פתחתי את הדף הזה בהמשך לדיון שהתחיל בדף מיילדות בית על לידה עם מיילדת אך ללא התערבות בשלב הלחיצות- או מה שאני חושבת שאפשר לכנות לידה אינסטיקטיבית, שבה היולדת קשובה אך ורק לגופה, והמיילדת נוכחת אך מתפקדת כפרח קיר, גורם פסיבי שתפקידו להכנס לפעולה רק במצב חירום. תמיכה בפרינאום למשל אינה מצב חירום ואינה בגדר חלק הכרחי מהלידה.
אנחנו מדברות פה המון על לידה טבעית, לידת בית, לידה פעילה וכן הלאה אבל מסתבר שגם בלידות בית טבעיות ופעילות יש לא מעט התערבויות מיותרות בצורת הנחיות ונגיעות שלמעשה מפריעות ליולדת להתרכז בגוף ובאינסטינקטים שלה.
בחרתי את השם הזה גם משום שבדומה למה שעולה מהדף הנקה אינסטינקטיבית, כשמערבים בלידה אשת מקצוע, גם אם היא תומכת בכל ליבה בלידות טבעיות ופעילות היא עלולה לשבש תהליכים אינסטיקטיביים טבעיים מעצם הכנסת הידע והנסיון הרציונליים שלה לתהליך הלידה.
הנקודה היא שלא מוכרחים ללדת לידה ללא מיילדת כדי ללדת לידה אינסטינקטיבית. מספיק לבטוח בגוף שלך שהוא ידע מה לעשות, ולבחור במיילדת שפשוט לא תפריע.

יש לי הרבה לומר בנושא אבל לא עכשיו.
אשמח לתגובות.

מאוד רלוונטי לי כרגע.
אני לפני לידה רביעית. לידה ראשונה לא היתה טבעית ובטח שלא אינסטינקטיבית. השניה והשלישית היו בבית. עם בדיקות דופק (מעטות) ולחץ דם (אולי פעם אחת), ותמיכה בראש ובפרינאום.
איכשהו בלידה השניה בבית הופתעתי מהתמיכה הזאת בפרינאום שהגיעה משומקום. בעיקר כי הייתי על הברכיים ולא ציפיתי להרגיש שומדבר חוץ מהראש שלה יוצא.
והפעם, אני מתכוונת לתדרך את המיילדת שלי ולבקש ממנה לא לנגוע. גם בפעם הקודמת ביקשתי שתהיה פרח על הקיר, ובאמת רוב הלידה לא הרגשתי שהיא שם. אולי בגלל זה ההתערבות הזאת ממש הקפיצה אותי.
(באותה לידה, אחרי שהראש יצא, הסתבר שחבל הטבור כרוך הדוק סביב הצואר, ובלי ההתערבות של המיילדות, אני לא רוצה לדמיין את תוצאת הלידה. הכל קרה מאוד מהר, החלפתי תנוחה, החבל השתחרר, מיילדת שניה העבירה מעל הצואר והילדה יצאה עם אפגר 9/9. מבחינתי, בדיוק בשביל דברים כאלה המיילדות נמצאות שם. ובכל זאת התמיכה בפרינאום היתה מיותרת גם במקרה הזה. מה שצריך זה זוג עיניים, או שניים.)

תזמורת, את גדולה! אני בדיוק באה לפתוח דף על לידה אינסטינקטיבית !!!

לידה אינסטיקטיבית, שבה היולדת קשובה אך ורק לגופה, והמיילדת נוכחת אך מתפקדת כפרח קיר
ענק D-:

אולי נוכל לעשות גם רשימה של מיילדות בית שתומכות בלידה אינסטינקטיבית. מה דעתכן?

טוב, אני מעבירה חלקיק מהדיון שם כדי שנוכל להתייחס (אחר כך עריכות יותר מסודרות...)

א. אני כן רוצה שהמיילדת תקשיב פעם או פעמיים לדופק של העובר. בלידה הראשונה חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של התינוק, ובשלב של הלחיצות ענת ראתה ירידה בדופק בלחיצות (שוב, אני היום מבינה שבכלל לא הייתי צריכה ללחוץ, ובטח שלא חצי שעה, ובטח שלא הייתי צריכה ללחוץ כי המיילדת אומרת לי ללחוץ. אז יכול מאוד להיות שבלידה אינסטינקטיבית, בלי שום הנחיות, זה לא היה קורה).
מצד אחד, אני חושבת: אני ארגיש אם משהו יהיה לא בסדר. מצד שני- ואז מה אני אעשה? הרי אין איתי מישהי שיודעת מה לעשות במקרה חירום.
למרות שאיכשהו אני יודעת שלא יקרה כלום ותהיה לידה מדהימה.

ב. יש לי איזה משהו לא פתור, ואני רואה עכשיו המון סירטונים של לידות unassistd או free birth כדי להבין את זה.
בשלב שבו התינוק יוצא, לא ברור לי אם חייבת להיות תמיכה בפריניאום ולמה בדיוק מתעסקים שם באיזור הזה. האם בלידה שניה (לידה ראשונה ללא חתכים ואפילו בלי סריטות, אך עם תמיכה של הפריניאום ושמן שקדים ואלוהים יודע מה עוד) יש סכנה לקרע אם לא תומכים? האם זה בעייתי לרצפת האגן? כי אני לא יודעת אם אני אוכל לתמוך, והבן זוג שלי- עדיף שישאר ליד הראש שלי (הוא לא אחד שיכול לעשות את זה, הוא טוב בליטופים ופינוקים ובלידה הוא ממש היה דול מצויין, אבל עד כאן).

ג. בלידה הקודמת, את שלב הלחיצות העברתי על פי הנחיות המיילדת. היא ממש הפעילה אותי, מרגע שהיא קלטה שאני בפתיחה מלאה: תעמדי ותחזיקי בכתפיים של האיש, תלחצי. התעייפתי- תשבי על כסא הולנדי ותלחצי. אחר כך- תשכבי על הצד, שלא תתעייפי, ותלחצי (איך אני לא אתעייף עם כל הלחיצות המז^&%ת האלה?).
בקיצור לא יודעת באיזה תנוחה יבוא לי להוציא את התינוק, והכוונה שלי היא לזרום.
אבל, כשהתינוק יוצא, רצוי לתפוס אותו לעניות דעתי - זה שוב, תלוי בתנוחה. אם אני בכריעה או בעמידה על הברכיים אז בטח, אם אני בתנוחות האלה בבריכה- גם צריך? זה תלוי בעומק של המים או מה? ואם אני בתנוחות האלה על משטח מרופד, גם צריך?
אני פשוט בלידה מאוד מאוד מאוד מכונסת בעצמי, לא יודעת אם אוכל או לא אוכל להחזיק את התינוק כשהוא יוצא.
גם ב- unassistd או free birth רואים שהן כן מסוייעות- בדרך כלל על ידי בן זוג, או שהן במים (לפעמים בתנוחת חצי שכיבה על הגב, שזו תנוחה ממש גרועה).

טוב, יש לי משום מה בעיה לערוך, ברגע שאני מוסיפה משפט האופציה של 'שמור עריכה' מוסתרת.

אז אמשיך ככה.

תזמורת- תודה על החיזוקים (שבדף השני).
לאורך כל הלידה, עד שלב הלחיצות, הרגשתי שהמיילדת לא התערבה בכלל, וכשהיא ניסתה (הציעה תנוחה או משהו) וראתה שלא מתאים לי- הלכה למטבח לקרוא ספר. ובאמת הייתי כל הלידה על הברכיים, מתכופפת קדימה (בבריכה) ונשענת על הבנזוג. לא התאים לי לזוז, לשנות תנוחות- כלום. פשוט התכנסתי לי בתוך התנוחה שלי, והייתי בחלקים מסויימים של הלידה במדיטציה כל כך עמוקה שבדיעבד הבנתי שהמיילדת חשבה שהיו לי הפסקות בצירים (למעשה, לא רק שלא היו לי הפסקות, בגלל שהלידה היתה כל כך קצרה הצירים היו כמעט רצופים ומאוד אינטנסיביים).
החלום שלי (עוד מההריון הקודם) הוא ללדת באיזה מערה, לבד. זה לא יתאפשר, בעיקר כי אין לי מערה (-: אבל אם כבר, אז אני רוצה להתכנס למערה הפנימית שלי ושלא יפריעו לי. (עוד דבר שהפריע לי בלידה הקודמת זה שהיו כמה קטעים שהמיילדת והבנזוג דיברו, זה ממש הפריע לי והייתי זקוקה לשקט שלי).

אני יודעת שאני אדע באיזה תנוחה להוציא את התינוק, כמו שידעתי באיזה תנוחה להעביר את הצירים.
תזמורת, את העברת את הצירים במים? ואת הוצאת התינוק, גם במים?

אני רואה שאני עוברת איזשהו תהליך תרפויטי דרך צפייה בסרטי לידה. אולי אני אפתח איזה שיטה טיפולית: עיבוד חוויות לידה והכנה ללידה דרך יוטיוב על _פי שיטת פלפלת D-:
בהתחלה ראיתי סרטוני בית חולים (אלוהים, זה מחריד. ממש מזוכיסטי לצפות בזה), אחר כך לידות בית (שרובן התערבותיות ברמות על!!), אחר כך unassisted birth, ועכשיו אני ממש חופרת ביוטיוב ומחפשת סרטונים של נשים שילדו לגמרי לבד, זאת אומרת שיכול להיות שהיו עוד אנשים בחדר, אבל הם לא התערבו והנשים הוציאו את התינוקות שלהן לבד.

אני שמה לכן פה סרטון מהמם בעיני, שאמנם הבן זוג מוציא את התינוק אבל איזה לידה מדהימה!
ocean birth
אולי נקשר כאן כל מיני סרטונים של לידה אינסטינקטיבית, אחר כך נערוך יפה (איזה דף מהמם)

הגנה על החייץ רלוונטית בד"כ ליולדת בלידה ראשונה או ליולדת שהמיילדת מתרשמת שעלול להיות נזק לחייץ.
אם את מבקשת מהמיילדת לא לגעת , היא לא תיגע.
בדרך כלל בלידות מים אין כלל צורך בהגנה ואם היולדת משנה תנוחות בהתאם לתחושות שלה הנזקים הם קטנים ולא מצריכים התערבות.
אני מסכימה אתכן שככל שהיולדת מרוכזת בעצמה היא תייצר יותר אוקסיטוצין ואנדורפינים והנרתיק ורצפת האגן יתגמשו ויפתחו בהתאם,
אולם בלידה ראשונה רבות הנשים שמחסום הפחד מונע זאת מהן ולכן לעניות דעתי כדאי לתמוך בהן ולשם כך אנחנו קיימות.

טאו, את מיילדת בית? דולה?
תודה על ההסבר שלך. מאוד מסדר לי עניינים. בלידה שניה שאינה במים, אבל כן בתנוחה שמתאימה ליולדת על פי בחירתה, האם יש סכנה לפריניאום? (נניח שהתינוק בגודל סביר) בלידה הראשונה לא היו לי שום קרעים או חתכים אבל המיילדת כן תמכה בפריניאום ושמה שמן וכו'.

בלידה ראשונה רבות הנשים שמחסום הפחד מונע זאת מהן ולכן לעניות דעתי כדאי לתמוך בהן ולשם כך אנחנו קיימות.
אני מסכימה. אני עצמי הייתי בדיוק ככה בלידה הראשונה- בהמשך אספר פה על הלידות שלי אבל אני בלידה הראשונה הייתי 100% חסרת אונים ולא הייתי מסוגלת ללדת ללא עזרה.
אני חושבת שאם נשים לפני לידה ראשונה ידעו שיש דבר כזה לידה אינסטינקטיבית- יתכן שזה יעזור להם להגיע פחות מפוחדות. אולי אם לפני הלידה הייתי נתקלת בדף כזה הייתי קצת קצת יותר סומכת על הגוף שלי. אולי.

ובכל מקרה אחת הסיבות שהמיילדת צריכה להיות בלידה היא כדי להכנס לפעולה במקרה שהיולדת נזקקת לה, גם ברמה של תמיכה בפרינאום, אם זה מה שהיולדת צריכה. זה פשוט לא צריך להיות מובן מאליו. זה קצת כמו שבבתי חולים היו חותכים אוטומטית כל מבכירה ולאט לאט הבינו שלא חייבים- אותו דבר לגבי התמיכה.

אני מסכימה אתכן שככל שהיולדת מרוכזת בעצמה היא תייצר יותר אוקסיטוצין ואנדורפינים והנרתיק ורצפת האגן יתגמשו ויפתחו בהתאם,
בדיוק
ובעיני התפקיד של המיילדת לפני הלידה הוא לכוון את היולדת לשם- פחות לדבר על עיסוי פרינאום ותמיכה בפרינאום ואפינו, ו(הרבה) יותר על היכולת להתכנס ולהרפות במהלך הלידה עצמה.

כששאלתי את המיילדת שלי בזמנו על רפלקס פליטת התינוק, היא ספרה לי שמנסיונה הוא לא תמיד מופיע ואז רק לחיצות יזומות מוציאות את התינוק.
זו לא התשובה הנכונה בעיני היום.
התשובה הנכונה היא לא מה עושים אם אין רפלקס, או מה הסבירות שלא יהיה רפלקס, אלא מה עושים כדי לא להפריע לרפלקס. זה מה שחשוב.

טאו היא מיילדת בית ככל הידוע לי ואני שמחה מאד שהצטרפה מיילדת לדיון

אני לא חושבת שבכל לידה (מערבית) יש רפלקס. אבל לא נכון להחליט מראש שלא יהיה...
אני חושבת שיש. אני חושבת שלא יתכן שאין. אני חושבת, שהמצבים שאין (שלצערנו הם הכי נפוצים) זה כשלא מאפשרים לזה לקרות.
ואני חושבת עוד, שאפשר לא לאפשר לזה לקרות, גם בלידת בית.
המיילדת כפרח קיר מקסימום. מדוייק.

מבארת את עצמי כי עשוי להשתמע סתירה לוגית מדבריי -
אני חושבת שכל אישה, באשר היא אישה, מן המין האנושי, יש לה רפלכס פליטת התינוק.
אני חושבת שאילולא היתה מתחנכת בצורה מסויימת מילדותה, בביתה, בתרבותה, לחרדה, ואילו היו לה תנאי לידה תומכים ולא מתערבים וחיוביים ואינסטינקטיביים - זה היה מתבטא.
אני חושבת שזה נדיר שיש אישה כזו, ונדיר שלא מפריעים, ועם זאת, גם ככה, יש נשים עם רפלכס חזק בלי קשר למצב החיצוני, יש את הגוף.
ואני חושבת שגם בבית אפשר להכניס יולדת ללחץ. אולי פחוּת, אולי בסה"כ חוויה נורא טובה ומעצימה וחיובית, אבל עדיין מיילדת יכולה להחוות פיזית כאיזו אישה לא מוכרת שלא מתנהגת ממש כמו פרח קיר ברגעים מאד קריטיים גופנית.

אני חושבת שלא צריך הרבה בחברה המערבית כדי לקלקל את הרפלקס.
גם בלידת בית.
זו בדיוק הנקודה, לא חייבים בית חולים וסביבה מחלישה. מספיק מיילדת בית שמתנהגת כמו בלידה של פלפלת- מנחה לשנות תנוחות באופן שמסיח את דעת היולדת ומקשה עליה להתכנס (איך פלפלת כתבה? מצב מדיטטיבי. זה בדיוק מה שצריך- גם ובעיקר בלחיצות).
יותר מזה- אני חושבת שהכנה של הפרינאום ע"י עיסוי/אפינו גם עלולה לפגוע ברפלקס, ע"י יצירת פחדים שיוצרים כיווץ במקום הרפייה, ומפעילים את המודעות בזמן שהיולדת צריכה לשקוע למצב מדיטטיבי.
כל מחשבה שלילית, כל פחד, פוגעים ברפלקס. ואנחנו ברוך השם מגיעות ללידה עמוסות פחדים, שיש להתפלא שבכלל יש נשים מערביות שחוות את רפלקס פליטת התינוק ואין להתפלא שיש מיילדות בית שחושבות שזו תופעה נדירה שאין מה לצפות לה.

למה הכוונה ב"רפלקס פליטת התינוק"? (אם אני לא יודעת זה סימן שלא היה אצלי?)

זה מצב שבו הגוף פולט את התינוק באופן לא רצוני. וכן, אני חושבת שמי שחווה אותו יודעת במה מדובר

תזמורת
אחלה דף.

reflex]שמפניה ורפלקס פליטת העובר, מאמר מאת מישל אודנט dyada[/po]

תראו משהו שחברה שלחה לאחרונה

אני מתה על ההבעה שלה כשהתינוק יוצא לה בהפתעה.

אני חושבת שהכנה של הפרינאום ע"י עיסוי/אפינו גם עלולה לפגוע ברפלקס, ע"י יצירת פחדים שיוצרים כיווץ במקום הרפייה, ומפעילים את המודעות בזמן שהיולדת צריכה לשקוע למצב מדיטטיבי.
אצלי דווקא ההכנה באפי נו עזרה להרגיע את הפחד הכי גדול שלי. אני פשוט לא הצלחתי להבין איך אמור לצאת משם תינוק. לא הבנתי איך הנרתיק אמור להיות מסוגל להוציא ראש בקוטר 30 סנטימטר. וכשתירגלתי באפי נו (טוב, לא הגעתי לשלושים סנטימטר, אבל המיילדת הסבירה לי שלא אמורים להגיע, ושבלידה ההורמונים מרככים מאוד את הנרתיק ומגמישים אותו) זה הרגיע לי את הפחד להיקרע.

למה את חושבת שהתרגול באפי נו מפעיל את המודעות? הרי לא עושים אותו בזמן הלידה.

כי זה לא נעים.
כי זה עלול ליצור מחשבות כמו "אם את האפינו אני לא מצליחה לנפח מעבר ל X ס"מ איך יעבור שם ראש של תינוק" ודווקא להגביר את חוסר האמונה בגוף.
כי זה ממקד את ההכנה ברמה הטכנית של להגמיש רקמות שממילא בנויות להיות גמישות, ומסיח את הדעת מהעובדה שיש עוד גורמים משמעותיים שמשפיעים על גמישות הפרינאום בזמן אמת, והם נמצאים דווקא בראש שלנו ולא בין הרגליים.
בעיני זה קצת כמו לשאוב על ריק בהריון כדי להכין את השדיים להנקה, כאילו שאם לא "נאמן" אותם הם לא ידעו מה לעשות. נכון שזה לא נשמע כמו הכנה אפקטיבית להנקה?

בעיני זה קצת כמו לשאוב על ריק בהריון כדי להכין את השדיים להנקה, כאילו שאם לא "נאמן" אותם הם לא ידעו מה לעשות. נכון שזה לא נשמע כמו הכנה אפקטיבית להנקה?
האמת, המשפט הזה הגיוני מאוד. לא חשבתי על זה ככה.
אבל שוב, אצלי, אני הייתי בכאלה חרדות (מכירה את הביטוי החביב של נשים שילדו, ומנסות להסביר איך זה לנשים שעומדות ללדת: 'זה כמו להוציא אבטיח מהת@#') וכמובן שכל הנשים החביבות שאמרו לי את המשפט הזה או משפטים דומים על איך הן נקרעו ואיך חתכו אותן לא הרגיעו אותי.
אבל כשתרגלתי באפי נו, האשליה או חוסר האשליה של 'אני מתכוננת' הרגיעו אותי. אז אם למישהי יש חרדות שהתינוק לא יצליח לעבור ושהיא תחתך, אני חושבת שהפחד הזה מכווץ יותר מהכל!
<אין ספק שאחרי הדיון הזה, לא בטוחה בכלל שאתרגל אפי נו לפני הלידה>

כל מילה של התזמורת.

פלפלת, מה שאת אומרת ממחיש עד כמה התיאורים שאנחנו שומעות משפיעים על חווית הלידה שלנו.

כי מה שקורה הוא שברוב הלידות יש חתכים ו/או קרעים ו/או טראומה לפרינאום ואין רפלקס, ורוב הסיפורים שאנחנו שומעות הם כאלה, ורוב הלידות שהמיילדות רואות הן כאלה, והציפיה של מבכירות היא שזה יקרה גם להן וזה אכן קורה. אז אצלך הפרינאום באמת לא נפגע ואולי באמת היתה משמעות לאימון באפינו ולתמיכה ולשימון של המיילדת, אבל מצד שני אולי אם היא היתה מניחה לך ללדת לבד, מכונסת בעצמך ומנותקת מהסביבה ורגועה ורפויה, לא היה צורך מלכתחילה באמצעים האחרים (ע"ע סיפורי לידת בי"ח- איך הרופאים הצילו לי את התינוק אחרי אפידורל>פיטוצין>ירידות דופק>קיסרי חירום).

אני רוצה להסיט את אלומת האור מהגמישות של הפרינאום ולדבר על העוצמה של הרפייה והתכנסות.
(אבל לא עכשיו- יקח לי קצת זמן לכתוב באריכות)

ואין להתפלא שיש מיילדות בית שחושבות שזו תופעה נדירה שאין מה לצפות לה.
לא מדויק. לא עשיתי עדיין סקר (שווה לבדוק)אבל על פי השיחות שלי עם חברותי ועל סמך עובדות מבוססות מחקרית מיילדות הבית מצפות לרפלקס הפליטה כשהתנאים מתאימים ליולדת ומשתדלות לאפשר את התנאים הנחוצים.

כי זה ממקד את ההכנה ברמה הטכנית של להגמיש רקמות שממילא בנויות להיות גמישות, ומסיח את הדעת מהעובדה שיש עוד גורמים משמעותיים שמשפיעים על גמישות הפרינאום בזמן אמת, והם נמצאים דווקא בראש שלנו ולא בין הרגליים.
אוי אני אוהבת את הדף הזה.

אני רוצה להסיט את אלומת האור מהגמישות של הפרינאום ולדבר על העוצמה של הרפייה והתכנסות.
כן, כן! עוד, עוד! תכתבי, מחכה


אוי אני אוהבת את הדף הזה.

פלפלת,
אני מסכימה איתך.
אם יש מישהי שמרגישה שאפי-נו עוזר לה להתמודד עם הפחדים מהלא ידוע, אז גם זו דרך.
קביים עשויים לעזור מאוד בתרבות שלא יודעת איך לתמוך בנו כדי שנלמד ללכת.

אוי אני אוהבת את הדף הזה.

טאו, מה דעתך על מה שמישל אודנט אומר, שהוא מעולם לא ראה רפלקס פליטת תינוק כשהבן זוג (או כל גבר אחר כמובן) נמצא באיזור?
(אתמול זרקתי לבן זוג שלי- אולי נלד בלי מיילדת. הוא הרים את הראש, נתן לי את מבט 'האם את מנסה להוריד אותי ביגון שאולה?' והכריז: אם אין פה מיילדת בלידה, גם אני לא משתתף.

מעדכנת, כי כתבתי למעלה על התמיכה בפרינאום בלידה.
דיברתי עם המיילדת שלי בפגישה שלנו אתמול. הסברתי מה הרגשתי בפעם הקודמת (ההפתעה, בעיקר לאור התנוחה בה הייתי), ואיך לא דיברנו על זה לפני אותה לידה.
ביקשתי שהפעם לא יגעו.
היא אמרה שאין בעיה לא לגוע. יש יותר בעיה אם היולדת מבקשת כן לתמוך והתנוחה לא לגמרי מאפשרת. אם זה הפוך, יותר קל להן לא להתערב. והן יודעות שהן אמורות להיות בלתי מורגשות אם הן בחדר, לארגן את הדברים במהירות ובשקט, ופשוט לאפשר.
יצאתי מהשיחה מעודדת.
בכל מקרה הפנטזיה היא להספיק ללדת לפני שהן מגיעות. למרות הפעם הקודמת.

ותזמורת, גם אני מחכה לדברייך על ההתכנסות וההרפיה.

שיש עוד גורמים משמעותיים שמשפיעים על גמישות הפרינאום
מילדת שדיברתי איתה אמרה שמנסיונה לגורם תורשתי יש השפעה ניכרת. (הדאגה העיקרית שלי מהלידה היתה קרעים והיא אמרה שהיא מוכנה לתמוך אבל לדעתה זה מיותר.)
אצלנו במשפחה זה אכן כך. אחיותי ילדו בבי"ח כולל אפידורל בלי קרעים, ואני בבית גם כן בלי קרעים, למרות שבשלב הזה כבר לחצתי כי העיקר שכבר יצא (שעה ורבע צירי לחץ).

מכיוון שאני פחדתי רק מהקרעים גם עשיתי עיסויים ובדיעבד זה עזר לי לזהות כשהראש הגיע לאיזור (הכרתי את תחושת המתיחה) וההבנה עזרה לי להרגע (ההקלה שאני כבר לקראת הסוף).

אני מציעה לא לפסול אמצעים רק כי הם "טכניים", לפעמים מדובר רק בקצה של תופעה שהיא בעיקרה תודעתית ואין לדעת איזו השפעה תהיה על איזו אישה באיזו לידה.

איזה דף מעולה!
מישל אודנט אומר, שהוא מעולם לא ראה רפלקס פליטת תינוק כשהבן זוג (או כל גבר אחר כמובן) נמצא באיזור?
זה שהוא לא ראה, לא אומר שזה לא קורה (חבל, אם הייתי יודעת מראש הייתי מזמינה אותו ללידה שלי)

זה שהוא לא ראה, לא אומר שזה לא קורה
נכון.

סלט פירות, מי המיילדות?

דלית- אמא שלי כן נקרעה בלידות, אני לא (בלידת בית, עם תמיכה בפריניאום והכנה באפי נו).

זה שהוא לא ראה, לא אומר שזה לא קורה
ברור, אבל בכל זאת- הוא ילד מאות אם לא אלפי נשים (-:
וזה מחזק לשמוע שזה כן אפשרי בנוכחות הבן זוג, כי אני רוצה אותו איתי.

אצלי זה קרה - לא בלידה הראשונה, שאז הייתי מבכירה מפוחדת מהכאב הנורא הצפוי לה (ובהתאם לנהלים, גם חתכו את הפירנאום רק כי הייתי מבכירה, וכו' וכו')
אבל בשתי הלידות הבאות, פעל גם פעל רפלקס פליטת התינוק. הרגשה מדהימה וגם לא היו שום תפרים או שריטות!

כל הלידות היו לידות בית-חולים, אלא שהראשונה הייתה בארץ, והאחרות היו בחו"ל, עם אותה מיילדת בגישה טבעית מאוד-מאוד, שרוב הזמן התנהגה כמו פרח קיר ולא הפריעה לי להיכנס לתוך עצמי ולעבור לאילו תנוחות שהתאימו לי בכל רגע נתון. את הראשון מבין הבנים ילדתי על שש, ואת השני בתנוחה דומה ל- deep child pose (לא יודעת איך קוראים לה בעברית) כשגב המיטה מורם כך שלמעשה הייתי זקופה יחסית.
נדמה לי שהיא כן תמכה בפירנאום ושימנה, לא בטוחה בדיוק -- כל כך הייתי שקועה בעצמי שבכלל לא שמתי לב למעשיה. אני גם לא זוכרת מה בעלי עשה ואיפה הוא היה בחדר, ואם היו עוד אנשים באיזשהו שלב (אחיות בית החולים למשל) ובכלל הכל מטושטש מאוד בזיכרון, אני כן זוכרת את ההרגשה בגוף, של מין גל ענק שסוחף אותי ושכל מה שיכולתי היה לתת לעצמי להיסחף.

אולי אני נוחה במיוחד למדיטציה-עצמית או היפנוזה-עצמית, לא יודעת. אבל זה בפירוש קורה, גם כשהתנאים הסביבתיים לא אופטימליים

סלט פירות, מי המיילדות?
אני בקנדה. יש פה שרות מיילדות שכולל מעקב הריון ולידה (או בבי"ח או בבית) ומעקב של 6 שבועות אחרי הלידה.
כל לידה כוללת שתי מיילדות (אלא אם אחת מהן נתקעת בפקק בזמן שאת יולדת מהר, כמו שקרה לי עם הלידה הראשונה בבית), ולפעמים גם סטודנטית.

אני חושבת שיש משהו קצת מיושן בגישה של מישל אודן בנוגע לנוכחות בן הזוג בלידה.
אני מרגישה שאין בן אדם בעולם שאני צריכה לידי בלידה יותר מבן זוגי.
מצד שני הוא ילד מאות אם לא אלפי נשים
אז מי אני ש...

אני רוצה להבהיר- אני לא חושבת שצריך לותר על עיסוי, או אפינו, או חס וחלילה על נוכחות בן הזוג, או על כל דבר, רק כי מישהו אמר שזה מונע את רפלקס פליטת התינוק.

מה שאני מנסה לומר הוא להפך. להפנות את ההקשבה פנימה. למה שנכון לך, לגוף שלך. קראתי לדף לידה אינסטינקטיבית כי זה בדיוק הענין, לתת מקום לאינסטינקטים שלך.

אם מישהי מרגישה שאפינו עוזר לה אז מצוין!
אבל אם מישהי שומעת כמה אפינו זה טוב ועוזר והמיילדת שלה ממליצה וכל החברות ממליצות, אבל היא לא מרגישה עם זה נוח, וזה כואב ומציק ומעלה תחושות לא טובות- אז לא חייבים! זה לא הדבר היחיד שמונע פגיעה בפרינאום.

שהוא מעולם לא ראה רפלקס פליטת תינוק כשהבן זוג (או כל גבר אחר כמובן) נמצא באיזור
לא יודעת מה ראה אודן... כן יודעת שבלידה השלישית שלי, בעלי נכח, וגם הרפלקס נכח

אני רוצה לכתוב קצת על הלידות שלי ועל התובנות שהגעתי אליהן לפני הלידה השניה ובעיקר אחריה.

לא אספר את הסיפורים המלאים (ארוך מדי).
בלידה ראשונה, כמו מבכירה סטנדרטית ששוטטה בבאופן טבעי כמה שנים טובות לפני ההריון, התכוננתי ללידה כמו ילדה טובה: קראתי סיפורי לידה באתר, קראתי את ללדת בבית, קראתי את לידה פעילה, עשיתי יוגה להריון, עשיתי אפינו (הפסקתי די מהר- הוא עשה לי טחורים), עשיתי עיסוי (לבד- לדעתי לגמרי לא אפקטיבי), וכמובן תכננתי ללדת בבית, בחרתי מיילדת שידועה כאחת שמתפקדת גם כדולה, מעסה, תומכת רגשית וכו'.
הלידה עצמה התרחשה בבי"ח- עם מיילדת הבית (לא משנה למה. סיבות רפואיות).
הלידה היתה מאד מאד מאד פעילה. הייתי עם ירידת מים ללא צירים, היה חשוב מאד ליצר צירים באופן טבעי ולכן בנוסף לאמצעים כמו שיאצו והומאופתיה גם זזתי והתנועעתי ושיניתי תנוחות במשך קרוב ל 12 שעות בהתאם לכל מה שהיה כתוב בתנ"ך (לידה פעילה, כמובן) ולפי עצות המיילדת (תרימי את הרגל ככה, תשעני על בעלך ככה וכו'), עד שהתחילה לידה פעילה. בשלב הזה כבר היו צירים סדירים וכואבים אבל היוגה והנשימות וכל האמצעים שהכנתי לי להתמודדות עם הכאבים עבדו יופי.
ברגע שהתחילה לידה פעילה הצירים הפכו כואבים עד בלתי נסבלים, ועד שהגעתי לפתיחה מלאה שום דבר כבר לא עזר- לא נשימות (חה! מי הצליח לנשום), לא תנוחות (בכל תנוחה כאב לי באותה מידה) ולא שום דבר.
כשהתחילו צירי הלחץ הייתי מותשת פיזית ונפשית. לא הייתי מסוגלת לשנות תנוחות. הייתי שרויה בכאב מטורף ומתמשך ובחוסר אונים מוחלט. מיילדת הבית שלי החליטה במקומי באיזה תנוחה אהיה וגם העבירה אותי אליה. חשוב לי שוב להבהיר שאני הייתי פסיבית לגמרי בשלב הזה. רק רציתי שהתינוק יצא ולא היה אכפת לי מה יעשו בשביל זה, ומיילדת הבית שלי וההתערבות שלה היתה פה יותר מנחוצה. כדי להמחיש עד כמה הייתי חסרת אונים- בכל ציר התכווצתי לגמרי וסגרתי רגליים (הייתי בתנוחת ישיבה) והמיילדת כל פעם הזכירה לי שאני צריכה לפתוח את האגן כדי לעשות מקום לתינוק, וביקשתי שיחזיקו לי את הרגליים בכוח בציר כי לא יכולתי לבד. בסופו של דבר אחרי שעתיים של צירים כואבים בטירוף ילדתי כשאני לוחצת את נשמתי, בצורה הכי פחות נכונה (עם נשימה בלומה והכל) ובלי להרגיש כלום. כלומר כשהתינוק יצא בכלל לא הרגשתי.זה הרגיש בדיוק כמו 7000 הצירים הקודמים- כאבי תופת- רק שבסוף כשהסתכלתי למטה היה שם תינוק. בשעתיים האלה מיילדת בי"ח חתכה אותי בלי שהייתי מודעת לכך בכלל (כל האזור איבד תחושה לגמרי, ברמה שלא כאבו לי התפרים, רק כשבוע אחרי הלידה התחושה חזרה לגמרי לאזור). כמובן שגם נקרעתי, כולל קרעים פנימיים.

עם סיפור הלידה הזה בזכרון הגעתי להריון השני ואז רציתי רק דבר אחד ויחיד- אמצעי יעיל באמת להתמודד עם הכאבים, כדי לא להגיע ללידה מכווצת וסגורה. גם אפידורל הובא בחשבון. לא פחדתי מהכאב כשלעצמו, אלא מההשפעה שלו על מהלך הלידה. היה לי ברור שהאמצעים שהיו לי להתמודד עם הכאב לא היו אפקטיביים. ושימו לב שכולם היו אמצעים חיצוניים- סמכתי על זה שהמיילדת תעסה לי את הגב, היוגה תלמד אותי לנשום, התנועתיות תקל על הכאב. שום דבר לא באמת עבד.

אחרי לבטים נעזרתי ב שיטת קיי שכמו מסיונרית טובה אני ממליצה עליה באופן גורף לכל הריונית באשר היא ולא משנה איזה לידה היא רוצה.
שיטת קיי נתנה לי קודם כל את היכולת להכנס להרפייה עמוקה בכל מצב, גם תוך כדי כאבים, תוך שניות. או במלים אחרות, היה לי כלי פנימי לסמוך עליו.

<המשך יבוא>

נמחק לי הכל. אני לא מאמינה.

תזמורת- את יודעת מה ההבדל בין היפנובירת'ינג לשיטת קיי?

ניצן- יש תקווה שתאזרי כוחות ותכתבי שוב? (מכירה את זה, כל כך מבאס)

אני לא מכירה היטב את ההיפנו אבל ממה שהבנתי זו שיטה שמתמקדת בלידה ושמה דגש על הענין של לידה ללא כאבים, בעוד ששיטת קיי משתמשת בכלים שמתאימים ללידה אבל לא רק- אפשר לישם את שיטת קיי בכל סיטואציה של כאב או קושי בחיים, פיזי או אחר, ולהעזר בה לא רק בלידה טבעית- גם בלידות מכשירניות, אפידורליות וקיסריות שיטת קיי יכולה לעזור, כלומר לא משנה מה קורה בלידה, הכלים של השיטה יעילים בכל מצב.
כמו כן בשיטת קיי יש עבודה על חרדות וטראומות מהלידה הקודמת, זה לא משהו שלומדים מספר.

פלפלת, יש מצב שאני כותבת לך אישי וזהו.
יותר מדי עריכות ודפיקת חשבון כשאני כותבת פה.
בקרוב בפרטי.

ניצן- אחלה @}

הי תזמורת,מחכים כאן להמשך (-:

ממשיכה.
אז אני בהריון שני ומפנטזת על לידה לא ללא כאבים, אלא ללא כיווץ של השרירים שמפריע לתינוק לצאת.
אם על הדרך גם לא יכאב- סבבה.
בהריון הזה לא קראתי כמעט סיפורי לידה ומסרטים נמנעתי כמעט לגמרי.
הסיפורים והסרטים שכן קראתי וראיתי ולקחתי איתי ללידה היו דווקא של לידות אנאסיסטד.
עכשיו, אני ממש לא בענין של אנאסיסטד. לא אז ולא עכשיו. לא שקלתי ולו לרגע ללדת לבד בבית.
אבל כן התחברתי, בלי להבין עדיין למה, לחוויות מסוימות שהנשים שילדו לבד תיארו.
שתי לידות נחרטו לי בראש- סרט שבו האישה היתה בבריכה וילדה בשקט, בלי להשמיע ציוץ, התינוק פשוט החליק החוצה כשהיא רגועה ושלווה לגמרי כל הזמן.
ומשפט מסיפור לידה של מישהי פה באתר, שתארה איך היא שכבה במיטה ועשתה הרפייה בין ציר לציר עד שכל השרירים שלה היו רפויים בכל הגוף.
זה נשמע לי בדיוק מה שאני צריכה. שקט. הרפייה. לא תנועה ולא צעקות. ההפך הגמור מהלידה הפעילה והקולנית הראשונה.
ובשיטת קיי למדתי לעשות בדיוק את זה.

חשוב לי להבהיר שבשיטת קיי עושים יותר מאשר ללמוד לנשום, כמו ביוגה למשל. היכולת להכנס להרפייה באמצעות שיטת קיי היא משהו שמוטמע במוח בצורה הרבה יותר מובנית ויסודית. זה משהו שלא צריך להשתמש ביכולות שכליות כדי להגיע אליו. לא צריך לחשוב. זו יכולת שמוטמעת בתת מודע. בגלל זה זה כל כך אפקטיבי דווקא בלידה.

ואז הגיעה הלידה. ילדתי במרכז לידה שמעודד את היולדות להגיע בשלב כמה שיותר מאוחר. אז את השעות הראשונות של הלידה הפעילה העברתי בבית, ויצא שהייתי לגמרי לבד.
את הצירים גיליתי מהר מאד שהכי נוח לי להעביר בתנוחה שבה הייתי רגילה להכנס להרפייה- שכיבה על הצד. עשיתי איזה נסיון לעמוד על שש ולהשען על כדור פיזיו. היה זוועה. רק כשהקשבתי לגוף, הצירים עברו בקלות (יחסית). בין ציר לציר עשיתי הרפייה. ההרפייה גם עזרה לי לנוח ולא לאבד כוחות (מה שקרה בלידה הראשונה) וגם אפשרה לכל ציר להיות אפקטיבי. שוב הייתי פסיבית לגמרי, אבל הפעם לא מתשישות, אלא כי הבנתי שזה התפקיד שלי בלידה. הגוף שלי הוא זה שיולד, אני צריכה רק לא להפריע לו.

חשוב לי להבהיר שיכולת ההרפייה שלי בסך הכל מוגבלת. זה לא שנכנסתי לאיזו נירוונה, זה לא שהצירים לא כאבו, כמו שמבטיחות חלק מבוגרות שיטת קיי/היפנובירתינג. אני בטוחה שאפשר להכנס להרפייה עוד יותר עמוקה, להתכנס עוד יותר. אני כותבת את זה כדי שלא ישתמע שצריך איזה כוחות נפש אדירים כדי ללדת לידה אינסטינקטיבית.

המשך יבוא

מדהים! אני מאוד מתחברת גם לעניין של האנאסיסטד (לא כדי ללדת ממש לבד), וגם לעניין של השקט.

או קיי, אז עוד לא מצאתי מיילדת, אבל אני בכיוון. בינתיים יש לי כמה רעיונות על לידה אינסטינקטיבית.

איך מתכוננות ללידה אינסטינקטיבית?
לא על ידי קריאת חומר שמתייחס לפיזיולוגיה של הלידה, לא על ידי קריאת ספרים שמסבירים על תהליך הלידה, תנוחות, ובוודאי שלא ספרים שמדברים על שיבושים בלידה, ומלמדים כמה זמן צריך לארוך כל שלב.

הכנה ללידה אינסטינקטיבית מתרחשת מעצם הצפייה בלידות, מה שלא קורה בעולם המערבי. מאחר והלידות מתרחשות בבתי חולים, ילדות מעולם לא ראו לידה אמיתית. הלידות היחידות שאנו רואות במהלך חיינו הן לידות בסרטים, בהן בדרך כלל ניתן לראות את הגיבורה צורחת ומקללת את הגבר שהכניס אותה להריון.
אם כן, אנו יכולות להכין את עצמנו בלידה על ידי צפייה בסרטוני לידה מעצימים. אני בכוונה מדגישה מעצימים, כי רוב סרטוני הלידה הם ממש לא כאלה, ואני לא מדברת רק על סרטוני לידה בבית חולים, שם רואים נשים מחוברות למוניטור ועוברות חיתוך חיץ, ועוד מעזים לקרוא לסרטון 'natural birth'. גם רוב סרטוני לידות הבית הם לא מעצימים בעיני.
שום דבר לא מעצים או מכוון ללידה אינסטינקטיבית בלידת בית בה המיילדת 'עובדת' נון סטופ על הפריניאום, בדיקות פתיחה, הכוונה וכו'. אני רואה בלידות האלה לידות בית בגישה ביתחולימית (אני ילדתי ככה את הראשון שלי).

אני מדברת על לידות בהן היולדת יולדת לבד, בלי שום סיוע ממיילדת, או בן זוג. אם הם נמצאים, הם שם ברקע אך לא מדברים, לא מתערבים, לא נוגעים (אני לא מדברת על ליטוף כמובן). לידה כזו היא אינסטינקטיבית בעיני.

כי אני הולכת אחורה, וחושבת על איך ילדו פעם- קודם כל הילדות ראו לידות, שנית הן היו מסוגלות ללדת לבדן ולא נזקקו למיילדות (אולי בנות משפחה תומכות), אבל מעבר לכך- היו נשים שנאלצו ללדת בלי סביבה תומכת, והן הצליחו ללדת. לדעתי אין שום חיה שמתוכנתת לצורך קיומי בעזרה בתהליך לידה.
והיו גם ילדות שלא ראו לידות ובכל זאת הגוף יודע איך ללדת.

טוב, אלה הגיגים פרטיים שלי, אף אחת לא חייבת לקחת אותם כאמת מוחלטת, אבל אשמח לשמוע מה דעתכן.

מסכימה. אני גם מוצאת את עצמי נמשכת לסרטי לידות עצמיות משתי סיבות:

1. המיילדות שלי יודעות שזו תהיה לידה hands off ואין טעם להתכונן ללידה אחרת. הוסכם שאם יש איזו סיבה לדאגה, אז הן נכנסות לתמונה, וטוב שכך כי בדיוק בשביל זה הן שם מבחינתי.
2. אני עלולה ללדת מהר לפני שתגיע המיילדת הראשונה. עדיף להתכונן לכל סנריו אפשרי. אז עולה לי בדמיון הלידה שהייתי רוצה שתהיה לי, עם מיילדת או בלי מיילדת לצידי ואני מקווה ששתי האופציות תהיינה דומות בעקרון.

סלט, מי המיילדות שלך??

פלפלת, אני בקנדה. יש פה שירות מיילדות שעושות מעקב הריון שלם ומיילדות או בבי"ח או בבית. הכל ממוסד וחינם.

עכשיו אני רואה שלמעלה שאלת אותי וגם עניתי. ככה זה מוח הריוני.

פלפלת, ממליצה לקרוא את הספר מיילדות רוחנית , לי אישית הרעיונות שבספר מאוד עזרו שהייתי לבד, וגם צפיתי וקראתי כל מיני סיפורי לידה מכל הסוגים שחשבתי עלהם.
לגמרי מסכימה שאנחנו יודעים איך להוציא תינוק ללא כל עזרה, חשוב להתמקד בעצמנו וכבר נדע מה לעשות

פלפלת- עם ברברה בן עמי יצא לך לדבר?

אני לא כל כך אוהבת לראות סרטוני לידה , מודה שזה משעמם אותי.
סיפורי לידה זה סבבה דווקא אבל אני תמיד חושבת שכל לידה שונה ועד היום היה רק סיפור לידה אחד שאמרתי לעצמי שככה בדיוק אני רוצה ללדת (ובסוף לא יצא והלידה שלי הרבה יותר מצאה חן בעיני).

אז דעתי - לא חייבים כלום כדי ללדת אינסטנקטיבית למעט אמונה בעצמך.

עוד בלידה הראשונה שלי הרגשתי במהלך הלידה שהגוף שלי יודע הכול לבד ובדיוק מה טוב לו. זו היתה תחושה מדהימה , מיותר לציין שמעולם לא נכחתי בלידה לפני כן ואת כל הידע שלי שאבתי מחומר כתוב וסיפורי לידה.
אפילו בלידה השניה שלי שלא הרגשתי בה כלל מחוברת לתהליך הלידה , ידעתי בכל שלב בדיוק מהי הפתיחה ואיפה הכי טוב לי להיות ולעשות כדי לתת ללידה לקרות.

אני מאוד רציתי שהלידה השלישית שלי תהיה כזו - אני אלד לבד , המיילדת איפשהו בסביבה אבל לא מתערבת ואני לא מרגישה בה. מבחינתי שתבוא רק לסוף.
פעמיים היו צירים שנפסקו ברגע שבאה מיילדת , אני ממש רציתי לבד.
לא רציתי שיגעו בי , אפילו בעלי.
האמנתי ביכולתי ללדת ככה , זה היה ברור שזה המצב , אפילו לא משהו שחשבתי עליו הרבה במודע.

בזמן הלידה היה לי מדהים , הכול היה ברור כל כך ופשוט זרמתי עם הצורך של הגוף לאורך כל הלידה , בטבעיות.
הרגשתי שכל הכנה היא מיותרת , בלידה צריך רק לשחרר ולהאמין בעצמך וזהו - ככה פשוט.

בלידה צריך רק לשחרר ולהאמין בעצמך וזהו - ככה פשוט.
נדמה לי שעל זה הדף מדבר.
אבל עם איך שאנחנו מתוכנתות ומחונכות עם השנים, השחרור והאמונה העצמית ממש לא באים בקלות ובטבעיות.

ככה זה מוח הריוני.
אוי, סליחה (-:

עם ברברה בן עמי יצא לך לדבר?
לא, אבל יש עליה כמה סיפורים לא נעימים ב מיילדות בית, שהוציאו לי את החשק ללדת איתה (בצדק או שלא בצדק)


_בלידה צריך רק לשחרר ולהאמין בעצמך וזהו - ככה פשוט.
אבל עם איך שאנחנו מתוכנתות ומחונכות עם השנים, השחרור והאמונה העצמית ממש לא באים בקלות ובטבעיות._
בדיוק! ובשבילי, הדרך לשחרר ולהאמין בעצמי היא לראות נשים יולדות ככה לבד. בהריון הראשון לא היתה לי אמונה ביכולת של הגוף שלי ללדת, ומה ששיחרר את זה ועזר לי להאמין היה ההתחברות הזו לעובדה שנשים ילדו מאז ומתמיד, הנשים ככוח יולד- לא יודעת להסביר את זה, מין תובנה שהיתה לי, אבל היא לא נשארה רק ברמת ההבנה השכלית אלא יותר פנימה.

והצפייה הזו בנשים יולדות לבד, דומה הרבה יותר לאיך שאנחנו אמורות לחוות לידות מגיל אפס- כחלק מהחיים (אין לי דבר נגד סיפורי לידה, אבל מבחינתי אין להם את אותו אפקט עלי).

מה איתי - אני ממש לא אומרת שחייבים לעשות משהו- אני מעלה פה את הרעיונות שלי, איך אני מכינה את עצמי ללידה אינסטינקטיבית, לא איך אני חושבת שעל כולן לנהוג או שכך צריך להיות.

פלפלת- אני לא יודעת איזה סיפורים קראת על ברברה אבל יצא לי ללות איתה כמה לידות בתור דולה, ונראה לי שאחרי תאום ציפיות היא יכולה דווקא להתאים.
אני די בטוחה שעם כל מיילדת תצטרכי להבהיר את רצונך בנוגע להתערבויות.
בהצלחה במציאת מיילדת/ביטחון ללדת לבד

מיילדות רוחנית הוא ספר מעולה! אבל המפתיע הוא שהמיילדות שם יחסית מאד התערבותיות, עושות באופן שגרתי בדיקות פנימיות גם במעקב ההריון וגם בלידה ועוד כל מיני דברים שנשמעו לי מופרכים.
אבל באמת שווה לקרוא אותו, ספר נהדר.
אם כי אני קראתי אותו אחרי הלידה השניה שלי, ושמחתי על כך, עבורי כל סיפור לידה הרגיש כמו הסחת הדעת ממה שבאמת צריך להעסיק אותי- אני עצמי וההכנה שלי עם עצמי ללידה.

פלפלת - כנראה שלא הבנתי אותך , חשבתי שאת כותבת באופן כללי. סליחה.
אבל בכל מקרה , דבריי לא היו ביקורת אלא רצון לעזור מתוך ניסיוני הפרטי.

זו מה איתי

אני לא יודעת איזה סיפורים קראת על ברברה
את יכולה לקרוא ב מיילדות בית.


המיילדות שם יחסית מאד התערבותיות, עושות באופן שגרתי בדיקות פנימיות גם במעקב ההריון וגם בלידה
כבר לא בא לי לקרוא את זה )-:

מה איתי - (-:

המיילדות שם יחסית מאד התערבותיות, עושות באופן שגרתי בדיקות פנימיות גם במעקב ההריון וגם בלידה
לא לא לא! זה ספר נפלא ומתאר מיילדות נפלאות ולידות מדהימות.
צריך להבין את הקונטקסט המטורף שבו הן פעלו.

התכוונתי לצטט את התגובה שלך, פלפלת

אני קוראת עכשיו את hypnobirthing, יש שם סיפור על זוג אפריקאים שהיו בקורס הכנה ללידה, ואחרי שהמדריכה פרטה את כל הסיכונים והסכנות והסיבוכים, הגבר התעצבן, ואמר- מה זה כל השטויות האלה? באפריקה לא היה לנו את זה, באפריקה פשוט יולדים.

ואז היא כותבת שם שהאישה האפריקאית ההרה עובדת לה בסבבה וכשהיא מרגישה שהתינוק רוצה לצאת היא נשענת כשגבה לקיר, מכופפת קצת את הברכיים ומניחה לראש לצאת, ואז אחרי שהראש יוצא היא מתכופפת עוד יותר לתנוחת כריעה, מושיטה את הידיים ואוספת את התינוק.

מדהים, לא?

אגב, זה מתחבר לי מאוד לשני דברים שלמדתי במד"א (התנדבתי והדרכתי כמה שנים)- קודם כל, תמיד כשהיתה לנו קריאה מהמוקד על אישה יולדת ממוצא אתיופי- תמיד ידענו שזה אומר לידה באמבולנס או בבית, כי הן היו יולדות 'כמו חתולות'- מהר ובקלות (הלוואי על כולנו). אני לא יודעת מה קורה עכשיו, עם הדור השני- לדעתי הן כבר לא יולדות ככה, אלא כמו ישראליות מצויות )-:
(לפני חודש בערך ראיתי בחורה אתיופית עם בייבי ביורן, והשתגעתי מזה. הולכת לקנות בשבע מאות שקל מנשא איום ונורא, כמאתיופיה הביאו את מנשא הגב המסורתי ואחד המצויינים...)
ודבר שני, לא לימדו בכלל על לידה- כי אין מה ללמד. רק צריך לפנות את האישה בשכיבה על הצד ולא על הגב, וכשהתינוק יוצא לכסות אותו. זה הכל. הסבירו לנו תמיד שהלידה מתרחשת מעצמה, ואין לנו שום דבר שאנחנו צריכים לעשות בנדון.

bv2]סירטון של לידה אינסטינקטיבית ללא סיוע psalm zoya[/po].html

כן סרט מקסים כבר מופיע (פעמיים לפחות ) בדף המלצות לסרטי לידה

אבל בדף המלצות לסרטי לידה- א. רוב הקישורים שבורים ב. רוב הסרטונים הם של לידות רגילות, לא אינסטינקטיביות.

מספרת כאן לטובת קוראות עתידיות.

דיברתי עם טובה קרני- מיילדת בית- לגבי לידה ללא סיוע, כאשר המיילדת נמצאת כפרח קיר @} היא ממש קיבלה את זה יפה, אמרה שבאמת אין צורך בבדיקות והתערבויות, ושהיו לה לידות כאלה וזה מקובל עליה. (בסוף בחרתי שלא להיפגש איתה, כי היא מגיעה ללידות אך ורק עם מיילדת נוספת שעובדת איתה, ולי לא מתאים שתי מיילדות.)

שוחחתי גם עם שיין, וגם נפגשנו. גם היא מאוד מקבלת את העניין, היו לה הרבה לידות כאלה (אני מגדירה אותן אנאסיסטד עם מיילדת לגיבוי)- בהן היא לא עושה בדיקות פתיחה, לא מנחה את היולדת (אלא אם יש משהו קריטי כמובן), לא גוזרת חבל טבור בשעתיים הראשונות - היא הסבירה לי שבשעתיים הראשונות עדיין יש מעבר של דם (דו כיווני) בכלי דם פנימי בחבל הטבור, שלא ניתן לראות אותו (גם כשחבל הטבור מלבין ונראה שאין פעימות, עדיין יש), מאפשרת לאם להוציא את התינוק לבד, וכו' וכו'.
היא גם אמרה שהיא הנחתה כמה זוגות ללידות אנאסיסטד (שזה בעיני אומר הכל, כי אנחנו יודעים על מיילדות שנחנקו כשביקשו מהן כזה דבר. זה מראה בעיני על חוסר אמונה של המיילדת, ביכולתה של האישה ללדת).

אם בא לכן לשתף בחוויות שלכן ממיילדות (פגישה, שיחה טלפונית או לידה) בהקשר האינסטינקטיבי- זה יהיה נהדר. זאת אומרת, האם המיילדת מאפשרת ליולדת לפעול לפי האינסטינקטים שלה, או מכוונת ומנחה גם כשאין בעיות כלשהן? האם היא ממהרת להתערב, וכו'.
(לטובת קוראות עתידיות...)

אני שוחחתי עם דולה שעובדת הרבה בלידות בית, היא ציינה בהקשר הזה את שיין, טובה קרני, את מיכל בונשטיין וברברה. (זאת אומרת, כמיילדות לא התערבותיות).

כבר הוזכרה פה בעבר, שרל'ה היקרה וכל מילה נוספת מיותרת.

מיכל בונשטיין לדעתי ממש אבל ממש לא נכנסת להגדרה כלא התערבותית
שיין קרול אלון שרהלה ליהי לובל ברברה- את טובה אני לא מכירה
בתור דולה ותיקה מאוד הייתי בלידות אצל כל אחת מהן....

_אינסטינקט הוא תיכנות אוטומאטי לפעילות מסויימת אשר נמצא בחיות כחלק ממנגנון ההישרדות.
אינטואיציה היא כלי תודעתי של בני אנוש לשימוש בחוכמה הפנימית הטמונה בעל מודע._
גם בהנחה שההגדרה הזו מדוייקת לכל בני האנוש, וגם אם לגמרי מסכימים עליה כלשונה, אני עדיין לא רואה איך זה אימטואיטבי ולא אינסטינקטיבי.
בדיוק מדובר על ללכת עם הגוף הבסיסי והאינסטינקטיבי ולא עם התודעה, תהא זו בגובה אשר תהיה.

בדיוק מדובר על ללכת עם הגוף הבסיסי והאינסטינקטיבי ולא עם התודעה, תהא זו בגובה אשר תהיה.

בדיוק מדובר על ללכת עם הגוף הבסיסי והאינסטינקטיבי ולא עם התודעה, תהא זו בגובה אשר תהיה.
|כן|

מיכל בונשטיין לדעתי ממש אבל ממש לא נכנסת להגדרה כלא התערבותית
אני כתבתי את הדברים שנאמרו לי ממקור שני, אז טוב שאת כותבת גם את דעתך.

שיין קרול אלון שרהלה ליהי לובל ברברה- את טובה אני לא מכירה
את אומרת ששיין, קרול, שרהלה, ליהי וברברה אינן התערבותיות? לא היה לי כל כך ברור.

אני מציעה לשנות את שם הדף ללידה אינטואיטיבית ולא אינסטינקטיבית.
חוזרים על אותו הויכוח מ תזונה אינסטינקטיבית ומהנקה אינסטינקטיבית... אני בעד להשאיר. הרבה יותר נכון בעיני.

_לחיות אין את המערך של גוף-נפש-תודעה.
הן פועלות ברמת גוף ונפש בלבד. לכן אצלהן זה אינסטינקט גופני, אצלנו זה אינטואיציה._
אני רוצה מאוד ללדת כמו חיה. זה מופלא בעיני. הרי יש להן לידות כל כך פשוטות, קלות, לא מסובכות (חיות בטבע, כמובן, לא פרות שקיבלו הורמונים ויוצאים להם עגלים כל כך גדולים שהן לא מסוגלות ללדת אותם). אנחנו מסבכים אותן הרבה יותר עם התודעה שלנו, האינטלקט שלנו (שהרי אינטואיציה מורכבת גם מאינטלקט). אני לא רוצה מחשבות משום סוג בלידה שלי. אני רוצה מוח מנותק, גוף פועל.

לגוף שלי אין ידע משל עצמו, אין לו אינסטינקטים.
אוי, פה אנחנו ממש לא מסכימות (-: בעיני- בטח שהגוף יודע!!!
(רגע, סליחה, לא רק בעיני. הרי לא המצאתי את הגלגל. אבל כתבתי בעיני כדי להבהיר שאי ההסכמה באה מהמקום של התחושות שלי, ולא כדי לסתור את האמירה שלך כ'לא נכונה')

אני אומרת שגם שרה לה גם ליהי גם שיין יהיו זבוב על הקיר אם תרצי
ולשלושתן אין אגו או אגנדה שתלטנית
כלומר הן יאפשרו לך ללדת ולא תהינה עסוקות בלילד אותך
את ברברה ראיתי פעם אחת בלבד כך שלא רוצה להעביר ביקורת כלל למרות שלא התערבה בכלל.
אם אינך חוששת ללדת עם מישהי שאין לה רשיון ישראלי אלה אמריקאי אולי קרול אלון הכי תתאים לך
כך או כך אם תרצי אשמח להמשיך להעביר לך מידע בפרטי

מה שאת חווה, כ"אינטואיציה של הגוף" זה משהו תודעתי. חיצוני. מעל. במקום זה, נשים אחרות מחפשות פה בדף חוויה אחרת. חוויה נטולת שכלתנות ומודעות חושבת, אלא במקום זה, חוויה שמניחה את אלה בצד, ומאפשרת לגוף לפעול מתוך עצמו ללא הפרעות של התודעה.
מאד יתכן שהבעיה היא סמנטית, כי נדמה לי שאת פשוט קוראת לדברים בשמות אחרים. בכל מקרה, המונח הנוכחי ברור ומוסכם כמדוייק יותר ומשקף יותר, גם אם מדובר על אותה חוויה (למרות שנראה לי שלא בהכרח. אבל אם לא אותו הדבר, אז השאיפה שמובעת בשם הדף איננה תואמת את השאיפה הפרטית שלך או את השאיפה האמונתית שלך, אבל זה לא אומר שכדאי לשנות את השם, כי הוא מבטא בדיוק את מה שהוא אמור לבטא.

כלומר הן יאפשרו לך ללדת ולא תהינה עסוקות בלילד אותך
מעולה.

אם אינך חוששת ללדת עם מישהי שאין לה רשיון ישראלי אלה אמריקאי אולי קרול אלון הכי תתאים לך
אני כבר סגרתי עם שיין. אני ביקשתי שיכתבו פה כדי שזה יהיה לטובת יתר הבאופניות, שאולי בעתיד יחפשו גם כן מיילדות כאלה. אבל ממש תודה על הרצון לעזור (-:

ההבדל הוא שאת מפרידה בין התודעה הגבוהה (הנשמה) לגוף,
אני ממש לא- לא יודעת מאיפה הבנת את זה.
אני אפילו לא מפרידה בין השכל לגוף. אבל אני כן רוצה שהשכל יעבוד פחות בלידה, והגוף יותר.

מיכל בונשטיין לדעתי ממש אבל ממש לא נכנסת להגדרה כלא התערבותית
לא קראתי את כל הדף אז אולי לא הבנתי מה זה בדיוק "לידה אינסטינקטיבית", וגם נראה לא לעניין להעלות כאן ביקורות שרירותיות על מיילדות, אבל אני ילדתי עם מיכל והיא נתנה לי לגמרי את המרחב לעשות את כל העבודה בעצמי. נראה לי שיותר מהכל זה תלוי ביולדת ובצרכים שלה. מי שצריכה עזרה, תקבל. מי שמסתדרת לבד, מסתדרת לבד. אין טעם להפיל את העניין על מיילדת זו או אחרת. אין טעם לעשות כאן רשימה מי פרח קיר ומי לא. כי, כמו שאני מבינה, זה סותר את כל הרעיון של הדף הזה: הסתכלות פנימה, העזרות בעצמי, ושוב מעביר את המוקד למשהו טכני, חיצוני.

אום, אהבתי מאד את הגישה שלך ומתחברת אליה.
הסתכלות פנימה, העזרות בעצמי
זה בדיוק זה.
מנסיוני בלידה הראשונה, ההתעסקות במה שיהיה מבחוץ היתה הדרך שלי להתעלם ממה שיש בפנים.
בלידה השניה עיקר העבודה שעשיתי היה להרפות מההתעסקות של מי יהיה איתי ואיך זה ישפיע על הלידה.
בחרתי במרכז לידה שבו אי אפשר לבחור את המיילדת וזה מאד עזר- כי הייתי מוכרחה להבין שלא משנה מי תהיה המיילדת, היכולת שלי ללדת כמו שאני רוצה לא תלויה בה.

גם אני מסכימה. לא התחברתי לנושא של "איזו מיילדת תאפשר לי אנאסיסטד" בהקשר של הדף הזה למרות שהתחבטתי בו בעצמי (אבל עבור האיש, לא עבורי. מבחינתי שתחכה באוטו אם זה עוזר לו להרגיש יותר בטוח. )

נראה לי שיותר מהכל זה תלוי ביולדת ובצרכים שלה. מי שצריכה עזרה, תקבל. מי שמסתדרת לבד, מסתדרת לבד. אין טעם להפיל את העניין על מיילדת זו או אחרת. אין טעם לעשות כאן רשימה מי פרח קיר ומי לא. כי, כמו שאני מבינה, זה סותר את כל הרעיון של הדף הזה: הסתכלות פנימה, העזרות בעצמי, ושוב מעביר את המוקד למשהו טכני, חיצוני.
טוב, אני לא מסכימה עם זה, ואני אסביר למה.
יש מיילדות, שהגישה שלהן היא יותר התערבותית. זאת אומרת, שהן מצדדות בבדיקות פנימיות כשגרה- מול מיילדות שלא עושות בדיקות פנימיות אלא אם היולדת מבקשת/ יש צורך לבדוק מנח תינוק/ יש דימום.
הן יחתכו את חבל הטבור די סמוך ללידה, מול כאלה שלא.
הן ינחו את היולדת לתנוחות, גם אם אין איזשהי בעיה, מול מיילדות שלא מנחות את היולדת, אלא אם הן רואות היתקעות, או בעיה אחרת.
הן יורו ליולדת ללחוץ, מול מיילדות שמאמינות שהיולדת תלחץ כשיהיה צורך.

עכשיו, אני לא מדברת על גישה תיאורטית אלא על ת'כלס' מה הן עושות בשטח. כי הרבה מיילדות שתדברי איתן, שהן מאוד התערבותיות, יאמרו לך- בטח, אין צורך בבדיקות פנימיות- אפשר לראות התקדמות ממליון סימנים אחרים (כמו שאמרה לי המיילדת שלי אחרי הלידה). אז למה בדקת לי פתיחה שלוש פעמים למרות שזה כאב לי מאוד?

הדברים לא באים ממקום של האשמה, להפיל את העניין על מיילדת. ממש לא. אני מאמינה שכל יולדת מוצאת את המיילדת שמתאימה לה, יש יולדות שנזקקות ליותר עזרה ותמיכה והנחיה, ויש כאלה שפחות.
היום, אני במקום שאני לא רוצה הנחיות, לא רוצה בדיקות, לא רוצה שום כלום. רוצה פרח קיר.
ויש הרבה מיילדות שהאגו שלהן לא מאפשר את זה, או המניפיסט שלהן לא מאפשר להן את זה, או שהן פשוט חושבות שיותר מתאים להנחות את היולדת (שוב, לא שופטת ולא מבקרת. כמו שכבר אמרתי- יש יולדות שזה בדיוק מה שהן רוצות).
אז כשאני מחפשת מיילדת בית, אני רוצה מישהי שמאמינה ביכולתה של אישה ללדת לבד, בלי עזרה. ואם אני יודעת שמיילדת X אומרת שאי אפשר בלי שהמיילדת מפשילה את השפתיים (אילנה) אז אני מבינה שהיא לא מתאימה לי ללידה שלי.
אם מיילדת אומרת לי בסיכום מקדים שאין לה בעיה לשבת בחדר ולקרוא ספר, ושהיא מקבלת את הדרך שלי ללדת בלי עזרתה ובלי התערבותה- זה אומר שאולי היא תתאים לי.

ברור שהכל נובע מתוכנו, אבל אנחנו צריכים לעזור לעצמנו.
כי אם הכל בא רק מבפנים, אז למה שלא נלך כולנו לחדר לידה קונבנציונלי ונאמין שניפול על צוות שיתן לנו ללדת אנאסיסטד בבית חולים? כי אנחנו כן רוצים שהתנאים החיצוניים יתקרבו למה שאנחנו מבקשות.

חוצמזה תהרגו אותי, מה מפריע לכן שיש פה רשימה של איזה מיילדת מיילדת איך? זה לא פוגע במיילדות (כי שוב, לכל יולדת מתאים משהו אחר), זה יכול רק להועיל ליולדת שמבקשת לידה מסויימת.
אם הדף הזה היה קיים לפני כמה חודשים זה היה חוסך לי הרבה טלפונים, שיחות ופגישות.
מי שלא מתחברת לזה- לא חייבת.

פלפלת - כל מילה.
אם הייתי חושבת על לידה נוספת הייתי עורכת בדיוק את המחקר הזה. מי באמת באמת מוכנה ילכולה להיות פרח קיר.
מה שהפריעה לי במיילדת בלידה הראשונה היו 3 מילים "את יכולה ללחוץ" מילים שהוציאו אותי לגמרי מהמקום הרפוי והמצויין שהייתי בו.
בלידה השניה התלבטתי והחלטתי ללדת איתה שוב. סיכמנו שלא מזכירים את המילה ללחוץ בשום צורה.
הפעם היא הגיעה מוקדם יותר (טעות ראשונה) פרסה את כל הדברים שלה על הספה הקרובה(טעות שניה) ויותר מידי פעמים ליטפה את ידי ואמרה " יופי, את מתקדמת נהדר" וכאלה.
היא אשה מתוקה ומקסימה ואני ממש אוהבת אותה אך כל מילה וליטוף שלה היו ממש מיותרים ומפריעים.
היתה איתי גם דולה שכל מילה (טוב , כמעט) ובעיקר כל נגיעה שלה היו בול מה שהתאים לי.
בלידה הראשונה שהיתה שלוש וחצי שעות המיילדת הגיעה בעשרים דקות האחרונות כך שכל מה שיכולתי "לתקן" לפעם הבאה נבע ממה שכבר הכרתי.
לא ידעתי אילו דברים יפריעו לי כשהיא תהיה איתי כמעט שעתיים.

מה שכן, היא קראה לבתי הבכורה ונתנה לה לגעת בראש התינוקת שעמד בפתח:-) לא ידעתי ולא הרגשתי וזה היה מדהים בשביל הגדולה|L|

מי מוכנה? שואלים אותה, את מוכנה להיות גיבוי במכונית ושנקרא לך רק אם אנחנו מרגישים שצריך? לדון בסוגיות של אחריות וביטוח ושלום על ישראל.

לי לא נוח להשאיר אותה במכונית (בכל זאת פולניה, מלעשות:-P) גם בפינה זה בסדר. הנוכחות לא בהכרח מפריעה. היו לנוכחות שלה גם כמה צדדים חיוביים כמו מה שכתבתי וגם מוניטור פעם אחת כשהייתי עם בקבוק חם (מאוד) בבטן שגרם להאטות משמעותיות בדופק.
יש איזה קו דק שלא בהכרח פשוט למצוא למי שלא רוצה אנאסיסטד לגמרי.
בגלל זה זה לא בדיוק מי מוכנה אלא יותר מי יכולה. להיות ולא להיות.

שואלים אותה
בדיוק רציתי לכתוב על זה. הכל עניין של תאום ציפיות ובוחרים את המיילדת שמתאימה. אלא אם הולכים ללדת אנאסיסטד וכל זה לא רלוונטי.
וזה בדיוק מה שעשיתי בלידה האחרונה שלי. וגם כש"דיווחתי" להן על מה שקורה (הראש חצי בחוץ, הראש בחוץ. הן לא יכלו ממש לראות גם בגלל החושך וגם בגלל התנוחה שבה הייתי בתוך המים), לחשתי את הדברים לבעלי והוא העביר הלאה, ואני נשארתי בתוך הלידה.

וכשעושים את תאום הציפיות הזה, כדאי לדעת מה עלול לקרות בלידה מצד המיילדת, ובעיקר לדעת מה את רוצה בלידה שלך. יש דברים שיכולים להפתיע, בעיקר כי לא חשבת עליהם או לא נתת להם חשיבות בזמן תאום הציפיות.

אני חושבת שיש הרבה מיילדות שחושבות שהאחריות על הלידה היא שלהן. כשהולכים לכיוון של אנאסיסטד, אחד הדברים הכי חשובים זה לקחת אחריות. ולא להתבלבל כשרוצים לקחת אותה ממך, למרות שזה נראה לכאורה כמו הפתרון הכי "קל" והכי נורמטיבי. לקחת אחריות זה בין היתר אומר לדאוג למה קורה בחירום, ולהיות סופר קשובה למה שעולה מהגוף.

מיכל בונשטיין לדעתי ממש אבל ממש לא נכנסת להגדרה כלא התערבותית

נראה לי שיותר מהכל זה תלוי ביולדת ובצרכים שלה. מי שצריכה עזרה, תקבל. מי שמסתדרת לבד, מסתדרת לבד

המממ. בלידת הבית שלי, שהיתה הלידה השניה, ילדתי עם מיכל בונשטיין. בגדול, רק שני דברים הפריעו לי: שהיא עשתה בדיקת פתיחה כשהגיעה (אחת בלבד). לא חשבתי שזה יפריע לי, אחרת הייתי אומרת לה לא לעשות. השני, שהיא כן אמרה לי ללחוץ, בציר האחרון. אצלי השלב של צירי הלחץ ארוך ביותר, יותר משעה וחצי בשתי הלידות, וכנראה שחלק מזה בא גם ממני, שאני עוצרת.
אבל היא לא התערבה במיקום הלידה, בתנוחה, ואני לא זוכרת במה עוד. הכל היה לפי מה שהיה טוב לי, כולל זה שאני רציתי שהיא תתמוך לי בפרינאום עם שמן. זה ממש הרגיע אותי.
אילו היה ילד שלישי, אני בטוחה שהייתי יולדת שוב עם מיכל. רק שני דברים הייתי משנה: שלא תבדוק אפילו בדיקת פתיחה אחת, ובלי לחיצות.

(אבל אני זוכרת היטב שכשהוא יצא, אני חשבתי בלב: "אני לא עוברת את זה שוב! אני לא עוברת את זה שוב! אני לא עוברת את זה שוב!"
ואכן, לא עברתי את זה שוב!)

אני לא חושבת שיש מיילדת בית שתגיד שהיא בגישה התערבותית, ומרבית הנשים שרוצות לידת בית מעוניינות בכמה שפחות התערבות. לכן תיאום ציפיות לא בהכרח יועיל.
אז אין תחליף לאינטואיציה וכימיה ובדיקה שקטה מצד היולדת שהמיילדת קשובה אליה גם לפני הלידה.

מה שעוד אולי יכול לעזור (מהרהרת בהקלדה) : אולי כדאי להכין ולשאול שאלות ממש ספציפיות, וגם לברר עם אחרות: האם אי פעם אמרת ליולדת ללחוץ? באילו נסיבות? האם את מתעקשת על בדיקת פתיחה? אם כן - תמיד, לפעמים, באילו נסיבות עשית את זה? אם בלידה אגיד לך לצאת מהחדר בשלב X או לא להיכנס אליו, תצאי? וכו'.

בלידה האחרונה המיילדות הבטיחו לי שהן לא מתערבות. בפועל, הייתה התערבות, שרובה הגדול התאים לי ורוב היתר לא הפריע לי.
כשהולכים לכיוון של אנאסיסטד, אחד הדברים הכי חשובים זה לקחת אחריות.
זה הדבר הכי חשוב וזה הבסיס בכל לידה. לא רק לידה אנאסיסטד.

בשמת, או בעצם גם כל אחת אחרת, את חושבת שאם היא היתה מבקשת לבדוק פתיחה והיית אומרת שאת מעדיפה שלא, או אומרת שאת מעדיפה לא ללחוץ, המיילדת היתה כופה את עצמה עליך? כל כך ברור לי שלא. אולי בדיקת פתיחה אחת במהלך הלידה מחויבת מתוך הפרוטוקול של מיילדת בית, לא יודעת, ואם כן אז מי שממש ממש לא רוצה אף בדיקה אז שתלד בלי מיילדת באמת, אבל מסיפורי הלידה הרבים שקראתי נראה לי שתשעים אחוז מבדיקות הפתיחה (ובודאי שבלידות בית) הן כי היולדת מעוניינת לדעת כמה התקדמה. זאת טעות גדולה מאוד לדעתי שיכולה מאוד לרפות את ידיה של היולדת, אבל להתרשמותי זה לרוב בא מהיולדת, או לכל הפחות המיילדת מציעה והיולדת קופצת על המציאה כאילו מוצעת לה איזו ישועה. איזה משהו חיצוני שיציל אותה. דעתי היא שוב, שעבודה היא פנימית ולא משנה מי בחוץ. לדעתי באמת אפשר גם ללדת איך שרוצים בבי"ח, (במיוחד אם זו לא לידה ראשונה והלידה הראשונה היתה ואגינאלית, שאז לרוב כל צוות יעזוב לנפשה יולדת שמשדרת ביטחון בעצמה. כמבון במגבלות הז'אנר) ובעיני הסיבה ללדת בבית היא לא בגלל שהמיילדת לא תציק אלא כי לא נאלצים להינות משירותיה המפוקפקים של התינוקיה (לא במקרה שלי )-: ) ולא צריך להיפרד מהילדים. בכל מקרה, העבודה צריכה להיות, להיכנס להלך מחשבה כזה שלא מעניין אותי מה הפתיחה וזה לא משנה לי במהלך הלידה (וכמובן חלק מזה זה אומר לא להזמין את המיילדת מוקדם מידי, כי שוב אני מתרשמת מקריאת סיפורי לידה שהסיבה להזמנת מיילדת מוקדם מידי היא רצון (לפעמים סמוי) לדעת כמה פתיחה) כי לבדיקת פתיחה שמספרת לי שאין התקדמות יש בעיני תפקיד גדול בהאטת קצב ההתקדמות עצמו, פשוט כי זה מוריד מוטיבציה. לכן, יולדות יקרות, החוכמה היא לא להגיד למיילדת בשיחת ההיכרות "אל תבדקי לי פתיחה בלידה" אלא בלידה עצמה באמת לא להיות מעוניינות, ואני מתרשמת שזה לא מה שקורה. אז מותר לרצות או להסכים, אבל לא מותר אח"כ להאשים בזה את המיילדת. (ואדגים על עצמי: בפגישת ההכירות עם מיכל אמרתי שאני מאוד מבקשת לא להורות לי ללחוץ, אבל בצירי הלחץ צעקתי עליה "מיכל תוציאי אותה כבר!". היא אפילו לא התייחסה לזה ברצינות כי בטח שמעה את הפנינה הזאת מלא פעמים).
המיילדת תכריח אותך ללחוץ?! COME ON. לכל היותר היא תזכיר את זה ואת תתעלמי. אפילו בבית חולים אי אפשר באמת להכריח מישהי ללחוץ. זה פשוט טכנית לא מתאפשר.
וגם, אני לא מבינה משהו, אם זה כל כך מפריע פה ליולדות במהלך לידה כל דבר הכי קטן כמו שאומרים להן משהו שבדיוק בא להן לא טוב והרס להן את כל הלידה, וגם לא רוצות שום דבר אפילו כזה שהמיילדת מחוייבת אליו לפי הפרוטוקול, אז מה אתן רוצות מהמיילדת, אז תדלו בלי מיילדת וזהו. אני מאוד מסכימה עם תמי בקשר לאחריות, כי אם המיילדת אמרה לך משהו וזה הדבר שהרס לך את הלידה אז את לא לוקחת אחריות על הלידה אלא זוקרת אותה על המיילדת.