלא את הרצון בנשנוש, שלא הפסיק כמעט בימים האחרונים.

החלטנו גם איך מתכוננים לשבוע הזה של פסח.

אני מסתכלת עליו באופן כזה שזה מין שבוע כזה שקשה מאד לאכול בו בריא, ואנחנו פשוט נשתדל למזער נזקים.
כמה שיותר ירקות טריים ומבושלים
הרבה עוף ובשר
ומעט מצות
והעיקר לשמור על המסגרת הכללית.

מקווה שיעבוד.

חייבת לישון קצת
(המיטות נפרדות וזה עושה לי דמעות)

פסח. אביב בחוץ. בפנים נעים רוב הזמן.

הגוף משתולל.
לא טוב לו המצות האלו, לא טוב לו האוכל הזה בלי הדגנים המלאים, ועם לא מעט בשר וגם מטוגן, וגם עוגות של פסח.
מפחדת קצת לאבד את ההקשבה הזאת לגוף בזה שכרגע אין לי הרבה מה להציע לו.

יש תחושה של רעב.
אני נמנעת מלאכול תפוחי אדמה כי איילה רגישה להם בהנקה וזה גורם לה לכאבי בטן קשים (תפוחי אדמה וקקאו)
רוב השנה זה בכלל לא נורא לא לאכול תפוחי אדמה.
אבל אם את אשכנזיה ופסח הגיע, זה פשוט סיוט.

חשבתי לקנות קינואה לפני פסח, שהיא לדעת חלק גדול מהפוסקים לא נחשבת כקטניות (הויכוח הוא לא מבחינה בוטנית, שם ברור שהיא לא קטניה אלא מכל מיני סיבוכים אחרים) , אבל נרתעתי מהצורך לברור אותה 3 פעמים כמו שבוררים קטניות בפסח.

משתדלת כן לאכול ארוחות משפחתיות עם האיש ועם הדרור ועם האיילה הקטנה שלידנו.
מזכירה לעצמי כל הזמן, שזה פסח וזה זמני, וכל זמן שאין שבירת כלים של ממש, אז גם החריגות הקטנות של פסח הן לא נוראות, והשפעתן העתידית גם היא לא נוראה .

אתמול היתה לנו תאונת דרכים קטנה בדרך להרודיון.

סוג של תאונת שרשרת.
לנו לא קרה כלום, וגם למכונית החדשה שלנו (אורגנית מתחילה מתלהבת מהעובדה שהיא אדומה מתה על מכוניות אדומות, וגם חלללית כזאת, זה קצת מהפך לעבור מפז'ו 205 חבוטה ישנה ומקסימה, למאזדה 3 שיש עוד מליון כמוה על הכביש, שהיא גם נוחה וגם חמה / קרה לפי הצורך, בקיצור הדוניזם צרוף)

לכל יושבי המכונית השניה שהתנגשה בנו (שתי אחיותי, גיסי , תינוק וילדונת) גם שלום (למכונית שלהם קצת פחות) אבל ביליתי איתם את אחרי הצהריים בשערי צדק במיון,
כשהאיש שומר על הדרור והאיילה בבית.

התוכניות לטייל בחיק המשפחה די התאיידו, ולי נשאר זמן לחשוב על מה זה בעצם אומר לי תאונת דרכים קלה כזאת, שבה "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" אין נזקים לגוף ב"ה, ויש קצת נזקים לרכוש של מישהו אחר.
אחותי אמרה שלדעתה זה מן סימן כזה שכדאי שנפסיק לרכל בתוך המשפחה (בעיקר על נשותיהם של האחים שלנו) , ונשאף לקצת יותר שלום.
האמת, זה לא נראה לי לגמרי קשור אבל בסדר. מוכנה לחשוב על זה.

בכלל, הרגשתי שערב פסח ואפילו פסח עצמו (לפחות החג הראשון) מצליח למלא אותי בכעסים.
המון המון המון כעס. אפילו הייתי אומרת זעם ואם לצטט לרגע מההגדה " חרון אפו, עברה, זעם וצרה , משלחת מלאכי רעים ..."

כעס על הניקיון ועל הלחץ ועל החשש הזה מהחמץ שמסתתר בכל פינה.
כעס על עצמי שלא הספקתי לסיים עם פסח עד שהאיש חזר, ועל זה שבסופו של דבר רק ביום שני אחרי הצהריים הכל היה מוכן, וסוף סוף נשבה אוירת אביב חגיגית בביתנו
(באמת, רק כשסידרתי לגמרי את המטבח ובישלתי סוף סוף ארוחה נורמלית לי ולבני ביתי, רק אז נרגעתי קצת)
זעם על ההלכה היהודית האשכנזית המחמירה בכל דבר (ולא רק בקטניות)
כעס על שאני כל כך רחוקה מהאיש, לכל כך הרבה זמן מיותר (בגלל חומרות של אשכנזים)
כעס על אמא שלו שביקשה ממני עזרה, למרות שידעה שאני לא יכולה לעזור לה.
כעס על אבא שלי, שיותר מדי נכדים בבית משגעים אותו, אבל הוא לא אומר את זה , רק עושה פנים כועסות.
כעס על אמא שלי, שהחליטה להזמין את אח שלה לשביעי של פסח, ביחד עם אחותי ואיתי, ועכשיו חושבת שאולי זה יותר נכון שאני אזמין את אחותי אלי, ורק אח שלה יהיה אצלה. (ולמרות שזה עדיף לי להיות בחג השני במקום נעים ובלי כעסים ומתחים, יש בי עדיין את הילדה שרוצה להיות ליד אמא שלה בחג, ולטעום מהמעדנים שאמא מכינה לחג, ולהרגיש קצת פסח אצל אמא במיוחד אחרי ליל הסדר אצל החותנים)

חלק גדול מהכעס הזה הוא מיותר. יותר משהוא מיותר הוא אשכרה מזיק לי.
מנסה לקבל את מקומי שכרגע אני כועסת ולנסות להרגע.

קוראת אותך בהתמדה ובאהדה רבה. רציתי להגיד תודה.

קרן שמש מאוחרת חן חן. נעים לי לדעת שיש לי קוראים (המרגיעון אומר - "נוכחותך חשובה לי מדעתך")

יצאה השבת.
היו אורחים דודים של האיש שהם כמעט בגילנו, על שתי בנותיהם אחת בגיל של דרורי (3 וחצי) והשניה בת שנה וחצי.
מדהים כמה רעש יכולים לעשות שני ילדים חמודים מאד ביחד.
האמת, הבנתי פתאום את אבא שלי, שקשה לו עם הרעש של הנכדים.
או כמו שאומרת אמא שלי " צריך גם הרבה כח כדי להכיל את כל השמחה והנחת הזאת".
וגם את הקושי שבאירוח.
האיש היה מקסים מתמיד, ועזר מאד.
ועדיין, אחרי שנגמרו הכלים והבית מתחיל לחזור לצורתו הקודמת והנאה של "ערב פסח הכל נקי ומסודר"
לי כבר נגמר הכח, ועדיין צריך להכניס את המצעים והשמיכות של האורחים, ולטאטא את הרצפה, ולגמור עם כביסות הפיפי של דרור (לגמור זאת היסחפות )


עוד לא החלטנו איפה נהיה בשביעי של פסח, אם כי מסתמן לי שניסע להורי. מקוה שזה יהיה הדבר הנכון לעשותו.
הולכת לכתוב פוסט נפרד על האוכל בפסח והחינוך והרעב התמידי וכל מה שזה אומר לי.
יאללה

והפעם פסח - מנטליות של עבדים? או למה אנחנו כל הזמן רעבים ומבשלים?

לא שיש לי תשובות לשאלות שלמעלה,
ובכל זאת, אני רעבה. כמעט כל הזמן בחג הזה אני רעבה.
זה די הגיוני, כשהתזונה שלי שמתבססת באופן כללי על לא מעט דגנים מלאים משביעים ונהדרים, פתאום מתערערת.

בתור אשכנזים מה שיש בחג הזה בעיקר בתחום הפחממות (מה בעיקר , רק) זה תפוחי אדמה.
תפוחי אדמה מפריעים ליונקת המתוקה שלי, כך שהם לא בתפריט, ואפעס בטטות לא נותנות לי את אותו אפקט של שובע.

אני צריכה לחזור ולהזכיר לעצמי, שזה החג הזה, וזה מה שיש וכבר עברנו 5 ימים, ונשארו רק יומיים וזה בסדר. אוטוטו חוזרים למסגרת. זה לא "ממחר דיאטה" כי אין דיאטה. יש שינוי באורח החיים. ובכל זאת, אני מרגישה חורגת בגדול בחג הזה. חורגת מעצמי.

פתאום סוכר לבן, פתאום יוגורטים עם פירות, פתאום עוגות מעובדות של פסח (לא הכשרנו את התנור לחג) , מצות עם חמאה. עם דבש.

ובעיקר הרגש הזה , שעדיין רעבה, שזה לא מספיק.

וכמה שבארוחות המשפחתיות יהיה בסדר, ויהיו מלא סלטים של ירקות וכל טוב
ועוף או בשר, ואפילו קצת בטטות.
זה עדיין מרגיש לי לא מספיק.

מנטליות של שמנה. לא?
סתם, זה עושה לי רע כל העסק הזה.

הולכת לאכול משהו

וואאוו, קוראת אותך ומזדהה עם כל מילה, אני אמנם כנראה יותר מבוגרת ממך ועם 5 ילדים ברקורד ב"ה, אבל הצורך הזה הבוער להתחיל להכנס לתהליך של שמירה על מה שנכנס לפינו ולא רק מבחינת הדיאטה,בוער בי כבר זמן רב , אחרי החג אני לוקחת את 3 ילדי לדיאטטנית, 2 מתבגרים ובת ה-10 סובלים ממשקל יתר, כמוני וכמו אישי, ואני מתפללת שזה יחייב אותי להתחיל יותר לבשל (שונאת ,שונאת, שונאת)ולשמור על אורח חיים בריא יותר, תשלחו אנרגיות חיוביות לעניין...

גם אני קוראת ומזדהה מאד
תודה שאת נותנת לנו הצצה לעולמך הפנימי והנוגע ללב
חג שמח

משום מה נדמה לי שכתבתי כבר פוסט נוסף והוא פשוט לא עודכן.
ואולי בעצם חלמתי?

מתרגשת וחוששת ראשית, תודה על ההזדהות, לגבי הילדים, הילדים שלך יותר מבוגרים משלי, אבל גם אני הייתי ילדה ונערה שמנה, ופתאום, זה נראה לי לא כל כך רחוק (אפילו שכבר כן, בעוד חודשיים אני בת 30) .
איכשהו, כמו דברים אחרים, זה מרגיש לי שמצד אחד השינוי המשפחתי הוא קודם כל טמון בנו ההורים.
אני בטוחה שכשהילדים הם כבר בגיל ההתבגרות, הם לא ילכו איתנו לכל שינוי שנעשה באותה הקלות (היחסית)שזה יקרה בגיל צעיר יותר, ועדיין זה יכול להשפיע.

בגיל הנעורים, נשלחתי ע"י הורי, ובתמיכתם העקרונית והפיזית , לדיאטנית.
ובכל זאת, אני יכולה להגיד היום שהאוירה בבית עצמו, היתה ההפך מתומכת בדיאטה ובאורח חיים בריא.

יש לי אח קטן, בן 15 כמעט , שהוא מאד שמן. הוא אוכל זוועה. ממש כך. אני אישית משתדלת מאד לא לומר לו מילה בעניין.
אבל יש מספיק אנשים בבית שאו שמרחמים עליו מכל מיני סיבות, או שיורדים עליו קשות.
דוגמא (מזעזעת בעיני) מהחג האחרון, אחי (הרזה מאד יש לומר) בן ה21 הכין שניצלים לכולם, הוא גם טעם מהשניצלים שהכין, אבל כשהגיע לשולחן האוכל בסעודת החג (שהיו בה משהו כמו 17 אנשים) כבר לא נשארו לו מהשניצלים, הוא התחיל לרדת על אחי הקטן שבגללו לא נשארו לו שניצלים. (היה עוד המון עוף, וקציצות ובשר בקר) הקטן אמר שהוא לא אכל בכלל מהשניצלים, ותגובתו של בן ה21 היתה "נו, בטח אכלת כבר את כל הלול". התגובה הזאת גרמה לפרצי צחוק של כמעט כל מי שישב בסביבתם, בני הדודים שלי (שמנים בעצמם) ועוד אחים שלי שישבו לשולחן. אותי זה זעזע.

יש במשפחה שלי סוג של אמביוולנטיות כלפי הנושא של אוכל והשמנה.
מצד אחד ברור לכולם שזה רע. שזה לא בריא, שזה לא עושה לאף אחד טוב, שזה מסוכן מבחינת מחלות כרוניות וכו' וכו'.
גם יש צעדים שננקטים ע"י חלק מבני הבית.
למשל השתדלות לאכול לחם מלא, הימנעות ממוצרי חלב (אבא) ועוד.
אבל מצד שני, יש חמלה ורחמים שקשורים לאוכל, אוכל מוצע כמעט תמיד כתרופה ומזור לכל בעיה.
כאילו מצד אחד יורדים עליך שאתה שמן, ומן הצד השני יפטמו אותך.

אני חושבת, שאם השינוי יתחיל בך. שינוי מחשבתי אולי אפילו לפני שינוי פיזי בהרגלים.
אם תוכלי לתמוך בהם באמת, כלומר לבשל להם נכון, להימנע ממוקשים בבית, לקבל את הקשיים שלהם באהבה ולהבין שהדרך היא ארוכה אבל שווה.
אני מאמינה שאפשר לעשות שינוי.
אני מקווה.

שולחת לך המון אנרגיות חיוביות.
וברכת קיץ טוב

וגם לך פלונית תודה.

אחרי החגים יתחדש הכל?

הם הגיעו, כמעט בסערה, דווקא שקט כאן עכשיו. הגיעו ימי "אחרי החגים".
מן ההפקר זכיתי, בתוקף היותי מורה בישראל, באיסרו חג חופשי עם הילדים בבית. וגם מחר, שזה היום החופשי שלי, עדיין לא אהיה בסדר הרגיל.
(אם כי אולי אסע עד חדרה כדי להיפגש עם נעמי המאמנת שלי).

הילדים מתחילים להתעורר רק עכשיו.
כבר הייתי בסופר,ובחנות הטבע שלנו וקניתי לנו מעט חמץ טוב (דגנים מקמח מלא ואורגני, פיתות מלאות, ברנפלקס ללא סוכר לדרורי) וזה כבר מרגיש יותר טוב.

האמת, אני לא מרגישה שכאילו מהיום דיאטה, אלא שצריך לסובב שוב את החוגה, ושוב להתכוונן על עצמי.
היה מאד קשה בחג מבחינת האוכל. כמו שכתבתי כבר למעלה. אבל אני יודעת שלכעוס על עצמי ולהאשים וכו', לא יוביל אותי לשום מקום.
אז אני מסתכלת קדימה בשמחה. ואחורה, בידיעה שעשיתי כמיטב יכולתי למזער נזקים.

טוב, הולכת לטפל קצת בילדים החמודים שלי.

פתאום פחד.
פחד שהייתי לא בסדר בפסח ומחר נעמי תיתן לי על הראש (נו באמת, זה הרי לא השיח, והיא לא צריכה לתת לך על הראש אז למה ככה?)
למה פתאום מופיע הפחד הזה.

פחד להודיע את ההודעה שהחלטתי והייתי שלמה איתה, לעזוב את אחד מבתי הספר שאני עובדת בהם.
כבר הודעתי לבוס שלי בבית הספר בו אני נשארת (ומרחיבה את המשרה שלי ומקודמת) והודעתי לרכזת בבית הספר שאני עוזבת, אבל למנהל עדיין לא. סתם מסיבה טכנית של התפספסות כזאת לפני פסח.
הסתבר שהבוקר הוא חיפש אותי, ואני לא עניתי לחלק מהטלפונים ועכשיו שמעתי הודעה שהוא מחכה לתשובה .

למה זה מפחיד אותי? חשבתי שכבר החלטתי. אולי אני לא שלמה עם ההחלטה?
ברור שבבחירה הזאת יש ויתור.
עמוס לי מדי השנה. אני פחות מדי בבית, יותר מדי בעבודה.
החלטתי לותר על בית ספר אחד שאני מאד אוהבת, כי יש לי שם מעט שעות ולא כל כך אפשר להתקדם שם.
החלטתי להישאר בבית הספר המרכזי שלי, לקחת 4 כיתות ב4 ימים, לקחת ריכוז של שכבות יא' יב' , ללכת ללמוד תואר שני בשנה הבאה.

היו לי המון שיקולים הגיוניים ורגשיים.

מצד אחד, בית הספר שאני עוזבת הוא של בנות ונעים מאד ללמד בו. אוהבים אותי, אני אוהבת את הבנות. יש רוגע כזה לכמה שעות בשבוע מכל הבנים האלו בבית הספר השני.
יש שם גם דמויות מקצועיות ששווה מאד ללמוד מהן, וזה ההפסד העיקרי בעיני.
הם יכולים לכל היותר להציע לי שם 9 שעות שבועיות וזה לא מספיק בשביל לעבוד רק שם.

מצד שני, בבית הספר השני אני יכולה לעבוד את כל השעות שאני צריכה, מקדמים אותי, כמובן שאוהבים אותי, יש שם אוירה מאד ביתית למרות שקשה ללמד שם.

מצד שלישי לעבוד בשני בתי ספר זה אומר לנסוע ביניהם, כשאני רוצה שהאוטו יהיה כמה שיותר אצל האיש (כדי שיחזור מוקדם יותר מן העבודה) , זה עוד ישיבות ואסיפות . זה גם בלגן בסידור מערכת השעות (בית ספר אחד יכול כן לאפשר לי לעבוד במשך 4 ימים וללמוד עוד יום אחד או יומיים).

בקיצור, החלטתי. אפילו הודעתי לרוב הנוגעים בדבר.
אז הנה אין מה לפחד. וכבר אני לא מפחדת ומחר אטלפן למנהל ואספר לו את מה שהחלטתי.

כבר מזמן לא מצאתי את הזמן הנכון והרגוע לשבת ולעדכן מה ואיך מתקדם.

אז השגרה הברוכה כאן(כן כן, כבר מחר מפירים אותה ובכל זאת זה לא כמו פסח).
סוף סוף יש מה לאכול.
תחושת הרעב והחור שהיה בבטן נמוגה ואני ממש מרגישה איך טוב לי להיות בתוך השגרה
זה בטח יעבור לי בעוד חודש, במיוחד שמדובר על חודש ומשהו לחוצים במיוחד עד הבגרות במתמטיקה ובכל זאת
זה מרגיש נעים וטוב.

האוטו החדש שלנו, נמצא רוב הימים אצל האיש, ואני פתאום הולכת והולכת והולכת.

הולכת מהבית למטפלת של איילה, משם לבית הספר, ומשם בחזרה למטפלת של איילה, ומשם או הביתה או לגן של דרור.

זה יוצא משהו כמו שלושת רבעי שעה הליכה ביום רק הפיזור/איסוף הזה, ובינתיים זה נפלא לי.
מרגישה את הגוף שלי מצויין.

וביום שלישי בבוקר ניסע סוף סוף לחברים אהובים אהובים שלנו בצפון לחגוג איתם ביחד בטיול ובמצוות היום(על האש אלא מה?)
וזה עושה לי תחושות נעימות נעימות של קרבה ואהבה

ווי ויי כמה זמן עבר.
יושבת לה אישה אחת ליד המחשב.
רוצה לכתוב.
לא רוצה לכתוב.
ילדה אחת משחקת על השטיח, ואח שלה נלחם במלחמות דמיוניות בכל מיני אויבים מוזרים.
הבית מבולגן.
האישה עייפה.
אין לה כח לקום ולסדר ולבשל ולנקות.
אין סיבה אמיתית.

נראה לה שהיא לא יורדת באמת במשקל.
שהיא נראית פשוט רע.
בשבוע הבא היא בת 30.
במקום לשמוח בא לה לבכות.

ולמה לבכות?
יש לה איש שאוהב אותה. אוהב אותה מאד.
יש לה שני ילדים מדהימים.
יש לה עבודה שהיא אוהבת, ואוהבים אותה בה.

אבל היא? היא כנראה לא לגמרי אוהבת את עצמה.
עומדת ומסתכלת מה עשתה ב30 האלו שעברו ?
וכמה החברות שלה הספיקו, מי בכלל נשאר לה מהחברים?
והכל כל כך שטויות.
פשוט תאהבי את עצמך.
תאהבי.
כמה פשוט, ככה קשה.

אז מה בעצם קורה?
עומס גדול ירד ממני בשבוע שעבר.
היתה סוף סוף הבגרות.
עדיין עובדת קשה מחוץ לבית, אבל התחושה הכללית כבר טובה יותר.
והנה הגיעו לפתחי כל הדברים שדחיתי בחודשיים האחרונים בגלל העומס של הבגרות
וכבר צריך לעשות אותם. ואני מנסה לעשות אותם, ומצליחה רק את חלקם.

וצריכה שוב להתארגן על עצמי, ושוב להאמין בעצמי.
וכמה זאת שטות, וכמה זה מטופש להיתפס ליום ההולדת ה30 שלי שיחול בשבוע הבא.

אבל בכל זאת אני נתפסת.
מרגישה זקנה. שמנה. כאילו לא הספקתי את כל מה שרציתי.

בעיקר זה.

איזה יופי של מתנה קיבלתי ליום ההולדת שלי
הוא אמנם רק ביום שני,
אבל לכבודו קיבלתי וסת.
פעם ראשונה מאז הלידה של איילה

אף פעם לא אהבתי את הוסת שלי.
ועכשיו אני מרגישה שהיא באה בעיתוי הכי לא מתאים.
אפילו חיבוק ונשיקה לא אקבל מהאיש שאני אוהבת, אלא רק בעוד כמעט שבועיים ארוכים ומופרדים.
לא אוהבת את זה.

לא אוהבת את זה שזה אומר שאני כבר מבייצת.
לא רוצה עכשיו עוד הריון (עוד לא)
ומפחדת שאמצעי המניעה שאנחנו משתמשים בהם לא יספיקו.

לכאורה זה היה הכי צפוי בעולם.
רוב הנשים אצלנו במשפחה קיבלו 4 חודשים אחרי הלידה.
אני כבר כמעט כמעט 7 חודשים אחרי.
עד לפני שלושה שבועות הנקתי מלא, ומאז התחלתי להוסיף מוצקים.

ושוב האוכל נכנס כאן לתחומים נוספים.
עכשיו כאילו בגלל ההזנה של איילה, אני כבר ממוחזרת.

מנסה לחשוב על הדברים החיוביים בזה.
אני יכולה סוף סוף לנסות את שיטת שרמן שלמדתי לפני חודשיים שלושה.
אני יכולה לנסות להקשיב לגוף שלי.
אני אתחדש מחדש עם האיש שלי, במפגש שובר שגרה בעוד קצת פחות משבועיים.

אבל באמצע יש את יום ההולדת שלי, ואולי אפילו יום הנישואין יגיע לפני שאטבול, ועוד חתונה שבה לא נוכל לרקוד ביחד.
בקיצור, כרגע אני בבעסה.

נקודת אור : לא בורחת לאוכל בשביל להתנחם. זה גם משהו.

הבעסה מתגברת.
מתגברת מאד.
לא בדיוק יודעת למה.
אני חושבת שאני רוצה חיבוק.
הבית מבולגן.
שיטת שרמן עובדת לאט בשבילי,
בינתיים מרגישה כמו ברז ששכחו לסגור.
לא נעים במיוחד.

מקבלת החלטה.
הולכת להתקלח ולעשות הליכה.
די לבאסה.

הלכתי.
45 דקות לבדי עם עצמי ועם אחינועם ניני.
הרגיש לי יותר טוב אחרי זה.
הנה עשית משהו טוב בשביל עצמך.
כל הכבוד.
עכשיו, אולי תלכי לישון, זה גם לעשות טוב לעצמך.

בסדר נודניקית.
הולכת הולכת.

הקפה והעוגה

המרגיעון אומר "מה עשית היום למען עצמך?"
עדיין שום דבר. אבל עוד מעט. ממש עוד מעט.

אז סוף סוף אני חוזרת גם לכתוב בנושא שלשמו התכנסתי כאן.
אם כי בגדול אני עוסקת בזה כל הזמן, רק שחלק מהעניין נהפך להיות פשוט, ועם חלקים אחרים עדיין קשה לי להתמודד.

הכל התחיל לפני אולי 15 שנה (בגילי המופלג אני כבר יכולה להסתכל כל כך אחורה ועדיין להיות בתיכון נניח )
היו לי כאבי ראש קשים ועייפות ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
בסוף החלטתי ללכת למאבחנת רגישות למזון.

הסתבר שקקאו וקפאין וגבינה צהובה ובשר בקר אפעס לא טובים לי. אה, ואיך לא, קמח לבן.

מאז עבר הרבה זמן, על הקפאין השתדלתי רוב הזמן להקפיד.
על כל השאר איך לפעמים.

מסתבר שלמרות ואולי בגלל השנים שעברו, לגוף שלי עדיין מאד לא מתאים לא קקאו ולא קפאין.
הדברים מועצמים בהריון ובהנקה.
לפני כמה חודשים שתיתי שתי כוסות קפה אמיתי, ופשוט לא הצלחתי לישון יומיים אחר כך מרוב כאבי ראש.

החלטתי לעזוב בכלל את הקפה, גם את נטול הקפאין ששתיתי במשך שנים.

עברתי לקפה דגנים. הוא די יקר והרבה פחות טעים.

כשהוא נגמר ועם בוא הקיץ גיליתי שאני יכולה להתחיל את הבוקר בלי שתיה חמה.

ו- הנה הפלא ופלא, עם השתיה החמה שהלכה, הלכה לה גם פרוסת העוגה או ה"משהו המתוק" שחייב ללוות את הקפה/תה

לא לגמרי,לא תמיד, לפעמים ממש מתחשק לי משהו מתוק סתם כך באמצע היום.

אבל גיליתי את הקשר "בל ינתק" הזה בין השתיה החמה לפחמימה מתוקה.

לא שגיליתי את אמריקה, זה קשר ידוע וקיים אצל הרבה אנשים.
אבל פתאום גיליתי מה זה אומר בשבילי.
אולי עכשיו בקיץ זה אפשרי לוותר, בלי כאבים ובלי תחושת קיפוח על שתיה חמה, ואיתה על חלק משמעותי מהפחממות המתוקות.
בחורף זה בודאי יהיה קשה יותר.

הקיץ הזה הוא מן הזדמנות להטמיע ולקבע הרגלים טובים.
מתה מפחד. באמת.

וחוץ מזה - אני כבר בת30
פתאום בשלות נפלאה שבאה עם הגיל

מרגישה הרבה יותר טוב כשכל זה מאחוריי.
ועוד מעט, ממש עוד כמה ימים, אפגוש שוב את האיש שאני אוהבת.

כולי געגוע מתוק.

אני מתרגלת ללכת לכל מקום.
האוטו עבר כמעט לגמרי לאיש.
רק בימים בהם אני מדלגת בין שני בתי ספר האוטו אצלי.
זה מוזר לי פתאום ללכת כל כך הרבה.

וממחר מתחיל החופש הגדול שלי.
ואני מתה מפחד.

במקום לשמוח, במקום לסיים כמו שצריך, אני מרגישה שאני סוחבת איתי זנבות. שיירים מהשנה.

טוב, דרור והלל חברתו משחקים בחדר וזקוקים לי.

גילויים חדשים גילויים חדשים.

מיום ליום מסתבר, אני מגלה על עצמי עוד ועוד.
פתאום אני יכולה להתמודד עם הפחד שלי מחופשה של חודשיים ומשהו.
מהדחיינות שלי.
גיליתי שאני מפחדת שכאשר אהיה רזה, כבר לא אהיה נחמדה ומקסימה כמו שאני.
שאולי יחשבו עלי דברים אחרים.
זה מפחיד למדי. זה ניתן לפירוק.
אני הרי אני בכל מקרה. עם כל ההמון טוב שבי. עם כל מה שאני.

בשלב ראשון, החלטנו לחשוב על דברים שמעודדים עשייה.

כשאני מדמיינת את המטבח שלי נקי, זה יכול להמריץ אותי לשטוף כלים.
סתם כך מיוזמתי מתוך רשימת משימות, הרבה יותר קשה לי לעשות את זה.

כשאני זוכרת כמה זה כיף שארוחת הצהריים מוכנה ובריאה ומשביעה, אני הרבה יותר נמרצת והולכת להכין אותה במקום סתם לחטוף משהו (ואחר כך עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו ) או לוותר בריאותית על מה שאוכלים.

זה מרגיש לי כמו חירות אמיתית.

הלוואי.

גם אני רוצה לחיות נכון... ושלווה גדולה תיפול עלי... (רונה קינן)

אז יש את הסיפור של האוכל הבריא והטוב לגוף ולנפש.
ויש את ההתקרבות לעצמי, הדיוק שלי, הקבלה שלי.
הרצון בשלווה, בלי מלחמות ומאבקים.
לא של חיים פלקטיים, אבל של שלווה פנימית

וזאת בחירה.

כבר כמה שנים שיש לי פטריה שהתיישבה בדיוק על הזרת של רגל ימין.
דיברתי איתה כמה פעמים, שלא מתאים לי שהיא שם. זה לא יפה , זה מרגיש לא בריא.
ניסיתי להיפטר ממנה בכל מיני דרכים מעניינות.
גזרתי אותה, מרחתי עליה משחות טבעיות. לפעמים יש שיפור, אבל היא עקשנית. מאד עקשנית.

אתמול עשיתי אבחון רפלקסולוגי.
המטפלת טענה שזה קשור למקום של הקבלה שלי את עצמי ואת גופי.

וואלה. פשוט ככה. כמה נכון כמה פשוט.
משימת חיי, לאהוב ולקבל את עצמי.

אבל מכיון ש הפעם זה יצליח לתמיד , מסתבר לי ומתברר לי ומתבהר לי, שזה באמת חלק ממה שיעשה את השינוי.

הלכתי אתמול לחפש לי בגדי שינה נאים ויפים , עם קורטוב סקסיות . כמובן שבחנויות המיינסטרימיות אין שום דבר מעל מידת L שלא אנורקסיות.
ובכלל מתפלאים שאישה שמנה רוצה גם היא להיות יפה במיטה.
אפילו בחנות שמתמחה בנושא לנשים עם מידות גדולות, אמרו שדברים מסוג זה הם לא מחזיקים שם כי אין ביקוש.

בדרך כלל דברים מסוג זה גורמים לי עוגמת נפש רבה מאד. הרמת ידיים מחיפוש אחר בגדים לתקופה ארוכה, הרכנת הראש, כעס על עצמי למה אני כזאת פרה עד כדי כך שאני אפילו לא יכולה למצוא לעצמי בגדים יפים במחירים סבירים.

אבל עכשיו, זאת אני. פשוט אני. זאת בעיה שלכם שאתם לא חושבים עלי כצרכנית, אני זאת אני וככה זה בסדר.
מי שלא מתחשב בי הוא שמפסיד אותי כצרכנית.

זה לא לגמרי פשוט
אבל בלב שלי יש שקט יחסי עכשיו.
חלק מדרך החתחתים הזאת של צעד קדימה ושניים אחורה, בדרך שלי אלי.

ועוד משהו שתורם לשלוות נפשי, הגעגוע העמוק הפך לטעם מתוק של מפגש מרגש ומסעיר וטוב.
כמה טוב שבאמת הביתה. כמה טוב לחבק אותך.

והאמת שמה שהכי טוב, זה שכשהמיטות מחוברות סוף סוף בסדין אחד גדול, יש מספיק מקום לכו-לם, והשינה שלי ושלה כל כך הרבה טובה כשאין לי חשש שאיילה תיפול מאחד מצדדי המיטה, ושהיא פשוט שם לידי.

חוזרת עמוסת חוויות משבת משפחתית ענפה.
בן דודי היקר התחתן השבוע, וכולנו נסענו לשמוח בשמחתו.

כל האחים והאחיות שלי, על שלל ילדיהם המתוקים היו שם.
היה נעים רוב הזמן.
היתה התמודדות קשה מבחינתי בכל מה שקשור לאוכל, כי לעצמי לא התארגנתי כמו שצריך
מה שגרם לי להרגיש רעבה כל הזמן ולאכול לא מעט שטויות.
אפילו לחם מלא שכחתי לקחת איתי, ופשוט אכלתי לחם לבן (פלא שכואב לי הראש עכשיו?)

היו גם עוד כמה דברים שממש הציקו לי.
התארחנו בבית מדהים, היו בו 7 חדרי שינה, ואנחנו ישנו שם, למעשה 5 זוגות ו7 ילדים.
הבית מעוצב בטוב טעם ולא לגמרי בנוי לילדים שובבים.
לזכותם של ילדינו אפשר להגיד שהם ממש השתדלו, ובכל זאת היה כל השבת מן חשש כזה שלא נצליח להחזיר את הבית לקדמותו, ולהחזיר אותו לבעליו "בדיוק" כמו שהוא היה.
היתה לי גם מן תחושה כזאת, שמכיוון שיש הרבה אנשים ביחד, אז כאילו כל אחד מרגיש שלו עצמו יש פחות אחריות.
בסופו של דבר החשש הזה התבדה. במוצאי שבת כל אחד סידר את החדר שבו ישן, וכולם ביחד סידרו וניקו את האיזורים המשותפים.
אפילו נתן לי לרגע שוב, תחושה של גיל הנעורים כשכולנו ביחד "מתלבשים" על הבית (בית ההורים) ומנקים אותו.

אבל גיליתי כמה התרחקנו חלק מהאחים שלי ואני.
אנחנו במקומות שונים בגישות שלנו לחיים, ופתאום זה מציק לי וקשה לי להתקרב.

בליל שבת, חלק מהתינוקות (יש לנו 4 כאלו עכשיו במשפחה) התקשו להירדם.
יצאתי עם איילה לנסות לעזור לה להרדם בקצת חושך וטיול נעים עם אמא בחוץ.
בחוץ היה אחי עם בתו שהיא כמעט בגיל של איילה.
הוא ניסה להרדים אותה די בכח, ואני הזדעזתי לגמרי.
"עכשיו לישון" (בקול של אבא שלי, ממש עשה לי הרגשה לא נעימה, כאילו אבא שלי שוב צועק עלי על משהו שעשיתי לא בסדר)
"אין שום דבר מעניין בחוץ" (מה אבא, אתה לא יודע שנורא מעניין בחוץ? למה אתה משקר?)
"תחזרי מיד לשכב"
"לא אני לא מרשה לקום"
וכך שוב, ושוב, ושוב.

אני מנסה לא להתערב בדרך כלל, במיוחד שהרגשתי שמה שמקפיץ אותי מקורו בכלל אצלי, ולא בהכרח במה שאני רואה.
אחי הסביר לי שיש לה בדרך כלל סדר יום קבוע, וכשהיא חורגת ממנו היא משתגעת ומשגעת גם אותם.

אני מכירה ומכבדת את הצורך של תינוקות מסוימים (רבים כפי הנראה) בסדר יום קבוע הכולל שעת השכבה קבועה,
אבל איכשהו השיטה האלימה הזאת, נראתה לי לא פיתרון, מה גם שהיא פשוט לא עבדה.

גם לאיילה לא היה פשוט בשבת, כשהיא רצתה לישון ולא מצאה את מקומה.
אז היה הרבה ציצי, והרבה על הידיים, והבנה שחרגנו ממה שהיא מכירה, וזה בסדר.

אבל כל הסיטואציה הזאת לא נתנה לי מנוחה.

למחרת, כלומר היום, אשתו של אותו אח, וגיסה נוספת שלי, דיברו בביקורתיות רבה על אחת מבנות הדודה שלנו.
היא מן "באופן לייט" כזה, כלומר היא בבית עם הילדים עד גיל 3 , מניקה צמדים, עיקרון הרצף, ועוד כמה דברים שאני יודעת ולא יודעת.
יש לה בלי עין הרע 6 ילדים וה7 בדרך, ארבעת בניה הגדולים, מלאי אנרגיות ושמחה, השתוללו ושיחקו במהלך כל הארוחה.
לא יודעת למה זה היה אמור להפריע למישהו, היה המון מקום לשחק בפנים, ובחוץ פשוט אי אפשר היה בשל החום הכבד.

איכשהו שתי הגיסות שלי חושבת שמדובר במינימום הזנחה, ובחוסר כוחות לטפל בילדים, ואיזה מן חינוך ופה ושם.

למה זה מרתיח אותי? איפה זה נוגע לי?

אני חושבת שמודל ההורות של הגיסות שלי הוא לא יותר טוב, אולי להיפך.
אישה שמחליטה סתם כך ("יש מחקרים" אמר לי אחי) שמגיל חצי שנה ההנקה היא מיותרת לחלוטין, ונמאס לה שרק היא יכולה להאכיל את הבת שלהם, ומפסיקה בבת אחת להניק,
ושהאיש שלה מרדים באלימות (מילולית) את הבת שלהם
ושמוכנה לתת לה כל שטות אפשרית לאכול

זה לא פחות מזניח בעיני.

אבל הנה, אני חוטאת בדיוק באותו חטא. הנה גם אני שופטת את ההורות שלהם.

עדיין לא בטוחה שיודעת איפה זה בדיוק נוגע אלי, ולמה זה מעניין אותי באמת (חוץ מההסבר הפשטני שזה אחי וחבל לי עליו ועל ילדיו)

אבל חזרתי מוטרדת. בהחלט.

וכדי שהכל יהיה באמת מושלם, השארתי כוס עם מים במקום שמיועד לכך באוטו.
באמצע הנסיעה, שמתי גם את הפלאפון שלי שם.
כן, כן, היישר בתוך הכוס עם המים.

האיש מנסה כבר חצי שעה לפרק אותו ולנסות להציל אותו.
הלוואי שיצליח.
פלאפונים ואני זה פשוט לא מסתדר, או שהם הולכים לאיבוד, או שהם נדרסים, והנה גם טובעים.

שבוע טוב.

שבוע טוב,
אז הנה נחשפת גם את...
את כותבת מקסים,
אני מזדהה כאן עם כל כך הרבה מסרים שאת משתפת,
עם הביקורת האישית והחיצונית,עם הרצון להיות במקום יותר מקבל ומכיל(את עצמי ומתוך זה את הזולת)
ורק רציתי להעיר,את לא פרה שמנה.
את אשה יפה!
באמת.
זה בסדר לרצות לאכול בריא,זה בסדר אפילו לרצות לרזות,
אבל גם מה שקורה עכשיו זה בסדר גמור,את יפה כמו שאת.
נשית, אימהית ומודעת לעצמה - מה צריך יותר מזה ?

אני מנסה להתארגן. להתארגן בטוב.
לראות איפה עשיתי את הדברים טוב, ואיפה כדאי לעשות אותם עוד יותר טוב.
להתמקד בחיובי, ולשפר את מה שכדאי לשפר.

הנה היום, היום הראשון של ההשתלמות כבר עבר.
מורן הבייביסיטר המקסימה הסתדרה נהדר עם איילה בבוקר ואחר כך גם עם דרור.
הכנתי להם אוכל למשך היום, ולעצמי לקחתי סנדויצ'ים ופירות.
זה היה מצויין אבל לא מספיק, אני צריכה לקחת או עוד סנדויץ או משהו נוסף שישביע אותי עד שההשתלמות מסתיימת ואני חוזרת הביתה לקראת 3 .

התחלתי גם לתפור את החופש הגדול.
בשבוע הבא אולי אולי אולי נצא האיש ואני ללילה רומנטי בצפון (עם היונקת המתוקה כמובן)
דרור בינתיים יבלה חופשה בירושלים אצל סבתא המקסימה ("דרור", היא אומרת לו, "רציתי להזמין אותך לחופשה קסומה בירושלים, אין לי מקום גם להורים שלך, תסכים להגיע בלעדיהם?" )

ובינתיים השבוע הזה נראה מאד עמוס
מחר מסיבת סיום למורים בבית ספר אחד, וביום רביעי מסיבת סיום לתלמידים שלימדתי 4 שנים בבית ספר שני, וביום חמישי יום נישואין,ומסיבת סיום לדרורי בגן.
חמותי המקסימה הציעה שוב לשמור על דרורי ואיילה ביום חמישי בערב כדי שההורים שלהם יוכלו לצאת קצת. נכון מקסימה?

אז רק נשארו עוד כמה דברים לתפור, אבל הפאזל מתחיל להתחבר.

וגם, כל כך נעים פתאום היה לגלות שיש משהי נחמדה שמחפשת שותפה להליכתה בערבים. מקווה שנתחיל עוד הערב.
הלוואי.

הולכת להמשיך להרכיב את הפאזל

מחמאה נחמדה שקיבלתי.

פגשתי את אחת המחנכות בבית הספר שעבדתי בו השנה (ועזבתי)
היא סיפרה שבפעילות סוף השנה שעשתה לבנות, ביקשה בין השאר שכל אחת תכתוב דמות משמעותית שהיתה לה השנה
ו- חלק מהן כתבו אותי . ממקום טוב, של חום והכלה ואמהות.

שמח אותי.
מאד

היום ביליתי יום בבית עם איילה בלי להתכוון בכלל.
פשוט לא מצאתי מישהו שיוכל להיות איתה.
אז החלטתי לנצל את 20 האחוזים שמותר לי להעדר בהם מההשתלמות ונשארנו בבית.
למחר ומחרתיים יש לי סידור

וביום רביעי ,נצא סוף סוף האיש אני והיונקת הקטנה לחופשונת קצרצרה באיזור הכנרת.
דרור הוזמן לנופש אצל סבתא.

חלק מהדברים מרגישים טוב יותר, וחלק פחות.
אני מניחה שככה זה.

כל מיני עניינים טכניים, חיסול משימות. לפעמים זה מרגיש מצוין ולפעמים כמו ביום שישי, כשחיסלתי משימה ענקית וחיסלתי אותה לגמרי, עדיין הרגשתי טעם מוזר בפה, ולא את שמחת הסיום וההצלחה.

רוצה לעדכן ולא רוצה.
כלומר רוצה, ואז אין לי ממש חשק, וחושבת שאולי לא עכשיו, ומה יש לי בכלל להגיד.

המרגיעון אומר "לפעמים הדרך לנצח היא להכנע".

הילדים ישנים. האיש גם. נרדם על הספה הפחות נוחה לרגל תשעה באב.
וממילא המיטות שלנו רחוקות בימים אלו. ומי יודע מתי נשוב ונחבר אותן.
לפעמים המרחק נראה לי כמו נצח.
לפעמים אני שמחה בו ליום יומיים.
אבל ככה, מאז שהתחדש אצלי אורח כנשים אחרי הלידה של איילה, הגוף קצת משתגע, פתאום 7 או 8 ימים עד שאפשר בכלל להתחיל לספור.
ואז מתחילה,וזה נראה כאילו הצלחתי, והופ עוד טיפה או שתיים, ועוד יום או יומיים.

אז אני מדחיקה את המרחק.
מדחיקה את המחשבות על כמה כיף להיות ביחד.
כי זה נראה כל כך רחוק.


איילה חולה.
יש לה חום והיא משלשלת.
החלטתי לא ללכת איתה לרופא. בעיקר אחרי שדרור היה חולה ככה כמעט עשרה ימים והבריא לפני פחות משבוע.
היא כזאת מסכנה הקטנטונת. עכשיו היא שוכבת רגועה לידי.
הלילה לפחות אוכל לארח אותה במיטה הגדולה בלי לחשוש שהיא תיפול.

ובתוך זה מנסה להתחבר לתשעה באב, לאבל שלי על חורבן בית המקדש,
לדרור שלי המתוק, שבשנה שעברה בכה בדמעות על בית המקדש שנחרב,
והשנה אמר לי שהוא לא רוצה להיות עצוב, כי הוא חולם על זה בלילה.

בבוקר אנחנו לומדים ביחד פרשת שבוע וספר יהושע.
הוא כל כך מתלהב מהמלחמות ומהכיבושים. היום קראנו על "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" ולא היה מאושר ממנו כשבני ישראל ניצחו את האמורי.

ובערב, צער העולם כולו על כתפיו הקטנות. מפחד להיות עצוב, מפחד מהרעים.

מרגישה מבולבלת.
מותר. זה בסדר.

דווקא לא רציתי להתמודד היום.
רציתי שפשוט יעבור.

איילה קדחה כל הלילה, מסכנה.
בבוקר נראתה לנו קצת אדישה מדי, ואחרי אמבטיה להורדת החום עדיין היתה עם 39.5 מעלות
החלטנו בכל זאת ללכת לרופא.
בהתחלה חשתי מן סוג של אכזבה, על זה שלא הצלחנו פשוט לגמור את זה בבית, עם מנוחה ואמבטיות להורדת החום והנקה ושתיה .
ואחר כך חשבתי שזאת האחריות שלי, שהנה כאן ברגע שכבר אני לא יודעת מה לעשות, כדאי כן לקחת אותה לרופא.

הוא בדק אותה באופן מאד יסודי, ושלא כהרגלה היא לא ממש התנגדה, רק כמה דמעות קטנות.

הסיכום היה דלקת אוזניים.
שאלתי אם זה הכרחי אנטיביוטיקה, או שאפשר לנסות שיעבור לבד , אמר שאי אפשר.
ושאם ממשיכה להיות אדישה כזאת, להתקשר אליו אפילו הביתה ולבוא שוב.
אמר גם שכדאי בכל זאת לנסות להוריד את החום.

נתנו אקמולי.

הערב נראה כאילו היא חוזרת לעצמה
"אמא אמא" היא קוראת לי, כבר יומיים שכמעט לא דיברה.
סוף סוף ינקה (לא להאמין, בתשעה באב היה לי גודש! מרוב שהיא לא ינקה)
שתתה הרבה מים.
אפילו רצתה לזחול קצת.

עדיין מתלבטת לגבי האנטיביוטיקה. נותנת בטח שנותנת ובכל זאת.

ודרורי הקטן שאמר שהוא שומר את השמחה שלו בלב, והוא לא יכול להיות עצוב במשך יום שלם,
בנה והחריב כאן את בית המקדש מכריות הספות
ועכשיו הודיע לנו שהוא חולה (לא עלינו) במחלה קשה שלא מאפשרת לו ללכת לישון
אז הוא יושב וקורא.

אולי אצא לי לאיזו הליכה טובה , רק מ רגישה שעדיין אין לי כח, שעוד לא התאוששתי לגמרי מהצום.

התאוששות מהירה לך ולאיילה.
מוזר איך כל פעם אני מוצאת מחדש הפתעות טובות, כמו הבלוג שלך. @}

אורגנית,ניסית שמן זית עם שום?
זה גם מרגיע את הכאב וגם ממש מרפא-השום הוא אנטיביוטיקה טבעית.
אני הייתי מנסה לפני האנטיביוטיקה.
מחממים בכלי חסין חום מעט שמן זית עם שום חתוך לחתיכות קטנות,
מחכים שיתקרר אך עדיין יהיה חמים,מטפטפים את זה לאוזן ואוטמים בעזרת צמר גפן,
אני גם מלפפת מסביב לתנוך רצועת צמר גפן עם השמן,קראתי שאפשר גם שמן לוונדר סביב האוזן.
אח"כ אני שמה את היד כמו קערית מעל האוזן ושואבת את עומס האנרגיה.

רפואה שלמה !

<ד"א דיברתי עם הגננת שתעבוד אצלכם,נשמעת נהדרת.>

_התאוששות מהירה לך ולאיילה. בקרוב ממש יש לקוות
מוזר איך כל פעם אני מוצאת מחדש הפתעות טובות, כמו הבלוג שלך._
איזו מחמאה נעימה . תודה חמו מה

וציפ ציף שוב תודה על העצות. ינוסה בקרוב.

מנסה לחזור ולהקשיב לעצמי.
לאכול דברים שטובים לי.
כל פעם צף ועולה הקושי הזה להיטיב עם עצמי. לעשות טוב לעצמי. לתת לעצמי רגש טוב.
כמה קשה.
איילה החמודה כבר מרגישה קצת טוב יותר. חום פחות גבוה, יותר חיוניות, אבל עדיין קצת שפוכה, ומשלשלת.
הבוקר קמה וטרפה אותי, ממש כך. חשבתי שזה סימן מצוין,
אחר כך היא שלשלה ושלשלה הכל.
אולי כדאי שאני אשנה שוב את התזונה שלי כדי שלה יהיה יותר קל? זה עדיין משפיע בגיל הזה? לא יודעת.


לא יודעת איך זה קרה, אבל נראה לי שיצרתי או יצרנו סוג של בעיה בהתייחסות של דרור לאוכל. ז
זה מטריד אותי. מאד.

אתמול בבוקר קמנו מאוחר אחרי הלילה הקשה עם איילה.
דרורי קם לפנינו,היה רעב, והסתבר שחיסל קופסת עוגיות שלמה שהיתה במטבח ויועדה לסוף הצום.
הוא טען בתוקף שהוא אכל רק קצת מהעוגיות, ושאת השאר אכלו שדים, והוא רק שם את הקופסה הריקה בפח.

הסברנו לו שאין לנו בעיה עם זה שהוא אוכל קצת עוגיות,ושאנחנו מבינים שהוא היה רעב. אבל שצריך לבקש רשות, וגם שבגלל שגמר את העוגיות, לא יהיה לו עוגיות לסוף הצום. הוא מאד בכה והצטער. סיכמנו גם שנשאיר לו דברים שאם הוא קם מוקדם בבוקר (לפנינו) הוא יכול לאכול בלי בעיה.

הבוקר, שוב קמתי מאוחר. נכנסתי למטבח ודרור חסם את דרכי "את לא יכולה להיכנס, אסור לך..."
למה? מתוק שלי מה הבעיה?
"אני לא רוצה שתראי שאכלתי יוגורט מהמקרר". פותח את המקרר ומראה לי שבתוכו יש יוגורט סויה מותחל עם כפית.

מתוק שלי, אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה, עדיף שתבקש, אבל אם אתה רעב זה בסדר גמור שלקחת יוגורט.

הבן שלי מקשר אוכל עם פחד?
אוכל עם הסתרה?

אוףףףףף נשמע לי נוראי ביותר ולא ממש יודעת מה לעשות עם זה.
מציף אצלי כל כך הרבה דברים לא נעימים.

גם לי יש עכברון שמכרסם לפני שכולם קמים. נראה שהגבת נורא יפה :אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה, עדיף שתבקש, אבל אם אתה רעב זה בסדר גמור שלקחת יוגורט
הוא בודק איתך יחד את העצמאות והגבולות, והתגובה שלך נשמעת לי בסדר גמור.

תגידי, הוא אומר לי "איך עושים חופת נידה?"
שו? חופת נידה?
אה, "בזהירות" אני חושבת.

"אה, כי אני רוצה לקדש אותך שוב. מצאתי את טבעת הנישואים שלך..."
(שאבדה אי שם בסביבות פסח)
כמה שמחה. חבל שלחבק אותו אני עדיין אל יכולה.
טוב. חופת נידה.

מרגישה מועקה כבדה.
24 שעות יש אנשים שתלויים בי.
זאת טיבה של ההורות.
לפעמים מקנאה באיש שהולך בבוקר לעבודה וחוזר בערב.

בהתחלה הכל היה נחמד, כל מה שחשבתי שיהיה.
פשוט להיות עם הילדים, פחות לחשוב על הבית המתבלגן, על ערימות הכביסה, על הסידורים שיש לעשות.
ודווקא אז כאילו משום מקום, היה פתאום גם זמן לאלו. טוב לפחות לחלק מאלו.

אבל פתאום הגיע ה"אמא משעמם לי" והיותר גרוע ממנו "אני רוצה את זה ע-כ-ש-יו" ואם לא אז בכי ודמעות וקשיים.

ובא לי פשוט כמה שעות ללכת מכאן. ללכת לגמרי, שלא אצטרך לדאוג להם , ושיהיו בידיים טובות, ושאני פשוט אהיה במקום אחר. רק עצמי לעצמי.

האיש אומר, תתחילי לדאוג לבייביסטר.

אחרי שבתחילת החופש, כשהשתלמתי לי היו פה די הרבה בייביסטרים, והמצלמה הדיגיטלית היקרה שלנו נעלמה, כמו גם מצלמת אינטרנט פשוטה,
ומכיוון שכולם ילדים של חברים או קולגות, זה לא ממש נעים לשאול, "אולי ראיתם את המצלמה שלנו?"
זה מרגיש לי חוסר רצון להכניס שוב מישהו הביתה.

הימים חמים, וקשה לצאת החוצה, ובבית הוא משתגע, וגם אני.

לפעמים אני מבקשת מהאיש שישאיר לי את האוטו, ובסוף לא עושה איתו כלום וסתם מרגישה אשמה על זה ש- גם הוא נסע לעבודה בטרמפים, וגם בסוף לא עשינו כלום שדרש מכונית.

לא יודעת , פשוט מרגישה מועקה גדולה. גדולה.

מאוד מוכר. אני מוצאת שאצלי, הפיתרון היחיד שנותן לי אורך רוח זה למצוא זמן לעצמי, מקום וזמן שיתנו לי קצת לנשום.
אל תייסרי את עצמך בעוד נקיפות מצפון (לגבי האוטו), מספיק קשה גם ככה. אני מחפשת לי חלונות מילוט, שבהם אני יכולה לצאת מהכאוס בבית. @}

והנה שוב הוא מוציא אותי מכלי
המרגיעון אומר "אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב"

שוב הוא עושה נסיונות בשפיכה של דברים.
מזגתי לו חצי כוס חלב
הוא רצה גם מים.
הנקתי את איילה (תמיד זה קורה כשאני מניקה )
הוא לקח בקבוק ליטר וחצי, מילא בו מים, ועשה ניסויים בלשפוך מהכוס לבקבוק ובחזרה
כולל הרצפה ששוב התמלאה בחלב שנשפך, והשולחן.

אבא שלו אומר שאני צריכה להיות סבלנית ולתת לו לשחק בלשפוך דברים מחוץ לבית.
עשיתי את זה. זה לא עוזר.

אני מוצאת את עצמי צועקת. חורקת שיניים. פיזית ממש.

ואז הוא דורך על איילה, ואני משתגעת.
משתגעת.

רוצה לאמא שלי.

יאללה, סעי לאמא. (יש לך אוטו לא ? )

לא. היום אמרתי לו שייקח אותו.

אמא שלי עובדת משרה מלאה, עסוקה בשיפוצים של הבית שלהם, ומטפלת באחותי הקטנה בת ה-13 שסובלת משיתוק מוחין ועברה לפני 5 שבועות ניתוח, שעדיין לא החלימה ממנו.

"אני הולכת לאמא שלי" היה משפט שאמא שלי אמרה בכל פעם שנמאס לה מאיתנו.
כנראה שגם אני מוצאת את עצמי אומרת אותו דבר לילדים שלי ברררר....
טוב, לא אמרתי להם, רק חשבתי לעצמי.

הדרור מתפלל עכשיו, אחרי שהואיל בטובו להתלבש.
"בנים - ברוך אתה ה'.... על מצוות ציצית"
"בנות - שעשני כרצונות... אמא תגידי שעשיני כרצונות, כרצונות זאת הברכה של הבנות"

עזוב אותי ילד, אני לא מברכת את הברכה הזאת

יאללה, הולכת ללמוד איתו פרשת שבוע וספר יהושע. ככה כתוב בסדר היום.

@}

פתאום הגיעו 2 בנות דודות של האיש. האחת בגיל של דרור והשניה עוד מעט בת שנתיים.

הן הגיעו עם אמא שלהן, והיה בוקר וצהריים מתיש וכיף .

שיחקנו ביחד, והם העסיקו את עצמם, ועשינו בריכה במרפסת, ואכלנו ארוחת צהרים מזינה.

היה מתיש, אבל תחושת הג'יפה הלכה לה בשעות שהם היו כאן.

עכשיו יש לי ילד אחד עייף שצריך לסחוב לפחות עוד שעה לפני שיוכל להרדם, וילדה חמודה שמשחקת איתו.

אה, וגם ערימת כביסות ובית עם כתמים של בוץ מהבריכה בחוץ.

ושוב, שוב תחושה של ג'יפה מעורבבת בפיחס.

אמנם התעצלתי וקפצתי לסוף הבלוג ,אבל הספקתי לחייך בהזדהות.
אמנם אין לי ילדים , אבל אני מומחית להזדהות עם כאלה שיש להן.

מחזקת אותך על הראיה החיובית וגם כן על "אני הולכת לאמא עכשששששששששייייייייוווווו!!!!"

לא ייאמן מה שקורה כאן.

שני ילדים, אחד בן קרוב ל4 והשניה בת תשעה חודשים,
שלא ישנו כמעט מהבוקר, כלומר הוא לא ישן מהבוקר והיא ישנה אולי חצי שעה במשך היום
פשוט שיגעו את אבא שלהם, כי אמא שלהם פרשה כנפיים והלכה כשאבא הגיע בשמונה בערב.
כשאמא חזרה בעשר וחצי מבילוי וקניות בקניון, עם עצמה לעצמה, היא מצאה :
1 אבא גמור מעייפות מנסה ללמוד משהו באלגברה לינארית ורק נלחץ יותר ויותר
1 דרור ערני לגמרי, או כמו שאומרים אצלנו בנוסטלגיה "ער כביום היוולדו" עם אוהל שאבא בנה לו בחדר, ועם דרישות מדרישות שונות לגבי מאוורר בחדר שלו, החלפת כריות ושמיכות עם אמא, וחוסר רצון כללי ללכת לישון.
1 תינוקת שמתפקעת מצחוק, אבל תוקעת עיניים מזרות אימה באמא שלה כאומרת "איך הרשית לעצמך לנסוע בלעדי?!"


לקח עוד כמעט שעה עד שכולם נרדמו.

האיש בלחץ אטומי מהקורס באוניברסיטה.
מנסה למצוא כל מיני פתרונות בלי לדבר איתי מספיק.

מרגישה כעס ותסכול, וקצת חוסר הבנה.

הדבר הכי נכון יהיה ללכת לישון עכשיו

ובכל זאת...

וכן, נכון, חזרתי להרגלים הרעים שלי.
הלכתי להתנחם באוכל.
קניתי לי קפה ארומה עם קצפת ושוקולד!!! (אסור לי שוקולד בגלל איילה ובגלל שזה עושה לי רע)
ועוד 2 גביניות ועוגית ריבת חלב.

זוועה.
לא עצם זה שאכלתי, אלא החיפוש של הנחמה במתוק מתוק הזה.

מר לי.

אורגנית
נשמע שהיית במצב אבוד ובודד בכל הרעש מסביב.

את אנושית, והבלגן הזה היה דוחף את רובינו לקפה ארומה עם קצפת שוקולד ועוד פאקט של שוקולד ממתוקה, ככה לדרך.
את לא יכולה לרצות לשנות משהו שבהגדרה הוא לא בר שינוי כמו חיפוש נחמה באוכל - שנובע ממקום קדום יותר משתינו יחד... אפשר רוב הזמן לשלוט בזה, אבל אי אפשר להלקות את עצמך בעצם החיפוש של הנחמה ובפירגון לעצמך ממנו מדי פעם. אוכל הרי מאז ומעולם היה מקור לנחמה, היום גם יודעים לתת לזה שם ולמצוא סיבות, אבל אוכל לא היה קיים פה רק בשביל הזנה, הוא גם פינוק (כי אחרת לא היו מחפשים אוכל טעים, אלא רק מזין), הוא גם מקור לבריחה, והוא מעלה סרוטונין (ואחכ מוריד, נו שויין) ומה לא. בעידן של היום, בכלל..
שיהיה שלוו ונעים

אמא שלי עובדת משרה מלאה, עסוקה בשיפוצים של הבית שלהם, ומטפלת באחותי הקטנה בת ה-13 שסובלת משיתוק מוחין ועברה לפני 5 שבועות ניתוח, שעדיין לא החלימה ממנו.
חתיכת התמודדות, בריאות שלמה לכולם.

עוד רגע שבת.
מחכה לה
ולא רוצה שהיא תגיע.
עייפה עייפה עייפה.
בעיקר נפשית.
מלתמוך ולתמוך ולתמוך בכולם.

הילדים מרעישים כמו שילדים מרעישים
ואבא נלחץ עם קשיי הריכוז שלו בלימודים.
תכננתי לקחת אותם מכאן ולנסוע לבריכת שריגים
אבל המחשבה על להיות עם שניהם לבד בבריכה הרתיעה אותי.
החלטנו לא לנסוע.

מרגישה אשמה כשמשהו מפריע לו ללמוד
זה לא שהוא חושב שאני אשמה.
זה לא שאני אשמה.
זה פשוט בגלל שהוא כל כך כל כך בלחץ.
וזה מצליח גם להלחיץ אותי.

יאללה שבת.

כן, וגם כעסים על חמותי המקסימה
ועל חמי המעצבן (רציתי לכתוב דביל וחזרתי בי)
ועל בכלל .

ביום ראשון יש אזכרה לאיזה מישהו שכבר מזמן נפטר במשפחה של האיש.
הוא לא הולך כי יש לו אימון.
אבל הוא רוצה שאנחנו נלך.
וזה בתל אביב המזוויעה בחום הזה

טוב שבת.
שלום.

דווקא הייתה שבת נעימה יחסית.

התחילה עם מתח עצור בפנים.

ולאט לאט הלכה ונרגעה.

אבא רגוע, הבית רגוע.

חוזרת לסדר היום של דרורי

כבר אחרי חצות.
לילה שלישי ברציפות שהצפרדעים החמודים נרדמים בשעות לא אפשריות.

במוצאי שבת, היה נראה שכולם עייפים, ואולי אפילו נצליח להרדים אותם ולצאת לשתות משהו רק האיש ואני.
איפה...
טעות ראשונה, החלטנו להרדים אותם ברכב, בלתי אקולוגי בעליל ומסתבר גם כבלתי יעיל.
שניהם אמנם נרדמו, אבל איכשהו הוא התעורר כשהגענו הביתה, ובכה שלא ראה את "גבעת התמר" (נרדם בערך דקה לפני שהגענו אליה)
בכי מחריש אוזניים, צעקות השתללות, בריחה החוצה לבכות ליד האוטו . שעה וחצי.
בינתיים ברור שפיצוש התעוררה גם מהבלגן.

שניהם נרדמו שוב בסביבות 12.
איפה לשתות משהו ואיפה להיות ביחד.
אני נרדמתי רק ב3 לפנות בוקר.

אתמול, נסעתי לתל אביב עם הילדים לפנות ערב, לאיזה כינוס משפחתי מטופש בעליל של המשפחה של האיש,
שתמיד נורא נורא חשוב להם שנבוא לזכר כל המתים האלו שאפילו לא הכרתי.
מילא זה, אבל הפעם חמותי המקסימה (בד"כ), שלאחרונה מתחילה להתנהג כמו חמות קלאסית
(בד בבד עם זה שאני הופכת להיות כלה קלאסית) , אפילו לא טרחה להודיע לי על האזכרה הזאת.
יש מצב שהיא הודיעה לאיש, אבל כלל ידוע במשפחתנו - "אמרת לאיש, כאילו לא אמרת" או במילים אחרות
"אם זה חשוב לך, תודיע לאורגנית".

ביום חמישי שוחחתי לתומי עם גיסיתי והסתבר שאכן, ביום ראשון עלינו להיות בתל אביב.

טוב, הנסיעה הלוך היתה קשה. בדרך כלל איילה רגועה בנסיעות, ישנה או משחקת. הפעם היא אפילו ישבה מקדימה לידי, אבל משום מה לא הפסיקה לבכות. ההשערה שלי : שיניים.... מדי פעם נרדמה בבכי, והתעוררה שוב.
רק כששרתי לה היא נרגעה.

בדרך חזור, היא ישנה והוא היה ער (יש!! חשבתי לעצמי, כשנגיע הביתה הוא יהיה ג-מו-ר) דיברנו ושרנו כל הנסיעה והיה ממש נחמד.

הגענו הביתה, הגברת מתעוררת. בוקר חדש, יום יפה, אפשר לשחק איתכם?
והוא? עייף?! הצחקתם אותו.

סיכום ביניים : שתים עשרה בלילה - אבא ישן, דרור ישן . הנשים במשפחה ערות.
שתיים בלילה- סוף סוף תינוקת ישנה. עוד מעט גם אמא.

והערב?
באמת שכל היום השתדלתי, הם אמנם קמו בעשר, אבל הקטנה בקושי ישנה, והוא בכלל לא ישן, ושיחקנו בפארק ורצנו והוצאנו אנרגיה.

כלום. נאדה. גורנישט.
הוא נרדם ברגעים אלו ממש (כן, כן חצות וחצי) היא נרדמה לפני 20 דקות בדיוק.

נמאס לי. לא יודעת מה לעשות אחרת.
איך לשבור את המעגל.

רוצה לפחות בערב קצת זמן לעצמי בלי יצורים קטנים שזקוקים לי.
ובלי שהאיש יצטרך להיות איתם משלב מסוים.
בקיצור, שתים עשרה בלילה זה הרבה יותר מדי בשבילי.

וואו כמה שפכתי.

איך שוברים את המעגל בלי להישבר בעצמי?

הבוקר הערתי את הילדים לפני 8.
את דרור זה לקח קצת זמן,הוא היה גמור.

כל היום פעלנו בבית, היה נחמד מאד (חוץ מזה שאמא היתה עייפה - מה שלא מנע ממנה בפרץ לא טבעי של חיוניות, לקרצף את המטבח, לפנות את המקרר, ולשטוף את הסלון והמטבח)
אחר הצהריים נסענו למשחקייה בשריגים, והוצאנו כמה אנרגיה שרק יכולנו במגלשות המים, ובמשחקייה עצמה.

איילה ישנה שעתיים בבוקר וזה בסדר, ולכל היותר עוד 20 דקות פעמיים בדרך לשם ומשם.

כבר התחלתי לפנטז (כנראה שזו הבעיה) על ערב שקט בבית, ואולי אולי הפעם להצליח להוציא לפועל את הדייט עם האיש על כוס בירה בגוונא. (בית המרזח האזורי)

הגענו הביתה, הוצאתי את דרור הישן (לגמרי ישן) מהאוטו, הנחתי אותו במיטתו ברכות, והלכתי להוציא את אחותו הישנה מהאוטו.

בדרך מהאוטו הביתה (ענין של 3 וחצי שניות גג) אני שומעת ילד צורח ובוכה. כן, כן, זה הדרור שלי.
הוא התעורר גילה שהגענו הביתה, וזה לא ממש מצא חן בעיניו כי הוא רצה שניסע לעוד מקום.
כמובן שגם היא התעוררה, ושמחה וששון.

הרגשתי שאני מתה. שאין לי כח לכל הדרמות האלו שוב.

בכיתי לאבא בטלפון, כשיש לי שני צרחנים על הראש, ואני פשוט לא מבינה מה עשיתי לא נכון.
אני יודעת שהם לא מתוכנתים, אבל רבאק הם היו אמורים להיות גמו-רים.

עכשיו עשר בלילה שניהם ערים.
הוא במיטה שלו אחרי שיחה משפחתית נוקבת בארוחת הערב המשפחתית.
היא אחרי שניסיתי שוב ושוב להרדים אותה, משחקת בסלון, אוכלת מנגו אורגני עם אבא, ופותרת תרגילים באלגברה לינארית.

אני בהכחשה.

אוף

וואו.
יש לך די הרבה משפטים שחשבתי שאני כתבתי אותם.
_רוצה לפחות בערב קצת זמן לעצמי בלי יצורים קטנים שזקוקים לי.
ובלי שהאיש יצטרך להיות איתם משלב מסוים.
בקיצור, שתים עשרה בלילה זה הרבה יותר מדי בשבילי._
זה למשל...
מזדהה עם כל מילה. (כמעט)
ומחזקת את ידייך!

_מזדהה עם כל מילה. (כמעט)
ומחזקת את ידייך!_
תודה תודה.

אחת עשרה ועשרה - היא ישנה. הוא ישן.
נרדם לבד בחדר שלו, אחרי שסיכמנו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ,ר ק בחדר שלו.
לא יודעת מתי בדיוק, איפושהו בין עשר לאחת עשרה.
באמצע הוא קרא לנו כמה פעמים, וגם עשה קקי בחיתול הלילה שלו. לא נורא.

אפילו הספקתי קצת קצת להתקדם בהכנות לשנה הבאה.

הולכת להתחבק.
לילה טוב

מצטרפת לוואו
וגם מזדהה עם הרצון לערב שקט רק הוא ואני אבל גם אצלנו זה די רחוק מהמציאות...

אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל (נעמי שמר אם אני לא טועה)

אז היום דווקא התחיל באופן מבטיח, וכבר חשבתי שהנה נשבור את המעגל הזה.

היו הרבה דמעות ומאבקים עם דרורי, מקום מורכב שדורש מאיתנו כל הזמן מחשבה, על איך עושים את זה אחרת, או האם עוד קצת בדרך הזאת והוא יבין ש...
לודעת.

בכל מקרה, לקראת שבע בערב אחרי שהוא ניסה לשכנע אותי לתת לו עוד חטיף גרנולה, כי החטיף גרנולה שהוא חיכה לו כל היום עד אחרי הצהרים (כי אמרתי שרק אחרי 4 יוכל לאכול אותו ), נמצא לבד בבטן שלו ומשעמם לו שם לבד, כשסרבתי הוא קצת בכה ופשוט נרדם.

דרך ההמתנה שלו לשעה 4 גיליתי שהוא יודע לקרוא שעון מחוגים אם יש עליו מספרים.
באחת עשרה וחצי כמעט, הוא הגיע מתנשף מהחדר שלי ואמר לי "אמא את לא מבינה, כבר חמש וחצי בואי תראי בשעון, המחוג בין חמש לשש"
כשהסברתי לו שמה שמראה את השעה זה המחוג הקטן, הוא התווכח בהתחלה (כהרגלו)
אבל אחר כך בא כל הזמן לספר לי מה השעה.

בקיצור הוא נרדם

איילה שכמעט הרעלתי אותה היום, אחרי ההקאות נרדמה
ואני ממש ממש התחלתי לפנטז על ערב נעים ונחמד.
בימי רביעי אני לומדת ימימה בערב, וזה ממש האויר שלי לכל השבוע.

האיש חזר, האיילה התעוררה, ינקה, הקיאה. אי אפשר ללכת לימימה.
משהו בי מתנגד. "זה השעתיים שלי" אני צועקת בשקט. זה הזמן שלי.
"אבל יש לך ילדה חולה ומקיאה" אני עונה לעצמי בשכל
"ומה? אבא שלה לא יכול לשמור עליה?"
יכול יכול, יאללה תפסיקי לרחם .

הולכת באיחור ושמחה מאד שהלכתי.

בדרך חזרה מקבלת SMS מהאיש "שניהם ערים, בינתיים שקט..."

חצות - היא ישנה, אבא שלה ישן, הוא מסתובב בחדר שלנו ומדבר עם הרוח.

ואני?
גמורה. לילה טוב .

שלושה ילדים יושבים ומשחקים בשקט בבית.
זה אומר אולי שכדאי למהר עם הילד השלישי כי אז יהיה יותר שקט בבית?

האיש טוען שאם היה לנו היום גם ילד בן שנתיים (ניסינו, לא הלך) אז היה הרבה פחות קשה עם דרור.
בעיני זה התעסקות בקש.

כרגע משחקים כאן דרור ורוני האחיין שאמא שלו עובדת כל אוגוסט ואיילה הקטנה.
שקט נעים כזה של משחק.
לפעמים הם משחקים ביחד (דרור ורוני או רוני ואיילה) ולפעמים כל אחד לחוד. ועדיין נעים.

היה לילה קשה.
דרור נרדם לקראת אחת.
האיש נרדם הרבה הרבה קודם.
בשתים עשרה גם אני נרדמתי.
בשתים עשרה ועשרה הייתי בטוחה שנכנסו חתולים הביתה דרך המטבח.
מסתבר שזה היה החתול הפרטי שלי בן כמעט 4, שערבב קורנפלקס, חלב, מים, נוזל כלים לא אקולוגי, ו- 50 כדורי אלטרוקסין שלי זכרונם לברכה...

מזל שהוא לא אכל אותם בעצמו.

עייייפה.
וגם בורחת מעצמי. לגמרי.

זה אומר אולי שכדאי למהר עם הילד השלישי כי אז יהיה יותר שקט בבית? הצחקת אותי.

יש איזו אגדה אורבנית שמספרת
שהילד השמיני מגדל את עצמו....
לא חושבת שאני אנסה לבדוק את זה בעצמי, מה גם שאם בגיל 30 יש לי רק 2 איך אני אספיק 8?

בתור הבכורה במשפחה בת 8 אחים ואחיות (סה"כ , לא כולל גיסים גיסות ואחיינים) לא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו את האחים שלהם

ועדיין, כמו שהיה לי ברור, גם בתוך הקשיים של ההריון השני, וההתאקלמות של איילה בבית, שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לדרור,
אני חושבת שאחים זה יופי של דבר, ואולי אולי, כדאי (צריך לבדוק את זה וזה בלי החלפות ובלי החזרות ובלי חרטות) אם פער יותר קטן בין הילדים (במקרה שלנו התחלנו ב-3 שנים פער) מיטיב איתם, ואיתנו.

בתור התחלה זה נשמע לי קשה.
מצד שני, תמיד יכול להיות שאני כבר בהריון

לא משנה.
הגוזלים רעבים.

אני מתרחקת מעצמי.
מתחילה את שנת החורף שלי.
את דיכאון החורף שלי.
רע לי.
מתעצבנת על כולם. בעיקר על האיש.
כל היום עומדת כמעט כמעט לבכות. לפעמים בוכה באמת.

היום בכיתה, ילד אחד שיושב בשורה הראשונה התנדנד חזק מדי על הכיסא, ונחת ישר על הרגל שלי.
זה כאב. לא מאד, אבל גם קצת השפיל.
כולם צחקו.
אני כעסתי.
הרגשתי שבעוד רגע אבכה. התאמצתי לא.

אוכלת כמו פרה.
פוגעת בגוף שלי.
חולמת כל הזמן להיכנס לחנות של מידות רגילות ולקנות ושהכל יתאים לי ויחמיא לי.

איילה מוציאה שיניים ובוכה ובוכה ובוכה.
נרדמת וקמה נרדמת וקמה.

אני חשה שאין לי כח יותר.
אולי זה סוג של דיכאון מאוחר אחרי לידה?

גם החלב בשאיבות מתמעט.
ואני מפחדת שתדמית הסופר וומנית (אעלק) שלי תיסדק.

כל מילה שהאיש אומר נשמעתי לי כמו ביקורת נוראית.
לא מסוגלת לשמוע. לא רוצה.
רוצה לברוח.
לא באמת רוצה.

מרגישה מועקה מועקה מועקה.

נשמע שאת מוצפת הורמונאלית (אולי באמת את בהריון??:-))

כתבתי לך כבר אתמול, אבל לא הצלחתי לשלוח עם כל הבעיות של צ'יק צ'ק. אז הנה שיחזור של הדברים :
להיות מול כיתה צריך עור של פיל. (מניסיון). לפעמים לוקחים את התסכול והקושי הבייתה. וזה משליך על התחושה הכללית.
ספר נהדר שקראתי עכשיו, וקשור לנושא : "המורה" של פרנק מק'ארטי. אוטוביוגרפיה על מורה שלימד 30 שנה בתיכונים בנו-יורק, והפך למפורסם פתאום בגיל מבוגר כשכתב את " האפר של אנג'לה". שווה קריאה.
ימים טובים יותר @}

אומרת לעצמי "הפעם את רק צמה" בלי רגשות אשמה, בלי רצון ליותר מזה
או כמו שאומר המרגיעון "לפעמים הדרך לנצח היא להכנע".

מתחיל היום הקדוש, רוצה שההשפעה שלו פשוט תבוא עלי, רק בגלל שאני כאן ורוצה, וצמה,ומטפלת בהם, ומניקה.

מנסה להתפלל ערבית בבית. דרור הלך לבית הכנסת עם אבא. איילה משחקת לידי, אני שרה והיא מהמהמת.
פתאום מגיע אבא בבהלה, דרור נעלם.
לוקחת את איילה ומתחילות לחפש אותו.
מוצאות אותו ביחד עם עוד חבר אצל חבר שלישי. טוב להם. לאמא שלהם לא אכפת שכולם אצלה, להיפך.

חוזרת הביתה וממשיכה להתפלל. מפזרת כמה "בייבי ביס" וכמה במבות לאיילה, כדי שאוכל להתפלל תפילת עמידה בשקט.

איפה. ב"על חטא שחטאנו" היא כבר על הידיים שלי. נאבקת בי, לא רוצה שאכה על חטא על החזה.

דפיקות בדלת. אני מהמהמת שיכנסו. האמא של החבר השני מחפשת אותו.
אני מסיימת להתפלל ואנחנו שוב יוצאות לחפש אותם.
מסתבר שהם לא הלכו לשום מקום, נשארו בבית של השלישי, רק ששם לא ענו בתחילה לדפיקות בדלת.

האיש חוזר מבית הכנסת ואנחנו לומדים מסכת יומא וקוראים עיונים ומדרשים והגיגים ליום הזה. מרגישההתרוממות.
הילדים ישנים, ואני שמחה.

אחר כך איילה תקום ותבכה, כנראה השיניים שוב מציקות, ישבנו בסלון והתחבקנו היא ואני, עד שהיא נרדמה לבסוף.

וביום, כבר אין הרבה כח. הרגליים כושלות. מניקה ומרגישה חלשה, מתפללת בישיבה, מארחת ילדים לבמבה וביסקוויטים (מקמח לבן רחמנא ליצלן) ומשחקת מה במשבצת ומספרת סיפורים ליום הכיפורים.

בסוף הגעתי לנעילה. כבר יותר טוב בבית.

אבל פשוט עבר מעלי, לא הצליח להיכנס לתוכי.

כי קשה מאד היה לי להתרכז בתפילה.להיכנס אל המילים, לתת להן להיכנס, לפתוח את הלב שלי לתשובה.

ומה את רוצה? הרי סיכמת שרק לצום ולטפל ולהניק. זה מספיק.

כנראה שאת תמיד רוצה יותר.

גם אצלינו בדיוק אותו דבר, אבל אני מנחמת את עצמי שכשהם יגדלו, ויוכלו להעסיק את עצמם, אני אוכל גם להתפלל ולהכנס לתוך האוירה של יום כיפור, כרגע אני עושה מה שאפשר ברגעים הקטנים האלו של השקט, שגם הם נפסקים באמצא עם כל מיני בקשות ובכיונים.
את יודעת מה, לפני התפילות אני מתפללת שה' יפתח לי את הלב לתפילה אמיתית ועמוקה, הרבה פעמים זה מצליח.והתפילה ממש נראית אחרת.

היום היינו בריפוי בעיסוק.
לירז המרפאה עשתה לדרור תיאום ציפיות בתמונות.
תמונות עם פעולות שהוא מצליח לעשות לבד לשים בדף אחד ותמונות עם פעולות שהוא רוצה להשתפר בהם או חושב שהוא לא יודע, לשים בדף אחר.

באנו לשם בגלל שהוא לא צייר ולא גזר ולא קפץ ולא שיחק בכדור.

עכשיו הוא כבר כן קצת מצייר, לא ממש מצליח להביע את עצמו, וגם לא ממש ברמה של ילד בן כמעט 4 אבל כבר מצייר.
אה, וגם קופץ יופי לרוחק.

אז הוא, כמעט כל כרטיס עם תמונה של פעולה, שם בדף של "לא צריך , אני כבר יודע לבד"
ואני אפעס, מסתכלת עליו וחושבת "אבל הוא לא יודע עדיין לצייר, מה הוא חושב שהוא יודע ?" ומיד אומרת לעצמי
"יופי של אמא את, משהו, למה לדרוך על הילד? הוא חושב שהוא מצייר טוב, יופי? הוא חושב שהוא יודע להסתרק? יופי. "

וחשבתי על זה שאפילו שלא אמרתי כלום כלום, אני בטח משדרת את זה.
ואיך תמיד או כמעט תמיד אני חושבת בצורה ביקרותית.
כי הילד שלי נפלא ומקסים הרי,
אבל הוא גם קצת כזה, וקצת כזה, וקצת כזה.

והנה אני בדיוק כמו אבא ואמא שלי, שבעיני כל העולם הם תמיד התגאו בי, אבל בפנים בפנים, בבית, כמעט רק ביקורת.

וכמו שכבר כתבתי, אני לא אומרת את זה, אני לא צריכה להגיד את זה הרי, אבל זה פשוט שם בפנים.
סוג של דפיקות.

מילא לא לאהוב את עצמך, אבל את הבן שלך?

עצוב לי מזה.
הוא כולו מלא שמחה, גזר היום ביחד עם המטפלת והכין שרשרת נהדרת לסוכות.
הוא טבעי יודע מה הוא רוצה וצריך.

ואני. אני מה?

נסעתי לאימון בחדרה.
נראה לי שמתחילת יולי לא הייתי באימון.
הייתי מבולבלת לגמרי. עדיין קצת.
לא לגמרי יודעת איך אפשר לצלוח את המשימה הזאת של השינוי בהרגלי האכילה, ושל המעבר לבריאות, והרצון בלהיות יותר רזה
עם כל מה שאני עושה.

נעמי אומרת שאני עושה לכולם ולא עושה לעצמי.
אני אומרת שאין לי כמעט משהו שאני רוצה ו או יכולה לוותר עליו.
נעמי אומרת שאי אפשר לתת בלי שיש לי ממה.
אני אומרת- הנה עובדה.

אני יודעת שהיא צודקת.
אבל איך לעזאזל אני שמה את עצמי במרכז?

אולי מתחילים בנקודה אחת קטנה- אבל שעליה לא מוותרים.
אח"כ זה כבר ירוץ לבד.

אני קוראת אותך בשקיקה, בולעת כל מילה.
הכנות שלך, החום, הרכות, ההומור...כל כך הרבה אהבה בהתמודדות שלך עם הכל. אומץ כל כך גדול להחשף כך.
מאד מאד מזדהה איתך, למרות שמגיעה מעולם לגמרי לגמרי אחר.

רציתי להגיד לך משהו בקשר למשפט הזה:
מילא לא לאהוב את עצמך, אבל את הבן שלך?
(מחפשת דרכים לומר את זה ברכות ועולים לי ניסוחים קשים, חותכים מידי, פולשניים.)

אני חושבת שזה נורא נורא קשור אחד לשני. אני עוד לא אמא אבל אני מוצאת את עצמי המון פעמים משליכה על אחרים את הכעס שלי על עצמי, ואני מנחשת שכשאת אמא הכל יותר עוצמתי.

חוצמזה, אני מניחה שבדיוק משם זה בא, גם את היית ילדה פעם. כנראה שגם אליך התייחסו ככה, אחרת אין סיבה שלא תאהבי את עצמך.
אמנם אני לא מכירה אותך אבל את נשמעת לי אשה פשוט נהדרת.

(מקווה שלא עברתי את הגבול שלך, המרגיעון אומר: אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה)

שואבת אני ושואבת
והוא רק מדלדל החלב.
כאילו מרגיש אותי. לחוצה - לא אתן לך.
רגועה- גם לא.

שטויות.
בסך הכל נעים.
הכלים שטופים סוף סוף והמטבח מבריק (חוץ מהרצפה, אבל לא נורא) אחרי שהמון זמן היה שם גי'פה ובלגן וריח שלא יכולתי לסבול.
וגם התיקים מהשבת מפורקים, והכביסה מתייבשת.

ועוד מעט אפילו אלך לישון.

לילה טוב

יומיים נעימים ומתישים עברו על כוחותינו.
מן מירוץ כזה של להספיק לטייל בחול המועד, להיות בכיף עם הילדים, אולי קצת לברוח מעצמנו, מהמרחק ששוב נכפה עלינו.
טוב אנחנו כבר בסוף.
מבפנים מתחיל להזדחל הפחד הזה מ"אחרי החגים"
רוצה להתחיל לתכנן איך זה יראה, איך יהיה סדר היום, כדי שאצליח לעמוד בכל מה שאני רוצה.
וכמה דברים נוספים.
יום שני בערב, אנחנו בסוכה של ההורים שלי.
ההורים שלי סיימו לשפץ את הבית שלהם סוף סוף לפני קצת יותר משבועיים, ועכשיו הם לא מפסיקים לארח.
סבב שלישי של אורחים מגיע, אחרי שבצהריים הגיעה אחותו של אבא שלי (אירוע נדיר וחגיגי) ואנחנו הצטרפנו כדי לפגוש אותה, ונשארנו כדי לסדר וגם סתם כי לא היה לנו כח לשום דבר אחר.

אנחנו עוזרים, שוטפים כלים, עורכים, מגישים, מפנים, מרגיעים עצבים.
כולם יושבים ליד השולחן בסוכה הענקית, המון אורחים, חברים ומשפחה.
אחי הקטן (בן 15 וחצי) לא מוצא דברים שטעימים לו לאכול. לוקח 4 פרוסות לחם ומכין לעצמו טוסטים במטבח.

אני יושבת לאכול ושומעת את אבא שלי אומר לאמא שלי דברים איומים ונוראים על אחי. על כמה שהוא שמן, ועל זה שצריך לקחת אותו לפסיכולוג, ואוי ואבוי מה יקרה לו, הוא עלול "לחטוף" סוכרת, או לחץ דם גבוה או כל מיני שאר מרעין בישין. חלק מהאנשים שומעים את הדברים. הם בכלל לא קשורים לעניין.
אני שומעת. מתכווצת כולי, בא לי לבכות. בא לי להרביץ למישהו.

אני מסננת לאמא שלי "א-מ-א הוא לא חירש... " לוקח לה קצת זמן להפנים את מה שאמרתי.
הם מפסיקים לדבר, אבא שלי נועץ בי מבט מוזר.

רוצה לחבק את אחי. לא יודעת אם הוא שמע או לא.

אתמול טיילנו עם האח הזה, בטיול של המשפחה המורחבת (היה מדהים, ביקרנו אצל השומרונים ליד שכם,ובעוד מקומות שבדרך כלל אנחנו לא מגיעים אליהם, והיה ממש מרתק) ההורים שלי לא היו, והחלטנו האיש ואני שאנחנו מאמצים אותו אל לבנו, תומכים בו, מחבקים אותו, ובעיקר מזכירים לו כמה הוא מקסים ואהוב.

בבית של ההורים שלי רק דורכים עליו. לא ממש בכוונה רעה
ברור שההורים שלי רוצים בטובתו, ובאמת הוא אוכל לא בריא, שוקל המון, ונמצא מן הסתם בסיכון בריאותי לכל מה שאבא שלי אמר.
אבל הם בעצם עושים הכל כדי שהוא יישאר ככה.
לא מאמינים בו, רק דורכים עליו כל היום,

כואב לי.
לא ממש יכולה לעשות משהו בנידון, כלומר לא מתפקידי לחנך את ההורים שלי ואיפה שלא שומעים את מה שיש לי להגיד, עדיף יותר פשוט לא להגיד.

אבל ההתכווצות הזאת בלב כשמדברים עליך וחושבים שאתה לא שומע,
הזכיר לי דברים מהילדות והנערות שלי.
עשה לי רע.

אני כבר לא שם.
אבא שלי יכול להגיד מה שהוא רוצה. לפעמים זה פוגע, לפעמים אני מצליחה לנטרל.

הפעם, רק לאהוב את אחי. נראה לי שזה מה שאפשר לעשות.

משום מה שמתי את הפוסט הקודם בדף הבית שלי. טוב שאפשר לערוך

אז הנה הנה הם באים "אחרי החגים"
ואני מנסה להתחיל להתארגן על עצמי ולהתחיל לתכנן מה ואיך וכמה ולמה.
מקוה לטוב, ויודעת שאין הדבר תלוי אלא בי.

הולכת לעשות תכנון של השבוע הבא.
מאחלת לעצמי בהצלחה

זהו. השבוע מתחיל.
רוב הדברים למחר מסודרים.
מרגישה שאפשר עוד קצת, אבל זה בסדר איך שזה עכשיו.

מתפללת שאצליח לעמוד בזה.
הולכת לישון.