אחרי הלידה:

• תקופת משכב הלידה אורכת כששה שבועות.
• במהלך תקופה זו האשה מדממת (לפעמים יותר מששה שבועות) וגופה מתאושש מטראומת הלידה.
• בתקופת הדימום חשוב להימנע מטמפונים, מיחסי מין וגינליים, או מבדיקת רופא וגינלית, עקב סכנת זיהום גדולה.
• האשה זקוקה למנוחה, כדי להחלים מהלידה ולמנוע נזקים בלתי הפיכים לרצפת האגן (שיתבטאו בדליפת שתן, צניחת שלפוחית השתן, צניחת הנרתיק וצניחת הרחם, וכן "שברים" בבטן). לפחות חודשיים עד להתאוששות העצב שאחראי לתפקודם התקין של שרירי רצפת האגן (לפי הפיזיותירפיסטית יהודית שריג, מומחית לשיקום רצפת האגן).

בתקופה זו ובחודשים הראשונים לאחר הלידה (ויותר) נשים רבות חוות:

• יובש בנרתיק, הנובע בעיקר מפעולת ההורמונים שאחרי הלידה, ובראשם ההורמונים האחראים להנקה (כגון הפרולקטין).
• כאבים בנרתיק, כאבים מהקרעים והתפרים.
• תשישות פיזית
• חוסר חשק למין
• רצון במגע, בחיבה, בחיבוק ובאינטימיות שאינה כרוכה בחדירה
• ושלא נשכח: טיפול אינטנסיבי ביותר בתינוק רך ותלוי לחלוטין (לפחות אחד!)

זוגות המעוניינים במין יכולים לפתור את הקשיים הפיזיים:

• נגד היובש: רוק, שמן שקדים, וזלין, מין אוראלי
• מבית המרקחת נגד היובש:

ג'ל מיוחד (כגון K-Y Lubricating Jelly)
נרות המיועדים לתת לחות, להכנסה לנרתיק בכל בוקר מספר ימים ברציפות.
נרות בשם "לוברין", ששמים כעשר דקות-רבע שעה לפני קיום יחסים.

• חיזור רומנטי, פלירטוט בכל מיני הזדמנויות, פיתוי מתוך התכוונות מצד הגבר עשויים לעזור.
• פינוי זמן לזוגיות ע"י עזרה מאחרים עם הילדים.
• טיפוח עצמי מצד האשה יכול לעזור לעורר אצלה את רגשותיה המיניים.
• מין בצהריים יכול לפתור את בעיית התשישות בסוף היום.

דיון נוסף ושלל פטנטים נוספים בדף בוא בואי ונתעלס

תרמו: ענת שן-לוי, אורנה שפרון, צפריר שפרון, גילה, ליאת skippy, בשמת א, נאוה פרנס, אלונה רוטר, פלוניות, ענת המהממת, ענת המחממת.





{
דיון שהחל משאלה בדף של אורנה שפרון:

הי אורנה.
בעקבות מאמרייך בעלון על המיניות תהיתי אם יש לך ידע בנושא הבא:
לאחרונה נתקלתי במקרה, בשתי כתבות בעיתוני נשים פופולריים, שהזכירו שיש קשר בין ההנקה לבין תופעת יובש בנרתיק ולכן גם לבעייתיות בקיום יחסי מין כמובן. משהו שקשור לאיזה שהוא הורמון. האם זהו מיתוס נוסף או שיש בזה משהו?

ענת, אני עונה חצי תשובה לפני שאורנה תספיק: יש קשר, והקשר הוא ההורמונים שגבוהים בחודשים הראשונים של ההנקה וגורמים אצל נשים רבות ליובש בנרתיק. לא זוכרת איזה הורמונים בדיוק אחראים.

נו. עוד טריק של הטבע למנוע לידות קרובות מדי זו לזו. כמה חוכמה.

ענת,
כמו שבשמת כתבה זוהי אכן אינפורמציה נכונה ולא סתם עוד מיתוס.
הנה תרגיל שיכול לעזור:
מכווצים את העינים בחוזקה בזמן המשגל כמה פעמים עד שמרגישים תחושת רטיבות.
התרגיל לקוח מ"שיטת פאולה". למי שמתרגלת את השיטה הוא עובד בצורה יותר יעילה. אבל בכל מקרה כדאי לנסות.
אם התרגיל הנ"ל לא אפקטיבי, יתכן וכדאי להקדיש לכך מספר דקות ביום - לשכב על הגב ולכווץ את העיניים, מהר או לאט חזק או חלש, איך שנעים ומתאים.
זה תרגיל מצויין לחיים בכלל!

תודה אורנה, אני אנסה את זה.
"במקרה" אני מתרגלת מזה כמה חודשים קצת פאולה, אבל לא ספציפית את מה שהצעת.
אבל מעניין אם זה קורה בגלל משהו דפוק בהתניות התרבותיות שלנו, או שזה באמת, כמו שגילה אמרה, דרכו של הטבע.

דווקא לא ההתניות התרבותיות שלנו בכלל.
להיפך, בתרבויות מסורתיות רבות, כולל בתרבות היהודית, האשה אסורה לבעלה במשך תקופה אחרי הלידה, כדי לאפשר לגופה להחלים מהלידה, ולתשומת הלב שלה להינתן לתינוק. יש שבטים שבהם יחסי המין אסורים בתקופת ההנקה (לא זוכרת לכמה זמן, אבל אלה תרבויות שמניקות שנים, וזה גורם מעודד גמילה בשלב מסוים).

מעניין. שמעתי כל מיני דיבורים על מין כעל צורך נפשי-גופני. מסתבר שעבור האשה ה"צורך" הזה לא תמיד קיים.

פה הייתי באמת רוצה לשמוע מה אורנה תאמר, כי לי יש לפעמים הרגשה משונה, שלנשים קורה שהן אינן מרגישות את הצורך הנפשי הגופני במין, לא משום שהוא לא קיים, אלא משום שהוא מתחבא מתחת למשהו. כלומר, הוא קיים ועוד איך, והאשה משלמת מחיר על אי-מילויו, אבל היא לא מודעת לזה.
אורנה, מה את אומרת?

נדמה לי שצפריר כתב פעם משהו דומה למה שאמרת כאן, בשמת.
אורנה?

בשמת, ענת,

שני דברים עולים כעת בדעתי.
אחד, שהמחשבה עליו מלווה אותי בזמן האחרון, שאנחנו לא יכולים יותר להבחין בין הטבעי לתרבותי. יש בנו איזה כמיהה לחיים יותר טובים שנדמה לנו שנמצא אם נחזור ל"טבעי", ובאמת יש תחומים בהם החזרה אחרוה עשויה לשפר את חיינו באופן פלאי - הטיפול ברך הנולד למשל. אבל בתחום המיניות אני מצאתי (לא עשיתי עבודת מחקר, אלא באופן די אקראי) שמנהגי המין בשבטים, במקומות אחרים, כל כך שונים אלה מאלה, שלי באופן אישי קשה להבחין בין הטבעי לתרבותי.

ולכן, וזהו העניין השני שחשבתי,
אני מנסה לבדוק את עניין המין לגופו. (מודעת לכך שזה לא ממש אפשרי)
אם אני מתיחסת אל קיום יחסי מין כאל מעשה מענג ביסודו, אין סיבה שלא ארצה להתענג גם אחרי הלידה.
כבר אמרתי שבתרבות שלנו יחסי מין זהו דבר צר מאוד ומוגדר מאוד המתמצה בחדירה ובאורגזמה - אלה באמת שני אלמנטים שאחרי הלידה אני יכולה לראות חוסר רצון של האשה לחוות אותם (למרות שיש מקרים שאשה כן יכולה ורוצה להתענג על חדירה ואורגזמה - אני מניחה שאחרי זמן מה ולא מייד אחרי הלידה) אבל ביחסי מין ניתן לכלול כל כך הרבה דברים מענגים וחיוניים לאשה דווקא אחרי הלידה - מגע, ליטוף, חיבוק, אינטימיות, שאין סיבה שנשים לא ירצו בכך. אין לי מושג מה היחס לזה בתרבויות שבטיות האוסרות יחסי מין אחרי הלידה, אבל בתרבות היהודית נראה לי קשה מאוד ההמנעות ממגע עם בן הזוג דווקא בימים שאני באופן אישי חווה הרבה צורך במגע ואינטימיות.
אני מאמינה כי חוסר הרצון במין לאחר הלידה נובע מכך שהתפיסה של המיניות של שני בני הזוג לא גמישה דיה להכיל שינויים דרמטיים כמו לידה, כמו שהיא לא גמישה להכיל בכלל שינויים של שלבי החיים השונים, ולכן זה נחווה על ידי האשה כחוסר רצון במין.
ועוד עניין,
המאבקים בין בני זוג תמיד מגיעים בסופו של דבר למיטה. התקופה שאחרי לידה היא תקופה קשה ותובענית מבחינת הקשר הזוגי, ויחסי המין הם עוד סוגיה שזוכה להכלל במאבק בין בני הזוג, ושוב אצל האשה זה נחווה כחוסר רצון למין ואילו אצל האיש כחוסר סיפוק מיני - עוד מאבק.

ועכשיו נניח שהכל היה טוב,
ולא היינו עיפות, והיינו מרגישות טוב עם הגוף, והיינו מחוזרות על ידי בן זוג אוהב ומתחשב גם אז לא היינו רוצות מין? נראה לי שבמצב כזה גם אם הרצונות של שני בני הזוג שונים - היא לא רוצה חדירה והוא רוצה אורגזמה, אפשר למצוא את הדרך לספק את הצרכים של שני בני הזוג... כיד הדמיון, בהנאה מלאה ותענוג גדול.

כן, נניח, ונניח ונניח... המציאות היא שיש לנו נרתיק יבש ואין לנו כוח.
מכיוון שאנחנו טרודות בטיפול בתינוק חדש ואחרי טראומה (ברובנו הגדול, בנתיים), האם אי אפשר לצפות מבן הזוג שימצא דרך להגיע לאורגזמה בלי להזדקק לטיפולנו? האם הגבר ממלא את הצורך שלנו באנטימיות כל פעם שאנחנו חשות אותו?

אבל מה שהכי מדהים אותי ואף מקומם בעניין הזה זה חוסר הידיעה. איך לא ידעתי עד עכשו, שנה ושמונה חודשים של הנקה, שההנקה קשורה ליובש בנרתיק, ונודע לי רק במקרה כשנתקלתי בזה במקרה בעיתוני "את" ו"לאשה"!

ענת,
אהבתי את משפט הפתיחה שלך (בחלק האחרון). קונטרה ענקית לכל המלל של אורנה
ורציתי לספר לך - תחזיקי חזק - שיש עוד המון המון המון דברים שאת לא יודעת... מקווה שזה לא מאד מלחיץ אותך, כי גם אם תוך שבוע תלמדי המון המון המון המון דברים שלא ידעת קודם, עדיין, ההמון שאת לא יודעת לא יקטן בכלל.

• נדמה לי שזה קשור איכשהו לחוקי הפעולה המתמטיות על אינסוף.

בכל מקרה, לא משנה מה יבש ומה רטוב. בן הזוג רוצה/צריך סקס, ולטובת הזוגיות שלך ומכאן שלטובתך את, כדאי שתתני לו.
ואם הבנתי נכון, גם צפריר מהנהן בהסכמה.
ומנסיוני הדל - גם המפקפק המתוק שלי יתמוך בכך; עדיף לירות על יבש מלהתייבש בשמש...

חזקי ואמצי

מהנהן?
אני לא מהמהנהנים, אני מהנהנים. לפני שכל אחד מחלק ציונים לאחר כדאי להבחין בין שני דברים עיקריים: הראשון הוא ה"צורך" במאבק. כאשר אנו משמרים בכל דרך את המאבק אנו "נותנות" ו"לוקחים". כך, גם כאשר יש יובש בנרתיק (זה יגיע גם בגיל שאחרי הפסקת המחזור, וגם אז לטובתך "תתני לו"?) או כאשר יש סיבות גופניות כאלה ואחרות - "סכנת הריון", פטריה, בעיות זקפה או כל בעיה אחרת אנו כמובן יכולים ל"נצל" את זה על מנת להתרחק האחת מהשני או האחד מהשניה.
הנושא השני קשור בכך שהצורך במין הוא הדדי. אי אפשר לקיים מין לבד, ניתן כמובן לאונן אבל לתפישתי זה לא "יחסי-מין", חשוב להבין שיחסי מין ניתן לקיים בשניים בלבד (שלישיות או אורגיות זה לא יחסי מין אלא אירוע מיני).
אולי באמת כדאי לך שלטובתך את, כדאי שתתני לו או לחילופין אולי תשלחי אותו למישהי אחרת שאין לה יובש בנרתיק והיא אפילו מעונינת במין, כמובן לטובתך את, ענת, כך תוכלי לנוח ולהתענג על תקופות היבש והרטיבות. והוא יקבל את מה שמגיע לו, יהיה מרוצה ולא יטריד אותך בקטנות כמו רצון לחבק או לגעת שלא לדבר על העונג שניתן להגיע אליו גם עם יובש בנרתיק (לידיעתך רוק או כל מיני אמצעים אחרים עשויים להרטיב את היבש - לא חייבים גשם בשביל זה - גם ממטרה מספיקה).

טוב, ליאת,
את יודעת גם מזיון שכל טוב אפשר להנות ולפעמים אפילו להגיע לאורגזמה. ואחרי הכל מה אנחנו עושים פה על המסך אם לא מזיינים את השכל? (חיוך)

ענת,
אני מנסה להציג דעה אחרת שהיא לא ממש פופולרית, אני יודעת - מין זה תענוג, הוא טוב ומהנה לשני העוסקים במלאכה, כמובן כשהוא נעשה בהסכמה של שני בני הזוג.

אני לא אמרתי אף פעם שאנחנו הנשים צריכות "לתת" לגברים שלנו על מנת לספק את צרכיהם.
טענתי, ואני עדיין עומדת מאחורי הטענה הזו, שמין יכול להיות מהנה לשני בני הזוג כאשר יש התחשבות הדדית ברצונות ובצרכים של כל צד. זאת אומרת שהנושא הוא הדדיות. לא במובן הפנקסני, אלא במובן הנכון של המילה. של נתינה למען צמיחה משותפת, וגם קבלה למען צמיחה משותפת.

אני חושבת שעיקר הבעיה היא שאת הדיון הזה אנחנו (ענת, ליאת, אורנה, בשמת, ומי שעוד משתתפת,) מנהלות ביננו ולא עם הנוגעים בדבר.
ענת, ליאת, נראה לי שאם אנחנו היינו צריכות לקיים יחסי מין אחת עם השניה היינו כבר מוצאות את הדרך להעניק לכל אחת מה שהיא זקוקה לו. הבעיה היא להגיע לדיון כזה עם הנוגעים בדבר. והם, מה לעשות, גברים.

ובאופן כללי, כל נושא שנכנס לראש הסולם במאבקים ביננו - גברים ונשים - שני הצדדים נפגעים ממנו.

ואיך להמנע מהמאבקים??????????????????
לא יודעת!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני כן יודעת, שאני באופן אישי לא מוכנה להקריב על מזבח המאבק את הרצון שלי במגע, חיבוק, אינטימיות, וכן... גם מין רחמא ליצלן.

חצי קשור -
די מזמן הסברתי לבעלי שגם כשאני רבה אתו, אני זקוקה לנחמה, לחיבוק, והחיבוק הזה - מה לעשות - בתקופה זו של חיי - הוא ממנו.

גילה,
זה בדיוק העניין.

ואני לתומי חשבתי שאחרי שאקרא את "לבסוף מוצאים אהבה" אגיע אל המנוחה והנחלה... מתשובותיכם (אורנה וצפריר) אני לומדת שהפתרון קצת יותר רחוק?!

ליאת,
אכן לתומך, מה חשבת שאחרי שתקראי בזה יסתיים העניין?
הספר הזה מניח בסיס לעבודה משותפת בין בני הזוג - במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב ניתן גם להניע תהליך על ידי אחד/אחת מבני הזוג.
העניין הוא לא כמה הפתרון רחוק או קרוב אלא עצם היכולת להגיע אל יחסים-נישואים-חיים מודעים, אז ניתן להשתחרר מאגדת ה"מנוחה והנחלה" או ה" מאז הם חיו באושר ועושר". כמו בחיים גם כאשר לומדים לפרום את המאבקים ולרתום את האנרגיה שבהם למה שאנו בוחרים במודע, עדיין אין הבטחה להימנעות מקשיים.
לכן, הפתרון כבר כאן, הוא לא רחוק בזמן או במרחק, הוא ממש כאן ועכשיו - רק צריך לראותו - ואנחנו כנראה עדיין סומים באפלה אם כי "לבסוף מוצאים אהבה" מאיר ומאפשר דרך יעילה ומעשירה.
לכן, "נתינת מין" על מנת שיהיה לך שקט או לטובתך, לא תצליח לעולם. לעומת זאת מעשה אהבה המכיל נתינה מתוך רצון להעניק לבן/בת הזוג את מבוקשו ללא כוונת רווח (מלכ"ר - מין ללא כוונת רווח), רק אז העניין עשוי להביא שינוי למודעות ומכאן לפתרון המאבק - גם אם פתרון זה בתחילה איננו מלא.
כללית, בעניין המין, נשים וגברים רוצים מין על כל היבטיו. גברים רוצים חיבוק וליטוף ומגע ואינטימיות וגם חדירה ואורגזמה וטנטרה. גברים גם מפנטזים על... וגברים לפעמים עייפים, לא מעוניינים, לא בא להם (גם לגברים יש יובש בנרתיק), הכל תקף גם לגבי נשים.
כמובן שיש הבדלים בין גברים ונשים - תודה לאל - בלי ההבדלים האלה, מה הטעם.
ובכלל יחסי המין הם שיקוף של היחסים בכללותם. לכן, יובש בנרתיק הוא סימפטום של מצב יחסים וגם סימפטום גופני. שוב, בעיות טכניות ניתנות לפתרון בקלות - קצת תשומת לב מצד הגבר, קצת אהבה והשקעה, והכל מסתדר.

אהבתי - מלכ"ר - מין ללא כוונות רווח. גדול

אני מרגישה שחלק מחוסר החשק אחרי הלידה בא אמנם מהשפעת ההורמונים והעייפות הקשה, אבל לרוב הגורם היותר משמעותי הוא כעס על בן הזוג ש"הולך לו" בזמן שאנחנו נשארות עם "כל העבודה" ואפילו לא מבין מה עובר עלינו כל היום וכמה עבודה יכול להיות תינוק קטן ויונק (ולדעתי עיקר ה"עבודה" הוא הקשב המוחלט ליצור הקטן והתלוי והחדש הזה, קשב מסוג שאנחנו לא מורגלות אליו בחברה שלנו בגלל מציאות הניתוק בין בני האדם, וקשב שקשה לנו במיוחד מפני שהוא לא מפנה לנו מספיק זמן לחשוב את המחשבות שלנו. מצטערת על הניסוח המקוצץ, אבל אלה רעיונות שקופצים לי בראש).

עכשיו קשה לי לנסח אז אנסה בזהירות:
אני מרגישה שאצל נשים חיבוק, מגע ואינטימיות לא מיניים חשובים אפילו יותר מ"מיני" במובן הצר, ושקשה להסביר לגבר את ההבחנה בין מגע מיני ל"לא מיני" (כל מגע גופני עם בן הזוג יש בו מיניות, אבל בנות, אתן בטח מבינות למה התכוונתי) - כי אצל הגברים אין קו גבול כזה. כאילו, "אם תיגע פה זה לא מיני, ואם תיגע שם זה כבר מיני, מה, אתה לא מבדיל?"

דבר שני, אני מגלה שלהעניק לו אהבה גורם לי אושר גדול. אני בכוונה מדברת רק עלי - כי דיברנו כאן על "לתת לו" וכדומה.

עכשיו היתה לי אסוציאציה משני הנושאים שנגעתי בהם:
נזכרתי שאחד הדברים שגיליתי שהכי אהבתי בלהיות אמא היה הרשות שקיבלתי פתאום, עם הלידה הראשונה, פשוט רק לאהוב ולתת ולתת ולאהוב, למישהו אחר, בלי חשבון, בלי לצפות לשום תמורה, כי כל התמורה שלי היתה עצם קיומה, עצם פריחתה, עצם האמהות שלי.

אולי זה גם האושר האמיתי במיניות? שוב, אני ממש מגששת פה, אבל זה כאילו לאהוב אותו זו מתנה בשבילי לא פחות מאשר בשבילו. ויש פה דמיון לאותו אושר זורם של אהבה ונתינה לילד שלך, כי זה פשוט גורם אושר.

סליחה על הרעיונות המבולבלים. אני מקווה שמישהו יצליח לעשות פה סדר.

לא מבולבל בכלל. מלא ברעיונות יפיפיים שנהניתי לקרוא.

>sigh<

בתקופה של אחרי הלידה גם המגע הרצוף עם התינוק ממלא חלק גדול מהצורך שלנו במגע, חיבוק..
ככה אני הרגשתי.
בסוף היום לא רציתי שיגעו בי יותר, להיפך, רציתי קצת מרחק מבני אנוש אחרים.

בשמת,
קיים הבדל מהותי בין היחסים בינינו ובין ילדינו לבין יחסינו עם כל אחד אחר עלי אדמות כולל בן-בת זוג.
ההזדמנות הגדולה ביחסינו עם ילדינו היא היכולת לתת ללא תנאי, ללא ציפיה לקבלת תמורה, ללא רווח, להיות בעבורם "אלוהים" (גם ההורים שאינם מאמינים באלוהים נתפשים בעיני הילדים כאלוהים).
עם כל אדם אחר עלי אדמות היחסים לעולם הם יחסי גומלין. כל ה"פטנט" של הנדריקס הוא "העתקה" של אותה נתינה הניתנת באופן טבעי ביחסינו עם ילדינו אל בן/בת הזוג. "העתקה" זו (נתינה מתוך נתינה ללא כוונת רווח, ללא כוונת תמורה) מתרחשת במודע על מנת שנוכל ל"תקן" את שגיאות ההורים (או מי שטיפל בנו - בבני/בנות זוגנו) בעבר. כלומר, בעצם היותי "משחק" את "ההורה" של אורנה - על ידי נתינה ללא תנאי (השמורה ליחסי הורים ילדים), אני יוצא נשכר (שוב ללא כוונה מראש אלא רק בדיעבד) וכן אורנה יוצאת נשכרת. מתוך התהליך הזה עולה מודעות למודעות בחיי הזוגיות. אבל, וזה חשוב, מעבר להתנסות ספציפית של נתינה ללא תנאי - בפועל - תמיד היחסים בין בני הזוג הם יחסי גומלין. אחרת, אם את מבקשת לאהוב את אישך כפי שאת אוהבת את ילדייך, ללא תנאי (גם פה עולים תנאים אצל רבים מההורים כשהילד "מעיז פניו"), מה לך להלין עליו? מדוע הוא מעליב או פוגע במקביל לאהבתו אלייך?

בקשר לאחרי הלידה- יש גם את הקטע הזה של פרולאקטין שמוריד מאוד את החשק המיני (זה אחד התפקידים שלו, כדי שהנקבה לא תנטוש את הגור ותתחיל להתחנף במקום זה לאיזה זכר חתיך ) א-ב-ל
אני בטוחה שגם אמא טרייה הכי מותשת ומלאת הורמונים לא תעמוד בפיתוי של חיזור "כמו שהיה פעם" לפני הלידה ואולי עוד לפני ההריון...כי גם אם אין לה ממש חשק עדיין יש לה צורך להרגיש נאהבת ומחוזרת...הבעיה הק-ט-נ-ט-נ-ה היא שלאבא טרי, מותש ועייף בדרך כלל אין כוח/דמיון/יצירתיות/מסוגלות נפשית לחזר. וכאן יש את המבוי הסתום...

צפריר, בגלל מוח הג'לי ההריוני שלי אני לא מצליחה ממש להעמיק במה שכתבת, אם כי אני מרגישה שאתה צודק.
אין לנו ויכוח.
אני רק רציתי לדבר על הנושא של "לתת לו" שעלה כאן בדיון, ולספר שגיליתי זוית אחרת ונפלאה.
היא מזכירה לי את "הנבואה השמיימית" בקטע של ההילינג והערצת העץ. הסופר (סליחה, שכחתי את שמו) מתאר שם לפחות בשלוש הזדמנויות איך ישב והעריץ עץ - כלומר, באופן פיזי התפעל מיופיו ומשלמותו העצית, ושלח לו אהבה. אחת היתה בחוות הבריאות, שניה היתה בגן של הנזירים, ושלישית היתה על ההר. אולי היו עוד. הוא ישב ושלח אהבה אל עץ - זו פעולה של נתינה לעץ.
מה הוא קיבל מזה?
האם הוא ציפה לתמורה מהעץ, או קיבל תמורה מהעץ?
לא.
אבל הוא קיבל הגדלה והגברה של האהבה שלו. עוד יותר אהבה, הערצה, תחושת יופי, התפעלות ואושר מילאו אותו, כתוצאה מהעובדה שהוא נתן, שלח, העניק אהבה "החוצה".
לזה התכוונתי. כשמיישמים את הענקת האהבה הזאת כלפי בן הזוג, כאילו באופן חד-צדדי, פתאום מקבלים במפתיע המון אהבה והמון אושר.

ווי, איך נהנתי לקרוא את הדף הזה, ואפילו ובעיקר את מה שצפריר כתב. (אני מציינת את זה במיוחד גם בגלל שאתה הגבר היחידי בשיחה הזו וגם בגלל שהרבה פעמים יש לי הסתייגויות ממה שאתה כותב, והפעם הנהנתי ונהנתי).

הדיבור על הדדיות נשמע הרבה יותר טוב מ - אם לא תתני לו - אז...

אחת הבעיות היא שבאופן ארכיטפי לנשים יש נטיה חזקה יותר לוותר על צרכיהן כדי לטפל באחרים, ולגברים יש נטיה חזקה יותר להעמיד את צורכיהם בראש, ולתבוע את סיפוקם.
בכל מקרה, לדעתי חשוב מאד שהנרתיק יהיה רטוב באופן טבעי לפני חדירה, כי זה מעיד על מוכנות שלימה של הגוף והנפש לחדירה. למשל על רפיון שרירי הנרתיק. שימון מלאכותי אפילו אם זה רוק או שמן שקדים אורגני, יוצר ברוב במקרים אינוס מסוים. חדירה עם שימון מלאכותי ושרירים נוקשים יכולה להיות לא נעימה ואף כואבת, למרות השימון. אם כבר מדברים על הדדיות אז כדאי שהאשה תהיה מוכנה באופן מלא לחדירה.
ובשביל זה כדאי שהגבר יפתה את האשה בהתכוונות גדולה.

ככל שאנחנו נזקקים יותר לדבר מסוים ונואשים להשיגו, יש לנו פחות סיכוי להשיג אותו. זה נכון לגבי רוב הדברים. כסף, אהבה, מין. לכן כדי לאפשר להדדיות לקרות צריך שאף אחד מבני הזוג לא יהיה נזקק יתר על המידה לדבר שאותו הוא רוצה. כלומר יש צורך בשני אנשים שיכולים ומעונינים לדחות סיפוקים למען רווחתו של האחר.
אני לא יודעת אם זאת אני או בן זוגי או היחסים ביננו או יחסים בכלל, אבל אצלנו תמיד יש רגעים קשים שבהם אנחנו חלשים באמת ואנחנו לגמרי לבד, וגם אם בן הזוג מאד רוצה לתמוך הוא לא תמיד מצליח לתת את התמיכה שהיינו רוצים לקבל.
לפעמים אנחנו מצפים מבן/בת הזוג שימלאו חוסרים שאין באפשרותם למלא.
ובשביל זה אני מצטטת כאן את אירית רושין, מורה רוחנית יקרה:

"אם תהיה אתה, לזמן מה, הורה של עצמך - תאהב אותך מאד,
תתמוך בך, ותקבל אותך כמו שאתה ללא שום בקורת,
אז כל חוסריך ימולאו ותצמח סוף סוף להיות אתה.
כל עוד אתה ממשיך לשכפל את התייחסותם של הוריך כלפיך [באמצעות אנשים אחרים], אתה נשאר ילד אומלל, רעב לאהבה, שאין לו סיכוי לפרוץ".

ענת,
אחת הבעיות היא שבאופן ארכיטפי לנשים יש נטיה חזקה יותר לוותר על צרכיהן כדי לטפל באחרים, ולגברים יש נטיה חזקה יותר להעמיד את צורכיהם בראש, ולתבוע את סיפוקם. באמת? מי קבע? הנשים? הגברים? הפסיכולוגים? אמונות ההמון? ואם אומר לך שהרבה גברים מרגישים שבאופן ארכיטיפי הם-הם שנדרשים לוותר על צורכיהם על מנת לטפל באחרים (לוותר על מין כי לאשה יש יובש בנרתיק וכו'...).
אינני מתכוון להכנס לויכוח עקר בנושא, אני מנסה להגיד שלמרות שזו הרגשתן של נשים רבות (וההרגשה היא-היא שמייצרת מציאות), יש לקחת בחשבון שזו ההרגשה של אנשים נשים וגברים, לכן המהות של הרגשה זו איננה קשורה להבדלים בין גברים ונשים אלא למאבק שבין גברים ונשים. הרי אם היית יודעת שהגבר שלצדך "מקריב" בדיוק כמוך, או אפילו יותר ממך, אז מה? זה היה מקל עלייך, זה היה משנה את הקושי שלך? שאלות למחשבה.

ראי, אם על הגבר לחכות עד שהאשה תהיה מוכנה באופן מלא וטבעי ליחסי מין, כך שתעלה רטיבות טבעית, אז באמת חבל על הזמן. אם עומד תנאי של "התכוונות מלאה" הרי זהו תנאי שאי אפשר לעמוד בו מכיוון שאיננו מדיד (אלא אם הרטיבומטר יהיה המדד).

בשמת,
מה האיש קבל מהעץ? עוצמה, אנרגיה, שקט, חיות, חמצן, ראייה והתבוננות מעמיקים, חיים, בטחון עצמי, ערוץ לאחדות, חיבור לשורשים, צל, אהבה, קשר בלתי אמצעי, וכיוצא באלה...
את כל אלה קבל בדיעבד - שוב, מתוך שלא התנה קבלה זו בתנאי כלשהו מחד ומאידך קיים את יחסי הגומלין.
ובאופן כללי ניתן לומר שיחסי הגומלין בין הצומח והאדם הרבה יותר משמעותיים ממה שנראה לעין. בזאת עסקינן.

מה שאני מעלה אינו קשור למידת ההקרבה שכל צד מרגיש, אלא לאפיונים הבסיסיים של גבר ואשה כפי שהם באים ובאו לידי ביטוי בחברה שלנו ובחברות נוספות לאורך דורות רבים.
אני לא יודעת מי קבע את זה, איזה חלק ביקום.
אין לי כל ספק שהרבה גברים מרגישים שהם נדרשים לוותר על צרכיהם, ושהם מרגישים קורבנות גדולים.
ובשמת כבר הרחיבה על זה את הדיבור בכל מיני הזדמנויות יפה ומדויק מכפי שאני אי פעם אוכל. ("כשאנחנו חולות, הם סובלים יותר")
ובענין מדידת הרטיבות, נו באמת.
עושה רושם שאתה מעונין יותר במאבק, (לפחות איתי...) ופחות בהדדיות. מה כואב לך? שהאשה תהיה באמת מוכנה לחדירה? הלא כפי שאמרת, יש טכניקות, ואיפה שיש רצון תמצא הדרך. כמובן שאין זה דבר מדיד. אבל אם אשה תחשוב שהיא מוכנה לחדירה רק בגלל שיש שם קצת רוק, אז אולי כדאי לה לדעת שזה לא בדיוק ככה.
הלא בסך הכלל יש סיכוי גדול שגם הגבר יפיק יותר הנאה מכך שהאשה תהיה מוכנה באמת ולא מרטיבות חיצונית, אלא אם הוא מעדיף חוסר הדדיות...

הממ, כל הדיון הזה נראה לי ממש מרתק.

צפריר, שוב אני מוצאת את עצמי מסכימה למה שאתה אומר - אבל פשוט אני מנסה להעביר נקודה אחרת.

אם נראה את הנושא כמפת דרכים, אז השביל שדיברתי עליו רחוק מ"דרך ההקרבה" (לדוגמא, "אין לי חשק ואין לי כוח אבל אני 'נותנת לו' למענו / למען הזוגיות"), ובכלל לא נמצא באותו צד של המפה כמו "דרך הכעס".

בזה ראיתי גם את הדמיון לאימהוּת: הרבה אמהות עשו את הפעולות שאני עשיתי כאמא טרייה. אבל הן היו על דרך ההקרבה, שמוליכה לדרך הכעס. לכן הן חוו את האימהות ככלא, ככובלת.
בעוד שאני גיליתי את האימהות כשיחרור.
שוב קשה לי להסביר (זה כאילו הרעיון חמקמק ובורח לי), אז אנסה:
הרגשתי כאילו מישהו נתן לי רשות להעניק ולאהוב בשלמות (שאלה למחשבה: מי נתן לי רשות? למה אני צריכה תירוץ שיהיה לי מותר להעניק? מי אסר עלי קודם? האם כולנו ככה?).
הרגשתי שבשבילי, להעניק ולאהוב בשלמות זה האני האמיתי שלי שחיפשתי במסע של שנים רבות ולא ידעתי.
הרגשתי שהענקה ואהבה בשלמות הן הן תמצית הבשמתיות. זאת המהות שלי.
הרגשתי שרק כשאני מעניקה ואוהבת בשלמות אני זורמת בשלמות.
הרגשתי שרק כשאני זורמת בשלמות אני חיה בשלמות.
כשאני לא חיה בשלמות, אני חיה חיים חסרים, אני לא אני, האישיות שלי מחוקה בחלקה, אלה המקומות שבהם נעלם השביל בעל הכניסה הנסתרת ואנחנו מוצאים את עצמנו הולכים או נוסעים על "דרך ההקרבה" או "דרך הכעס", ואנחנו לא רוצים להיות שם.
אני רוצה להיות תמיד על השביל. זה הטאו שלי.
אולי בזכות בריאתי כאמא, נפתח השביל לפני ועכשיו אני יכולה ללכת בו יותר ויותר, וככל שאני הולכת בו יותר כך אני מוצאת אותו יותר, ולא רק כאמא אלא גם כבת זוג, גם כבת לאבי, ואולי אצליח ללכת בו גם כבת לאמי, ובהדרגה יתרחב האור ואוכל ללכת בו תמיד ועם כל אחד?
(בהערה מוסגרת לצפריר: עושה רושם שאתה מבדיל בין אהבת הורים לכל אהבה אחרת, כאילו רק לאהבה לילד "מותר" להיות ללא תנאי. אני בכלל לא בטוחה שאני מסכימה).
(ועוד דבר: מאפיין מרכזי של ההליכה שלי בשביל הוא, שכשאני הולכת בו - אני רואה איך כל מי שאני נוגעת בו בהענקה ובאהבה שלמה משתחרר ופורש את כנפיו וגדל כתוצאה מזה. אני לא יודעת איך ומה, אבל זה מדהים!)

אלה שאלות שאני שואלת, אני מרגישה שאני לא יודעת לענות. אני מרגישה שאני רואה רק קטע מהמפה, ולא מצליחה לראות את "התמונה הגדולה" ואיפה זה משתלב ביקום.
איפה "מורה הנבוכים" שלי?
איפה חכם הזן שלי? שיראה לי את הדרך? שיעזור לי לראות את הדרך שלי ולא רק לגשש?
קטונתי. אבל אני כן רוצה לשתף אתכם בשביבי האור שנגעתי בהם, ואולי התגובות שלכם יהיו המורה שלי.

בשמת. ואו!
אני עוד צריכה לחשוב.

ענת,
את צודקת.

בשמת,
הזכות להעניק לילדינו טבועה בנו "א-פריורי" - כחלק בלתי נפרד ממהותנו. זכות זו ניתנת אם תרצי מעצם הוויתנו כיצורים חיים.
לגבי ה"הפרדה" הקיימת בין יחסינו עם ילדינו לבין יחסינו עם אחרים. הזכות להיות שותפים לבריאה, בריאת יצור חי, צאצא, היא-היא הזכות להיות בעמדה שבה אנו מעניקים לילד כשזה- הילד אינו מחוייב לגמול לנו, להעניק לנו. זוהי הזכות "להיות אלוהים", שהרי האלוהות, הבריאה, מעניקה לנו חיים בכל מקרה, חסד מושלם. הרי הבריאה איננה זקוקה כלל וכלל לתמורה מאיתנו, איננו יכולים להעניק לבריאה דבר, אלוהים לא זקוק לנו או למעשינו, ובכל מקרה, גם כאשר אנו (כבני אדם, כאנושות, וכפרטים), רוצחים, אונסים, פושעים, רשעים וגם כאשר אנו צדיקים, מוסריים, חכמים וכד' עדיין ניתנים לנו תנאים מתאימים לקיים חיים. כלומר, כל עוד נשמת חיים באפנו מתקיים אותו חסד, אותה נתינה חד צדדית מהאל לאדם. בדומה לכך אנו מעניקים לילדינו אהבה ללא כל קשר למעשיהם. שוב, כאן, הענקה זו מתמוססת לעתים ומקבלת פנים שנראות כתנאים העולים מתוך החיים עצמם. עדיין, הענקת החיים לילדינו, אשר ניתנה על ידינו בגיבוי מלא של אותה אלוהות לא נפסקת בעקבות אי עמידה בתנאי זה או אחר. בכל מקרה אנו דואגים לתנאי מחייה לילדינו.
לעומת זאת, כל מערכת יחסים אחרת מחייבת יחסי גומלין, שכן בכל מערכת יחסים אחרת אין כל היררכיה, אנו "בגובה העיניים", אין יחסי בורא-נברא, אנו בוראים רק את ילדינו, הורינו בראו רק אותנו.
אותה תחושה עילאית של נתינה ללא תנאי, נדיבות אין קץ היא תחושה נהדרת, והיא ההזדמנות הגדולה של גידול ילדים.
כאשר נעתיק התכוונות זו אל יחסי גומלין עם מי שאינו ילדינו, עשוי להתחולל קושי גדול אצל המקבל אשר אינו נדרש ליחסי גומלין, שכן מטבענו, איננו יכולים לקבל ולקחת מבלי לתת, לכן רבים כל כך מקומות בהם מתחוללת "כפיות טובה".
אותו אדם "כפוי טובה" פשוט לא יכול להמשיך ולקבל "חינם" מבלי להעניק בחזרה. כלומר, כאשר אני נותן משהו, כל דבר, ואינני מצפה או מוכן לקבל בחזרה (אפילו לא "תודה"), האדם המקבל נמצא במצוקה, ומתוך מצוקתו, בהכרח, יעניק לי מה שהוא יכול, לעתים קרובות היות ואיני מוכן (מטאפורית) לקבל חיבוק, יתן לי סטירה.
לכן, הענקה מלאה ללא ציפיה או מוכנות ליחסי גומלין לא תצלח ביחסים שאינם בורא-נברא. מצד שני ניתנת האפשרות לתת בהסכמה מלאה, בשלמות, ולקבל ולקחת את מה שמקבלים בהסכמה ובשלמות - יחסי גומלין.
הנושא מורכב ואני מקווה שהצלחתי להעביר את עיקר הדברים.

טוב, אז צפריר, אין לי בכלל ויכוח איתך.
לא דיברתי בכלל על "חוסר מוכנות" לקבל בחזרה. זה לא במשוואה שלי בשום מקום.
דיברתי רק על מוכנות הנותן לנתינה אמיתית מהלב, ועל מה שעצם הנתינה נותנת לנותן D-: .

אולי זה קצת קטנוני להתעקש על מין בחודשים הספורים הראשונים לאחר הלידה? או, אולי רחמנא ליצלן, זה לא מתאים לכל אחת?

להתעקש?
ומה בדבר פשוט לרצות?

אם בשמת היתה "פשוט רוצה", היא בטח "פשוט היתה עושה את זה", הלא כן?

מי שערך את הדף הזה דילג על העצה של הסקסולוגית, שצוטטה על ידי אלמונית ד'.
האם עלי להקלידה מחדש או שיש דרך להעלותה באוב?

ענת,
אבל בשמת מחפשת דרכים שלא תהיה בעיה הורמונלית. כלומר היא רוצה ויש לה קושי "לעשות את זה", מעבר לכך, לאחר הלידה (לא מיד כמובן) רגישות והשקעה (כולל השקייה) של הגבר עשויה להעלות רצון.
ואם מישהי ממש לא רוצה, לא צריך. בכלל, מי שלא מעוניין במין שיבושם לו.
למרות שזה ממש לא מבשם, ההימנעות ממין, את אף אחד.

חחח, אני יודעת יופי מה לעשות אם אני לא רוצה...

וענת המחממת את הלב:
"אלמונית ד'" זה מהעלון.
מסתבר שאת העצה הזאת מהסקסולוגית אני עצמי ציטטתי, בדף שאליו הפניתי בוא בואי ונתעלס . שם יש תיאור מפורט.
לכן לא צריך להקליד מחדש. צריך רק לעבור לדף ההוא ומייד יתגלו העצה הזאת, בניסוח המקורי, ועוד שלל עצות מאחרים בדיוק בנושא. לכן הפניתי בראש הדף, במקום לתפוס עוד מקום עם כפילויות.

אנחנו כבר שנתיים אחרי לידה לא ראשונה, ובעלי מזהה בעיית חומרה:
לדעתו הנרתיק שלי התרחב.
מה אפשר לעשות?

אם ואם ואם....אז יש ניתוח.
(כלומר, אולי לנסות קודם תרגילי קגל, וכמובן לקחת בחשבון סיכונים שתמיד יש עם ניתוח, וכדומה.)

וגם לחשוב אם זה כל כך חשוב שצריך בכלל לעשות משהו.

אלמונית,
שיטת פאולה

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... 85&[po]art id[/po]=27

כאבים בנרתיק בעת (נסיון) קיום יחסים כאילו דורכים לי על פצעים. חודשיים אחרי לידה (בלי בעיה של חשק/זמן/עייפות/רטיבות וכד').
יש מה לעשות חוץ מלחכות? כמה זמן זה לוקח?

יש תופעה או תסמונת הנקרית וסטיבוליטיס והיא כאבים בזמן קיום יחסי המין כתוצאה מרקמה מצולקת ועוד גורמים נוספים. יש מספר פתרונות שאחד הפופולרים בינהם זה ניתוח. שמעתי שבאוניברסיטת חיפה , מוקמת בימים אלו קבוצת נשים להתמודדות עם כאבים בזמן קיום יחסי המין (וסטיבוליטיס) ועוד תופעות הקשורות כשהמטרה גם הלתייחס להיבטים הנפשיים והקוגנטיבים וגם ללמוד טכניקות התמודדות עם כאב וטכניקות הרפייה

נירי, לא צריך להיסחף...לפעמים אחרי לידה זה לוקח קצת זמן.

עוגית. אחרי שבררת שאין בעיה גיניקולוגית או ברצפת האגן, זמן טוב לתרגל מה ששכחנו כשהיינו בני שש עשרה;-)

אני מסכימה שמיד אחרי לידה זה לא הופך להיות בעיה, אבל סתם זה טוב לדעת לא?

הי עוגיה,
אחרי הלידה הראשונה היו לי כאבים כמו שאת מתארת במשך חמישה חודשים.
חקרתי קצת מסביב וגיליתי שזו בעיה נפוצה. כאבים כאלה חולפים מעצמם תוך כמה שבועות או חודשים.
עד אז, כדאי להתאזר בסבלנות, יצירתיות וחוש הומור. עוד דבר שעוזר - תנוחות שבהן מופעל לחץ מינימלי על הנרתיק (למשל - הגבר שוכב על הגב כשהאגן והרגליים שלו כבר מחוץ למיטה, והאישה מעליו).
תהנו.

תודה

נירי, את יכולה אולי לברר קצת יותר פרטים לגבי הקבוצה הזו? איפה באנו' חיפה? למי פונים?

_למשל - הגבר שוכב על הגב כשהאגן והרגליים שלו כבר מחוץ למיטה, והאישה מעליו
איכשהו, נשמע לי שבתנוחה הזאת הגבר האומלל עלול להסתכן בגב שבור._

טוב, אני מודה בבושה שלא ניסינו. קיבלתי המלצה ואני מעבירה הלאה

אני חמישה חודשים אחרי לידה ראשונה (טבעית ללא תפרים או קרעים). בזמן החדירה אני חווה כאב, כאילו העור שבפתח הנרתיק נדחף פנימה ומונע חדירה. לאחר קיום יחסי מין אני חווה כאב ותחושת גירוי- מיד אני רצה לשטוף את האיזור עם מים. האם יש לדעתכן צורך לבדוק אצל הגיניקולוג? היו שבועיים שבהם תחושת גירוי וגירוד ליוותה אותי בכל פעם שנגעתי באיזור. לא נעים! עכשיו רק אחרי יחסי מין כאמור.

האם יש צורך אמיתי בבדיקת רופא לפני קיום יחסים? מה בדיוק הוא בודק? אין לי תפרים

לדעתי לא. כמה זמן את אחרי לידה?

לדעתי לא, דיברנו על כך בהרחבה בדף
בדיקה וגינלית מה דעתכן
@}

מה בדיוק הוא בודק?

זאת שאלה באמת מעניינת... אין לי מושג, אבל אחרי שתי הלידות שכבתי עם הבעלול מבלי לקבל אישור מבחוץ. פשוט לא ראיתי בזה שום הגיון אז לא הלכתי P-:

תהנו !

אני כמעט שישה שבועות אחרי הלידה

אני 3 חודשים אחרי לידה. בפעמיים שקיימנו יחסים מאז הרגשתי כאב. כשאני נוגעת אני מרגישה כאילו צוואר הרחם פתוח, אבל אני לא יודעת אם כך הוא אמור להיות אחרי לידה (זו לידה ראשונה). אני לא מעוניינת ללכת להיבדק. אשמח אם תשתפנה אותי האם התחושות האלה נורמליות.

הלו? יש כאן מישהו?

אני ראיתי, אבל לא ידעתי מה לענות.
לא נראה לי שאמור לכאוב אחרי 3 חודשים, אלא אם היו תפרים או משהו. היו לך תפרים?

שלום פלונית,

הצצה קצרה בדף אין סקס אחרי לידה
עשויה לעודד אותך... בצחוק ולא בצחוק...

לנו לקח 8 חודשים עד שלא כאב לי, ועכשיו הכל בסדר,
אולי תחכו עוד קצת...

בהנאה...

גם לי תקופה דומה של כאבים חזקים ואפילו יותר כאב קצת אבל זה אחרי ואקום והרבה תפרים.

לפי מה שאני זוכרת , יש מצב שבו צוואר הרחם נשאר פתוח לאחר הלידה ודרושה התערבות כדי לצמצם את הפתח .יש שינוי בצוואר הרחם אחרי הלידה , אבל הוא אמור כן להיות סגור.
לא בטוח שזה קשור לכאבים, אבל אולי.
מאוד חשוב ללכת לרופא עדין ומומלץ , אפילו לנסוע רחוק לשם כך.

לפי דעתי רק 3 חודשים אחרי לידה זה לא המון זמן ביחס לקיום יחסי מין .אולי את צריכה עוד תקופה כדי בכלל שזה יתאים לך.

תודה בנות!
אז העניין הוא שלא היו תפרים ולא חתכים ולא כלום. ילדתי בלידה מצויינת בבית.
אילה, אני החלטתי לעולם לא לעבור בדיקה וגינלית, גם לא בלידה הבאה שלי. לא חשוב למה כרגע..את יודעת אולי איזה התערבות דרושה והאם זה יכול להיסגר לבד? (או להפנות אותי למידע?)

פלונית יקרה,
לפני עניות דעתי וידיעותי הלא רבות בנושא 3 חודשים הם יחסית מעט זמן לשיקום צוואר הרחם שלא חוזר יותר אף פעם למצבו לפני הלידות אבל כן נסגר חזרה. אם התרגלת לבדוק את צוואר הרחם שלך יתכן שעכשיו הכל השתנה ותצטרכי ללמוד להכיר אותו מחדש.

מכיוון שאינך רוצה לעבור בדיקה וגינלית אני מציעה לך להתייעץ עם מיילדת או מישהי אחרת שמתמצאת בנושא. והכי הכי על בדיקה של פיזיוטרפיסטית של רצפת האגן, למרות שהבדיקה היא בהחלט וגינלית אבל היא נותנת מידע הרבה יותר מהימן על מצב הנרתיק וצוואר הרחם מבדיקה של גניקולוג וגם נעשית ע"י אישה שזו המומחיות שלה.

מלבד זה אם את סובלת מכאב ובכלל כדי לחזק ולחדש את הקשר עם קרקעית האגן אני ממליצה לך על תרגול מתאים (שיטת פאולה או יוגה נשית)

מה שאני חשבתי עליו נקרא מצב של אי ספיקה צווארית .ההתערבות היא בעצם תפירה של הצוואר .מי שעושה את זה זה גיניקולוג , בבדיקה וכ' ,
אני לא מספיק מתמצאת בתחום.

מכבדת את הבחירה שלך לגבי לא מוחלט לבדיקה כזו,מקווה שזה משהו שיסתדר בעצמו.

לא נראה לי שאמור לכאוב אחרי 3 חודשים
לי כאב עד שהפסקתי להניק (שנה ו-3) וכמו קסם הפסיק לכאוב עם סיום ההנקה. גם אצלי לידה טבעית וללא תפרים.
הבנתי שכדאי לבדוק עם פיזיותראפיסטית של רצפת אגן כמו שהמליצו כאן, אני יודעת שלחברה שלי, שהרופא אמר לה ש'ככה זה' הפיזיותראפיסטית אבחנה שזה בגלל צלקת ויעצה לה להתאמן עם האפינו - והתוצאות היו מצויינות.
עוד המליצו לי (לא ניסיתי אישית) על דר' גרוטס (נדמה לי שככה קוראים לה) שמתמחה בתחום.

עם זאת נראה לי ששתי ההמלצות האילו מערבות סוג כלשהו של בדיקה ואגינלית...

עם זאת נראה לי ששתי ההמלצות האילו מערבות סוג כלשהו של בדיקה ואגינלית...
אני אוותר D-:

תודה לכן על התגובות, הוקל לי.
לא התרגלתי לבדוק כל חודש את צוואר הרחם, אבל בדקתי כמה פעמים..

לא נראה לי שאמור לכאוב אחרי 3 חודשים

טוב, אחרי שעיינתי בדף (המדכא) אין סקס אחרי לידה, הבנתי שטעיתי, ויש נשים שכואב להן גם הרבה יותר זמן.

צריכה עזרה, רצוי כמה שיותר מהר.
אני עכשיו חודש וחצי אחרי לידה, ובניגוד לכל המיתוסים יש לי חשק מיני מטורף.
מתחילת החודש השביעי של ההריון היה אסור לנו לקיים יחסי מין עד החודש התשיעי, ובאמת יום אחרי שהרשינו לעצמנו התחילו הצירים...
בערך שלושה שבועות אחרי הלידה נגמר לי הדימום, ואחרי חודש הרופא כבר נתן לנו או-קיי.
אלא מה? כל פעם שאני מתחילה להתחמם, התפרים מתחילים לכאוב (מה שלא ממש גורם לי להפסיק לרצות)- ובהתחלה הפסקנו ברגע שהתחיל, אבל בפעם האחת שהחלטתי שלא אכפת לי ואני חייבת כבר ודי (והמשכנו עד לחדירה מלאה ואורגזמה משותפת)- כאב לי אחר כך יום שלם. הסתובבתי עם תפרים שכואבים כמו מיד אחרי לידה.
ניסינו להגיע לאורגזמה בלי חדירה- זה לא זה. אני רוצה (וגם הגבר, למרות שהוא מתאפק ממש יפה (-:) יחסי מין מלאים, וזהו.

רעיונות, עצות וסתם תמיכה יתקבלו בברכה.

תחזרי לרופא ותשאלי אותו על זה. לא אמור לכאוב.

לפעמים החוט התופר לא נמס גם אחרי חודש וחצי והוא זה שגורם לכאב.
תבקשי שיוציאו אותו ואם אומרים שאין תבקשי שיבדקו אם נשארו חתיכות ממנו.

חוץ מזה ואל תוותרי.

שווה אולי ללכת לרופא כדי לשלול כל מיני דברים, אבל אם הייתה בעיה בתפירה ויש צלקות/הדבקויות אזסביר שהוא לא יעזור.

הכי טוב ללכת ליעל שוראקי דנן.
אוסטיאופטית ופיזיוטרפיסטית של רצפת אגן.
http://www.myosteo.co.il/index.php?page=article14.php

מנסיוני, היא יודעת לשחרר הצטלקויות לא מוצלחות של אחרי לידה.
יקר, טיפול קצת כואב, אבל עובד.

שלום
האם מישהי מכירה חומר מסכך על בסיס מים שהוא טבעי?
מכל ההמלצות הנפלאות לא הבנתי אם יש כזה?
תודות

_צריכה עזרה, רצוי כמה שיותר מהר.
אני עכשיו חודש וחצי אחרי לידה, ובניגוד לכל המיתוסים יש לי חשק מיני מטורף.
מתחילת החודש השביעי של ההריון היה אסור לנו לקיים יחסי מין עד החודש התשיעי, ובאמת יום אחרי שהרשינו לעצמנו התחילו הצירים...
בערך שלושה שבועות אחרי הלידה נגמר לי הדימום, ואחרי חודש הרופא כבר נתן לנו או-קיי.
אלא מה? כל פעם שאני מתחילה להתחמם, התפרים מתחילים לכאוב (מה שלא ממש גורם לי להפסיק לרצות)- ובהתחלה הפסקנו ברגע שהתחיל, אבל בפעם האחת שהחלטתי שלא אכפת לי ואני חייבת כבר ודי (והמשכנו עד לחדירה מלאה ואורגזמה משותפת)- כאב לי אחר כך יום שלם. הסתובבתי עם תפרים שכואבים כמו מיד אחרי לידה.
ניסינו להגיע לאורגזמה בלי חדירה- זה לא זה. אני רוצה (וגם הגבר, למרות שהוא מתאפק ממש יפה ) יחסי מין מלאים, וזהו.
רעיונות, עצות וסתם תמיכה יתקבלו בברכה._
לי כאב די הרבה זמן אחרי בגלל התפרים. משהו כמו חצי שנה לפחות. בדקתי עם הרופא: זה נורמלי.

שמעתי פה על כאבים בדגדגן אפשר לפרט?

אני כמעט חודש אחרי לידה. ילדתי בשבוע מוקדם בלידה טבעית, שבמהלכה לא נפצעתי כלל וכלל.
התינוק שלי נפטר (לא רוצה להרחיב), ובאופן מאוד מוזר והזוי - למרות האבל הנוראי, אני מרגישה מאוד חרמנית.
יש לי עדיין הפרשות חומות, ועוד לא הלכתי לביקורת אצל הרופאה.
שאלתי היא - האם זה מסוכן לקיים יחסי מין עם חדירה? האם כדאי לחכות עד שבכלל אין הפרשות יותר?

לא נשמע לי מסוכן, אבל ההמלצה היא לחכות שישה שבועות.

_אני כמעט חודש אחרי לידה. ילדתי בשבוע מוקדם בלידה טבעית, שבמהלכה לא נפצעתי כלל וכלל.
התינוק שלי נפטר (לא רוצה להרחיב), ובאופן מאוד מוזר והזוי - למרות האבל הנוראי, אני מרגישה מאוד חרמנית._

הייתי במצב הזה בדיוק.
הדימום שלי נגמר לחלוטין תוך זמן מאוד קצר (אם אני זוכרת נכון, אפילו פחות מחודש. נדמה לי שזה היה בדיוק 28 יום), וקיימתי יחסי מין לפני ביקורת אצל הרופא.
לא הייתי עושה את זה כל עוד יש הפרשה חומה.

אגב, סיכוי גבוה שאת מבייצת.

באופן מאוד מוזר והזוי - למרות האבל הנוראי, אני מרגישה מאוד חרמנית
אגב, זה בכלל לא מוזר והזוי.

תודה יעל, במיוחד על זה
אגב, זה בכלל לא מוזר והזוי.

באמת, מעבר לעניין ההורמונלי של גוף שיודע שהוא איבד תינוק ורוצה להשלים את החסר, ביוץ וכל זה,
אבל הוא לעתים קרובות מחרמן.
אני חושבת שהמפגש עם המוות יוצר תשוקה לחיים ברמות הכי עמוקות, שפועלות עלינו גם במישור המיני.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני הייתי מחכה עד להפסקה של ההפרשות, ללא קשר לבדיקת רופאה שלדעתי האישית נחוצה רק במידה שאת מרגישה שמשהו לא תקין.

חיבוק גדול לך!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בשבוע ה32 וזה ההריון הראשון שלי.לבן הזוג שלי יש איבר לא גדול במיוחד ושנינו חוששים שלאחר הלידה אתקשה לחוש אותו בפנים,
האם הנרתיק חוזר לגודלן המקורי או מתרחב?

הממ. זה תלוי בהרבה גורמים - גנטיקה בעיקר, והשרירים שלך וכושר ההתאוששות ואיך תעבור הלידה ועוד.

אני ממליצה לך לתרגל אחרי משכב לידה תרגילי קיגל וכיווצי נרתיק בכלל.

אצלי, מסר מעודד - חזר לקדמותו לאחר חודשיים (לידה 2) ואני חושבת שאפילו השתפר (היכולת לכווץ ולשלוט שם בעניינים).
אם תרגישי צורך, אפשר לפנות כחודשיים אחרי לידה לפיזיותרפיה של רצפת אגן.