מדור לידה | מדור רצפת האגן | לחיצות בלידה | להמנע מקרעים בלידה
להקשיב בלידה

בדף זה נשים מוזמנות לשתף בחוויות, תובנות, מחשבות, התנסויות, הצלחות וכשלונות בנושא: ללדת בלי ללחוץ.

זהו למעשה דף הדיון של המאמר מה הלחץ מתוך באופן 55 (שהוא _דף עלון ולכן אין בו דיון).

וואו,אני נפעמת מהכתוב,איזו גישה מדהימה (איפה היית לפני הלידות הקודמות שלי?)
בכל הלידות קיבלתי או הרגשתי מהמילדת מסר שאני לא מספיק לוחצת,ואני בכלל לא הרגשתי צורך ללחוץ!
הייתה הרגשה שאני מתופעלת ע"י המילדת,כנ"ל עם השיליה בלידה האחרונה,אני מכירה את הקצב שלי וידעתי שאצלי הדברים זורמים לאט,אבל המילדת היתה לחוצה שהשיליה לא יוצאת, פוצצו אותי בפיטוצין בזריקה לירך באנפוזיה מה לא,
בסוף הרדימו אותי והוציאו בחדר ניתוח...
אם רק הייתה יותר הקשבה לגוף אני בטוחה שהכל היה מתרחש בטבעיות.
טוב,
לפחות קיבלתי זוית חדשה לפעם הבאה.

אני חשבתי שצריך ללחוץ רק כשיש פתיחה מלאה, ולא לפני. מה זה חשבתי, קראתי המון וזה מה שהיה כתוב. (איכשהו פיספסתי את הדף הזה). ובלידה בשלב שנקרא שלב הלחיצות באמת לחצתי כמו משוגעת די הרבה זמן (אין לי תחושת זמן בכלל, אולי 10 דקות ואולי חצי שעה) וגם המיילדת (ענת) אמרה לי ללחוץ והסבירה גם לאן. לא הייתי לוחצת ככה אם היא לא היתה אומרת (היה דחף חזק ללחוץ, אבל גם היו צירים שלא הייתי לוחצת אם היא לא הייתה לוחצת עלי (-:).
שמיילדת בית אמורה לדעת דברים כאלה, לא?
בשלב האחרון ממש חבל הטבור נכרך והיתה ירידה בדופק. אז ממש ענת אמרה לי שאני חייבת ללחוץ חזק.

אני לא יודעת איזה נזק עשיתי לעצמי, אבל אשמח לשמוע ממבינות וגם, כמובן - איך אני יכולה לתקן.

בלידות הראשונות לחצתי כשאמרו לי, לא היה לי דחף ללחוץ. בלידה הראשונה זה הלך מהר אבל בשניה היה לי שלב לחיצות ארוך, מתיש וכואב מאד.
הלידה השלישית הייתה מהירה אז לא הספיקו לומר לי ללחוץ ופשוט הרגשתי את התינוקת יוצאת מעצמה ללא כאב- זה היה מדהים ושינה את התפיסה שלי לגבי לידה, הבנתי שאם פשוט זורמים ולא עושים בדיקות פנימיות ולא מצפים שדווקא משהו מסויים אמור לקרות ברגע מסויים הלידה הופכת להיות יותר פשוטה וטבעית וגם הרבה פחות כואבת.
(ילדתי פעמיים בבית חולים ופעם אחת בבית ודווקא בלידת בית שהיא הייתה השניה המיילדת הנחתה אותי ללחוץ)

בלידה הראשונה הייתי עם אפידורל, אז אני לא מחשיבה את הלחיצות למשהו טבעי שם. הרגשתי את הדחף, והאחות הדריכה אותי איך ומתי ללחוץ ולכמה זמן, ולא לצעוק.
היה שלב יחסית קצר (20 דקות. אולי קצת יותר), והכל עבר בשלום.
בלידה השניה, בבית במים. היתה לידה קצרה ואינטנסיבית, והדחף ללחוץ הפתיע אותי. פתאום הוא היה שם. צעקתי למיילדת שאני צריכה ללחוץ ולחצתי. כיוון שכל כך כאב לי, לא רק שצעקתי, אלא גם לחצתי כמה שיותר כדי שזה יגמר.
המיילדת אמרה לי להפסיק ללחוץ כל כך הרבה ולחכות לציר הבא (שבא אחרי שניה בערך). וילדתי צ'יק צ'ק.

לפני הלידה השלישית קראתי את המאמר (מה הלחץ) ועוד חומר בעניין הלחיצות. אמרתי לאיש שלי להזכיר לי לא ללחוץ. הוא לא היה צריך להזכיר לי.
הלידה היתה דומה מאוד לשניה, מבחינת המהירות והאינטנסיביות.
מצאתי את עצמי הפעם על הברכיים, המים פוקעים ואני מרגישה את הראש שלה מתברג, והדחף המוכר ללחוץ.
ניסיתי לא ללחוץ, וגם לא לצעוק המון. עשיתי הרבה שששששששש וצעקתי קצת. לא יכלתי לגמרי לא ללחוץ, ובאיזה שבוע שלב יצא קקי ואז הראש.

בשלב הזה, כיוון שכל כך כאב ושרף לי (הפעם פחות מהפעם השניה), היה לי קשה לתת לגוף ללחוץ לבד. אני מניחה שעזרתי קצת לתהליך, אבל זה באמת היה שונה וטוב יותר ככה.

בלידה הראשונה לא לחצתי בכלל, לא עשיתי שום דבר אקטיבי, הייתי לגמרי בתוך מה שהגוף שלי רצה לעשות בלי שום תנועות רצוניות. המיילדת גם לא ניסתה לגרום לי ללחוץ, פשוט עמדה מאחורי ועודדה אותי עד שהיא יצאה החוצה זה היה נפלא.
בלידה השנייה היו מים מיקוניאליים סמיכים מאד, ואחרי כמה צירי לחץ טבעיים וההפסקות ביניהם המיילדת קצת נלחצה ואמרה משהו כמו "התינוקת צריכה לצאת כבר", כי צריך היה לשאוב לה את הנוזלים מהריאות. היא אמרה לי ללחוץ, ולחצתי פעם אחת או פעמיים עד שהיא יצאה. לחצתי תוך כדי שאגה כך שהפה היה פתוח (ושאגה זאת סוג של נשיפה ) ולא היתה דחיסה של כל האברים כמו שיש כשלוחצים בפה סגור. אבל אחרי הלידה הזאת היתה לי בעיה של טחורים, שלא היתה בכלל אחרי הלידה הראשונה. וממש הרגשתי את הנזק של הלחיצה או שתיים האלה. מצד שני, גם התינוקת היתה הרבה יותר גדולה (הפרש של 800 גרם), אז אולי גם זה השפיע. בדיעבד הפריע לי שהיא אמרה לי ללחוץ, אני לא חושבת שזה היה לוקח יותר מעוד שניים שלושה צירי לחץ בכל מקרה. אבל אני לא באמת יודעת, ואולי שיקול הדעת המקצועי שלה כן היה נכון.
ההסבר על הנושא הזה בספר לידה פעילה מאד מעניין ומלמד.

לידה ראשונה מהירה ואינטנסיבית מאד. אחרי שעתיים צירים צורך אדיר ללחוץ, אבל פתיחה של 6 בלבד ומיילדת שמורידה אותי לתנוחת ברכיים-חזה ואומרת שאסור ללחוץ אחרת אקרע. אלוהים אדירים, איך אפשר שלא ללחוץ? התנוחה שהיא הציעה היתה טובה לי ויחד עם מגע חזק על הגב בכל ציר (בעלי הנפלא) הרגשתי שאני בתוך זה, רוכבת על הצירים, נושמת ונוהמת ממעמקי תוך-תוכי והצלחתי לא ללחוץ. לא היה לי מושג כמה זמן שכבתי ככה על הרצפה, בדיעבד שלוש שעות. הייתי מוכנה להמשיך ככה לעד, כל כך הייתי בתוך העניין והרגשתי בשליטה. מצד שני לא כל כך ידעתי מה המצב כי המיילדת כיבדה את בקשתי ולא בדקה בכלל פתיחה. אני לא יודעת לבטח אבל נראה לי שחלק מהזמן הזה הייתי כבר בפתיחה מלאה ובעצם לא אפשרתי ללידה להמשיך. אני לא יודעת עד היום.

כשהבריכה היתה סוף סוף מלאה נכנסתי אליה, קצת בחשש. לא רציתי לזוז במילימטר מהתנוחה הקודמת שבה הייתי בשליטה מלאה. פתאום עברתי צירים בלי שהייתי מוכנה אליהם ואאוץ' זה ממש כאב. וכמובן - לא יכלתי שלא ללחוץ. ניסיתי לשבת בבריכה, וזה כאב בטירוף. ניסיתי לחזור לתנוחה הקודמת, אבל המים היו גבוהים מדי. לא מצאתי את המקום שלי וקצת הלכתי לאיבוד. המיילדת ביקשה לבדוק פתיחה ואישרה שאני בפתיחה מלאה. "עכשיו את יכולה ללחוץ" אמרה. אבל אני לקחתי את זה למקום אחר. מבחינתי היא אמרה "עכשיו את יכולה לשחרר". שיחררתי. נתתי לגוף לעבור את הצירים הנוראים האלה בלי השליטה שלי. הרגשתי את השריפה שכולן מדברות עליה, אבל הצריבה דווקא היתה נעימה לי מאד. הרגשתי שאני יכולה לדחוף החוצה בציר אחד, אבל חיכיתי. לא לחצתי אלא צעקתי. צרחתי. מרוב שצרחתי, הדבר היחיד שכאב לי אחרי הלידה היה הגרון...

יצאתי ללא קרעים.
מהמקום שלי עכשיו, אני חושבת שקצת עיכבתי את הלידה בנסיונות שלי לא ללחוץ כי מאד פחדתי מהרגע של אחרי הלידה. רציתי להשאר בהריון, היה לי טוב. לא ידעתי איך מניקים ומה עושים עם התינוק הזה או יותר נכון מה עושים עם השינוי הדרסטי הזה בחיים, והאינטנסיביות של ההורות.

לידה ראשונה לחצתי המון להרגשתי. הרגשתי את הדחף לקקי שחברה שלי שילדה שבוע קודם סיפרה לי עליו ומיד רציתי ללחוץ. אחרי כמה דקות המילדת גם הרשתה לי ולחצתי. זה כאב מאוד והרגשתי שאני לוחצת על ריק.. התאמצתי מאוד מאוד.
בלידה שניה לא לחצתי וחיכיתי שהגוף שלי יוציא את התינוק.. זה היה מדהים. כשהרגשתי את הציר הרגשתי שאני טיפה עוזרת לגוף עם לחיצה אבל הוא מוביל.. תוך 3 צירי לחץ הוא היה בחוץ.

בקורס הכנה ללידה, המדריכה הדגישה מאוד שלא כדאי ללחוץ, אלא לנשוף, וקצת לעזור עם שרירי הבטן העליונים (ללא לחץ תוך בטני).
בבי"ח (אמנם מיילדת "טבעית"), הייתי בפתיחה מלאה, ללא דחף ללחוץ. בכל זאת הנחתה אותי ללחוץ. ואני - נשפתי. וגם נהמתי, כמו במהלך כל הלידה. ודחפתי את שרירי הבטן העליונים. הרגשתי טוב (יותר מבשלב השני).
אך היא - ממש צעקה עלי (בחווייתי) שאני לא לוחצת אלא משמיעה קולות, ושעלי לסגור את הפה וללחוץ כמו לקקי.
ידעתי שזה לא נכון לי, אך הייתי ב{{}}הלך רוח כנוע )-:{{}}, ולפיכך צייתתי. ואכן בתגובה ללחיצה הזו הופיע "ציר לחץ" אמיתי, שעשה בעצמו את העבודה. היחיד בכל הלידה, והוא שגם הוציא את הראש. השאר כבר יצא מעצמו בציר הבא. בלי לחץ.
מהלחיצה הזו לא היו לי שום נזקים שיכולתי להרגיש פיזית, אבל השלב הזה של הלידה השאיר בי תחושת עלבון, הרגשתי שלא מכבדים אותי... [גם בן זוגי הצטרף לקריאות, מתוך חוסר ידע, ואמונה במערכת )-:{{}}], ושלא הייתי מספיק טובה...
רק עכשיו קראתי את מה הלחץ מתוך באופן 55 ומאחלת לעצמי בלידות הבאות לעמוד על שלי (או לכרוע (-;{{}}).

אני קלטתי בלידה שאפשר ללדת בלי ללחוץ בשלב שהרופא אמר לי לא ללחוץ והרגשתי את הגוף סוחט את התינוקת החוצה מבלי לשאול אותי או אותו מה לעשות.

אני לא יודעת אם בלידה שלי שהייתה עכוז יכולתי לא ללחוץ כלל. עד לפתיחה ומחיקה מלאים התינוקת הייתה גבוהה מאוד (בבדיקה האחרונה שהרופא עשה הוא לא הצליח להרגיש את התוסיק). ואז הוא ביקש ממני ללחוץ על מנת להוריד אותה לתעלת הלידה, וזה קרה בשני צירים, כשאני יורדת לכריעה תוך כדי הציר ונושפת. הציר השני יצא לי קקי והישבן של התינוקת ומ-א-ו-ד שרף. חשבתי שזה בגלל לידת העכוז, שלא היה שלב ההתבברגות. לפי מה שאני קוראת, זה קורה לכולן... על השריפה הזאת כולן מדברות?
כשהתוסיק היה בפתח, אז הרופא ביקש לא ללחוץ, על מנת לאפשר לכל הגוף של התינוקת להתכנס, וזה היה השלב שהגוף שלי פשוט הוציא אותה.

בשלב הבא נשאר הראש ואז כשהוא אמר לי ללחוץ אני חושבת שלחצתי עם כל האיברים האפשריים, כולל מיתרי הקול שצרחו עד השמיים. אני לא יודעת אם יכלתי שם אחרת כי באמת הייתי בלחץ מזה שהראש יצא והכל יהיה בסדר.

אומנם לא הרגשתי איזשהן בעיות אחרי הלידה ברצפת האגן וגם לא נקרעתי. אם כי אני חושבת שהנזק לרצפת האגן הוא מצטבר ולאו דווקא מופיע ישר אחרי הלידה.

בלידה הבאה אני רוצה ללדת ככה
ואני חושבת שזה קשור ללא ללחוץ ולהרפות.

אשמח אם מישהי יודעת אם אפשר ללדת בלי ללחוץ בכלל גם בלידת עכוז למקרה ששוב זה יהיה מצג עכוז (יש לו סיכוי להיות כזה)

וואו הסרט הזה גדול! אני בסוף תשיעי ואני גם מזמינה לידה כזאת!
סיימתי את הצפייה בוכה וצוחקת בטירוף (מי יודע אולי זה יקדם משהו) אבל וואו!!! זאת היולדת הכי רגועה בעולם!!!! הלוואי עליי!!!!!

האמת שרוב הלידה נראה היה שהיא סובלת ומתאפקת לא לצעוק.
תארו לעצמכן את הלידה הזאת עם היולדת בכריעה נתמכת על בעלה?

לי היא נראתה ממש נהנית...על גבול האורגזמה...

זה נראה כמו סרט כחול קצת לא?

לי נראה שהיא על אפידורל או משהו.

אולי גז צחוק?

אולי נכה? איך שהיא מרימה את האגן בעזרת הידיים.
הוידיאו הזה משונה. האבא והמיילדת בכלל לא מסתכלים על התינוק שאמור לצאת. כאילו הוחלט מראש לצלם ולראות מה קורה אם לא מפריעים ללידה.

אולי נכה? איך שהיא מרימה את האגן בעזרת הידיים.

האמת, זה יכול להסביר את זה.
הרי מצד אחד ממש רואים עליה שלא כואב לה,
מצד שני לא נראה שהתהליך שלה נשלט כימית, היא נראית ב-rush הורמונלי טבעי,
מצד שלישי היא לא זזה.
אם היא משותקת זה מסביר את שלושת הדברים.
(לא מאחלת לאף אחת, כן, שרק תהיה בריאה)

היא לא נכה, היא מרימה את הרגליים, איפשהו לקראת הסוף.
בהחלט סרט מוזר, תחושה לא טבעית.

והאיפור? והשיער המסודר? והקולות? (בוידאו של הלידה שלי אני ממש לא נשמעת ככה! ואני לא צורחת שם)

אז מה אתן אומרות בעצם, שאי אפשר ללדת ככה?

בסרט של unassisted birth ראיתי מישהי יולדת בכריעה, אם כי מבלי להישען על בעלה, ולא צורחת או מתפתלת מכאב.
נראה לי שכל העניין זה להיות בתוך הלידה מבלי שאף אחד מסביב מפריע, ולקחת אחריות לגמרי על התהליך, ולהתמסר לו.

נשים מוזמנות לשתף בחוויות, תובנות, מחשבות, התנסויות, הצלחות וכשלונות בנושא: ללדת בלי ללחוץ
אני באתי בעיקר לשתף בכשלונות.

ככל שהזמן מרחיק אותי מהלידה, הזיכרונות שלי מתמקדים יותר ויותר בשלב השני והשלישי של הלידה. בימים הראשונים חזרתי במחשבות שוב ושוב לשלב הראשון, שהיה טוב ונכון. גם מוזר וגם לא צפוי ולא כמתוכנן, אבל בעיקר נכון ואמִתי. הזיכרונות היו טובים, מילאו אותי ברגשות חיוביים, בשמחה על שאני יודעת לעשות את העבודה, יודעת ללדת כמו שצריך. אבל ככל שעובר הזמן חוויית הלידה משתנה בזיכרון שלי והופכת לשלילית - אני מוצאת את עצמי חופרת עוד ועוד בשעה האחרונה של הלידה, ומבינה יותר ויותר כמה שהיא לא הייתה טובה ולא הייתה נכונה ולא כך הייתה צריכה להיות.

כשנכנסתי לחדר לידה מיד הודעתי למיילדות שאני לא מתכוונת ללחוץ מיד כשאגיע לפתיחה מלאה, והכול תלוי במידת הלחץ שארגיש. לא אמרתי שלא אלחץ בכלל, בעצמי לא הייתי בטוחה שזאת הכוונה שלי. אבל אחרי כמה דקות החלטתי שאני מרגישה צירים שמחייבים אותי ללחוץ. עכשיו ברור לי שזאת הייתה החלטה שלי, שראיתי שאז מתאים לי ללדת, שגמרתי לסגור עם המיילדות כל מה שהיה לי חשוב, שהתמקמתי על תנוחה - יאללה, הגיע הזמן. הם לא היו נחרצים יותר מהצירים שהיו לי כשנכנסתי לחדר. בחרתי להבין אותם כדחף ללחוץ, דחף בלתי ניתן לשליטה, התייחסתי אליהם ככה - והם הפכו לכאלה. לחצתי ושאגתי. ממש. האם ההנחיה לא ללחוץ כרוכה גם בהנחיה לא לצעוק? יש לי תחושה שהיה שם איזה מעגל קסמים שבו הלחיצות, השאגות וההתכווצות יצרו זו את זו. ייתכן? היה שלב שהמיילדת ממש התחננה שאפסיק להתכווץ כל-כך: "איך הוא ייצא אם את סוגרת לו את הפתח? פשוט תרפי הכול, תרפי ותלחצי למטה". ואני ידעתי שהיא צודקת, ידעתי שאני לא פועלת נכון, והרגשתי שזה כבר יצא משליטתי. כבר נסחפתי לתוך המעגל הזה ואני לא יכולה לצאת ממנו.

לדעתי הדחף הבלתי נשלט היה נפשי, לא פיזי. כשהמיילדת אמרה לי בנחרצות שעכשיו אסור ללחוץ (כשהראש יצא) לא התקשיתי לשלוט בזה. ידעתי במאה אחוז שמה שאני אמורה לעשות עכשיו זה לא ללחוץ - אז לא לחצתי. פשוט. בשלבים שלפני כן, ככל שיישמע מגוחך, נראה לי שהרגשתי שאם אני לא עושה את העבודה שלי אני סתם מבזבזת לכולם את הזמן. לשם מה התכנסנו כאן היום? וגם - ידעתי שהסוף כבר ממש קרוב ורציתי אותו מיד. אני זוכרת בבירור תחושה חזקה שאני יודעת שזה לא הדבר הנכון לעשות כרגע אבל עכשיו זה לא מעניין אותי - אני רוצה את התינוק שלי כבר בידיים. אז להתגבר על הדחף הפיזי ללחוץ אני מסוגלת, אבל להתגבר על הצורך הנפשי הזה אני לא כל-כך יודעת.

אחר-כך הגיע השלב השלישי של הלידה. ליתר דיוק הוא לא הגיע. מבחינתי - התגשמו כל משאלותיי. התינוק מונח עליי. גור קטן, עוברי ומושלם. לא הייתי זקוקה לשום דבר נוסף. השליה - עוד יגיע זמנה לצאת. פעם, כשאתפנה לזה. אבל חדרי הלידה היו עמוסים, והצוות היה זקוק לכך שהלידה הזאת תיגמר כבר. והרי היא כבר נגמרה, לא? תוך כדי לידה לא האיצו בי, אבל התפיסה הייתה שהלידה כבר מאחוריי, והגיע הזמן לחסל את העסק ולהעביר אותי למחלקה. צריך את החדר. צריך את המיילדת. "אני מבקשת שעכשיו תנסי ללחוץ את השליה". הלך רוח כנוע . הרגשתי שאין לי ברֵרה. האם ייתכן שהזיכרון שלי דובר אמת, ושבשלב הזה לא חשתי שום צירים, והלחיצות שלי הן שיצרו אותם? שוב לחצתי, שוב צעקתי, שוב הרגשתי מיד שאני נסחפת ללחץ חזק ועצום ובלתי ניתן לשליטה - והשליה יצאה. סימנּו וי. נגמרה הלידה.

האם גם אתן חשתן שברגע שאתן מתחילות ללחוץ הלחץ נהיה סוחף ואי-אפשר לעמוד בו? האם גם אתן הרגשתן שבעצם זו החלטה שלכן - אם תיצרו לחץ הוא יגיע וישעבד אתכן, ואם תכוונו את משאבי הנפש לרגיעה ונכונות תוכלו להימנע מהצורך הזה?

כשאני מנתחת את כל התהליך עכשיו, אני חושבת שזה לב הבעיה:
לא אמרתי שלא אלחץ בכלל, בעצמי לא הייתי בטוחה שזאת הכוונה שלי
וזאת בעיה. יש נושאים שחשוב להינעל עליהם מראש, ויש נושאים שכדאי לבוא אליהם 'בראש פתוח'.
דוגמאות:
הנקה - לא כדאי להגיד 'טוב, בזמן אמת נראה כבר אם זה מתאים לי, ואיך, וכמה. ניתן לתחושות שלי להוביל'. לא מומלץ, נכון? על הנקה צריך להיות נעולים מראש.
תנוחה - כדאי לא לתכנן מראש בכלל, רק להיות קשובים למה שהגוף מנחה אותנו. לבחור תנוחה בזמן אמת לפי ההרגשה של מה נכון לי כרגע.
אני שייכתי את עניין הלחציות לקבוצה השנייה. קראתי וחשבתי הרבה לפני, עימתתי במחשבותיי תאוריות שונות שנפגשתי אִתן (לא ללחוץ בכלל, ללחוץ אבל הכי מאוחר שאפשר, ללחוץ אבל בטכניקה אחרת) - והתקשיתי להכריע בתאוריה מי צודק. החלטתי שאתן לגוף שלי להנחות אותי תוך כדי הלידה. אעשה מה שארגיש שנכון.
בחכמה שלאחר מעשה - זו הייתה טעות.
ללדת בלי ללחוץ זה אתגר רציני מדי בשביל לבוא אליו מתוך פתיחות רעיונית. בשביל שזה יצליח צריך להכין לכך את הכלים מראש, לעבוד על זה, להתכונן, להיות מאוד נחושה. חבל שזאת לא הייתה הגישה שלי.

האם גם אתן חשתן שברגע שאתן מתחילות ללחוץ הלחץ נהיה סוחף ואי-אפשר לעמוד בו?
אצלי דווקא להיפך,המיילדת ביקשה שאלחץ "כי חבל על הצירים האלה,חבל על הכאב שלך" (היא דווקא הייתה מדהימה אגב)
אני זוכרת שבכלל לא רציתי ללחוץ,נראה לי גם כי פחדתי נורא מהכאב שכבר התחיל להיות בלתי נסבל,גם כי הלידה ברוך השם התקדמה כל כך מהר שעוד לא עיכלתי מה קורה וכבר המיילדת הודיעה שיש פתיחה מלאה ואני רק צריכה להחליט שאני רוצה ללדת...אבל הייתי צריכה ממש להחליט ללחוץ,אני זוכרת שלב שהיא אומרת לי שהיא רואה את הראש,ושאלחץ,ואותי אומרת לה רגע רגע...אין ציר,אני לא לוחצת...למרת שהייתי בתחילת ציר.
בכל מקרה ברגע מסוים עברה לי המחשבה שיותר ממה שזה כואב עכשיו זה בטח לא יכול להיות,ושאני כבר כאן,ושחוץ מללחוץ שום דבר לא יעזור ללדת,ובאמת בציר אחרי פשוט לחצתי(וצרחתי...)וזהו.ילדתי.
החוויה שלנו שונה אבל עכשיו שאני כותבת אני חושבת שאת צודקת,הצורך ללחוץ או לא ללחוץ הוא נפשי.
מקווה שתמשיכי להתבונן בלידה ותגלי בה את נקודות האור החיוביות ושהלידה הבאה תהיה כולה חיובית עבורך: )

אני חופרת שוב ושוב בזיכרונות האלה, וגם אם ביום-יום הם נדחקים הצִדה, יש פעילות אחת שמחזירה אותי אליהם כל הזמן, וגורמת לי יותר ויותר להתייחס אליהם בשלילה. כן... פעולת מעיים /-: .
ביחס לטחורים אני ממש מרגישה שהם החטא ועונשו. אובייקטיבית הם לא מציקים לי יותר מאשר אחרי הלידות הקודמות, אבל סובייקטיבית הם כואבים לי הרבה יותר כי רק הפעם אני מרגישה שזה לא חייב להיות ככה.
בלידות הקודמות חשבתי שככה זה אחרי לידה. צריך פשוט להתאזר בסבלנות וזה יעבור. אין מה לעשות.
הפעם אני יודעת שאני הבאתי על עצמי את הצרה הזאת בלחיצות המיותרות ההן. וזה כואב לי. כל-כך כל-כך כואב.
בפעמים הקודמות גם חשבתי שהטחורים יעברו וזהו, אני אהיה כמו חדשה. היום ברור לי שזה נזק מצטבר לרצפת האגן.
שתי הידיעות האלה לא גורמות לי להתמודד עם הטחורים יותר טוב, דווקא להפך. יש מין ייאוש כזה; בכל מקרה אני לא אצליח. הכול אבוד. התאכזרתי אל רצפת האגן שלי עד כה, ואני לא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה. ושוב אני לוחצת בכל כוחותיי (טוב, לפחות אני לא שואגת (-: ). יודעת שזה לא הדבר הנכון לעשות, שלא ככה צריך, ומרגישה שאני לא מסוגלת לשלוט בזה.
לא כי זה בלתי נשלט - כי איבדתי את האמון בעצמי בנושא הזה.

נשארו לי רק השאלות המציקות. אלה שכבר שילבתי בהודעות הקודמות, ואלה שמרחפות מעל כל הכתיבה שלי פה - איך עושים את זה? איך מתכוננים נכון ללדת בלי ללחוץ ? איך מגיעים לשלב השני של הלידה בלי תחושת הדחיפות הזאת, בלי הצורך הזה להיות בשליטה? איך מתנתקים מהמחשבות על מה שהסביבה מצפה ממנו לעשות? איך אני אוכל להרשות לעצמי לקחת חופש באמצע הלידה?
וגם כאן ועכשיו מה עושים. איך מחזקים את רצפת האגן השדודה? איך מתקנים את הנזקים? מה עושים עם הטחורים האלה, לכל הרוחות?
אני מתנתקת קצת. מתאווררת מהמחשבות המעיקות האלה. הולכת לשטוף כלים. מקווה לאזור כוחות נפש ולחזור לפה לשוחח ולתקן.

אני רציתי ללדת בלי ללחוץ אחרי שבלידה הראשונה שלי הרגשתי שבעצם לחצתי על ריק.
ואז קראתי פה על רפלקס הפליטה (נדמה לי שככה קוראים לזה), ובלידה פשוט חיכיתי לו.

בלידה הראשונה ידעתי, מחברה שילדה שבועיים קודם, שכשמרגישים דחף לעשות קקי זה אומר שאת בצירי לחץ וצריך להתחיל ללחוץ.
בשניה ידעתי לחכות קצת. לא ללחוץ. נראה לי שזה פשוט עניין של לסמוך על הגוף שלך ולתת לו את השליטה. רק להקשיב לו.
זה יותר לשחרר מאשר בעצם לעשות.

בכל אופן זה ממש טוב שאת פורקת את זה. מנסיוני ככל שמדברים על קשיי הלידה יותר, זה כואב פחות..
ולגבי רצפת האגן נסי פה מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן

אני הרגשתי את הרפלקס בלידה השניה, דווקא לא חשבתי על כך (ז"א ידעתי שאני לא רוצה ללחוץ חזק, אבל תכננתי "לנשום" אותו החוצה, ולא חשבתי על הרפלקס)
כמה דקות לפני הלידה עצמה, המיילדת אמרה לי שאני בפתיחה של 7. אז לא חשבתי ללחוץ בכלל. עד שהלחץ הפך למשהו שלא ניתן להחזיק בכלל. לא הייתה לי בחירה אם ללחוץ או לא, הגוף לחץ לבד (למרבה ההפתעה, הרי חשבנו שאני בפתיחה של 7).

בהקשר של היציאות, הייתי משווה את זה ליציאה "דחופה", כזו שמתאפקים הרבה זמן, או אפילו שלשולים... שממש אי אפשר להחזיק. זה משהו שהגוף עושה ולא לחיצה מודעת.

בלידה הראשונה, בבי"ח עם אפידורל חלקי (שפעל רק בחצי גוף)- דחפתי בלי קשר לרפלקס, ובאמת חבל לי על כך...

אני רוצה להוסיף לדיון המעניין הזה את נקודת מבטה של המיילדת - ממה שאני רואה בלידות, נשים בלידות חוזרות באמת לא צריכות ללחוץ. המון פעמים זה כאילו מתרחש עליהן בלי קשר למה שהן עושות או לא - מין גל עצום ששוטף הכל והתינוק יוצא. מדהים במיוחד בנשים שהן ולדניות מדרגה גבוהה (לידה שישית ומעלה) - התינוק פשוט מחליק החוצה, הרבה פעמים בלי שום לחיצה. ולא דרוש לכך שום אימון מיוחד אני חושבת - זה פשוט קורה להן.

בלידות ראשונות לעומת זאת, הרבה פעמים יש תחושה שהתינוק הזה צריך לפרוץ את הדרך לבאים אחריו, ונדיר לראות לידה שתתקדם בלי לחיצות משמעותיות, בד"כ לפחות דקות. אני יודעת שזה כנראה גם בעיקר בגלל שאומרים לאשה מוקדם מדי שהיא בפתיחה מלאה ומעודדים אותה ללחוץ עוד לפני שהיא מרגישה את הדחף ללחוץ בעצמה. אני הרבה פעמים רואה נשים שהן כבר בפתיחה מלאה, אבל אני לא אומרת להן את זה, אלא אומרת שיש להן 9 וחצי ס"מ, כדי שלא יתחילו ללחוץ סתם.

גם כשיש אפידורל, לא כדאי בד"כ לעודד את היולדת ללחוץ לפני שהראש בהכתרה. לרוב זה פשוט לא אפקטיבי - אלא אם כן היא בלידה חוזרת ואז ברוב המקרים התינוק יוצא מהר מאוד למרות האפידורל.

מעניינת אותי מאוד הנקודה של נשים שמרגישות לחץ חזק בגלל שהראש לוחץ הרבה לפני שיש פתיחה מלאה. לפעמים אין פתיחה בכלל. הרבה נשים לוחצות כל הלידה, גם כשאין פתיחה גדולה, פשוט כי הן לא מצליחות להתנגד לדחף ללחוץ. להיות בתנוחה על שש יכול לעזור במקרה כזה, אבל לא תמיד. אני יודעת שמדברים על קרע בצוואר הרחם כתוצאה מלחיצות בפתיחה לא מלאה, אבל מצד שני - אם הגוף אומר ללחוץ, אולי הוא יודע מה הוא מבקש?

לפחות אצלי בלידה הראשונה בטוח שהגוף לא אמר ללחוץ.
ברגע ש"ידעתי" שדחף לקקי אומר שצריך ללחוץ, לא הייתי בהקשבה אלא פשוט רציתי להתחיל ללחוץ. זה לא היה דחף בלתי נשלט.
בלידה השניה כשחיכיתי לרפלקס אז באמת הרגשתי שהגוף כבר לוחץ ולא לחצתי ואז זה מאוד כאב (שוב הראש עבד).
ואז עזרתי ללחיצות של הגוף והתינוק כאילו החליק החוצה. אבל ממש לא התאמצתי. רק לא התנגדתי.

אצלי בלידה (הראשונה, ועד כה, היחידה) לא לחצתי במודע בכלל. בעצם הייתי בהכחשה מוחלטת שהלידה התקדמה כ"כ הרבה עד אחרי ציר הלחץ השני (היו רק 6 או 7 כאלה בסך הכל). הגוף עשה את כל העבודה.

נראה לי שהרבה מהיולדות הראשונות פשוט לא יודעות למה לצפות וחושבות שהן צריכות לעשות משהו אקטיבי במודע. וגם, לידות ראשונות לוקחות יותר זמן, אז יש יותר זמן להלחץ מזה שהתינוק עוד לא יצא :-p

בהמשך לשאלות של כינור:
יש את באתר הישראלי לרצפת האגן הרבה מידע
וגם הכוונה במאמר מבאופן שמקושר בראש הדף הזה

לגבי השיקום נראה לי שמודעות, פילאטיס, יוגה
ויש תרגילים שפיזיותרפיסטיות עושות
אני חושבת שזה יכול לעזור גם לטחורים.

ובאמת לגבי מה שכתבת על היציאות המזכירות לך
מיילדת שעברה לתחום שיקום רצפת האגן
הנחתה אותי לפני הלידה הראשונה שלי
שהכי טוב להתאמן זה בשירותים
אז כמו שקישרת אכן את יכולה לראות בכל יציאה מעין לידה ולנסות:
תנוחה נכונה: להשען קצת קדימה רגליים כלפי פנים
לנשום, להרפות, לא ללחוץ...

_באמת הרגשתי שהגוף כבר לוחץ ולא לחצתי .
. אבל ממש לא התאמצתי. רק לא התנגדתי._
בדיוק מה שהרגשתי
בלידה הראשונה לחצתי ולחצתי שעות,
בשנייה הכל היה כל כך מהיר, 45 דקות מהתחלה עד הסוף, לא ממש זוכרת מרוב מהירות.
והלידה האחרונה לפני 4 חודשים
היתה 3 וחצי שעות, חצי שעה של גוף לוחץ ואני משתדלת לא להתנגד או להצטרף ללחיצות,
תינוקת שנפלטת החוצה לידיים של אמא שלה שחיכתה לה 43 שבועות...
התאמנתי כל ההריון בשירותים לחרבן בלי ללחוץ,
ושומרת על רצפת האגן שלי גם עם תרגילים וגם עם מודעות לתנועה והרמה כבדה.
לא כולן יכולות לא ללחוץ, אני רואה הרבה לידות חוזרות עם לחיצות,
ממליצה מאוד טיפול או שניים אצל יעל שוראקי המקצועית והמקסימה.

תודה לעונות.
אני חושבת שיכול אולי לעזור מאוד לשנן שוב ושוב את המונח 'רפלקס הפליטה'. אני לא חושבת ששמעתי את המונח הזה לפני הלידה. אז גם בלי להבין איך העסק עובד, ואיזה הורמון מעורר את מה, ומי דוחף את מי לאן, רק ההכרה של השם הזה, הידיעה שהוא קיים - מקלה מאוד להתאזר בסבלנות ולהרפות. זה באמת לא התפקיד שלי (כלומר של הפעולות המודעות שלי) ללחוץ את התינוק. זה יקרה גם אם לא אקח את התפקיד הזה לידיים. יש מי שממונה על כך. הבורא חשב על הכול.

ברשותכן, צרור שאלות לא קשורות זו לזו (חלק כבר שאלתי ואני מתעקשת שתענו לי, וחלק טריות מהתנור). שאלות של טירונית:
# מה הצעקות עושות בלידה? האם ייתכן שהצעקות גורמות להתכווצות ולסגירת המעבר? האם ייתכן שהצעקות גורמות להגברת הלחץ?
# מה התפקיד של האדרנלין שמשתחרר בשלב השני של הלידה, אם אנחנו לא אמורות להיכנס לפעולה?
# האם תרגול השרירים הטבעתיים טוב גם לטחורים?
# בהקשר של היציאות, הייתי משווה את זה ליציאה "דחופה", כזו שמתאפקים הרבה זמן, או אפילו שלשולים... שממש אי אפשר להחזיק. זה משהו שהגוף עושה ולא לחיצה מודעת
זה דבר שאני תוהה בו הרבה. גם בהקשר של היציאות וגם בהקשר של הלידה.
בהקשר של היציאות: להרפות ולנשום ושות' אני לא כל-כך מצליחה כרגע, אבל לפעמים קורה לי שאין לי ברֵרה אלא להתאפק. הילדים, אתן יודעות. לא תמיד אפשר ללכת מיד כשצריך. במקרים האלה, כשאני בסוף מצליחה להגיע הכול קורה כל-כך מהר שלא כואב לי בכלל. אני מרגישה שיצאתי מורווחת מההתאפקות. האם באמת יש כאן רווח, או שלטווח ארוך זה נזק?
בהקשר של הלידה: חברה סיפרה לי שנאלצה להתאפק ולא ללחוץ. לא הייתה לה כוונה כזאת מראש ולא הכרה של הנושא הזה, פשוט לקח זמן עד שהכינו לה את חדר הלידה, וביקשו ממנה ש'תחזיק' עוד כמה דקות. שתנסה להתאפק ולא ללחוץ. כשסוף-סוף אושר לה ללחוץ הלידה נגמרה בקלי-קלות תוך רגע. האם אפשר להניח ש'התאפקות' כזאת שקולה להרפיה מכוונת? האם טוב לשאוף למצב כזה?
# ממליצה מאוד טיפול או שניים אצל יעל שוראקי המקצועית והמקסימה
איזה מין טיפול זה? פיזיותרפיה לרצפת האגן? הכנה ללידה בלי לחיצות? משהו אחר?

>הולכת לקרוא את הדף על רצפת האגן<

לידה ראשונה, הרגשתי צורך עז ללחוץ, ובשילוב עידודה של המיילדת "לקחת אוויר וללחוץ" זה מה שעשיתי. מזל ששאגתי תוך כדי, שאגות נמוכות, חזקות, מעומק החזה, שפשוט לא יכולתי לעצור... אז הלחץ בבטן לא היה גדול מדי, אני מניחה. גם לא היו כל כך הרבה לחיצות - בטוח פחות מעשר.
לידה שניה ושלישית, אחרי שקראתי את המאמר מ"אמנות הלידה", ויתרתי על הלחיצות ונשארתי עם השאגות לא שלא היה לחץ, אבל זאת לא אני שלחצתי -- נתתי לגוף לעשות את מה שיעשה. זכור לי שרוב ה"חלק העולה של הגל" של הציר התרכזתי ב"להיפתח", ולקראת השיא ממש נכנעתי ללחץ, אבל את רוב האנרגיה שאגתי החוצה. בשתי הפעמים היה מדובר בשתיים או שלוש שאגות/לחיצות, וזהו.

# מה הצעקות עושות בלידה? האם ייתכן שהצעקות גורמות להתכווצות ולסגירת המעבר? האם ייתכן שהצעקות גורמות להגברת הלחץ?
להפך -- אני הרגשתי שהשאגות פותחות את כל השרירים הטבעתיים שלי ומשחררות את הלחץ החוצה במקום להפנות אותו פנימה. בנוסף, הן הבטיחו שאמשיך לנשום...

# בהקשר של היציאות, הייתי משווה את זה ליציאה "דחופה", כזו שמתאפקים הרבה זמן, או אפילו שלשולים... שממש אי אפשר להחזיק. זה משהו שהגוף עושה ולא לחיצה מודעת
מאז שקראתי בפעם הראשונה את המאמר על הלחיצות, אני עובדת בצורה מודעת על לא ללחוץ ביציאה. וגיליתי שכמו בלידה, גם כאן, להתרכז בלשחרר ולתת לגוף לעשות מה שהוא רוצה - עובד. לא רק כשמתאפקים או בזמן שלשולים, אלא בכלל. בהרגשה שלי זה מאוד דומה למדיטציה - אני מתרכזת בתחושה בגוף כאן ועכשיו, ונושמת... השאר קורה מאליו.

לידה ראשונה שאגתי המון ובצירי הלחץ המיילדת אמרה לי להפסיק לצעוק ולכוון את האנרגיה הזאת להוצאת התינוקת. באותו רגע זה היה להרגשתי נכון.
בלידה השניה בכלל לא צעקתי. בטח לא בלחיצות. המעבר של התינוק לא כאב כמעט.
ולדעתי הצעקות עושות לכל אחת משהוא אחר.

יש פה נשים שלא לחצו בכלל ועדיין נקרעו? האם יש קשר בין הדברים?
תודה

קצת מהחויה %D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%A4%D7%9C%D7%A7%D7%A1[/u]%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94.aspx]שלי

בלידה השנייה, בבית, הייתי מאוד קשובה לגוף ונתתי לו להוביל. הוא פשוט זז מעצמו, בלי שליטה שלי ממש, מהר מאוד הגעתי לעמוד על ארבע, על הבירכיים והזרועות על כדור הפיזיו. בכל ציר האגן זז מעצמו ונשפתי אויר החוצה ובין הצירים פשוט נחתי על הכדור. לא לחצתי ולא יזמתי שום פעולה.
הרגשתי את הצירים מתקדמים ודוחפים את עצמם. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי הגיע ציר גדול שפיסק לי את הרגליים עוד, והרגשתי את הראש חצי בחוץ, גם קצת שרף (עד אז הכאבים היו לא משמעותיים ולא היה לי כל צורך לצעוק) עוד שני צירים כאלה והיא החליקה החוצה.

הרבה מתוך זה הוא בהכנה של עצמך ללידה, לחשוב ולפנטז איך היא תרגיש.
חלק גדול בהכנה הנפשית ללידה היה להשתחרר מהפחד מפני הכאב, לבקש אותו, להגיד לעצמי שאני לא מפחדת ממנו, שזו תחושה זמנית בתהליך נפלא ומתגמל שבסופו יש התחלה של חיים חדשים. התייחסות כזו לכאב מקטינה אותו ואז הוא לא מפריע. במהלך הלידה בבית הרגשתי את הצירים יותר כזרמים חשמליים קטנים שהתחילו מאחור עטפו אותי והגיעו לקדמת הבטן, מסמנים את הדרך לתינוקת. רק בשלושת הצירים בסוף היה סוג של כאב, של מתיחה.
התירגול של היציאות בשרותים עוזר גם. ילדים מקפצים מעבר לדלת... בסדר, אבל תפרגני לעצמך, שתי דקות של נשימה (אפילו 20 שניות יכול להספיק) - דווקא לחשוב על נשימה שעולה בעמוד השידרה כלפי מעלה, הגוף מזדקף והקקי יוצא ללא לחיצה- גם זו פעולה שאין סיבה ללחוץ בה, הגוף יודע איך לעשות זאת לבד, הרי הוא הוביל את שאריות המזון עד לנקודה זו, לאורך כל המעי הגס והדק, לא? כינור- הרי כשאת מנסה לעצור את הקקי מלצאת זה עוזר רק חלקית, נכון? בסופו של דבר הוא יצא עם נרצה או לא...
(אפשר לא לסגור א הדלת ואז יש אילוזיה של שליטה בנעשה בחוץ, מה שהוא במילא פיקציה, וחוץ מזה הם יסתדרו כמה דקות בלי אמא, ומקבלים גם איזה שיעור שאמא היה יישות בפני עצמה וגם לה יש צרכים...)

לגבי הצעקות- בלידה הראשונה שמתי לי למטרה לצעוק על מנת לשחרר, ז"א לאפשר לעצמי לעשות מה שנכון לי באותו רגע. ואכן צעקתי לא מעט, זה היה בביה"ח והיה נדמה לי שאני משחררת ושואגת, בדיעבד נראה לי שבזבזתי הרבה אנרגיות. יש הבדל בין צעקות גבוהות של היסטריה- מכאב, יותר נכון מהפחד מפני הכאב שעוד יבוא, לבין נהמות והוצאת קולות נמוכים, צעקות אכן מבזבזות אנרגיה וגורמות לגוף להלחץ ולהתכווץ ולכן למעשה לא עוזרות ועומתן נהמות וקולות נמוכים המכוונים אל הספינסטר הקדמי (עוזר לדמיין תוך כדי איך הוא נפתח, בכל נשיפה האויר יוצא כמו חצוצרה שהולכת וגדלה, כמו גלים שמתפשטים מהמרכז החוצה) מאוד עוזר.
עבודה על שרירים טבעתיים מאוד יכולה לעזור במקרה של טחורים (זה אני יודעת לא מידע אישי ) אבל שיטת פאולה יכולה להיות מאוד מועילה גם כהכנה ללידה וגם בשביל להמנע/ לתקן טחורים

בלידת הבית גם לא נקרעתי בכלל, נראה לי שיש לזה קשר. אם הגוף פועל לפי הקצב הפנימי שלו אין סיבה להקרע, אין בכך שום הגיון אבולוציוני (קרע משמעותו דימום ובזבוז של אנרגיה). הגוף שלנו, כמו של כל הנקבות , מותאם לפעולה זו. נכון שההזדקפות שלנו כפרימאטים גרמה להצרות של האגן ופחות תנועתיות בו ולכן עוד יותר חשוב להיות קשוב לגוף לא ללחוץ כשהוא לא מוכן. בלידת הבית ממש הרגשתי איך בנקודה מסויימת האגן נפתח יותר- ואז שלושת הצירים האחרונים, ונגמר...

_עבודה על שרירים טבעתיים מאוד יכולה לעזור במקרה של טחורים (זה אני יודעת לא מידע אישי )
אבל שיטת פאולה יכולה להיות מאוד מועילה גם כהכנה ללידה וגם בשביל להמנע/ לתקן טחורים_
וגם כדי לשכלל את הקשב לגוף ואת ההרשאה לגוף לעשות מה שהוא רוצה,שחרור עכבות וכו'
וחוצמזה שיטת פאולה זה לא רק עבודה על השרירים הטבעתיים אלה עבודה באמצעותם ........

הכי טוב לטחורים זה לא ללחוץ בשירותים.. וגם תרגילים של שיטת פאולה שעושים גם בשירותים: סגירה חזקה של העיניים, ופתיחה מודגשת. סגירה ופתיחה של הפה. סגירה ופתיחה של אצבעות הידיים. (כל התנועות מאוד מודגשות).
וגם תנסי יציאה בכריעה .

אצלי בלידה הראשונה לחצתי ולא נקרעתי- אבל היו "שריטות".בלידה השניה לא לחצתי בכלל ולא נקרעתי בכלל ז"א הפרינאום נשאר בדיוק כמו שהיה לפני הלידה...

ורד לב הסיפור שלך מאוד ריגש אותי ,ככה בדיוק אני רוצה
בז מצוי בהחלט הסיפור שלך קירב אותי לעוד צעד לללדת בבית תודה
אני תוהה אם בלידה ראשונה זה עדיין הולך כ"כ חלק? הפחד שלי שזה לא יצליח לי
ואז אתפנה לבית חולים.

בלידה הראשונה שלי אמנם ילדתי בבי"ח (לידת בית הייתה משהו שבכלל לא עלה על דעתי...)- אבל הכל הלך חלק (אפילו בלי תפרים), בדיעבד מתחרטת שלא ילדתי כבר אז בבית. את השני כבר ילדתי בבית והשלישית בקרוב גם בבית...

אוד ליה כמה מעודד אני כ"כ רוצה בבית . האם ילדת במים? לא בטוח שאוכל לארגן בריכה.
נראה לי שהדיון צריך לעבור לדף המתאים..

בשתי הלידות לא ילדתי במים ממש, אבל נעזרתי במים זורמים חמים ע"מ להקל על הצירים. בלידה הראשונה לא הייתה האופציה בכלל, בשניה היה ג'קוזי וביליתי בו הרבה במהלך הלידה (נכנסתי ויצאתי) אבל היציאה של הראש תפסה אותנו בהפתעה, הייתי על המיטה ופשוט הסתובבתי לצד, הרמתי רגל והוא החליק החוצה...

בלידה הזו (בעוד חודשיים פלוס מינוס...) אני מקווה ללדת במים- ז"א נכין בריכה, אבל אזרום עם מה שייצא- בלידה עצמה (במיוחד כזו ללא אלחוש) הגוף דורש את המקום והתנוחה המתאימה לו, ופשוט צריך לזרום ולהקשיב לגוף. בכל מקרה לא הייתה חסרה לי הבריכה אם לא הייתה, כן חשוב לדעתי מקלחת עם המון מיים חמים (אמבטיה יש?)

ושמחה שעודדתי אותך

הקטע בלידה ראשונה הוא שיש פתולוגיות מסויימות (למשל מבנה אגן צר) שעלולות לעכב לידה, ואז בלידה שניה כבר ניתן לאמר שהאגן רחב מספיק כי כבר עבר שם תינוק... אז בלידה שניה אין את החשש הזה. אבל למה שזה יקרה לך?

אצלי הראשון נולד 4 קילו ו-45 גרם, בלי שום תפר. זאת בזכות אימוני אפי נו ועיסויי פרינאום בהתמדה, וגם מיילדת שלמזלי לא ששה לחתוך- בקטע של הדחיפות (שארך כשעה) רק צעקתי לה שלא תחתוך, ולמזלי הם לא ידעו שהתינוק ייצא כל כך גדול- העריכו מקס' 3.5 קילו- אם היו יודעים שהוא 4 קילו היו חותכים ישר... אבל יש לי חברות שצעקו וביקשו לא לחתוך ובכל זאת חתכו
אם יש לך אפשרות ללדת בבית- אל תהססי בכלל. בכלל.
אני אמנם יצאתי בלי צלקות נראות לעין, אבל הצלקות הרגשיות עוד שם...

בעלי חושש שאם יקרה משהו לא יהיה לי זמן מספיק להגיע לבית חולים
ואני קצת פחדנית אבל אני רוצה כ"כ להאמין בגוף שלי ולזרום עם החוויה
אני ממש לא רוצה להיות חלק מסיפורי הפיטוצין,רופאים מלחיצים ומיילדות קרות
נראה לי הכי טבעי בעולם להיות בבית,כמובן שעם מילדת.אני מקווה ש שרהל'ה תהיה פנויה
תודה רבה @}

בעלי חושש שאם יקרה משהו לא יהיה לי זמן מספיק להגיע לבית חולים
כמה רחוקים אתם מביה"ח?

בכל מקרה- ממליצה לך לקרוא כאן עוד ועוד, יש הרבה סיפורים מעצימים.
ואם את יולדת עם מיילדת מוסמכת ואחראית, אין שום סיבה שבעולם שלא תספיקי להגיע לבי"ח במקרה שחו"ח... (למרות שעדיף לא לחשוב על הדברים האלה בכלל...)- המיילדות יודעות שמשהו לא מתקדם ועלול להסתבך הרבה לפני שזה מסתבך באמת...

וחוץ מזה- את יודעת כמה סיפורים שמעתי בבתי חולים על מיילדות שקראו להן והן הגיעו רק אחרי חצי שעה- שעה? אז מה ההבדל אם את בבי"ח אבל לוקח למיילדת 20 דקות להגיע ובין אם לוקח לך 20 דקות נסיעה לבי"ח (ועוד בליווי רפואי...)?
בלידה שלי אני זוכרת שדחפתי ודחפתי ובכלל לא הייתה איתי מיילדת, הציצה לרגע, אמרתי שאני צריכה לדחוף אז היא אמרה "תדחפי" והלכה...
ואני זוכרת כמה פעמים במהלך הלידה שקראתי למיילדת ואף אחת לא באה, במשך 20-30 דקות...
חברה שלי ילדה בבית חולים, פיתחה חום גבוה, אמא שלה רצה לקרוא למיילדת ובדיוק הייתה החלפת משמרות ואף אחד לא התייחס אליה, והלידה שלה נגמרה רע מאוד (הילדה נזקקה להחייאה כשיצאה, בלידת וואקום). אז ללדת בבי"ח לא אומר ללדת תחת השגחה רפואית צמודה.
לעומת זאת, בלידת בית, המיילדת הייתה מולי כל הזמן, לא עזבה אותי לרגע. אם היה מתפתח אצלי חום או משהו אחר היא ישר הייתה שמה לב, כי היא לא עסוקה בעוד 2-3 יולדות בו זמנית P-:

כשאומרים לי דברים בסגנון "איזה אומץ ללדת בבית" או "חוסר אחריות"- אני אישית מציגה את הלידה בבית לא כ"לידה מחוץ לבי"ח ללא עזרה רפואית"- אלא להיפך- כלידה פרטית עם מיילדת פרטית שנמצאת איתי ורק איתי כל הזמן. זה גורם לאנשים להסתכל על הקטע הזה אחרת לגמרי... ואפילו יש נשים שילדו בבי"ח והכי מיינסטרים שיש- שברגע שאני מציגה את זה ככה מסכימות איתי שהרבה פעמים בבי"ח בכלל אף אחד לא מתייחס אליך, והמיילדת מתעסקת בעוד יולדות יחד איתך, וגם הקטע הזה של ריבוי אנשי צוות שנכנסים לך בין הרגליים...

בקיצור- במקום להגיד למה אני נגד בי"ח- אני מסבירה למה כדאי בבית- ודווקא לפי ההיגיון של המיינסטרים- המיילדת שעושה מעקב פרטי (לא סתם אני מדגישה את המילה הזו- תשתמשי בה ותראי איך ההבעה על פני האנשים משתנה...), נמצאת איתי ורק איתי, וכו'...


אם בן זוגך ממש נגד לידת בית, כדאי לברר על לידה פרטית בבי"ח, זה הרע במיעוטו...
ז"א אם הבעיה היא לא הוצאת סכום גדול על הלידה אלא הפחד מסיבוכים אפשריים, לפחות תוכלי לדעת מי תיילד אותך, וגם ליהנות מהיתרונות שציינתי- למשל שלא יזרזו אותך ללדת מהר כי חדרי הלידה עמוסים... P-: או שיתחלפו לך מיליון אנשי צוות. וסביר להניח שבלידה פרטית וטבעית תעבוד איתך גם מיילדת שמאמינה בלידה טבעית- וזה הכי חשוב...

אנחנו גרים כ רבע שעה נסיעה מהבית חולים..
אתמול קראתי כל היום סיפורי לידה עד שקיבלתי סחרחורת
הפחד שלי הוא מהכאב,ומזה שלא אכנס להיסטריה או התקף חרדה באמצע
אפשר להתעלף בלידה ? אני יודעת שמחשבות אלו לא מועילות אבל אשוחח
על כל זה עם המטפלת החדשה שלי. אני מניחה שדמיון מודרך יעזור לי לעניין.
בעלי כבר התרכך אחרי שיחה ארוכה שבה גם קראתי לו את מה שכתבת לי
תודה @} אודליה

על לחיצות בלידה , מאמנות הלידה.

הבת שלי בת שנתיים וחצי, אף אחד מעולם לא אמר לה ללחוץ כדי לעשות קקי, ובכל זאת היא לוחצת ועושה קולות כאלה.

בלידה שלי (עם אילנה שמש) ניסיתי להרפות ולנשום, בעמידה בכריעה וכו', אבל בסוף היא הנחתה אותי ללחוץ בדיוק כמו שאסור, כי אמרה שלא היה אפקטיבי.

אני תוהה... סומכת על אילנה לגמרי ותוהה מה לעשות במקרים הבאים.

אני תוהה... סומכת על אילנה לגמרי ותוהה מה לעשות במקרים הבאים.
בשתי בלידות האחרונות שלי לא לחצתי בכלל, והרבה פעמים שאלו אותי "איך עשיתי את זה".
אני חושבת שזה משהו שלומדים לעשות (לשחרר...לשחרר...) הרבה לפני הלידה.
בזמן הלידה זה הזמן ללמוד דברים חדשים, ורוב הנשים בימינו יודעות ללחוץ ולא לשחרר (זה משהו תרבותי), ולכן אני מבינה שמיילדת (אםילו ביתית) מנחה ללחוץ בשעת הצורך.

זה משהו תרבותי
איך זה מסתדר עם
אף אחד מעולם לא אמר לה ללחוץ כדי לעשות קקי, ובכל זאת היא לוחצת ועושה קולות כאלה
?

_זה משהו תרבותי
איך זה מסתדר עם
אף אחד מעולם לא אמר לה ללחוץ כדי לעשות קקי, ובכל זאת היא לוחצת ועושה קולות כאלה
?_

מה שתרבותי זה לאו דווקא המאמץ לחרבן, אלא פשוט הקושי לשחרר - ככה אני מבינה את זה.

מה שתרבותי זה לאו דווקא המאמץ לחרבן, אלא פשוט הקושי לשחרר - ככה אני מבינה את זה.
מה שהתכוונתי.


הבת שלי בת שנתיים וחצי, אף אחד מעולם לא אמר לה ללחוץ כדי לעשות קקי, ובכל זאת היא לוחצת ועושה קולות כאלה.

אם היא יושבת על אסלה, אז היא מתאמצת עוד לפני שהיא עושה משהו בכלל
להשמיע קולות - זה דווקא מצוין, זה שחרור (ע"ע כמה בדיחות יש על מבוכה של אנשים שלא ישמעו אותם בשירותים).

הלידה שלי (ביתית) היתה מהירה מאוד.
נבדקה פתיחה פעם אחת - מחיקה מלאה ובקושי פתיחה של אצבע. שעה ורבע מאורח יותר היתה ילדה בחוץ.

אז כשפתאום, במשהו שהרגיש לי נורא מהר, והרי אומרים שזה לוקח ש-ע-ו-ת, הרגשתי צורך עז לדחוף.
קראתי את היפנוברת'ינג, אף אחד לא אמר לי ללחוץ, וכאמור הרגיש לי שזה מוקדם מדי,
ולכן אפילו שאלתי את המיילדת, למרות שהגוף היה מאוד מאוד ברור במסר שלו > ל-ל-ח-ו-ץ!!
פשוט כי הרגיש לי שזה לא יכול להיות כ"כ מהר. הרי מספרים לנו סיפורים אחרים כל הזמן.

למרות שזו היתה לידה מהירה מאוד, לא היו לי כלל קרעים (המיילדת הגדירה זאת: סדקים בעור).
ונראה ברור שמה שהגוף שלי חשב שנכון באותו הרגע הוא ללחוץ.

לא כל גוף ולא כל לידה הם זהים.
אבל בהחלט ברור שיש הטיה תרבותית לכיוון הלחיצה.

מאוד לא רציתי ללחוץ אבל-
הפחד.....

בסופה של הלידה הרגשתי שהכאב לא היה נורא. יכולתי לשאת אותו.
אבל הפחד שיהיה יותר כואב, שלא ייגמר, שאתעייף... הוא שהקשה עלי.
הייתי הרבה על שש, ופחדתי לשנות תנוחה, פן יכאב יותר.

הלידה התקדמה לאט ממה שציפיתי- הקודמת היתה מהירה מאוד.
ועד הסוף היו מרווחים גדולים יחסית בין ציר לציר.
מצוין, אפשר לנוח.
אבל אפשר גם לפחד... שזה מראה שלא מתקדם מספיק ואני אתעייף, ויכאב, ולא יהיה לא כח...

המיילדת החביבה סה"כ הציעה שוב ללחוץ, מה אכפת לך, תנסי.
גם הדולה אמרה יאללה תנסי.
הן גם עודדו אותי לשנות תנוחה.
התיישבתי, מיד בא ציר ולחצתי.
באותו ציר יצאה הנסיכה.
בבית יצא עוד משהו מהנרתיק P-:
חושבת שזו החלחולת כי היה תחושה שזה בא מאחורה
אי אפשר כמובן לדעת מה הגורם. גם בלידות הקודמות לחצתי וזו הרביעית.
אך יש לי תחושה שזה קשור ללחיצה המיותרת. לדעתי היה מספיק רק לשנות תנוחה.

לומדת שיטת פאולה,
ומקוה לא ללחוץ יותר...

בלידה השניה שלי, בבי"ח לניאדו, הגעתי עם פתיחה מלאה , המיילדת המדהימה הנחתה אותי לתנוחת כריעה עם מעט תמיכה מאחור. זכרתי שבלידה הראשונה לחצתי בכל הכוח במשך שעה בערך, והרגשתי שכעת אני פשוט מותשת מהצירים ואין לי כח ללחוץ. אמרתי את זה למיילדת והיא אמרה שאני לא צריכה ללחוץ, התינוק יצא החוצה לבד. בעזרת הדולה שלי התרכזתי רק בנשימות, ואכן, לפליאתי העצומה אחרי כמה דקות התינוק היה בחוץ. (בערך 3.5 ק"ג, לא גדול מאוד אבל גם לא קטן...) נראה לי שהגורם העיקרי להבדל בין הלידות, בנוסף לכך שלידה ראשונה היא בד"כ קשה יותר, הוא פשוט התנוחה. בלידה הראשונה ,למרות תחנוני, המיילדת פשוט לא נתנה לי ללדת בכריעה ולחצה עלי לשכב על הצד. בנוסף יש לציין שבלידה הראשונה היה קרע קטן,(וגם זה בנס, כי המיילדת עמדה לעשות חתך ופשוט לא הספיקה), ובלידה השניה- שום קרע.

אצלי בלידה השניה ילדתי על הגב ולא הייתי צריכה ללחוץ,התינוק פשוט החליק החוצה. לידה טבעית בבית חולים שהגעתי אליה כמה דקות לפני הלידה. אבל המשקל היה נמוך,פחות מ3 קילו אז אני מייחסת את זה לזה.
בלידה השלישית שגם היתה טבעית וגם כן הגעתי יחסית מאוחר לא הצלחתי להוציא את התינוק , הייתי על ארבע ועל הברכיים (המיילדת הלכה עם מה שאני רציתי) אולי בגלל משקל גבוה יחסית (יחסית אליי וללידות קודמות), והיה לי קשה ללחוץ ולא הבנתי איך,למרות שהכל זרם יופי וטבעי ודי מהיר. ממש הרגשתי שאני לא מצליחה להבין מתי ללחוץ.
מה הייתי אמורה לעשות? להמתין עוד?

באף לידה לא נקרעתי או נחתכתי

אין סיבה ללחוץ, כשיגיע הזמן הרחם ילחץ את התינוק החוצה ממש בכוח, וגם אם תנסי לעצור את זה הוא יצא לבד.. אז פשוט לשחרר ולסמוך על הגוף.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הייתי רוצה לדייק.
במקום: ללדת בלי ללחוץ, ללדת מתוך הרפיה.
זאת אומרת, אם יש סקאלה עם שתי קצוות,קצה אחד מדבר על לחיצות, ההיפך הוא להתנגד ללחיצה.
לא זה ולא זה נכונים.
הנכון הוא פשוט להתמסר ולהרפות. הרחם לוחצת את התינוק החוצה בעוצמה חזקה, באופן לא מודע ולא רצוני (ראו ערך כל הנשים שילדו בדרך לבית החולים או משהו כזה).
התפקיד המודע היחידי שלנו הוא להרפות את השרירים ולהתמסר, לתת לרחם לעשות את שלה.

זה קודם כל מודעות
אחר כך לשים לב שהגוף רפוי: עיניים פקוחות ולא עצומות, פה פתוח ברכות, ידיים רכות ולא קפוצות (השרירים האלב משפיעים על רצפת האגן והסוגרים, אם הם מכווצים, גם למטה מכווץ)

ככל שיותר רפוי, פחות סיכוי להיקרע.

נשימה. לפעמים היא תהיה עמוקה ואיטית. לפעמים היא תהיה אחרת. היא מסייעת מאוד להרפות ולהירגע.
צליל ששששש בנשיפה (כמו שאומרים שקט) מרפה את הוגינה ואפילו עוזר לכאב.

זה כמובן תלוי בתנוחת הלידה.
חשוב ללדת עם מיילדת שיודעת את זה ושאת סומכת עליה, כך שבמקרים שבהם באמת יש צורך ללחוץ (מצוקה עוברית למשל) את תעשי את זה.

התחברתי מאוד לרוב הדברים שכתבת, אלמונית.
ילדתי ממש ככה, וזאת היתה חוויה מכוננת עבורי.

יולי קו, איזה מדהים זה? ילדתי לידה אחת עם לחיצות, לידה שניה עם הרפיה ורפלקס הפליטה, כמה דיוק ועוצמה יש בזה.

בדיוק! נשאר רק להיות בזה ולהסחט בזה, ולהיוולד כאמא. היה לי מזל גדול ללדת ככה 3 פעמים. מי שמתעסק במרידיאנים, בטאואיזם, ברפואה מזרח אסייתית, יבין (תבין) שזאת חוויה נדירה של פתיחת הצ׳ונג מאי (מרידיאן מופלא שעובר במרכז הגוף).
תחושה של צינור שדרכו עוברת הנשמה החדשה, מאני לא יודעת מאין, בשביל להתחבר לגוף העובר.

מדהים. דווקא למדתי רפואה סינית ואף פעם לא חשבתי על זה ככה... מעניין ומחכים.