יונתן של טלי(ה) ויאיר

אפתח את סיפור הלידה בטיפים שלי לזירוז לידה, כי אצלי זה עבד! אז ככה – כל יום בשבוע לפני הלידה עשיתי הליכה של שעה (בערב עם יאיר בד"כ), ובכלל, לא חסכתי מעצמי מאמצים. עשיתי סידורים והסעות ונסיעות לכל המשפחה, חברים, וכו'. אז יש בצקות – אז מה? אם לא תתאמצו הם יעלמו? קדחת! הן נעלמות רק אחרי הלידה ממילא…
בנוסף! סקס בכל ערב! כן, אני יודעת איך זה בתשיעי, בנות, אבל לא לוותר לעצמכן. וחוץ מזה, מי יודע כמה זמן נצטרך להתנזר אחרי הלידה? אז למה לא למלא את המצברים? ולהשקיע (שניכם…). אני אומרת "בכל ערב" ומתכוונת באמת לכמה שיותר.
לנקות את הבית, יחד עם אבק. להתכופף ולנקות ארונות נמוכים. הרבה, ארונות נמוכים.
להוריד שיער במכשיר "סופט אנד איזי", אבל גם בבית שחי, וגם בקו הביקיני. אני לא יודעת אם זה מה שעזר (עשיתי שלושה ימים לפני הלידה), אבל זה כאב איימים, אז אני רוצה שגם לכן יהיה נאחס

בקיצור, למנוע מבוכות, אני אתחיל את סיפור הלידה לא ממש מההתחלה. הסצנה: יום שבת, השעה שמונה בערב, חדר השינה שלנו, שלולית ענק באמצע המיטה, אני בשירותים עושה חיקויים של הפסל של אגם (המזרקה בדיזנגוף) אבל עדיין שואלת את עצמי ברוב אינטיליגנציה: "רגע, זה זה? לא... אולי כן?", יאיר עומד מבולבל בחדר השינה (כך אני משערת) אחרי ההתחמקות הלא אלגנטית שלי לשירותים פתאום.
אחרי מספר דקות התגבשתי עם עצמי ויצאתי מהשירותים ואמרתי ליאיר שירדו לי המים. אחרי שניה הוא עמד בדלת עם התיק שהכנתי, מוכן לצאת, וכמעט שהוא הצליח לבלבל אותי ולקחת אותי איתו, אבל מיד התעשתתי ואמרתי: "רגע! ככה אני לא יוצאת מהבית!" הוצאתי את הרשימה מהתיק, והתחלתי לעבור עליה ולהוסיף את מה שהשארתי לרגע האחרון: מברשת ומשחת שיניים, כרטיס מעקב הריון (מה שחסר לי, להגיע לחדר לידה בלי הכרטיס!), טנס (הלו?! מה עם הטנס? זה שיש ירידת מים לא אומר שלא יהיו צירים!) ומצלמה (דא!). בנוסף, התקשרנו לאחראית יולדות מאסף הרופא, על מנת לוודא שיש לנו סיכוי לקבל באזפוז חדר עם מיטה אחת, על מנת לממש ביות מלא. ענת אמרה שהמחלקה מלאה, ושהיא מצטערת, אבל כרגע נראה שלא. אני החלטתי שנוסעים לברזילי (להזכירכן, אני גרה במושב צפונית לרעננה). בעלי דווקא החליט לסוע בכל זאת לאסף הרופא, הקרוב יותר.

את הנסיעה עשיתי בשחיה. רק 15% מהנשים מתחילות את הלידה בירידת מים, כך אומרים. גם אצלהן, מדובר בזרזיף דק לרוב. למה דווקא אני צריכה להשפריץ כמו לוויתן הפוך?! קשה לתאר במילים את ההרגשה של ישיבה חסרת אונים במכונית, כשמרגישים גלונים של נוזלים יוצאים ממך ללא שליטה וללא הפסק... ללא הפסק! לפני היציאה מהבית עוד שמתי תחבושת הגיינית... חה, חה, חה!
תוך כדי נסיעה דרומה יאיר מנסה לשכנע אותי לסוע לאסף הרופא בכל זאת, וש"יהיה בסדר" – כלומר: אין דבר כזה שאין דבר כזה, והוא מבטיח לי שיהיה ביות מלא, לא משנה מה! בסופו של דבר נשברתי והסכמתי.

הגענו ליולדות בסביבות עשר בלילה. בדרך כבר התחלתי להרגיש צירים לא סדירים (כל 3-8 דקות), ולשחק בטנס. אפשר להגיד שעזר, אלא שכנראה שהצירים לא היו ממש צירים... הפתיחה רק סנטימטר אחד, יאללה לחדר לידה, ו... הפתעה! מיילד גבר! אלון בכר (מקווה שלא טעיתי בשם) – איש רע ואכזר (סתאאם, סתאאם...). מיד שם אותי על המיטה עם מוניטור ושלל צינורות. מה פתאום להסתובב אחרי ירידת מים?! ועוד עם לחץ דם כזה?! תמיד יש לי לחץ דם קצת גבוה, נודניקים! אחרי מספר דקות אלון מספר לי שאין לי צירים (אחרי התעקשות שלי הוא מנחם אותי ומסכים להודות שיש לי צירים, אבל הם חלשים ולא יעילים) ומתחיל בעירוי של זרוז.

פתאום – באו ה-צירים. מה זה צירים? בעוצמה כזו ובבת אחת! אחרי שעות ספורות כבר לא ידעתי אם אני בשיא של ציר אחד או בהתחלה של הבא! כל עשר דקות ניג'סתי ליאיר שינג'ס לצוות שייתנו לי טשטוש (בגלל מום בעמוד השידרה אני לא זכאית לאפידורל), ולבסוף קיבלתי אותו. מיד שמתי לב שהפסקתי לנשום, וביקשתי מיאיר שישאל את אלון אם זה בסדר (נראה לי כאילו שנשמתי פעם בדקה – קצת מפחיד!). אלון הרגיע שהכל בסדר, ואני הרשיתי לעצמי לצנוח לשינה.
בום! אני ערה ובתוך ציר כואאאאאב!!! לא ידעתי שהטשטוש עובד רק בין הצירים, ומשום מה הייתי בטוחה שהוא מטשטשט גם את הצירים. איזו טעות! בכל כמה דקות התעוררתי מאוכזבת לתוך ציר, ו"בזכות" הטשטוש, בכל פעם לקח לי שניה להבין מה קורה והתאכזבתי מחדש. בקיצור – טשטוש ממש לא מומלץ כשיטת אילחוש. מקווה שהצלתי כמה מכן, בנות. מתישהו בשלב זה נפטרתי מהטנס שלא עזר, אולי בגלל שהייתי עם זרוז. אמרתי ליאיר זהוא עוזר הרבה יותר. בכל ציר ביקשתי ממנו שידחוף לי אגרוף בתחתית עמוד השדרה ושילחץ חזק. חזק! בהמשך אלון ראה את זה והסביר ליאיר (שסיפר לי את זה אח"כ כי הייתי מטושטשת) שלחיצה בצמוד לחוליות עמוד השדרה גורמת למוח לשחרר משככים טיבעיים! מדהים, לא?

אז כמו שאתן מבינות, אני מטושטשת, ואין לי כל כך מושג מה קרה עד הלידה, חוץ מזה שמתישהו התעקשתי להתייעץ עם מרדים שוב לגבי אפידורל (כאילו שרק היום נודע לי שאני לא אוכל לקבל...), ואכן הגיעה מרדימה שהסבירה לי שהיא לא ממליצה בכלל לתת לי אפידורל. הנהנתי באומללות ושחררתי אותה. עוד זיכרון – אני מתעוררת ומרגישה שאלון בודק אותי, ואז כאילו "מותח" משהו בפנים לכל הכיוונים. מיד התחלתי למחות בתוקף (אבל ביבבות ולא בדיבורים), ומתוך הערפול שמעתי אותו מדווח ליאיר שיש פתיחה מלאה. יאיר שאל: "מה זה אומר?" ואלון אמר לו: "שאשתך תלד היום!". לא יודעת איך אני זוכרת את הקטע הזה דווקא.

יאיר מספר שלכל אורך הצירים עד הלידה אמרתי וחזרתי ואמרתי ש"אני לא יכולה יותר", ושהוא כמעט האמין לי בכל פעם, אבל במזל אלון המיילד לא האמין לי אפילו פעם אחת

מפה לשם הגענו ללידה עצמה. כבר לא הייתי כל כך מטושטשת, אבל הייתי מספיק מטושטשת, וכנראה גם כועסת על הטשטוש שלא עזר, כך שצעקתי "חופשי חופשי". מה שכן, ידעתי שאני כבר בסוף, והחלטתי לקצר את התהליכים כמה שיותר, אז דחפתי ודחפתי בלי לוותר לעצמי, ולפתע הראש של יונתן היה בחוץ! אלון קרא ליאיר לראות, והחלטתי לא לכעוס עליו, למרות שאמרתי לו שאני מרשה לו לעמוד רק ליד הראש (שלי!)... התרוממתי כדי לראות את הראש ולגעת בו גם כן, ומיד קיבלתי כוחות להמשיך לדחוף, ובציר הבא, כמה דקות לפני שש בבוקר יום ראשון, יונתן כבר היה בחוץ, ואלון אמר: "בכל זאת הוא הסתבך קצת עם הטבור".כנראה שיש סיבה שלא מטיילים אחרי ירידת מים... בנקודה הזו יאיר טוען שאמרתי: "מה, זהו?" אבל אני לא זוכרת את זה, וקצת קשה לי להאמין. אבל... אולי?ת ה

אחרי הלידה נתנו לנו להיות עם יונתן (שהצלחנו למצוא לו שם רק אחרי ארבעה ימים) המון זמן, ועזרו לי להניק אותו בפעם הראשונה. אח"כ העבירו אותנו למלחקה, וכמו שיאיר הבטיח הצלחנו לסדר לעצמנו ביות מלא (לא בלי צרות שעשינו למחלקה וצרו שהם עשו לנו). הצלחנו להעניק למושג "ביות מלא" משמעות חדשה, כשיאיר נשאר ללון איתנו בחדר במחלקה כל לילה! כל הכבוד על הרצון הטוב של זיווה מהיונקים ושל חלק האחיות ביולדות (ובוז לשאר...). הכי נהנינו לחזור הביתה עם יונתן, ומאז אנחנו חיים לנו באושר!

אמצע הלילה מוצאי שבת, ויונתן (בן שנה וחודשיים) מתעורר בצרחות! באותו לילה השכבנו אותו לראשונה במיטה החדשה שלו, מאחר ועד לאותו לילה הוא ישן בעריסה, שהיתה אמורה לעבור בעלות לתינוקת החדשה בצפי של שבוע-שבועיים.
קפצתי מהמיטה והתחלתי לרוץ לחדר של יונתן, כשבאמצע הסלון (ותודה לאל, שלושה צעדים לפני השטיח החדש...) גיליתי שאני שוב בירידת מים - בדיוק כמו בלידה של יונתן (גם כן שבוע 39, גם כן מוצאי שבת, גם כן גלוני מים ).
בעוד אני מתקלחת, בעלי הגיע את יונתן, הזעקנו את החבר שגר בסמוך, ואת אמא של בעלי. לבסוף יצאנו לביה"ח לניאדו, בהתאם לתוכניות (מאחר ואני לא מיועדת ללידה טבעית "הודות" לירידת המים, העדפתי את לניאדו על מאיר, עם ההמלצות על העדיפות באישפוז במחלקה).
בביה"ח הצהרתי שאני מחכה להתפתחות צירים ולא רוצה זרוז, בגלל הנסיון הגרוע שהיה לי עם הפיטוצין בלידה של יונתן. הצירים היו מאוד קשים, ובגלל בעיה בגב לא יכולתי לקבל אפידורל, ונתקעתי עם הטשטוש שאכן טשטש, אבל לא את כאבי הצירים, אלא רק את צלילות דעתי! ראו הוזהרתן. בקיצור, נחזור ללידה של מיכל.
הרופא עיקם את הפרצוף בגלל הסרוב שלי, וזה היה הרופא הראשון שהסתכסכתי איתו על רקע הזרוז. עד שהתחילו צירים, כעבור כמעט יומיים, הצלחתי לריב עם עוד שני רופאים ורופאה. שימו לב – אמנם נחשב למאוד לא בטוח לחכות יותר מ: 12-24 שעות לצירים, בגלל סכנה של זיהום וצניחת חבל הטבור! אבל העדפתי לחכות, כמו שאמרתי.
הציפייה היתה איומה. ממש זוועה לשכב כל היום במיטה (לא כדאי להסתובב יותר מדי בגלל הסכנה לצניחת חבל הטבור), לבהות בקירות או במוניטור (3 פעמים ביום), לחשוב על כל מה שלא הספקתי לעשות לפני הלידה (ספונג'ה, להוריד שעות ברגליים, לסדר גבות, להקפיא שניצלים וקציצות לתקופה של אחרי הלידה...), ולחשוב על בעלי שכל העומס בבית נופל עליו. ביום שני קיבלתי מאחותי את הארי פוטר החמישי, והמצב השתפר במקצת.
ביום שני ב-18:00 התחלתי להרגיש סוף סוף צירים, וביקשתי להתחבר למוניטור. ב-18:30 התקשרתי לבעלי, ואמרתי לו שנראה לי שאני מתחילה לידה סוף סוף, ושיגיע. "מקסימום", אמרתי, "תחכה איתי עד לזירוז שנקבע לי לבוקר". בעלי הגיע אחרי שעה ישירות לחדר לידה, ובשעה 20:48 יצאה מיכל לאוויר העולם – יפהפיה מהרגע הראשון! איזו לידה קלה!
עזרו לי מאוד הנשימות הנכונות שתירגלתי. שימו לב – אם לא מתרגלים זה לא יעבוד (ניסיתי את השיטה הזו בלידה הראשונה...). מי שמתכוננת ומעוניינת בלידה טבעית, שלא תבוא בידיים ריקות. כדאי מאוד להתכונן כראוי, אחרת קשה מאוד להצליח להימנע ממשככים.
מאחלת לכולן לידות קלות! והרבה!

אז כרגיל, הכל החל במוצאי שבת...
אחרי שנת הצהריים התחלתי להרגיש שוב "צירים" לא סדירים, אלא שהפעם הם היו כבר קצת לא נעימים, אבל עדיין מאוד מרוחקים זה מזה. למודת סבל ונסיון, פיתחתי תקוות, אבל לא ממש ציפיות. בפעמיים האחרונות חוויתי שתי סדרות של שעתיים "צירים" שלא הובילו לשום מקום.
בסביבות 6 בערב, החלטתי לעשות סיבוב לפח, אחרי שהצירים לא הפסיקו גם לאחר שעתיים. מדהים - מיד כשהתחלתי בהליכה, ואולי גם בזכות השקט והחושך, והגיע "ממש ציר" ארוך, וגם כבר קצת כואב! כל כך שמחתי! אחרי כמה דקות - עוד ציר! בינתיים הסתיים הסיבוב והגעתי שוב הביתה, אבל רק הצצתי מהדלת והודעתי לבעלי שאני ממשיכה לסיבוב נוסף, בתקווה להמשיך ולחזק את התהליך. עוד כמה צעדים, והגיע ציר ממש עוצמתי, שגרם לי להאט את ההליכה משמעותית, ובסיומו... ירידת המים (שש וחצי בערב) -לשון- הפעם רק גל אחד, וראש העובר, שהפעם כבר מבוסס היטב באגן (בניגוד לשתי הלידות הקודמות), עצר את השיטפון. מיד חזרתי, קראנו לחמותי שתצא לדרך, והתחלנו להתכונן. טוב, האמת שהכל כבר היה מוכן שבועות ורק חיכה ללידה!
מיד עם ירידת המים, והידיעה שחמותי בדרך (למרות שאנחנו מסתדרות נהדר ואני אוהבת אותה מאוד) - הצירים נפסקו כמעט לחלוטין, וגם נחלשו והתקצרו מאוד. לא דאגתי, כי ידעתי שהפעם אנחנו כבר ממש בתהליך של לידה, וברגע שתהיה לי הזדמנות, אני אוכל לחזור ללידה מהנקודה בה הפסקתי וזכרתי - הציר העוצמתי שלפני ירידת המים.
הגענו ל"מאיר" בסביבות שמונה. המוניטור לא מראה צירים, כמובן, אבל תקין, כמו לחץ הדם, ובדיקת הרופאה (פתיחה 3 ס"מ). אני מבקשת להתקבל לחדר לידה טבעית. המיילדת אומרת שאין סיכוי: "ירידת מים בלי צירים זה היי-ריסק". אני מסבירה לה שהיו לי צירים, ושהם יחזרו, ומתווכחת ומתחננת עד שהיא נשברת: "רק שלא תגידי שאכזבתי אותך" היא אומרת בחיוך, והרופאה אומרת: "תכניסו אותה לג'קוזי (כך הם מכנים את חדר הלידה הטבעית), ותגידו למיילדת שתצא מהבית, אבל שהיא לא צריכה לרוץ".
בינתיים כבר תשע וחצי בערב, ואני מבקשת נרות גליצרין (חוקן). המיילדת אומרת שהיא תחזור להכניס אותי לחדר לידה בעוד 40 דקות, אחרי שאסיים הכל, ואני מגרשת גם את בעלי, ונשארת לבד.
בתשע ועשרה בעלי חוזר, וגם המיילדת והרופאה, ואנחנו מתחילים ללכת לחדר לידה מספר 12. בדרך אני מתחילה להרגיש שוב צירים, וממש חזקים. אנחנו מגיעים לחדר, ואני שולחת את בעלי להביא לי מים. המיילדת שואלת אם למלא את הג'קוזי, אבל אני לא מרגישה שאני מעוניינת. אני חושבת על הכדור, והמיילדת מבקשת רק להאזין לדוםק לפני כן. אני גוררת את עצמי למיטה ונשענת עליה, ולפתע לשכב נראה לי רעיון נפלא. הצירים כבר ממש חזקים, וכשבעלי נכנס אני מתחילה לתת לו הוראות בזה אחר זה, ובו זמנית: שייתן לי מים, שיחבר לי את הטנס, שיחזיק את זרועותיי מעבר לראש וימתח אותי, ושיגביר את הטנס שאיכשהו הוא הצליח לחבר לי בין הצירים, שהיו עכשיו כבר אדירים, ובין המים, ולמרות שאסרתי עליו לעזוב לי את הזרועות... כנראה שהוא גידל עוד זוג ידיים (וזו עוד סיבה טובה ודוגמא נהדרת, בנות יקרות, לכך שהדולה כל כך נחוצה ועוזרת בלידה טבעית...).
אחרי נצח אמרתי לבעלי שיביא מיילדת לבדוק פתיחה. מגיעה מיילדת (עדיין לא זו שמיועדת לנו, כיולדים בחדר לידה טבעית), שמוצאת 7 ס"מ. אני חושבת אולי בכל זאת לנסות את הג'קוזי, אבל היא אומרת שיש סיכוי טוב שאלד בדקות הספורות שייקח לג'קוזי להתמלא. עוד נצח חולף (ובינתיים מים, טנס, למתוח, מים, לא להפסיק למתוח, טנס - על המקסימום... אין לי מושג איך בעלי שרד -כתר-), ומגיע רפלקס הלחיצה. אני לא מרשה לבעלי ללכת לקרוא למיילדת , אז אנחנו מנסים להזעיק אותה בצעקות. אנחנו לא מרשימים אף אחד, אבל אני יודעת שברגע שאתחיל ללחוץ, הם יזהו את הקולות המלווים את הליחצה, ולכן אני לא דואגת -חחח- ואכן, אחרי לחיצה אחת מגיעות בריצה שתי מיילדות, בהן גם המיילדת שהוזעקה לכבודנו מביתה... נעים להכיר עוד שלושה-ארבעה צירים, ואורי כבר היה בחוץ: "בן!" ניחשתי נכון, ואיש המערות נושם לרווחה -לשון- מזל - אחרת היינו צריכים לחזור הביתה ברגל, ובגשם הזה זה יכול להיות ממש לא נעים! -חחח-
אז השעה רבע לאחת עשרה בלילה - 35 דקות אחרי שנכנסנו לחדר הלידה, ופחות משלוש שעות אחרי הגעתנו לבית החולים... אני חושבת שהשארתי את המיילדת והרופאות בהלם מסויים אבל לרגע לא היה לי ספק שהלידה הולכת להתקדם במהירות מרגע שיניחו לי, ולכן הרגשתי בטוחה בעצמי להתעקש על חדר הלידה הטבעית (אם כי בסופו של דבר לא ניצלנו אותו, אלא רק נהננו מהגישה של הצוות אלינו כאל לידה טבעית).
אורי נולד 3.850 וצפצף באדישות על הערכות משקל של 3.100, אגב. מאחלת לכולן לידה מהירה וקלה ומהנה כמו שהיתה לנו, ורק בשורות טובות!

יונתן ומיכל הקדימו כל אחד בשבוע להיוולד, אורי איחר בשבועיים, ככה שאמרתי שהכי יפתיע אם אלד בדיוק בתאריך, וכך היה!
יום לפני התאריך ולאורך היום עצמו הרגשתי מדי פעם ציר עם יותר אופי מהברקסטונים שחוויתי לאורך השליש השלישי. כשבעלי חזר מהעבודה אמרתי לו שיש לי הרגשה שאם הנוח מעט, הצירים יתפתחו ללידה, והוא שלח אותי מיד להיסגר בחדר וסיפח אליו את הילדים. הוא כבר חיכה מאוד לחופשת הלידה שלו!
הצירים באמת תכפו והגיעו כל 6 דקות בערך, אבל אני חששתי לקרוא כבר לג'ודי, שהגיעה מאוד מרחוק, ובמונית! מה יהיה אם היא תגיע לחינם? התקשרתי להגיד לה מה המצב, ושאודיע לה סופית בתוך חצי שעה. בינתיים קראתי לשכנה החברה שקבענו שתלווה אותי בלידה כדולה, והלכנו להסתובב ביחד, בתקווה להגביר את הצירים, שבינתיים בכלל לא כאבו. שירלי (הדולה) הכינה לי בקבוק מים עם לימון, כי היתה לי בחילה לפני כל ציר, וזה היה ממש נהדר.
אני קיוויתי שהמים ירדו כבר ואז אדע סופית שיש לידה, מאחר ובשתי לידות ירדו לי המים לפני הצירים, ובלידה השלישית הם ירדו מיד עם תחילת הצירים. המים אמנם לא ירדו, אבל הצירים בהחלט קיבלו אופי ואני הודעתי למיילדת שכנראה באמת אלד הלילה. בינתיים הגיעה גם אחותי, שהיתה אמורה לגבות אותנו מבחינת הילדים בלילה במהלך הלידה.
אחרי כמה סיבובים הכריעו אותי הכאבים בעצמות הפוביס (סימפיזיוליזיס), וחזרנו הביתה.
איך שנכנסנו הביתה - הלכו הצירים! החשכתי את החדר, ניסיתי לבד, עם הדולה, עם בעלי... פשוט נעלמו!
בינתיים ג'ודי הגיעה, ואני כבר הייתי בטוחה שקראתי לה סתם. אבל היא - אפילו לא ביקשה לבדוק אותי, היתה רגועה ושלווה ובטוחה. ביחד איתה החלטנו שאני אצא לעוד סיבוב. מיד כשיצאנו חזרו הצירים. נראה ששינוי האווירה הוא שעזר, ולא עצם ההליכה כשחזרנו הפעם, הצירים כבר לא עצרו, והלידה התקדמה היטב. העדפתי להיות בחדר השינה החשוך עם בעלי, בעוד שאר ה"צוות" שלי מקשקשות להנאתן בסלון.
בשלב מסוים הקולות שלי כבר רמזו לג'ודי על התקדמות הלידה, והיא נכנסה ואמרה שלדעתה אני כבר בפתיחה מלאה (היא לא בדקה אותי אפילו פעם אחת בלידה!). בזמן הציר היא לחצה לי במקום מסוים כף הרגל שממש הקל על הכאב.
בשלב הזה גיליתי שיש לי ממש שליטה על הצירים - שאני יכולה לעכב את הציר הבא בכמה שניות אם אני לא מוכנה אליו. בדמיוני ראיתי את הציר מחכה כאילו מעבר לקיר, מציץ וחוזר להסתתר (כשדחיתי אותו), ואז נכנס במהירות, כאשר "שיחררתי" אותו. בלידה הקודמת הרגשתי שההתקדמות מהירה מדי, ובלידה הזו ממש התענגתי על הצירים ו"לקחתי את הזמן" (למרות שכמובן מאוד כאב). למרות שהרגשתי שהלידה מתקרבת לסופה לא לחצתי, וחיכיתי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. בשלב הזה הייתי כבר על מזרון על הרצפה ונשענתי על ערימת כריות ושמיכות גבוהה. בשלב ההכתרה צעקתי לג'ודי: "שימי יד!" כי הרגשתי שאני צריכה תמיכה, אבל ג'ודי כנראה לא הבינה, והופ, הראש היה בחוץ... עטוף עדיין בשק מי השפיר! ג'ודי אמרה שזה סימן למזל אחרי שיצאה רחל יצא גם שטף דם גדול יחסית כנראה, וג'ודי ביקשה שנוציא כבר את השילייה, על מנת לוודא שהדימום נעצר. השילייה ממש "נפלה" היישר לידיה עגולה שלמה ויפה (יש תמונה!) - כנראה שהיא כבר היתה ממש בחוץ (מה שאולי מסביר את הדימום). כל אותו הזמן אני שואלת: "בן או בת? בן או בת?", אבל רק אחרי שניות ארוכות ג'ודי ווידאה שהדימום לא מסוכן התפנתה לבשר שנולדה בת! כמו שכל כך רציתי, ולמרות שחשבתי שיש לנו עוד בן.

-------------אוף, חשבתי שזה יהיה סיפור קצר - מצטערת! ------------------------------

עברו 10 יום מהלידה, יום שבת הגיע. נסענו לבקר חברים כאשר לפתע, ביציאה מהאוטו, אני מרגישה שטף של דם שלא מפסיק. יחד איתו מגיע ריח רע מאוד. לקח לי זמן להבין שהוא מגיע ממני ולא מאיזה פח זבל או נבלה או השד יודע מה בסביבה - ריח ממש, ממש-ממש, אבל באמת ממש -ממש רעעעעעע!!!
למחרת כמובן הלכתי לרופא, שמשש ואמר שהריח באמת רע (דא...) ושהרחם לא מכווץ כמו שצריך. הוא שלח אותי למיון נשים ואמר שכנראה אצטרך גרידה, וחזר וביקש והתריע והתחנן שאגיע לשם במהירות. הוא פשוט מחזיק ממני רחפנית, עם הלידת בית שלי, ועם זה שלא רציתי שהוא יעשה לי אולטרסאונד כל שתי דקות, וכל השאר הבהרתי לו שאני מבינה שיש בעיה שמצריכה התערבות רפואית, והבטחתי לו שהוא לא צריך לדאוג ושאני בדרך. אמרתי לו שלא נראה לי שנשארה שילייה כי היא היתה ממש שלמה ויפה, אז הוא חידש לי ואמר שלפעמים נשאר חלק מהקרום מי שפיר!
נסענו בלב כבר לבית החולים... חששתי מאוד מאפשרות של גרידה. בבית החולים בדקו אותי שוב ושוב עם אולטרסאונד ואגינלי (הרופאה היתה תתרנית, למזלה!), לחצו לי על הבטן, פתחו ווריד, לקחו דם, דחפו אנטיביוטיקה... איך הגעתי עד הלום עם התכנון הגאוני שלי ללדת בבית ולהתחמק מכל אלה?! והדובדבבן שבקצפת - אשפוז ללילה!
וכאן הפתעה - היה להם פשוט ברור שאני אפרד מהתינוקת שלי (בת 12 יום, כן?) למשך הלילה! הבהרנו להם ש"אין מצב", והם ביקשו מאיתנו להמתין עד שתגיע העובדת הסוציאלית של בית החולים. בשעה 22:00 בערך היא הגיעה - לא במצב רוח טוב, כמו שאפשר לצפות. לא נעים! ניסינו לחשוב איתה על פתרונות שונים, ולבסוף היא עלתה למחלקת נשים וחזרה ואמרה: "בסדר! יקבלו אותך בהעלמת עין!". עלינו שמחים (וכבר ממש עייפים), אבל אז הסתבר שמישהו לא הבין מישהו אחר, ושמתחילים מהתחלה... לפחות עכשיו העו"סית כעסה על מישהו אחר ולא עלינו! בסביבות חצות לאחות הראשית של בית החולים נמאס והיא אמרה שהיא לוקחת אחריות, ובא לציון גואל. האם ייתכן שזה כל כך נדיר שאמא תתעקש להישאר עם התינוק שלה בבית חולים אם היא לא חולה אנושות?! האם ייתכן שאין נוהל מסודר למצב כזה?! לא ייאמן!
סוף דבר - אין שילייה, אין קרום, הרחם התכווץ, והדלקת חלפה.
מסקנות: אובססית השליטה שלי היתה זקוקה לריסון, כנראה. חשבתי לחמוק מבית חולים, והנה הגעתי אליו לכלללל מה שתכננתי להתחמק ממנו: אשפוז, בדיקות וואגינליות, מקלחת משותפת, מחטים, לחיצות על הבטן, ואפילו סיור מתמחים עמוס על הבוקר

שיהיו לכולם לידות טובות והמון בריאות!

ואבי כבר בן 10 חודשים, וזו הפעם הראשונה שחיכיתי כל כך הרבה זמן עד שכתבתי את סיפור הלידה. כנראה שהייתי צריכה זמן לעכל הפעם. זו לידה שהכל בה הלך בניגוד למה שתכננתי, למה שציפיתי, לאיך שרציתי. למרבה הצער (אך לא באופן מפתיע), התקשיתי לעקוב אחרי השינויים בתכניות. המתנה של הלידה הזו בשבילי, היא לימוד של הרפייה וויתור על השליטה.

למרות חוויית הלידה הטובה האחרונה שלי, אני מחליטה להחליף מיילדת. גם בין מיילדות הבית יש קשת של גישות, ובלידה הזו אנימרגישה הרבה פחות מיינסטרימית ממה שהייתי, ולכן אני בוחרת במיילדת שבקצה הזה של הקשת של המיילדות. איזה מזל!



שתי הלידות הראשונות שלי התחילו בירידת מים ללא צירים. בראשונה קיבלתי פיטוצין, ואז פטידין. בשניה הייתי כבר חכמה יותר והמתנתי יומיים שלמים ללידה. למרות שהלידה היתה נהדרת, חווית ההמתנה היתה קשה מאוד. קיוויתי מאוד שבעתיד לא אצטרך שוב ללדת כך! ואכן, הלידה השלישית התחילה בצירים, אבל המים ירדו מיד, והתינוקת הרביעית נולדה כשראשה בשק השלם (בבית). מכיוון שכך, החלטתי שפרק ה"ירידת מים ללא צירים" מאחורי, ושמחתי על כך מאוד. מאחר וכנראה אינכם בעלי הפרעת שליטה דומה לשלי, תתקשו מאוד לדמיין את האכזבה הגדולה שלי מהשינוי הגדול מאוד בתכניות.

במוצאי שבת, שתיים לפנות בוקר, התעוררתי מחלום רע. חלום אודות מוות, חלום של אובדן שליטה, חלום בו בכיתי ובכיתי, ואמא שלי ז"ל מחבקת אותי. שכבתי ערה במיטה, מעבדת את החלום ואת הרגשות הקשים. אחרי כמה דקות הרגשתי הרגשה מאוד דומה לימים של המחזור, כשמרגישים שעומד לצאת "גל". חיכיתי עוד כמה שניות של הכחשה, אבל מהר

חזרתי למיטה, ועדכנתי את בעלי ואת המיילדת. הסכמנו שאני אודיע לה כשמתחילים הצירים (המים היו נקיים, וכרגיל בשעות הלילה, התינוק התנועע הרבה).

השילוב של החלום הרע וירידת המים מביא לכך שאני לא מצליחה לשמוח על כך שהלידה התחילה. אני כל הזמן עסוקה בתהיות איך לנהל את הלידה הזו מכאן והלאה? האם לשלוח את הילדים לחמותי? האם להשאיר את בעלי איתם? האם הקטנה תסתדר זמן ארוך בלעדינו אצל סבתא? האם להשאיר אותם לישון שם? האם להשאיר את בעלי לישון שם? העובדה שאני במצב רוח רע ולא מצליחה להשתחרר ממנו, מכניסה אותי למצב רוח רע עוד יותר, וכל שעה בלי צירים מעצבנת עוד יותר. אני מתקשה להירדם ומחכה לצירים בכל הכח. אם אלד הלילה, הילדים יהיו ישנים, בעלי איתי בבית – ממש (כמעט) כמו שתכננתי! הלילה מתקדם לאיטו, ולפנות בוקר אני נרדמת מיואשת.

אני קמה בבוקר אל בית שקט. בעלי נסע עם הילדים לחמותי.

אני מסתגרת לי בבית וחליטה לנסות להרפות. אני עושה רק מה שבא לי ומשתדלת להתנתק מהעולם. אני לא זוכרת מתי לאחרונה הרגשתי כל כך חופשיה לנפשי! בכל זאת, הזמן הארוך מאז ירידת המים מתחיל להעלות בי חששות. לקראת הערב אני שוב מתחילה לחשוב "איך לנהל את הלידה": אולי אתחיל לקחת שמן קיק? כשהמיילדת מתקשרת לשאול מה שלומי אני מתייעצת איתה. היא בזהירות מביעה הסתייגות. היא מציעה לרכוש את השמן קיק, ולחכות עם השימוש. אני מרגישה שהיא צודקת. היא מבקשת שאתחיל למדוד חום כדי לשלול התפתחות של זיהום, חלילה. אני מתקשרת לשכנה, מעדכנת אותה במצבי, ושואלת אם יש לה מדחום. אחרי דקה היא אצלי, עם המדחום, מתרגשת מאוד. אני מודדת חום ועיני חושכות: 38.2 מעלות! אני מרשה לעצמי להיכנע סוף סוף לתסריטים המפחידים שהדחקתי בשעות הארוכות מאז שירדו המים, אבל תודה לאל שכנתי מחזירה אותי למציאות: "מאוד חם כאן. אולי נצא החוצה ואחר כך תמדדי שוב חום?" אני יוצאת איתה החוצה ונוכחת שהיא צדקה. בשעות הארוכות של ההסתגרות בבית הטמפרטורה בו עלתה מאוד, ואני לא הרגשתי. אני מרגישה הרבה יותר טוב בזכות הסיבוב (אבל כמובן שלא מתפתחים צירים). בסיום הסיבוב החום שלי נורמלי לחלוטין, ואני גם מדליקה מזגן.

בלילה בעלי חוזר עם הילדים ישנים. שוב לילה ללא צירים. הבוקר הגיע, ואני עדיין בלי צירים. היאוש משתלט עלי עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל. המיילדת מציעה שאלך לעשות בדיקת דם בקופת חולים, ואני מעדיפה את בית החולים, מאחר והוא קרוב יותר. היא מזכירה לי לא לספר על כוונתי ללדת בבית, על מנת שלא יתחילו "עניינים". אני מסכימה איתה מאוד!

אין מה לומר – היציאה מין הבית מיטיבה איתי. אני נהנית מהנסיעה. ככל שאני מתרחקת מהבית, אני מצליחה להשתחרר מהצורך לנסות ולשלוט, לנסות ולתכנן את הזמן עד ללידה.

אני מגיעה לבית החולים, מודיעה שאני עם ירידת מים בלי צירים מאז אתמול, ומבקשת בדיקת דם, אבל לא להתאשפז ללידה. הרופאה מודיעה לי: "אבל אי אפשר להשתחרר עם ירידת מים". אני מצחקקת ואומרת: "כן אני יודעת, אני אחתום על שחרור", לאמור: "אחותי, זה בסדר, אני בעניינים, אין צורך בהעמדת פנים איתי", אבל היא שומרת על הפרצוף הרציני ואומרת: "לא! אין דבר כזה!". אני מחליטה לא להיכנס איתה כרגע לוויכוח על עניין מיותר ונשלחת למוניטור. בזמן המוניטור המיילדת מכניסה את הנתונים שלי למחשב, שמראה שלפני שנתיים ורבע הגעתי לבית החולים אחרי לידת בית (ועל כך מסופר בסיפור הלידה הקודם). הלכה תוכנית ההסתרה. לקינוח, אני מסרבת כמובן להיבדק בבדיקה פנימית. הרופאה האחראית מודיעה לי שמבחינתה אין כל וודאות שירדו לי המים, ועל כן היא לא תיקח לי דם. האולטרסאונד מראה כמות מים תקינה (הראש ירד וובאמת שכמעט לא ירדו מים מאז אתמול). אני מנסה מאוד לשנות את האווירה הכעוסה, להיות נחמדה, להתחבב, להגיד להם: "זה לא אתם – זו אני" וכאלה, אבל ללא הצלחה. אני מרימה ידיים ומבקשת לעבור את הפרוצדורה לשחרור. הסטאז'ר שופך תלי תלים של מילים נזעמות על המקלדת, כשהרופאה מעודדת אותו מאחור. לבסוף היא לא מתאפקת ופונה אלי באיום נזעם: "בעלך יודע שאת מסכנת ככה את התינוק שלו?!" אני המומה ומצטערת על שנכשלתי עד כדי כך בנסיון לפשר את האווירה, ונותרת בלי מילים.

למרות כל אירועי בית החולים, בזכות הטיול מצב הרוח שלי משופר מאוד מזה שהתעוררתי בו.

היום ערב פורים. כשאני חוזרת אני מעדכנת במצבינו את השכנה שאחראית על משלוחי המנות, ומבקשת להוציא אותנו מהסבב. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי עוסקת בהנדסת משלוחי מנות. אחרי הצהריים משתלטים עלי שוב נסיון התכנון: אם הצירים יתחילו עכשיו, והלידה תתפתח בקצב כזה וכזה, האם הגיוני יותר לשלוח את בעלי עם הילדים? ואם לא, האם לאפשר לו לצאת, בידיעה שאולי לא יצליח להגיע בזמן? ושוב ושוב, בלופ אינסופי, עשרות תרחישים ואפשרויות מציפים אותי, ואני לא מצליחה לשחרר או להשתחרר.

מוקדם בלילה, כולם ישנים, ואני חושבת שאני מתחילה להרגיש צירים סופסוף. לפתע דפיקה בדלת: הילדים של משפחת ה"גמד" שלנו במשחק הגמד והענק, באו עם משלוח מנות. לא הגענו למסיבת פורים, ולכן הם באו אלינו. חמודים! אני מודה להם והם רצים לדרכם. אני מתיישבת לראות סרטים במחשב ולתזמן צירים בתוכנת צירים שמצאתי במחשב. נחמד!

באחת לפנות בוקר, צירים ארוכים של דקה וחצי כל שלוש דקות בערך במשך שעתיים, אני מרשה לעצמי לקרוא למיילדת סוף סוף, וכשהיא בדרך אני שולחת לה עוד הודעה שאין לי ספק - שזה קורה סוף סוף, אבל אין מה למהר (אני מרגישה שהיא חוששת כל הזמן שהיא לא תגיע בזמן, משום מה, ופוחדת שהיא תסע מהר מדי). היא מגיעה, שותה קפה שחור, ונרדמת על הספה. לא ידעתי שאפשר להירדם אחרי קפה שחור!

אני מרגישה שוב לבד, והצירים מתגברים. אני מעבירה אותם מול סרט שאני אוהבת (את תוכנת הצירים זנחתי מרגע שהחלטתי לקרוא למיילדת), וכשהוא נגמר, אני הולכת לנסות ולהעביר צירים בשכיבה במיטה. בעלי מתעורר, קצת המום מכך שלא הערתי אותו, ומכך שהמיילדת כבר כאן. כבר לפנות בוקר, ואני מבינה שלא אלד בלילה, ושוב נלחצת. הצירים נחלשים, מתרחקים, ואני נרדמת.

השעה שש בבוקר, שוב מצב רוח רע, אווירת יאוש. המיילדת מציעה שאצא להליכה, בתקווה להחזיר את הלידה להילוך גבוה. למרות הכאבים באגן (סימפזיוליזיס) אני מסכימה ויוצאת. האוויר קריר, כל כך נעים, הבוקר יפה, האביב בפתח. פורים. אני ממלמלת לעצמי ולתינוק: "יש לנו לידה טובה! יש לנו לידה טובה!". ציר "אמיתי" כל עשרים דקות, ואני מבולבלת: זו לידה או לא? באיזה שלב אני? כמה זמן עוד נשאר? מתי אלד? ומה עם הילדים? עדיין, לא מצליחה לשחרר ופשוט להנות מהלידה.

אני חוזרת הביתה. כל הילדים ערים כבר. אני מתיישבת ורחלי הקטנה מטפסת עלי. אני שואלת את המיילדת מה יהיה לדעתה, והיא מרגיעה אותי ואומרת שהלידה בשלב שהיא כבר לא יכולה להעצר. עכשיו הצירים מגיעים קצרים וכואבים. בכל פעם אני מורידה את רחלי, רצה לחדר שלי, מעבירה את הציר וחוזרת. הצירים מצטופפים, ואני מחליטה להישאר בחדר. באחד הצירים אני מרגישה משהו "יורד". אני מקווה למצוא ראש, אבל מעלה בידי רק את הפקק הרירי. זו הלידה הראשונה שאני נתקלת בו! המיילדת שולחת אותי למקלחת, ואני נהנית לרגע מהמים, אבל מרגישה צורך לצאת ולחזור לחדר. אני קוראת לבעלי ולמיילדת, והיא מביאה מהאוטו את כסא הלידה שרציתי לנסות. אני מתאכזבת לגלות שהוא גבוה. משום מה דמיינתי שרפרף נמוך שיושבים עליו בכריעה, ואכן, אחרי כמה צירים אני כועסת על הכסא ונזרקת על המיטה. עולה לי בראש דימוי של לוויתן שנסחף אל החוף והוא שוכב שם חסר אונים. אני צועקת בזמן הצירים, ושומעת מבחוץ את השכונה נהנית מחופשת הפורים, וקרוב לוודאי שגם מהלידה שלי... בעלי מתרוצץ בין הסלון לחדר השינה. הוא מעביר את עמדת המחשב לסלון ושם לילדים סרט. רחלי לא כל כך מתעניינת בסרט, אז בשלב מסויים הוא פשוט מביא אותה לחדר, על הידיים, והיא מסתכלת בעניין. מתישהו אני מרגישה את צירי הלחץ, ובשמחה גדולה מתחילה ללחוץ בחריצות. אחזור על כך שוב: אני, טלי, דולה ומדריכת הכנה ללידה, שלא מפסיקה לקרוא מאמרים אודות לידה, לוחצת ולוחצת כאילו אין מחר! מהכל שכחתי, מרוב שרציתי "לגמור עם זה כבר!". המיילדת אומרת: "תקראי לו! תגידי לו בוא אלי!" ואני צוחקת במרירות ואומרת: "לך ממני כבר!" (לפחות את בעלי זה הצחיק). ואז היא אומרת באחת ההפסקות בין הצירים בשקט: "את יודעת, נראה לי שאם לא תלחצי, הוא פשוט יחליק החוצה". הקול שלה מגיע אלי בבהירות ואני נזכרת בכל מה שאני יודעת ומפסיקה ללחוץ. התינוק מחליק החוצה. רחלי מכריזה בקול: "הההההנה תינוקיייייי!". אני לא מאמינה, מותשת מבקשת: "רק רגע – אני צריכה עוד רגע" לפני שאני מקבלת אותו לידי.

יואבי בוכה ובוכה ולא מצליח להרגע דקות ארוכות, וגם לא לינוק. בסופו של דבר הוא נרגע ואנחנו קוראים לילדים, והם באים בשמחה. כמעט מיד מתחילים לזרום פנימה גם משלוחי מנות בהמונים. אחרי כמה שקילות סותרות, אנחנו מחליטים שהוא שוקל 3.5 ק"ג. וזהו.

ומאז אני מנסה להחזיק את הפרעת השליטה שלי תחת שליטה

בהריון של צביה הרגשתי טוב יותר וחזקה יותר מאשר בהריון של יואבי. שבוע 30, וכמעט אין לי כאבים בפוביס, וגם הצרבת אחרה יחסית להגיע. אני מייחסת את זה לביקורים הקבועים שלי במרפאה הטבעית ביצהר אחרי הלידה של יואבי, ובמקביל בשינויים שהצלחתי להכניס לחיי בעקבות מה שלמדתי שם.

בכל זאת, הצרבת כן מגיעה, ואיתה הלילות חסרי השינה. אני משתדלת שלא לאכול החל משעות אחר הצהריים, כדי להפחית את הצרבות בלילה, וזה בשילוב חוסר השינה מאוד מחלישים אותי. בשלב מסוים הייתי חולה במשך כמה שבועות ברציפות, ובשקילה אני מגלה שירדתי 2.5 ק"ג במהלך שבועיים בחודש תשיעי. אני רק רוצה לאכול כמו שצריך ולישון כמו שצריך.

במהלך אותה מחלה, התגלגלתי למיון נשים עם פעילות רחמית קלה. שבוע מאוחר יותר נפגשתי עם המיילדת שלי, שרה'לה, ואמרתי לה שיש לי הרגשה שאני לא אסחוב עד הסוף. שניה לאחר מכן אני מוסיפה שבעצם, אני זוכרת שכשאמרתי את זה בפעם האחרונה (בהריון עם אורי), ילדתי שעתיים לפני 42 שבועות מלאים!

ואכן, השבוע ה-37 מגיע וחולף, ועוד שבוע ועוד אחד... גם התאריך חולף ועובר, ומצב הרוח שלי מדרדר מסתם "קשה לי" להלך רוח ירוד מאוד וכמעט דכאוני. כמעט בכל רגע אני לא עושה כלום חוץ מאשר להמתין ללידה שתתחיל. אבל היא לא.

בינתיים אנחנו עוברים את התאריך של יום השואה, ושבוע מאוחר מגיע יום הזיכרון. השנה מציינים את יום הזיכרון יום מאוחר יותר (למעשה ה' באייר), על מנת שהטקסים לא יחולו במוצאי שבת, וערב יום הזיכרון חל ביום ראשון. עוד קודם לכן, בבוקר, בעלי עובר באוניברסיטה את הבחינה על התזה שלו בהצלחה גדולה. בערב אנחנו נפגשים בבית הוריו, וכולם הולכים לטקס של יום הזיכרון.

אחרי הטקס אני מבקשת מבעלי שנשאיר את הילדים אצל הוריו, ונסע לישון בבית. במהלך היום היו לי כמה צרצורים יותר מכובדים, ואני חוששת שהלידה לא תתפתח רק בשל העובדה שאנחנו אצל הוריו (יחד עם עוד שתי המשפחות של שני אחים שלו, ובסך הכל מליון שבע מאות עשרים וחמש אלף תשע מאוד ארבעים ואחת אנשים בערך, 90% מהם ילדים). לחילופין אני חוששת שהלידה תתפתח במהירות, ושלא נספיק לסוע הביתה ללידה. בעצם, הכי אני חוששת, שאני שוב סתם מדמיינת, ושההריון יימשך לנצח, כמו שאני מאמינה בסתר לבי.

אכן, הלילה חולף והבוקר מגיע. מדי פעם שוב ציר – האם הם באמת חזקים יותר? או שאני שוב סתם מדמיינת? אנחנו אמורים לחזור לבית של חמותי – הילדים שם, וגם טקס נוסף לפני הצהריים. אני מתקשה להחליט: האם לצאת לטקס? האם לשלוח רק את בעלי? בידיעה שייתכן שאקרא לו בחזרה שוב? האם כדאי שיחזור עם הילדים? כשמגיע הרגע האחרון שבו נוכל לצאת על מנת להגיע בזמן לטקס, אני מקבלת החלטה: נשארים. בעלי מתקשר להוריו ומספר שייתכן שהתחילה לידה, אבל אנחנו לא מתחייבים מתי היא תסתיים. "הילדים יהיו אצלכם לכל היותר שבוע!" הוא מבטיח.

אנחנו יוצאים לסיבוב הליכה ביישוב, וההרגשה נהדרת. כמו תמיד, בהליכה הצירים מתחזקים, ואני מקווה שהפעם, בניגוד לכל הטיולים האחרים שעשיתי בשבועות האחרונים, הם כאן על מנת להישאר. אני מרגישה שהם באמת חזקים יותר, ושכנראה באמת הלידה סוף סוף מתרחשת! זו פעם ראשונה לי שהלידה מתחילה בבוקר – מוזר!

אנחנו חוזרים, והצירים אכן ממשיכים. אמנם, לא צפופים (ציר פעם ב-7 דקות בערך), אבל ארוכים ובעלי אופי. אני מתקשרת לשרה'לה (המיילדת), וזו מדווחת לי שהיא אצל יולדת בת"א, שילדה לפני שעה, לידה ראשונה. אני מתרגשת לשמוע על כך ומוסרת איחולים, ואומרת שבינתיים נראה שאין צורך להזדרז.

יאיר בינתייים מבצע עבודות בבית, ואני מתנפלת על ערימה ענקית של כביסה (4 מכונות). בשלב מסויים הצירים כבר דורשים ממני לעצור את מה שאני עושה ולהתמקד בהם. אני רצה להעביר אותם בעמידה מתחת לגרם המדרגות, כאשר הידיים נמתחות למעלה לעבר אחת המדרגות. אני מבקשת מיאיר שיתחיל למלא את הבריכה, ואני גם מתקשרת לקרוא לשרה'לה. אני זוכרת מהלידות הקודמות שמרגע שאני מרגישה אינטנסיביות כזו בצירים עד ללידה עצמה לא עובר זמן רב. הבריכה כבר מוכנה, ואני לא מתאפקת ומחליטה להיכנס. אין מה לומר – המים באמת עוזרים! כל כך עוזרים, שתוך חמש דקות נעלמו כל הצירים! לגמרי! אני מבינה שצריך לצאת מהמים, אף על פי שזה לא פשוט: הידיעה שהצירים יחזרו, והעובדה שזה פשוט ממש כיף להיות בבריכה החמימה.

אני יוצאת, והצירים אכן חוזרים לאיטם. למשך כמה דקות הם אפילו מצטופפים, כאילו לפצות על הצירים האבודים מהבריכה. אחרי כמה דקות שרה'לה מגיעה. היא מסבירה לי שהזמן הנכון להיכנס לבריכה, הוא כאשר מרגישים שעכשיו פשוט חייבים-אבל-מוכרחים להיכנס לבריכה. אנחנו מחליטים ששרה'לה תיכנס לנוח (מסתבר שהיא מגיעה אחרי שתי לידות, ולא "רק" אחת!), ושאנחנו נצא להסתובב שוב ביישוב. אבל בינתיים כבר שעת צהריים, והרחוב מתמלא בילדים, ופה ושם גם הורים. אני מחליטה שחוזרים הביתה. בבית אני מחפשת דרך להיות בפעילות, ומחליטה לסדר את הארונות של כולם. למיין את בגדי החורף: מה לאיחסון, ומה לארגז הסמרטוטים, ולסדר את בגדי הקיץ במקומם. הצירים באמת כבר יפים, ועבור כל ציר אני כבר צריכה להזכיר לעצמי שיש לשמוח עליו. אני מעבירה את הצירים כשאני משעינה את הראש על הידיים על הקיר, ותנועות אגן. אחרי עוד שעתיים או שלוש כל הארונות מסודרים, ואני שוב מחפשת מה לעשות, ומנסה לא להתאכזב מקצב ההתקדמות של הלידה. בינתיים שרה'לה התעוררה, והיא מציעה לראות כוכב נולד במחשב. אני מסכימה, ואנחנו מתיישבים. תוך כדי, שרה'לה ואני אוכלות דג סלומון אפוי שהכנתי, ואני מקבלת מחמאות. איזה כיף! יאמי המחשב נמצא מתחת למדרגות, ובכל ציר אני חוזרת לתנוחת הצירים הקודמת שלי, של מתיחה כלפי מעלה. בשלב מסויים מגיע ציר אחד שהשיא שלו ממש חזק, ואני מחליטה שהגיעה השעה להיכנס לבריכה. עכשיו!!! אני משליכה בגדים בדרך לבריכה וממש שועטת פנימה. כמעט מיד מגיע עוד ציר, ואני מתקשה למצוא את עצמי בו. אני מבינה שזו כבר ממש הלידה. אני נשענת על דופן הבריכה בחזי, ויושבת על הקרסוליים שלי. אני ממש מתרכזת כולי על מנת שלא לאבד את העשתונות, וגם להישאר בהרפיה (עד כמה שניתן...). שרה'לה מזכירה לי לנשוף "ששששש" בכל ציר. זה קשה! הם כל כך ארוכים! נמשכים נצח! למרבה המזל בתוך כמה צירים ספורים כאלה הרגשתי בלון קטן יוצא ומיד פוקע. עוד ציר והתחושה המוכרת של השריפה, והראש יוצא. אני שמחה מהידיעה שהקשה ביותר מאחורי (תרתי משמע לשון אדומה), ושרה'לה מזמינה אותי לשלוח ידיים ולתפוס את התינוקת. אני מצליחה לשלוח יד אחת (שזה המון, בניגוד ללידות האחרות, בהן הרגשתי שאין לי שום שליטה על הגוף בשלב הזה), והתינוקת יוצאת אל היד שלי. שרה'לה אומרת לי לבדוק שחבל הטבור לא כרוך סביבה, ואז עוזרת לי להסתובב, ולהרים את התינוקת לחזה. אני ממששת ומוודאה שקיבלתי בת הפעם, כמו שהזמנתי. איזו הרגשה מדהימה! בבריכה החמימה, עם תינוקת חמימה על החזה... אין מילים לתאר עד כמה הכל בדיוק כמו שצריך להיות! שרה'לה רואה שהתינוקת עדיין לא התחילה לנשום (כמובן היא ממשיכה לקבל חמצן מהטבור - אל דאגה!), מבקשת ממני לנשוף על פניה של התינוקת, והיא מיד מתחילה לנשום.

למרות שהתינוקת נולדה בשבוע מאוחר, היא מלאה ממש בגושים של ורניקס, וכל אחד מאיתנו מוצא איפה למרוח מעט. כשהשילייה יוצאת, שרה'לה דגה אותה במהירות אל קערת פלסטיק, שממשיכה לצוף לידינו (כדי שלא לחתוך עדיין את חבל הטבור). כשהמים מתקררים, אנחנו יוצאות ואני נכנסת להתקלח. בזמן הזה שרה'לה מנתקת את חבל הטבור ושוקלת את התינוקת: 3.9 ק"ג (די ממוצע יחסית לשבוע).

בערב מגיעים הילדים, עם ההורים של בעלי, ושמחת הפגישה, כמובן, גדולה ורבה! ב"ה היתה לידה בהזמנה, לידה מושלמת, מכל הבחינות!

שליש אחרון, ואני סובלת מתופעות ההריון הרגילות שלי: צרבות קשות, שמונעות ממני לישון כראוי. אני מתעוררת המון פעמים בלילה, מתקשה לחזור ולישון, הצרבות מכאיבות, הטאמס מגעילות לי את הנשמה, ופה ושם אני מתעוררת כשאני כבר "מקיאה" ממש: כל מה שהיה בקיבה פשוט חזר לפה שלי ומציף אותי, ואני מתעוררת "טובעת" בתכולת הקיבה שלי. תענוג.



ארבעה ימים לפני הלידה: צביה מקיאה בלילה. במיטה שלה, ואז במיטה שלנו. מצעים, החלפות, נקיון...



שלושה ימים לפני הלידה: יואבי פתח (שוב) את הסנטר. אני חוזרת מבית החולים בשלוש לפנות בוקר (רופא: "אוי איך זה קרה?" יואבי: "אבא דחף אותי חזק!" הרופא הנחמד לא קרה לרווחה!!! מרחף וויתרתי על הנסיון לספר מה קרה, ופשוט הסמקתי והתפללתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי חופר).



יומיים לפני הלידה: רחל חולה ומקיאה.



יום לפני הלידה: נו מה - כמובן - אני חולה...



לילה, ואני כזכור כבר שליש שלם ועוד 4 לילות ללא שינה. נוסף על כך, הבטן שלי הורגת אותי. כמובן שכל העניין מעורר צירים, ואני פשוט מוותרת על רעיון השינה, ורואה סרטים במחשב במיטה. מתישהו נגמרת הסוללה, אז אני הולכת "לישון". זו הסיבה שלא החשבתי את שעות הצירים ההן בחישוב הכולל, ולא הבנתי עד כמה אני מתקדמת, בהמשך.



בבוקר אני רואה שהצירים ממשיכים (ב"ה! אני חוששת שלא הייתי מחזיקה מעמד עוד ימים רבים...). אני מודיעה למיילדת, אבל אומרת לה שלדעתי אין צורך שתצא מיד. בעלי מארגן את הילדים כדי לקחת אותם להורים שלו, אבל לאאאאאטטטטטטט. אני מציעה לפזר אותם בין השכנים, אבל הוא חושב שיהיה לקטנים קשה, כי הם לא כל כך רגילים להיות לבד אצל חברים. אני מסכימה איתו. הוא לוקח את הילדים והכלב לסיבוב, ובינתיים אני חושבת שאולי הצירים חזקים, ומתקשרת למיילדת שבעצם כן כדאי שתצא. כשבעלי והילדים חוזרים מהטיול עם הכלב (טיול ארווווווךךךךךך) אני מחווה לבעלי בידיים שיזדרז. הנסיעה להורים שלו נמשכת שעה ורבע לכל כיוון.



הבית שקט. אני נשארת בתנועה ומנסה להסיח את דעתי מכאבי הצירים ע"י שאני עוסקת בעבודות בית שונות, ומנגנת שירים שונים במחשב. הצירים ממש כואבים וזה מוזר! אני לא זוכרת שכאב לי ככה בשלב הזה בלידות הקודמות (כמובן, אני כבר לא ב"שלב הזה"...).



כאן המקום לספר על בריכת הלידה שמחכה מנופחת כבר כמה שבועות בחדר העבודה. למרבה הצער, אני כאמור לבד בבית, ואין מי שיטפל בהכנת הבריכה. על כן אני מחליטה שעבדתי מספיק, והגיע הזמן להיכנס לאמבטיה חמה וטובה. אני כבר מבינה שבריכה לא תהיה, בעל לא יהיה, אבל החישובים שלי מעלים שיש סבירות גבוהה שהמיילדת כן תגיע. היא היתה צריכה לנסוע "רק שעה וארבעים דקות" (וצלצלתי אליה עוד לפני שבעלי והילדים נסעו). אני מסמסת לה שאני באמבטיה למעלה, וצוללת.



אכן תוך כמה דקות אני שומעת שהמיילדת הגיעה. היא פותחת את הדלת ומכניסה בעדה ענף של שיח יסמין שהיא הביאה לי מהבית שלה. אני מחייכת, למרות שזה השלב בלידה בו מרגישים ייאוש מוחלט (מכירות?). אני אומרת לה שנראה לי שבעלי לא יגיע כבר, אבל היא אומרת שהיא תקשיב רגע לדופק. זה נשמע לי כל כך הזוי, כי אני מבינה שעוד שניה והיא תוכל לשמוע את הדופק ע"י שהיא תצמיד את האוזן לחזה של התינוקת עצמה! צוחק בציר הבא, גם המיילדת מבינה את זה...



כמו רחלי, גם נעמי נולדת כששק מי השפיר מכסה שלם את ראשה , והוא פוקע בציר הבא, כשהכתפיים מתקדמות בתעלת הלידה. כשהוא פוקע, המיילדת מבחינה שמי השפיר מקוניאליים מעט (כנראה לא טרי, כי בהמשך נראה שגם הקרומים קיבלו כבר צבע ירקרק). עוד ציר ונעמי יוצאת, והמיילדת מעודדת אותי לקחת אותה אלי. נעמי מתחילה מיד לבכות, והמיילדת מתקשרת לבעלי - הוא בדיוק בתחנת דלק (זאת אומרת במרחק של חצי שעה לפחות - אפילו לא קרוב...) וצוחק כשהוא שומע שהכל כבר נגמר...



אנחנו מעבירים יום נינוח עם תינוקת אחת חדשה (שינקה וינקה ואז פשוט ישנה רוב היום), ולפנות ערב בעלי יוצא, וחוזר עם הילדים בלילה. הם מאוד התרגשו לפגוש אותה, כמובן! ומאז אני מתאוששת במהירות, הרבה מאוד בזכות חמותי, שכמו פיה טובה מרחפת מעל הבית שלנו ומפזרת נקיון ואוכל, ובזכות המון המון עוגות שזורמות אל הבית מכל השכנות הנפלאות שלי!!!

הומור:
מה הם רוצים להגיד בזה
בושות של ילדים
תגובות של אנשים לתינוק מפשפש

ייעוץ, נבירה, תמיכה:
דווקא אחרת
רק קצת בית ספר האם אפשרי
סיפור ההפלה של טליה אלמתן

דף מפגשים:
מפגשים במוזיאון המדע ירושלים

הדף הפוליטי היחיד שפתחתי:
הימין בתקשורת הישראלית
(בכל האחרים השתתפתי בשמחה)

# דמוגרפיה לטובתנו אחוז הלידות היהודית עולה
# אני גזעני
# אזור מקלט
# באופן טבעי ו''פוליטיקה''

# לא נעים להגיע לשם ולגלות, שהמחיר שאירגנת לקבוצה לא תקף אם הגיעו רק 10 ילדים כי אצלם "קבוצה" מוגדרת כמינימום 20 ילדים.
#לשאול עד מתי אפשר לבטל
# לא נעים להגיע לשם ולגלות, שהוזמן מדריך רק עבור 15 ילדים, והגיעו 25 והם מפצלים כמות כזאת לשתי קבוצות שדורשות שני מדריכים (לפעמים אין שני מדריכים, לפעמים זה דורש תשלום נוסף שהמשפחות לא היו מוכנות אליו).
# חשוב לברר מראש מחיר טוב לקבוצה.
# חשוב לוודא שאנשים שנרשמו לסיור יהיו מוכנים לכסות את העלות שלו אם לא יגיעו (אלא אם כן מבטיחים לך שיקיימו סיור אפילו ל-4 ילדים והמחיר יהיה אותו המחיר - ברוב המקומות אין דבר כזה) אחרת תמצאי את עצמך משלמת מכיסך הפרטי מחיר של קבוצה שלמה (אחרי שקרה אצלנו כמה וכמה פעמים, ונגרמה אי נעימות גדולה, התחלנו לאסוף פיקדון מהחברים ה"קבועים" והוא מיועד לכיסוי תקלות כאלה).
# חשוב לוודא מראש באיזו שעה תהיה ההדרכה, וכדאי להודיע לכולם להתאסף במקום כחצי שעה קודם.
# רצוי להתחיל את ההדרכה בזמן שנקבע. לפעמים המקום אפילו לא מאפשר לחכות למאחרים, כי יש להם לוח זמנים ואחריכם יש עוד קבוצה, אבל מנסיוננו: יש אנשים שמקפידים להגיע בזמן, כמו שצריך, והם נפגעים אם שעת הסיור מתעכבת דווקא בגלל אלה שלא הקפידו. אצלנו היו בעבר מקרים שחיכו יותר מחצי שעה למאחרים והיתה תרעומת גדולה.
# חשוב לוודא מראש לאלו גילאים הסיור מיועד, ולפי זה לרשום. צריך גם להודיע למקום, שהואיל ומדובר בחינוך ביתי, אז יהיו גם קטנים יותר כי הם האחים הקטנים של המשתתפים בסיור, שיהיו מוכנים לזה, וגם יבינו שהקטנים מדי לא משלמים.
# כיוון שהמדריכים מנסים לכוון את ההדרכה שלהם לגיל הקבוצה, כדאי לחשוב לאיזה גיל אתם רוצים לכוון אותם. אם הסיור מיועד בעיקר לבני 3-4 זה דיבור אחר מאשר לבני 6-7, למשל. אז או שעושים שתי קבוצות, או שמתדרכים את האתר מראש לגבי המטרות של ההדרכה מבחינתכם.
# כגיזברית, עוד טיפ: הכי כיף אלה אתרים שכל אחד משלם להם באופן אישי. אבל, לצערי הרב, הרוב המכריע דורשים תשלום מהקבוצה. לכן מאוד כדאי להזכיר לכולם להביא כסף קטן, כך שיהיה להם לתת תשלום מדוייק. בקבוצת החינוך הביתי אף אחד לא בנק, ומאוד לא נעים לגבות מאנשים סכומים כמו 13 ש"ח או 57 ש"ח כשנותנים לך רק שטרות של 100 ש"ח...

• אהבה
• המון אהבה