אני במצוקה ומבקשת עזרה, אם למישהו יש איזו תובנה או משהו...

בעלי אדם מאד מאד מהיר. הוא כל כך מהיר, כמו סרט שמריצים קדימה. למעשה, בתנועות שלו הוא לא עד כדי כך מהיר (חוץ מבאכילה ובמגע), אבל בדיבור ובחשיבה שלו הוא כן. יש לזה המון ביטויים, שקשורים גם לחוסר תשומת לב לפרטים וגם לחוסר תשומת לב למילים. עם הענין של הפרטים אני עוד מסתדרת - פשוט לוקחת על עצמי כל משימה שקשורה לארגון ולבטחון בחיים שלנו. זה קשה ומתסכל אבל אני יכולה לחיות עם זה. הקושי לתקשר מילולית, לעומת זה, מטריף אותי.

אנחנו פשוט לא יכולים לדבר. הוא רץ קדימה עם המחשבות שלו, לא מצליח להחזיק קשב, לא שם לב. יש לו המון רצון טוב, אבל הוא לא יכול לעצור ולשמוע. זו פשוט עובדה, ביולוגית כזו. אם ילד מראה לו משהו שהוא כתב הוא ישר אומר 'איזה יופי', בלי ששם לב אפילו שהדף הפוך, נניח. אם ילד יבקש רשות למשהו הוא ישר יגיד כן, בלי ששם לב מה הבקשה. הילד יתחיל את המשפט (אבא אתה מסכים ש...), אבא ישלים בראש משהו שהוא מסכים לו, ויגיד כן. מצד שני, אם הוא שואל אותי משהו, הוא משלים לעצמו את התשובה לפני שאני עונה. למשל, יכול לשאול 'את רוצה יין' ותוך כדי השאלה כבר למלא את הכוס ביין, לפני שהספקתי לענות. מיליון פעם אני מוצאת את הילדים בוכים כי אמרו לא ואבא עשה כן על משהו שהיה להם מהותי.

הפיוז שלו קצר בצורה בלתי רגילה. זה באמת מאד מפחיד. כשהוא מתרגז, עפים לי דברים בבית. ועל מה, לעזאזל? על שטויות. אני מרגישה שאני חיה באוירה של פחד. רק שלא יתרגז. המטפל שהיה לנו תקופה ארוכה קרא לזה "פסיבי אגרסיבי". אדם שכל הזמן משתדל לעצור את האנרגיות שלו, ואז בשעת כעס הן יוצאות החוצה בצורה לא פרופורציונלית. כבר כמה פעמים שבר דברים גדולים בבית. פעם אחת שבר לי יד. אני יודעת שהוא לא התכוון, אבל זה קרה. הוא זז כל כך מהר וחזק בעצבים שלו, שזה קרה. היו עוד המון מקרים קיצוניים ביננו.

אז מה השאלה? תחזיקו חזק. אני מדלגת כאן על כמה שנים של טיפולים אישיים (שלי) וזוגיים, על בדיקות ואבחונים, ומגיעה לשורה התחתונה - כשהאיש לוקח ריטלין הכל משתנה. הוא מקשיב, סבלני, מסתכל בעיניים, שומע מה שאומרים, ובעיקר - הפיוז שלו הרבה הרבה יותר ארוך. אני לא פוחדת לדבר אתו, לא פוחדת שיתפרץ, על הבית יורד שקט כזה של מקום שנעים להיות בו. הכל נכנס לפרופורציות, יש עם מי לדבר. אז מה, תגידו, ובכן - אני רוצה שיקח ריטלין כל יום.

הוא לא מסכים. הוא טוען שהוא לא מרגיש הבדל, שהאבחון היה מוטעה, שהרופא אמר לו שהוא מבוגר ויכול לקבוע לעצמו אם לקחת או לא, ומכיוון שהוא חושב שהכל בראש שלי, הוא לא חייב לי כלום. גם המטפל הזוגי אמר שאני לא יכולה להכריח אותו, שזו בחירה שלו. לכן, לפעמים (כשבא לו לעשות ג'סטה או כשהוא זוכר) הוא לוקח, ולפעמים לא. יוצא שאני לא יודעת אם הוא עם או בלי, וההתפרצויות הפכו להרבה יותר מפחידות ובלתי צפויות (כי אני לא יודעת מתי להזהר ומתי לא!).

אני לא יכולה להמשיך ככה. אני מאד אוהבת אותו (או שאהבתי פעם? לא יודעת) אבל לא מסוגלת לחיי הפחד וחוסר התקשורת האלו. עם כדור אחד קטן ומסריח החיים שלי יכולים להיות טובים בהרבה, ושלנו כמשפחה, לאין הכר. אבל הוא לא רואה את הבעיה ולא מוכן להתחייב לקחת. אז אנחנו על סף גירושים וזה נראה לי מטומטם כל כך. ועצוב, וקטסטרופה של טמטום.

נשמע שאת צריכה לעזוב
עצוב ככל שיהיה ,קשה ככל שיהיה .
הרי את לא רוצה שילדיך יחשבו שככה זה זוג
מדובר בבחירה שהוא עושה ,לא לקחת את התרופה ,והרי לחיות בפחד כל חייך זה מצב מטורף

אהמ.. אני מבינה.
התלבטתי אם לומר את זה כאן... אבל אני מבינה.

גם לבעלי יש הפרעת קשב וריכוז, וגם אני מתלבטת לא אחת בעניין התרופות...
בעלי לא מוכן לקחת, חד משמעית.
מצד שני, זה לא הגיע לרמות שאת מתארת, מעולם.

הכי מפריע לי חוסר התקשורת איתו - זה לא שהוא לא מנסה, הוא מנסה, אבל קשה לו.
אני משתדלת להבין, זה מאוד קשה לי.
למשל, המוח שלו רץ כל כך מהר... שאם אנחנו מדברים על נושא מסוייים הוא יכול לרוץ עליו ופתאום לסיים, בלי קשר.


אמשיך אחר כך.

האמת?
כשכתבת בסוף שאתם על סף גירושים, זה קצת הקל.
נכון, זאת בחירה שלו אם לקחת ריטלין או לא, אבל זו בחירה שלך אם להשאר שם ולשתף פעולה. ואז - בחירה שלו האם לשתף פעולה איתך ולקחת ריטלין או לזרוק את הכל ולתת לך ללכת.
ובכל מצב אחר הייתי אומרת לך לדבר איתו, לכתוב לו, לגרום לו להבין - אבל כשאת כותבת שאי אפשר ממש לנהל איתו שיחה והוא לא שם לב ומקדיש סבלנות למה שהוא קורא, הנה הלכו שני הכלים הכי אפקטיביים שאני מכירה.

לפעמים (כשבא לו לעשות ג'סטה או כשהוא זוכר) הוא לוקח, ולפעמים לא. יוצא שאני לא יודעת אם הוא עם או בלי, וההתפרצויות הפכו להרבה יותר מפחידות ובלתי צפויות (כי אני לא יודעת מתי להזהר ומתי לא!).
אני חושבת שלזהירות שלך יש חלק בכך שהוא לא מבין שיש לו בעיה. אני לא יודעת כמה הוא מודע לכך שאת מתנהגת אחרת כשהוא לא על ריטלין, וכשאת עושה את מלוא המאמצים להזהר, הוא חושב שאת מתנהגת נורמלי. והוא חושב שהכל זורם בסדר. ואין לו מושג מה קורה בתוכך.
אולי אפשר להראות לו את זה - כשקורה משהו והוא מתפרץ, להגיד לו שכשהוא לוקח ריטלין זה לא מגיע לזה. כשהוא כן לוקח ואת רואה שהוא רגוע ומתרכז במשהו וגם נהנה מאותו הרגע, להגיד לו שטוב שהוא לקח את הריטלין ושאתם מסוגלים להיות ככה יחד. שככה נעים לך.
להדגיש לו את החוויה.

אבל קחי את מה שאני כותבת בערבון מוגבל, כי אני לא יודעת איך זה נראה אצלכם בבית, ובכלל איך זה נראה עם רמה כזו של היפראקטיביות.

סימני התעללות בזוגיות
אני מבינה שהוא סובל מהפרעת אורגנית שפוגעת בתפקוד שלו
אבל הבעיה פה היא ההכחשה שלו, הזריקה של האשמה אליך ("הכל בראש שלך") וכמובן, האלימות.
ולכן לדעתי זה הדף המתאים בשבילך.
נשמע קשה מאד. צר לי אבל חושבת כמו אילה.

נשמע שאת צריכה לעזוב

וואוו וואוו חברות, תרגיעו רגע,
מה זה האבחנות המוחלטות האלה שבאות מתוך 40 שורות כתובות.
סליחה! רגע להתבונן... להקשיב.
לא כל כך מהר רצים ומפרקים משפחה!
מה זה הדבר הזה!!!

אין כל ספק שלזוג הזה יש הרבה עבודה
לכל אחד מהם בנפרד וגם ביחד.
אבל בעיני בשלב זה לקפוץ לאמירות כל כך נחרצות מבלי למצות את כל שלבי הביניים
זה עוול.
וכל הנוגעים בדבר ישלמו את מחיר העוול הזה - אמא, אבא וילדים.

אין להשלים עם המצב כפי שהוא כרגע
וזה בדיוק מה ש זהרה מנסה לעשות.
אין לנו כאן מישהי שמשלימה עם המצב, אלא מנסה לשנות אותו, לבחון אותו, לטפל בו.

בהצלחה לך זהרה.

נכנסתי לדף הזה כי גם בעלי סובל מקשיי קשב וריכוז קשים (אם כי מתבטאים אחרת בחיינו)
ואנחנו עושים דרך מדהימה ביחד, עם כל הקשיים.

טיפול זוגי או יחידני אצל אנשי מקצוע סופר-מקצועיים יכול להוביל אתכם לדרך הנכונה.
גם אם היא תהיה דרך של פרידה, אבל לא בצורה של "לשבור את הכלים".
ויכול להיות שדווקא תצליחו לעשות מסע קטן-גדול ותוכלו להמשיך יחד.

אולי אפשר להראות לו את זה - כשקורה משהו והוא מתפרץ, להגיד לו שכשהוא לוקח ריטלין זה לא מגיע לזה

הי. המון פעמים הראתי, ותמיד היה לו איזה הסבר קלוש. "מאד התרגזתי אז זה קרה". "אם היית עושה ככה ולא אחרת זה לא היה קורה". הוא אטום, אטום לגמרי לכל הבנה שההתרגזות הזו קשורה למשהו אחר. וכנ"ל ההפך, כמובן. שהתנהגות רגועה קשורה לתרופה.

אני חושבת שלזהירות שלך יש חלק בכך שהוא לא מבין שיש לו בעיה.
לפעמים אני זהירה ולפעמים אני לא מצליחה, למרות שאני מודעת לתוצאות. כי כמה אפשר ללכת בין ביצים, כמה.

להגיד לו שטוב שהוא לקח את הריטלין ושאתם מסוגלים להיות ככה יחד. שככה נעים לך.
את זה הוא מבין. הוא חושב שאני דפוקה בראש שאני חושבת ככה, ושזה פסיכוטי לחלוטין אצלי שאני נרגעת כשאני רואה אותו לוקח את הכדור, אבל הוא מוכן להקרבה העצומה ("אני מרעיל את עצמי יומיום בשבילך"). לפעמים. הבעיה היא שהוא לא מאמין שזה באמת חשוב, ולכן הוא שוכח לעתים קרובות (או שבדרך כלל, לא ברור לי), ואם הוא שוכח, כלומר הוא בלי, ואם אני מעיזה לשאול במצב כזה אם הוא לקח היום או לא, אוטומטית יש עצבים. ואם יש עצבים הוא עושה לי דוקא ולא לוקח יותר, כי זה לא הזמן לג'סטות בשבילי... בקיצור הבנתם.

נשמע שאת צריכה לעזוב
אני לא מרגישה ככה. אני, ניחא. אבל הילדים? אני לא יכולה לקבל את האבסורד שבמצב הזה.

הי חרצית. כתבנו ביחד. כתבי לי, בבקשה, עוד.

לפעמים אני זהירה ולפעמים אני לא מצליחה, למרות שאני מודעת לתוצאות. כי כמה אפשר ללכת בין ביצים, כמה.
אני מקווה שלא ראית את זה כהאשמה או משהו כזה, כי זו לא היתה כוונתי.
מה שניסיתי להגיד הוא כשבאופן כללי מתאימים את הסביבה לדרישות מסויימות של אדם (גם כזה שסובל ממחלות אחרות ושונות מהותית) אמנם יהיה לו יותר קל להתמודד עם הבעיות שלו, אבל הוא יהיה פחות מודע לחומרתן.

_אין כל ספק שלזוג הזה יש הרבה עבודה
לכל אחד מהם בנפרד וגם ביחד._
זה בהחלט נכון. עם זאת, ממה שאני מבינה מפותחת הדיון, הוא לא ממש מעוניין לעשות את העבודה הזו. וקשה לנהל איתו דו שיח.
ואני לא יודעת אם צריך עכשיו לארוז וללכת, אבל אני כן חושבת שמשהו דרסטי צריך להיעשות כדי להראות לו שזו המשפחה שלו העומדת כאן על הפרק.
אבל אני לא יודעת מה.

קשה מאוד לפתור דברים עם מי שאינו מסוגל לשבת ולדבר. שלא מסוגל לעצור רגע ולהתבונן.
ואם אני מעיזה לשאול במצב כזה אם הוא לקח היום או לא, אוטומטית יש עצבים. ואם יש עצבים הוא עושה לי דוקא ולא לוקח יותר, כי זה לא הזמן לג'סטות בשבילי...
שפועל מתוך האגו במקום ממקום של מחשבה והבנת הסיטואציה.
שלא מבין שזה בעצם בשבילו.

לי, במקרים כאלה, פשוט נגמרים הכלים.
גם כלי העבודה וגם כלים להכיל בהם.

_מה זה האבחנות המוחלטות האלה שבאות מתוך 40 שורות כתובות.
סליחה! רגע להתבונן... להקשיב._
חרצית, האם קראת את:

זה באמת מאד מפחיד. כשהוא מתרגז, עפים לי דברים בבית. ועל מה, לעזאזל? על שטויות. אני מרגישה שאני חיה באוירה של פחד. רק שלא יתרגז... כבר כמה פעמים שבר דברים גדולים בבית. פעם אחת שבר לי יד. אני יודעת שהוא לא התכוון, אבל זה קרה. הוא זז כל כך מהר וחזק בעצבים שלו, שזה קרה. היו עוד המון מקרים קיצוניים ביננו.

מה שאת אומרת מעיד על חוסר ידיעה מוחלט בנוגע לאנשים אלימים.

זהרה יקרה, אני אומרת לך שאת חיה בגהינום, עם בנאדם אלים ומסוכן. הוא לעולם, אבל לעולם, לא ישתנה. את תמיד תפחדי ממנו והוא תמיד יהיה מסוכן ויפגע בך.

אבל הילדים?
מה שהם למדים עכשיו זה שאלימות וטירוף זה נורמלי. אם תמשיכי לחיות איתו את מסתכנת בכך שהם ייכנסו למערכות יחסים שיש בהן אלימות או שיהיו אלימים בעצמם--הם יחשבו שככה זה. זאת האחריות שלך שזה לא יקרה.
כל הכבוד על שפתחת את הדף ועל שאת כותבת פה בכנות. צריך להיות גיבורה בשביל זה.

הוא לעולם, אבל לעולם, לא ישתנה. את תמיד תפחדי ממנו והוא תמיד יהיה מסוכן ויפגע בך.

לא תמיד זה נכון. מניסיון.

(אולי במקרה הזה זה נכון - לא יודעת)

מה שהם למדים עכשיו זה שאלימות וטירוף זה נורמלי.

הם לא עדים לזה - בדרך כלל הוא עדין ומתוק. דוקא אני זו שמאבדת סבלנות לעתים קרובות יותר, אבל לעולם לא בכאלו רמות. בכל אופן - הדיון מבחינתי הוא לא אם אפשר או אי אפשר לחיות אתו ככה. אני לא יכולה לחיות אתו ככה. הדיון הוא מה לעשות עם זה שהוא לא רואה את הבעיה בכלל, למרות כל ההוכחות הנסיבתיות והרפואיות, ולכן לא ער לשום פתרון.

עבודה אישית וזוגית: הייתי פתוחה לזה תקופה ארוכה, אבל כרגע מרגישה שאני לא יכולה להמשיך. אולי, אם לא היתה תרופה, הייתי נותנת עוד המון צ'אנסים ומאמצים. אבל נתתי, בעצם, כמה שנים. אני מרגישה שאין טעם להמשיך בעבודה האישית לפני שהוא עובר את הסף הזה של להכיר בבעיה בכלל. ש-
_פשוט נגמרים לי הכלים.
גם כלי העבודה וגם כלים להכיל בהם._

הדיון הוא מה לעשות עם זה שהוא לא רואה את הבעיה בכלל, למרות כל ההוכחות הנסיבתיות והרפואיות, ולכן לא ער לשום פתרון.
לא הבנתי כל כך. האם את מבקשת עצות איך לשכנע אותו להודות בבעיה?
ואם הוא לא יראה את הבעיה שלו, האם את עדיין תסכימי לחיות איתו?

אני מבינה גם אותו. את העניין של לא לקחת תרופה שמשנה, למעשה, את המצב של מוחו.
זו תחושת חוסר שליטה איומה, וזה טריגר להמון דברים לא טובים.
מנגד, יש לו אחריות כלפייך וכלפי ילדיו.

אני הייתי אומרת, לשבת לשיחה עם איש מקצוע, שניכם, לשים את כל הקלפים על השולחן, ולראות אם הוא יבחר באופציה זו מרצונו ובדעתו.

אולי, לפעמים, מה שהוא צריך זה את הלגיטימציה של "לא לקחת. לא מכריחים אותי. מקבלים אותי כמו שאני" - ואז ההתנגדות לקחת את התרופה תיעלם.

ואולי כבר ניסית את כל זה.

בכל אופן, אני יודעת מהכיוון ההפוך, שהיה לי דיון מעמיק מאוד עם בעלי לאחר הלידה של הבכור, האם לקחת כדורים נגד דיכאון או לא. (הייתי בדיכאון של אחרי לידה).
אני הייתי אנטי, אנטי במידה כזו שהרגשתי שמנסים לסמם אותי נגד רצוני. ממש.
ההרגשה הייתה איומה, ולא נתתי יד לזה.
היום אני יודעת, שאם הוא היה מציג את זה בצורה "רכה" יותר - אולי לא הייתי מתנגדת כל כך.
מצד שני אולי כן.

האם הוא נגד כל עזרה? האם ההתנגדות היא לריטלין או גם לטיפול הומאופטי/פרחי באך וכו'?

_האמת?
כשכתבת בסוף שאתם על סף גירושים, זה קצת הקל.
נכון, זאת בחירה שלו אם לקחת ריטלין או לא, אבל זו בחירה שלך אם להשאר שם ולשתף פעולה. ואז - בחירה שלו האם לשתף פעולה איתך ולקחת ריטלין או לזרוק את הכל ולתת לך ללכת._

הי זהרה
אני מאד מבינה אותך. לא יודעת מה יעץ, חוץ מללכת למומחה להפרעות קשב שימליץ על התמודדויות התנהגותיים כמו טיפול קוגניטיבי, שחיה , אומנויות לחימה שעוזרים גם הם לצדדים הגופניים של הפרעת קשב ופחות נתפסים כ"מרעילים".
יש ספר(שכחי את שמו) של רופא נוירולוג ישראלי שיש לו הפרעת קשב וגם לרבים מבני משפחתו, הוא מירושלים. הוא מעביר סדנאות. בין היתר הוא ממליץ על פעילות גופנית יומיומית של לפחות חצי שעה-ארבעים דקות בבוקר.
חוצמיזה תתיעצי בפורום של הפרעת קשב בתפוז ואם עוד לא צא לך לקרוא ספרים בנושא יש כמה ספרים שכדאי לך מאד לקרוא.

מה לעשות עם זה שהוא לא רואה את הבעיה בכלל

אולי יעזור לצלם אותו במצלמת וידאו, או לפחות להקליט?
לצלם בזמן ההתקפים - כדי שבזמן רגוע יותר יראה את עצמו, ויבין איך הוא מתנהג כשהוא בהתקף.
ואולי לצלם גם בזמן רגוע - כדי שיראה את ההבדל.

לא כל כך מהר רצים ומפרקים משפחה!
זה בטוח.
קטונתי מלתת עצה פה, רק מאחלת בהצלחה רבה ושואלת-
האם יש משהו אחר (אולי שאת יכולה לעשות) שירגיע אותו חוץ מריטלין?
אני מניחה שאתם ביחד כבר די הרבה זמן ואת יודעת מצבים טובים יותר, ועכשיו זה מצב שנמאס לך, אבל חישבי - איך לעזור לו , חישבי מה את יכולה לעשות כדי להציל את נישואיכם,
אני אישית נגד תרופות למיניהם כי זה לא לטפל בבעיה ממש, זה רק דרך להשקיט אותה, וזה לא פיתרון, דברי איתו בשקט תאהבו ,

היפראקטיבי זה ענין אחד ואלים זה ענין שני. אולי הם קשורים אך הם שני ענינים שונים.
בנושא "היפראקטיבי" קטוניתי מליעץ.
בנושא "אלים" - לדעתי, אין להישאר במערכת יחסים שבה יש אפשרות לאלימות (פיזית - ואני בהחלט מבדיל בין אלימות פיזית לאלימות מילולית).

אני אישית נגד תרופות למיניהם כי זה לא לטפל בבעיה ממש, זה רק דרך להשקיט אותה, וזה לא פיתרון
נינה, הדברים שלך כל כך מרגיזים ומקוממים ואיומים, שממש אין לי מלים לתאר אותם. אולי את מאוד צעירה וחושבת שאת יכולה לדבר מתוך חוסר ידיעה. אבל מי שחולה צריך תרופות, והמחשבה שאפשר להתגבר על כל דבר בלי תרופות היא קשקוש גמור. ואם היה לך טיפת ניסיון היית יודעת שממש לא ראוי להגיד דברים כאלה מתוך בורות.

דברי איתו בשקט תאהבו ,
כן?? ואללה. ואת באמת חושבת שזה ימנע את ההתפרצות הבאה?

כל מי שחושבת ככה ואומרת למי שחיה עם אלימות לדבר בשקט ולאהוב היא בעצם דוחפת אותה להישאר בתוך זוועה.

אני אישית נגד תרופות למיניהם כי זה לא לטפל בבעיה ממש, זה רק דרך להשקיט אותה, וזה לא פיתרון
לפעמים כדי לפתור את הבעיה מהשורש צריך משהו שיאפס את המערכות. אם יש לך מיגרנה מטורפת, נגיד, דיקור ושינוי תזונה יכולים לעשות המון דברים טובים, אבל את צריכה להיות מסוגלת לצאת מהבית כדי לפגוש את המדקר וכדי לעבור בחנוטבע ולקנות אוכל מזין. ובשביל להיות מסוגלת לעשות את זה, לפעמים צריך איזשהו כדור.
ולאט לאט יורדים מהתרופות וממשיכים פשוט לחיות.

דברי איתו בשקט תאהבו ,
אם הבנתי נכון, הם כבר אחרי השלב הזה. לא עזר.

מרגיעון: כשאת לא יכולה יותר, אל תכילי.

לדעתי יש המון הבדל בין איש שהוא אלים, קרי האלימות אצלו נובעת מחוסר כבוד, ילדותיות וכ"ו, לבין אדם עם הפרעה אורגנית - כימית.
לא היינו הך ולא רצוי להתייחס כהיינו הך.

גם אני חושבת שלפעמים אין מנוס מתרופות, אבל "בהלת הרטלין" איננה מוצדקת גם היא.

מה לעשות עם זה שהוא לא רואה את הבעיה בכלל, למרות כל ההוכחות הנסיבתיות והרפואיות, ולכן לא ער לשום פתרון.
הוא לא רואה כי אינו רוצה/יכול לראות. מה שהוא מצליח לראות זה את הנזק של הריטאלין. הוא אטום לשאר מסיבות טובות שלו.
הבעייה אינה תיקשורת בנושא הריטלין אלא תיקשורת בכלל.
גם אני ממליצה על הדף
סימני התעללות בזוגיות

לא רציתי להרגיז,
מדברת מניסיון?, דווקא לא חשבתי שדעותי לגבי כדורים חריגות כאן,
ההתנהגות שלו היא סימפטום למשהו, הוא רוצה להעביר לך מסר, הוא זקוק לעזרה ממך את, אישתו, הוא גם סובל מזה, וזה יכול להיות די מעליב לדרוש ממנו נגד רצונו לקחת ריטלין.

הבעל שלי הוא לא איש אלים. אני לא יודעת איך להסביר, הרי קרו ביננו דברים אלימים בכל קנה מידה (גם אם נדירים). אבל זה כאילו לא הוא, זה כאילו משהו שלא בשליטה שלו, לא ברצון שלו, הוא בעצמו יודע, גם תוך כדי, שהוא מגיב בצורה לא פרופורציונלית. זה כל כך לא האופי שלו שאפשר להשתגע. וזה תמיד, תמיד תמיד מתחיל מאיזו אי הבנה שלו, שבחוסר השקט ובחוסר הסבלנות הכרוניים שלו הוא משלים לעצמו איזה תרחיש ואז כועס עליו. למשל, אני אתן דוגמא ממש קטנה ותלושה - אני הולכת בחדר, ובטעות אני נתקלת לו ברגל. הוא חושב שהתכוונתי לבעוט בו בכוונה, זה ענין של שבריר שניה, ולפני שאני קולטת הוא כבר מלחמה.

למה אתם מפנים אותי לדף סימני התעללות בזוגיות? כדי שאבין שיש כאן התעללות?

בכל אופן הקושי היותר יומיומי שלי הוא לדבר אתו. פשוט לתקשר. להתחיל משפט, ולדעת שאוכל לסיים אותו בעצמי לתוך הראש שלו, בלי שהוא כבר הכתיב לעצמו את הסוף בחשיבה המהירה שלו. להתחיל נושא בלי שהוא ימצה אותו בשניה שהתחיל. למשל, כרגע אנחנו נמצאים בסיטואציה בה אנחנו חייבים להחליט משהו מאד מהותי לגבי המגורים שלנו. אני פשוט לא מצליחה לפתוח את הנושא הזה בכלל. רק כשהוא על כדורים אני יכולה לפתח שיחה על משהו שלא ממש מרתק אותו - ולזכות להדדיות בשיחה.

לגבי טיפולים אחרים, מטפלים וכד' - שום דבר לא בא בחשבון, הרי הוא לא מכיר בבעיה.
לגבי לצלם אותו במצבים שונים - אני לא מרגישה טוב לעשות דבר כזה. אבל לפעמים אני משווה דברים (אתה רואה איך הצלחת לשחק מונופול עם הילד? הרי אתמול כשהיית בלי לא הצלחת אפילו לזכור באיזה צבע החייל שלך, וקמת אחרי דקה וחצי). לכל ההשוואות האלו, שעושות לנו מאד רע באופן כללי (זה באמת נורא לא נעים להיות בצד שלו בסיטואציה כזו) יש לו תירוץ. למשל - אתמול הייתי מאד עייף ובגלל זה לא התרכזתי.
אורורה - תודה על ההבנה שלך. ושל ג'וניפר, ושל כל מי שכתבה לי ושרואה אותי וכל מי שאכפת לו ממני - המון המון תודות!

לא חייתי עם בעל ADHD, אבל התמודדנו עם בעיה נפשית אחרת, יחסית קלה. עדיין היה קשה קשה.
נינה - כל כך לא הוגן להכריז
הוא רוצה להעביר לך מסר, הוא זקוק לעזרה ממך את, אישתו
לא יכולה אפילו להתחיל לומר עד כמה לא הוגן להטיל את האחריות על האשה. לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לך את עומק התסכול של לראות את האיש שאיתך סובל, וכמה שלא תביני תכילי תדאגי ותרצי לעזור, מה שיש לך לתת הוא לא מה שהוא זקוק לו. ועוד להרגיש אשמה כשאת קוראת בבאופן שאת אמורה להיות זו שתושיע אותו, אבל כשלת ובגדול?

זהרה - שוב, לא מדברת מנסיון אלא מתחושת בטן. קטונתי מלייעץ לגבי ההקשבה, אולי רק לתקשר (גם) באמצעות אימיילים/מסרים/סקייפ וכך יהיה לו קל יותר? לגבי האלימות, הייתי מבהירה (שבר לך יד?! את אדם מאוד, מאוד סלחן) שאין. אין אין אין אלימות. It's up to him להחליט על דרך טיפול אבל אין התפרצויות זעם ועל אחת כמה וכמה התפרצויות שכוללות פגיעה גופנית בך. שיטפל בעצמו ושיביא את עצמו למצב שאין אלימות.

לא קוראת לך לקום ולעזוב, לא קוראת לך לקבל באהבה את כל מה שהוא זורק עלייך (ועוד להרגיש אשמה שאת לא מספיק מכילה ומתחשבת ומעיזה להתעצבן עליו). לומר לעצמך ולו שאין יותר אלימות ושיטפל בזה כראות עיניו, אותך מעניין רק מבחן התוצאה.

(לא רוצה לחשוב על הדף הכל כך עצוב שיש כאן, שמתחיל בבעיה לכאורה פעוטה - אבא מאפשר ג'אנק פוד והרבה מדי מחשב וטלויזיה, ומסתיים בשברון לב גדול).

ההתנהגות שלו היא סימפטום למשהו, הוא רוצה להעביר לך מסר, הוא זקוק לעזרה ממך את, אישתו,
נו, באמת.
אוי ליהירות ולבורות.
זאת לא העברת מסר זאת בעיה אורגנית, פיזית, שכפי הנראה גם משפיעה על האישיות.

אגב, גם מי שמעביר מסר בלזרוק חפצים, לא ראוי להקשיב לו. המסר לא נפרד מאיך שהוא מועבר.

את מתארת משהו מאד מאד לא פשוט.
אדם שלא רואה שיש לו בעיה שמשליכה על החיים של כל המשפחה שלו.
הרי חלק מהפיתרון זה להכיר בבעיה.
אחרי שמכירים אז אפשר לדבר על פתרונות אחרים ואני דווקא מהמתנגדות לתרופות, אך לא מהמתנגדות לטיפול ובעייני בין לחיות כך ללחיות עם תרופות ברור שעדיף תרופות.
האם הצעה של אופציות אחרות עלתה ביניכם?
כמו ששאלו כאן: הומיאופתיה, פרחי באך ?
אישית אני מכירה על עצמי קושי להתרכז (לא ברמות שתיארת אבל כן שהמחשבות רצות לכל הכיוונים) ובעיה של התפרצויות זעם (שמעולם לא הגיעו למימדים כאלה או לאלימות כזו) וכן חלק גדול מזה נפתר דווקא בטיפול של שיחות שעזר לי מאד מאד להתמקד, יחסית לעצמי כמובן. לילדה שלי אני קבוע נותנת פרחי באך וזה לגמרי הופך את הבית שלנו מבית משוגעים לבית נעים פלוס.

האם ההתנגדות שלו היא דווקא לתרופות? האם הוא מוכן לנסות דברים אחרים ואותם הוא כן יקפיד לקחת?
צריך לתת לו כלים שיחזקו אותו, אבל אני מניחה שאת לא שם.
בכל מקרה, לחיות בתוך הדבר הזה, לא מומלץ בכלל, את לא צריכה להסכים לזה. אני לא יודעת אם התנאי צריך להיות יטלין או גירושין, אבל בטח ובודאי שטיפול או גירושין ואני מאלה שממש לא ממליצות בדרך כלל לנשים יאללה לעזוב אתהבית , רק שלחיות ככה זה נורא, מניסיון.

למה אתם מפנים אותי לדף סימני התעללות בזוגיות? כדי שאבין שיש כאן התעללות?
כן.

אני אתן דוגמא ממש קטנה ותלושה - אני הולכת בחדר, ובטעות אני נתקלת לו ברגל. הוא חושב שהתכוונתי לבעוט בו בכוונה, זה ענין של שבריר שניה, ולפני שאני קולטת הוא כבר מלחמה
מה שאת מתארת אופייני לכל בן זוג אלים. קלאסי ממש. זה שהוא סובל מהפרעת קשב זה עניין משני. למען האמת, יכול להיות שכל בני הזוג האלימים סובלים מהפרעת קשב, את מבינה? זה לא משנה!
אבל לא כל מי שסובל מהפרעת קשב מתנהג באלימות כלפי אשתו.
עכשיו, מה זה "הוא כבר מלחמה"?
לעניות דעתי - ואני מדגישה שזו דעתי מתוך התבוננותי בנושא האלימות ולימודי בנושא לאורך עשר השנים האחרונות לפחות - לא רק "אלימות פיזית" היא "מלחמה". ובשביל זה אני ממליצה על הדף מלים הורגות יומן קריאה.

אם הוא מגיב בבעיטה חזרה זו אלימות.
אם הוא מגיב בלזרוק עלייך חפץ כלשהו זו אלימות.
אם הוא מגיב בזריקת חפץ כלשהו סתם ככה בבית זו אלימות.
אם הוא מגיב בצעקה או בקללה או באיומים או בהאשמה או בכל תגובה תוקפנית שנעשית במלים או בתנועות או במחוות גוף אפילו ללא קול - זו אלימות!!!!!!
ולכן, לי אישית בכלל לא חשוב לדעת למה בדיוק את מתכוונת כשאת כותבת "הוא כבר מלחמה".
כי אני מבינה אותך, ואני מאמינה שלא חשוב איזו מהתגובות שרשמתי או דומה להן ננקטה נגדך - את יודעת היטב שהתגובה שלו היתה אלימה, ואת יודעת היטב שהוא, במצב הזה, תמיד מגיב כאילו תקפת אותו, הנחת היסוד שלו בעולם (כשהוא לא על ריטלין) היא שכל דבר שקורה מסביבו ואפילו טיפה גורם לו אי נוחות - הוא התקפה מכוונת נגדו שצריך להגיב עליה באלימות מיידית.

זה לא שונה בעיני מאדם שחי כאילו יש חייזרים ירוקים מסביבו כל הזמן, והוא כל הזמן מרגיש את עצמו חייב להתגונן מפניהם.
הוא באמת מתפלא שאת לא רואה את החייזרים הירוקים, אבל זה לא גורם לו לחשוב שיש בעיה בראייה שלו, אלא שהבעייה היא בך, שאת מכחישה את קיומם של החייזרים.

אמרת שאת רוצה פרידה.
לדעתי זה הפתרון היחיד ההגיוני במצב שאת חיה בו.
מה עוצר אותך?

את מחפשת מאיתנו לעזור למצוא עוד דרך כדי לא לפרק את הנישואין האלה?
אני רואה פה רק חצי אחד מהזוג הזה שרוצה להציל את הנישואין. אותו חצי שסלח על יותר מדי דברים שאסור היה לאפשר אפילו פעם אחת ויחידה.
האיש שלך חי בלה לה לנד. הוא לא במציאות בכלל.
אני לא מאמינה שהאיש שלך מסוגל לקלוט תרחישים היפותטיים, את מבינה? אני חושבת שהוא מסוגל אך ורק להבין את מה שיש כאן ועכשיו, וכאן ועכשיו, בעיניו, אשתו אוהבת אותו וחיה איתו.
אני לא מאמינה שהאיש שלך מסוגל לקלוט דברים כמו "אם לא תשתנה אנחנו ניפרד ויהיה לך כואב".
אולי אחרי פרידה הוא יקלוט מה המציאות. כשזו תהיה המציאות שלו, אז הוא יהיה מסוגל להבין מה יש. ואם אז המצב לא ימצא חן בעיניו, אולי אולי הוא יחליט לעשות משהו כדי לתקן.

בדיוק אתמול דיברתי עם חברה, היא סיפרה על אבא שלה שתמיד היה ועדיין מתפרץ עליהם בכל פעם שמשהו מרגיז אותו, בפעם האחרונה אלה היו הכלים במטבח שלא היו שטופים.
אמא שלה תמיד היתה ועודנה, מרגיעה את הרוחות ואומרת "הוא לא התכוון לזה, הוא לא אשם" תמיד ככה, כל החיים.
אחותה הגדולה של אותה החברה, התחתנה עם גבר שמתחיל לאחרונה להיות אלים כלפיה ובשיחה בין האחיות התברר שכבר מהתחלה, בגילויי אלימות אחרים, לא פיסיים, היא היתה אומרת לעצמה את המשפט אותו למדה טוב טוב בבית "הוא לא התכוון לזה, הוא לא אשם"
כשקראתי את מה שכתבת אבל זה כאילו לא הוא, זה כאילו משהו שלא בשליטה שלו, לא ברצון שלו היה לי ברור שכל כך כואב לך לראות שזה כן הרצון שלו, שהוא בוחר להיכנע לחוסר השליטה, ולשליטה, שאת בוחרת להגיד שלא.
לעניות דעתי, לומר שזה לא ברצון שלו זה לזלזל בו. לזלזל במעשיו, לזלזל באמירותיו.

מחזקת אותך.

הי. אתן כותבות דברים מאד קשים שקשה לי לקרוא.

את אדם מאוד, מאוד סלחן
לקח לי מעל שנה לסלוח

אמרת שאת רוצה פרידה.
לא רוצה ולא אמרתי

האיש שלך חי בלה לה לנד. הוא לא במציאות בכלל.
אני יודעת

ואם אז המצב לא ימצא חן בעיניו, אולי אולי הוא יחליט לעשות משהו כדי לתקן.
כמו מה?

(כי אני לא יודעת מתי להזהר ומתי לא!).
אבל זה כאילו לא הוא, זה כאילו משהו שלא בשליטה שלו, לא ברצון שלו, הוא בעצמו יודע, גם תוך כדי, שהוא מגיב בצורה לא פרופורציונלית. זה כל כך לא האופי שלו שאפשר להשתגע. וזה תמיד, תמיד תמיד מתחיל מאיזו אי הבנה שלו, שבחוסר השקט ובחוסר הסבלנות הכרוניים שלו הוא משלים לעצמו איזה תרחיש ואז כועס עליו. למשל, אני אתן דוגמא ממש קטנה ותלושה - אני הולכת בחדר, ובטעות אני נתקלת לו ברגל. הוא חושב שהתכוונתי לבעוט בו בכוונה, זה ענין של שבריר שניה, ולפני שאני קולטת הוא כבר מלחמה.
בדברים שכתבת יש כמה נורות אדומות.
הדוגמא של חוסר הבנה - הרי אפשר היה לפרש את המצב גם בדרכים אחרות.
העובדה שכתבת שאת מרגישה שאת חיה בפחד ואת לא יודעת מתי להיזהר ומתי לא - למה את צריכה להיזהר בביתך שלך? מהאיש שלך?

אני מאובחנת עם ADHD לא לוקחת ריטלין.
מה שכתבת על מעבר נושאים מהיר בראש אני מבינה לחלוטין. גם אני כזו וזה באמת מתקשר ישירות לבעיה.
אבל עם הרבה מאמץ טיפול עצמי וממוקד אני כן יכולה לנהל שיחה שלמה על נושא.
אני אמא לילדים אני חייבת לקחת על עצמי אחריות ולהתמקד לפחות חלק מהיום...

כל מקרי האלימות שתיארת - בעיני אין להם מקום משום סיבה בין מבוגרים.
ובעיקר אם, כדברייך, הוא מבין שהוא מגיב בצורה לא פרופורצינאלית .
אם הוא לא רוצה לפרק את המשפחה שיטפל בעצמו.
לא רוצה ריטלין - אני מבינה גם אני לא רציתי זה עשה לי רע כשניסיתי. אבל חיפשתי פתרונות אחרים במקומות אחרים.
לא החלטתי שזה מה יש ומי שרוצה יחיה איתי ככה כי יש דברים בתוך זה שמפריעים לניהול חיים תקינים ובהחלט אפשר ללמוד לעבוד על זה.

מה הדרכים חוץ מריטלין? ברפואה המשלימה יש כאלה שטוענים להצלחה בטיפול בנושא למשל. כל אחד ומה שמתאים לו.

זהרה, יש כאן כמה עניינים שלא בהכרח קשורים אחד לשני.
הנטיה שלו להשלים משפט שאת התחלת (וליצור סלט מהשיחה) זה משהו שלא קשור לאלימות. זה כן קשור לחוסר סבלנות אבל לא חייב להגיע למצב של אלימות. אבא שלי נוהג כך והוא לא אלים. וזה באמת קורה לאנשים מהירי ופזורי מחשבה.

זריקת חפצים, קללות והרמת יד- הן אלימות לשמה, איך שלא תסתכלי על זה. ועצם זה שאת "הולכת על ביצים" מעיד על כך שאינך חשה בטוחה וזה דבר קשה מאד, שאדם לא יכול להיות טבעי וספונטני אלא מחושב וזהיר פן יאונה לו רע.
גם בזמנים שבהם הוא "רגוע" את מפחדת וחשה מאויימת, נכון?

אם הוא מגיב בבעיטה חזרה זו אלימות.
אני לא לגמרי מסכימה, אבל לא לגמרי חולקת.
אני חושבת שהרבה אנשים, גם כאלה שלא אלימים בד"כ, היו מגיבים בבעיטה חזרה, בעוצמה מסויימת, אם היו בועטים בהם.
אבל לא בעטת.
ועצם זה שהאסוציאציה הראשונה שלו, הפרשנות הראשונה שעלתה בראשו למה שקרה היא שבעטת בו, זה מה שגורן לי לחשוב שהאלימות היא הדבר הראשון שהוא חושב עליו, הצורה הראשונה בה הוא יודע לתקשר, יותר מעצם הבעיטה עצמה.
_אין אין אין אלימות. It's up to him להחליט על דרך טיפול אבל אין התפרצויות זעם ועל אחת כמה וכמה התפרצויות שכוללות פגיעה גופנית בך. שיטפל בעצמו ושיביא את עצמו למצב שאין אלימות.

לא קוראת לך לקום ולעזוב, לא קוראת לך לקבל באהבה את כל מה שהוא זורק עלייך (ועוד להרגיש אשמה שאת לא מספיק מכילה ומתחשבת ומעיזה להתעצבן עליו). לומר לעצמך ולו שאין יותר אלימות ושיטפל בזה כראות עיניו, אותך מעניין רק מבחן התוצאה._
מסכימה עם כל מילה.

_ואם אז המצב לא ימצא חן בעיניו, אולי אולי הוא יחליט לעשות משהו כדי לתקן.
כמו מה?_
את זה הוא יחליט. והוא יעשה. זה לא נכון שאת תקחי על זה אחריות.

_אמרת שאת רוצה פרידה.
לא רוצה ולא אמרתי_
את צודקת. קראתי שוב וראיתי שפירשתי אותך ככה, אבל בעצם לא כתבת את זה. כשכתבת:

אני לא יכולה להמשיך ככה. אני מאד אוהבת אותו (או שאהבתי פעם? לא יודעת) אבל לא מסוגלת לחיי הפחד וחוסר התקשורת האלו. עם כדור אחד קטן ומסריח החיים שלי יכולים להיות טובים בהרבה, ושלנו כמשפחה, לאין הכר. אבל הוא לא רואה את הבעיה ולא מוכן להתחייב לקחת. אז אנחנו על סף גירושים

אז חשבתי שאת אומרת שיזמת את הגירושין מפני שראית שאת "לא יכולה להמשיך ככה", "לא מסוגלת לחיי הפחד וחוסר התקשורת האלו" וגם מפני שאמרת:
_פשוט נגמרים לי הכלים.
גם כלי העבודה וגם כלים להכיל בהם_

אבל אז ראיתי שבמקום אחר כתבת שאת לא רוצה לעזוב.

כלומר, הפיתרון היחיד שאת רואה הוא שהוא ייקח ריטלין. אבל הוא מסרב.
ואת יודעת, האדם היחיד שיש לנו שליטה על מעשיו הוא - אני.
אין אדם שיכול להכריח אותו לקחת ריטלין. אם תתלונני על האלימות שלו (תיאורטית) יש אולי סיכוי שהוא ייעצר (תיאורטי) ואולי אפילו יישלח לטיפול בכפייה (עוד יותר תיאורטי), ועדיין לא חושבת שאפשר להכריח אותו לקחת ריטלין...

אני מסכימה איתך לגמרי כשאת אומרת
אני לא יכולה להמשיך ככה
לא מסוגלת לחיי הפחד וחוסר התקשורת האלו
אני פשוט חושבת שהמסקנה כתובה על הקיר.

אני חושבת שאין מה לשבת ולחכות שהוא יעשה משהו, כי הוא לא עושה ולא רוצה וזה כבר הוכח לך במשך שנים.

אני גם חושבת, כמו שכתבתי, שאין גם דרך אחרת לגרום לו לעשות מה שאת רוצה שהוא יעשה. אם זה מה שאת מבקשת מאיתנו אז לדעתי זה לא קיים. מה נגיד לך, תמצאי ריטלין בטיפות ותטפטפי לתוך המשקה שלו בלי שירגיש?

לכן לדעתי המסקנה היחידה המתבקשת היא שאת צריכה להחליט:
האם את מוכנה להמשיך לחיות ככה אף על פי שאת אומרת "אני לא יכולה"?
(עננים בקפה היתה אומרת כאן - הניסוח במלים שלי, רוח הדברים שלה: "מה זה אומר שאת 'לא יכולה' אם במעשים שלך את מוכיחה שאת יכולה וחצי? את חיה איתו, לא? את ממשיכה לחיות איתו, לא? אז אל תגידי 'אני לא יכולה ולא מסוגלת ואין לי כוחות ואין לי כלים'. את כן יכולה, את כן מסוגלת, יש לך כוחות, זו את שבוחרת להמשיך לחיות איתו ולסבול. בזה שאת נשארת לחיות איתו, את מבצעת בפועל בחירה יומיומית להמשיך לחיות איתו. בפועל, את אומרת שאת סובלת, ואת מתלוננת עליו, ואת מצפה שהוא יעשה שינוי - אבל אם את מסכימה להמשיך לחיות ככה, מה זה אומר?").

אם את מוכנה (נימוקים יש לך: זה לא הוא, הוא לא מתכוון, הוא יכול להיות אחרת, הילדים כמעט לא נחשפים לזה, אני לא רוצה לעזוב, אני לא רוצה להתגרש, וזו רשימה לא ממצה) אז תשלימי עם זה שאלה חייך. פשוט תקבלי אותו איך שהוא, היפראקטיבי ואלים ובלתי ניתן לתקשורת ובלי ריטלין והכל. תגידי לעצמך: נפל עלי, אבל אני בוחרת לחיות איתו על כל חסרונותיו כמו שהוא על פני לעזוב אותו, כי זה סדר העדיפויות שלי האמיתי.
יש אופציה בודהיסטית כזאת, נדמה לי. את יכולה להחליט לבחור בחיים האלה איתו פשוט מעצם העובדה שברור לך שאת לא רוצה פרידה. באמת לבחור. באמת לקבל באהבה חיים עם אדם אלים שמתנהג אלייך כאילו את האוייב שלו ואין לך אפשרות לתקשר איתו בשום צורה.

לא יודעת מה יקרה אם תבחרי באופציה הזאת בשלמות.
זו לא האופציה שאני אישית מאמינה בה.
אבל אומרים שדברים נפלאים קורים בחיים לאנשים שמסוגלים לבצע אותה. אז למען היושר, אני מרגישה חובה לציין את האופציה.

אם את לא מוכנה, אבל לא מוכנה באמת, כלומר עומדת מאחורי מה שכתבת ואת הפסקת לחלוטין להיות מוכנה לחיות עם כל זה - אז לדעתי האופציה היחידה שנותרה לך היא פרידה. הוא לחוד, את והילדים לחוד. לא משנה אם גירושין או פתרונות אחרים.

אני רואה ששוב אני כותבת לך דברים קשים. זהרה, זה מפני שנגעת ללבי. את חיה חיים קשים מאוד. ואני לא יודעת אם הפנמת עד הסוף שלא מגיע לך לסבול ככה. איפשהו במהלך חייך למדת שמותר להתנהג אלייך ככה. כואב לי הלב לקרוא את זה.

ולגבי זה:
_את אדם מאוד, מאוד סלחן
לקח לי מעל שנה לסלוח_
את רק מחזקת את הדברים. המשכת לחיות איתו! לא הראית לו בשום צורה שאין מצב לעשות לך דבר כזה ולהמשיך ללכת! כלומר - לא הצבת גבול. לא חתכת כל המשך. איפשרת שהחיים יימשכו כאילו לא קרה כלום - מבחינתו, כי אם את בתוכך בלעת רגשות קשים ואף אחד מהם לא בא לידי ביטוי כלפיו באופן שהוא מסוגל להבין בכלל, אז מסמסת. טייחת. מחקת. איפשרת.
זה המקום להדגיש: אני לא מאשימה אותך. לחלוטין לא. אני עצובה בשבילך וכואבת בשביל כולנו כי אנחנו כל כך לא קולטות שאפשר להגיב אחרת!

האם יש במילון שלך בכלל האופציה לא לאפשר פגיעה בך? האם את יודעת איך עושים את זה? איך זה נראה? מה עושות נשים שבן זוגן מעולל להן כאלה דברים והן "לא סולחות"?

יש פה דף (חיפשתי ולא הצלחתי למצוא) שבו תיארה אמא נמרה איך היא כבר כילדה ידעה לא לאפשר פגיעה בה, מה אמא שלה לימדה אותה, ואיך היא לימדה את אחותה להתנהג בסיטואציה שבה גבר מבוגר ניסה להטריד אותן. הייתי רוצה שהסיפור הזה יהיה קריאת חובה לכולם. זו דוגמא ומופת לדברים שמעטות מאיתנו יודעות.

ודרך אגב, שלא תחשבי שאצלי כל התשובות. חשוב לי להדגיש שאני לא כותבת ממקום מתנשא של מי שנוזפת בך ומטיפה לך, אלא ממקום איכפתי שרוצה לעזור לך ולנשים אחרות שקוראות בדף הזה ונמצאות במצב דומה לשלך, קודם כל לצאת מהעיוורון.

ואני מכירה לפחות חמש נשים באתר הזה שיודעות את התורה ויודעות ללמד אותה: התורה שמלמדת איך "לא לאפשר פגיעה בך". איך עושים את זה, איך זה נראה, ומה עושות נשים שבן זוגן מעולל להן כאלה דברים והן לא סולחות.

יש לי שאלה אלייך.

האם את יכולה לומר ש{{}}אין סיכוי שמחר הוא שוב ישבור לך את היד? או יפגע בך בצורה קשה אחרת? או בילדים?

מדהים איזה מנגנוני הגנה אנחנו מפעילים רק כדי לא להסתכל למציאות בעיניים . .
דוגמא: זהרה, את שואלת "למה אתם מפנים אותי לדף סימני התעללות ? " ...
פשוט, כי אנחנו רואים את מה שאת נתת לנו לראות ומסרבת לראות זאת בעצמך .

האם את יכולה לומר שאין סיכוי שמחר הוא שוב ישבור לך את היד? או יפגע בך בצורה קשה אחרת? או בילדים?

בילדים אין סיכוי בעולם.
בי, אני מאמינה שעברנו הרבה מאז. דשנו ודשנו המון בטיפול הזוגי. עברו כשלוש שנים מאז, והאהבה והעדנה שבו אליו כבעבר. אבל אני לא שקטה, כי עדין נשאר בי מהפחד, בי בתוכי, ועדין יש את התסכול היומיומי של חוסר התקשורת. ועדין, גם אם הוא לא מתפרץ כבעבר, אני רואה לפעמים את הזיק הזה של "עכשיו אני עצבני ומנסה לרסן את עצמי", וזה מלחיץ אותי.

הוא לא אשם בזה שיש בו אלימות.
אבל זה המצב !

השאלה, אם מגיע לך לחיות בחיים של פחד מתמיד?
האם לא מגיע לך טוב יותר?

פעם הייתי בזוגיות שאני הייתי בה אלימה, זה היה ספציפית כלפי בן הזוג, היה בו משהו שהיה אדיש מידי וזה שיגע אותי, חייבת לציין שלבני זוג אחרים לא ההיתי אלימה.
אני לא מאשימה אותך חס וחלילה רק רוצה לתת לך את נקודת מבטי.

צריך לתת לו כלים שיחזקו אותו, אבל אני מניחה שאת לא שם.
לי באופן אישי המשפט הזה העלה את הסעיף. היא פתחה דף במיוחד כדי לקבל עזרה, לראות איך אפשר לצאת מהמצב הנוראי, לקבל כלים לפתרון, למה ככה להקטין ולזלזל?

בשמת א, את כותבת נורא יפה, מילים מאוד נכונות, שיצאו לך מהלב ובאו במטרה לעזור. אבל לא כל דבר הוא שחור ולבן, ולפעמים קשר בין זוג הוא קצת יותר מורכב מאשר "הוא שבר לי את היד אז אני אעזוב אותו". כשהזוגיות שלי הייתה במשבר, כולל פרידה זמנית, מה שאני חשבתי, כמו פותחת הדף האמיצה, הוא איך לעזור לבנזוג ולשפר את הזוגיות, לא לשבור את הכלים ולעזוב אותו. המחשבה שאם היא נשארת בנישואים הקשים האלה זה בגלל ש איפשהו במהלך חייך למדת שמותר להתנהג אלייך ככה_ בעייתית בעיניי.

זהרה, ברור שלפרק זוגיות זה קשה. השאלה אם את מאמינה שהוא יכול להשתנות? שהוא בכלל רוצה להשתנות? כי אחרת, כמו שבשמת אמרה, או שתקבלי אותו כמו שהוא, או שתעזבי. כי כרגע את סובלת, ומשהו צריך להשתנות במציאות שלך. השאלה היחידה היא האם השינוי יבוא ממנו או ממך.

השאלה אם את מאמינה שהוא יכול להשתנות? שהוא בכלל רוצה להשתנות?

אני מאמינה שהוא יכול, עם עזרה. לגבי אם הוא רוצה, אני מאמינה בכל לבי וישותי שאם היה מבין, היה רוצה. מבין כמה הוא מפסיד מזה שהוא מדלג על העולם הזה, לא מצליח להיות בו כדי לחוות אותו. אני יודעת שזה נשמע רע, מתנשא, מה שתגידו. אבל ככה אני מרגישה.

***

אז איך נראים החיים עם בן אדם היפראקטיבי? איך נראים החיים עם בן אדם חסר סבלנות ואימפולסיבי באופן קיצוני?

למשל,
הוא רוצה להתחיל ליסוע אבל הילדים עוד לא חגורים. אני אומרת רגע, אבל הוא מתקדם ונעצר, מתקדם ונעצר, עד שאנחנו מסתדרים. וגם ברמזור אדום, לא מסוגל לעמוד במקום עם האוטו. מתקדם ונעצר כל הזמן, עד שירוק.
ובבוקר כשהילדים צריכים לצאת, הוא מלביש אותם כל כך מהר, שאין מצב שזה יהיה מתואם. ולפעמים הבגד עליהם הפוך, או מלוכלך, או לא תואם את העונה, ותמיד גוער בהם נו כבר נו כבר נו כבר, כאילו כל יציאה מהבית היא תחרות. ואם הילד אומר רגע יש לי פיפי, אבא אומר אין זמן עכשיו, כי לא משנה מה, תמיד אין זמן עכשיו, תמיד ממהרים.
וכשיושבים לשולחן, עד שכולם מתיישבים האוכל שלו כבר נגמר, והרבה פעמים אוכל בעמידה, עם הדלת של המקרר פתוחה, עד שהיא נסגרת הוא כבר סיים. וגם במקרים שצריך להתאפק ממש, כמו עד שמסיימים את הקידוש בארוחת שבת או עד שחותכים את העוגה בימי הולדת או שאין מספיק אוכל וצריך לחכות שכל הילדים יקבלו קודם, הוא כבר שולח את היד. ותמיד אחר כך מתבייש, תקוע עם איזה אוכל טפשי בפה ונבוך כולו.
ובמשחקים למיניהם הוא לא יכול לשחק כמעט בכלל, כי הוא תמיד מציץ בקלפים שאסור או לא מצליח לחכות לתור שלו או לחילופין - כל כך כל כך מתאמץ לזכור מה ומתי צריך לעשות, ששום מקום להנאה לא נשאר לו. ומשחקי מחשב ממש אבודים (טוב, זה דוקא לטובה) כי ברגע שהאצבע שלו תהיה על כפתור הוא ילחץ עליו. לכן גם לצלם הוא לא יכול, כי תמיד הוא לוחץ על הכפתור של הצילום לפני שהספיק לכוון את המצלמה.
ולקרוא מיילים או סמסים הוא קורא כל כך מהר, שחלק מהתוכן מתפספס. ממש כמו שהוא מקשיב.
ולעשות חשבונות זה תמיד עלי, כי אמנם תרגילים הוא עושה מצוין, אבל אם יש גם משהו בכתב שצריך לחשב, הוא עשוי לפספס אותו.
וכששואלים אותו משהו הוא תמיד אומר כן, כי בראש כבר השלים למשהו שהוא מסכים לו, ולכן אני ממש לא נותנת לו להתעסק עם שום בעל מקצוע בחיים שלנו.

ויש עוד אינסוף דוגמאות, אבל מה שהכי קשה לי בעולם זה זה שהוא פשוט, כאילו, לא מקשיב לי. שומע כל מה שאני אומרת, אבל אין שיחה. אין סבלנות לשיחה. כמו שאני עשויה הייתי להגיב למישהו טרדן, שמפריע לי בחיים המאד חשובים שלי. הייתי אומרת משהו מנומס, ועושה כן כן עם הראש, ותכל'ס רק מתפללת שייגמר. כך גם הוא, וגם בדברים מאד חשובים שממש צריך לדבר עליהם, הוא פשוט לא שם.

אתם מכירים איך זה ששומעים הרצאה, נניח, ושומעים את כל המילים כולן, ובסוף אין מושג בכלל על מה זה היה? שהמילים עוברות ליד, לא נכנסות?
או כשעייפים נורא, וכל מה שעושים עושים רק חצי טוב, וכל הנאה שמקבלים מקבלים רק חצי ממנה, והתגובות כבר לא ממש מתואמות, כי העייפות מציפה?

ועוד דברים שקשורים לשיחה -
בטלפון, כשהוא מסיים את השיחה הוא אומר 'יללה ביי' ואז סוגר. חסרה השניה הזו לחכות לראות אם אני עונה גם ב'ביי' או שאני רוצה להגיד עוד משהו. וגם בבית, כשהוא הולך לישון למשל הוא אומר לילה טוב ואז מסתובב והולך, ובכלל לא פנוי לראות אם ואיך הגבתי לברכה שלו. ואולי בכלל קבלתי התקף לב ואני שפוכה על הרצפה בדיוק? ולפעמים אני יכולה להגיד לו משהו שהוא לא מצפה לו, למשל הוא שואל 'מה שלומך' ואני עונה 'כואבת לי הבטן' במקום לענות 'בסדר' כצפוי. אז הוא ממשיך הלאה, כאילו שכן אמרתי 'בסדר' כמו שהוא ציפה שאגיד.

***
אתם מבינים מה אני מספרת? מדובר באיש יקר מאד, לא רע, לא עצבני, לא אלים וטוב לב באופן קיצוני - אבל עם הפרעה. וההפרעה הזו פוגעת לו בתפקוד, ופוגעת לי בחיים אתו, ואובחנה כבר בכל הכלים הרפואיים שיש, ועדין הוא מתכחש לה לגמרי. לא, זה לא אני זו את. הוא פשוט לא רואה כ ל ו ם.

אז מתי הוא כן בסדר?
כשהוא על כדור, או כשהוא בתנועה. בגלל זה אפשר לדבר אתו כשהוא נוהג. אבל אז אין קשר עין, כמובן. חוץ מזה כמה דלק אפשר לשרוף כדי לספר מה נשמע?

***

השאלה אם את מאמינה שהוא יכול להשתנות? שהוא בכלל רוצה להשתנות?

כן, ואני מאמינה שמהצד השני של התזזיתיות הזו עומד איש מאד יקר ומאד אהוב, שכלוא בתוך האימפולסיביות הבלתי נשלטת שלו. ושמעבר לפינה מצפים גם לו וגם לשנינו, אבל בעיקר לו, חיים הרבה הרבה יותר יפים. ושהוא יכול להפוך להיות אדם שמסוגל להתעכב בעיניים על מה שהוא רואה, ולהבחין בצבעים ובטעמים ובריחות, ובכל הדברים הטובים והיפים האלו שרק מי שמסוגל לעצור רגע, יכול לראות. ושבעצם יהיה לו הרבה יותר זמן, הרי, כי אם יצליח לעצור מדי פעם, הוא יעשה הרבה פחות טעויות (למשל בכביש, אם יעצור להתבונן במפה בסוף יגיע מהר יותר מאשר אם ייסע מהר מהר ולא יצליח לעצור כדי להתאפס על הדרך). ושהוא יוכל לראות כמה הילדים שלו יפים, ומקסימים, ומוצלחים, ולהקשיב להם, ולהיות שם בשבילם, כי הוא נותן להם אינסוף השקעה, אבל חצי מזה זה סתם. כי הוא לא מקשיב למה שהם רוצים באמת, וכל כך הרבה פעמים גורם להם לתסכול במקום לשמחה - על אף כל הכוונות הטובות שלו.

כן, אני מאמינה שהוא יכול להשתנות, ואני רואה את זה בכל פעם שהוא על תרופה. זה עד כדי כך פשוט, אתם מבינים? האם אתם באמת חושבים שאני צריכה לוותר על כל זה?

זהרה, מהפוסט האחרון שלך, אני קוראת בין השורות 2 דברים נוספים.
האחד, אדם מאד ילדותי. שעוד לא סיים להיות ילד, שהוא בתחרות עם כולם. יכול להיות שהוא טוב לב, יכול להיות שהוא עם הפרעת קשב וריכוז אך הוא גם ילד שמתנהג כמו ילד ועוד לא קיבל עליו את בגרותו.
דבר שני שעלה לי, מתוך דברייך לאורך כל הדף הוא, שהפרעת הקשב והריכוז שלו, יושבות על הפרעת אישיות.
(הפרעת אישיות, להבדיל ממחלת נפש, היא שהם חושבים שכל העולם אשם בכאבם ולא שהם חולים).

מנסיון של חיים ליד הפרעת אישיות, את לא תוכלי לשכנע אותו שהוא צריך לקחת תרופה - כי זה אומר שהוא אשם (בתפיסתו), ואין כזה דבר.
גם טיפול, אגב, לא יעיל, לצערי אצלם.
ושוב זה זורק אותך אל השאלה, האם את רוצה לחיות עם זה. ולי נראה שכן כי בעינייך הוא איש יקר ואהוב.
אז אולי העבודה שאת צריכה לעשות היא לקבל כך את הדברים, ללמוד להציב גבולות איפה שלא מתאים וכו'.

האם אתם באמת חושבים שאני צריכה לוותר על כל זה?
השאלה היא מה זה "כל זה". "כל זה" בלי התרופה נשמע לי כסיוט נוראי. לא פחות.
בלי תרופה, כדאי לוותר.
עם תרופה...
את מכירה אותו ויכולה לשער אם יש סיכוי שייקח אותה. מה את חושבת?

איך הוא בעבודה? אותם סימפטומים? האם הוא מצליח להשאר באותה עבודה? האם הוא מבצע את המטלות כדרוש? האם הוא מקשיב להוראות המנהל?
ואיך הוא בנהיגה? שקול או פזיז?

תשובות -

מבחינת המשך הקשר, אני מוכנה עם עזרה, לא מוכנה בלי. ומכיוון שכך, הוא לוקח תרופה כבר שנה או יותר, אבל כאמור לעתים קרובות שוכח, וכל הזמן חושב שכל האקט הוא רק של 'לעשות לי טובה' ולא כי זה באמת עושה משהו, מה שהופך את כל הענין לעקום ובעייתי מאד.

מבחינת העבודה - כל מה שמעניין ומסקרן אותו עובר חלק, ואין לו בעיות מיוחדות. נהפוך הוא - הוא מסוגל להגיע לריכוז יוצא דופן. מבחינה חברתית אי אפשר להשוות, כי בעבודה הזו אין חברים כמעט, רק מחשבים.

אבל כאמור לעתים קרובות שוכח, וכל הזמן חושב שכל האקט הוא רק של 'לעשות לי טובה' ולא כי זה באמת עושה משהו, מה שהופך את כל הענין לעקום ובעייתי מאד.
את חושבת שטיפול זוגי אצל יועץ (לא יועצת) שיבהיר לו את העניין חד וחלק עשוי לעזור?
אם לא, לא יודעת איך אפשר לקחת על אחריותך את כובד המשקל של נטילה יומיומית של תרופה כשהנוטל לא מעוניין בכך.

מבחינה חברתית אי אפשר להשוות
איך הוא עם חברים? איך עם אנשים אחרים? יש אנשים שמוכנים להיות איתו בקשר ולסבול את ההפרעה? ומה ההורים/אחים שלו אומרים? הם מודעים לבעיה?

מה הוא רוצה ממך? מה מפריע לו בך? למה הוא כועס? ואיך אפשר לשנות את זה ללא תרופה?
הדבר השוב ביותר הוא הסמוי מן העין, (אולי זה משהו באינטימיות ביניכם? רק את יודעת )

אתמול היינו במטבח. אני רחצתי כלים והוא שיחק עם הקטן שלנו והניף אותו באויר.
פתאום הוא אמר לי - "את תופסת?", ואני הסתובבתי אליו, והוא זרק אותו אלי. מעשה רגיל ביננו, וכבר הקטן עף אלי באויר, מרוגש וצוהל.
אלא שאני הסתובבתי אליו לא כדי להגיד 'כן' אלא כדי להגיד 'רגע, יש לי צלחת ביד'. והוא לא הספיק לשמוע את זה, ואני לא הספקתי להניח את הצלחת כדי להושיט ידיים פנויות אל הילד. הכל עבר בשלום, ענין של שברירי שניה, כאילו כלום.

המון דברים כאלו קורים ביננו כל הזמן. כוונות טובות, ברור שטובות. אבל הן משתבשות בדרך וזה מ פ ח י ד.

נשמע כמו לחיות במציאות הזויה.

"את תופסת?",
מ ז ע ז ע.
וזה מ פ ח י ד

כאילו כלום.
מ ז ע ז ע.

(הפרעת אישיות, להבדיל ממחלת נפש, היא שהם חושבים שכל העולם אשם בכאבם ולא שהם חולים).
זאת חוות דעת פסיכיאטרית?
כי אני מכירה כל כך הרבה מקרים שבהם הכלל הזה לא מתקיים, שאני אחסוך את דעתי על המשפט הזה.
יש סוגים שונים של הפרעות אישיות ויש סוגים שונים של מחלות נפש.
אבל כן, יש איזשהם סימנים שיכולים לרמוז להפרעת אישיות, אם כי צריך לראות מאיפה נובעים הדברים האלו ומאיפה נובעת ההיפראקטיביות.
בכל מקרה - זה עניין לאנשי מקצוע ולא לדפים באינטרנט.


הכל עבר בשלום, ענין של שברירי שניה, כאילו כלום.
אכן מזעזע.
לא הערת לו על זה אחרי שהילד הגיע לידייך?

זאת חוות דעת פסיכיאטרית? זה ע"פ הגדרות רפואיות, DSM. לא שלי.

זה ע"פ הגדרות רפואיות, DSM. לא שלי.
מעולם לא נתקלתי בזה, אשמח לסימוכין יותר ספציפי (לא בשביל להתווכח סתם, בשביל העניין הפרטי שלי).

לא הערת לו על זה אחרי שהילד הגיע לידייך?

לא היה צורך. הוא שמע אותי צועקת והבין בעצמו.
ונבהל כהוגן, ונרגע, וכמה דקות אחר כך שוב היה משהו בכיוון דומה.
(משהו הכי רגיל בעולם. הוא שאל אם אני רוצה לשתות, ותוך כדי שאלה כבר התחיל למזוג).

הדיון על ההגדרות הרפואיות וההפרעות האישיות וכד' מוזר לי. אני מרגישה שתארתי סצנה ממש אופיינית ומייצגת לאימפולסיביות יתר.
לא נראה לכם ככה?

משהו הכי רגיל בעולם. הוא שאל אם אני רוצה לשתות, ותוך כדי שאלה כבר התחיל למזוג
יש כאן משהוא שדורש התיחסות. יש הבדל עצום בין למזוג כוס תוך כדי שאלה "האם את רוצה לשתות" לבין "לזרוק ילד לפני שאני מוכנה לתפוס אותו".
אני יכול לראות איך אני עושה שגיאה מהסוג הראשון אבל בחיים לא שגיאה מהסוג השני.
יש פרופורציות, יש רמות שונות של מודעות כשאני מבצע פעולה מהסוג הראשון ופעולה מהסוג השני.
להכניסו את הכל לאותה המשבצת של
בן אדם חסר סבלנות ואימפולסיבי
זוהיא שגיאה חמורה גם בהתיחסות שלך !!! ולא רק בהתנהגות שלו. היכולת להבדיל בין שני המצבים ובין רמת המודעות הנידרשת בכל אחד משתי הסיטואציות חשובה מאוד לתיפקוד היום יומי גם ברמה שלו (קשה מאוד להיות בשליטה ובמודעות גבוהה כל הזמן) וגם ברמה שלך - אפשר להיות יותר סלחנים על שגיאה מסוג "מזגת לי כוס לפני שביררת אם אני בכלל רוצה" אבל בכלל לא ל"סיכנת את בריאות הילד שלנו בכך שזרקת אותו לפני שביררת שאני מוכנה לתפוס אותו"

והוא זרק אותו אלי. מעשה רגיל ביננו, וכבר הקטן עף אלי באויר, מרוגש וצוהל.

זה באמת משהו שהוא נכון?
(סליחה על הנימה השיפוטית)

_הדיון על ההגדרות הרפואיות וההפרעות האישיות וכד' מוזר לי. אני מרגישה שתארתי סצנה ממש אופיינית ומייצגת לאימפולסיביות יתר.
לא נראה לכם ככה?_
הוספתי את ההערה הזו, כי מעבר לאימפולסיביות אמרת, וחזרת והדגשת שהוא חושב ש לו אין בעיה, אלא לסביבה שלו.
וזה אופייני להפרעות אישיות. לא שזה כזה חשוב להגדיר את זה, אבל אם זה כך, אין לך מה לקוות שהוא אי פעם יחשוב לקחת אחריות על הדבר הזה שהוא שלו. סתם כך, שתדעי

קוראת אחרונה, נהוג לא להשתמש בניק שכבר השתמשו בו בדף

_הדיון על ההגדרות הרפואיות וההפרעות האישיות וכד' מוזר לי. אני מרגישה שתארתי סצנה ממש אופיינית ומייצגת לאימפולסיביות יתר.
לא נראה לכם ככה?_
אני לא בטוחה. מצרפת לך לינק להפרעות אישיות בויקיפדיה, קראי ובדקי אם זה נשמע לך מוכר (אגב, כשנכנסתי ללינק של הפרעה נפשית כן מצאתי אזכור להפרעת אישיות אימפולסיבית, אבל בדף של הלינק אין אזכור לכך. ואני לא מבינה מספיק כדי לדעת אם יש כזה דבר או שהחליטו להשמיט את ההפרעה הזו בעדכון או משהו כזה).

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7% ... 7%95%D7%AA

ואולי זה אופייני ומייצג לאימפולסיביות יתר, אבל זה ממש לא אופייני או מייצג לחיי זוגיות.

_לא היה צורך. הוא שמע אותי צועקת והבין בעצמו.
ונבהל כהוגן, ונרגע, וכמה דקות אחר כך שוב היה משהו בכיוון דומה._
קשה לי עם היחס הסלחני שלך, מה דומה?
סכנת נפשות לא דומה לכלום.

ואם לא היית תופסת את הילד?
זה כבר ממש חוסר אחריות שאי אפשר להבליג עליה, יש דברים שלא משחקים איתם.

הכרתי הרבה אימפולסיבים, הכרתי גם כמה שסובלים מOCD הכרתי גם סובלות מהפרעות קשב.. היפראקטיביות ואוטיזם קל ומה לא.

מה שאת מתארת חורג מגבולות ה "יש לו הפרעה אימפולסיבית וריטלין יפתור הכל"
לפי התאור שלך את הדברים אני לגמרי לא בטוחה שהריטלין פותר אפילו רבע מהנ"ל. אולי כל שיפור קטן עושה לך כל כך טוב שכך את מפרשת את זה אבל נדמה לי שאם לסמוך על תאור ההתנהגות שלו בלי הריטלין והפרשנות הסלחנית אליה - אני לא בטוחה שריטלין הוא הפתרון הבלעדי.
אולי רק התחלה.
ואפילו לזה הוא לא מוכן. לדעתי הוא סובל מהפרעת קשב, התפרצויות זעם, הפרעה אובסיסיבית כלשהי ויש בו אלימות עצורה. בנוסף - חוסר יכולת לדחות סיפוקים והתנהגות פרזיטית שלא קשורה לשום הפרעה. אלא פאק באישיות (כמו שלכולנו יש ברמות כאלה ואחרות). יכול להיות שההפרעות הכימיות שיש לו במח מקצינות את הכל אבל זה עדיין לא תרוץ מספק לחוסר מוכנות לטפל או לצאת מהחרא הזה.
הכרתי אנשים בעלי הפרעות וסיפורים אבל הם סבלו מתגובות הסביבה, סבלו מחוסר הערכה עצמית, ביקשו בכל מקום ופינה למצוא פתרון. איך את לא שואלת את עצמך למה הוא מרשה לעצמו להתנהל כך בעולם מבלי לחשוב לתקן את זה..

ואולי אני טועה אז אני מצטערת אם אני פוגעת אבל אם תניחי רגע לאמוציות ולהגנות ותסתכלי מהצד תגלי שאת חיה עם גבר לא קשוב בשיט, לא תומך בשיט, לא פרטנר בשום מובן, החל מרמת השיחה וכלה ברמת האחריות הזוגית וההורית.
אני במקומך מזמן הייתי מעיפה אותו החוצה. שיתחרבש באופי שלו ויחזור מעודן ומאוזן או שלא יחזור בכלל.

ואין קשר לאהבה. נשמע שאת אוהבת אותו, אבל נשמע שזה ךא כמתבקש "באש ובמים" אלא בגיהנום.. עם הגיל תכונות אופי ודינמיקות זוגיות שליליות שלא מטופלות לעומק רק משתרשות יותר, אז אם את בונה על שכנוע שלו לנטול ריטלין ושפתאום ייצע נסיך מהצפרדע.. אני בספק.

זהרה, אני רוצה לחלוק איתך מנסיוני. אני חיה עם בעל עם הפרעת קשב. באושר גדול ובשמחה. מערכת היחסים שלנו נפלאה עם העליות והירידות שיש בה. התיאורים שאת מתארת של חוסר יכולת לדחות סיפוקים, תזיזיתיות וכו' מאוד מוכרים לי. עברנו דרך ארוכה של תסכול, אבחון בגיל מבוגר, טיפול תרופתי, קואצ'ינג שוב תסכול ושוב חיפוש אחרי פתרון ועוד ועוד. בשום שלב לא היה מדובר באלימות. שיתוף הפעולה שלו מלא והוא מבין את הצורך קודם כל לעזור לעצמו. אני חושבת שבתאור שלך מתערבבים שני תחומים: האחד זה הסימנים שקשורים להיפראקטיביות ולהפרעת קשב והשני זה היכולת להבדיל בין טוב לרע. היכולת להבדיל בין טוב לרע במובן הכי בסיסי- מותר ואסור, עוזר ומפריע וכו'. אני חושבת שאסור לשים את שני הדברים באותה חבילה ולקורא לכל זה הפרעת קשב. לבעלי יש את התסמונת הזו אבל הוא יודע מצוין מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא. הוא אף פעם לא היה אלים!!!

מעניין, אני עוקבת אחרי הדף כבר זמן מה ובדיוק נכנסתי לכתוב דברים דומים למה שגילגולה כתבה. אישי הוא גם היפראקטיב ואמנם יש לנו התמודדויות בנושא אבל אין, ומעולם לא היתה, אלימות ואני סומכת עליו עם הילדים בעיניים עצומות. גם אני מציעה לך להפריד בין נושאים שקשורים להיפראקטיביות ובין נושאים שבהם הוא מסכן את הסביבה. אם הוא מודע לכך שהוא מסכן אותך ואת ילדיו ולא מוכן לשמוע על דרכים שבהן הוא יכול לשנות זאת, אין לכך (אולי) קשר להיפראקטיביות.
אסייג ואומר שאני מאמינה שכיוון שלא טופל בילדותו, דברים כנראה יותר מסובכים (למשל ריפוי בעיסוק שעושים עם ילדים ועוזר מאוד להתמודד עם האימפולסיביות ולמתן אותה).

גם אני עם בעל היפראקטיבי.
נכון, הוא לא תמיד חושב לפני שהוא עושה דברים, ולפעמים זה מטריף אותי. אבל זה מתבטא בדברים כמו קניות לא נחוצות, עשיית מטולות הבית בצורה לא ממש חכמה (כי הוא החליט שמה שהוא ראה כרגע ממש חשוב, בניגוד למה שזועק כבר שנתיים לסידור מיידי) ובאופן כללי עבודה מאוד מאוד נמרצת אבל לא תמיד יעילה.
המשפט סוף מעשה במחשבה תחילה הוא לפעמים ממנו והלאה.

אבל אין לו התפרצויות כאלו. הוא מעולם לא היה אלים כלפיי, הוא לא צועק, לא עפים דברים בבית.

מהסתכלות מהצד, נראה שיש לו כמה בעיות שכל אחת מהן מפריעה לשניה להפתר.
זה בטח לא קל לא לך ולא לו.
ומילא אם היה מכיר בזה ורוצה לפתור את העניין, אבל כל עוד הוא בטוח שהוא עושה את זה בשבילך ולא יודע שזה בעצם בשבילו, אלו נסיונות סרק.

איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני?

כלומר, איך אתם יודעים שזה לא אני שיש לי פתיל קצר אש, ושאני מתפוצצת מכל דבר, ושאני זו שעושה את עיקר הרעש והצלצולים שכל הבית מגיב אליהם?

כי בעלי אומר שזה אני ולא הוא. או לא רק הוא. הוא אומר שנכון, הרבה פעמים הוא רואה את מה שאני מצביעה עליו, אבל שהתגובה שלי לא פרופורציונלית לכלום. ושאני היחידה בבית שמרימה את הקול, ושאני הראשונה, בהרבה מקרים, לאבד סבלנות, ושאני זו שמתחילה כל עימות שהוא, והוא רק מגיב לדברים שאני התחלתי. והוא צודק אולי.

למשל, במקרים פשוטים כמו שהוא נכנס הביתה ושואל את כולם מה נשמע ויש את התחושה שהוא לא שומע את התשובה. ואני, איך שהוא נכנס הביתה, כאילו כל הרוגע של הבית מתהפך, ואני מרגישה מותקפת, מוצפת, מאבדת שליטה, לא יכולה להכיל. ואם הייתי באמצע עם אחד או יותר מהילדים במשהו (סיפור, ציור, שיר, לא משנה), או אם הגעתי להסכם עם אחד מהם שלמשל 'קודם שיעורים אחר כך משהו כייף', והוא נכנס ולא רואה ולא מכבד במה אנחנו באמצע, ונכנס בקטע כזה של "מי בא לבריכה עכשיו" לפני שמבין מה הדינמיקה בבית, ואז כל הילדים עוזבים באמצע את מה שהם היו בו ורצים אליו, והכל מתהפך לי. וכבר הם אחריו, אפילו את התיק מהעבודה לא הספיק להוריד, ובבת אחת אני משנה פאזה ומתחילה לרוץ אחרי הגב המתרחק שלהם בידיים מלאות ובקריאות של "רגע זה עוד לא אכל קח קרם הגנה שכחת מגבות הנה קצת פירות תחזרו עד שש כי יש חוג", ואני כל כך רוצה לשמוח שהוא כזה אבא משקיען ושכולם צוחקים ונהנים ולצחוק אתם ולבוא אתם ולזרוק הכל מאחורי, ובמקום זה אני מרגישה כאילו יש לי קצר במוח, אני לא יכולה לעשות את המעברים המהירים האלו, אני לא יכולה. ואולי קשה לי בצורה לא פרופורציונלית, ואולי קשה לי בצורה לא טיפיקלית, ואולי אני, כמו שהוא תמיד אומר, היא זו שצריכה איזה כדור הרגעה לפעמים.

כי כשקורה דבר כזה, וזה הרי קורה כמעט כל יום, אני לפעמים נופלת כל כך חזק מהרוגע שלכאורה היה לי. ובבת אחת במקום שאני אהיה רגועה וסבלנית ופנויה לכל השלושה, וזוכרת מה זה צריך ומה ההוא צריך ומתי לכל אחד יש חוג או פגישה ומתי לאכול ומתי לנוח, ובמקום שאני פשוט אתפקד, כמו שכל אמא אמורה לתפקד עם הילדים שלה, אני פשוט מתפרקת. והוא נכנס הביתה עם הרוח הטובה שלו, כי הוא תמיד נכנס עם רוח טובה ומלא רצון טוב (מי בא לבריכה מי רוצה ארטיק מי מי מי), ואני חושבת שהם הרי כבר אכלו את הארטיק של היום או שהם באמצע משהו אחר או כל מיני, ואיך אפשר להתפרץ לבית מתפקד ולא לעצור ולהרגיש אותו לפני שמציעים, ואני מאבדת יכולת לתפקד.

ולפעמים, קרובות מדי, איך שהוא בא אני בורחת לחדר שלנו, ונועלת את הדלת, ובוכה בהיסטריה, וצועקת שאני לא יכולה יותר, שאיך שהוא מגיע הכל מתפרק לי, ואני כולי רועדת, והוא לא מצליח להרגיע אותי, כמו שרעדתי שעות אחרי המקרה עם הילד באויר, והוא אומר מה את עושה ענין, הרי באותה שניה תפסתי אותו, או בסך הכל הצעתי בריכה, באתי כולי ברצון טוב. ואת היית יכולה להגיד לי חכה רגע, קודם זה צריך לעשות שיעורים וזה מחכה לחבר וזה ככה וזה ככה, ובמקום זה איך שאני בא את ישר בורחת ומתפרקת.

וגם, הוא אומר, שמאד קשה לדבר אתי כשאחרים מדברים. או כשהרדיו פתוח. וכשכמה מדברים אתי ביחד אני לא קולטת כלום. וזה נכון חלקי, כי כשהילדים שלי מדברים ביחד (והם תמיד מדברים ביחד) אני כן מבינה, אבל כשמגיע מישהו נוסף, חבר שלהם או אבא שלהם, וכולם פלוס אחד מדברים ביחד, אז לפעמים אני מאבדת את הסבלנות. וזה בכלל לא הולם ולא ראוי שאני אאבד את הסבלנות. וגם אמא שלי אומרת שזה נורא מוזר, איך שאני לא קולטת כלום כשמדברים אתי ביחד.

אז איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני, ואיך אני יודעת, אני פשוט לא יודעת.

נשמע שזה שניכם, מצד אחד את צריכה להסביר לו את העיניין שכשהוא מגיע הביתה שחוריד את התיק ברגוע וישאל מה נשמע ושיראה מה קורה ושיקשיב לך קודם כל.
ומהצד שלך שחררי לפעמים את המושכות, וכשהוא בא אז תראי את הטוב שהוא מביא, שכבר את יכולה לשחרר שליטה , לתת לו להיות האחראי, ובמקום לרדוף אחריהם, תני להם לרוץ, ושימי לבעלך ביד את הקרם הגנה . ברגוע.

וכמה שהמצב יותר קשה לי, ככה הוא מציע יותר לעזור לי. וכמה שהוא מציע יותר לעזור לי, ככה יותר קשה לי. כי הוא כל הזמן שואל אותי שאלות. אם הילדים צריכים לאכול מה לתת להם אם הילדים צריכים ככה אם אני רוצה שככה אולי ראיתי את המספריים איך מכינים את הפסטה אם הם צריכים לחפוף ואיפה שמתי את החיתולים ולאן הם צריכים ללכת ואיפה שמתי את הטלפון ומתי צריך להחזיר אותם ואיפה הסנדלים המון המון המון המון המון המון המון המון המון המון שאלות כל הזמן.

ואני אומרת שקשה לי לחשוב נונסטופ ושיניח לי כבר, והוא אומר אני רק רוצה לעזור לך, ואני מרגישה שהמוח שלי לא מתפקד יותר, אני לא רוצה להחליט כלום, ולחפש כלום, ולחשוב על כלום, אבל ברגע שאני לא מנהלת משהו משתבש, למשל הילד נרדם בבגדים ולא בפיג'מה, או שדילגו על ארוחה או שכחו מטלה או השד יודע מה, וכבר הילדים יוצאים מאיפוס ויש צעקות ומריבות ואף אחד לא מוצא את המקום שלו וכולם עצבניים.

והוא אומר את זו שעצבנית ומשפיעה על כולם, רק שאלתי כדי לעזור לך, ואני לא יודעת אם הוא צודק. הוא כל כך מנסה לעזור לי, נכון הוא לא מצליח לתכנן מטר קדימה, וזקוק לעזרה שלי, אבל מה בין זה ובין התגובה האיומה שלי, והבכי, והרעד, והתחושה שתכף אני מתפוצצת, שהראש עף ומתפוצץ לי לחלקים, שאני לא מצליחה להרגע, לא מצליחה. אולי אני באמת לא נורמלית.

נשמע שהוא ממש ילדותי, לא רואה אותך ממטר. לא פלא שאת כך מתפרקת. כי הוא בתפקיד ה"אח" או הילד הנוסף שרוצה לעשות כיף חיים. ולא שם לב בכלל אליך או להתנהלות הבית. את נותנת את המסגרת והוא פורץ אותה. לא כי הוא רע. אלא כי הוא פשוט ממוקד במה שהוא רוצה וצריך את זה כרגע. עכשיו.
וברור שגם לך יש דברים. זה לא שהוא השטן ואת המלאך. אבל מאד קשה לעבוד על עצמך בזוגיות כשאין פרטנר שמוכן לכבד את הזמן שיצרת בבית, את המסגרת שנתת.

איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני, ואיך אני יודעת, אני פשוט לא יודעת.
זה משפט שמחפש אשמה, ואשמים. אין אשמים פה, יש שני אנשים שלא ממש יודעים איך לנהל את המסגרת שהם יצרו יחד. ונשמע שיש גם מאבקי כוחות בינכם.

שאלה: האם יש לכם גם זמנים טובים יחד, כזוג?

איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני?
זה שניכם. אתם שני חלקים של זוג.

ואת היית יכולה להגיד לי חכה רגע, קודם זה צריך לעשות שיעורים וזה מחכה לחבר וזה ככה וזה ככה, ובמקום זה איך שאני בא את ישר בורחת ומתפרקת.
איך יכולת אם הוא לא נתן לך אפילו שניה?
שים ת'תיק, שאל מה נשמע, תראה מה כל אחד עושה לפני שאתה פוצח בתוכנית חדשה ומלהיבה.
נימוס בסיסי.
ולפעמים, קרובות מדי, איך שהוא בא אני בורחת לחדר שלנו, ונועלת את הדלת, ובוכה בהיסטריה, וצועקת שאני לא יכולה יותר, שאיך שהוא מגיע הכל מתפרק לי, ואני כולי רועדת
זה לא צריך להיות ככה. ממש ממש לא.
את לא אמורה להרגיש ככה, וזה לא משנה אם זאת את או הוא. אם מה שגורם לך לזה הוא משהו שהוא עושה לדברייך, תבדקי את זה.
תפסי מרחק ותראי אם את ככה גם לבד, או בתגובה לאירועים אחרים שלא קשורים בו.

וגם אמא שלי אומרת שזה נורא מוזר, איך שאני לא קולטת כלום כשמדברים אתי ביחד.
מה שמוזר, לדעתי, הוא שאמא שלך אומרת את זה... גם אני לא קולטת כלום כשמדברים איתי ביחד. כשזה קורה, אני מפסיקה את כולם ומבקשת מהם לחזור אחד אחד.
אם נייד מצלצל בסביבה כשמישהו מדבר איתי, סביר להניח שאבקש ממנו לחזור על המשפט האחרון. אם זו אני שמדברת, אני עוצרת עד שיסיים.
ואולי אני קצת רגישה לרעשים, אבל אני מכירה עוד לא מעט אנשים שקשה להם להקשיב לכמה דוברים בו זמנית.

אם הילדים צריכים לאכול מה לתת להם אם הילדים צריכים ככה אם אני רוצה שככה אולי ראיתי את המספריים איך מכינים את הפסטה אם הם צריכים לחפוף ואיפה שמתי את החיתולים ולאן הם צריכים ללכת ואיפה שמתי את הטלפון ומתי צריך להחזיר אותם ואיפה הסנדלים המון המון המון המון המון המון המון המון המון המון שאלות כל הזמן.
קראי את מנוחת אחריות

זהרה, תודה על השיתוף שלך.
קודם כל

איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני?

כי זה מאד מאד ברור לצופים מהצד .לך יותר קשה לראות את זה כי את נמצאת בלב ליבה של ההתרחשות. אולי תוכלי לראות טוב יותר אם תבדקי עם עצמך איך את מגיבה בתנאים של לחץ כשהוא לא בסביבה.
מה שעובר אלי הוא שהאנרגיה של אי השקט והניתוק שלו מוציאים אותך מאיזון. וזה כמובן טבעי לגמרי. אנרגיה כזו היא חזקה מאד ומשפיעה לרעה על הבית ועלייך.
וגם:זה שהילדים שמחים לראות אותו לא אומר שהם לא מושפעים לרעה מהאנרגיה של אי שקט שמגיעה הביתה.
מה שהכי טבעי הוא שאת יוצאת מהרוגע שלך. זה שאת ברוגע מול 3 ילדים זה המון ולא ברור מאליו.


וגם אמא שלי אומרת שזה נורא מוזר, איך שאני לא קולטת כלום כשמדברים אתי ביחד.
זה לא מוזר בכלל. יש המון אנשים (ובכללם אני) שלא קולטים כלום כאשר יותר מאדם אחד מדבר איתם.

והוא אומר את זו שעצבנית ומשפיעה על כולם, רק שאלתי כדי לעזור לך

דפוס העזרה שלו הוא בעייתי לפחות מ2 נקודות מבט:
האחת היא ששאלות לוקחות המון אנרגיה ובהקשר הדוגמה שהבאת השאלות שלו לא עוזרות הן מפריעות.
הבעיתיות הנוספת היא שלפעמים אנו רוצים לעזור וזה נראה שהעזרה היא למען מי שזקוק לה אבל בעצם אנו עושים זאת למען עצמנו.
מי שרוצה באמת לעזור יהיה ממוקד באדם שלו הוא רוצה לעזור ולא בעצמו.
כל מה שאת עושה הוא טבעי. החיבור שלך לילדים מדהים.

ועוד לך.

איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני?
כבר שאלתי אותך פעמיים:

איך הוא עם חברים? איך עם אנשים אחרים? יש אנשים שמוכנים להיות איתו בקשר ולסבול את ההפרעה? ומה ההורים/אחים שלו אומרים? הם מודעים לבעיה?

זה יכול להיות מאוד אינפורמטיבי (אם כולם חושבים עליו ככה, זה הוא מן הסתם). אבל את לא עונה...

תודה לכן על ההבנה

אבל מה עושים??? איך יוצאים מהמעגל הזה של תגובה כל כך קשה מצדי, והבכי והרמות הקול שלי (די! אני לא יכולה יותר!) שאני כל כך מתביישת בהן?
והמחזה הנורא הזה שחוזר שוב ושוב בעיני הילדים, שכשאבא מגיע אמא מתפרקת?

שאלה: האם יש לכם גם זמנים טובים יחד, כזוג?
מאד מאד מעט. הילדים תמיד אתנו, ביום ובלילה.

קוראת - לשאלותייך. לא נתקלתי במישהו אחר שדיבר או אמר משהו. במשפחה שלו כן מרגישים, אבל לא נוח לי לכתוב על זה כאן. לגבי חברים - הוא מאד סלקטיבי, והרוב המוחלט של האנשים משעמם אותו, או נראה לו איטי או סתמי כזה. המעטים שאתם הוא כן בקשר הם טיפוסים... והם מסתדרים מצוין.

את יודעת בפעם שהלכתי למטפלת שלי ואמרתי לה שעד שבעלי בא הביתה הכל זורם הכל סבבה אבל מרגע שהוא נכנס כל האיזון מופר,
ולא פעם חשבתי בליבי יותר טוב שלא היה חוזר.. עצבים, צעקות, בלאגנים..
אז היא אמרה ברור בפנטזיה את מצפה שאחרי יום מפרך איזה רי'צרד גיר סקסי ושרמנטי ייכנס בדלת "ויושיע" אותך אבל מה לעשות זה לא ריצ'רד גיר...

לא יודעת אם זה אותו העניין אצלך אפילו בכלל לא בטוחה אבל אולי זה יעורר אצלך משהו?
אני נקרעתי מצחוק כשהיא אמרה את זה.. בעיקר איך שהיא אמרה את זה..

אולי מה שרולילולי גם התכוונה להגיד, שנכנס הביתה אדם שגם שב מיום עבודה, עייף ומותש, ולפני שמספיק להניח את התיק - יותר חשוב לו להיות עם הילדים שלו....

תבהירי לו מה את רוצה שיקרה, תאזנו את זה ביניכם

במשפחה שלו כן מרגישים, אבל לא נוח לי לכתוב על זה כאן. לגבי חברים - הוא מאד סלקטיבי, והרוב המוחלט של האנשים משעמם אותו, או נראה לו איטי או סתמי כזה. המעטים שאתם הוא כן בקשר הם טיפוסים... והם מסתדרים מצוין.
לדעתי, פה נמצא המפתח לבדיקה אם זאת את או הוא. נראה, במבט חיצוני, שהבעיה היא אצלו. בעיקר אם במשפחה שלו מרגישים ושרוב האנשים משעממים אותו.
הסיפור עם התינוק מחריד. שאר הסיפורים מראים שהוא ילדותי כמעט ברמה של "פיגור" סביבתי, מרוכז בעצמו לחלוטין, ולחלוטין לא קולט מה הצרכים או הרצונות של הסביבה, וגם מה סביר לאיזו סיטואציה. זה נשמע כמו בעיה אורגנית.
מה שברור הוא שאת לא מסוגלת לחיות עם זה. אם הוא לא מטפל בעצמו, אני אישית לא רואה איך תוכלי להמשיך ככה.

מי שכותבת לך:
תבהירי לו מה את רוצה שיקרה, תאזנו את זה ביניכם
לא מבינה בכלל מה את עוברת ומה הבעיות שלו.

אני זו שכתבתי את זה שהיא צריכה לאזן, תודה.
ואני מאוד מבינה מה היא עוברת, אני חיה עם בעל כזה בעצמי....

תאזני - תסבירי לו שאם יש לו בעיה והוא לא מבין - תסבירי לו מה מצופה ממנו סביבתית כשהוא שב הביתה מהעבודה.

זהרה, אני קוראת הרבה מאוד בילבול במה שאת כותבת. אני שואלת את עצמי (וגם אותך) למה את בוחרת בבילבול הזה. ממה הוא מגן עליך?
רוצה לעשות קצת סדר?
לדעתי אתם עסוקים בלחפש אשמים. מי התחיל קודם. האם זה משנה?

אני רוצה להגיד לך קודם כל- אין, לא היתה לך ולה תהיה לך אחריות על האלימות שלו. האלימות שלו היא שלו. לא בגללך, לא בגלל משהו שעשית ולא בשום דרך שקשורה אליך. האלימות היא קו אדום. היא צריכה להפסק. אסור שאת או ילדיך תהיו מוכים או מושפלים! זה אולי המסר הכי חשוב מכל מה שאכתוב.

לגבי הפרעת הקשב. חלק גדול ממה שאת מתארת הוא הפרעת קשב. לא מקשיב, נכנס באמצע ערב נינוח והופך את הכל, מדבר אוטוסטרדה שכל כך משגע אותך. השאלה לאן אתם רוצים לקחת את זה. בינתיים אתם בוחרים להלחם זה בזה. למה לדעתך?
הדרך שלנו היתה לאחד כוחות. מאוד עזר לנו מאמן שעוסק באנשים עם הפרעת קשב שיש לו בעצמו הפרעת קשב. היו לבעלי וגם לנו כזוג הרבה פגישות איתו. בשיחה שחרוטה לי בזכרון הוא הסביר לי איך המח שלו עשוי ועובד. איך הדברים מתרחשים מנקודת מבטו. זה כמו להבדיל אלף אלפי הבדלות להבין איך עובד המח של עוור או חרש. זה מאוד עזר לי לקבל ולא לכעוס. להגיד לו כשהוא מדבר אוטוסטרדה וממלא לי את הראש בגיבוב שטויות ושאלות- "חמוד, אתה מדבר אוטוסטרדה, תעצור שניה, אני לא קולטת". בלי להוציא עליו עצבים. וזה לא שאני לא קורה שאני חוטפת עליו קריזה. קורה, אבל מעט. אנחנו מתיחסים להפרעת קשב כמשימה שדורשת עבודת צוות. איך מתמודדים ביחד, איך אני עוזרת לו והוא עוזר לי. אגב יש להפרעה גם יתרונות מדהימים. יצירתיות למשל. גישה נפלאה לילדים. הוא אבא מדהים!
תחשבי לאן את ואתם רוצים לקחת את מערכת היחסים הזו. אם זה בלתי נסבל אפשר גם לפרק. גם זה כוון ששווה לשקול. אפשר גם לאחד כוחות ולהתמודד יחד. חבל להתכסח! אתם מבוגרים, אף אחד מכם לא הולך להשתנות בתכונות האופי שלו. או שתתמודדו עם מה שיש לכם או שתפרקו. אל תסבלו!

מזמן לא כתבתי. מאז שכתבתי בפעם האחרונה, הוא כמעט כל יום לוקח את הכדור הזה, וגם במינון אחר, שמתאים ליום שלם (ולא רק לערב, כשהוא בבית).

בזמן שעבר הוא קודם בעבודה לתפקיד ניהולי בכיר. הקידום המהיר הזה הוא הדבר הבולט ביותר, כמו גם הפרסים וחוות הדעת המדהימות שהוא קיבל אחרי הפרוייקטים האחרונים. גם בבית רגוע יותר, בהרבה, ולא היו לנו מריבות בכלל כבר כמה חודשים. אבל, וזה אבל שעדין אין לי שום דרך להבין, הוא עדין לוקח את התרופה "בשבילי". אין לו שום יכולת להבין שהיא משפיעה עליו.

אתמול הכנתי אמבטיה לילדים. המים היו חמים מדי, והיה צריך לחכות שיתקררו לפני שמכניסים אותם. מהרתי לצאת מהבית לחוג ורציתי שהוא יכניס אותם, ובבת אחת כל הגוף התכווץ לי. מאין לי אם הוא על כדור? במילים אחרות, מאין לי הודאות שהוא יבדוק את חום המים לפני שיכניס אותם פנימה? הפתרון הוא כמובן לשאול אותו אם לקח, אבל זו שאלה בלתי נסבלת, בטח שלא על בסיס קבוע. אז יצאתי בסוף, כשהמים היו קרובים מאד לפושרים, והזכרתי לו פעמיים שיבדוק את חום המים לפני שמכניס אותם.

מה שאני מנסה להגיד זה שלמרות שלכאורה הכל רגוע, והוא לוקח כמעט כל יום, עדין יש את הפחד שלי, והאטימות שלו, וחוסר היכולת המוחלט והמשווע שלו להבין שההתנהגות שלו כל כך שונה עם ובלי.

ובדרך כלל אני יודעת אם הוא שכח. הוא פשוט מדבר כל כך מהר ולא ברור, והמבט הזה בעיניים שמשייט במקום להסתכל, והתנועות התזזיתיות האלו, ואני מיד יודעת. ואז אני מתרחקת, אומרת לו אתה בלי ולכן אני מתרחקת, ולא מדברת על שום דבר חשוב ולא סומכת בשום דבר חשוב, ומנסה לשקף אבל אפס. לפעמים 'מסכים' לקחת, "רק כדי שאני אשתוק כי ברור שזה בראש שלי", ולפעמים לא.

תגידו לי בבקשה, מי שיכול - איך, איך, איך אדם כל כך חכם, כל כך כל כך חכם, לא מסוגל לתפוס את זה, וממשיך לקחת רק "בשבילי"?

נ.ב. ותקשורת? אנחנו מתרגלים. יש לי הרגשה של תקשורת ברמה נמוכה מאד, כאילו אין לו שום ידע איך קוראים פנים ושפת גוף, איך ממתינים לסופים של משפטים, איך מפתחים שיחה הדדית. סליחה שאני ככה מאשימה, בטח גם לי יש לא מעט משלי. אבל אנחנו מאד מתקדמים וכבר בכלל לא במקום שהיינו בו בהתחלה.

כן, ברמה של התקשורץ מבינה ומזדהה.
המצב לא נורא חמור, אבל יש מצבים שבהם קשה לו לחכות לסופם של משפטים, לברור עיקר מטפל (למה דיברתי שעה והתייחסת רק לדבר הכי פחות חשוב?...)
ואם מפסיקים אותו לרגע לא מסוגל לחזור לשיחה, נהיה מתוסכל ועצבני מהר מאוד.
קשה.
קל יותר שהתחלתי להבין מאיפה זה ושזה לא זלזול כלפיי, או כלפי השיחה שלנו.

הי. המון פעמים הראתי, ותמיד היה לו איזה הסבר קלוש. "מאד התרגזתי אז זה קרה". "אם היית עושה ככה ולא אחרת זה לא היה קורה". הוא אטום, אטום לגמרי לכל הבנה שההתרגזות הזו קשורה למשהו אחר. וכנ"ל ההפך, כמובן. שהתנהגות רגועה קשורה לתרופה.
אולי אלו שתי בעיות שונות שנדמות לך כבעיה אחת?
ההיפראקטיביות היא משהו אחר מהנטיה לראות באחרים, או במצב הרוח, אשמים לכל דבר, ולא לקחת אחריות
וגם אמא שלי אומרת שזה נורא מוזר, איך שאני לא קולטת כלום כשמדברים אתי ביחד.
אמא שלך נשמעים מאד דומים.
דומים מדי.

תגידו לי בבקשה, מי שיכול - איך, איך, איך אדם כל כך חכם, כל כך כל כך חכם, לא מסוגל לתפוס את זה, וממשיך לקחת רק "בשבילי"?
זה נשמע שהוא מאד אינטיליגנט, שלא לומר מחונן - מעופף.
אולי תגיעו איכשהו להחלטה משותפת שאתם מצלמים האחד את השני, ככה איזה שבוע. ביום יום.
שהוא יראה איך הוא נראה/מתנהג, עם ובלי.

אפשרי בכלל?

זהרה יקרה,
האם יש אפשרות שתלכי לשמוע שיעורי ימימה?
זה בעיקר עוסק ביכולת של האדם לנהל את עצמו בלי להיות מושפע כל כך מזולתו. וביחסים בבית זה הכי קריטי.
אם תכתבי מניין את יוכלו אולי להציע לך מנחה מתאימ/ה.
מתוך הדברים שקראתי , גם הוא יכול לצאת מאוד נשכר משיעורים כאלה.

שכלוא בתוך האימפולסיביות הבלתי נשלטת שלו
אצל הדתיים יש מה שנקרא "עבודת מידות" - שאדם צריך לעבוד על מידותיו מהמקום שבו הוא נמצא.
אדם חייב להיות אחראי למעשיו (אלא אם הוא חולה מאוד) - לא משנה באיזו נקודת התחלה הוא נמצא,
מי שעצבני כל כך יש לו עבודה יותר קשה אבל הוא לא פטור ממנה, אין פטור על בלתי נשלטות - מה גם שנשמע שהוא שולט היטב היכן שיכול.
הרי אין מצב שהוא יתנהג בדרך שבה מתנהג אלייך במקום עבודה, נכון?

מהדברים שלך עולה תמיד התנצלות על מבטך הלכאורה מתנשא. זו עמדה מאוד נדיבה אבל את לא יכולה להרשות לעצמך להחזיק בה,
זכותך לתבוע את המגיע לך וביתר שאת.
כתבו לך לדעתי דברים מאוד חשובים ויקרים. אני מציעה לך לא לקחת סיכון על חייך, תבדקי אם זה באמת מה שאת רוצה - עם כל ההתקדמות .

אתם צריכים לקבל יעוץ זוגי ממי שמבין בהפרעות קשב.
וכן, זה גם מאד מאד גנטי
חשוב להבין את ההפרעת קקשב כדי ללמוד לחיות איתה
והכי טוב זה בטיפול משפחתי