אבל יש לי שאלה נוספת (צריך בשביל זה לפתוח נושא חדש?)
שני הילדים שלי נולדו בסוף בקיסרי ושמעתי שכדאי לקחת תינוקות "קיסריים" לטיפול אצל אוסטאופט על מנת שיחקה ע"י עיסוי את המעבר החשוב כ"כ בתעלת הלידה
ישנה טענה שילדים קיסריים הם ותרנים באופן בולט (מה שנכון לגבי הבן, הגדול)
כיוון שהם לא מתמודדים עם ההתמודדות הראשונה המשמעותית שלהם בעולם
(למרות שברית נראת לי כהתמודדות מספיקה(
ואוסטאופט יכול לפתור את הבעיה.
כמובן ישנה השאלה האם להתערב בנפש של הילד
הגדול נראה מאוד שלם עם הותרנות שלו, ואפילו מרויח ממנה כי כולם רוצים לשחק איתו
הוא כ"כ נח ולא עושה עניין מכל דבר
נראה לי שהותרנות לגמרי משתלבת באופי הרגוע שלו
עם הקטנה נראה לי שזה יהיה סיפור אחר
מישהו יודע או התנסה בטיפול כזה??

שני ילדי נולדו בניתוחים קיסריים - מוזמנים מראש - כך שהם לא חוו אפילו צירים. הם עומדים על שלהם, עקשנים, לא מוותרים על כלום!! הלוואי והיו מוותרים קצת!!!! נראה לי מוקדם מדי לקבוע תכונות אופי על פי כל מיני פרמטרים כאלה. תני לילדה לגדול בעצמה ותלמדי עליה עם הזמן.

האם יש איזשהו מכנה משותף לילדים שנולדו בקיסרי?
אולי במקום הרגשי של האמהות, או בחוסר שבעיסוי של התינוקות הללו שאמור להיות בזמן לידה?
בכורתי, אהובתי נולדה בקיסרי. ויש לי הרבה מחשבות... על מה שעוללתי לה...
חשבתי שאם יש מאפיינים שמשותפים לילדים מלידות כאלה, אוכל ללמוד מכך רבות וגם אולי לחשוב איך "לפצות", לחזק...
חיפשתי דף בנושא, ולא מצאתי. אם יש משהו, אשמח להפניה.

שאלה מעניינת. פעם העסיקה אותי הרבה.
אבל אני מזכירה לעצמי שכל חוויית לידה היא אחרת (אין שתי לידות רכות זהות, אין שתי לידות קשות או אלימות זהות, אין שתי לידות קיסריות זהות - מבחינת התגלגלות העובדות היבשות, ובוודאי מבחינת החוויה לתינוק, שהרי גם כל ילד שונה מחברו). לכן כל השפעה שיש לזה נבלעת בין אינסוף השפעות אחרות, וזניחה בסופו של דבר.
אני כמובן לא אומרת שזה לא משנה איך נולדים. ברור שעדיף חוויית לידה רכה ועוטפת. אבל אין לנו שליטה על הכל, ולא תמיד אפשר לשים את האמצע ולומר, הנה זה בגלל זה. יש גם קארמה בעניין.
תכלס, יש ילדים שנולדו בבית בלידה הכי קלילה ויש להם חרדות קשות וילדים "קיסריים" שהם הכי רגועים ובריאים בעולם.

אופן הלידה ואופי התינוק
רגשות לאחר ניתוח קיסרי

יש לי שלושה ילדים מקיסרי. הם כל כך שונים אחד מהשני, שאני אפילו לא מוצאת משותף ביינהם, אז את מחפשת למצוא משותף בין כל הקיסריים???
תכלס, נראה לי ש ויש לי הרבה מחשבות... על מה שעוללתי לה... זאת הבעיה העיקרית. המחשבות הללו אולי יכולות לגרום נזק, וחבל. @}

הילדה שלי נולדה בקיסרי ולא עוללתי לה דבר (!) אנחנו אוהבים אותה לאין קץ, משקיעים, נותנים, נמצאים בשבילה, נהנים איתה, צוחקים, בוכים, מכילים, נורמלים. ילדה נפלאה ומאושרת.

על מה שעוללתי לה...
טוב. אני חייבת להגיד את זה: המשפט הזה כל כך מרגיז אותי.

הורות זה דבר כל כך מורכב מכל כך הרבה דברים. ואנשים הם כל כך מורכבים. כל ניסיון למצוא משהו משותף בין ילדים שנולדו בקיסרי יהיה למצוא מכנה משותף בכוח.

אני כן חושבתץ שיש משהו אחד משותף ל"ילדי קיסרי".אני חושבת שצריך לתמוך בהם יותר בתקופות של מעברים.

גם אני הוטרדתי מכך אחרי בכורי.
ושאלתי מישהי שאני מכירה שנים רבות. (היום בת 45 בערך שנולדה גם בקיסרי) , שאלתי אותה מה לדעתה הלידה מהסוג הזה גרמה לה?
והיא ענתה - "גיליתי שאפשר להגיע למקומות בכל מיני דרכים"
וגם - "שלא תמיד צריך לעבור בלחץ כדי להגיע ל....."
וש.." יש קפיצות דרך"

מבחינתי אחרי שלושת הקיסרים שלי שאין ביניהם שום דימיון שהוא חוץ מההורים ומה-א' - הדבר המשותף לכל הקיסריים - שהם קיסרים !
בסיטואציה אחרת לפני כך וכך שנים היו יכולים להיות יתומים מאמא
או לא להוולד בחיים.
הם נס של חיים.

ויש כל מיני טיפולים בלחיצות של כירופרקטיקה שיכולות לעשות עבודה טובה של ניקוז נוזלים - אנו לא עשינו.
אנחנו פנינו כשהיה צריך להומאופטית. אבל לא בהקשר הקיסרי - כי באמת כל אחד אחר- ויש תינוקות מלידה רגילה שצריכים דברים דומים.

עוד נקודה - גם התינוקת שלך בחרה להיוולד כך.
אין כאן רק את הבחירה שלך.
היא בחרה בך כאמא והיא בחרה בתהליך הזה. בלידה הזו.
נראה לי שזה מקל לקבל בשלמות את הענין.

שיהיה לכם הרבה כייף ואהבה ושמחה
הרבה לידות מסוגים שונים ומשמחים בחייכם.
מזל-טוב

אני לא יודעת אם יש משהו שמשותף בין הקיסריים באופן כללי
( אגב, המרגיעון הוא : "הכלל הוא הפרט")

אבל אני, לפעמים כשאני מטפלת, ממש תוך כדי שיחה, מרגישה מי נולד בקיסרי.
זו מין תחושה שאני מקבלת מאופן ההתבטאות, הסוגיות שעולות, והיחס אל הגוף ואל הסביבה.
ואז אני שואלת :"נולדת בקיסרי?"
והרוב אומרים שכן, וחלקם אומרים שהם לא יודעים, אבל ישאלו ( והתשובה אחר כך ב 90% הייתה שכן).

אז מהן הסוגיות שמסמנות לי את זה ?
( וזה ממש ממש ממש לא מחקרי, רק תחושות שלי בעשר שנים האחרונות)

באמת נושא של מעברים ושינויים לעיתים יותר מאתגר עבורם-
הרי הם לא עברו בתעלת הלידה, ולא עברו "סוציאליזציה" של תהליך בלידה...
אז לפעמים זה יתבטא בקושי לשנות מקום עבודה, או להפך - במעברים מאד מאד חדים, חוסר יכולת להיפרד מתוך תהליך, אלא בבום, לחתוך ודי...

חלקם רחפנים, שמתי לב לסוג של אסטרונאוטיות חיננית.

אצל נערות ונשים יש הרבה סוגיות שקשורות לדימוי גוף.
לאו דווקא השמנה ורזון, אלא עיסוק רב בדימוי גוף ( בעיקר במחשבה, זה לרוב לא מדובר) ותחושתיות עזה , לפעמים עד לרגישות טקטילית.
( ושוב, ההסבר שאני נתתי לעצמי על זה הוא שהם לא חוו את המגע של תעלת הלידה על הגוף ביציאה לעולם,
אלא המגע הראשון עבורם היה פתאומי, ידיים של המנתח...).

לקיסרון שלי היה קטע מעניין שלא היה אצל אחיו: הוא נורא אהב שמלבישים לו חולצה מעל הראש! המעבר של הראש שלו דרך פתח החולצה גרם לו לעונג ממש. שאלתי אמהות אחרות לקיסריים ואצל ילדיהן זה לא היה, אז כנראה שהוא פשוט ילד יוצא דופן (גם מהבחינה הזו).

יונת - הבת שלי , בת 10 חודשים +, שנולדה בלידה טבעית "קלה", אוהבת גם היא את מעבר הראש בחולצה, ואני תמיד אומרת לאבא שלה - היא נזכרת בלידה! היא נולדת מחדש!

אצל נהר דווקא להיפך. היא יצאה בקיסרי אחרי כמה שעות של פתיחה מלאה עם מולדינג היסטרי בראש. לא היתה מוכנה שיגעו לה בראש, לא היתה מוכנה לכובע, לא היתה מוכנה להיות עם הראש בתוך המנשא. טיפול אייפק יחיד הפך את הקערה על פיה.

מישל אודן אומר שיש דברים מובהקים סטטטיסטית באשר לקיסריים כאוכלוסיה, אבל שאין שום דבר שאפשר להגיד על האינדיבידואל בהקשר הזה. התיקון צריך להיות תרבותי וחברתי, לא אישי.

בכל זאת בנימה אישית, לא "עוללת" שום דבר. היו לה ציפיות ולך ציפיות באשר לאיך לידה אמורה להיות. המציאות שינתה את זה עבורכן.
אני לא יודעת מה הנסיבות, אבל אם אני מבינה נכון, זו האלטרנטיבה שאפשרה לשתיכן להיות כאן אחת עם השניה בריאות ושלמות.
פרקטית, אני עשיתי המון מסז', בייבי יוגה, לקחתי אותה לקרניו-סקרל (מומלץ בהקשר של קיסריים), לשחייה לתינוקות, המון בכיוון של הפיזי. לא בהכרח בגלל הלידה, אבל גם.

קוראת:
הילדה שלי נולדה בקיסרי ולא עוללתי לה דבר (!)
על מה שעוללתי לה...
טוב. אני חייבת להגיד את זה: המשפט הזה כל כך מרגיז אותי.

התלבטתי איך להתייחס...
אדגיש רק כי אין בכוונתי להרגיז אותך או כל אדם אחר. אני בטוחה שאת נפלאה.
ולא ברור לי בכלל למה החוויה שלי, שעוללתי משהו לבת שלי, וההתייחסות שלי להבין את החוויה שעברנו, צריכה להרגיז אותך או כל אדם אחר.
הרי אני לא טוענת שכל ניתוח קיסרי הוא התעללות... ואם זה לא היה ברור, אז בוודאי ובוודאי שלא זו טענתי, ובכלל אין לי טענה כאן...
יש לי נושא לבירור, לשיחה, ללמידה ורצון להעמיק מידע מדהים שקיים באתר הנפלא הזה...

במקרה שלי, אותו את לא מכירה, כנראה, שם כן היתה התעללות בכך שלא לקחתי אחריות, היכן שכן יכולתי וגם הייתי צריכה ומחוייבת לקחת.

_חוסר יכולת להיפרד מתוך תהליך, אלא בבום, לחתוך ודי...
חלקם רחפנים, שמתי לב לסוג של אסטרונאוטיות חיננית_
מעניין מאוד....

ולא ברור לי בכלל למה החוויה שלי, שעוללתי משהו לבת שלי, וההתייחסות שלי להבין את החוויה שעברנו, צריכה להרגיז אותך או כל אדם אחר.
האמת היא שאת צודקת.
בעיקר לאור זה שאת אומרת.
הרי אני לא טוענת שכל ניתוח קיסרי הוא התעללות...

יש פה באמת קונפליקט. מצד אחד, אני כולי בעד הורות חושבת, מתחשבת, משקיעה, לא מתחמקת מאמיתות וכו'. אני גם מסכימה שהשנים הראשונות חשובות וכו'.
מצד שני, שימת דגש כל כך חזק, וכל כך מאולץ, על מאורע שאין לנו כל דרך לדעת אם השפיע ואיך ואם בכלל. זה נראה לי כל כך לא נכון. הורות היא דבר כל כך עצום ומורכב שנמשך לאורך עשרות שנים. אני מבטיחה לך שכל תופעה שתמצאי אצל תינוקות שנולדו בקיסרי, אצליח להביא לך מיליון דוגמאות סותרות.
פשוט, תינוק/ילד/נער שהוריו אוהבים אותו, חושבים עליו, מתחשבים בו, מכבדים אותו ומשקיעים אותו. לא יכול להיות שלידה בקיסרי היתה התעללות בשבילו.
הרי קיסרי היה מהניתוחים המוקדמים ביותר להצלת תינוקות. אז אולי זה ניתוח עם המון אנרגיות טובות? עם היסטוריה ארוכה של הצלת תינוקות?
נשמע לא הגיוני? זה בדיוק העניין. שאפשר לפתח כל תיאוריה על כל מה שרוצים.

אם זה נשמע קצת חריף, אני באמת מתנצלת. לא מצליחה לנסח את זה אחרת.

ומה שמצחיק: הילדה שלי בכלל לא מעופפת ורחפנית. אלא מאוד על הקרקע ובעלת תפיסת מציאות חדה. כמו כן, היא ממש מסתדרת במעברים, ויש לה הרבה כאלה. ויש לה ביטחון וגמישות גם יחד.
וזה לא בגלל קיסרי או לא קיסרי. זה שילוב של אופי מצוין שלה עם השקעה הורית יומיומית.

אני מסכימה עם הכותבות הקודמות, שאין מכנה משותף בין ילדים שנולדו בקיסרי , אבל אולי גם תלוי איזה קיסרי זה היה. למשל במקרה שלי, היתה מילדת מקסימה שהוציאה את הבת שלי מהבטן, וטיפלה בה בנעימות וחמימות, בלי לתת לאף אחד לרחוץ אותה או לתת לה חיסונים, ונתנה לה התחלה טובה.
לעומת זאת, יש ילדים שלאו דווקא נולדו בקיסרי, שעוברים התעללות בבית החולים (כמו למשל אצל אחיות מסויימות שרוחצות אותם בברוטליות במים חמים מידי, כשכל הסבון נכנס להם לעיניים, ואפילו לא שוטפות מהם את השאריות של הסבון, כשהם צורחים רצוף לאורך כל הרחצה). במקרה שלי, לא השארתי אותה לשנייה בחדר תינוקות לבד, כך שאני יכולה לדעת בדיוק מה היא חוותה. אבל רוב הילדים נשארים שם לבד, ומטופלים ע"י הצוות, בלי שההורים ידעו מה עובר עליהם. אח"כ לפעמים מסיקים מסקנות מוטעות, ומשייכים את התנהגות הילדים לניתוח הקיסרי, במקום לסיבה האמיתית.

איך את מטפלת, האם יש דברים שתוכלי להמליץ לי לעשות כדי להקל?
להקל עלייך או עליה?
את יודעת, יש סיכוי רב שהיא לא זקוקה לשום טיפול או הקלה,
ייתכן שממש טוב לה איך שהיא.
אני לא יודעת, אבל את בטח מרגישה...

ואגב, לשם ההבהרה, המטופלים שלי לא הגיעו בגלל הניתוח הקיסרי,
אלא כמובן בגלל מגוון סוגיות אחרות,
והעניין של הקיסרי עלה תוך כדי, בשלבים מסוימים.

אני לא חושבת שכל דבר מצריך טיפול, אגב.
תשומת לב, כן.

אבל ייתכן שלא הבנתי את דברייך עד הסוף - אז את מוזמנת לשאול שוב או להסביר במה את מרגישה שצריך להקל?

האם ייתכן שזו הקלה עבורך ולא עבורה?

את בכורי ילדתי לפני 28 שנים בקיסרי בהרדמה מלאה.
את בתי בת ה 11 ילדתי בקיסרי בהרדמה מלאה
את בני בן 8 חצי ילדתי בקיסרי באיפדורל
דומה - שונה - צרכים - כל אחד ואופיו וצרכיו.
לא מעסיקה עצמי בזה יותר מדי, שרואה שיש קושי מתמודדת איתו בלי לקשר ללידה בקיסרי.
זו עובדה ולא היתה לי שליטה על כך מנסה לתת להם את המירבכל אחד לפי צרכיו בלי קשר ללידה.

ניבה ושרית

וואהו...
לפני כל דבר- תודה ענקית לכולכן.
הקשבתי,חשבתי, הרגשתי, למדתי ולומדת המון...
כמו שחשדתי במילה הלא תמימה שבחרתי לכתוב "עוללתי", טמון הזרע בסיפור שלי .
מילה שבאה לשקף את תחושת האשמה שלי, נראה שבעיקר בזה העניין.
ממשיכה לטפל מהנקודה הזו.

הבת הקיסרית שלי, היא ילדה מתנה. הייתי עוברת עוד אין סוף ניתוחים קיסריים בשבילה. בידיוק כמו שהיא, שלמה ומושלמת שלי.


רונית נשר,
נרקיס , להקל עלייך או עליה?
להקל עלי. לגמרי.
זה גם מאוד יקל עליה...

שרון ס,
ולגבי היכולת לברר אם השפיע - כך גם לגבי הרבה תחומים אחרים שהם באמת מרכזיים באתר ועוסקים בבירור ההשפעות והמחירים של בחירות לגבי תזונה, חינוך, עבודה. לא תמיד הבחירות האלה ניתנות לשינוי, אבל כדאי לדעת מה משמעותן ותוצאותיהן לבוחר בהן.

_אני בטוחה שגם ילדיי החמיצו משהו, ושיש לזה מחיר מסוים. אני לא יכולה לומר בוודאות מה המחיר אבל הידיעה שהצורך שלהם כתינוקות למצוא את דרכם החוצה ממני כשהם מוכנים ובשלים, לעבור את חווית המעבר דרך תעלת הלידה ולהגיע אליי כשאני מסוגלת להעניק להם את החום והאהבה מיד לאחר מכן ולא כמה שעות מאוחר יותר, יש משמעות לחוסר סיפוקו.
לא מדובר פה ביצירת רגשות אשמה אצל אמהות שילדו בניתוח קיסרי - רק בהצעה לבדיקת המשמעות שעשויה להיות לסוג הלידה הזה.
וכמובן שכל ילד ואמא יש להם אופי ואישיות שונים, ולכן גם ההשפעה - אם קיימת - תבוא לידי ביטוי במובנים שונים._

תודה.
עדיין, לתחושתי יש הבדל בין לידה קיסרית לוואגינלית. ומאוד מעניין אותי לדבר על זה, ללמוד על זה, להבין את זה.

לא מדובר פה ביצירת רגשות אשמה אצל אמהות שילדו בניתוח קיסרי - רק בהצעה לבדיקת המשמעות שעשויה להיות לסוג הלידה הזה.

אני מתחילה לזוז מהמקום שמרגיש אשם, אבל עדיין מאוד סקרנית...
האם יש משמעות ללידה בניתוח?
מה המשמעות של להיוולד בניתוח קיסרי?

על מאורע שאין לנו כל דרך לדעת אם השפיע ואיך ואם בכלל
מה זאת אומרת?
כל דבר שאני חווים משפיע עלינו במיוחד על ילדים ובמיוחד על תינוקות בני יומם-עוברים.

_תחושתיות עזה , לפעמים עד לרגישות טקטילית
אז אצלנו זה מאוד מתאים.
אשמח אם תמשיכי לפתח את הנושא._

נרקיס, אני חושבת שאת יכולה למצוא את רוב התשובות לשאלות שלך בספר "הניתוח הקיסרי" של ד"ר מישל אודן (אפשר להשיג את התרגום דרך אומנות הלידה)
הוא מדבר בדיוק על זה.
ההשפעות המדידות הן בעיקר בשנת החיים הראשונה - בשלוף מהזיכרון - ילדים שנולדו בניתוח קיסרי מתקשים להתחיל ביניקה ואמהותיהן מתקשות להתחיל להניק אותם (אח"כ לרוב זה מסתדר)
העיסוי של תעלת הלידה חשוב להתחלת הנשימה (סחיטה של הראות) ולהתפתחות מערכת העצבים. אולי בגלל זה יש לאנשים כאלה
תחושתיות עזה , לפעמים עד לרגישות טקטילית
על הקיסרית שלי לא שמתי לב. אבל זה לא אומר שזה לא קיים, רק שלא שמתי לב.

סיפורי פוגית:
העיסוי של תעלת הלידה חשוב להתחלת הנשימה (סחיטה של הראות) ולהתפתחות מערכת העצבים. אולי בגלל זה יש לאנשים כאלה

האם יש דרך, שיטה, התנהגות מסויימת, שבאמצעותה אפשר להפחית את הרגישות הזו?

אשמח לפיתוח הנושא יחד.
אולי להעלות כל מיני נקודות שבתחושה נדמה שקשורות לאופן הלידה...
ברור שאין כאן מדע, אבל גם תחושות אמהיות, יכולות להיות מאוד מדוייקות.
הכיוון שלי הוא לבחון האם יש מקומות של חוסר איזון, שמקורן בלידה, וגם לבחון האם כדאי לעזור לאזן, ואיך.

רונית נשר:
_את יודעת, יש סיכוי רב שהיא לא זקוקה לשום טיפול או הקלה,
ייתכן שממש טוב לה איך שהיא.
אני לא יודעת, אבל את בטח מרגישה..._

אני בטוחה שטוב לה איך שהיא. אפשר ללבוש רחב, אני לא עושה מזה טיפת עניין.
וכך הלאה בכל. זרימה ואהבה.

התשובה שלך שאת מזהה את הקיסרים, ואהוו, המשמעות של זה היא שיש משהו מאוד חזק, משותף, שאת מצליחה לחוש בו...

אז אני חושבת, שצריך לדבר על העניין, ללמוד אותו, ולהתייחס, כל אמא בהתאם לתפישתה, ולתחושותיה.
הרגישות הטקטילית, לפעמים מאוד מפריעה לקיסרית שלי. לא לי. מונעת ממנה.
התפקיד שלי מבחינתי, הוא לא רק לקבל את זה יחד איתה, (ואנחנו מקבלות...)
אלא לבחון בכלים שיש לי (ולה עדיין אין), האם ואיך אוכל להקל עליה.
אם אין דרך, אחל'ה.
אם יש, ואני לא בודקת, זה לא שיחרור, זו הזנחה.
אם אגלה שאפשר להקל, ומתוך החלטה, ארגיש לא להקל. אחל'ה.
בוודאי יהיו לכך סיבות טובות.
העיקר מבחינתי- לא להתעלם...

נקודות נוספות שהרגשתי שיכולות להיות קשורות לקיסרים:
התארגנות עם הגוף.
ביטחון בהתנהלות עם הגוף.
זה נשמע מוזר: איך הם מתעוררים משינה?

אשמח אם תוסיפו משלכן, נקודות שבתחושה שלכן אולי קשורות ללידה...
אני מאמינה לאמהות, יותר מלכל מחקר. @}

רגישות חושית העולם הוא יותר מדי‎

ראית?

ראיתי, הזדהיתי.
תודה.

לגבי רגישות חושית: ישנה שיטת הברשות וכן שיטת אלבאום. שתיהן נועדו לאזן תת רגישות ויתר רגישות.

תודה לכולכן.
בעקבות הדף, כבר מרגישה פחות אשמה.
נתתן לי הרבה אפשרויות להתבוננות.
@}

הבת שלי, היתה מתעוררת עד כמעט לפני חצי שנה - באטרף...
כשהיא היתה קטנה, תמיד התעוררה בבכי, עד גיל שנתיים וחצי
היתה מתעוררת ומייד רוצה לצאת מהמיטה בצעקות "לסלון..." "לקום"...
היום בת שלוש וחצי - אין לזה זכר. קמה רגועה מאוד, מסוגלת לשכב במיטה בכייף אפילו חצי שנה עד הקימה...

שני ילדיי נולדו בניתוחים קיסריים
אין צירים, אין פתיחה, כלום!!!
הראש שלהם גדול מדי ביחס לתעלת הלידה, לא מצליחים "לדחוף את עצמם למטה"
עם הגדול חכינו עד שבוע 42,עם הקטנה רק עד שבוע 40.

נולדו בריאים שלמים מדהימים ויפים.

אחרי הגדול, היו לי נקיפות מצפון שחבל על הזמן .אחרי שהקטנה נולדה הבנתי שאיזה מזל שאפשר ללדת אחרת...
הם באמת מאוד מאוד בריאים(טפו טפו חמסה חמסה...), שמחים, מאושרים, עומדים על דעתם (הפיצקה הרבה יותר
קלפטע מאחיה)

אין שום בעיות , ילדים נורמלים לחלוטין !

ואולי הם מוכנים כבר לעולם הזה בלי המעבר של הלידה?

נרקיס
את מעלה שאלות שגם לי חשוב מאוד לדון בהם. עם אחרים וגם ביני לבין עצמי.
אני לפני הלידה השלישית שכנראה תהיה קיסרית בגלל סיבות שלא תלויות בי. רק אומר שההחלטה ללכת על הניתוח הזה היא אחת ההחלטות הקשות ביותר שעברתי בימי חיי. את בתי הראשונה ילדתי בבית חולים, בלידה שנחשבת "רגילה" אבל השאירה בי טעם מר בגלל הזרוז והאפידורל שלא ממש רציתי.
את הלידה השניה עברתי בבית והיא היתה נפלאה וחוויתית מאוד. ממש חוויה מתקנת!
הילדים שלי מאוד שונים אחד מהשני, ולפעמים אני חושבת שלדרך שבה הם נולדו יש השפעה על אופיים. מצד שני, החיים כל כך גדושים בחוויות, בשינויים בתגובות שלנו אחד כלפיי השני- שמי בכלל מתעסק עם זה?
עכשיו הם כאן, עם אופיים השונה, צדדיהם השונים, לפעמים זה קל יותר ולפעמים קשה יותר ואלו החיים.
הגדולה שלי היא יותר דבוקה אליי, יש בה פחדים שאני לא תמיד מבינה. מצד שני היא רגישה מאוד, במיוחד לכאב ועצב אצל אחרים. יש בה רצון עז לשמח אותם, זה גורם לה להיות הרבה פעמים יותר ותרנית מילדים אחרים אבל נראה לי שזה מתוך בגרות ולא מתוך חולשה...
השני הרבה יותר עצמאי ובטוח בעצמו אבל גם עקשן לא קטן. ומבחינה רפואית משום מה הוא הרבה יותר רגיש (עד גיל שלושה חודשים הספקנו להיות מאושפזים פעמיים בבית חולים בגלל חום גבוה מאוד ובעיות נשימה!) אז איך אפשר להסביר את זה??
כשהבנתי שאני צריכה ללדת בניתוח את התינוק הבא, זה הדבר הראשון שחשבתי עליו: איך הוא יושפע מזה? איך אני יכולה ביודעין ללכת על פרוצדורה רפואית שעלולה לגרום לו נזק גופני ונפשי לכל חייו??
אבל עכשיו אחרי ששמעתי הרבה סיפורים וקראתי הרבה אני מבינה שזה קיצוני לחשוב ככה ובטח גם לא מוביל אותי לשום מקום.
צריך להתמודד עם מה שיש. וגם הוא תינוקי המסתורי, החפון עכשיו במסתרו הבטוח של הרחם שלי, יפיק מהקושי תועלת (אני בטוחה!) ואולי הוא צריך דוקא את החוויה הזו כדי לחיות את חייו באופן השלם ביותר...
מי יודע?

הבן הבכור שלי נולד בקיסרי.
והמעלות שלו - חבל על הזמן!
לא אציין את המסגרת שהוא משתתף בה בצה"ל כסימן למעלותיו, אבל לא ראיתי שום השלכה בין הקיסריות לבין איזו שהיא תכונה אצלו.
זה בעיקר הגנים, החינוך, ההומור והאהבה.

לי הייתה לידה ראשונה מדהימה (בבי"ח) ובהריון השני חשבנו בשיא הרצינות על לידת בית והנה כשהתקרבה הלידה - פצע הרפס שלא היה במשך שנים הופיע לו נאלצתי ללדת בקיסרי, שכל מטרת הקיסרי היתה למנוע סיכוי של כ5% של זיהום חמור מאד לעובר - אני לא הלכתי למי שפיר למרות גילי וסירבתי לחשוב על אפשרות של הפלה שהיה חשד למום מסויים, אז איך זה שלא אעשה כל מה שאפשר למנוע ממנו סבל ולו את סבל העירויים והבירורים שבעקבות זיהום (שלא לדבר על כאב, חולי ומוות). כן, החלטתי לא בלי כאב למנוע ממנו סיבוכים ע"י ניתוח. מכר עימו התיעצתי על לידת הבית, אמר לי ב"כל מקום שתלדי מה שחשוב בעצם רק התהליך הפנימי" - וכך אני מרגישה - נסעתי עם צירי לחץ לניתוח בהול ביום בו תוכנן הניתוח והתבוננתי בכאב ובחלוף, שאפתי לעשיית טוב, ניסתי להיות פנימה ולהתבונן. כן, זה אולי יותר קשה להיות פנימה, להתבונן ולהפיק אהבה בחדר ניתוח עם ידיים קשורות מחוברות לעירוי, מאשר באמבט מים חמימים - אבל זה אפשרי. רגע הלידה חשוב מאד אבל לתחושתי בכל רגע אנחנו נולדים ומתים וכל רגע הוא הזדמנות ל"לידת בית" למודעות פנימה ולהענקה של חום ואהבה לעצמנו ולאחרים. ניסתי בתוך התנאים הקיימים לתת לו את המירב, שלחתי אותו עם אבא לתינוקייה ובקשתי שישאר עימו עד שאצא מההתאוששות, קמתי מיד, הנקתי ועשיתי כל מה שנדרש כדי לתת לו כמה שיותר "בית", הבית האמיתי הוא בפנים. אני מודה שגם היום עולות ובאות מחשבות כואבות על איך זה היה לו להשלף כך בפתאומיות, יש רגעים שהצלקת שורפת וכד' אבל אני נזכרת בכל פעם מחדש שכל רגע מתרחשת לידת האם, לידת הבן, לידה בכל רגע אנו משתנים מתהווים, נעלמים הופכים למה שהננו ברגע זה, נפרדים ממה שהיינו לפני חלקיק שניה קודם, לכן כל רגע הוא הזדמנות להתרחק מרע, לעשות טוב ולרדוף שלום (פנימי). אני רואה בקיסרי שעוברות נשים מעשה של נתינה ולמידה גדולה לידה של ממש.
אגב לילדון ניסיתי לעזור בהרבה ערסול במנשא, עיסויים, אמבטיות נעימות עם הוצאה איטית והדרגתית מהמים, וכד', דרך אגב הוא ינק מהתחלה הרבה יותר טוב מאחיו, וגם אם בהתחלה היה מעט יותר מפוחד, אבל הוא מאד רגוע ושליו היום, ואפילו ישן לילות שלמים (בניגוד לאחיו...)

טוב נרקיס- את הסיפור של לידת בכורתי כבר קראת ב לידה קשה ומאכזבת. אני כן חושבת שיש משמעות ללידה קיסרית וניתן גם לתקן ולהקל ולרפא. אצלינו הסיפור הוא עניין עם פרידה, אני טופלתי בהומיאופתיה לאחר הקיסרי וזה עזר מאד והוריד בין היתר גם את האינטנסיביות של תחושות האשמה... ובתי פשוט מקבלת המון מגע, חום ואהבה, יונקת עדיין- בגיל שנה וקצת, היא גם מקבלת מרחב והיום היא די עצמאית- למרות שחלק מסויים באופי שלה, עוד מהלידה, זה: בואי תקחי אותי, אני לא רוצה לבד. אז לפעמים היא במנשא, לפעמים בעגלה, לפעמים על הידיים, לפעמים על השיש לידי כשאני מבשלת ולפעמים היא בחדר אחר משחקת.
כל ילד והסיפור שלו....
אצלינו, שוב, זה עניין החיבור-ניתוק.

כמו שכתבתי למעלה את שלושת ילדי ילדתי בקיסרי.
כשפורטת לפרטים את שלבי התפתחותם לא רואה שום מכנה משותף בין אחד לשני כל אחד, התפתח אחרת הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטלית, חוזרת ומציינת שלי לרגע לא היו רגשות אשם -
מאמינה שמה שצריך להיות מתרחש ולא תמיד בידינו לשנותו. בידינו לקבל את המציאות באהבה ולזרום איתה.
חושבת (-: שאם אנו נחווה רגשות אשם- בלי שנרצה זה יעבור לילדינו, כל עוטד אני שלמה כך ילדי יחוו את התהליך.