באופן:טראומת ילדות

ראו גם:
אלימות כלפי ילדים
דברים שאמא אמרה לי

{נו באמת :
נסו להיזכר בארוע הכי משפיל של ילדותכם. אני בטוח שהוא לא קשור לפליקים, אלא למשהו הרבה יותר מתוחכם.

{יונת שרון:
אבל את הדברים הגרועים באמת אנחנו מדחיקים אז ברור שלא נזכור אותם.
מצירוף זכרונות והסקות, אני די בטוחה שהייתה לי מטפלת (מחליפה) שהפליקה לי בטוסיק בילדותי, אבל אין לי זכרון שלה ממש מפליקה לי. אני כן זוכרת אותה מפליקה לילדים אחרים, ואני זוכרת איך זה להיות בתנוחה של ההפלקה, אבל לא את ההפלקה עצמה, ובטח לא רגשות שקשורים אליה.

תמיד הייתי מאחרת לבי"ס. ההורים שלי לא ידעו מה לעשות. לפסיכולוג היתה עצה: אותי לבית הספר גם אם לא הספקתי להתלבש. אז הגעתי בפיג'מה. באיחור. כל בית הספר הסתכל עלי. במשך שנים אחר כך הילדים לעגו לי. זו אחת מטראומות הילדות הכי רעות שלי.

סיפור ההשפלה שלי-
בבי"ס יסודי הייתי קצת יותר מלאה מהילדות האחרות. בכתה ה' בערך נסענו לטיול כתתי והתחלקנו לקבוצות.
בקבוצה שהייתי בה היינו אמורים להחליט איזה סוג ארטיק/קרטיב נקנה לכולם (הוי, האחידות הנפלאה...)
כל הקבוצה (כ-6 ילדים) הצביעה בעד קרטיב קרח...חוץ ממני. אני העדפתי ארטיק גלידה. אז הפסדתי בהצבעה )-:

בתגובה קיבלתי מהילד הכי מרושע-אך-מקובל שהיה בכיתתנו (ולרוע מזלי גם בקבוצה הזו) את הפזמון הבא-
"הו-הא-מה קרה!!! ###(שמי הפרטי) הדובה אכלה אותה!!!" כשכולו זורח מתחושת הכוח והילדים האחרים מחייכים להם....

ולמרות שכעבור שנה שנתיים פרופורציות גופי התאזנו לבלי הכר, את יתר שנות ביה"ס ביליתי בתחושת בושה לאכול ליד אנשים(שלא מהמשפחה), כי חשבתי שאם יראו אותי אוכלת בטח יחשבו "לא מספיק היא שמנה, והיא עוד ממשיכה לאכול!".

רבע מאה עברה, ועדיין אני יכולה לעצום עיניים ולראות את עצמי עומדת נבוכה ומושפלת באותה סיטואציה. הילד ההוא הפך לכתב טלויזיה מסוקס שבטח לא זוכר כלום....לעיתים אני רואה את פניו על המסך הקטן ועדיין בא לי להחזיר לו כגמולו.

חבר אמר לי פעם שאין ילד רע - יש ילד שרע לו....אבל מבחינתי, אני עדיין לא סולחת לו.

הזכרת לי טראומה משלי:
תמיד הייתי נמוך מכל הילדים בכיתה (למעט כמה שנים שבהן היה ילד נמוך ממני, איזו הקלה...). פעם רבתי עם החבר הכי טוב שלי, מה שכמובן גרר את הסכסוך הכי רציני ופוגע שיכול להיות (מי אם לא החבר הכי טוב יודע איך לפגוע). באחת ההזדמנויות הוא שר לי את השיר "במדינת הגמדים" בחיוך מרושע. זה כאב.

כמובן שגם אני החזרתי לו בצורה דומה ופגעתי בו (לא זוכר בדיוק מה, אבל בטח גם באיזה שיר שירד עליו או משהו דומה).

ילדים יכולים להיות מאוד מרושעים אחד לשני.

טראומת המרק קרתה גם לאמא שלי (סיפור שנודע לי אחרי מות סבתי). היא היתה מאוד רזה, ורופא המושבה רחובות אמר לסבתא להכריח לשתות שוקו.
"אבל היא מקיאה אותו"
"אז תאספי מה שהקיאה ותכריחי לאכול"
וסבתי צייתה לרופא הדגול.

ברררר...

אני חושב שזה משהו ביולוגי-אבולוציוני. יש לזה ריח של מחלה.

בנוסף: הסיפור של נו עם הפיג'מה קרה גם למכרה שלי, וגם לילד אצלי בכיתה. היא רואה בזה כהתעללות הכי גדולה שהיא עברה אי פעם (כולל חבטות במקל). בן כיתתי עבר בשלום - הוא היה Cool, והתייחס לזה כאילו הוא עשה את זה בכוונה. נדמה לי שאחר כך כולם רצו לבוא לבי"ס בפיג'מה.

אני מזועזעת והמומה - לא מצליחה לקלוט. נפעמת שאת מסוגלת לכתוב את הדברים האלה. רק עכשיו ראיתי את הדף - אחרת את יכולה להיות בטוחה שהייתי מגיבה כבר מזמן. כל-כך כואבת בשבילך. הכי באסה זה שאין לך אפשרות לדבר עם אמא שלך על הדברים שקרו - את זה אני שומעת מהרבה מבוגרים שהתעללו בהם כילדים. או הכחשה, או חוסר-הכחשה כי "מה שעשיתי היה בסדר גמור".
אני שולחת לך חיבוק ענק, ענק!

כן, שוב אני - מה לעשות, הדף הזה נוגע לי בכל הנקודות הרגישות.
כשאני קראתי את הסיפור של ... על הילדים בגן הילדים, המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני לא שולחת את הילדים שלי לגן (או לבית ספר). איך אפשר להגן עליהם מחוץ לבית???

כשעלינו לארץ עברנו דירה כל שנה-שנתיים. זה היה פשוט סיוט - כל פעם לארוז ולפרוק. באחד המעברים, נשארנו בבית החדש רק חודש - חודש של צביעה וניקיון ואז אריזה ומעבר נוסף. אההההה! עד היום אני שונאת לארוז לקראת מעבר דירה, אני נהיית ממש משותקת ולא מסוגלת להכניס את הדברים לארגזים.

בחטיבת הביינים היו ארועים חוזרים שבהם שחכתי את הספרים והמחברות בבית. כחלק מתוכנית המגננה היו גם שקרים (הכלב אכל לי את שעורי הבית ושאר שטויות). באיזה שהוא שלב המנהלת החליטה לעשות "תוכנית התערבות" החתימו אותי על מסמך משפיל במיוחד שבו התחייבתי לא לשקר יותר ותמיד להביא את כל הספרים וכו', לעשות שיעורי בית, ובכל מקרה שבו אשכח ספר, אני עפה מביה"ס. אפשר להבין שהרבה לא למדתי באותה שנה. היתה לי בעיה אמיתית ואף אחד לא ניסה להתעמת איתה...
[וכל זה בגיל 14 - פוסט טראומתית אחרי ניצול מיני (טראומת הילדות ה"אמיתית" שלי), ללא טיפול כלשהו, הזנחה אמיתית כבר אמרנו?]
אבל עדיין הארוע הזה זכור לי כאחד הרגעים המשפילים ביותר בחיי...

אוי אלוהים כמה שאנחנו פצועים.
מיכל, אין לי מילים. .

גיאודזית, תודה! עכשיו כמובן הכל בטיפול. לפעמים מקבלים בחיים הזדמנות שניה, אז קרה לי עכשיו דבר נורא ואיום ולפחות אני "מנצלת" את ההזדמנות ומטפלת בכל הטראומות שעולות בעקבות הנוכחית...

אוי אלוהים כמה שאנחנו פצועים.
בהחלט.
אבל גם, אוי אלוהים, כמה שההכרה בזה מרפאת את הנפש.
וכמה שהביחד הזה מרפא.

תודה לכולכם, אבל ממש תודה, שאתם פה. חולקים ומשתתפים ומביעים אהדה אחד לשני. וביחד סוללים דרך לריפוי.
תודה שיש לי את הבית הזה.

ועוד נקודה:
עוזר לי לפעמים לחמול על אנשים בכל מיני סיטואציות (נגיד מישהו עוקף בכביש, או מישהו צועק עליי בחנות וכד') - כשאני זוכרת כמה כאב כל אחד נושא בקרבו. וכשאני מדמה לנגד עיניי את הילד המופלא שהוא היה, ודברים קשים שאולי עבר בילדותו או בחייו בכלל.
ובפרט, בעם שעבר שואה וכל כך הרבה טראומות - אם מישהו יוצא שפוי זה נס.
אני מנסה לזכור את זה, ולהיות חומלת כלפי אנשים.

טראומת הילדות הכי נוראה שלי (לא כולל ניצול מיני ע"י אחי כי זה היה כשהייתי כבר בת 13):
(זה גם הזיכרון הכי מוקדם שלי)
כשהייתי בערך בת שלוש, אח שלי עשה משהו שהכעיס את הורי, אבל מה- הם חשבו שאני עשיתי את זה (שבר משהו, או משהו כזה- לא זוכרת). אז אבא צעק עלי והפליק לי, ואז שלח אותי לעמוד בפינת חדר אחר (העונש הכי משפיל בעולם לדעתי), ואני זוכרת שכ"כ נעלבתי מזה שהוא לא האמין לי שזה היה אח שלי ולא אני, שנכנסתי להיסטריה- ממש בכי היסטרי, עם קושי נשימה והכל, בלי יכולת להרגע ולהפסיק לבכות. בחיי לא הייתי בכזאת היסטריה, לא לפני ולא מאז...
ורק אחותי באה לראות אם אני בסדר ושכנעה את אבא שזה היה אח שלי ולא אני... ובסוף, אם אני זוכרת נכון, אח שלי בכלל לא קיבל עונש.
עד היום כשאני חושבת על זה אני מרגישה את ההיסטריה גועשת עמוק בפנים. אולי זה לא מודחק עמוק מספיק. <מחשבה מצמררת!>

תודה על הדף וההזדמנות לשתף.
כואב לקרא את כל הכאב הטראומות והעיוותים. ליבי משתתף בכל אחד מהנושאים תוך כדי חריצת חריץ נוסף בתהליך ניקיון הטראומות הפרטיות שלי. חיבוק גדול לכואבים.

בילדותי לא הצלחתי ללמוד, קשה למידה גדול הייתי. נשארתי כיתה א' וד' פעמיים.
גדלתי בארגנטינה, למדתי בבוקר בבית הספר השכונתי ואחר הצהרים בבית הספר היהודי.
בבוקר חייב הייתי להתפלל עם כל הילדים הנוצרים על מנת להסתיר את השוני (שלשה אחים יהודים בין 2000 תלמידים נוצריים בחברה אנטישמית),הפחד שמה ידעו שאני יהודי רדף כל הזמן. כמות המכות שחטפתי עד גיל 7-8 עקב כך הייתה משפילה ביותר ולא מובנת. לא הצלחתי להבין מדוע אני שונה וחייב לקבל מכות.
המכות כאבו, אבל לא כאבו וצרבו כל כך כעונשים של המורים בעקבות קשיי הלמידה. נראה שאני בעל שיא עולם בעמידה בפינה. בכל פעם שלא הצלחתי לקרא או לא ידעתי את התשובה הנכונה ולרוב לא ידעתי, הייתה המורה בסבר פנים זועף ונוקשה, מעמידה אותי בזווית החדר עם הפנים אל הקיר. לפעמים לווה המצעד אל הקיר במשיכת אוזן כואבת ומתמשכת. לא עבר כמעת יום שלא עמדתי כשפני לפינה.
לאחר זמן הפכתי אדיש לנושא תוך כדי קבלת העובדה שאני חסר יכולת (מטומטם) ולכן מגיע לי העונש הנורה הזה. הכאב וההשפלה בדרך אל זווית החדר, תוך כדי צחקוקי הילדים והערותיהם, מהווים עד היום זיכרון חולני וצורב, המדגיש את הרצון והצורך לשנות.

אוי. איזה דף.
וכולם - כאילו - אנשים נורמליים.
כאילו - עברו ילדות נורמלית, מאושרת.
מסתובבים בעולם ככה, כמו שאמרה פלוני אלמונית - זה יכול להיות האיש שנוהג באוטו ליד.

משה, זה נורא!
איך יצאת מזה? איך למדת להאמין בעצמך כשבגרת?

זה נורא. זה לא בסדר. אסור היה להם להתנהג אלייך ככה.
ואני חוזרת על זה שוב: זה נורא. זה לא בסדר. אסור היה להם להתנהג אלייך ככה!!!

מיכל ומשה, אני המומה מהאטימות שהייתה כלפי קשיי הלימוד וקשיי ההתארגנות שלכם.

הכי חשוב, שאנחנו לא נהיה כאלה, שלא נמשיך את "המסורת" הזאת. חשבתי לי, שמצד אחד יש הרבה אנשים שממשיכים לעשות לילדיהם את אשר עשו להם בילדותם, אך מצד שני אנחנו כאן עושים הכל כדי לחנך ולגדל את ילדינו אחרת וכדי לוודא שהם לא יסבלו בבית הספר.
כשעבדתי בחינוך המיוחד, היה ילד בכיתה ד' שלא הצליח לכתוב, היה לו כתב נוראי ואיטי. אבא שלו חשב שהוא סתם מתעצל ולא הסכים להעניק לו טיפול מתאים, אז בית הספר החליט לעזור לאותו ילד וללמד אותו לכתוב בצורה נוחה יותר (עבודה של מרפאה בעיסוק).

והנה טראומה אמיתית שהייתה לי, ממשפט אחד קטן - אז שימו לב לא לעשות את זה בטעות.
היינו בארה"ב בדיסני-לנד, הייתי בערך בת 12. הייתי עם דו שלי ברכבת הרים והרגשתי שאני עומדת להקיא. אמרתי לו את זה, הייתי מאוד בלחץ, והוא צעק עלי, "שלא תעיזי להקיא עלי"! מרוב פחד לא הקאתי, אבל אחר-כך לא הצלחתי להקיא אף-פעם. רק כעבור 20 שנים, בעקבות ההיפנוזה שעשיתי, התחלתי להקיא מחדש (איזה כיף ).
אותו דוד באמת חשב שהוא עוזר לי באותו רגע, ואף סיפר את הסיפור בצחוקים גדולים בכל פעם שנפגשנו.
אני מקווה שאם אני אהיה במצב הזה, אני אגיד לאותו ילד, "זה בסדר, אתה יכול להקיא עלי".

לי יש טראומות מהיעלבויות מדברים שילדים אחרים אמרו לי על ההורים שלי, שגרמו לי להתפרצויות זעם כמו זריקת אבנים על ילדים או בריחה מבית הספר. היום, במבט לאחור אני מבינה שהורי היו נושא לריכולים אצל ההורים של אותם ילדים. לכן, צריך להיזהר כשמבוגרים מדברים ליד לילדים וחושבים שהם לא שומעים או לא מבינים. נדמה לי שכולנו חוטאים בזה.

עוד טראומה הייתה כשקיבלתי מתנה חבילת עפרונות ציור חדשה מתנה מסבתא מחוץ לארץ, ואבא שלי וחבר שלו שברו את העיפרון הכתום (לא זוכרת למה. נדמה לי שהם רצו לבדוק כמה העפרונות חזקים. או לפחות ככה אני זוכרת את זה. אני זוכרת שהם צחקו כשהעיפרון נשבר). לא אשכח את עוגמת הנפש שהרגשתי כשהמתנה החדשה נהרסה. כילדה לא קיבלתי הרבה דברים חדשים (לא כמו הילדים היום, שמקבלים כל כך הרבה, והכל נורא זול. קונים עפרונות בחנות של 2 שקל. כשאני הייתי ילדה, צעצועים היו דבר יקר. גם אצלכם זה היה ככה?).

יצאתי מזה לאחר שנים רבות של עבודה עצמית, לאחר שהצלחתי לעזור לילדים רבים מאוד ולמבוגרים, הצלחתי לאסוף מספיק ביטחון על מנת לדעת שאני אכן אדם נורמאלי, בעל יכולות רבות כשחלקן ברמה גבוהה מאוד לאומת הממוצע.
עד היום אני מתקשה לכתוב נכון, כל דבר נבדק פעמים רבות לפני השחרור, כל מילה אני קורא פעמים רבות ולא מאמין שכתבתי נכון לכן מתרגם את הכתוב לשפה אחרת על מנת לוודא האם הפרוש נכון.
סוף תהליך השחרור יהיה כנראה בפרסום של הספרים שאני כותב על הידע שלי.

אוי אלוהים איזה דף.
חיבוק לכולכם.

<כרגע מדוכאת מדי מכדי לשחזר את הטראומות הפרטיות שלי>

איזה כאב לקרוא את כל הסיפורים

בכיתה א' או ב' הייתה לנו מחנכת מחליפה (המחנכת יצאה לחופשת לידה).
המורה הזו הייתה קשוחה למדי, בניגוד למורה הקודמת שזכורה לי כרכה ואוהבת.
אני לא זוכרת מה עשיתי (נראה לי שדיברתי בלי רשות באמצע השיעור), פתאום הרגשתי כאב חד באוזן, המורה תפסה אותי באוזן וכך גררה אותי לפינה.
אני זוכרת שעמדתי בפינה בוכה ורועדת (מפחד, מהלם) וכולם מסתכלים עלי.

בכיתה ו' הגעתי לשיעור ספורט לבושה בשתי חולצות (התביישתי בגוף שלי, הייתי די גדולה כבר אז והחזה גדל כבר והיה בולט מאוד בעיני).
המורה לספורט הכריחה אותי ללכת לחדר ההלבשה ולהוריד חולצה אחת.

פדיחה של הגיינה נשית:
בכיתה ה' הלכתי לחוג באולם ספורט עירוני.
זה היה כמה חודשים אחרי שקיבלתי מחזור, עוד לא לגמרי נכנסתי לעניינים של תחבושות ואיך שמית אותם וכו'.
באותו היום כנראה ששכחתי לקחת תחבושת להחלפה או שפשוט התחיל לי המחזור ולא שמתי לב.
בקיצור, אחרי השיעור ישבתי בחוץ עם חברה, ומולנו ישבה חבורת בנות מהחוג שהתקיים במקביל.
כשרציתי לקום וללכת הבייתה, הסתובבתי והבנות ראו את המכנסיים שלי מוכתמות בדם, מייד הן התפקעו מצחוק.
אני לא זוכרת מה נאמר, אני רק זוכרת בושה גדולה, ושלקח לי הרבה זמן לעוף משם כי בכל פעם שקמתי ללכת הן צחקו עליי.

זה מה שיש לי בראש בשליפה ואני יודעת שאם אני אחשוב יהיו עוד סיפורים

_אוי אלוהים איזה דף.
חיבוק לכולכם._
מה שמזעזע בסיפור של משה זה העובדה שהעונש בא על חוסר יכולת, לא על התנהגות לא רצויה. מה התועלת בעונש כזה? עד כדי כך היו (ויש?) אנשים אטומים. זה כמו להעניש מישהו כי יש לו עיינים כחולות.
גם לי יש זכרונות של עונשים שקשורים ללקות למידה, אבל לא ברמה כזאת חמורה. (מורה שהייתה מענישה תלמידים שעשו טעיות כתיב בכיתה א'!)

בעקבות טעויות כתיב היו מכים עם סרגל על האצבעות. גם על כתב לא קריא.

היו מכים עם סרגל על האצבעות.
גם אמא שלי היתה מארגנטינה, ואותה היכו עם סרגל על האצבעות בכל פעם שהיתה שוכחת את עצמה וכותבת ביד שמאל. בסוף הצליחו להפוך אותה לימנית, כן-כן.

אני זוכרת כשהייתי בערך בת 3-4, שיחקתי בסלון, ולפתע טראח! על הרצפה נחת שעון מחוגים שאבא שלי ניסה לשים בתוך קופסת פלסטיק שקופה שהכין (בשביל היופי).שאלתי אותו למה הוא זרק אותו, והוא אמר שהוא התעצבן כי הוא לא הצליח לעשות את זה. כשהוא הלך אספתי את השברים ואת המחוגים ושמרתי אותם במגירה שלי זמן רב. (אני זוכרת התפרצויות זעם כלפי חפצים וכלפי עצמו לכל אורך הילדות שלי, ובבגרותי, אבל לדעתי זו הראשונה ש"נצרבה" אצלי).

_אוי אלוהים איזה דף.
חיבוק לכולכם.
<כרגע מדוכאת מדי מכדי לשחזר את הטראומות הפרטיות שלי>_

לא לבעלי קיבה חלשה
כשקיבלתי מחזור, אמא שלי כמובן חשבה שחשוב שאשתמש בטמפון. ולא הצלחתי.
זה הפך להיות ממש דיבוק עבורה ואני חשבתי שהיא בטח מבינה ורוצה בטובתי אז שיתפתי פעולה.
היא הסבירה לי איך ומה ואני לא הצלחתי וברב תמימות גם דיווחתי לה. (זה בערך היתה ההתעניינות היחידה שלה בי באותה תקופה)
יום אחד היא פשוט אמרה לי להישכב על המיטה עם פלג גוף תחתון ערום ו"הראתה" לי.
פשוט דחפה בכח את הטמפון לתוכי. אמא שלי.

כשקיבלתי מחזור, אמא שלי כמובן חשבה שחשוב שאשתמש בטמפון. ולא הצלחתי.
קיבלתי צמרמורת מהסיפור שלך, אלמונית.
(לא מבינה מה הקטע שלה, אבל זה נשמע לי מקרה לפסיכיאטריה)
(ובתור אחת שהגיעה למסקנה שטמפון ממש לא מתאים לרוב הבתולות, אני עוד יותר מזדהה. מחריד)

לא מבינה מה הקטע שלה, אבל זה נשמע לי מקרה לפסיכיאטריה
גם אמא שלי הציעה מיד להשתמש בטמפונים וגם היא הציעה לעזור לי לשים את הטמפון.
סירבתי.

קיבלתי צמרמורת מהסיפור שלך, אלמונית.
גם אני.

וגם היא הציעה לעזור לי לשים את הטמפון.
למה??? יש לכן הסבר?

אולי כי היא לא ראתה את ההבדל בין הילדה שהייתי לנערה שהפכתי ומבחינתה זה כמו לשים לי נר בטוסיק?
אני זוכרת את זה עד עכשיו, שכשהיא הציעה לי את זה, ההצעה נשמעה לי מוזרה ודוחה. אבל אני חושבת שייחסתי את הדחייה שלי לדחייה הכללית שלי מקרבה לאמי, ולא לזה שהדבר שהיא הציעה הוא פשוט לא לעניין...

אצלנו דווקא להיפך - אני נורא רציתי להשתמש בטמפון, ולא הצלחתי, וביאושי ביקשתי מאמא שלי שתעזור לי למצוא את המקום הנכון, והמסכנה, ממש בחוסר נוחות, ניסתה לעזור לי... (ודווקא אני מאוד שמרתי ממנה מרחק, בדרך כלל)

פשוט דחפה בכח את הטמפון לתוכי. אמא שלי.
צמרמורת

אני זוכר שבמשך חודשים אספתי עטיפות של קרמבו ויצרתי כדור בגודל של כדור טניס מהעטיפות.
התכנון היה לעשות את הכדור בגודל של לפחות כדור ים גדול.
כמה השקעתי
ואז בעודי מתלהב על הכדור שלי בפני אחי הוא פשוט - דורך עליו וצוחק... כמה בכיתי ...

נוצר אצלי חוסר רצון ליצור "כדורים גדולים" - או הבנה ששום כדור אינו גדול. (יתכן שמכאן באה השאיפה לפשטות)
וגם יכולת לעזוב דברים שנמצאים בשיאם.
למדתי גם את החשיבות שבלבנות מערכות אסטרטגיות כך שאף אחד לא ידרוך לי על ה"כדור".

בהיותי בת 13, במחנה הקיץ הילדות והמדריכה אהבו מאד להציק לי. לא ידעתי להתלבש, וכל הבגדים שלי היו צבעוניים בצורה מחרידה. עם כל הנסיונות שלי להתלבש יפה לא הלך לי והכל היה נראה ומוזר ומצחיק. אף אחד לא טרח ללמד אותי להתלבש. ואמא שלי היתה הבנאדם האחרון שיכל לעזור לי בנושא. השיער שלי היה פרוע ומקורזל שהתפרע לכל הכיוונים כמו פיאה של ליצן. כמו להוסיף שמן למדורה, המשקפיים שלי היו ענקיות ובלי טעם. ועוד משהו, לא ידעתי טוב אנגלית, הייתי מדברת באנגלית עילגת, מגומגמת והיגוי גרוע, בגלל החירשות שלי. (היגרתי לארה"ב בגיל 11)

הבנות הלכו לשחות בבריכה. בגלל שזה היה בערב כולן היו צריכות להסתדר בזוגות. אף אחת לא רצתה להיות בת הזוג שלי. אז המדריכה שלי צירפה אותי לזוג בנות שמחו בקול ואמרו לה שהן לא רוצות שאתעלק עליהן. אמרתי למדריכה תעזבי, אני לא רוצה להיות גלגל שלישי! אז היא תוקעת לי מבט רושף: את מצטרפת אליהן או שאת לא שוחה!
כולן נכנסו למים. ה'שותפות' שלי התעלמו ממני לחלוטין. הן מפטפטות ביניהן במים הרדודים. (בתקווה שאשתעמם ואצא מהבריכה?) כאשר זה לא עזר, הן התחילו לשחות במהירות בשחיית חתירה (ואני ידעתי לשחות רק לאט בשחית חזה) אני מנסה להשיג אותן, כי אוי ואבוי אם אתפס בלי השותפות! אני מצליחה איכשהו להזדנב אחריהן. ואז הן נעצרות. שתיהן תוקעות בי מבט ופורצות בצחוק. הן צוחקות וצוחקות. אני לא יודעת למה הן צוחקות. מה כל כך מצחיק פה? אני שואלת, מה למה אתן צוחקות? והן צוחקות עוד יותר, ממש צחוק פרוע. אחרי כמה רגעים אני מסתכלת על עצמי ולחרדתי הרבה אני מוצאת שהבגד ים שהיה קשור אלי בשרוך נפתח בצוואר והחלק הקדמי נשר מה שגילה אותי חשופת חזה לגמרי! מזועזעת לחלוטין, אני תופסת בחלק העליון של הבגד ים ואיכשהו מכסה על החזה. אני לא יכולה לקשור בחזרה את השרוך מאחורי צווארי בהיותי במים כאשר אני זקוקה לידי לשכשך כל הזמן כדי לצוף. אז אני אומרת להן, אני צריכה לצאת מהמים כדי לקשור את זה!
שתיהן אומרות לי ברשעות: לא! אסור לך לצאת מהמים בליעדינו! אסור לך לשחות לבד! אני עונה: אבל אני חייבת לקשור את זה! והן אומרות, לאאאאא את לא יוצאת מהמים! החלטתי להתעלם מהן, אני שוחה לשפת הבריכה כמה שאפשר ביד אחת ובשניה להדק את הבגד ים לחזה. הן שוחות מייד אחרי. איך שאני מתחילה לטפס החוצה, הן מושכות אותי ברגליים ומפילות אותי למים! אני מנסה להתעלם מהן ולצאת. שוב הן תופסות אותי ברגלי. הדמעות טשטשו לי את העיניים. אני אומרת להן בקול רוטט תקשיבו למה אתן עושות לי את זה? ושתיהן צועקות אסור לך לצאת מהמים אסור לך לצאת מהמים אסור לך לצאת מהמים! בסוף לא היתה לי ברירה, ואז בעטתי בהן בחוזקה שיניחו לי כבר! ואז שתיהן צועקות בתרועות נצחון: נספר למדריכה שבעטת בנו! נספר למדריכה שבעטת בנו! נספר למדריכה שהרבצת לנו!!

באותו הערב כשחזרנו לחדר אחרי הבריכה והתלבשתי שכחתי מהסיפור. הבנות דיברו בניהן וצחקו. ואז אחת מהן שהיתה בין 'המנהיגות' שלהן קוראת לי באצבע: שרה שרהההה בואי אלי! היא מחייכת אלי בחיוך מתוק. ואז אני שואלת מה? והיא שוב אומרת, בואי הנה! היתה לי ברירה? אז באתי אליה. היא יושבת על המיטה שלה מוקפת בחברות. כולן מחייכות בציפיה. היא שואלת אותי: תספרי לי מה קרה בבריכה? אני אומרת לה: לא סיפרו לך? היא אומרת בבקשה בבקשה בבקשה תספריייי לייייי! אני שמחה על הפגנת הידידיותיות הפתאומית אז אני אומרת טוב אז אני יספר לך. וסיפרתי וכאשר הגעתי לקטע: "והן צחקו עלי.." אז היא שואלת: על מההה? אז אמרתי: והבגד ים נפל וגילה את... והפסקתי. ראיתי שהבנות מצחקקות. חשתי שמשהו פה מאד לא בסדר. ואז היא שואלת אותי שוב: והבגד ים גילה את מהההה? שאלתי אותה: את לא תספרי למדריכה? היא אומרת: לא. אני לא אספר למדריכה. אני שואלת: את מבטיחה? היא אומרת: מבטיחחההההה! נו כבר תגידי מה ראו לך? אז אמרתי בקול קטן קטן כמעט לא נשמע: ראו לי את הציצי! והיא צועקת: מהההה? תגידי יותר בקול!! אמרתי: ציצי! ואז כולן כולן פרצו בצחוק והיא אומרת לי: אספר למדריכהההה אספר למדריכההה שראו לך את הציייצייייי אספר למדריכה אספר למדריכה!!
הדמעות סימאו את עיני ואמרתי: לאאאא.. אבל הבטחת לי שלא תספרי! והיא צועקת: אספר למדריכה אספר למדריכה.!! כולן ממשיכות לצחוק: ראו לה את הציייצייי ראו לה את הציייצייייי! בחוסר אונים מוחלט צעקתי עליה: FUCK YOU!!!
ואז היא עטה על זה כמוצאת שלל: אוהווווו!!! אמרת לי את זה! אספר למדריכה שניבלת את פיך!! אספר למדריכההההה!

מיותר לספר שלמחרת המדריכה הענישה אותי באכזריות: שמה אותי במרפסת וכולם כולם ראו אותי עומדת שם כמה שעות בשמש. הבנות צחקו ואמרו: מגיע לך!!! מגיע לך!! וכמה ניגשו אלי למרפסת ודחפו אותי. איזה יופי שרואים אותך בוכה! תבכייי!! תיבכייי בווו הווהוו איזה בכיינית! איזו תינוקת! איזו בכיינית! תיבכייי תיבכככייי!
המדריכה היתה צריכה ללכת למשרד. הייתי צריכה להתלוות אליה. היא דרשה ממני לשבת על הכיסא. מצאתי ספר קריאה. כאשר לקחתי אותו לקרוא, היא חטפה אותו ממני. כדי שאהיה בעונש! ביאושי בשיעמום הנורא לקחתי מטאטא והתחלתי לטאטאות את רצפת המשרד כדי שיהיה לי משהו לעשות. המדריכה מצחקקת על הרעיון היצירתי שלי, וחוטפת לי את המטאטא ואומרת לי ברשעות: לא! את בעונש! את תשבי ולא תעשי כלום!
כאשר היתה ארוחת צהריים וכולן ישבו לאכול בחדר האוכל, מובן שהיה אסור להן לדבר איתי. והבנות שיתפו פעולה בשמחה ולא דיברו איתי מילה. ליד הצלחת שלי באופן מסתורי נעלם הסכו"ם ולא יכלתי לאכול את מה שהיה בצלחת. כאשר ניסיתי לפנות למדריכה לספר שאין לי סכו"ם היא התעלמה ממני לחלוטין, שהרי אני בעונש ואסור לי לדבר. כאשר ניסיתי לקום מהשולחן כדי לבקש מהאחראית להגשת האוכל, הבנות שישבו לידי תפסו אותי בחוזקה ולא נתנו לי לקום וצעקו למדריכה ש'שרה מנסה לברוח' המדריכה צעקה עלי לפני כולם: אסור לך לקום!! וניצלתי את ההזדמנות להגיד שאין לי סכו"ם.. ואז בת אחת זורקת אלי כפית מלוכלכת שהיא אכלה ממנה. בעלבון השלכתי את הכפית לרצפה.. ואז המדריכה צעקה עלי: תתביישי לך, זאת התודה רבה שלך? היא מביאה לך כפית ואת זורקת את זה לרצפה?!
הסאה הודגשה, ואז נאבקתי לעזוב את השולחן. הבנות נאבקו איתי ואז נלחמתי במכות בבעיטות ובנשיכות כדי שיניחו לי. רק אז יכלתי לגשת לאחראית ולבקש ממנה סכו"ם. כאשר חזרתי לשולחן, הכוס המיץ שלי נעלמה באופן מסתורי.

באותו הערב היתה תוכנית של הצגה. מובן שבאותו היום היה לי אסור להכנס פנימה לאולם. הייתי צריכה לשבת בחוץ. ישבתי בחוץ ומיררתי בבכי מר במשך שעות רצופות. ההצגה התמשכה 3 שעות. באותו הלילה לעיני הבנות שהסתכלו עלי בבוז, המדריכה, ניסתה לשלוח אותי לישון מוקדם לפני כולן ואמרה לי: שרה, לכי לישון ומייד!. אז הסאה באמת הוגדשה. התחלתי לצרוח ולבכות כמו מטורפת: תניחי לי כבר? מה כבר עשיתי? את לא מוכנה להאמין לי שהציקו לי לפני שנכשלתי בלהגיד את המילה 'הזאת'? כמה את כבר מענישה אותי?!
כל נסיון שלה לגרור אותי למיטה בכוח התקבל בהדיפות. בסוף המדריכה התייאשה.

זה היה הקיץ ההכי נורא בחיים שלי. לא חזרתי יותר למחנה הקיץ הזה!

אוי איזו זוועה!

שרה ק
(וזה גם המקום לומר לך כמה התרשמתי מהמעט שלמדתי עלייך, כאן באתר, וכמה אני מעריצה אותך על האישה שאת)

אוי שרה, מזעזע!!!
שולחת לך חיבוק גדול ומנחם.

_אוי שרה, מזעזע!!!
שולחת לך חיבוק גדול ומנחם._

זוועה.
איזה אנשים אטומים.
מרושעים!!
כמה רוע יש באנשים, כמה אכזריות.
צר לי על כל מי ששיתף פה בחוויות המצמררות

שרה,
וזה גם המקום לומר לך כמה התרשמתי מהמעט שלמדתי עלייך, כאן באתר, וכמה אני מעריצה אותך על האישה שאת
גם אני.

כרגע מדוכאת מדי מכדי לשחזר את הטראומות הפרטיות שלי
גיאודזית, |חיבוק|

גיאודזית וטליה תודה ששיתפתן .
בשמת- למה????
כי היא לא ראתה בכלל אותי.
בתמונת העולם הנוקשה שלה שבו הכל היה צריך להיות נכון, בזמן ובמקום, לא היה מקום לילדה שלא מצליחה עם טמפונים.
והיא עם הכאב הפרטי שלה והעולם ה"נכון" שבנתה על מנת לא לחוש את אותו כאב, לא יכלה להרשות סדק כלשהו כי סדק פרושו מבחינתה לחוש את הכאב שלה, את חוסר האונים שלה, את הפחדים שלה.
האיום מבחינתה שמשהו לא יצליח ואז העולם שלה יזדעזע, היה קיומי יותר מהיכולת שלה ,כאם ,לראות אותי ואת צרכי.ואת כאבי.

עכשיו כשאני כותבת, נזכרתי כמה גם היא הייתה אומללה וכמה הרגשתי תחושות אשם שהיא אומללה כי אני לא הצלחתי לשים טמפון כמו שצריך.

שרה ק, סיפור נורא ואיום. פשוט מזעזע.
|חיבוק גדול|

שרה ק, סיפור נורא ואיום. פשוט מזעזע.
אני מסתובבת אתו היום, נדהמת, ולא יכולה להבין איך כל אנשי הצוות שם היו כל כך אטומים.

אני מסתובבת אתו היום, נדהמת, ולא יכולה להבין איך כל אנשי הצוות שם היו כל כך אטומים.
ואני כ"כ הזדהיתי, זה מזכיר את האנשים שהופקדו על חינוך הילדים בקיבוץ, בלי שום הכשרה בלי שום כישרון... עשו הרבה נזק לדור שלם...

_אוי שרה, מזעזע!!!
שולחת לך חיבוק גדול ומנחם._

לצערי הסיפור שלך הזכיר לי חוויות דומות שהיו לי בגיל הזה

פשוט דחפה בכח את הטמפון לתוכי. אמא שלי. מזויע. פשוט נורא.

שרה, מזעזע!!!

הסיפור שלי קטן יחסית.
כיתה ה' תחילת שנה. המורה למקהלה מחלקת אותנו לגבוה-נמוך. כל אחת (כיתת בנות בלבד) צריכה לשיר "על הדבש ועל העוקץ" והיא אומרת ימינה או שמאלה. זה לכשעצמו טרואמטי בשבילי. לשיר לפני כל הכיתה? לא היה לי מושג איך אני עושה את זה. איכשהו שרתי. היא ביקשה שאשיר גם את "ים השיבולים" (שלחרדתי לא ידעתי את כל המילים שלו) וציותה עלי לעמוד לבד בצד. כמו פסיכית עמדתי לבד. עד שהיא גמרה לבדוק את כולן. שיחררה אותן וממני ביקשה להישאר. החליטה שאני סולנית. אני??? דווקא אני?? סיוט. וככה בכל ארוע של בצפר עמדתי בקדמת הבמה גמלונית עד אימה וזימרתי בפנים סמוקות כשמאחורי 3 שורות של בנות. היה נורא.

אני קוראת פה סיפורים נוראים ומצמררים. גם אני מכירה את ההרגשה של פחד מאמא כילדה ורצון עז (במיוחד) לגדול, לסיים את הילדות וליצור לי משפחה משלי.
ואכן כך עשיתי ובהצלחה גדולה - הילדים שלי עושים למען הבית והמשפחה ולא מתוך פחד מההורים. מה שלא הבנתי, שרה, סליחה שאני לא מכירה אותך ואת כל סיפורך, אבל היכן ההורים/ אפוטרופסים בסיפור? איך זה שלא היה לך למי לפנות וכל העולם נגדך?

מה שלא הבנתי, שרה, סליחה שאני לא מכירה אותך ואת כל סיפורך, אבל היכן ההורים/ אפוטרופסים בסיפור? איך זה שלא היה לך למי לפנות וכל העולם נגדך?
גם לי היתה בדיוק אותה השאלה. במחנה הקיץ לא היה לי למי לפנות ופחדתי מהמנהלת וגם כן גם אם הייתי מספרת לאמא שלי היא היתה מצדיקה את המדריכה. המדריכה באמת דברה איתה ואמרה לה רק דברים נוראים עלי.. אמא שלי היתה בדכאון נפשי ולקחה תרופות ולא היה לה בטחון עצמי לדרוש מהמדריכה יחס יותר הוגן אלי.
הבנת איך לא היה לי למי לפנות?

פעם אחת חיכיתי מאחורי כל האנשים המון זמן. והמוכר לא ראה שאני שם. וכל פעם שאיש אחד עזב את הדלפק, איש אחר נדחף במקומו, ואף אחד לא שם לב לקיומי.
אוי, הזכרת לי את הסיוט הזה. כשהייתי בת 7-8 גם אותי שלחו למכולת שהיתה ברחוב הקטנטן שלנו, וגם אצלנו המוכר התנהג ככה, והיה לי מאוד מפחיד ולא נעים. הוא היה מתעלם ממני ומתייחס לקונים מבוגרים, שעקפו אותי, טועה בעודף לרעתי, ועוד דברים. נדמה לי שכשסיפרתי להורי אז הם הפסיקו לשלוח אותי לשם. אבל ממילא עברנו דירה ולא היתה מכולת באיזור החדש.

אבל אני חושבת שזה ממש לא לעניין לשלוח ילד קטן ומפוחד למכולת.
כן, אבל זו היתה תקופה אחרת. ילדים היו מצופים "לעזור בבית" "בלי להתפנק" והעזרה הזאת היתה נחוצה. גם להורים היו רגשות לא נעימים וגם הם הדחיקו אותם כי זה מה שהיה ולא היתה ברירה (ההורים שלי שנאו את המכולת אבל הרי צריך לקנות אוכל), אז איך הם יתייחסו לרגשות של הילדים?

ומאז כל השנים גם זה היה נושא להסתלבטות
זה החלק הכי קשה. חטא על פשע.

זו לא טראומה אבל בהחלט מעיד על קשר מסויים עם אמא: כשהביאה אותי בפעם הראשונה בחיי (גיל 3) לגן ,אחרי כמה דקות שיחה עם הגננת אמרה לי אמא:"שלום, אני הולכת". כמצופה, התחלתי לבכות. אז היא הוסיפה: "זו רק אני שהולכת, את נשארת פה." מיד נרגעתי. אוסיף עוד פרט חשוב: גם דיברתי בשפה זרה, כך שתקופה ארוכה בגן העדפתי לא לדבר כלל עד ששלטתי בעברית כמו כולם.

התכוונתי שכילדה בת 3 העדפתי להשאר לבד בגן שאני לא מכירה. אולי זה מעיד על כמה טוב היה לי בבית. אפשרות אחרת היא עודף ביטחון עצמי (לא מתאים לאישיות שלי לצערי).

רק עכשיו הבנתי את הסיפור!

מעניין כמה מאיתנו היו בכל זאת עדינים, זהירים, מפרגנים, תומכים, טובים, מרפאים אלמלא עברו טראומות ילדות....
אי אפשר לדעת.

מאמין שמי ששלם עם עצמו היום עדיף שיכיר תודה למי שבנה את מי שהוא.
ומי שלא שלם עם עצמו איך שהוא היום שיתחיל לבנות את עצמו לפי איך שהוא רוצה לראות את עצמו.

ומי שמסוגר בגלל טראומות הילדות שלו שיבין שיכול להיות שלעולם לא יסלח או שלעולם הוא לא יקבל סליחה ממי שעשה לו את מה שעשה. לכן שיפנה למקור אור אחר מאשר אותה "סליחה".
שיבין שיש מצב נתון אליו הגיע והשאלה היא מה יבחר כצעד הבא. להיות בחושך או באור.

אם חשוך אפשר להדליק כל כך הרבה אורות!
וכאן אני מוצא לנכון לפרסם את דף דרכים לתוספות אנרגיה

תודה שהכל יכול להשתנות ברגע.

יש לי טראומה מכיוון אחר לגמרי.

שיחקנו כמה ילדים בשכונה, והיינו ליד איזה שער ברזל. תוך כדי השיחה/משחק, אני התחלתי לשחק עם השער - לפתוח קצת ולסגור קצת (משיעמום? או סתם כי לפעמים ילדים עושים דברים כאלה תוך כדי משחק). פתאום ילד אחד התחיל לבכות, אבל לא ממש שמתי לב למה שקורה, כנראה הייתי בעולם שלי. המשכתי במה שעשיתי.

אחרי כמה שניות, פתאום הבנתי מה קרה! האצבע שלו נצבטה מהשער, וכל פעם שאני פתחתי וסגרתי, זה היה על האצבע שלו!!

מסכן, זה מאוד כאב לו. וגם לי, כשהבנתי מה קרה. עד היום זה הולך איתי.

גיאודזית בטח תדע להסביר יותר טוב.

טוב אני עונה רק עכשיו, אבל חשוב לי לומר שהסברת מצוין גם אותי:
הרעיון שההורים הם מישהו שפונים אליו כדי שיגן עליך מפגיעה של אחרים, הוא, איך לומר, אה, מפתיע לי?

מדהים עם איזו תפישה עולם מעוותת מסתובבים אנחנו שגדלנו עם הורים פוגעים (לאו דווקא פיזית).
אני למשל, למדתי מהר מאוד לסמוך רק לעצמי ולהסתדר לבד.
לקח לי זמן ללמוד להיעזר במישהו או להישען על מישהו. להיות נתמכת.

האצבע שלו נצבטה מהשער, וכל פעם שאני פתחתי וסגרתי, זה היה על האצבע שלו!!
איזו הרגשה נוראה...

קראתי ובכיתי
סיפורים רבים פה מכאיבים כלכך
לי אין כמעט בכלל זיכרונות מהילדות
יש לי איזה תמונה כללית,שבנויה חלקה מסיפורים,האחרים לא מבינים איך אני לא זוכרת.גם חוויות טובות אני כמעט לא זוכרת.
אבל כשהייתי פעם ראשונה בטיפול פסיכולוגי בגיל 30 ומשהו,לפני כמעט 10 שנים,
אחרי כמה פגישות הפסיכולוגית ביקשה שאראה את עצמי כילדה קטנה,אז עצמתי את העיניים והתרכזתי מאד ולא הצלחתי לראות שום ילדה.
אחרי כמה דקות הבנתי שאני כן רואה משהו,זה היה משהו חום קטן מאד על הרצפה
אני ראיתי קקי...
הוא הסתכל עלי עם שתי עיניים גדולות ועצובות.
עד היום התמונה הזו חרוטה אצלי,המבט פעור העיניים הזה מתוך גוש קטן של קקי.
זאת היתה הילדה הקטנה שהייתי
זו היתה ההערכה העצמית שלה בעיקבות היחס של המבוגרים שטיפלו בה

היום המצב לא מאד שונה
למרות שמבחוץ כאילו יש הכל,
בפנים אני קקי.

זאת טראומה שעברתי בנעורי בגיל 14. אך עד היום אני סוחב אותה איתי נינטשתי ע"י הוריי ללא כל סימן או רמז קודם אבי עזב את הבית ואחריו גם אמי נישארתי לבד בבית אם אחי (אחי היחיד) תקופה זאת הייתה עד כדי כך קשה שהיינו ממש רעבים ללחם ולא היה לנו מה לאכול מספר שבועות לאחר מקרה זה ידענו אני ואחי כי מצב זה לא יכול להישאר והלכנו לעבוד כדי לקנות אוכל ולהחזיק תבית לאחר זמן מה ניכנסתי לתקופה קשה של חרדות ודיכאונות קשים אשר הצריכו אשפוזים פסיכיאטרים הכוללים תרופות וטיפולים פזיטרפוייתים ולאחר 3 שנים השתחררתי היום אני גר לבד אם חברה שלי אני בן- 20) ולמרות כל הזמן הרב שחלף אני אשקר אם אני אגיד שעברתי את זה כי אני לא! ואני לא מאמין שאפשר יום אחד לשכוח דבר שכזה

תשמעו, זה דף קשה.

תשמעו, זה דף קשה.

מאוד

עד היום זה לא מרפה.
אלימות של מטפלות בקיבוץ ואין פוצה פה בעיניין.
זוכרת שהייתי ממש קטנה. בפעוטון. ארוחת צהריים. היה כבד כמנה עיקרית. הוא היה ירוק ומבחיל למראה.
לא רציתי לאכול ממנו. לא הסכמתי.
המטפלת צעקה עליי. לקחה אותי ביד. טילטלה אותי והעיפה אותי למיטה כמו סמרטוט. זרקה לי את המוצץ שלי. נורא בכיתי.
אימא שלי באה לבקר אותי. מצאה אותי במיטה. עם אף סתום מנזלת וכולי נפוחה מבכי ועלבון.
מיותר לציין שאימא שלי לא סולחת לעצמה עד היום על זה שגידלה אותנו בקיבוץ.
עד היום אני לא מסוגלת לאכול כבד. וגם לא לבקר בקיבוץ בו נולדתי וגדלתי 18 שנים.

---

הייתי בשלב גמילה מחיתולים. יצא לי בתחתונים ואותה מטפלת ממש כעסה עליי שיצא לי בתחתונים. ואני מאוד נעלבתי. <בא לי לבכות, בחיי>
אני המומה שאני זוכרת את זה כי הייתי פיצפונת.
אני חושבת שהחלפתי לעצמי...

---

בגיל בית ספר יסודי. בבריכה. ילדה שגדולה ממני בשלוש שנים ממש ניסתה להטביע אותי. הרגשתי שאני הולכת למות.
לא חושבת שאי פעם החלפתי איתה מילה.
חלפו עברו להן השנים...
לפני כמה חודשים שמעתי שהיא עוברת לגור במקום שאני גרה בו.
כמה קשה הייתה הבשורה.
לא ראיתי אותה עד היום ומדובר בישוב מאוד קטן.
לא מסוגלת לשכוח את הטראומה הזאת.

נולדתי וגדלתי במקום של אנשים רעים. רוע טהור. וזה לא מרפה. יש לזה השפעה ישירה על החיים שלי עד היום.
אני יודעת שקיימות בתוכי עוד טראומות. אלימות וחרם והעלבות וחוסר רגישות שאיכשהו שרדתי.
לא מסוגלת לבקר במקום הזה.
לא מסוגלת לשמור על קשר עם אותם אנשים. לא מסוגלת ולא רוצה.

ליאור, הקשבתי לך מחזקת אותך.

נבט, יש מעט טוב לב, עדינות, אכפתיות ואהבה בעולם.
הלואי שתזכי להרגיש עכשיו רק אותם.

תודה רבה למעודדות ותאמינו לי שרק ביגלל אנשים כמוכם היום אני עדיין פה תודה מכל הלב

לא קיים רוע טהור בשום יצור בעולם מלבד באדם עצמו כי הריי שאצל בע"יח שחיה טורפת חיה היא עושה את זה למטרת קיום בסיסית לאכול. אנשים ליפעמים יכולים להיות רעים כל כך שהם יכולים להרוג אחד את השני לגנוב אחד לשני לבגוד להציק לריב להשפיל ולהעליב ובעצם מה לא? וכל זה ללא כל סיבה בדרך כלל סתם משיעמום תסכול או רוע לב ולכן אני אומר שהרוע האמיתי בעולם קיים רק אצל בני האדם קראתי את הסיפורים של רובכם כי לא הספקתי לקרוא הכל. מאוד כאב לי לשמוע את כל הסיפורים האילו ואני מזדהה ומחזק אותכם ומאחל לכם שלא תעברו דברים קשים כאילו יותר ושיהיה רק טוב ........!

אוי, איזה דף מזעזע. חיבוקים לכולנו.
כשהייתי בת 12 נסעתי עם הורי ועוד כמה משפחות להילטון טאבה. בערב הלכנו רק הילדים לשחק במשחקי הוידאו. כשעמדנו שם נעמד לידי אחד העובדים של המלון והתחיל לחבק אותי. אני עמדתי קפואה, לא זזתי משם ובטח שלא הערתי לו. רק התפללתי שמישהו מהילדים האחרים כבר יציל אותי או שנלך משם. כשהלכנו סוף סוף כל מה שהילדים האחרים עשו זה לצחוק עלי שאני נותנת לכל ערבי לחבק אותי. (וכאילו שאם הוא לא היה ערבי זה היה יותר טוב)
בגיל 18 (!) מישהו הטריד אותי מינית בטלפון. ברוב תמימותי (אני מרגישה צורך לכתוב טיפשותי, אבל יודעת שזה לא נכון), לא ניתקתי מיד אלא נשארתי על הקו, המומה ומשותקת. אחר כך כשסיפרתי לאמא שלי היא רק כעסה עלי שלא ניתקתי.
הייתי ילדה שמאד מנסה לרצות, והיו עוד כמה ארועים כאלו עם אופי מיני בילדות שלי, אבל זה בגיל 18 לימד אותי סוף סוף להגיד לא. אמנם אי אפשר לומר שהיום אני אעשה סצנה על דבר כזה (כמו שלפעמים אני מפנטזת) , אבל הפכתי להיות אדם מאד "נמנע". אני כבר לא מגיעה למצבים כאלו. אני כל כך שמחה שאני כבר אדם מבוגר ולא ילדה חסרת אונים.

תגובה לתמר ההורים שלנו לא תמיד מבינים אותנו ולא תמיד הם יודעים מה אנחנו מרגישים ומה קרה בכלל וזה גורם לנו לסבל רב לאורך כל הדרך במיוחד שההורים פרימיטיבים ושהם לא בראש שלנו וזה בסדר מה שקרה לך גם לי הייתה חברה שמישהו התריד אותה בטלפון פעם אחת ורק אחרי 20 דקות היא ניתקה שהיא הבינה שהוא מתקשר כדי להתריד אותה ליפני זה היא סתם חשבה שמישהו עובד עליה או משהו והיא גם הייתה המומה ולבסוף שזה נימשך היא נאלצה להחליף מספר וגם אמא שלה התעצבנה עליה ובשורה התחתונה לא צריך להתרגש מכל מה שההורים אומרים ובטח שלא ל"המנע" מהתראות אם אנשים בגלל מקרה כזה זה רק מגביר את תחושת חוסר הביטחון מכווה שהצלחתי לעזור לך קצת.
נ.ב אשמח לקבל תגובה על התגובה שלי

ובכלל, יכול להיות שהאמא נורא רצתה לעזור,
יכול להיות שהיא חשה מצוקה מהמחשבה שמישהו הטריד את הבת שלה,
ומהחוסר אונים של 'לרצות לעזור ולא לדעת איך' , זה יצא בכעס על הילדה...

>לפעמים גם הורים צריכים חיבוק... >

אני רוצה לספר על טראומה של ילד אחר שמלווה אותי לאורך שנים. גם אני גדלתי בקיבוץ שבו הרוע צף למעלה כמו שמן על מים, במיוחד בקרבנו הילדים שנזרקנו לתוך בית משותף ללא מבוגר קרוב שיגן על החלשים. הוא היה ילד לא אהוד מקיבוץ אחר גדול ממני בשנה. בסוף יום לימודים אחד כשעמדנו כולנו מחכים להסעות הביתה, ילד אחר הרביץ לאותו ילד וכדי להכריז על הניצחון הפשיט אותו מול כולם!!! וכולם, ואני ביניהם עמדנו במעגל מסביב. אחרים הוסיפו חטא על פשע וצחקו, אני בוכה איתו מאז אותו היום וכבר עברו 25 שנים.

מעניין כמה מאיתנו היו בכל זאת עדינים, זהירים, מפרגנים, תומכים, טובים, מרפאים אלמלא עברו טראומות ילדות....
פתאום חשבתי שאולי גם הוא קורא את הדברים הללו באתר וכמו אחדים מהכותבים עשה דרך ארוכה של עיבוד והפך להיות איש רגיש וטוב למרות כל מה שעוללנו לו... בכל אופן סליחה.

תודה רבה על הדף הזה
אני רוצה לספר על התנהגות שלי במהלך הילדות דבר שהשפיע על כל חיי
אבא שלי המסכן היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש לא מספיק היה חסר לי אבא הייתי עסוק כל ילדותי בלהסתיר את זה. פיתחתי שריון כזה חזק לא רק מפני הסביבה אלא גם ובאופן יותר חזק מפני עצמי
היום אחרי עבודה של המון שנים הצלחתי להמיס מעט את השריון

סיפור מעבר לארץ אחרת:
אני ילדת מדינה אנגלו סאכסית. עליתי לארץ פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בין גיל 6 לגיל 8 או 9 (לא זוכרת).
התחלתי כאן כיתה א'. לא ידעתי מילה בעברית, וסבלתי מאוד מבידוד סביבתי בבית הספר. זה אולי עוד מילא, אבל גם סבלתי המון מהצקות בכל מני מצבים. יום אחד, לפני כל בית הספר, שני הבנים שהכי הציקו לי, תפסו אותי והפשיטו אותי לפני כולם.
לקח לי כמעט 10 שנים לספר להורים (וכבר הייתי בתקופת חיים אחרת לגמרי, בארץ אחרת)

אני זוכר כשלמדתי בבית-ספר עוד ברוסיה דברתי בשיעור צחקתי בשקט ועוד עשיתי קצת דברים לא כל-כך טובים אבל רק בשקט.והמורה שלי כל השיעורים האלה היתה תופסת אותי באוזן וכך הייתה
מגוררת בכל הכיטה,ודרך היא הייתה מסובבת אוזן רק עם הציפורנייים שלה.המורה הזאת לא צעקה אלי אז בכלל.ומה זה היה לי נעים כשהיה עשתה לי כך בכל השיעורים שלה.היא ידע כבר שעשיתי
הכל בכדי שהיא רק תעשה לי כך.ואחרי שעזרתי לה פעם אחת לא זוכר כבר במה,היא תפסה אותי באוזניים ו

מתי שלמדתי בבית-ספר ברוסיה היתה לי מורה שכל השיעור שלה הייתה תופסת אותי באוזן ומגוררת אותי כך בכל כיתה,ובדרך היא הייתה מסובבת כל הזמן את האוזן שלי ורק עם הציפורניים שלה שהרגשתי
כל התיפורניים שלה על האוזן שלי.המורה הזאת הייתה לובשת כל הזמן רק חצאיות ארוכות ומשקפיים.וכל הזמן היא הייתה מסובבת את האוזן שלי רק בשיעורים שלה בגלל שאני הרבה דברתי בשיעורים
שלה אבל בשקט הרבה החרתי לשיעורים שלה,גם בגלל שזרקתי אליה גיר.אבל היא לא צעקה עלי אף-פעם.ואני מאוד אהבתי את זה מתי שהיא הייתה מגוררת אותי באוזן ובדרך היא הייתה מסובבת לי
אוזן ורק עם הציפורניים שלה ומאוד חזק כך שכל הזמן הרגשתי את הציפורניים שלה על האוזן שלי.ואני גם לא בכיתי ולא צעקתי.להפך במאת הייתי מאוד מרוצה מזה.אפילו ככשאני פעם אחת עזרתי לה
במשהו היא תפסה אותי באוזניים ,סבבה את האוזניים שלי ומשכה לי באוזניים כך אליהה ונשקה אותי , ובזמן הזה היא הייתה אומרת לי:"אתה-גבר אמיתי.אתה-חבר אמיתי והכי טוב מכולם".

גדלתי בשנותיי הראשונות בראשון לציון, בת בכורה. הייתי בגן מוסיקלי, גן מאד מוערך בזמנו, בין גילאי 2-4. שנתיים של סטירות, משיכות, דחיפות מהגננת, השפלות וצעקות. וסייעת שרואה מהצד ולא מספרת לאף אחד. בבית אמא מפליקה כשמתעצבנת וגם צועקת מאד ומפחידה.

בגן, פעם אחת למשל, ברח לי פיפי במכנסיים. היא עמדה מאחורי והחזיקה בי בכתפיים וניערה אותי שניות ארוכות בעוצמה.
פעם אחרת, אחרי שהיינו בתכנית "מסיבת גן" (כן, זה היה גן מאד אומנותי, שרנו שם במקהלה את "ולנו יש פלאפל", אם תמצאו את הפרק הזה תראו אותי, וגם אותה), ירון לונדון שאל אותנו שאלות אחרי ששרנו והתביישנו מאד ואף אחד לא ענה לו. היא כעסה מאד וצעקה עלינו אחר כך ואמרה לנו שעשינו לה בושות והפחידה אותי מאד.
בפעם אחרת נידנד אותי ילד בנדנדה ופתאום הנדנדה פגעה לו בפה וירד לו דם. ברחתי למאחורי הגן לאיפה שהייתה מגלשה חלודה שלא נגעו בה שנים והרבה קוצים יבשים והתחבאתי שם. ידעתי שהיא תאשים אותי. היא באה אחרי לשם. אני לא זוכרת מה בדיוק היא עשתה. אולי סטרה, אולי רק משכה או צעקה. אני זוכרת שפחדתי פחד נוראי, פחד קיומי, על שלומי ושלמותי.
פעם עמדנו לחגוג יום הולדת למורה לחוג מוסיקה. ריבקה. הייתה עוגה עם כיתוב יפה. כולם היו בחוץ ואני ועוד שתי בנות פשוט אכלנו את האותיות מהעוגה. היא צעקה עלינו ונתנה לנו סטירות. הסייעת עמדה והסתכלה ואמרה לה "אבל סימה, למה בפנים?". היא שאלה אותנו בטון זועם ושוצף מי אכלה ראשונה. לא זכרתי מי, יכול מאד להיות שאפילו שזו הייתה אני, אבל עניתי שרותם עשתה את זה. פשוט האשמתי אותה, מהפחד. אז בנוסף להכל היו גם רגשי אשמה, זרקתי אותה מתחת לגלגלים. סימה סיפרה להורים שלנו מה עשינו, דאגה לבייש אותנו טוב טוב. מההורים של רותם ביקשה גם עוגה חדשה!
היו עוד הרבה פעמים. אלו הפעמים שאני זוכרת ממש טוב. אבל היו עוד.

כשאני עברתי כבר לגן חובה ואחי היה בגן מוסיקלי, הוא סיפר לאמא ואבא שהגננת הרביצה לו. הם היו מזועזעים ושלפו אותו מיד מהגן. כששאלו אותי אם חוויתי גם אני את נחת זרועה (ואת השאלה הזאת והתשובה שלי אני כבר לא זוכרת, זה מסיפורים של ההורים) עניתי שכן ולא ממש סיפקתי הסבר למדוע לא דיברתי. לא חקרו, לא בדקו אם יש (ברור שיש!) נזק נפשי, לא טיפלו. לא בי ולא בגננת.

לא סיפרתי לאף אחד כי האמנתי שלמבוגרים מותר להכות ילדים. מה בדיוק יש לי לספר לאמא שלי? היא עשתה בדיוק מה שהגננת עשתה. מהצד הייתי עדה גם לאימהות עצבנית ומפחידה של הדודות שלי על בנות הדודות שלי. פשוט האמנתי שככה זה עובד.

על השדים הכרוכים בפגיעה מתמשכת של השפלות, צעקות והכאה ועוד בגילאים כאלה רכים, ועוד מצד המטפלים העיקריים בילד בבית ומנגד במסגרת החיצונית(גן), אני בטח לא צריכה להאריך במילים...

וואו.
אני זוכרת איש חינוך שמושך באוזן. מנהל. הוא היה מאוד מפחיד. כולם פחדו ממנו. הילדים המורים וגם ההורים. מניחה שההורים.
עכשיו כשקראתי את.הדברים שלך פלוני , אני תוהה באיזו נקודה אימה /בהלה/פחד/חשש /כאב מומרים להנאה.

זה טרול? את ההודעה הזאת בדיוק ראיתי פה איפשהו לפני ארבע שנים.
(עם אותן שגיאות כתיב, חוששני)

שרה יקרה,
קראתי כאן אתמול והסיפור שלך לא יוצא לי מהלב
שולחת חיבוק ענק
אם תירצי לשתף איך גדלת והחלמת, אני מאוד אשמח להקשיב
המון מחשבון על כמה ילדים יכולים להיות פגיעים ומה תפקידנו כהורים בעניין, מבול...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רקדתי בלט מגיל מאוד קטן (בערך מגיל 3) ואהבתי מאוד לרקוד והשקעתי בזה את כל כולי.
יום אחד כשהייתי בת בערך 8-9 אמא שלי שאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ומיד עניתי שבלרינה. היא פשוט הסתכלה עליי במבט מזלזל שאני בחיים לא אשכח ואמרה בלרינה? אבל את שמנה ובלרינות צריכות להיות רזות ודקיקות וגבוהות ואת לגמרי ההפך,אין לך שום סיכוי להיות בלרינה.
לאחר שבועיים פרשתי מהחוג וסירבתי לרקוד בטקסים ובמסיבות, למרות אהבתי הגדולה לריקוד עד גיל מאוחר מאוד (בערך 17)
מיותר לציין שפיתחתי בגיל העשרה הפרעות אכילה קשות שלא קשה לנחש למה הם הופיעו.

עצוב מאוד...
כמה חשוב לנו לא להציק לילדינו עם מראה גופם.....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתחברת למה שכתבה פלונית ואשתף שתיים מהטראומות הקשורות למראה שלי:
גיל 12 - התלבשתי למסיבה עם בגדים חדשים שקניתי באותו יום. ההורים שלי צעקו עליי בטירוף כיוון שהחולצה שהייתה מעט קצרה ואפשר היה לראות שיש לי בטן עגלגלה "מי את? מה את חושבת שאת?" אחר כך צעקו על אחותי שהייתה איתי בחנות למה היא נתנה לי לקנות את החולצה הזו ואיך היא לא ראתה?? ההורים של חברה שלי לקחו אותנו למסיבה, בכיתי באוטו כל הנסיעה. לא חזרתי הביתה באותו לילה.
גיל 13-14 - רוצה להשתתף בריקוד סוף שנה של השכבה - אפילו שרקדתי מגיל 3 ואובייקטיבית יכולה להגיד שהייתי ממש טובה נשלחתי לשורה האחרונה יחד עם שאר ה"מכוערות". נעלבתי מאוד, לא השתתפתי בריקוד בסוף ומעולם לא ניסיתי שוב להשתתף במופעים של בית הספר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני זוכרת כמה דברים במיוחד
פעם אחת שהעלבתי ילדה מהכיתה מתוך איזה רצון מטורף להיות מגניבה אמרתי בסבב של " מה התחביב שלך" שהתחביב שלי הוא לריב עם .... היא היתה ילדה בעייתית שסכסכה את כל הכיתה והיתה חברה טובה שלי באותה תקופה היינו במריבה אז אמרתי את זה. אחכ באתי הביתה בצהרים וקיבלתי צעקות מאמא שלי" למה אני צריכה לשמוע מאמא של... שאת מעליבה אותה " זוכרת את עצמי בוכה צהריים שלמים מנסה להסביר את עצמי ומרגישה שאין עם מי לדבר שכל מה שמענין את אמא שלי זה שלא יגידו לה ביקורת מבחוץ שלא אעשה בעיות. תסכול מטורף וחוסר אונים ותחושה שאני יכולה לצעוק עד מחר אין מי שיראה אותי ואת המצוקה שלי.אין מי שיבין אז עדיף לשתוק.
עוד טראומה שהייתי בכיתה ד בערך נבחרתי להיות נציגת הכיתה בחידון (בצפר חרדי) ישבתי באולם ענק מול כל הבצפר ושמעתי פתאום את אותה בת שרבתי איתה צועקת את השם שלי ו"בוזז" בחידון היתי מקום אחרון.חזרתי הביתה ולא בכיתי על ההשפלה לא דיברתי הלכתי עם פרס ניחומים גדול והשפלה ענקית בלב.אף אחד לא דיבר איתי על זה.

טראומת הילדות שלי קשורה לאונס מתמשך שמותנה בקרה ואהבה, אלימות מצד ההורים, עוני במשפחה, שונות ודחייה חברתי בעקבות שוני כלכלי (יישוב של אנשים מאוד מבוססים)

ממש קשה להזכר בעבר וגם ההווה לא משהו, חווה המון דחייה וכאב
כמובן כותבת פה בשם אחר
אך פוחדת להחשף.

לאורה, קראתי אותך. איזה כואב!
הלוואי שיהיה לך ריפוי, אור וטוב...

טראומה שהיתה לי בבית ספר
הייתי ילד עירוני בבית ספר קיבוצי
במסיבת סיום השנה של הבית ספר בחרו את אנשי השנה בחרו כל מיני אנשים אני לא זוכר אף אחד מלפניי (עברו כמה עשרות שנים ) אבל פתאום קראו בשמי בתור ביריון השנה העניין היה שאני הייתי חיוור רזה ונמוך במיוחד עליתי על הבמה כולם צוחקים ואני צוחק איתם כמו שאומר מאיר אריאל כמה ששמה צחקנו לא בכינו שנים הייתי מנותק לגמריי שותף לצחוק הכללי