עריכה מתוך הדף המון שאלות לקראת לידה

ראו גם מה הלחץ מתוך באופן 55, ללדת בלי ללחוץ

מוקדם מדי? איך יודעים? היו לי ירידת מיים ב20 בערב וצירים כואבים מאד התחילו מייד(אחרי כמה ימים של צירים בבית.......) סביב 4 התחילו הלחיצות. האם מיילדת צריכה לדעת מתי אמורים ללחוץ ומתי לא?
הלידה היתה תנועתית. לא שכבתי בכלל (רק מדי פעם ממש לקראת הסוף,בין הצירים שכבר הייתי מעולפת לגמרי...) .
לא היה לי לחץ כלל. המיילדת בדקה רק מדי פעם פתיחה בעיתות משבר:-D
מעניין שאני זוכרת שזה היה ארוך וכואב ושהכי הכי פחדתי מהחתך. ואילו בעלי שיחייה זוכר כמה גיבורה ואמיצה הייתי. שלקראת כל ציר הסתערתי כמו גיבור של סרט מד"ב מצוייר שמכים בו והוא קם לתחייה אחרי שמת. מצחיק לא?, ישנתי בין הצירים.....
את כל המאמרים הדפסתי לי בזמנו ולקחתי לבית היולדות(כאילו דא? לקרוא תוך לידה?) כתוב במאמר (לגבי מתי ללחוץ)", לא הגיע הדחף אך עברו ארבעים וחמש דקות מרגע שנקבע שהיולדת מצויה בלידה פעילה או בפתיחה מלאה"

לחצתי שעתיים-שעתיים וחצי
בלידה הראשונה שלי, מרגע שידעתי שיש פתיחה מלאה - התחלתי ללחוץ.
כשהגעתי לשלב בו הייתי באמת צריכה ללחוץ (אחרי כשעתיים) הייתי כל כך גמורה, שכבר לא היו לי כוחות לכלום.
בלידה השניה חיכיתי לתחושה של הלחץ. זו באה זמן קצר לאחר הפתיחה המלאה. התחושה של הלחץ היתה גלית - לחץ מתגבר ואז יורד קצת, וחוזר חלילה. בהתחלה לא הייתי בטוחה בעצמי, שאכן זה-זה. אבל אחרי פעמיים-שלוש כאלה הבנתי שאכן הגיע הזמן ללחוץ. אלא שאז הקטנה שלי עשתה ברדיקרדיה אדירה ונאלצתי לנוח על צד שמאל עם חמצן... אחרי שהכל עבר, באמת הספיקו שלוש וחצי לחיצות. כך שסה"כ הייתי בפתיחה מלאה כשעה, אבל נטו לחצתי אולי חמש-עשר דקות.

מוקדם מדי? איך יודעים?
זה יהיה אחרת הפעם.
את תדעי.

עדיין אשמח לשמוע עוד דעות על
למה זה לא טוב שהמיילדת "מושכת" ו"עוזרת" לתינוק לצאת אם הוא תקוע?
מה רע בסטריפינג אם נעשה במהלך לידה פעילה?
האם תמיד יש תחושה של "קקי" ומה קורה במצבים שאין?
האם תמיד אחרי לידה קשה ל"עשות פיפי"? לקח לי שבועיים בערך עד שהצלחתי לעשות את זה בלי שיתחשק לי לצרוח מכאב.
למה לקח כל כך הרבה זמן לתינוק לצאת.
האם זה היה קשור לכך שחבל הטבור היה סביב צווארו

למה זה לא טוב שהמיילדת "מושכת" ו"עוזרת" לתינוק לצאת אם הוא תקוע?
ולי כי זה לא בהתאמה להתכווצויות הטבעיות של התעלה ויכול לגרום נזק לרקמות. וגם, מאיפה בדיוק היא תמשוכותו? מהשיער?
האם תמיד יש תחושה של "קקי" ומה קורה במצבים שאין?
לי הייתה.

למה זה לא טוב שהמיילדת "מושכת" ו"עוזרת" לתינוק לצאת אם הוא תקוע?
היא יודעת מה תוקע אותו ולמה גורמת המשיכה שלה? הרי כל מיני דברים עלולים להקרע (שיליה), להמתח (חבל טבור), ומי יודע מה עוד.

האם תמיד יש תחושה של "קקי" ומה קורה במצבים שאין?
את מתכוונת ללחץ של צירי הלחץ? בלידה השלישית שלי (יולדים בבית) כמעט ולא היה לחץ. אחרי זה התינוק התחלק לו החוצה לאיטו, בלי דחיפות.

_למה לקח כל כך הרבה זמן לתינוק לצאת.
האם זה היה קשור לכך שחבל הטבור היה סביב צווארו_
לא נראה לי שזה קשור -- ברוב המקרים זה לא מפריע כלל ולא מעכב את הלידה. ואם חבל הטבור מתקצר מרוב ליפופים עד כדי כך שהוא מפריע לתינוק לצאת, אז זה לא משהו שסתם מעכב אלא זה מצריך טיפול מיוחד, שאני מבינה שלא היה אצלך.

ואגב קושי בנתינת שתן... מאוד נראה לי קשור ללחיצות ארוכות. יש היום המון ידע על הקשר בין לחיצות לא טובות ולנזקי רצפת אגן. אני מציעה להתעדכן עם מדריכת הכנה ללידה, דולה או מיילדת לגבי השלב הזה. קשה ללמד את זה ווירטואלית (אני מניחה שגם המאמרים של יהודית שריג קשים להבנה ווירטואלית). אני גם מאמינה שעם הקשבה לגוף משיגים תוצאות טובות אבל מאוד מאמינה בהכנה, שלפחות תסתור את כל האמונות הטפלות והסטיגמות שנתקעו לנו בראש על "איך אישה לוחצת את התינוק החוצה"....
במשפט אחד - האישה לא לוחצת. הרחם והשרירים לוחצים. הרוב בכלל לא רצוני, כדאי לחשוב איך לא להפריע...

תודה על התשובות
המיילדת "משכה" את התינוק שסרב לצאת החוצה.אחרי שקראתי את הסיפור של אביב חדש אני מבינה שיכול להיות מצב שלידה לא תתקדם במשך שעות ארוכות ואפילו כמה ימים. יכול להיות שלא הייתי מוכנה נפשית לזה. גם ככה זו היתה לידה לא קצרה, איך לומר. השאלה אם לידה נתקעת (בהנחה שיש תנועתיות וכולי )באילו דרכים אפשר לקדם אותה?
האשה לא לוחצת. זה משפט חשוב. השאלה איך מוצאים את הגבול בין מצב שהאשה בלי כוח או לחלופין העובר במצוקה, לבין להמשיך לידה ולא ללחוץ. לחצתי מתי שהמיילדת אמרה. אני ממש לא יודעת לפי מה אמרה זאת. הייתי עסוקה ב:ריקודי בטן".

מונו - אני חושבת שאם את בלי אפידורל, ולא מחכה למיילדת שתנחה אותך, הגוף כבר ינחה אותך ללחוץ, בזמן הנכון (או, כמו שיונת מתארת, יעזור לתינוק לצאת ללא לחיצות, אבל זה נדיר יותר).

רונה - (גם אני חשבתי ככה, אבל הצליחו לערער לי את הבטחון).

לא לחכות למיילדת?אבל על מי לסמוך אם לא עליה? הגוף ינחה אותי?אבל שעתיים-שעתיים וחצי לא הרגשתי בכלל צורך ללחוץ.זה לא מוזר? היו לי צירים כואבים כל הזמן הזה. לא יודעת איך אפשר להחזיק כ"כ הרבה זמן תוך מחשבה שהוא לא יצא בקרוב.....

אולי לא באמת היית בפתיחה מלאה ממש, כל הזמן הזה?
בדרך כלל, ותקנו אותי אם אני טועה, כשמגיעים לפתיחה מלאה, או שיש צירי לחץ או שיש הפסקה, מנוחה. שהרי כבר אין צורך בצירי-פתיחה... (אצלי צירי הלחץ התחילו עוד לפני הפתיחה המלאה או לפני שהיא זוהתה, זמן קצר מאד אחרי פתיחה 5-6... ואי אפשר היה להתעלם מהם).
כן, להקשיב לגוף, ולא למיילדת (אפשר להקשיב לה, אבל לא להוראות לחיצה (-: ) - עם כל הידע והנסיון שיש לה, היא לא יכולה לדעת מתי את, מונו, בלידה הזאת, צריכה ללחוץ. לחיצות ללא דחף, יהיו בלתי יעילות ו/או יגרמו נזק לרצפת האגן. (אם נעזרים באפידורל זה שונה, כי לפעמים בגלל ההרדמה, לא מרגישים את מה שהגוף אומר. כל הנאמר פה מתייחס ללידה ללא.)
הוא יצא בקרוב, אבל בזמן שלו.
זה נשמע אולי קצת מיסטי אבל יש חשיבות גם לאיך את מדמיינת את הלידה. לאו דווקא דמיון פעיל, אלא התדמית של לידה שחקוקה אצלך במוח. אם מדובר על משהו תקוע, כואב, רפואי - כדאי לעשות הכנה, שלפחות תסתור את כל האמונות הטפלות והסטיגמות שנתקעו לנו בראש על "איך אישה לוחצת את התינוק החוצה"....
אולי כדאי לקרוא על לידה ללא כאב והרבה סיפורי לידה טובים.

תודה כרמית. אני שמחה שכתבת בפירוט כי עד עכשיו לא הבנתי. חווית הלידה שלי היתה מצויינת, רק רציתי לפתור את הכמה נושאים הלא פתורים הללו. אולי בגלל שכמה חברות ואני מארגנות ערב סיפורי לידה שלנו.. רציתי לסגור פינות עם עצמי.
לי זה לא נשמע מיסטי בכלל. אפקט פגמליון וזהו. אני בהחלט אעבוד על הקטע של התקיעות ואעבוד עם עצמי, את מאד צודקת. רק כציתי להבין מההבט הפזיולוגי מה קרה שם.
תודה על ההפניה.

אם את בקטע פיזיולוגי, אז כשמגיעים לפתיחה מלאה יש (לרוב) כמה צירי מעבר, שהם אמנם מאוד חזקים אבל הם בהחלט לא צירי לחץ. אולי זה מה שהרגשת?

מונו-
מצטרפת ליונת על צירי המעבר. בעיניי הם היו הכי קשים! כאבו, אבל ללא תחושת הדחף והפעלתנות של הגוף בהוצאת התינוק. אחרי שהם עוברים נהיה יותר קל (בעיניי לפחות, חשוב לזכור שכל לידה היא שונה).
אני מברכת אותך מאוד על החשיבה שלך בנושא ה"תקיעות". כשאני מלמדת דולות לעתיד, אני תמיד אומרת שצריך למצוא מה "תוקע" את האישה (אם יש חשש כזה). זה יכול להיות שהילדים הגדולים נמצאים אתה, לפעמים מלווה אחר, שלא מתאים (כמו אמא או אחות), זה יכול להיות שהשירותים לא נקיים (כן!!!!), שהיא חוששת שהשכנים יישמעו... בגלל זה כל כך חשובה ההיכרות הקודמת והנוכחות של המלווה עם תשומת לב מלאה לצרכי היולדת.
לא הבנתי אם את מתכוונת ללדת בבית או לא. אם תהיה לך מיילדת אתך, דברי אתה על "שלב הלחיצות" זה חשוב להבהיר דברים קודם. אני בטוחה שכל מיילדת בית תוכל לעזור לך עם זה. אם את מתכוונת ללדת בבית חולים, אני מאוד ממליצה לך על מלווה מתאימה. יש "טריקים" לנשים שרוצות אבל מפחדות מהלחיצות ולפעמים כדאי לחשוב עליהם. יש דברים שאפשר לעשות אם הלידה "נתקעת" (חוץ מהתערבויות רפואיות). מלווה מוכשרת תוכל לעזור לך מאוד.

מונו - בעניין הלחיצות.
למיטב הבנתי, הדרך היותר בטוחה "ללחוץ", בלי לתת עודף לחץ אשר יכול לפגוע ברצפת האגן או להפעיל לחץ מיותר על העובר, תהיה לנשום כל הזמן במהלך צירי הלחץ.
כשהנשימה (בדגש על נשיפה) משתתפת בלחיצה התוצאה היא יותר שחרור מאשר של לחץ.
כך, גם כשמגיע הדחף הבלתי ניתן לשליטה ללחוץ, (להבדיל מהלחץ שנובע מציר בפתיחה מתקדמת או מצירי מעבר), אם ממשיכים לנשום אין הפרעה או התנגדות לעבודתו של הרחם, ויש עזרה בשחרור רצפת האגן, שרירים טבעתיים וכו'.
מה שאנחנו קוראים "הדחף ללחוץ" אולי אפשר לכנותו "הדחף לשחרר", וזה מתאפשר עם נשימה. בלי נשימה - יש לחיצה שהיא במצב תקין מיותרת ואולי אף משבשת.

ותוספת לעצות הטובות של אמא גמדים -
בתהליך הוצאת התינוק מתעלת הלידה ("שלב הלחיצות"?) מומלצת נשיפה מבוקרת, איטית, אולי עם שפתיים קמוצות (כמו שמנפחים בלון) עם הרבה התכוונות להרפיית השרירים הטבעתיים. תנסו לעשות את זה עם בלון. כזה שקשה לנפח אותו.זה עובד נהדר! (בעקרון עדיף בלי ובאופן הטבעי לאם, אבל יולדות שרצו קצת עזרה או הכוונה נעזרו מ-א-ו-ד בשיטת "הבלון" שגם מומלצת ע"י יהודית שריג "האורים והתומים" בנושא בארץ.

יש לי עוד שאלה שקשורה ללחיצות.
מה עם טחורים? הם יוצאים בגלל לחיצה לא נכונה? או שזה לא קשור?

>סובלת מטחורים בלי קשר להריון/לידה ומתה מפחד מטחורים בלידה<

מה עם טחורים? הם יוצאים בגלל לחיצה לא נכונה? או שזה לא קשור?
למיטב ידיעתי, כן.
קראת את המאמר של רותי קרני הורוביץ או של יהודית שריג בנושא? (מופיע באתר אומנות הלידה).

קראתי לפני אלף שנה. הולכת להתרענן.

YYY, איזה בלגן. זה ממש לא פשוט. צריך להתאמן על זה. טחורים לא אמרוים לצאת אם לוחצים נכון. מילא הטחורים, אבל רצפת האגן יכולה להפגע ולשקם אותה אח"כ יותר מסובך מלרפא את הטחורים...
והנה הלינק:

איך ללחוץ נכון

עם ציפי, לחצתי משהו כמו דקה פחות או יותר. גם כן לא נראה לי שהייתי בפתיחה מלאה, אבל הלחץ היה חזק ממני. והגוף כבר ידע מה לעשות, בלי 'אימונים'

רק לאחרונה קראתי על התופעה שחוויתי בפועל בכל שלוש הלידות - אחרי שהיתה פתיחה מלאה לא ישר הגיעו צירי הלחץ אלא היתה מנוחה, תמיד נרדמתי וישנתי שינה מתוקה במיוחד (אמנם עם התעוררות זוועתית ישר לתוך ציר לחץ).
אני שמחה מאד שילדתי עם מיילדות שהבינו את הענין ולא ביקשו ממני ללחוץ בזמן המנוחה הזו. יחד עם זאת, חידוש בשבילי לחשוב שהעשיה המומלצת כיולדת בשלב הלחיצות זה להרפות ולא ללחוץ - בכל שלוש הלידות התאמצתי ללחוץ ואכן לחצתי.

שרה ק -
האם להדריך איך ללחוץ? האם לתת לאישה לעשות מה שגופה אמור לדעת באופן טבעי? האם ללחוץ בכלל? איך מלמדים לשחרר?

אלו שאלות מאוד טובות וחשובות שאני שואלת את עצמי כל הזמן. אני לא חושבת שיש כאן תשובה חד משמעית. יש נשים שכל כך מחוברות לגוף שלהן, כל כך יודעות מה נכון להן ומה לא! אצלן, בדרך כלל, הדינמיקה של הלידה תהיה כזו שבאמת לא צריך להתערב...
אבל מאידך, רבות מאיתנו מגיעות ללידה עם "דפוסים", צלקות, אמונות טפלות וידיעות לכאורה שהן מוטעות ונובעות מכל מה שספגנו עד לרגע זה. אמנם אני לא חובבת טלוויזיה, אך בפעמים שיצא לי לראות דרמות בנושא לידה, המציאות המוקרנת בהם היא כל כך שקרית, כל כך הזויה! וזה מה שרוב הנשים סופגות במהלך חייהן. אני הרגשתי חששות לגבי האינטואיציה שלי. האם היא אותנטית?

אולי הגענו למקום אוולוציוני שמחייב אותנו "ללמוד" רציונלית, אינטלקטואלית, מה שקודם היה כל כך טבעי עבורנו...

לכן - חשוב להתאים את ההדרכה, את ההכנה, את העברת הידע לאישה היחידה והמיוחדת שעומדת לפנינו. יש נשים שידע יכביד עליהן, ירחיק בין החיבור המופלא שלהן לגופן לשכל שאמור להרדם בלידה, ויש נשים שידע והכנה ממש מעצימים אותם...

בלידה הראשונה ,בבית חולים,המיילדת אמרה לי ללחוץ, למרות שלא הרגשתי צורך.
הלידה השניה,בבית,המיילדת אמרה לי ללחוץ, כשכבר הרגשתי משהו- כאבים איומים ונוראיים.
בלידה השלישית ,גם בבית,המיילדת לא אמרה כלום. אושאמרה לא ללחוץ חזק,אם אינני טועה (מנסה להיזכר בפרטים שקשה לי לזכור...). כשהתחיל הצורך ללחוץ, המיילדת אמרה לא ללחוץ חזק,אלא רק קצת, בכדי להקל על הכאב. ופתאום הרגשתי את התינוקת מתחילה להחליק מעצמה בתעלת הלידה לכיוון הנרתיק.
אז הבנתי איך זה אמור להיות...
לקח לי שלוש לידות להבשיל בכדי שאוכל לחוות זאת כך.

_האם להדריך איך ללחוץ? האם לתת לאישה לעשות מה שגופה אמור לדעת באופן טבעי? האם ללחוץ בכלל? איך מלמדים לשחרר? אבל מאידך, רבות מאיתנו מגיעות ללידה עם "דפוסים", צלקות, אמונות טפלות וידיעות לכאורה שהן מוטעות ונובעות מכל מה שספגנו עד לרגע זה. אמנם אני לא חובבת טלוויזיה, אך בפעמים שיצא לי לראות דרמות בנושא לידה, המציאות המוקרנת בהם היא כל כך שקרית, כל כך הזויה! וזה מה שרוב הנשים סופגות במהלך חייהן. אני הרגשתי חששות לגבי האינטואיציה שלי. האם היא אותנטית?

אולי הגענו למקום אוולוציוני שמחייב אותנו "ללמוד" רציונלית, אינטלקטואלית, מה שקודם היה כל כך טבעי עבורנו..._
זה כמו שנגיד שהגענו למקום אוולוציוני שמחייב אותנו "ללמוד" איך לבשל במקרה שגדלו במקום שלא יודעים לבשל. הנשים בתרבות המערבית פשוט גדלו על שקרים לגבי הלידה, ולא פלא שהן לא יודעות שאפשר לסמוך על גופן.

נראה לי שכל אשה שנושאת עיניים מעריצות אל הרופא או המיילדת אם הם יגידו לאשה: תלחצי רק כאשר את מרגישה צריכה קקי. את לא צריכה ללחוץ חזק יותר ממה שנראה לך. גופך יודע ללחוץ נכון.. הן יתחברו לעצמן אפילו בלי לדעת. אבל הרופא או המיילדת רובם חוטאים ליולדת וממשיכים את השקרים: תלחצי חזק להחזיק את כל האוויר, ו...אחד שתים שלוש - -

ל י ל ח ו ו ו ו ו ו ו ץ ץ ץ ץ

והן לוחצות עד שנהיות סגולות בפרצוף, ונימים מתפוצצים להן בעיניים והורידים בולטים בצידי הראש. אחרי זה לא פלא שהאגן נהרס וכל הטחורים מתפוצצים. ואז יש בעיות עם שליטה בפיפי שלא יברח כאשר צוחקים או רצים. ואז הן צריכות שיקום אגם ממושך אצל אותם המומחים שיילדו אותנו במומחיות, והרסו את האגן מקודם

איזה דף מעניין. אני רוצה לדעת אם הלא ללחוץ תקף גם אם מישהי קיבלה אפידורל והיא יולדת בשכיבה.
אני אספר בקצרה את הרקע לשאלה:
ילדתי בבית חולים עם כוונה ללדת טבעי. נשברתי כאשר הכאב היה בלתי נסבל ואמרו לי שהפתיחה היא של 5. הבנתי שיש עוד הרבה זמן, וביקשתי אפידורל. כשהמרדים הגיע, ברגע האחרון בדקו לי פתיחה והיה 9. אני כל כך מצטערת שלא סירבתי לאפידורל באותו רגע, כי בעצם כבר עברתי את רב הלידה, אבל לא היה לי כח להתנגד... בכל מקרה קיבלתי מנה קטנה כדי שארגיש "מתי ללחוץ" אבל עדיין הכאב יוקל.
הרגשת הלחץ הגיעה ממש מיד, והמיילדת כמובן אמרה לי ללחוץ בכל הכח. בהתחלה ניסיתי לא להקשיב לה, כי למדתי בקורס הכנה שצריך "לשחרר ולא ללחוץ". אבל כלום לא קרה והמיילדת קוראת לי ללחוץ, ואני החלטתי שכדאי לי לשתף איתה פעולה ולחצתי. זה לקח קצת זמן (מעל 10 צירים ולחיצות) עד שהתינוק יצא. אני נורא רוצה לדעת האם יש מצב שבו אני אשחרר ולא אלחץ, ועדיין התינוק יצליח לצאת , אם אני שוכבת, ואין את אלמנט כח הכובד?

>שנה אחרי, עדיין מנסה לפתור את הלידה שלי<

כאשר ילדתי את שלום, המיילדת רצתה שאשכב על הגב כדי ללדת. היא ועוד 2 אחיות נאבקו איתי והשכיבו אותי על הגב בכוח. המיילדת בקשה שאלחוץ חזק בכל הכוח. אני ידעתי שעלי לשחרר ולא להקשיב לה. לא הרגשתי צורך ללחוץ. ידעתי שגם במצב של שכיבה הגוף עדיין יוכל להסתדר ולשחרר את התינוק. מה שעשיתי, עם הידיים שלי הרמתי את עצמי למצב של ישיבה והרמתי את הישבן באוויר. האחיות ניסו להאבק איתי, הורידו את הידיים שלי ודחפו אותי שאשכב אחורה. אחרי מאבק נוסף הן התייאשו. המיילדת אמרה כל הזמן, ללחוץ ללחוץ בלי להפסיק. ככה חצי שעה. בסוף כאשר הגיע הלחץ החזק, לחצתי מתוך רפלקס והתינוק יצא בקלות אחרי 2 לחיצות קלות.

שרה ק זה נשמע ממש מאבק מה שעבר עלייך בחדר לידה. כל הכבוד שהיה לך הכח להתמודד בצורה כזו. (לא פלא שפעם שנייה ילדת בלי מיילדת)

מונו נוקי , שרה לה בדיוק כתבה רשימה לבאופן שתצא בבאופן הבא על לחיצות בלידה. מאוד מעניין וזוית קצת שונה. כדאי לך לקרא.

אמא'לה שרה, איזה סיוט.

בקורס הכנה וגם במאמר ההוא באומנות הלידה הסבירו לא לעצור את הנשימה וללחוץ, אלא לשחרר אוויר. בקורס הכנה ללידה תרגלנו את זה.
בלידה עצמה, לידת בית, פעלתי לפי שיטה זו. המילדת בדקה כל פעם ואמרה שהתינוקת לא מתקדמת ושעלי לשנות את דרך הלחיצה.
היא הנחתה אותי שכל פעם שיש ציר, לקחת אוויר, לספור לפחות עד שבע וללחוץ (לחיצה קצרה לא מספיק אפקטיווית) - בדיוק מה שכתוב במאמר לא לעשות.
גם ככה לקח הרבה זמן עד שהיא יצאה.

אז אני לא יודעת מה זה אומר. מצד אחד ידעתי שלא טוב לעצור את הנשימה וללחוץ, מצד שני, בשיטה השניה התינוקת לא זזה בכלל. אולי לא עשיתי את זה כמו שצריך, אני לא יודעת. אולי גם בזה יש אסכולות שונות?

אשמח לתגובות.

את הלידה האחרונה שלי ילדתי בשכיבה על הצד (כי רגלי כבר לא נשאו אותי ), וכמעט בלי לחיצות. התינוקת "שטה" בעצמה כשהיגיע הזמן המתאים.

בלידה עצמה, לידת בית, פעלתי לפי שיטה זו. המילדת בדקה כל פעם ואמרה שהתינוקת לא מתקדמת ושעלי לשנות את דרך הלחיצה.
באיזה תנוחה היית? בהנחה שהיית בשכיבה על הגב, בדרך כלל זה לא אפשרי 'לשחרר' כאשר יש צורך ללחוץ תינוק החוצה נגד כוח המשיכה.

לא הייתי בשכיבה.
בהתחלה הייתי על כסא הולנדי ואח"כ בעמידה וכריעה.

עוד שאלה אם זה בסדר: האם את בחרת את התנוחות האלו בעצמך, או שזה היה הרעיון של המיילדת? לפעמים כן צריכים ללחוץ יותר חזק. העניין הוא שכאשר האשה קשובה לעצמה ואין אף אחד שיגיד מה לעשות, אם מרגישים ששום דבר לא הולך, אז במילא מנסים ללחוץ יותר חזק עד שמרגישים 'נכון' וכך לידה ספונטאנית מתרחשת.

נזכרתי במישהי שילדה לבד בבית, ואז התינוק שלה נתקע, ורק ראשו היה בחוץ. בעלה שאל אותה, האם זה נורמלי שלתינוק יש פנים כחולות? היולדת קלטה מייד שמשהו לא בסדר, אז היא נעמדה עם רגליים מפושקות, ותפסה בכל הכוח בראש המיטה, היא טלטלה את האגן באגרסיביות ושאגה כמה דקות, ואז היא הרגישה קליק שמשהו השתחרר ואז התינוק נולד. אמנם היה כחול אבל מייד קיבל צבע והתחיל לבכות. היא אחד מהמקרים הנדירים של פריעת כתף שקורה ללא התערבות. בלידה התערבותית, קורה יותר פריעות כתף שהתינוק נתקע, והכתף תקועה בעצמות האגן של האם. בבית החולים לפעמים שוברים את העצם בריח של התינוק, או דוחפים אותו פנימה ואז עושים קיסרי. יש תינוקות שנפגעו מזה לכל החיים, או אפילו מתו. התנוחה הלא טבעית בשכיבה תורמת לכך המון.

לגבי הישיבה בכסא ההולנדי, אם זה לא היה הבחירה הספונטאנית של האם, זה יכול לפעמים להזיק. כל לידה וכל אשה, וכל תינוק בתנוחה אחרת. בגלל זה אף אחד לא יכול לקבוע בשבילינו איך עלינו ללדת.
בכל אופן זה פחות גרוע מלידה בשכיבה נגד כוח המשיכה.
<נזכרת שישבתי על האסלה לפני הלידה, והתנוחה הכאיבה לי בטירוף, אז חזרתי לאמבטיה ללידה שהתרחשה מייד>

בכל אופן זה פחות גרוע מלידה בשכיבה נגד כוח המשיכה

Yet many women have found themselves chosing to birth on their back!
I don't think any one should be told how to birth or not, just to let her body dictate what feels right even if it sometimes goes against what she had imagined or believed to be 'right'.

לגבי הכיסא ההולנדי אני לא זוכרת, אבל לגבי העמידה זה היה משהו שאני בחרתי וכיוונתי את כולם בדיוק איך אני רוצה. כך הייתי רוב צירי הלחץ. והיו הרבה! לא שלוש ולא עשר.

Yet many women have found themselves chosing to birth on their back!
זה מה שהדהים אותי בלידה האחרונה - סתם ישבתי לי בבריכה, נשענתי טיפונת אחורה על הזוגי, והרגליים היו פשוקות בזמן הצירים ובזמן הלידה עצמה. כביכול התנוחה הכי-לא מתאימה ללידה, אבל ככה יצא וככה היה לי נוח. בסוף הוא נולד...

Yet many women have found themselves chosing to birth on their back!
קודם כל אביב - בבריכה זה שונה. אין מתחתייך אילוצים, וזה מאפשר חופש תנועה. גם אני בסופו של דבר ילדתי "על הגב" - אבל במים, לא בשכיבה סטטית על הגב.
ומנטי - אני חוששת שהרבה מזה, זה עניין של התניה תרבותית - ככה אנחנו רגילות לחשוב על לידה, ולכן מוצאות את עצמנו בתנוחה הזו.

אני איתך טרה. אצלי זה לקח מעל שעתיים .גם אני עמדתי או כרעתי, או בשלב מסויים שכבתי ב45 מעלות על הרצפה ונרדמתי בין הצירים כי הייתי הרוסה מעייפות. הכל לבחירתי ולא יצא כלום.אול זה מה ששרון כתבה למעלה- שהרגישה צורך ללחוץ רק אחרי זמן רב. אולי עדיין לא הגיע הצורך?

יכול להיות שבאמת עדיין לא הגיע הזמן.
גם הרגשתי שאני גורמת לצירי לחץ. הם לא באו ממש מעצמם. גם היינו צריכים לעשות עיסוי פטמות וגם קצת עשיתי "שריר" כדי שיגיעו.
אולי לא הייתה לי כבר סבלנות ורציתי כבר ללדת.

אבל מה זה אומר? שלא לחצתי נכון עם שיטת הנשיפה?

אני יודעת שיש שלב ביניים בין הצירים הרגילים לצירי הלחץ, אבל הוא לא אמור להימשך שלוש שעות, נכון?

שלב הביניים, בין הצירים "הרגילים" לצירי הלחץ הוא מאוד חשוב. הרחם מתארגנת מחדש בנפח שלה לאחר שראש התינוק ירד משמעותית למטה. כלומר, על מנת שהלחיצה (או למעשה הסחיטה) של הרחם (כי הרחם עושה את מרבית העבודה, גם אם תלחצי את העיניים החוצה...) תהיה אפקטיבית, הרחם צריכה להתארגן מחדש. נכון ששלוש שעות זה בדרך כלל "הרבה" זמן לשלב הזה וצריך לבדוק מה קרה בזמן הזה בלידה האישית שלך, אבל הרי כבר ידוע שבין ה"אמור להמשך" לבין המציאות האישית של כל לידה יש מרחק...

כשמנסים ללמד נשים ללחוץ עם נשיפה, זה בעיקר למנוע את הלחיצות ההרסניות שהיו מקובלות פעם (לסגור את האוויר בגרון וללחוץ את הסרעפת למטה). למעשה, צריך לאפשר לגוף לעשות את שלו... ואם את כבר מרגישה שאת ממש צריכה ללחוץ, אז תעשי זאת עם נשיפה (מבוקרת). מי שעובדת על השרירים הטבעתיים יכולה לנסות לנפח בלון קטן ועקשן תוך כדי תשומת לב לסוגרים. שימו לב איך הם נפתחים!!!!

טוב, דיברתי על זה עם אחותי שהייתה נוכחת בלידה, והמסקנה היא שכנראה לא הייתי בכלל אמורה להתחיל עם הלחיצות, אבל שכבר הייתי עייפה ורציתי שהלידה תיגמר כבר. ראיתי כבר את הסוף ורציתי להגיע אליו.
בעצם היינו צריכים לראות שזה לא הולך, לעשות הפסקה, ואז להמשיך. אבל כנראה שפסיכולוגית זה קשה לחזור אחורה. כלומר, אם כבר הגעתי לשלב של הלחיצות, והתחלתי עם זה, אז הפסקה זה כאילו לחזור אחורה...

בלידה הבאה, לא לוחצת !

ומנטי - אני חוששת שהרבה מזה, זה עניין של התניה תרבותית - ככה אנחנו רגילות לחשוב על לידה, ולכן מוצאות את עצמנו בתנוחה הזו.

Well actually, I read the stories of moms chosing to birth on their backs on the unassisted birth group, where women are very aware of the problems with this position. They all express great surprise at their (bodie's ) choice.
I believe that in the UC video (distributed to anyone interested for the cost of shipment, by Kimberly Bobrow) there is one birth where a woman is lying on her bed, on her back (surrounded by her 4 other kids ) and her husband catches her 5th girl!

אז למה התחלת בעצם?

השאלה אלי?

בדיוק
כבר לא היה לי כוח לעוד ועוד.

והמיילדת לא אמרה שמוקדם ללחוץ?

לא. אולי אני הייתי צריכה לדעת שמוקדם מדי?

אולי אני הייתי צריכה לדעת שמוקדם מדי?
כן, בטח, טרה, איך לא ידעת דברים שאת יודעת היום? (-;

בעסה. סתם צירי לחץ כואבים ולדעת שעוד לא הגיע הזמן. מעניין איך אפשר להתמודד עם זה

הענין הוא שלא צריך ללחוץ. את מנויה על באופן? קראת את מה ששרה לה כתבה? סבלנות. זה הסוד.

קראתי. ונשמע לי כ"כ הגיוני. ושימח אותי מאוד, כי הידיעה הזאת שהגוף יודע מה לעשות ואנחנו רק צריכות להאמין בו מרגיעה אותי.

אל איך לא שמעתי עד עכשיו על "לא ללחוץ"? קראתי את כל הדפים באתר לפני הלידה

אני שמעתי דווקא אבל ברגע האמת שכחתי.כי המיילדת אמרה שצריך ללחוץ. לא הרגשתי שום דחף.

אני דוקא שמעתי ופחדתי ללחוץ.
רציצי שהמיילדת תגיד לי מתי.
המקסימה לא הסכימה. אמרה לי ללכת לפי מה שאני מרגישה.
וכשמיילדתחרת אמרה לי כן ללחוץ, היא הפסיקה אותה. רצתה שאלחץ לפי מה שאני מרגישה.

רגע. אבל אם לא צריך לעשות שום דבר, והאידאלי זה להיות רגועים ורפויים, אז אולי בכל זאת האפידורל הוא הפתרון? אנחנו נהיה רגועות ורפויות, ולא נפריע לגוף לעשות את שלו? איפה כאן ה"לידה הפעילה"?

.מי
אפידורל אמנם יכול לעזור להירגע אבל (בנוסף לתופעות לוואי אחרות), מונע ממך למשל את האפשרות להתנועע, מונע ממך לבחור את תנוחת הלידה שתתחשק לך כי בהכרח תהיי "מקורקעת" מרגע קבלתו.
זכיתי לחוות לידה עם ובלי אפידורל - ובהחלט אין מה להשוות (עדיף בלי כמובן ).
רגועה ורפויה זה לא אומר נטולת כאבים, זה מדבר על היכולת להירגע ולהרפות (פיזית את רצפת האגן), תוך כדי הכאב מה שבתמורה מקל על הכאב (נשמע תמוה אבל עובד!).
כאשר את חווה את הצירים ללא התערבויות, מסתובבת כשעוד אפשר, הולכת לבד לשירותים, מתרכזת בכל ציר (בנשימות והרפיות), את מאוד מודעת לגוף שלך ו"נותנת לו לעשות את שלו", ואז כשסוף סוף מגיע הזמן ללחוץ את מרגישה את זה. את מרגישה באיזו תנוחה הכי טוב לך ללחוץ (לא משהו שכדאי לתכנן לפני הרגע עצמו) - כל אלו הם "לידה פעילה".

עד כמה שאני מבינה, "לידה פעילה" זה לא לדחוף לפעילות, אלא לאפשר פעילות, בניגוד למצב ה"חיפושית הפוכה" המוכר.
בדיוק כמו שאנחנו לא מבצעות את פתיחת הרחם באופן יזום, אלא רק מאפשרות לכך לקרות, תוך הקשבה לגוף, כך גם בשלב הלחץ, אין צורך בלחץ יזום, אלא באפשור. זה לא אומר לשכב על הגב ולחכות שזה יקרה.
אגב, יש נשים שנמצאות בלחץ גדול, עד כדי כך שהן לא מאפשרות את הפתיחה. לאותן נשים, לפעמים מתן אפידורל מאפשר את ההרפיה, ו"פתאום" הפתיחה מתקדמת בקצב מהיר.
אבל מרביתנו יכולות להשיג את הרגיעה המספקת כדי לאפשר לגופנו לפעול, גם ללא חומרים כימיים, על נזקיהם הידועים והאפשריים, ועל דרישותיהם (לא תמיד, אבל לרוב) ל"חיפושית הפוכה" - שהיא תנוחה לא מוצלחת ללידה, בד"כ (וגם הבד"כ נכתב רק בגלל דברי מנטי, שיש כאלו שזה מה שהגוף אומר להן, לי קשה להאמין שזה אכן מה שטוב להן, אבל קטונתי.)

חוץ מזה, אפידורל מאלחש - וככה (אומרים, הנסיון שלי עם אפידורל הוא רק בניתוח) עלולים לא להרגיש מה הגוף אומר. קשה להקשיב לגוף, כשיש מיסוך ולא שומעים אותו.

אגב, יש נשים שנמצאות בלחץ גדול, עד כדי כך שהן לא מאפשרות את הפתיחה. לאותן נשים, לפעמים מתן אפידורל מאפשר את ההרפיה, ו"פתאום" הפתיחה מתקדמת בקצב מהיר.

אשמח אם תרחיבי בנושא זה.

לא משהו מיוחד. פשוט שמעתי המון סיפורים של נשים שלא רצו אפידורל, לידה ארוכה, "תקועה", באיזשהו שלב החליטו כן על אפידורל - ומרגע זה (לפעמים, אגב, עוד לפני הגעת האפידורל בפועל...) הלידה "רצה".
יותר מדי סיפורים בשביל לפטור ב"צירוף מקרים". אני מעריכה שבחלק מהמקרים זה פסיכולוגי (מה שלא הופך את זה לפחות אמיתי), בחלק מהמקרים הכאב מכווץ ואולי יש עוד סיבות.

בעצם יש עוד הסבר אפשרי: שלב ה"שבירה" ובקשת האפידורל, הוא דומה, וקשור ל"קצת לפני שהכל רץ"...
לא יודעת אם זה נכון, אבל גם אצלי, ללא אפידורל, היה עיכוב (קל אך מדכא) לפני "קפיצה" מפתיחה 5-6 לפתיחה מלאה.

שמעתי את זה מחברה שהיא אחות, אם כי בפגייה ולא ביולדות. זה היה כששאלתי -- לפני כמה שנים -- אם אכן אפידורל מעכב לידה.
התשובה היתה "ברוב המקרים כן, אבל לפעמים הוא מקדם לידה, אם היולדת כל כך לחוצה עד שהיא לא נותנת ללידה לקרות".

אמנם מדברים כאן רק על לידות ללא אפידורל ושלי היתה עם ובכל זאת - אצלי היו ארבע שעות של צירי לחץ. ההתקדמות היתה איטית מאוד וקשה מאוד. ואכן בסוף המיילדת עשתה חתך, הכניסה את ידה והוציאה את התינוק. היא אמרה שחבל הטבור היה קצר, ולכן הראש התקדם ונסוג זמן כה רב. חוץ מזה, משקל הלידה היה מעל 4 ק"ג. האם ייתכן ארבע שעות של צירי לחץ?
ועוד - בנזוגי אומר שהוא מרגיש במשגל שהרחם שלי נמוך יותר. האם זה מצביע על נזק לרצפת האגן? במה מתבטא נזק לרצפת האגן? האם ייתכן שנגרם לי נזק ואני לא מרגישה בו?

פלונית,
ארבע שעות הן הרבה זמן ובכל זאת כפי שנאמר למעלה - הכל ייתכן בלידה.
יש מקרים בהם החבל קצר מדי והתינוק לא מצליח להוולד, בד"כ כשהחבל כרוך או מלופף סביב צואר או איברים אחרים של התינוק. ואז (אם זה על הצואר זה אפשרי), חותכים את החבל לפני שהגוף נולד. אם היא הצליחה להוציא את התינוק בלי לחתוך את החבל, ההגיון שלי אומר שהוא היה מספיק ארוך אחרי הכל.
אפשר לבדוק אם יש נזק לרצפת האגן במעבדות "ביו פידבק" וכן לקבל שם טיפול. נזק ברצפת האגן משמעו שמע' השרירים ורקמות החיבור נחלשות ונושאות את אברי האגן באופן פחות אפקטיבי ומכאן - "צניחות" איברי האגן יכולות להתרחש ברמה זו או אחרת, חוסר שליטה בסוגרים ועוד...
יכול להיות שהוא מרגיש את צוואר הרחם במיקומו המחודש וזהו מצב תקין. בכל מקרה אם את חוששת שווה להבדק.

בסמינר לידה טבעית שהייתי בו דנו ארוכות על הסוגייה הזו. מה שנאמר בקשר לשאלתך חדווה, זה שנכון שלא מומלץ ללחוץ עד שיש פתיחה מלאה + צורך ללחוץ, אבל רוב המיילדות הסכימו ותיארו מקרים שנשים כן לחצו לפני פתיחה מלאה (כשהיה להן צורך) וזה דווקא לא גרם לשום בעיה והלידה התקדמה במהירות.
ובעצם, האם בלידה טבעית אמיתית יש משמעות בכלל לפתיחה? האם כשזברה יולדת בסוואנה באה מיילדת זברה ובודקת את הפתיחה ואומרת לה - "עכשיו תתחילי ללחוץ" ? אם לידה היא טבעית באמת ומתאפשר ליולדת להיות בעולם שלה, קשובה לגופה, או יותר נכון - נותנת לגופה לנהל את הלידה ולא למוח החושב והמודע שלה, אז כשהגוף רוצה הוא מוכן והוא לוחץ. זה יכול להיות 3 שעות אחרי פתיחה מלאה או לפני פתיחה מלאה.

בדיוק זה היה כתוב ב-קישור שיונת הביאה, התכוונתי לתרגם את זה לכאן, אבל השגתן אותי

אולי יש נשים שלא מגיעות ל - 10 ס"מ והתיחה המלאה שלהם זה 9? ואילו יש נשים שיכולות להגיע ל11 או 12 ואין טעם לחתוך??

אף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו כשאת שואלת... זה נראה לי יותר מהגיוני! הרי אלוהים לא ברא אותנו עם סרגל. אין תו תקן של בני אדם.
<ובכלל, מה עושים האמריקאים שמודדים באינטצ'ים?>

ועוד דבר לגבי בדיקות וגינליות: מיילדת אחת אמרה משהו שמצא חן בעיניי: היא אמרה שלידה זה תהליך של מטה והחוצה, ובדיקה וגינלית היא בטבע של פנימה ומעלה. קצת הפוך.

האם כשזברה יולדת בסוואנה באה מיילדת זברה ובודקת את הפתיחה ואומרת לה - "עכשיו תתחילי ללחוץ" ?

בהבדל קטן. גודל הראש יחסית לגוף של זברות ושל בני אדם שונה מאוד.

בהבדל קטן. גודל הראש יחסית לגוף של זברות ושל בני אדם שונה מאוד
העניין הוא לא גודל הראש. העניין הוא שאני מאמינה שהגוף של נקבת אדם יודע ללדת בדיוק כמו הגוף של נקבת זברה. כל ההתערבויות השונות מנתקות אותנו מן הידע הזה וגורמות לכך שאכן נצטרך מישהי שתבדוק ותגיד ותנחה ותעצור וכו'.

דנה,
את צודקת. גוף האישה יודע. הבעיה היא שה"ראש" של נשים רבות מפוצץ במיתוסים, בדפוסים שגויים, בחוסר אמון בעצמן... אם אישה יולדת ללא התערבויות רפואיות ומתוך חיבור עצמי, אמון ביכולותיה ועם תמיכה טובה - אין צורך לכאורה שמישהו ינחה אותה, יבדוק אותה וכו'...
במציאות - גם אישה שיולדת ללא התערבויות, פעמים רבות "מבקשת" (במרכאות, כי הבקשה היא לוא דווקא מילולית) עזרה, להנחיה או לפחות - שיעזרו לה לזרוק לזבל את כל השטויות שהחברה המודרנית דוחפת לנו מינקות.

מה שאני רוצה להדגיש - עבור אלו שטרם ילדו, או שילדו ונשארו עם חוויה חסרה, שזה בסדר - זה נהדר להיות מחוברת ולעבוד לפי הקצב והדרישות של הגוף שלך ויחד עם זה - זה ממש בסדר לבקש עזרה, ללמוד, להתכונן, "לנקות" מגירות מאובקות של אינפורמציה שגויה ולהעזר באשת מקצוע מנוסה ואמינה.

Not a Zebra (yet) but yeah my body knew perfectly well when to start pushing I have no idea how dilated I was, but since I never tore, I guess I was right on time

BTW, the americans also use centimeters when measuring dilation...

הדף ריתק אותי, חודש לפני הלידה הראשונה...
אני אלד בבי"ח, והשאלה הגדולה היא - אם יהיה לי הכח להתווכח עם מיילדת שתגיד לי ללחוץ עוד לפני תחושת הלחץ?
בכלל, כרגע אני מרגישה שאני סומכת על הגוף שלי שידע ללדת, אבל מפחדת מהרגע שבו בבי"ח איזו מיילדת תערר לי את הביטחון, ופתאום אני ארגיש קטנה ולא בטוחה בעצמי.

מה היא תעשה ? תכריח אותך ?
תגידי כן, בסדר, ואל תלחצי.

תודה על הדף הנהדר הזה. באתי אליו כדי לסגור מעגל.
לשמחתי, זה היה שונה בפעם השנייה.
הרגשתי דחף ללחוץ וצעקתי את זה בקולי קולות. כולם חשבו שנבהלתי, אבל אני השתאיתי שניתן להרגיש לחץ ולא האמנתי (למרגש בטני? למשמע אוזני לא מתאים כל כך........) .המיילדת אמרה לי עוד לפני הלידה שהתינוק יוצא בכל מקרה, גם אם לא עושים כלום.
כן לחצתי בסופו של דבר. היה נראה לי ששלב הלחיצות נמשך שעות ארוכות, אבל בפועל הוא היה קצר מאד. אין לי מושג איך החזקתי כך בלידה הקודמת שעתיים וחצי בלי להשתגע, כנראה זה היה באמת שלב המעבר.

אני את הקטנצ'יק שלי נשמתי החוצה. ממש כמו שמנפחים בלון.
זו הייתה חוויה מתקנת.

בלידה הראשונה לחצתי את עצמי החוצה שעתיים וחצי בטירוף חושים. המיילדת אמרה לי לדחוף תוך כדי את הידיות של המיטה (בית חולים...) כך שבנוסף לתסכול המתמשך, גם נתפסו לי השרירים ולא יכולתי לרחוץ ולהחזיק את התינוקת שלי כשבועיים אחרי הלידה.
בשתי לידות הבית שהגיעו לאחר מכן התבקשתי לחכות. המיילדת ישבה לידי ופשוט חיכינו.
בן זוגי קצת נלחץ בפעם הראשונה, אבל המיילדת הרגיעה אותו ואמרה שזה בסדר שבעצם כלום לא קורה, ככה , פתאום באמצע הלידה.
שני הבנים נולדו אחרי 4 - 5 לחיצות. אחד מהם שקל 4550, וחוץ מהלחץ האדיר שהרגשתי (בכל זאת, ילד גדול....) שלב הלחיצות היה קצר מאוד (עד כרבע שעה). כדי למנוע מצב בו יתקעו הכתפיים העבירה אותי המיילדת לתנוחת עמידה על שש, אחרי שהראש כבר היה בחוץ. כך האגן התרחב קמעה וניתן היה לדחוף את כל כולו החוצה.
הפחד מהלחיצות ומהשלב הזה של הלידה עבר .....
הרבה בכי היה בלידה הביתית הראשונה בדקות שלפני הלחיצות.
זכרתי את המיילדת בבית החולים שטענה ש"את לא יודעת איך לוחצים".
הוכחתי לעצמי שאני יודעת ועוד איך. וכמה שהייתי גאה.......

הללויה, ילדת את לידות הבית בארץ?

סיפרה לי חברה, שבמהלך הלידה, התינוקת יצאה ונסוגה פנימה כמה פעמים, וכבר רצו להשתמש בוואקום.
ואז, החליטה לעבור לתנוחת כריעה/שפיפה, ותוך 3 לחיצות קלות, התינוקת היתה בחוץ!

החליטה לעבור לתנוחת כריעה/שפיפה
אויש אם הייתי יותר נחושה בדעתי! אני יודעת בוודאות שאם לא הייתי על הגב הייתי מוציאה אותו בכמה לחיצות!
ואיך אני יודעת? כי לא הרגשתי כאבי צירים. כי הרגשתי כאב גב נוראי בין הלחיצות. כי הלחיצות לא עזרו ולקח לי שעתיים להוציא אותו....
וכי האינסטינקט שלי צעק לי, ואני לא הקשבתי, הקשבתי ל"קול ההגיון" - שכולם שם יודעים יותר טוב ממני, כי ראו הרבה לידות, ויילדו הרבה תינוקות....
וגם- זכרתי את המיילדת בבית החולים שטענה ש"את לא יודעת איך לוחצים". לי היא רק אמרה שאני לא מבינה איך לוחצים, ושאם הייתי מקשיבה לה הוא היה בחוץ מזמן... נורא מעודד |-: ....

ובסוף הם לקחו לי את התינוק לאיזה חצי יום, "כי לא מוצא חן בעינינו הצבע שלו!"
ואפילו לא ראיתי אותו, ולא החזקתי אותו, ולא הנקתי אותו אחרי הלידה.... וגם לא טרחו ליידע אותי אם זה בן או בת. עד ששאלתי!

>דף חשוב!!! מרעננת ל מה חדש <

---

האם בלידה טבעית אמיתית יש משמעות בכלל לפתיחה?
אני הבנתי מהמלווה שלי שיש בעיה מאוד גדולה אם אישה לוחצת לפני שאפשר- שהילד יכול להיות בזווית לא נכונה בתעלה, והאישה לוחצת, וזה יכול לגרום לנזקים מוחיים, נזק לתעלת הלידה, ועוד.
כמו כן, הסבירה שיש להרבה נשים (גם לי היה את זה בשניים שלושה צירים) צורך ללחוץ הרבה לפני הפתיחה המלאה, ואם לוחצים לפני הזמן, זה יכול לגרום לבצקת בצוואר הרחם, ובמקום שהמחיקה והפתיחה ימשיכו- מתחילה התנפחות, שלא רק שמונעת את המשך הלידה באופן תקין, אלא שגם יכולה לגרום לנזקים קשים לצוואר הרחם, לשרירי רצפת האגן, ולתינוק שנמצא שם, ואולי זה לוחץ עליו.... וכשהמיילדת מסתכלת איפה התינוק נמצא, שזה "בטוח" ללחוץ ללא גרימת נזק, אז אפשר ללחוץ....
קצת מתנגש לי עם מה שאני קוראת.... למרות שאני מאמינה שלידת בית טבעית תהיה לי יותר קלה, יותר בריאה ויותר נכונה-
בכל זאת- הייתי רוצה תשובות מלומדות בנושא.....
מצפה בקוצר רוח לתשובה.... (|אייקון סקרנית נורא|)

בלידה השניה ניסיתי לנשוף אותו החוצה (רציתי ללדת באלגנטיות...), ואחרי הנשיפה השניה המיילדת נזפה בי "נו, את לוחצת? תלחצי! תלחצי!" אז שאגתי מעומק הסרעפת (בעיקר מתיסכול אבל גם כי ידעתי שזה יוצר לחץ בכיוון הנכון) והיא אמרה "או! עכשיו זה טוב!" אז המשכתי ככה 10~ לחיצות והוא היה עלי.
בלידה האחרונה בכלל לא לחצתי. הרגשתי אותה נדחפת החוצה בכוח ראשוני עצום, פשוט מפלסת לה דרך (way) דרך (through) גופי. אני רק הייתי המעטפת להולדה שלה. זו הייתה הרגשה מדהימה שלא חוויתי בלידה הקודמת, למרות שגם היא הייתה ללא אפי', ובוודאי שלא בלידה הראשונה, האפידורלית ("תחזיקי את האוויר ותל-ח-צי!!!!!").
למעשה, לא רק שלא לחצתי באופן אקטיבי, ב4 הצירים שלקח לה לצאת הייתי עסוקה בעיקר בלהתמתח עד קצות האצבעות ולנסות לשכל את הרגליים (חוויתי המלואו את התקף הפאניקה המוכר, ההוא שמשחרר את האדרנלין הנחוץ לרפלקס הפליטה )

ואפרופו פתיחה, ממש כמה דקות לפני יציאתה המיילדת הכריזה על פתיחה של 8. אז או שהפתיחה התקדמה בקצב מסחרר או שהגוף החליט שגם 8 זה טוב, כי אני, כאמור, לא עשיתי שום החלטה בשלב ההוא והלידה פשוט התרחשה.

>ותודה למיילדת האיומה מהלידה השניה, שבזכותה ילדתי בבית:-)<

ב4 הצירים שלקח לה לצאת הייתי עסוקה בעיקר בלהתמתח עד קצות האצבעות ולנסות לשכל את הרגליים (חוויתי המלואו את התקף הפאניקה המוכר, ההוא שמשחרר את האדרנלין הנחוץ לרפלקס הפליטה )
גני, תוכלי להרחיב?? או להפנות למקום המדבר על זה?

החיפוש לא משתף פעולה, אבל מצאתי את זה באתר dulot.co.il:

• תחושת האישה- זהו השלב הקשה ביותר , הצירים חזקים ותכופים. האישה חסרת סבלנות, עייפה, מותשת , ומתקשה לשלוט בהתנהגותה. מתחיל דחף ולחץ עקב ירידת הראש, אך עדיין אסור ללחוץ זה מוקדם מידי.

בשלב זה חוסר הוודאות מציף והמינד משתלט אפילו לרגע קל על החשיבה המודעת .זהו רגע לפני הפתיחה המלאה ,שיא עוצמת הצירים. בשלב זה יש לתת לאישה להיות עם תחושותיה ולתת לפחדים לעלות כי הפחד שימושי בהעלאת רמת האדרנלין אשר מצית את רפלקס פליטת התינוק.*

בקצרה, אחרי שלב ההתכנסות בזמן הצירים יש פרץ אדרנלין שמכניס את אישה למצב פעיל יותר ונותן לה את הכוחות לשלב יציאת התינוק. קראתי הרבה ציטוטים בשם מישל אודן בנושא (בפרט בנושא הרפלקס), אבל לא מצאתי משהו "יד ראשונה".
אולי יעלו פה תשובות מלומדות משלי ונשכיל שתינו

אני הבנתי מהמלווה שלי שיש בעיה מאוד גדולה אם אישה לוחצת לפני שאפשר- שהילד יכול להיות בזווית לא נכונה בתעלה, והאישה לוחצת, וזה יכול לגרום לנזקים מוחיים, נזק לתעלת הלידה, ועוד
זה אולי קורה, כשמדברים על לחיצות מונחות, מהסוג של "תחזיקי את האוויר ותל-ח-צי!!!!!"
בכנס שהיה בשבוע שעבר בירושלים, דניס וולש, מיילד וחוקר מיילדות, דיבר על כך שאין שום צורך לצמיד את הלידה לשעון או לבדיקת פתיחה. יש נשים שמרגישות צורך ללחוץ כבר בשלב מוקדם יחסית (אם לא בודקים את הפתיחה, לא יודעים מהי בדיוק... למרות שיש שיטות גם לזה).
אם רק מקשיבים לגוף, אם לוחצים כמו שהגוף מבקש - עם גרון פתוח,לעיתים קרובות בצעקה, בלי לעצור את הנשימה - לא יגרם, קרוב לודאי, נזק.

לגבי האדרנלין - עד שמגיעים ל"נקודת האל חזור" של הלידה, אדרנלין מרובה, עוצר את הלידה (איילה בטבע: בא נמר. אי אפשר להמליט). מאותה נקודה, אדרנלין דווקא מאיץ את הלידה (שוב: איילה בטבע, בא נמר. צריך לגמור עם זה מהר...).

ואו, שנתיים אחרי שילדתי את ביתי והכל עדיין טרי וכואב, בעיקר בלב. לידה בבית חולים, יצאה תוך שעה וחצי בצירים רודפים האחד אחרי השני ארוכים ומתמשכים, זוכרת שתוך כדי היה לי צורך לדחוף אבל הייתי כל כך מבוהלת מהכאב בלידה, שכבר לא הייתי בפוקוס על מתי ללחוץ , אני חושבת היום שההסטריה כבשה את המקום ולא השאירה מעט פניות להקשבה לגוף.
ואז נכנס הצוות , בדיקת דופק - פנימית (לא מצאו בחוץ) חתך, פתיחת וריד להכין לאפשרות להוריד לחדר ניתוח, ירידת דופק של העוברית, מכשיר ואקום, ואז אמרתי יש לי כח אני אלחץ אותה בעצמי!!! לחצתי בלי לחשוב חזק וממומקד. כל כך לא רציתי ואקום שהיא יצאה כמעט בלי ואקום. אבל איזה לחץ... ואכזבה. רוצה ללדת שוב אבל מפחדת לא רוצה עוד חוויה כזו.
מספרת לעצמי סיפורים איך ילדתי בלי אפידורל וכמה שאני חזקה בפנים יודעת שיש לי עוד פחדים ורוצה להתגבר עליהם לקראת הלידה הבאה.