|||||*|
למי שתוהה למי לדווח על התעללות, הזנחה או טיפול לא הולם בילדים ותינוקות:

המועצה הלאומית לשלום הילד
רח' פייר קניג 38, ירושלים 93469
טלפון: 02-6780606
פקס: 02-6790606
דוא"ל: [email protected]

רציתי לשאול את דעתכם בעקבות הדף מעצבן לראות מסביב, האם יש לנו זכות להתערב בחייו של הזולת?
כמובן שאיני מדברת על מצבים בהם הזולת אינו שומר חוק. אני מתכוונת יותר למצבים "האפורים" לדוגמא, אם שמניקה ומעשנת. לי אישית זה נראה הרסני ולא יעשה, אבל מי אני שאעיר לה.

יש עוד אין ספור מצבים שכאלה ומצבים שדומים להם, מה אתם עושים?

למקרה שתיארת אין לי תשובה, אבל למקרים אחרים אני ממליצה לקרוא את המאמרים האלה:

• alice]The Essential Role of an Enlightened Witness in Society miller[/po]/witness.html by Alice Miller
• jan]Intervening on Behalf of a Child in a Public Place, Part 1: Is It Our Business? hunt[/po]/intervention1.html by Jan Hunt
• jan]Intervening on Behalf of a Child in a Public Place, Part 2: What Can We Do? hunt[/po]/intervention2.html by Jan Hunt
• mary]Intervening on Behalf of a Child in a Public Place, Part 3: A Counselor Intervenes maurer lansing[/po].html by Mary Maurer Lansing
• mary]Intervening on Behalf of a Child in a Public Place, Part 4: No Mas! maurer lansing2[/po].html By Mary Lansing

נתקלתי היום במשהו ממש מעצבן. היינו במסעדה וילדה כבת 4 ייללה, אז הסבתא בחיוך מרושע אמרה לה שהם משאירים אותה שם. זה היה בסוף הארוחה וכולם קמו, והילדה באמת חשבה שמשאירים אותה ופרצה בבכי קורע לב. ההורים לא התייחסו אליה ולא הרגיעו אותה.
הייתם אומרים משהו? ממש רציתי לעשות משהו. הסתכלתי עליהם במבט הכי מזועזע שלי, אבל לא נראה לי שהם קלטו.
מצד אחד לא מקובל להעיר להורים זרים על איך שהם מדברים לילדים שלהם, מצד שני זו ממש התעללות בחסר ישע. הרי אם מישהו היה מרביץ לכלב שלו אז הייתי מתערבת, אז למה עם ילד לא?

גם לי בוער בקצה הלשון להעיר בסיטואציות כאלה, אבל אני פשוט נועצת ציפורניים בכיסא ושותקת. טוב לא יכול לצאת מזה...
מה שכן, מודה, שלרוב מתפלק לי מבט תוכחה.

אני חושבת שאם הייתי יותר קרובה פיזית לילדה (היא הייתה עם הגב אלי), הייתי אומרת לילדה: "סבתא לא התכוונה באמת", ואז אולי הם היו קולטים את עצמם, בלי שאני פונה אליהם.

הרעיון המרכזי, עד כמה שאני זוכרת, היה שמבחינת הילד גם התערבות מינימלית לטובתו יכולה להיות קריטית במצב כזה משום שהיא עשויה לעזור לו להבין שאין להוריו לגיטימציה להתעלל בו, ולשבור את דפוס הקורבן. מסתבר שילדים שעברו התעללות זוכרים כל החיים סיטואציות נקודתיות שבהן אדם זר התערב לטובתם.

לא שזה עוזר לי לתפוס אומץ להעיר להורים בסיטואציות דומות

הסצינה במסעדה - אוי. המחשבה שהסצינה הקצרה הזו היא רק חלק קטן ממה שבאמת הולך שם.
לא זוכרת אם סיפרתי כבר בדף הזה (הלידה השניה מחקה לי את רוב הזיכרון), אבל לפני כשנתיים, בשדה התעופה בניוארק, דצמבר וקר ומושלג בחוץ, אנחנו והילדונת מחכים בתור הארוך והמעצבן לבידוק הבטחוני לקראת הטיסה ארצה. לפנינו אישה צעירה, דוברת רוסית, עם פעוט אנרגטי ש-מה לעשות - לא אוהב לחכות בתור. לא שהילדה שלי אוהבת, אבל הריצות במסדרונות השדה התישו אותה.
אחרי כמה נסיונות בריחה של הפעוט, האישה אומרת לו ברוסית: אם לא תהיה בשקט, אני אשאיר אותך כאן לבד בשלג.

בררררר.

לגבי הסצינה במסעדה:
לא רק יונת, אלא גם אני כתבתי הרבה על מקרים כאלה. אפשר למצוא סידרה של מאמרים לגבי ההתערבות האפשרית בסצינות קשות של התעללות בילדים בפומבי באתר הזה .
הנקודות העיקריות:
א. לא להתייחס להורה, או, מוטב, להביע הזדהות והשתתפות ברגשות ההורה (למשל, בפניה להורה: "מאוד מביך כשהילדה בוכה במסעדה").

ב. להביע הבנה והזדהות עם הילד. זה קריטי. הילד, מעצם הקונסטלציה שלו, תמיד מניח שהוא האשם. בהעדר התערבות מבחוץ, במקרים כאלה, הילד מרגיש אשם, לא בסדר, ואין לגיטימציה לעצב שלו, לפחד שלו, לכעס שלו, לרגשות הקשים. כאשר מבוגר מתערב מבחוץ בצורה שמבהירה לילד שהוא בסדר , ואלה המבוגרים סביבו שפגעו בו שלא בצדק (הרי זה תמיד לא בצדק. לא משנה מה הילד עשה, אין למבוגר זכות לפגוע בו) - הוא משנה את הסיטואציה עבור הילד ונותן לילד הזה תמיכה רגשית שיכולה ללוות אותו כל חייו (יש סיפורים רבים של מבוגרים, שזוכרים כל חייהם התערבות אחת חיצונית כזאת, שנתנה להם נקודת אור בילדות כואבת).
נראית לי התגובה שהוצעה, להגיד לילדה שסבתא לא התכוונה. יש בוודאי עוד אפשרויות וכדאי להעלות אותן באתר, למקרה הבא שתידרש התערבות של מישהו כמונו (כלומר, מישהו שלא רואה את העולם כמו הסבתא הזאת).

בשמת את צודקת. הבעיה (איתי) שרק בדיעבד אני מבינה מה הייתי צריכה לעשות, אבל כשזה קרה, לא עשיתי כלום. זה כמו המצבים האלה שמישהו אומר לי משהו גועלי, ואני אח"כ מגלגלת בראש כל מני תשובות מחוכמות שיכולתי לענות, אבל בזמן אמת לא ידעתי מה לענות (לעומת אנשים חדי לשון, שישר יודעים מה להגיד).
פעם הבאה (אני מקווה שלא תהיה), אני אדע מה לעשות.

אח"כ מגלגלת בראש כל מני תשובות מחוכמות שיכולתי לענות, אבל בזמן אמת לא ידעתי מה לענות
גם אני כזאת.
ואחת הסיבות שאני חוזרת וטוחנת את העניין היא שלא הגעתי לסגירה טובה שלו משום שלא הצלחתי לפתוח את פי בזמן אמת.
זה מה שטוב באינטרנט. אפשר לחשוב קצת ואז להגיב.
(ואני גם התחתנתי עם "שולף תשובות מהמותן", וכל פעם נפעמת מחדש מלשונו-הכל-יכולה. עם הזמן גם אני למדתי ממנו, אבל עדיין לא הגעתי לחצי מהרמה שלו)

זה נושא שמעסיק אותי הרבה.
בינתיים אני מנסה את כוחי לפחות באמפאתיה לילדים. להתעסק עם המבוגרים הרבה יותר מסובך.
אולי אם יראו שאפשר לדבר עם ילדים גם אחרת, ולהתייחס אליהם אחרת, משהו מזה ידבק גם בהם.

<מנסה להיות אופטימית>

גן שעשועים בבוסטון. ילד כבן 4 רוצה לשחק עם המזרקה ולכן אמא שלו מפשיטה אותו ומשאירה בתחתונים.
הילד, רזה למדי, מתרוצץ לו ברחבי הגן כשאמא שלו צועקת אחריו:
"ג'ייסון... אתה כלכך רזה... אתה משגע אותי...
ג'ייסון... כולך עור ועצמות...
ג'ייסון, אתה הולך לאכול כזאת ארוחת צהריים גדולה היום..."

והכל בטון של "עשית משהו רע", כאילו ג'ייסון אשם, בדיוק הרגע, בזה שהצלעות שלו קצת בולטות.
<די ברור לי שהצעקות כוונו לשאר יושבי הגן, שלא יחשבו שזה בסדר בעינייה שיש לה ילד כזה רזה>

טרה, מדי פעם קורה גם לי שאני רואה יחס רע לילדים, ופשוט לא מעיזה לפצות פה, איפושהו אני כנראה עדיין ילדה קטנה ונזופה שלא מעיזה להתרומם מול המבוגרים יודעי הכול...

גם אני מצליחה לחשוב רק בדיעבד על ה-משפט הנכון.
אתמול ראיתי תינוק פיצפון יושב/שוכב בטיולון של גדולים, מילא שהוא היה שם המון זמן, אבל אני כמעט בטוחה שזה הרסני לגב.
כל כך רציתי להגיד משהו לאבא, אבל מה? משהו שיעזור ולא סתם ימריד נגד "המתערבת".
והסיפור על הילדה במסעדה קורע לב

הסיפור על הילדה אכן קורע לב, אבל אולי אמא שלה בדיוק כתבה פה בדף חמותי ואני או חינוך מחדש לסבא וסבתא?
אנחנו רואים סיטואציה אחת, קצרה קורעת לב, מכעיסה, מתסכלת, עושה לנו רע -זה קורה לי הרבה מאוד, ואני כל כך רוצה להעיר להורים. דווקא קריאת הדף הזה הבהירה לי שהצפיה באירוע לא נותנת לנו זכות להתערב ולחנך את ההורים (הזרים) של הילד. אמנם זה עשוי לחזק אותו (ולכך אין לי תשובה) אבל זה גם עשוי לערער את יחסיו הטובים בד"כ איתם - אנחנו פשוט לא יודעים איך היחסים נראים בד"כ. (אולי הם כמונו - משתדלים להיות "באופן", אבל בדיוק הפעם נגמרה להם הסבלנות?)
התערבות כזו עשויה להיות דומה להתערבויות שאנו מתלוננות עליהן במקומות אחרים, לא?! (הנשמות הטובות, אולי?!)
שונה הדבר כאשר אלו מכירים שלי - אז אני כן מציעה להורים עוד זוית הסתכלות (אני משתדלת לעשות כן אחרי שנרגעים), או פשוט פונה אל הילד "נבהלת מהנפילה?" "נעלבת?" ואפילו "אמא לא באמת תשאיר אותך כאן".

אני מתכוונת יותר למצבים "האפורים" לדוגמא, אם שמניקה ומעשנת. לי אישית זה נראה הרסני ולא יעשה, אבל מי אני שאעיר לה.
רק עכשיו ראיתי את הדף, ואתייחס בעיקר לדוגמה הזו, רק לידע כללי - נועה, האם עולה בך התגובה הזו גם כשאת רואה ילד אוכל תמ"ל? או כשאמא מעשנת ומאכילה בתמ"ל? כי הפוטנציאל לנזק גדול יותר במצבים אלה. לפי הידע הרפואי העדכני, בעישון של עד חפיסה (20 סיגריות) ביום, תועלת ההנקה גדולה מנזקי העישון.
ולשאר המצבים - מסכימה עם Pלונית.

דווקא האמא הציעה קודם לתת לילדה סטירה, אבל משום מה זה פחות זעזע אותי.

ויש גם את ההורים האלה שמאיימים על הילדים שלהם בעונש. "את תהיי בעונש!", שמעתי אב אחד אומר לבתו. איזה יצור מסכן, מפוחד, מקובע וחסר בטחון צומח מהורים כאלה.

אני למשל יוצאת מדעתי כשאני רואה את אחותי עושה לבתה בת ה-10 חודשים משטר יניקה. היא לא תקבל לינוק מעבר לפעמים המוקצבות לה, ביתר הפעמים היא תקבל תמ"ל. גם אם הילדה מתפתלת כולה היא לא תיתן לה לינוק אם זה לא בזמן שלה. פשוט כואב הלב. צער בעלי חיים. היא טוענת שאם היא תיתן לה לינוק כל הזמן אז יווצר לה גודש בזמן שהיא נמצאת בעבודה. איך אפשר לראות את התינוק שלך מתחנן לינוק ולא לתת לו? איך אפשר לתת תמ"ל כשידוע שזאת ברירת מחדל גרועה ביותר? בשביל מה ללכת לעבוד בכלל אם חלק נכבד מהמשכורת הולך על קניית התמ"ל הזה?

מרוב קריאה ב"באופן" היה לי השבוע עניין מוזר...
בסופר אספו מצרכים לזקוקים לתרומה, תמיד אני קונה קמח, סוכר וכאלו אבל היה כתוב שיש מחסור חמור במזון לתינוקות ובחיתולים, היה לי מאוד קשה להחליט לקנות מזון שאני חושבת שהוא לא משהו... בסוף קניתי כי החלטתי שיותר חשוב להזין תינוק מאשר לחנך את הוריו.

לגבי שליפה מהמותן של משפטים. אני חושב שחשוב לדון על דברים כאלה, למשל פה באתר (שזה מקור מצויין לרעיונות). כך מתחדדת החשיבה שלנו, אנחנו מקבלים רעיונות למקרים מסויימים שיוכלו להועיל לנו במקרים דומים או אפילו במקרים אחרים. זה עניין של אימון - בהתחלה זה לוקח יותר זמן וחושבים על זה רק באיחור, אבל אחרי זמן ותרגול אפשר לחשוב על זה "בזמן אמת". זה עוד לא אומר שבאמת נגיד מה שיש לנו להגיד, אבל לפחות אם נרצה להגיד - יהיה לנו יותר קל למצוא מה להגיד.

וחוץ מזה - ראו גם את הדף משפטים מתומצתים.

אולי להגיד לילדה "איזה יופי, תמיד רציתי ילדה חמודה כזו, תבואי איתי". עכשיו שהמשפחה שלה תסביר לשנינו שהם לא התכוונו.
< בועז תמיד מנצל הזדמנויות להתחכם... >

כתוב שיש מחסור חמור במזון לתינוקות
פניתי פעם לאחת העמותות האלה כדי להדריך הריוניות ויולדות בנושאי הנקה, כד שלא יזדקקו לתמ"ל. שלחו אותי לרווחה, הפנו אותי לטיפת חלב, ולא יצא מזה כלום. /-:

אני עם Pלונית.
מי שם אותנו להיות שופטים?

מיד לאחר שילדתי ישבתי בהרצאה של אסתר גרוניס באיכלוב והיא סיפרה אנקדוטה בצורה מלגלגת על אמא שישבה במסעדה והאכילה בבקבוק תינוק שהיא אפילו לא הוציאה מהעגלה.
באתו זמן גם לי זה נראה איום ונורא.
היום אחרי 4 חודשים מתישים של שאיבות יש סיכוי שתראה גם אותי עושה את זה.
מה היא יודעה על האמא הזו? לקחה רגע אחד מהחיים של האמא והתינוק ושפטה אותם.

בחג ישבתי בארוע משפחתי והבן של אחותי הגדולה שיחק עם אקדח כמעט אמיתי.
גיסתי רכנה לעברי ואמרה לי משהו בסגנון של "זה איום ונורא איך שהיא נותנת לו" וציפתה לשמוע את דעתי.
אמרתי לה שעד לפני 5 חודשים ידעתי הכל. מה טוב ומה רע והיו לי את כל התשובות והתובנות.
מה קרה לפני חמישה חודשים? הפכתי לאמא בעצמי....

החוק במדינה מאד ברור: יש לדווח לרשויות על התעללות בילדים או חשד להתעללות
בכל מקרה התערבות אמיתית תהיה רק אם יש סיכוי לסכנת חיים של הילד.

הילד שנמצא במערכת יחסים שמתוארות למעלה, יש לו את הדרך שלו ומכאן יש לו גם את ההגנות שלו שמאפשרות לו לשרוד
לא בהרכח אם מישהי זרה תבוא ותאמר לו שהוא בסדר גמור וזה לא אשמתו ואולי גם תנחם אותו, זה ישנה לו משהו.

מנסיוני אפילו אם אני מכירה את הנפשות הפועלות רק הכלה שלי אותן ואת דרכן משפיעה קצת . לא תמיד
בטח שלא שפיטה ונסיון להתערב.

ולמי שקשה עם זה: שתבדוק מדוע היא נקלעה לסיטאציה הזו ומה זה מעלה אצלה ועל מה יש לה לעבוד.
במילים אחרות: איפה בחיים שלי אני מתיחסת לעצמי בחוסר כבוד, בזלזול, ואפילו באלימות

זהבית ופלונית, השאלה היא מה קורה כשנוכחים בסיטואציה חד משמעית שבה ילד נופל קורבן ליחס פוגע ואלים מצד הוריו (כמו בסיפור המסעדה של טרה, והרבה אחרים שמופיעים ב מעצבן לראות מסביב, שלא עוסקים באמהות שנותנות תמ"ל). יש הבדל בין לראות תינוק זעיר מקבל בקבוק, או ילד משחק באקדח צעצוע, ולחשוב בצדקנות מתחסדת "אני לעולם לא אעשה כזה דבר", לבין לראות ילד חוטף כאפה מאבא שלו שהתרגז כי הילד מעד וקבל מכה.
אני ממליצה לקרוא את המאמרים בקישורים שיונת הביאה למעלה. הם נותנים כמה נקודות מאד מענינות למחשבה.

אם ירביצו לילד בנוכחותי אני באמת לא יודעת מה אעשה, זה לא בתחום של "אוטונומיה הורית" בעיני, מצד שני אני לא בטוחה שאמצא את המילים או את האומץ להעיר.
לגבי כל השאר - זה מעציב, מרגיז, מתסכל, אבל זו זכותם. (וגם זה מצער...)

לגבי כל השאר - זה מעציב, מרגיז, מתסכל, אבל זו זכותם.

אז זהו, שאני לא בטוחה שזו זכותם.
האם מותר לרשויות להוציא ילד מהבית רק אם הוא מוכה או מוזנח פיזית?
האם להורים מותר לעשות כל מה שהם רוצים לילד?
מדבריך משתמע שילד הוא רכוש ההורים, ולכן להורים מותר לעשות לו כל מה שהם רוצים ולנו אין שום זכות להתערב.

טרה רוסה - תשאלי כל עובד/ת סוציאלי/ת.
אכן ניתן להוציא ילד מהבית רק כשמוכח שהוא בסכנת חיים.

לפני שנים רבות עבדתי כמטפלת בצהרון באחד מבתי הספר היותר "נחשבים" בירושלים.
ביום ראשון היה לנו טכס שכל ילד מספר מה עשה בסוף השבוע.
אז נטע סיפרה שהיינו אצל סבא וסבתא ואפילו הרשו לי לסע באופנים לבד ותום סיפרה שנסעו לטייל ואז הגענו לגבי (זה לא שמו באמת...) והוא סיפר שאבא שלו זרק אותו על המח.
לילדים האחרים זה לא היה ברור מה הכוונה ושאלו אותו (הם לא חוששים לאמר מה שעולה בדעתם) אז הוא הסביר והדגים:
ככה תפס אותי ברגליים הפוך וזרק אותי לרצפה על הראש.
אני ניסיתי לברר כמה פרטים כדי לוודא את אמת הסיפור עם המשמעות החמורה (למרות שבד"כ ילדים לא ממציאים 'כאלה'
סיפורים).
שאלתי אותו איפה אמא הייתה ואמר שהייתה בבית אבל לא עשתה כלום.
שאלתי מה הרגשת ומה עשית אח"כ
אז הוא סיפר שבכה ואח"כ הלך לחצר ובנה מלכודת לאבא שלו אבל הוא לא יודע אם זה הצליח כי היה צריך ללכת לישון.

בהתייעצות עם הצוות החלטתי ללכת למנהלת ביה"ס ולספר לה .

בשבוע אחרי כן הילד הפסיק לבא לצהרון.

ואני זוכרת שהיה לי קשה בעיקר כי יצרתי לילד מקום שבו הוא אהוב ומקובל, למרות שזה היה קשה כי היו לו התנהגויות קשות מאד. ועובדה שהרגיש כל כך בטוח שסיפר לי את הסיפור ואז כתוצאה מזה העזיבו אותו את הקבוצה.

אין לי מוסר השכל מהסיפור רק שלפעמים התערבות יכולה להרע מצב ואולי לפעמים להיטיב אותו.

ואגב- לא ביררתי מה באמת קרה. הרגשתי באינטואיציה שלי שהילד רק יחטוף יותר ככל שהאבא ירגיש לחוץ אל הקיר
ולא רציתי לתת לזה יד והיה לי מספיק שמלאתי את חובתי האזרחית ודיווחתי.

The Essential Role of an Enlightened Witness in Society by Alice Miller

מאמר מאלף, ומזכיר לי את הסרט good will hunting שבו מתואר בדיוק מקרה כזה - נער שהתכחש לעברו הטראגי ומוציא את זעמו ותיסכולו בדרכים קשות לו ולסביבה. כאשר המטפל שלו מצליח לגרום לו לראות את עברו ולהבין באמת שהוא לא אשם, הוא עובר טרנספורמציה אמיתית. סרט מרגש ויפה. (אבל פה זה לא המלצות סרטים).

ולנו אין שום זכות להתערב.
נכון מאוד - מפני שזו דרכם והבחירה שלהם. מותר לתת לך דוגמה מהצד השני? הלכתי עם הקטנצ'יק לדואר. הוא חיכה איתי יפה, שיחק בניירות על הרצפה וחלץ סנדלים. כשהמשכנו הלאה לא התחשק לו לנעול אותם שוב - תחבתי אותם בתיק והלכנו יחפים במרכז המסחרי המלוקק שלנו. זוג קשישים בא לקראתנו והקשיש אמר לזוגתו בקולי קולות "תראי איזה ילד מסכן!" שאלתי, "למה מסכן? אמא שלו איתו והוא נראה די שמח?" "כי הוא הולך יחף ויש פה זכוכיות והוא ייפצע." לשיטתם - אני אמא מתעללת/מזניחה/איומה ונוראה (תנוח דעתכם - לא היו שום זכוכיות). אותי ההתערבות הזו עיצבנה נורא - וכעסתי על עצמי שבכלל נגררתי לענות לה.
קיבלתי חינוך מאוד אנגלי ומאוד ברור בתחומי ההתערבות בעסקי הזולת, ואני נדהמת שוב ושוב לראות עד כמה אנשים מרשים לעצמם להתערב בכל תחום ונושא. אני מודה שלא רק שאין לי אומץ לעשות את זה - זה לא מוצא חן בעיני, גם לא בשם ערכים נאצלים כטובת הילד (ושוב, למעט מקרים ברורים של אלימות). בעיני, התערבות בדינמיקה משפחתית לא לנו (כל עוד לא מדובר על אלימות ממש), אינה נבדלת במאום ממה שמקומם אותי כשמתערבים לי בדרכי, הנכונה לי ובעיני. גם מי שמעירים לי על הנקה, לינה משותפת או נשיאה במנשא מתכוונים לטוב - מפני שלשיטתם אני גורמת לילדי נזק כבד.
ולגבי המאמרים שיונת הביאה - לא אהבתי את הראשון . לא אהבתי את ההנחה שכל רשע ורוע הוא תוצר של ברוטליות והתאכזרות של ההורים בילדות. בעיני לפחות, בדיוק כמו שיש טוב מוחלט (ר' האם תרזה) יש גם רע מוחלט, שהוא רע מעצם מהותו ולא צריך שום תירוצים של התאכזרות הורית לקיומו. ומאוד לא אהבתי את השימוש בהיטלר, באביו היהודי-למחצה העלום ובשואה לביסוס ההנחה.

והיא סיפרה אנקדוטה בצורה מלגלגת על אמא שישבה במסעדה והאכילה בבקבוק תינוק שהיא אפילו לא הוציאה מהעגלה
זהבית, הפואנטה בסיפור של אסתר לא היתה ההאכלה מהבקבוק, אלא ההאכלה הבלתי אישית של תינוק שתקוע בעגלה, בלי שאמא שלו נוגעת בו, מחבקת אותו או יוצרת איתו קשר עין. סתם דוחפת לו בקבוק בפה וממשיכה בענייניה. השכלול של השיטה הזו הוא לגלגל חיתול מתחת לסנטר של התינוק, כתמיכה לבקבוק, מה שפוטר את האמא אפילו מהצורך להחזיק את הבקבוק. גם בקבוק אפשר לתת באהבה, בחיבוק וברוך.

אותי ההתערבות הזו עיצבנה נורא - וכעסתי על עצמי שבכלל נגררתי לענות לה.

אולי זו הנקודה החשובה לבדיקה, וכנראה שגם ענית עליה ב: קיבלתי חינוך מאוד אנגלי ומאוד ברור בתחומי ההתערבות בעסקי הזולת

אני לא רואה פסול בהערה כזו אם הם באמת חושבים שאת מתעללת בילדך. אם את בטוחה בצדקתך ובחנת את ההחלטה שלך (ולא עשית אותה מתוך חוסר אכפתיות או הזנחה) אז לא צריכה להיות לך סיבה להתרגז, וזה לא צריך להוציא אותך משלוותך. באופן דומה, אם נתערב לטובת ילד והוריו יחשבו שמעשיהם צודקים ונכונים (ושוב - לא מתוך חוסר החלטה אלא דוקא מתוך החלטה מודעת), אז זכותם להתעלם מדברינו ולהמשיך לעשות מה שהם רוצים. אבל אם במקרה (ובמקרים של התעללות זה כנראה לא נדיר) ההתנהגות ההורית היתה "ברירת מחדל", דווקא אז חשוב להשמיע משהו אחר.

אבל יותר חשובה מכך, לדעתי, היא ההשפעה שיש להתערבות על הילד, דבר שלא חשבתי עליו בצורה זו עד שקראתי את המאמרים, וזה בהחלט יגרום לי לחשוב יותר בחיוב על התערבות במקרים שהילד יכול לקבל מזה איזושהי "נקודת אור" לחיים.

לדעתי יש הבדל בין מצב שאתה לא מסכים עם מישהו בגלל שאתה חושב שהדרך שהוא מגדל את ילדו עלולה לפגוע בבריאות של הילד (ילד יחף/הנקה/תמ"ל/עישון וכ"ו) או אינה הדרך האופטימלית, לבין מצב של הורה שפוגע באופן מכוון בילדו, אם פיסית ואם נפשית.
אני מסכימה שקל יותר לדעת מתי יש פגיעה כזו כשזה פיסי, וכנראה שגם בחברה שלנו יש הבדל ברור בין השניים. אבל אני חושבת שטובת הילד גוברת על עקרון הפרטיות.

ולגבי המאמרים שיונת הביאה - לא אהבתי את הראשון . לא אהבתי את ההנחה שכל רשע ורוע הוא תוצר של ברוטליות והתאכזרות של ההורים בילדות.
זו שאלה של אמונה, נראה לי. העניין הוא שגם אם קיים רע מוחלט, הוא הרבה יותר נדיר ממה שנדמה במבט ראשון. כמטפלת, נתקלתי בילדים שעשו דברים רעים. מאד רעים. אני לא יכולה לחשוב על שום מקרה שבו לא ראיתי בבירור את שורשי ההתנהגות הזו. זה כמובן לא אומר שאין, אבל כנראה אין הרבה.

אבל לגופו של הנושא הנדון כאן, ה enlightened witness, גם לפי המשתמע מהמאמר וגם לפי מה שלמדתי באוניברסיטה -- אינו זר מקרי ברחוב. הוא דמות קבועה כלשהי בחיי הילד -- סב/תא, דוד/ה, ידיד/ת המשפחה (אליס מילר מביאה באותו מאמר גם דוגמא לכך שה enlightened witness היתה האם, שאמנם לא היתה חזקה דייה להגן על על הילד מהתעללות האב, אבל כן הצליחה לשמור את נפשו שלמה), או -- כאשר פונים לייעוץ מקצועי -- מטפל/ת. כל הדמויות האלה מאופיינות בכך שאינן יכולות למנוע בפועל את העוול, אך הן יכולות לשנות את התייחסותו של הילד אליו, כך שלמרות ההתעללות הוא לא יתפוס את עצמו כ"רע" או כ"מזוהם". אישית, אני בספק אם התערבות בודדת של זר באותם מקרים "אפורים" באמת יכולה לגרום לאפקט הזה.
כך שבעניין הזה אני בהחלט עם שמיכת טלאים: כשמישהו, ועוד זר, יתערב בשיטות שלי לחינוך ולגידול הילדים -- ותהיה כוונתו טובה ככל שתהיה -- אני מה זה אתעצבן. ולא, אני לא אשנה את ההתנהגות שלי במקרה הזה, אם מישהו תהה.

במקרי אלימות ברורים יש חובת התערבות וחובת דיווח. כמו שזהבית כתבה -- לפעמים עוזר, לפעמים מזיק. לא פשוט.

אולי זו הנקודה החשובה לבדיקה
מה יש לבדוק פה? התרבות האירופית-אמריקאית היא תרבות של קצות אצבעות - המרחק בין פרטים הוא כמרחק הידיים הפרושות לצדדים ונוגעות בקצות אצבעות. התרבות הישראלית היא תרבות של כתפיים - צפוף-דחוק-לחוץ, וגם לא אנגלים יכלים להרים גבה לנוכח הקלות שבה ממהרים להתערב כאן, שלא לומר לתחוב אף. במקרה שתיארתי היו שני אלמנטים דוחים: זרים גמורים העירו בקול רם הערה שנועדה להגיע לאוזני אבל לא נאמרה לי ישירות. ומתחו ביקורת על האופן שבו אני מגדלת את ילדי בלי לדעת עלינו כלום. לא צריך לקבל חינוך אנגלי כדי להתעצבן מזה. זה לא שונה בשום דבר מהאנשים שמעירים בקולי קולות על אישה מיניקה בפומבי - או מעירים להורים על התנהלותם עם ילדיהם.

אני לא יכולה לחשוב על שום מקרה שבו לא ראיתי בבירור את שורשי ההתנהגות הזו.
ואני לצערי נתקלתי בלפחות מקרה אחד כזה, של ילדה מבית טוב, מפונקת ומוגנת ואהובה, שהתעללה התעללות קשה ביותר (עד פתיחת תיק במשטרה) - ומהיכרות של 10 שנים עם המשפחה לה היה שום דבר שיכול היה לשמש לזה טריגר. סתם רשעות צרופה. אני חושדת שזה שכיח מכפי שנדמה לנו. ונכון, אני לא חסידה של גישת הפושע כקורבן, שנותנת סוג של הצדקה לכל מיני מעשי זוועה ומרעיפה חמלה וטיפול למכביר על רוצחים ואנסים. אין לי פיתרון מן המוכן למה כן עושים איתם, אבל באיזה שהוא מקום זה נשמע כמו התירוץ הנושן והשחוק The devil made me do it.

ועוד משהו שחשבתי עליו אחר כך:

יש חשיבות גדולה לאיך שנאמרים הדברים, לא רק לתוכן. אם אותם הקשישים היו אומרים לך בחיוך: "ראיתי שנשברה שם כוס ואולי יש רסיסים על הרצפה, אז כדאי שהילד ינעל נעליים", בטח היית מקבלת את ההערה בברכה. לעומת זאת, הדרך שהם בחרו לעשות זאת (על ידי הקצנה סרקסטית וחוסר התייחסות ישיר אלייך) באמת פוגעת. אז אם אנחנו בוחרים להעיר, חשוב מאוד גם איך עושים את זה.

הזדעדעתי לראות היום את זה ואחר כך גם לשמוע ששחרורו אותם למעצר בית (תמורת סכום סימלי של 1000 ש"ח) כדי להמשיך ולטפל בילדיהם.
זה מקרה שמישהו היה צריך לראות ולמנוע...

אם ירביצו לילד בנוכחותי אני באמת לא יודעת מה אעשה, זה לא בתחום של "אוטונומיה הורית" בעיני
בואו נסכים, שעל השאלה " מתי להתערב לטובת ילד זר " אנחנו נענה כאן בתשובה: כשמדובר במכות או בהתעללות דומה, בפומבי. אוקיי?
אז יירדו כל השאלות על "האם להעיר לאמא שמגדלת את הילד שלה בצורה שנראית לי לא מתאימה"?

כי, למשל, אם אני הייתי רואה אמא שמעשנת ומיניקה (בהמשך לדבריה של עדי יותם) אני הייתי אומרת לה "כל הכבוד". ואם היא היתה שואלת אותי, הייתי אומרת לה, שההנקה מקזזת את העישון, ושאני אומרת לה "כל הכבוד" על ההנקה, כי בטח יש מספיק נשמות טובות שמציקות לה בעניין העישון.

_הילד שנמצא במערכת יחסים שמתוארות למעלה, יש לו את הדרך שלו ומכאן יש לו גם את ההגנות שלו שמאפשרות לו לשרוד
לא בהרכח אם מישהי זרה תבוא ותאמר לו שהוא בסדר גמור וזה לא אשמתו ואולי גם תנחם אותו, זה ישנה לו משהו._
זה פשוט לא נכון, לצערי הרב, הרב עד מאוד.
יש על זה ספרות מחקרית מתועדת, כבר עשרות שנים.
הילד שנמצא במערכת יחסים כזאת שבה האמא מבטיחה לו סטירה אם לא יפסיק לבכות במסעדה, והסבתא מבטיחה שתשאיר אותו שם - זה ילד פגוע מאוד . והוא מאמין שזו אשמתו, שהוא רע מיסודו. כי שוללים גם את הלגיטימציה של הרגשות שלו. הוא לא שומע מהמשפחה שלו "אתה בסדר, זה רק אנחנו המבוגרים שאומרים שטויות איומות ומבהילים אותך".
אז הוא צריך לשמוע את זה מאנשים אחרים.
אדם זר שיבוא ויגיד משהו מנחם, או מרגיע, או משתתף בצערו של הילד, ויְזַכֶּה אותו בהבנה שזו לא אשמתו, שהתנהגו אליו רע (בלי להטיף שום מוסר להורים) - יכול להציל חיים של ילד בהתערבות שלו. וכמו שאמרתי, גם זה מתועד (אני מתכוונת לאנשים שכל חייהם השתנו אחרי שמבוגר זר התערב לטובתם בסיטואציה כזאת, והם מרגישים שזה הציל את חייהם ממש. זה מתועד).
אני מצטרפת להזמנה לקרוא קודם את הקישורים שנתנה יונת (אני נתתי קישור כללי לכל האתר, כי לדעתי יש עוד מאמרים שם בנושא זה בדיוק), ורק אחרי זה לדבר.
שמיכת טלאים, אני ממש לא מדברת על התערבות בעניינים פרטיים. כמו ילד שהולך יחף. זו היתה חוצפה אופיינית של הזקן, והרבה מאיתנו נתקלו בה בדיוק מול הורים וחמים.
אני מדברת על פגיעה מרושעת בילד בפומבי, לפנייך , בנוכחותך.

ברשותכם אני אספר משהו שקרה לי לפני הרבה שנים, ולדעתי שייך לנושא:
פעם ביקרתי חברה שלי. גרושה ואם לשניים. בדיוק כשהייתי שם, היא התפרצה על הקטן שלה, שהיה אז אולי בן 5. בנוכחותי, ולידי. היא צעקה עליו, השפילה אותו ולדעתי גם הרימה עליו יד. אני עמדתי שם, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, והתאמצתי ככל האפשר להעמיד פנים שאני לא שם, ולשתוק. התאמצתי לשתוק - בניגוד לטבעי - כי בדיוק כמה ימים קודם לכן חטפתי ממנה "שטיפה" על זה שהערתי לה בנוכחות בתה ו"שברתי לה את המלה" (החזרנו את הילדה בת ה-12 הביתה ב-11 בלילה מבייביסיטר שהילדה עשתה, וחברתי רצתה לקפוץ לשתות איתי כוס קפה, והילדה שאלה מתי נחזור כי היא מפחדת להיות לבד בבית רק עם אחיה הקטן, אז חברתי צעקה עליה שהיא לא תגיד לה מתי לחזור הביתה, ואני התערבתי ואמרתי שלא נלך להרבה זמן כי כבר מאוחר. זה מאוד הרגיז את חברתי).
לקח לי כמה שנים לתפוס שמה שהתאמצתי כל כך לשתק היה הכאב על מה שהיא עושה לילד (חשבתי שאני מחניקה התערבות בנוסח "תעזבי, למה את מתנפלת עליו ככה?").
ולקח לי עוד כמה שנים לתפוס, שההתערבות המתאימה ביותר בסיטואציה ההיא היתה פשוט - לבכות. לא להטיף לה, לא לצעוק עליה, לא להגיד שום דבר לילד. פשוט לבכות, כי ככה הרגשתי (טוב, לקח לי כמה שנים לזהות שככה הרגשתי. אני מקווה שהיום אזהה קצת יותר מהר...).
זה ללא ספק היה עוזר לילד (אם כי, בדיעבד, אני חושבת שאולי הוא קלט בדיוק מה הרגשתי ולמה, ואולי זה אפילו עזר לו).
וגם - ללא ספק היה עוזר לחברה שלי, כי מול בכי שלי היא היתה מפסיקה ויוצאת מהתקפת הכעס שלה.

כי עוד משהו אני רוצה להגיד כאן, וזה במיוחד לכל מי שמייד מדמיין את עצמו בתור ההורה המתעלל:
גם אני. גם אני מדמיינת מייד את עצמי בתור ההורה המתעלל. וכן. כן. גם ובמיוחד אם אותו הורה יודע שהוא לא בסדר, וזה נדיר אצלו, אז ההתערבות הנכונה - דגש על הנכונה - יכולה לעזור גם להורה שרק איבד שליטה.
ואם זה לא הורה שאיבד שליטה, אלא כזה שמאמין באמת ובתמים בהכאת ילדים או באיומי מכות ונטישה - אז ההתערבות הנכונה באמת יכולה להציל את החיים של הילד, או "רק" את שפיות דעתו ואת ילדיו-שלו, בעתיד.
ובכוונה הבאתי את הסיפור שלי.
כי הוא מדבר על חוסר האונים שלנו במצב הזה.
על חוסר הידיעה שלנו מה לעשות.
ועל התערבות, שאילו הייתי נוקטת בה, היא היתה לא פוגעת, לא מטיפה, לא צדקנית, ותומכת בכל המעורבים. כולל בי (לשעבר ילדה מוכה).

נזכרת שפעם התארחתי אצל חברים ובבית ממול היה ילד (בן 10?!) שדפק נואשות על הדלת ואבא שלו פתח, צרח עליו שלא יכניס אותו הביתה, וטרק את הדלת.
לא התערבתי.
לא יודעת למה, כי מאוד רציתי. וגם היום שנים אחרי אני מצטערת שלא ניגשתי, לפחות לנחם אותו.
אז כן, אני בעצם מסכימה עם בשמת שאם יש אלימות / התאכזרות כזו לילד לא צריכה להיות שאלה וצריך להתערב.

יחד עם זה יש דברים שנראים לי נוראיים, כמו "אני אשאיר אותך כאן", אבל הם לא בגדר התעללות בעיני ושם אני חושבת שלכל היותר אפשר להציע נחמה לילד - אהבתי את ההצעה של בועז חן: אולי להגיד לילדה "איזה יופי, תמיד רציתי ילדה חמודה כזו, תבואי איתי".

אהבתי את ההצעה של בועז חן: אולי להגיד לילדה "איזה יופי, תמיד רציתי ילדה חמודה כזו, תבואי איתי".

_והוא מאמין שזו אשמתו, שהוא רע מיסודו. כי שוללים גם את הלגיטימציה של הרגשות שלו. הוא לא שומע מהמשפחה שלו "אתה בסדר, זה רק אנחנו המבוגרים שאומרים שטויות איומות ומבהילים אותך".
אז הוא צריך לשמוע את זה מאנשים אחרים._
האם הילד לא עלול לשמוע בדבריהם של הזרים המתערבים מסר שמשמעו "הוריך אינם אוהבים אותך"? האם זה לא הרסני לפחות כמו המסר של משפחתו?

האם הילד לא עלול לשמוע בדבריהם של הזרים המתערבים מסר שמשמעו "הוריך אינם אוהבים אותך"?

האם כשהורים מתעללים בילדם המסר הזה אינו נכון? לפחות ברמה מסויימת. כן, אני יודע שתיכף תקפצו עלי, אבל תקראו את אמא שאוהבת יותר (אני מקווה שכך קוראים לדף).

ושוב, אל תוציאו את הדברים מהקשרם - לא מדובר פה בהורים שעושים משהו שיכול להיות שלילי בעיני חלק אבל בסדר בעיני אחרים. מדובר פה על התנהגות בוטה של אלימות (פיזית או רגשית) כלפי הילד, בפגיעה קשה בילד באופן מובהק.

מדובר פה על התנהגות בוטה של אלימות (פיזית או רגשית) כלפי הילד, בפגיעה קשה בילד באופן מובהק.
אף אחד לא חולק שבמקרה של אלימות פיסית יש להתערב. השאלה מה ראוי לעשות במצבים כמו הדוגמא במסעדה (ילדה מיבבת וסבתא מאיימת שישאירו אותה במסעדה), והשאלה שלי מתיחסת למצבים האלה בלבד.

האם כשהורים מתעללים בילדם המסר הזה אינו נכון?
יתכן שעובדתית זה נכון (אני דווקא מאוד סולדת מן הדף שהזכרת ומהכימות המכני לרגש האהבה, אבל לצורך הדיון נניח שההורים מהדוגמא במסעדה אכן אוהבים פחות) - האם לילד (ילדה בת 4 בדוגמא של המסעדה) יש הכלים ותעצומות הנפש להתמודד עם הידיעה שהוריו אינם אוהבים אותו או אינם אוהבים אותו מספיק? האם התמודדת עם המסר הזה (ואפילו יהא נכון ברמה העובדתית) לא הרסנית באותה מידה כמו התמודדות עם המסר "אני זה שלא בסדר"?

אני שואלת באמת, כי קצת מפחיד אותי הנסיון הזה לעשות "תיקון" דרך הילד. ברור לי שבסיטואציה של המסעדה אין דרך לתקשר רק אם ההורים כדי שיבינו מהו המסר הסמוי האיום שהם משדרים לילדם, אבל אני חוששת שתקשורת עוקפת הורים עלולה אף היא, בסופו של דבר, להזיק לילד ולשלוח לו מסר כואב לא פחות.

אף אחד לא חולק שבמקרה של אלימות פיסית יש להתערב
נכון. אבל כמה מאיתנו (כולל אני) באמת עושים את זה? ואני לא מדבר על מכות רצח שדורשות הזמנת משטרה. אני מדבר על אלימות פיסית "מתונה" - סטירה, משיכה חזקה של היד, ודברים כאלה.

האם לילד (ילדה בת 4 בדוגמא של המסעדה) יש הכלים ותעצומות הנפש להתמודד עם הידיעה שהוריו אינם אוהבים אותו או אינם אוהבים אותו מספיק? האם התמודדת עם המסר הזה (ואפילו יהא נכון ברמה העובדתית) לא הרסנית באותה מידה כמו התמודדות עם המסר "אני זה שלא בסדר"?
כמה דברים:

• האם יש לילדה את הכלים ותעצומות הנפש להתמודד עם הפחד הנוראי שאכן ישאירו אותה לבד? אני מזכיר לך איך זה תואר: והילדה באמת חשבה שמשאירים אותה ופרצה בבכי קורע לב
• ומי יהיה זה שישאיר אותה לבד? הוריה האוהבים. האם ההתמודדות עם המסר הזה ("הם אומרים שאוהבים אותי אבל רוצים לנטוש אותי") , שמעוות את משמעות האהבה ואת היחס עם ההורים והחברה בכלל, לא הרסני?
• אני לא יודע לשפוט איזה מסר יותר הרסני - "הורי אינם אוהבים אותי מספיק" או "אני לא בסדר ולכן זה מגיע לי". שניהם רעים. אבל לדעתי במסר הראשון לפחות יש איזשהו גרעין של אמת, איזשהו קשר שהילד יכול לעשות (באופן לא מודע) בין הגורם למקרה, לבין המקרה עצמו. הגורם לפגיעה בילד הוא לא הילד וחשוב שהוא ידע את זה.
• אפשר להעביר מסרים בכל מיני צורות, גם כאלו שכוללות אמפתיה להורים (כמו שאמרה בשמת, כדאי מאוד לקרוא את המאמרים). הדרכים האלה יכולות להעביר מסרים חשובים בצורה עדינה, אך בלי להעביר את המסר של "הוריך אינם אוהבים אותך". זה אולי מאוד קשה להעביר מסר כזה, אבל אני רוצה לקוות שזה אפשרי.

טוב ניסיתי לקרוא את המאמרים באנגלית ועדיין לא שתכנעתי שכשמדובר בזרים גמורים כדאי להתערב.
יש לי סיפור קטן על התייחסות לאלימות:
פעם עבדתי במעון של נשים במצוקה .
בחורה אחת סיפרה על החבר שלה כמה שהוא אוהב אותה וזו הייתה ההוכחה שלה:
הוא קונה לי תכשיטים, הוא לוקח אותי למסעדות, הוא מרביץ לי.(והכל באותה נימה של גאווה)
זה פעם ראשונה שקלטתי שאצל מי שגדל באלימות, אלימות יכולה להתפרש כהבעת חיבה ואהבה או לפחות איכפתיות.
(אני לא בעד כמובן)
אם נניח מתערבים בסיטואציה של אלימות במשפחה זרה לחלוטין במסעדה, בקניון בתור לדואר, ונניח שזה באמת משפיע, אתם תהיו שם כשתיפתח תיבת פנדורה? לתמוך, להקשיב, לילד, להוריו, לאחיו.

נראה לי, שלהתערב אם חייבים, אז, כשיש אפשרות גם ללוות ולא ככה להיכנס לאמצע סיטואציה בחיים של משפחה זרה ולצאת משם כמו מנצחים. זה בטוח טוב לאגו השאלה אם זה טוב לילד.

אלימות יכולה להתפרש כהבעת חיבה ואהבה או לפחות איכפתיות.
ואת זה בדיוק חייבים למנוע!

הפעם מתחבאת.
אמא שלי היתה מבקרת אותי חדשות לבקרים,(הצורה שלי - את מוזנחת, ההתנהגות החברתית שלי, הרעיונות שלי ועוד) וכל פעם שהייתי נעלבת היא היתה אומרת שאני רגישה מידי, וגם שהיא אומרת לי את הדברים (הנוראיים, המעליבים, המבטלים, המזלזלים) כי "רק לי אכפת ממך, אף אחד אחר לא יגיד לך את האמת".
אולי זה לא הדף הנכון בכלל לכתוב בו את זה, אבל היא תמיד עשתה את זה כשהיינו לבד, רק היא ואני.
עד שנות העשרים המאוחרות שלי כל החברות שלי קינאו בי על הקשרים ההדוקים שלי עם אימי... ועל הקשר הטוב שלי איתה.
אני תוהה אם מישהו יכול היה לעזור? אם מישהו אחר היה משפיע? אני בכלל לא בטוחה. הייתי ילדה פופולרית, אהובה על מורים, מוצלחת בכל קנה מידה חיצוני. (אומללה, מדוכאת, אובדנית, בולמית.). ההצלחות החיצוניות, ואהבתם של אחרים לא עזרו לי להבין שאני טובה.
אני פשוט תוהה, אם באמת אפשר להציל ילד של אחרים.

"רק לי אכפת ממך, אף אחד אחר לא יגיד לך את האמת"
מכירה. זה היה משפט קבוע של אמא שלי

האם אפשר להציל ילד של אחרים
אני מאמינה שלפעמים כן. מכירה באופן אישי ילדה שהוריה היו מתעללים בה. היא הייתה מבלה את שעות אחה"צ אצל השכנים, לא היו להם ילדים בגילה, אבל שם חוותה אהבה , וגם ראתה דפוסי משפחה שונים ממה שהיא מכירה, ולמדה שיכול להיות גם אחרת.
הרי חלק מהעניין הוא שהילד מעתיק את הדפוסים שראה בבית כיוון שזה מה שהוא מכיר.

"רק לי אכפת ממך, אף אחד אחר לא יגיד לך את האמת"
מכירה גם כן.

רק לי אכפת ממך, אף אחד אחר לא יגיד לך את האמת"
אני חושבת שזה אחד המשפטים הכי מזיקים שיכולים להאמר. עשו לך משהו רע, את מרגישה שזה רע, אבל אומרים לך שזה טוב.
לפחות אצלי זה שיבש לחלוטין את היכולת לזהות מה אני מרגישה, את היכולת לזהות פגיעות שפוגעים בי, את היכולת להגיב מול פגיעה (הרי רוצים בטובתי...)

לגבי הצלת ילדים אחרים - זה סיפור מעודד הסיפור שסיפרת מונו נוקי. החברה הכי טובה שלי היתה בת של אלכוהוליסטית אלימה (כמובן גיליתי את זה רק בבגרותנו), אבל וודאי שזה לא היה דגם לבית בריא... (אם כבר עדיף הצרות שלי...)

לא סתם בחרתי בשם הזה, אמא שלי היתה בעצמה קורבן. אני לא בטוחה שאני אשבור את השרשרת, למרות שני עשורים של נסיונות לתקן (חל שיפור לא מבוטל, אך כמובן לא שלם), זה מאוד מפחיד אותי. - טוב אבל זה ממש לדף אחר.

אני לא יודע לשפוט איזה מסר יותר הרסני - "הורי אינם אוהבים אותי מספיק" או "אני לא בסדר ולכן זה מגיע לי".
עצם העובדה שרוב (אולי כל) הילדים נוטים להפנים דווקא את המסר השני ('אני לא בסדר'), יכולה להצביע על כך שהמסר הראשון ('הורי אינם אוהבים אותי') הרסני יותר. הם מבכרים האשמה עצמית על פני המחשבה הבלתי נתפשת של אי אהבת הורים.

וכל זה עוד לפני שדנתי בשאלה האם יתכן שההערה שלנו רק תחמיר את יחס ההורים אל הילד. למשל, הסבתא מהדוגמא במסעדה היתה יכולה לומר למי שענתה לה - 'טוב, אז קחי אותה'), ומה אז?

אף אחד מאיתנו אינו פסיכולוג, ואף לו היינו - אף אחד מאיתנו אינו מכיר את התמונה המלאה, את מערכת היחסים בין הילד להוריו, ולא פחות חשוב מכך - אף אחד מאיתנו אינו נשאר ללוות את הילד בהמשך דרכו עם הוריו.
לזרוק אבן (ההערה המזדמנת שלנו) בלי לבדוק היכן נפלה וכמה גלים הכתה, עלול להיות מעשה חסר אחריות ובעל תוצאות הרסניות אף יותר מסתם להחריש.

היא הייתה מבלה את שעות אחה"צ אצל השכנים, לא היו להם ילדים בגילה, אבל שם חוותה אהבה
זה מקרה של 'התערבות' ממושכת על ידי אנשים קרובים במידת מה (ג'ארק אריבק אומרים בערבית, היינו 'שכנך-קרובך'). לא מצב של זר מקרי והערה חד פעמית.

אני הרבה פעמים, אם לא מתפלק לי משפט מחץ, פשוט תופסת את העיניים של הילד ומעבירה לו מסר טלפתי של אהבה ושעשוע.
או עושה לו פרצוף מצחיק, מכווצת את האף, או קורצת לו. התערבות אנרגטית, מה שנקרא.

לגבי בטיחות,
אני ואישי נסענו לנו בדרך צפונה ובפקק קל בדרך לרמזור, צפינו ברכב לידינו עם ילדים מאחורה (2), ושלא היו קשורים ,כשרגע לפני (בפקק), אישי נאלץ לעצור בפתאומיות, ואז שנינו שוב הסתכלנו על הרכב לידנו ועשינו לו סימן לנהג , של החגורה, פשוט לקחנו אותה ביד ומתחנו אותה מול פניו המביטות בסימן שאלה ומה הוא עשה?, הוא הראה לנו ש הוא ממש בסדר הוא חגור, ואז הצבענו עם היד אחורה אל ילדיו המשתוללים מאחור וסימון נוסף על החגורה אז, מה הוא עשה הוא פשוט התקדם באפגנתיות קדימה כמה שיכול כדי לא להתכל בנו יותר .....
ואנחנו חשבנו לנו אח"כ בקול רם יחדיו הנה עוד הורה לא ממש חכם שלא ברורה לו הבטיחות של ילדיו שהיא חד משמעית ברכב!

יש על זה דיון שלם ב נסיעה בטוחה עם ילדים.

איפה יש דף באתר שמתייחס ל-מתי מתערבים לטובת ילד מוכר?

בנסיעה ברכב יש סכנה, תמיד.
בנסיעה ברכב בלי חגורות יש יותר סיכון - כנראה.
תוספת הסיכון של הנסיעה בלי חגורה היא לא כל כך גבוהה - הרבה יותר אנשים נהרגים מתאונות מאשר אנשים שנהרגו בגלל שהיו בלי חגורה.
כל אדם (כמעט) לוקח את הסיכון של הנסיעה ברכב בשביל התועלת שיש בכך.
לכן - זה הגיוני לקחת את הסיכון של נסיעה בלי חגורות (כאמור, שהוא הרבה יותר קטן מהסיכון של נסיעה סתם) בשביל תועלת אחרת - שהילדים יוכלו לשחק, שלא ישתגעו בנסיעה. ו...
זה יכול להיות יותר בטוח.
מה קורה עם הנהג משתגע מהילדים ולכן נוסע בצורה לא בטוחה לחלוטין. (מכיוון שהוא חייב לחגור אותם)
הטיעון הלוגי ללא פגם - אבל בטח תמצאו תשובה

תוספת הסיכון של הנסיעה בלי חגורה היא לא כל כך גבוהה
דווקא די גבוהה לטענת מיכל שץ -- 80% במקרה של תאונה.

לכן - זה הגיוני לקחת את הסיכון של נסיעה בלי חגורות (כאמור, שהוא הרבה יותר קטן מהסיכון של נסיעה סתם) בשביל תועלת אחרת - שהילדים יוכלו לשחק, שלא ישתגעו בנסיעה.
אם לא מדובר בתינוקות, לרוב החגורה היא לא מה שיבדיל בין נסיעה רגועה לנסיעה תוך מחאות. ואם זה כן מה שמפריע לילד מסויים, נראה לי שכדאי לבדוק מה בדיוק בחגורה מפריע לו ולטפל בזה.
אם כן מדובר בתינוקות, אני מסכימה: לפעמים יש מצבים שבהם עדיף כבר לנסוע עם התינוק על הידיים מאשר לעצור בצד או לתת לו לצרוח במתקן ריסון.

יוני היה דיון (שלא לומר ויכוח) ארוך בנושא זה. לא-זוכרת-באיזה-דף.

עודד המחפש כבר הפנה לשם.

טוב, באתי לחפש את הדף הזה למרות שאף פעם לא ממש קראתי אותו.
זכרתי את הכותרת שלו ותהיתי כמה הוא יהיה רלוונטי לדרמה של אלומה ק'
ובכן, מתי להתערב, באיזה אופן ועד כמה....הן שאלות שמעסיקות בימים אלה את כל מי שחולף בדף של אלומה.
התחושה בבטן היא ש משהו צריך לעשות. אני לא יודעת אם 'להתערב' הוא המינוח המתאים בכלל.
לפעמים צריך להכיר בזה שכל מה שביכולתך לעשות אינו מספיק.
מתסכל קצת.

ואת עשית מעל ומעבר כדי לעזור לאלומה ובצורה כל כך יפה ועדינה @}

ובכן, מתי להתערב, באיזה אופן ועד כמה....הן שאלות שמעסיקות בימים אלה את כל מי שחולף בדף של אלומה.
ועוד איך. ואני כבר לא יכולה לחכות שאלומה תכתוב כאן על היום שעבר עליה.
מקווה כל כך שזה יצליח. וכן, אורית, אני מאמינה שהצלחת לרכוש את אמונה ולחזק אותה. @}

שמים וארץ, כל הכבוד לך !! באמת אין מילים...
אם לאמר את האמת, רציתי מאוד לעזור - אבל לקחתי כמה צעדים אחורה. פחדתי לאמר את המילים הלא נכונות.
הנושא כל כך רגיש.
מתעדכנת כל הזמן - וכל כך מקווה שמישהו יצליח לעזור לה. שתצא מהימים הנוראים והמבולבלים האלה.
שוב, כל הכבוד - מזל שיש אנשים כמוך, שמוכנים לתת מעצמם ולעזור עם כל כך הרבה אהבה

האמת, לא יודעת....
אני דואגת לה,
מה יהיה אם מחר היא לא תמצא את הכוחות לנסוע?
כרגע נראה לה שלברוח זה פחות מפחיד מהסיטואציה המבהילה שלוקחים אותה בכוח (ויקחו אותה בכוח:-()
אם היא לא תתמוטט קודם מאפיסת כוחות...

בקשר לאלומה, מאחר והיא ילדה בכל זאת, האם מישהו מהאנשים שנמצאים איתה בקשר ניסה להתקשר גם עם הוריה? זה נשמע לי קצת חסר אחריות להיות בקשר רק איתה בלי להתוודע לכל התמונה ולערב את המבוגרים בחייה בייעוץ שהיא מקבלת כאן. מאחר והייעוץ הוא וירטואלי בלבד, הוא עלול לגרום נזק. (למרות הכוונות הטובות, ובטוח שהן טובות).

ש מים וארץ
ואת עשית מעל ומעבר כדי לעזור לאלומה ובצורה כל כך יפה ועדינה
אמרתי לעצמי תוך כדי קריאת הדף שאם מישהו לא יעשה את זה לפני אז אתן לה את מספר הטלפון שלי.
שמחה שנוצר הקשר הזה.
אני בדרך כלל בדעה שלא צריך להתערב וזה אפילו מזיק לילד יותר מאשר מועיל, אבל........ כאן הילדה צועקת
הצילו וגם אנשי מקצוע לא מצליחים להרגיע את המערכת!
לדעתי לבקש מאלומה כמה שיותר אינפורמציה על האנשים שסביבה ולדבר איתם - בעיקר עם אנשי המקצוע.
ההורים כנראה מאוד אטומים כך שזה יכול להזיק אולי.
או אולי לשלוח עו"ס?
ש מים וארץ האם זה נראה לך אפשרי?

האם זה נראה לך אפשרי?
עכשיו דיברתי עם האמא.
שמחתי לשמוע שבכלל לא אטומים

וואו...איזו הקלה.....

היה לי חשוב להגיע להורים/מטפלים דרך הילדה ובהסכמתה.
זה הצליח.
מודה שזה היה כרוך במתח רב, אבל היה שווה.

הקלה, אמרתי?

היום אלומה ביקשה ממני שוב ש'אנסה לחשוב על רעיון' (איך לסדר שהיא לא תצטרך ללכת לבי"ס ולמקום החדש) "תנסי" אומרת לי המתוקה, "אולי יהיה לך"...
אמרתי לה שכרגע אין לי, אבל גם העזתי להוסיף בכנות שיכול להיות שגם אם יהיה לי, בטח לא אוכל לעזור לה איתו.
היתה לי תחושה שבתבונתה הרבה היא הבינה, והמשיכה להסתייע כמידת יכולתה.

אוי אלוהים נשבר הלב. אני מרגישה כל כך מתוסכלת וחסרת אונים כשאני קוראת את הדף של אלומה. משותקת.
באמת אין שום דבר שאפשר לעשות, הא?
לקרוא ולבכות.

באמת נשבר הלב.
אולי כולנו ננסה לחשוב איך לעזור למסכנה?

יום שישי בצהריים, קניון בעיר.
אמא עם עגלה דו מושבית ובה תינוק בן שנה וליד העגלה ילד בן ארבע.
הילד בוכה בהיסטריה. ממרר בבכי.
אמא [טון מצווה]: תתנהג יפה ומיד! אתה שומע?
ילד: אבל אמאאאאא...... [גועה בבכי]
אמא: תיכנס לעגלה עכשיו!!
ילד: אהההה... בהההה.....
אמא: אני תיכף אתן לך מכה!
ילד: אההההההה... בהההההההההה.....

בינתיים אני נמצאת ליד (מקללת את מזלי שגרם להם לעצור לידי) וכרגיל נאלמת דום, מרחמת על הילד האומלל, מקטרת בלב על האמא הקשה, הקרה והמנוכרת.
ואני חושבת לעצמי: כן הייתי יכולה אולי להגיד משהו... אבל היא בחיים לא תקשיב לי, זה נדון מראש לכשלון.

ואז -
אני קולטת אותה מסתכלת קצת מסביב במבוכה. כלומר כל הסצנה הזאת כבר מעיקה עליה והיא נורא מובכת.
ואז-
אני חושבת: הי, מה כבר יכול לקרות אם אגיד לה משהו? תרצה - תקח, לא תרצה - תקלל אותי, מה'כפת לי... אבל שווה לנסות, לא?

ניגשתי אליה עם פרצוף אוהד ובתנועות של: בואי אני רוצה לגלות לך סוד. היא התקרבה, ולחשתי לה: אולי נשיקה וחיבוק יעזרו.
אמא: לא... הוא פשוט רוצה כסף...!
הנהנתי והתרחקתי.
אחרי שתי דקות אני מסתכלת לכיוון האם, ואני רואה אותה יושבת, הילד יושב עליה, מרוח בחיבוק ענק, נרגע לו לאיטו.
הייתי בשוק!

מה אני למדה מזה? (ובגלל זה בעצם באתי לכתוב את כל הסיפור הזה)
אני למדה שיש אפשרות לעזור ולהגיש עצה קטנה. אני למדה שגם יש אפשרות שלמרות ההתנגדויות הצפויות, זה יכול באמת לעבוד!
אני למדה שכדי להצליח להגיע לאמא נוקשה שנמצאת במצוקה רגעית עם הילד שלה, כדאי לגייס את מקסימום ההבנה והאמפתיה למצב של האם דווקא, ולשים רגע בצד את תחושות ההזדהות העמוקה עם הילד.
ואני למדה שכדאי לנסות לזרוק משפט אחד קצר, ולהתרחק, ולתת לדברים לחלחל.

חצי שעה אחר כך, עברתי ליד המשחקיה, שם הילד שיחק בעליזות והאמא היתה לידו, כשהיא כבר מחוייכת.
ניגשתי אליה, נתתי לה פתק ששרבטתי ובו רשמתי את הפרטים של הספר "איך לדבר שילדים יקשיבו", וכתבתי: "ספר שעוזר לשפר מערכות יחסים של הורים וילדים. עושה קסמים!".
בקושי הספקתי לומר לה שהספר עזר לי מאוד... היא בקושי הספיקה לקרוא את מה שכתוב על הפתק... ומיד פלטה: כן, יופי, אני אקנה את זה...
יו, איך שמחתי!
עוד הוספתי ואמרתי לה שהילד שלה מתוק אמיתי, ונפרדנו בחיוך.

עד עכשיו אני לא מאמינה שזה הצליח.
אני עד עכשיו מופתעת.
שווה לנסות!

סיגל ב - כולכבוד על הרגישות, האמפתיה והתובנות

ממש מרגש, סיגל ב. כל הכבוד!

אפרסקי ם. כל הכבוד!
באת לי בזמן ( תרתי משמע ) כבר וויתרתי על לנסות להגיד משהו במצבים דומים.

אפרסקי ם. כל הכבוד!
וגם כל הכבוד לאמא שנתקלת בה שידעה לקבל ביקורת בונה! כל הכבוד לשתיכן!

וגם כל הכבוד לאמא שנתקלת בה שידעה לקבל ביקורת בונה!
בדיוק!

תודה לכולכן.

וגם כל הכבוד לאמא שנתקלת בה שידעה לקבל ביקורת בונה!
וכל הכבוד לך!!
>תגידי, הסרט "על תבונה ורגישות"- זה בהשראתך??<
את עושה חשק לעשות דברים נכון!
@}

הייתי לפני כחודשיים בחנות בגדי ילדים לקנות לבתי כמה טרנינגים.
היתה שם אמא, שהכרתי מהמכולת ביישוב ליד (קופאית שם), בתה והמוכר.
הבת שלה שמנה מאוד. נראית בת 10 בערך, מתוקה..משהו.
מדדה בגדים לרגל ארוע, כנראה שלא היה מבחר למידה שלה
ואמא שלה כל הזמן מקטרת עליה כמה שהיא שמנה, בקול רם,
גם המוכר שיתף פעולה ואמר בציניות כשנתן לה למדוד משהו:
"זה למידה שלך, מידות קטנות" וצחק.
אני הייתי המומה. הוא ניסה לשתף אותי במבט ואני החזרתי לו נביחה בעיניים.
בד"כ אני לא מעירה להורים, אני תמיד חוששת שיתפתח עימות,
אבל לא יכולתי להתאפק, כשהאמא צעקה שוב ושוב בחנות:
"למה את כזאת שמנה?? למה??"
אמרתי לה: "למה את עושה לה את זה?"

• "את לא יודעת כמה קשה לי למצוא לה בגדים, בשום חנות..ויש לנו ארוע"

השבתי: "זו לא סיבה להשפיל אותה, היא ילדה מתוקה, ותחשבי טוב מי נתן לה לאכול ככה".
היא סתמה את הפה מאותו רגע.

(אני עדיין קוראת את הדף, לא סיימתי..כך שאם אני כותבת משהו שכבר נטחן, סליחה מראש..)

מצד שני, אתמול הייתי במשחקיה, היו הרבה הורים וילדים, כרגיל.
היתה אמא אחת, שישבה עם חברה שלה כל העת בצד והן שוחחו שיחות בנות מרושעות (א"א היה שלא לשמוע..)
כל שניה היא התפרצה על הבת הגדולה שלה. הבת הגדולה נראית בערך בת 6-7 והקטנה נראית בת שנה וחצי-שנתיים.
צעקות אימים: "תפסיקי לצעוק, שמעת?! אם לא, אני מוציאה אותך החוצה!!" (הילדה לא צעקה יותר מילדים אחרים,
וחוץ מזה, משחקיה - זה לא המקום לצעוק ולהשתולל? אפשר לחשוב שהיא היתה בספריה או בחדר ניתוח וגם - לפי הצעקות של האמא, רואים מאיפה הילדה למדה לצעוק..)
באיזשהו שלב היא פשוט קמה אליה, הילדה ברחה לכיוון שלנו, אנחנו היינו באגף הג'ימבורי, האמא תפסה אותה והכניסה
לה מכות, תוך כדי שהיא צועקת: "מה יש לך? איך את מתנהגת?"
הייתי עם הגב אליהן, חלק מההורים עם הפנים אליהן. היתה דממה. לי לא היה אומץ להסתובב.
אף אחד לא אמר מילה. אני חדשה ביישוב, לא מכירה אנשים, אבל ראיתי שכולם מכירים את כולם,
מי יודע, אולי הם יודעים שאין טעם להתערב. האמא נראית כמו מישהי שלא הייתם רוצים להתעסק איתה..

בעלי אומר שהורים שמדברים/מתנהגים אל ילדיהם ככה בנוכחות זרים - התנהגותם מחייבת התערבות שלנו, אין לך ברירה כעובר אורח אלא להתייחס לזה. והוא תמיד מתייחס. (הוא ראה אמא שאיימה בקולי קולות שתיתן סטירה לבת שלה, אז הוא התערב: למה רק סטירה אחת, נראה לך שזה יספיק? - והאם מאוד נבוכה)

שמעתי מחברה שעובדת בשירות הפסיכולוגי שיצא חוק שמחייב התערבות (לפחות דיווח לרשויות) במקרה של אלימות משפחתית, היא סיפרה לי את זה בהקשר לשיחה על אלימות בין בני זוג במקום מגורינו, את האלימות לא ראינו, רק שמענו מבעד לדלת סגורה. אז אני אומרת אם חובה עלינו להגן על המבוגרים, כפול ומכופל על הילדים וגם מפני הוריהם.

_והוא סיפר שאבא שלו זרק אותו על המח.
לילדים האחרים זה לא היה ברור מה הכוונה ושאלו אותו (הם לא חוששים לאמר מה שעולה בדעתם) אז הוא הסביר והדגים:_

בהתייעצות עם הצוות החלטתי ללכת למנהלת ביה"ס ולספר לה .

_ואגב- לא ביררתי מה באמת קרה. הרגשתי באינטואיציה שלי שהילד רק יחטוף יותר ככל שהאבא ירגיש לחוץ אל הקיר
ולא רציתי לתת לזה יד והיה לי מספיק שמלאתי את חובתי האזרחית ודיווחתי._

אז זהוא שלא. במקרה הזה זהבית לא מילאה את חובתה האזרחית. (לא שיש לי ביקורת על שפעלה בדרך הכי טובה שניראתה לה, אבל זאת לא הדרך הנכונה.)
במקרה שעובד, שכן או עובד מקצועי יודע על התעללות בילד (או בחסר ישע) או חשד להתעללות חלה חובת דיווח.
חובת הדיווח הוא למשטרה או לפקידת סעד היושבת בכל לשכת רווחה (פקידת סעד היא עו"ס שהוכשרה לכך בהתאם לחוק, או חוק נוער או חסר ישע אחר זקן , מפגר חולה נפש וכו)
במקרה שמתארת זהבית לא די לדווח להנהלת בית הספר. שלפעמים משיקולים שונים אינם מדווחים כחוק.
מה שהייתה צריכה לעשות זה לפנות לפקידת הסעד השייכת לאיזור המגורים של הילד.
או לפחות לעו"ס או יועצת בית הספר ולודא אחר כך שהעו"ס או היועצת הפנו את התלונה לפקידת הסעד. אין דרך אחרת.
במקרה שעו"ס או יועצת בית ספר לא מדווחות על פי חוק לפקידת סעד, יכל לחול עלהין עונש של עד ארבע שנות מאסר.(במידה וקורה משהוא).
במקרה שעובד אחר כמו מטפל לא מדווח, גם עשוי לחול עליו עונש מאסר רק שאני לא בטוחה מה העונש המקסימלי על פי חוק (נידמה לי שעד שנתיים). נידמה לי גם שאיום מאסר חל על שכן או קרוב משפחה שידע ולא דיווח אך אני לא בטוחה.
מסקנה : גם במקרה של ספק, אבל חושדים בהתעללות בילד, (לא רק במקרה של סכנת חיים) ניתן לדווח לפקידת הסעד במחלקת הרווחה של הרשות המקומית. ותפקידה של פקידת הסעד לבדוק ולחקור . ולהחליט איזה סיוע לתת לילד . החל מהדרכה של ההורה ועד תלונה במישטרה והוצאת הילד מהבית.
כמובן שאני מדברת כאן על התעללות ולא חילוקי דעות ללגבי דרך החינוך של ההורה . כמו בחלק גדול מהסיפורים לעיל.

דרך אגב הייתי גם בסיטואציה שפקידת הסעד מיהרה לפעול להוצאת הילדים מהביית ללא הצדקה ונילחמתי איתה כמעט שנתיים עד שבית המשפט קיבל את דעתי.
אבל עדיין זאת הדרך הכי טובה לפעול. לדווח לפקידת הסעד.

אני מרגישה שאני צריכה עצה.
יש לי שכנים שהם גם די חברים, שיש להם תאומים בני שנתיים.
התאומים נמצאים עד ארבע במסגרת, ואחרי ארבע כמעט כל יום לוקחת אותם מטפלת אליה הביתה. אצלה, הם יושבים בסלון חשוך ורואים טלוויזיה עד שמונה, תשע בערב.
ההורים יודעים וזה נראה להם תקין, אני משתגעת. מזל שזה לא ילד אחד שיושב שם לבד בחושך עם הטלויזיה, אבל גם ככה זה נורא. איך להתערב? כמעט הצעתי להם להביא אותם אלי לפעמים לבקר אחר הצהריים אבל אני אחרי לידה ואין לי כוח לטפל בהם בעצמי, חוץ מזה אין לי אפשרות להגיע לפעוטון לקחת אותם.
צריך להוסיף שבזמן הזה, ההורים הרבה פעמים לא עובדים אלא עושים קניות, הולכים לחוג פעם בשבוע, מנקים את הבית וכו'. (יש להם עוד ילדים בבית ספר שמגיעים הביתה בסביבות ארבע).

נגה,
נשמע נורא.

לעניין הטלוויזיה, שווה לחפש מאמר "מדעי" או כתבה ממקור "נחשב" (ווינט, הארץ, מעריב) שמדברים על נזק מצפייה ממושכת.
ואז להביא להם את המאמר, לא מתוך הטפה, אלא מתוך שיתוף: "תראו באיזה מאמר נתקלתי אתמול! תראו מה כותבים כאן...".

תנסי את המאמר הזה: http://www.aap.org/policy/re9911.html

לעניין הזמן שלהם עם ההורים... (או חוסר הזמן שלהם עם ההורים) לא יודעת מה לומר.
יש גם מאמרים וכתבות על זה - על כך שלכמות הזמן שאתה מבלה עם ילדיך יש השפעה, ושהמושג "זמן איכות" כבר לא אין היום בקרב אנשי חינוך והתפתחות.
אולי גם כאן זה יכול לעזור, מה שכן, לא הייתי מפציצה עם שני מאמרים בו זמנית.
תתחילי עם הטלוויזיה, תראי איך התגובות, תראי אם זה עובד, ואם כן - אז מאמר נוסף בעוד כמה זמן.

בהצלחה!

מאמרים על היעדרות הורית:

• כתבה מווינט על מחקר בנושא זמן איכות - העקרון הוא מקסימום זמינות
• טור אישי מווינט - אמא ואבא תחזרו הביתה בבקשה
• כתבה שמקורה בהארץ - במחקר בלט רצונם של הילדים בהורים בבית

(את יכולה לבחור רק אחד מהם, מה שנראה לך הכי מתאים - אם בכלל).

עוד על נזקים בריאותיים מצפייה ממושכת (יותר מעשר שעות בשבוע נטען שם) את יכולה לראות כאן
(ובכלל יש הרבה חומר באתר הזה).

הצעה לניהול השיחה הזו:
הייתי נמנעת מנסיונות שיכנוע. שמה לעצמי כמטרה לחשוף אותם למידע. וזהו. ולתת להם זמן לעכל ולעבד את הדברים. כמובן שאם מתפתח דיון את יכולה להציג את דעתך, אבל בלי לנסות להשפיע. שכנוע יכול לגרום להתנגדות והתבצרות...

איך אפשר להציג להורים כאלה מאמרים בלי להרגיז אותם? (זו שיפוטיות וחדירה לתחום הפרט)

תודה רבה על התשובות המהירות.
אני יכולה להראות להם מאמרים כמו שאורלי הציעה (כאילו במקרה). הם די חברים שלי, אבל בטח יהיה קל יותר להכנס לעניין הטלויזיה מאשר לעניין הנוכחות ההורית.
נראה שהם פשוט לא מתעניינים בילדים שלהם ובכלל לא רוצים להיות איתם. לי כל כך קשה עם זה. אני מרגישה שזה יותר גרוע מהורים אלימים או ביקורתיים מאוד.
הורים מתעלמים.