שלום וברכה!

שולחת אהבה, בריאות, אושר ופרנסה לכל מי שנכנס/ה

אני אוהבת כשמשאירים לי כאן הודעות @}


דף בית אישי

תתחדשי על הניקיון

+פרח

(לא ידעתי איזה פרח את אוהבת..) אבל אל דאגה! הוא לא סבל כי מעולם לא נקטף!

זה פרח שמזכיר לי את הילדות : )

יש לי תינוק בן חודש וחצי ! @}
ואני רוצה להתחיל לכתוב, גם בשבילי וגם אשמח לקבל תמיכה ממי שיקרא את זה
עכשיו הוא במנשא... ואני לא יודעת מאיפה להתחיל

אני עם הקטנצ'יק אצל ההורים שלי ובן-זוגי בירושלים, עובד, ומגיע בסופי שבוע. זה כבר 3 שבועות ככה... לפני זה היינו בבית עם עזרה לסירוגין של אמא שלו ואמא שלי
ממש קשה לי ההסתגלות... הלידה הייתה טובה מאוד והתינוק מתוק והכל טוב ועדיין קשה נורא
כמה שקראתי באתר על תינוקות וכמה שזה קשה והכנתי את עצמי, עדיין איפשהו חשבתי שלי זה יהיה בסדר, כי אני מוכנה, כי אני אניק, אשן איתו, אקח אותו במנשא
אבל זה עדיין קשה נורא
ההנקה התחילה גרוע, ממש, אני לא אכתוב את הכל, אבל היו פצעים וכאבים ותפיסה לא טובה וסירוב שלו לינוק וירידה במשקל
ופטמות סיליקון ושילוב של בקבוק בשבוע הראשון כבר ומטרנות
ושתי יועצות הנקה...
וחשבתי שכשההנקה תסתדר אז יהיה יותר קל. אז עכשיו ההנקה הרבה יותר טוב אבל עדיין לא בטוח שהוא עולה מספיק במשקל, ונותנים בקבוק מטרנה אחד ביום בינתיים
והוא יונק המון המון המון...
ואני אצל ההורים, שזה מעניין כי זה לא היה צפוי כל כך... ההורים שלי עוזרים בצורה מדהימה, גם טכנית, גם כלכלית, הם קנו בערך את כל מה שצריך (וגם עוד הרבה מעבר)
שילמו על היועצות הנקה, והם גם די תומכים נפשית ומעצימים, נותנים לי סה"כ תחושה שאני האמא ואני מחליטה
(וההורים שלי הם מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד שתלטנים, אז זה לא מובן מאליו)
ובכל זאת השתלטנות כן יוצאת וזה לא פשוט...

אני מתגעגעת לבן זוגי, מדברת איתו מלא ואפילו זמנית עברתי לסמארטפון כדי לפשט את התקשורת, מתכתבים כל היום בוואצפ
הוא כל כך עוזר ותומך, הוא לקח חודש חופשה מהעבודה ! (מזל שפסח היה באמצע)
הקשר שלו עם התינוק מדהים, והוא גם מאוד מתגעגע...

ומצד שני אני לא מאמינה שאצליח להסתדר בירושלים, לבד כל יום מ8 עד 18:00
יש חברות שישמחו לעזור לי אבל הן פנויות בערב ועובדות בבקרים
אני לא רוצה לחזור לעבוד בקרוב אז לממן עכשיו עזרה בתשלום לא נראה לי שיקרה...

עכשיו הוא ישן במנשא...
אמא שלי חושבת שאני עושה לו "בעיות שינה" כי הוא מוכן לישון רק על מישהו ולהירדם בהנקה או במנשא
היא מציעה להרגיל אותו לעגלה ולתת לו לבכות
אני בבסיסי חושבת שזה לא נכון אבל החששות עולים - איך אני אסתדר ככה בירושלים? פה יש לי 5 אנשים מהמשפחה שעוזרים לסירוגין לאורך כל היום
יש לי פה אוכל, כביסה, אני לא נוקפת אצבע בבית, רק מטפלת בתינוק
ועדיין בקושי מוצאת זמן לאכול ולהתקלח
אז איך אני אעשה את זה בירושלים ?
וגם הדירה שם קטנה ולא נוחה... פה יש תנאים פיזיים הרבה יותר נוחים
ומצד שני שוב, קשה לי עם חוסר הפרטיות... ההתערבות מלאת הכוונות הטובות בכל צעד ושעל
ההצעות וההכוונות...
עכשיו אמא שלי דיברה איתי על חיסונים (היא עובדת במשרד הבריאות)
ואני מבולבלת, ואין לי עכשיו זמן ואנרגיה לחקור את נושא החיסונים, וקשה לי עם הלחץ
ואני מתחילה לחשוב - אולי באמת יש בעיה ? זה הגיוני שהוא יונק כל כך הרבה ? זה הגיוני שהוא כמעט לא ישן שלא עליי או במיטה לידי?

וכל (טוב חלק) מהשאיפות הבאופניות שלי מלפני הלידה מזמן כבר התנפצו לגמרי

• בלי חיתולים או לפחות רב-פעמי - ממש לא. חיתולים חד פעמיים של פמפרס כל היום. ומגבונים. וקרמים נגד תפרחת.
• הנקה - אחרי המון המון מאמץ, למרות כל ההכנה והידע מראש, פחות או יותר בסדר אבל עדיין חוסר ביטחון ותוספת של בקבוק מהשבוע הראשון
• חיסונים - לא יודעת עדיין... יש סיכוי טוב שנעשה חיסונים, יש ניתוח קטן שהוא יצטרך לעבור עוד כמה חודשים ולכן צהבת וטטנוס כנראה בטוח נחסן
• אמבטיה - מתקן דפני, לא אמבטיה כיפית שהתינוק שוחה בה (ההורים שלי אומרים שזה לא בטיחותי והם אלה שעוזרים לי פה עם האמבטיה)

טוב למען ההגינות אני אכתוב מה כן :

• מנשא - כן, הוא לא הכי נוח לי אבל ממש הצלת חיים. מתכוונים לקנות מנשא בד ארוג
• מיטה משפחתית - כן
• לדבר עם התינוק ולכבד את הצרכים שלו שהם לא פינוק - כן

יש המון רגעים של אהבה והתלהבות מהפלא הזה שאיכשהו יצא מהגוף שלי ואני עוד לא מבינה איך
אבל שמחה אין כל כך... גם לא דיכאון... פשוט חרדה ענקית ותחושה שאני לא אסתדר בכל מקרה, לא פה ולא בירושלים ולא בכלל בהורות הזו

הרבה דברים כאילו נכנסו למסלול מוכן מראש על ידי ההורים שלי, כמו למשל החיתולים
כשהייתי בבית חולים אחרי הלידה הם קנו את כל הציוד
(לא חשבתי שיקנו, חשבתי שבעיקר יביאו בגדים יד שניה שהיו ויקנו סל קל לאוטו אבל הם קנו מיליון דברים, חלקם מאוד נחוצים
אבל חלקם לא בכיוון שרציתי. נגיד... החיתולים.
קנו את כל מה שצריך לחיתולים חד"פ, וזהו, חזרתי מהבית חולים ויש לי משטח החתלה עם כל הציוד הנלווה
ואני בחוסר אנרגיה והלם ראשוני, פשוט משתמשת במה שיש. וזה נוח. למי יש עכשיו כוח לנסות פשפושים?
וזה ככה בעוד דברים בחיים...
כשחזרנו מהבית חולים ההורים שלי בינתיים עשו בדירה בירושלים מייקאובר מטורף, להתאים אותה לדירה עם תינוק
השולחן סרטוט של בנזוגי הפך למשטח החתלה, חצי מהדברים שלנו הוזזו ללמעלה של הארון ופינו מקום למלא סלסלות עם בגדי תינוק
אמא שלי ניקתה את כל הבית (וגם העירה כמה שהיה מלוכלך...)
כל הדירה מלאה בציוד, טרמפולינה רוטטת ומנגנת (לא השתמשתי אבל אני מניחה שבמקרים מסויימים זה יהיה טוב? בינתיים זה לא פה)

אוף, קשה
רוצה הבייתה לחיים הקודמים שלי...
וגם כל כך אוהבת את התינוק שלי וכל הזמן מבקשת ממנו סליחה שאני ככה מבואסת ולא שמחה
כל כך רציתי תינוק... ועכשיו עוברות לי המחשבות של - למה נכנסתי לזה? זה לא בשבילי, לא בנויה לזה
כבר אמרתי לבן זוגי שאני לא עושה את זה שוב, והפיצקי שלנו יהיה ילד יחיד...
הוא אמר לי שהוא מקבל את זה אבל אולי אני עוד אשנה את דעתי...

ניחוח, קראתי מה שכתבת עכשיו.
אני אגיב בתקווה אח"כ בהרחבה (ואם לא אז מחר, עובר עלינו יום קצת מאתגר עם פיצ חולה, אבל מבטיחה להגיב).
אבל רק בינתיים, - נשמע שזו שוב השאיפה הזו לשלמות. שלמות בכלל ושלמות באופנית בפרט.
באמת שאין לי הרבה ידע וניסיון בהורות אבל דבר אחד למדתי, אי אפשר לעשות את זה בלי לשחרר, אבל באמת לשחרר לגמרי ציפיות, כוונות, רצונות.
אני בעצמי מתמודדת עם זה יום יום ושעה שעה. איזה אמא שרציתי להיות ואיזה אמא אני בפועל והפער הזה.
לי היתה לידה כל כך שונה ממה שרציתי ותכננתי (אפילו שתכננתי להיות פתוחה לכל דבר, עדיין היה לי בראש חזק איך זה 'אמור' להיות מבחינתי) ולקח לי לא מעט זמן להכיל את הפער הזה ולקבל אותו ואת עצמי וזו היתה חתיכת נפילת אסימון על איך שאי אפשר לתכנן בעצם כלום ואי אפשר לדעת כלום כלום כלום כלום על איך ומה שעומד לקרות.
זה מתחיל בלידה וזה נמשך אח"כ כל רגע בהורות.
דברים שחשבתי שאפחד מהם, עשיתי ואני עושה בלי למצמץ.
דברים שהייתי בטוחה שיבואו לי הכי בקלות, באים לי במאמץ עצום.
דברים שלא חשבתי עליהם בכלל הפכו או הופכים לסוגיות הבוערות ביותר.
זה לא יאמן הדבר הזה.
מעמדה הכי מזדהה בעולם אני מציעה לך בעדינות לשחרר את כל הציפיות שלך מעצמך או מאיזשהם סטנדרטים שמישהו אחר קבע שהם טובים או לא. זה פשוט מייסר, עברתי את זה אחד לאחד.
את האמא הכי נפלאה בעולם לתינוק הזה עם או בלי פמפרס ועם או בלי חיסונים.
וכל החלטה כזו שאת עושה, היא לא עניין של חיים או מוות, היא החלטה אחת על רצף אינסופי של החלטות וזה ממש בסדר להתלבט ולהחליט מה שנכון לך באותו רגע גם אם זה שונה ממה שהחלטת לפני הלידה או שונה לגמרי מהדמות שהיית רוצה להיות (סטורי אוף מיי לייף...).
הכל בסדר ניחוח, הכל בסדר, באמת, אתם מסתגלים, זה תהליך, זה לוקח זמן. לאט לאט, נשימות. אל תרוצי קדימה אלא תלכי בצעדים קטנים קטנים, רק מה שאת יכולה כרגע וכל היתר לא חשוב, לא משנה, יכול לחכות (כולל החלטות, מחשבות, השוואות, הכל יכול לחכות).
רוצה להתייחס גם ספציפית לכמה דברים אבל אח"כ (כמו למשל, מה רע בדפני?? הציל אותי לגמרי! אם הייתי יודעת, הייתי מוסיפה גם אותו לרשימת רגשות האשמה שלי:-) )

הלוואי שמיכל תיכנס לכאן ותכתוב לך. את מרשה לי לקרוא לה?

וואו גוונים, תודה רבה ! שמחה שקיבלתי תגובה כל כך חמה ומזדהה שתרגיש טוב הקטנה שלך !
ובטח שאשמח שמיכל תיכנס לכאן @}

אני לא באמת מלקה את עצמי על כל הדברים הלא באופניים, אולי חוץ מהעניין עם החיתולים שמבאס...
ואין בעיה עם הדפני...
פשוט זה "פחות טבעי ופשוט וזה כזה כלי במקום פשוט להחזיק את התינוק עם הידיים". כמו להבדיל, בייבי סנס.
כן כן... יש לי עוד עבודה בלשחרר ! וגם הבייבי סנס כנראה טוב להרבה אנשים...
אני חושבת שזה פשוט מן משהו כזה שהייתי צריכה לסדר לעצמי בראש - אוקיי ככה רציתי, אבל המציאות אחרת
וזהו, להשלים ולקבל... זה חלק מהתהליך
ותודה שאת מזכירה לי לא להשוות את עצמי לאף אחד וגם במיוחד לא לדמות המדומיינת של עצמי העתידית

הנה עניין ששחררתי לגמרי - טלוויזיה
אני צופה פה בכל כך כל כך המון טלוויזיה (בבית אין לנו)
יש כורסת טלוויזיה שהפכה לכורסת הנקה ואני צופה בתכניות נעימות ומשעשעות בלבד, וכן זה עוזר.
וגם פלאפון - בימים הראשונים דיברתי מלא עם חברות בפלאפון תוך כדי הנקה... וגם עכשיו הפלאפון קרוב
ואני משתמשת המון בהתכתבויות, זה מעודד מאוד.

שלום ניחוח, התינוק שלך בן חודש וחצי! חודש וחצי!
קחי נשימה עמוקה, תני לעצמך ולו, ולמשפחה הקטנה שלכם, להרגע ולהתאקלם. יש לכם עוד כל כך הרבה זמן ביחד.
תני לעצמך זמן עם פשפושים או כל דבר אחר שבא לך לנסות. לא יקרה כלום אם תתחילי כשיהיה בן ארבעה חודשים. וגם חמישה.

זה נשמע מאוד קשה בלי בן הזוג, גם אם יש לך הרבה תמיכה מסביב. אולי תנסי כן לחזור הביתה לכמה ימים ולראות איך מרגיש לך שם?
הכי חשוב זה לא להיות לבד, אבל לדעתי פגישה לכוס תה עם חברה פעם ביום בהחלט יכולה לסדר את העניינים עד שבעלך חוזר מהעבודה בערב.

ודבר אחרון, ובבקשה תמחקי או תתעלמי אם נשמע לך תוקפני, הרשי לחלום ״באופן״ להתנפץ. לא הכל מסתדר עם עור לעור, מנשא, ושינה צמודה. ואפילו לא עם הנקה. זה פשוט לא ככה.
כמו שאת מסננת את כל העיצות שאת מקבלת מסביב, את יכולה גם לסנן עיצות מבאופן (וזה נאמר על ידי אישה שאצלה דווקא הכל הלך חלק מאוד מאוד).

מאחלת לך הרבה כוחות! הזמן עושה את שלו, באמת באמת. ומזל טוב!!!

היי פלונית, תודה רבה על מה שכתבת, זה לא תוקפני
אני בשלבי וויתור על החלום הבאופני ...
(ועדיין מחשיבה את עצמי מאד באופן טבעי )
והייתי ממש ממש קרובה לוותר על ההנקה... בלילות מסויימים אני חושבת על זה שוב.

דיברתי עם בן הזוג על לחזור הבייתה כשאני ארגיש טיפה יותר מוכנה,
דיברנו על זה שאפשר לנסות ואם קשה מדי אז לחזור שוב להורים ולא לראות בזה כישלון
(טוב, הוא אמר את זה, כמובן)

כרגע על כף המאזניים הגעגועים והתחושה של החוסר פרטיות/עצמאות פה,
מול העזרה הרבה שאני מקבלת וגם התנאים הפיזיים הנוחים, כמו למשל דוד שמש ! כורסת הנקה... מלא מלא מקום
וזה שלהורים יש אוטו ואפשר בקלות יותר להסתדר כשצריך משהו, לקנות או לנסוע לאנשהו)

יש לי חשש שאם אני אהיה לבד בבית כל היום ואתחרפן אפילו יותר מעכשיו, זה יעמיס על הזוגיות יותר מההתרחקות הזו לכמה ימים
וגם זה שבן הזוג שעובד משרה מלאה ותובענית יקבל עוד משרה מלאה בבית
(ובמשך כל הזוגיות שלנו לא נפרדנו לפרקי זמן כאלו ובמיוחד לא בתקופה שאני כל כך זקוקה לתמיכה. מה שכן הוא מאוד תומך מרחוק

מעניין שאצל ההורים שלי היה סיפור דומה - כשנולדתי, ילדה בכורה, אמא שלי נסעה איתי לסבא וסבתא שלי
עד שהייתי בת 9 חודשים והמרחק בין הערים היה הרבה יותר, אבא שלי היה מגיע פעם בשבועיים נדמה לי)

החברות שלי מקסימות והציעו אפילו לעשות איזו תורנות שכל אחת תגיע לכמה שעות כמה שיותר בקביעות...

ניחוח
אני קוראת אותך ואני מרגישה את עצמי בתחילת דרכי כאמא. חודש וחצי זה זמן כל כך רגיש, התינוק כל כך לא מגובש עדיין.
אז קודם כל גוונים כתבה לך נהדר אני איתה מילה במילה. (גוונים,אני גם רוצה לגריין אותך ומרוב שכתבת כל כך יפה אני לא מצליחה לחשוב איזה משפט מתוך הכל לגריין)

את באמת נמצאת באיזו פרשת דרכים, ומתישהו את תדעי שזהו הכף נטתה ואת רוצה לחזור הביתה וזהו, זו הרגשה שלי לגבי מה שאת מעלה. (גם אני כי אני מכירה את עצמי בדיוק בסיטואציה שלך,שהייתי בבית של ההורים אחרי הלידה הראשונה שנורא עזרו לי ותמכו אבל לא היתה לי פרטיות וגם הרגשתי שמתערבים לי מדי בהחלטות)
וזה באמת קשה להיות לבד עם תינוק, אבל אם את בירושלים אז בודאי יש המוני אמהות עם תינוקות שבמזג האויר הקייצי הנוכחי יוצאות החוצה להסתובב באויר הירושלמי. אולי שווה לך להכיר בגינות שעשועים או אפילו פה דרך הדפים הירושלמים שאני רואה שהם די פעילים. ואמהות גם יכולות לעזור אחת לשניה, או רק להיות חברה תומכת.
אני מדברת בעיקר על הבדידות כי נראה לי שעם העומס את תסתדרי, כי מתרגלים לזה לאט לאט, כמה שזה נראה נורא קשה ובלתי מושג. את מתאוששת לאט לאט והתינוק כן יתחיל לאט לאט לקבל איזה תבנית כלשהי שאת תביני אותה ותכירי אותה. ותלמדי לעשות דברים בבית לאט לאט, ועכשו קיץ כמות הכביסה תרד ויכולת הייבוש שלה תעלה. והכלים יחכו לערב או יחכו בכיור, ולהכין אוכל אפשר ללמוד דברים ממש מהירים, אפשר גם להקפיא. אפשר אם נעים לבקש את עזרת ההורים באוכל לתקופה מסויימת שאותו תקפיאי. (אמא שלי הביאה לי אוכל במשך הרבה זמן והקפאתי ואכלתי לאט לאט, כל פעם חיממתי קצת).
אפשר לא לנקות את הבית באופן סדיר כל כך, אפשר שישאר בלאגן, אפשר להוריד ציפיות מעצמך ומהבית וזה בסדר גמור, העיקר שאת תתאוששי.
ואולי לאט לאט התינוק יצליח לישון קצת יותר לא עלייך,אלא גם במיטה או בעגלה חלק מהזמן (לא באופני במיוחד,אבל מרגע שהילדה שלי הצליחה לעשות את זה זה הקל עליי בצורה משמעותית, וחשוב שגם אני ארגיש טוב).
בקיצור,כמה שזה נראה קשה עכשו להסתדר,אני מאמינה בלי להכיר אותך בכלל שאת תסתדרי. ובעיקר צריך לוותר לעצמך על כל מה שאת לא מצליחה ולא מספיקה.
את נשמעת לי אמא נהדרת, עם המון מחשבה והמון רצון טוב. ואשרי הילד שנולד לך.
גם יש לך חברות מקסימות ובעל תומך, זה נהדר כל כך.
ואם את מרגישה עדיין בתוך ערפילים למרות שהתינוק כבר ענק בן חודש וחצי (צוחקת כמובן) זה לגמרי לגמרי הגיוני,סביר ומאוד מוכר. הערפילים יכולים להמשיך גם עד גיל שנתיים בקלות,אבל הם כן מתפוגגים לאיטם.
ולגבי הילד הבא, חכי עכשיו. מה את מחליטה החלטות. החשק עוד יכול לבוא לך. הילד יגדל את תרגישי אחרת. יכול להיות שפתאום שוב יתחשק לך להחזיק תינוק בידים. וגם אם לא,אז לא יקרה שום דבר. הכל לגיטימי.

בהצלחה

אורי, תודה רבה ! את מעודדת אותי ממש
אני באמת מתקשה לדמיין איך אסתדר בירושלים, אבל אני מאמינה שאצליח
כמו שאמרתי לעצמי לפני הלידה - אם מיליוני נשים מצליחות, אז גם אני יכולה, וכנראה שזה אותו הדבר לגבי הטיפול בתינוק
כמה זמן את היית אצל ההורים אחרי הלידה הראשונה, אם בא לך לשתף?

הסטנדרטים שלי בניקיון לא מאוד גבוהים, אבל בלאגן כן מפריע לי... אולי לסדר בלאגן זה טוב במנשא

אמא של בן זוגי שהיא ממש חמודה, אולי תגיע פעם בשבוע, היא בפנסיה ומאוד אוהבת לבשל...
וגם אמא שלי אמרה שהם יגיעו בסופי שבוע ויביאו אוכל
הלוואי שהיה לנו כסף בלתי מוגבל אז היה אפשר להזמין אוכל בריא ואורגני ואפילו להעסיק מבשלת...

עוד מעט סבא וסבתא שלי מגיעים , הם גרים ברחוב ליד
הם מאוד מאוד מבוגרים וסבתא שלי בשנה האחרונה הדרדרה מאוד בזכרון, ממש ...
לסבא שלי מאוד קשה להיות איתה כל היום בבית לבד וזה שהם באים לעזור לי זה ממש עוזר להם
כל כך כיף להם להרגיש נחוצים ולצאת מהבית
הם באים כל בוקר לשעתיים-שלוש ויושבים איתי בסלון בזמן שאני מניקה ואנחנו צופים ביחד בטראש בטלוויזיה הרוסית
כשהתינוק רגוע אני מבקשת מסבא שלי להחזיק אותו והולכת לאכול משהו,
וסבא שלי שר לו בצורה חמודה ומיוחדת וזה ממש מרגש אותי
לסבתא שלי רועדות ממש הידיים ואני בינתיים מפחדת לתת לה להחזיק את התינוק,
אבל אני רוצה לנסות לתת לה להחזיק כשהיא יושבת ואני משגיחה, פשוט היא קצת לא צפויה ופתאום יכולה לקום איתו בידיים
זה עצוב לי שהיא מבקשת ואני לא יודעת איך להסביר לה למה לא... היא לא מודעת לחולשה שלה... יש לה גם הרבה רגעים של צלילות, זה לא שהיא לגמרי לא מחוברת למציאות.... היא חלקית האדם שהיא הייתה קודם וחלקית לא.
עברתי את זה כבר עם סבתא רבא (אמא שלה) וזה מפחיד לראות שזה קורה גם לה..
ומדי פעם היא שואלת אותי איך בבית ספר וזה עצוב וגם קצת מצחיק...

חזרתי.
אכתוב לא לפי הסדר..

החברות שלי מקסימות והציעו אפילו לעשות איזו תורנות שכל אחת תגיע לכמה שעות כמה שיותר בקביעות...
באמת מקסימות! הייתי לוקחת בשתי ידיים. זה רעיון מעולה ויכול לגמרי לפתור חלק מהקושי.

בירושלים (גם אני מהאזור) יש המון המון מפגשים יזומים וספונטניים של אימהות לקטנטנים. ובכלל המון אימהות מסתובבות עם קטנטנים בגינות.
עכשיו מתחיל הקיץ, אפשר לאט לאט להתחיל להתרגל לצאת איתו בעגלה או במנשא. סיבוב כזה, גם אם את לא באמת פוגשת או מדברת עם מישהו, יכול לשנות את כל התחושה של היום. מניסיון.
ואולי לפעמים איזה שיחה עם עוד אמא במצבך תזרום לה (אישית, זה ה-אישיו שלי, כדי למצוא לפיצפיצ קצת חיי חברה... ואפילו אני מצליחה קצת לעשות את זה, אז אם אני מצליחה לייצר איכשהו ככה טיפה תקשורת וקשרים, אני בטוחה שכל אחת יכולה).
אם בא לך את יכולה לכתוב באיזה אזור של העיר את גרה אולי אני מכירה מישהי או משהו שיוכלו להיות קצה חוט.

תראי, את יכולה לנסות, להחליט על כמה ימים של ניסיון לחזור לירושלים לדירה שלכם שבסופם בוחנים את המצב ורואים אם בא להמשיך או לחזור להורים לעוד תקופה (זה באמת נפוץ להיות אצל ההורים תקופה אחרי לידה, את כל כך לא יוצאת דופן בזה) אם ממשיכים אפשר גם לתחום לעוד איקס ימים שאחריהם שוב עוצרים ורואים מה מתאים. כמו שכתבתי לך נראה לי שכדאי לעשות החלטות קטנות, ללכת צעד צעד.
ובהחלט להוריד סטנדרטים בהתחלה, כמו שאורי כתבה לך, אז יהיה בלגן ויהיה אי סדר, לא נורא. לאט לאט זה יתאזן (אצלי אחרי שנה ולא לגמרי התאזן אבל ששששש....)
נשמע שיש סביבך הרבה אנשים מקסימים, זה הזמן להיעזר. כל מי שרוצה לעזור ומציע, לבקש שיביא משהו טוב לאכול או שיבוא לרחוץ כלים (על אמת, אני הייתי מגיעה לאחותי אחרי הלידה הראשונה שלה לפעמים לביקורים ממש קצרים, כשהמטרה מעבר ללחזות בפלא היתה לרחוץ לה את הכלים, תמיד חיכה כיור מלא והיה כיף נורא לצאת משם בהרגשה שהועלתי במשהו. זה בסדר אח"כ היא גמלה לי שבעתיים אחרי הלידה שלי:-) )

ולגבי באופן, את יודעת, לאט לאט אני מגלה שכמעט כל הבאופניות המדופלמות לא היו כאלה על ההתחלה, מיד כשנולד התינוק הראשון שלהן. כמעט כולן עברו תהליך ורק אחרי כך וכך זמן וכך וכך ילדים הגיעו למצב של בלי חיתולים ו/או מיטה משפחתית ו/או הנקה מלאה ו/או להישאר בבית עם הילד וכו'.
בהתחלה צריך בכלל להפנים את השינוי. את המצב החדש. אחר כך (כל אחת והזמן שלה) אפשר להתפנות ליישום אידיאולוגיות.
ואני, בגלל שאני אדם עם נטיה רצינית לויתור לעצמי, מראש בכלל לא בניתי על חיתולי בד הפעם (שלא לדבר על בלי חיתולים) אמרתי לעצמי שבתינוק הבא אנסה. ואת יודעת מה, עכשיו אני אפילו בזה לא בטוחה (סליחה, סליחה כדור הארץ מקווה שתורמת את חלקי בתחומים אחרים) אבל נראה, משאירה פתוח.
שמחה לשמוע שאת שלמה עם הויתורים שאת כן עושה. גם אני הייתי די מהתחלה עם סלולרי בקרבתה, אי אפשר להגיד שלא התבאסתי על זה אבל זה באמת היה ממש הכרחי בהנקות הליליות הארוכות וגם הטלוויזיה...

דיברנו על זה שאפשר לנסות ואם קשה מדי אז לחזור שוב להורים ולא לראות בזה כישלון
לגמרי! לגמרי!
למה כישלון?
אין טבעי מהצורך להיות בסביבה תומכת אחרי לידה. משחר ההיסטוריה זה היה כך ויש כאן על זה דפים ומידע.
זה הרי בעצם המצב הנכון. להיות לבד בדירה קטנה יום שלם עם בן זוג שחוזר בערב - זה העיוות של החברה המודרנית.
אז יש נשים שעושות את זה, ויש כאלה שאפילו לא סובלות מאוד (המון כן סובלות והמון גם אם לא סובלות סתם לא נהנות במיוחד) אבל זה לא אומר שזה טוב להן.
ויש הרבה מאוד שכן הולכות להורים, כי זה באמת כמעט מתבקש.
אני לא הלכתי להורים (אם היה שם נוח והיו תנאים אולי הייתי שוקלת דווקא) אבל אמא שלי ואחותי ודודה שלי וקצת גם חמותי היו מגיעות הרבה מאוד בשבועות הראשונים.
תחסכי לעצמך את תחושת הכישלון במקרה הזה היא ממש ממש אפילו לא טיפטיפה נכונה או אמיתית או מוצדקת.

גוונים, אנחנו בנחלאות . גם אני מאוד ביישנית אבל זה משתפר !
וגם אני עם נטייה רצינית לויתור לעצמי, אני ההיפך מפרפקציוניסטית... בהכל .
אני אצטרך לשחרר לגבי הבלאגן אבל בלאגן מבאס אותי ועושה לי תחושה עצבנית

היום הבוס שלי התקשר והזמין אותי לבקר במקום העבודה בזמן החופשת לידה
(אני עובדת במקום ממש יפה. עבדתי? המממ) וגם אמר שחשוב לא להתקע לבד בבית...

אני קצת חוששת מהטלטלה של לחזור לירושלים-לחזור להורים-לחזור לירושלים...
נראה לי שכשאני אחזור זה יהיה כשאני אהיה ממש "מבושלת" לטוב/לרע

האמת שזה נכון שרוב הבאופניות הגיעו להכל לא מיד... וקראתי על זה הרבה בבאופן אז אני אמורה לזכור את זה
פשוט בגלל שאני בבאופן המון זמן כבר, מאיזה 2007, וקראתי על כל הנושאים האלה כבר מאז , חשבתי שיהיה לי מאד פשוט לעשות את כל הדברים האלו שאני מאמינה שהם נכונים באופן כללי.
כנראה שזה נכון באופן כללי אבל לא למה שקורה אצלי עכשיו, וזה בסדר

אוף היום היה יום מאתגר במיוחד. בדיוק 6 שבועות היום ויש קפיצת גדילה או ש... אין מספיק חלב ?
לא ברור עדיין.
הכי קשה זה שהוא כל היום ינק עם התנתקויות חוזרות מהציצי... כל דקה יונק-עוזב בעצבנות-מחפש את הפטמה בטירוף
אני קוראת לו אריה משוגע, כי ככה הוא נראה כשהוא מחפש את הפטמה
אין לי מושג ממה זה... לא גרעפס. לא כאב בטן. מדאיג אותי שזה עניין של זרימת חלב. בגלל הקשיים של ההנקה בהתחלה יש סיכוי שאין מספיק חלב
אבל זה ממש לא בטוח... במעקב של יועצת הנקה... ועדיין מרגישה שאני לא מצליחה להעביר לה את כל התמונה
הלוואי שהיא הייתה יכולה לבלות איתי 24 שעות ולראות את הכל...

ולא ישנתי כמעט בלילה וגם ביום הוא ישן במנשא ואני לא...
יש לי אישוז עם שינה... אני ממש חששתי מהקטע הזה של לא לישון והיה לי את זה עוד מזמן, אפילו בתיכון לא אהבתי לצאת עד מאוחר
ותמיד מלחיץ אותי ש"אין מספיק שעות שינה"...
אני מזכירה לעצמי שהגוף שלי חזק ובנוי לזה.

ודווקא היום הייתי רוב היום לבד חוץ מהביקור של סבא וסבתא, שהספקתי לאכול ארוחת צהריים בזכותו
וההורים שלי חזרו מאוחר וכמעט מיד הלכו לשילב לקנות דברים כי יש מבצע... ולא רציתי כלום בכלל...
<לקרוא בטון מתקטנן של ילדה קטנה>

אה ועוד לגבי המתקן דפני... בעצם מה שרציתי זה טאמי טאב
זה העניין. טוב, לא אמרתי את זה לאף אחד אז הגיוני שההורים שלי לא קנו את זה...
ומי יודע, אולי הוא דווקא לא היה אוהב אותו ?

כרגע הוא די אוהב את האמבטיות אבל מציק לי שרוב הגוף שלו תכלס מחוץ למים,
אנחנו מוזגים עליו מים מהיד ורק הטוסיק הרגליים בעיקר במים
איזה מין אמבטיה זה?
בכל מקרה הוא נהנה

ואני רוצה ערסל לתינוק. ופוף. וכדור פיזיו. ואין לי מקום לזה בדירת ה-35 מר.
וזה יקר. וראיתי בקטלוג של שילב אבל אמא שלי אמרה שלא נראה לה שזה שימושי
והם הלכו לקנות דברים שנראה להם שזה שימושי, כמו מובייל לעגלה.

אוף אני מקטרת הרבה ! אני רוצה לכתוב פה גם על הדברים הטובים. מתישהו. צריך כנראה להציף קודם את הדברים הרעים

טעות של מתחילים מאתמול - שטיפת קקי בברז מבלי שהפשלתי שרוולים

לפני הכל - מזל טוב!!!!!

ואני אתחיל דווקא מהסוף... התיאור שלך על הביקור היומיומי של הסבים שלך אצלכם מרגיש לי כמו מתנה עצומה לכל הצדדים!!!

בסופו של יום, ממרומי האידיאולוגיה, כולנו עושים את ההתאמות בנסיבות חיינו מזמנות לנו. ו בעיניי טוב שכך.

לאור כל התיאורים שלך את החוויה עם תינוקי רציתי להזכיר לך לשנן מכל הזמן: זה זמני, זה זמני, זה זמני !!

הנה לדוגמא התינוק הנוכחי שלנו, בראשית חייו נרדם רק במנשא ובתנועה. אחרי כמה חודשים התחיל להרדם בעיקר ההנקה.
חלפו עוד כמה חודשים ו הוא ממש נהנה מהרדמה בטיול בעגלה ...
ו אחרי שנה במנשאים שונים בשלל תנוחות הוא יכול לפעמים ממש להתנגד להיות נישא במנשא...

מאד מאד עוזר להוציא מהראש לפחות לשנת חייו הראשונה את כל מושגי ה"להרגיל". יש הרבה פחד שלנו שעומד מאחורי זה. פחד שמעכשו ככה זה יהיה כל החיים...
החיים ו תינוקות במיוחד כל הזמן בתנועה ו משתנים ללא הרף.

אני זוכרת כמה חיכיתי שהתינוק שלי יזחל לאחר כך ילך אבל שכחתי שעם זה מגיעה גם דעתנות וגישה למקומות שקודם היו מחוץ לתחום...

גם לי נשמע שאת אמא נהדרת לתינוק שלך !!

שתי מילים לגבי החיסונים - אם את לא סגורה על זה לא חייבים להחליט עכשו. אפשר לחכות עוד כמה שבועות ו לראות אם משהו מתבהר עבורך.

(נכתב מהטלפון תוך כדי הנקה )

היי רסיסים של אור
תודה על העידוד מאמא מנוסה ! @}
אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שזה עובר... ובאמת יש לי את הפחד שככה יהיה כל החיים
ואז אני מסתכלת על ההורים שלי שכבר סבא וסבתא ויש להם זמן פנוי וקצת מקנאה שהם כבר עברו את זה
והם מצידם מקנאים בי שיש לי תינוק כזה חמוד...
לגבי סבא וסבתא, זו אחת הסיבות שאני חושבת להמשיך פה עוד... כי זה באמת טוב להם וגם לי... ואני מעריכה את הזמן שיש לי איתם
הם גם היו מאוד נוכחים בגידול שלי כשהייתי קטנה עד גיל 6 הם היו ממש כמו עוד הורים

קצת קשה לי עם חוסר הפרטיות... במיוחד כשבן הזוג מגיע בא לי לשבת איתו לדבר
ואמא שלי בינתיים מחזיקה את הקטן אבל היא באה ועומדת לידנו ואין פרטיות!!!
או שאני עכשיו שותה תה אחרי יום קשה עם הרבה שעות לבד ואמא שלי מחזיקה אותו
ובאה עומדת לידי והוא בוכה והיא כמובן מנענעת ומרגיעה אותו, אני לא דואגת לו
אבל לא בא לי לשמוע את הבכי תוך כדי הזמן "שלי"...

ולא נעים לי לבקש, אני מרגישה שזה לא לגיטימי לבקש את זה, כאילו "תקחי אותו רחוק ממני"
ולא יודעת איך לנסח בקשה כזו

אוף כולן כותבות לי שאני אמא טובה ואני לא מרגישה ככה חלק גדול מהזמן ...

רובנו לא מספיק מאמינות שאנחנו אמהות טובות!!

היום יצא לי לשמוע ברדיו קטע משיחה עם מישהו שכתב ספר שנקרא, אני חושבת, הבית. בהתחלה שמעתי אותו מדבר על יחדים שמגיעים עם פער לימודי משמעותי לילדים אחרים בני גילם, דיבר על בתי ספר מקצועיים וכו' אבל בשורה התחתונה שלו הוא דיבר על אנשים שלא יודעים להיות הורים. בעודי תוהה למה הוא התכוון הוא דיבר מעל דברים בסיסיים כמו להצליח לדבר עם הילד שלך, להקריאמלו סיפור מספר, לשחק איתו אחת ל במשחק קופסא או משחק מחשב , להצליח לעבד איתו חוויות מ היומיום שלו... רוב הדברים שכולנו מ עושות בלי לשים לב ו פתאום מסתבר שזה לא מובן מאליו !!

היי ניחוח,

כתבו לך דברים נפלאים.

קודם כול, ריגש אותי מאוד לקרוא על הביקורים של סבא וסבתא רבא.

מהיכרותי עם התחושות שאת מתייסרת בהן לא יזיק פשוט לחזור ולכתוב מחדש את כל מה שכתבו לך, אבל אנסה בכל זאת למצוא ניסוחים חדשים, ואת תוכלי לגלול למעלה ולקרוא מחדש את הדברים הקודמים.

• את עוברת שיעור חשוב בקבלת עזרה, שהיא מועילה מאוד וכראוי את מוקירה טובה עליה, אבל היא גם קצת "חורקת" ואת צריכה להגיע לאיזונים בכוחות עצמך. זה לא קל, וסביר שקשה להגיע לאיזון המוחלט אי פעם, אבל כל מה שתלמדי יוכל להיות לך שימושי להבא. @}

• פשפושים, אמבטיות מפנקות וכו' הם אפשרויות נהדרות וחשובות. ב"ה התינוק החמוד שלך רק בן חודש וחצי, ובעז"ה תהיינה לכם עוד הרבה הזדמנויות לממש את כל אלה ועוד. @}

מתקשר במידת-מה לנקודה הראשונה: נראה לי שאפשר לתפוס את אמא מראש* בעדינות ולבקש ממנה שברגעים שבן זוגך חוזר ואתם יושבים קצת, שתיתן לכם לשבת ולשוחח. למשל, אם תדגישי את הצורך שלך ולא תדברי מפורשות על ההיתקעות שלה, זה יכול ליפול על אוזניים קשובות. _{(בהשראת עצה ש{{}}רק מה כתבה פעם בהקשר אחר.)} אותו הדבר בעניין הבכי תוך כדי הזמן "שלי" - נראה לי שאם את מבקשת מראש (ואולי מזכירה בקטנה בזמן אמת) זה מצטייר ענייני יותר.

ו... מזל טוב!

מצטרפת לנקודה השלישית של תפילה!!!

_במיוחד כשבן הזוג מגיע בא לי לשבת איתו לדבר
ואמא שלי בינתיים מחזיקה את הקטן אבל היא באה ועומדת לידנו ואין פרטיות!!!_
אולי אפשר לנצל את הזמן לסיבוב בחוץ, כשאמא שלך שומרת על הקטנצ'יק? לא חייבים להתרחק, אפשר אפילו עד קצה הרחוב וכמובן עם סלולרי פתוח כדי לחזור מיד במקרה הצורך.
את אפילו לא צריכה להגיד שזה למטרות שיחה בפרטיות אלא יכולה לתלות את זה בצורך בהתאווררות.
וככה שתי ציפורים במכה אחת, גם באמת תצאי להתאוורר קצת בחוץ (עושה פלאים למצב רוח) וגם יהיה לכם זמן לשיחה פרטית.

איזה מקסימות אתן
כיף לקרוא אתכן ומשמח לשמוע כל כך הרבה עידוד

היי תפילה,, איזה כיף שגם את כותבת לי ! תודה רבה
אני באמת קוראת שוב ושוב...
וכן השיעור בקבלת עזרה הוא גדול - גם איך לבקש וגם איך להוקיר תודה וגם איך לא להרגיש לא בנוח עם זה
לפעמים קשה לי כשאני מניקה לבקש בפעם המאה עוד משהו קטן כמו לקרב אליי את הפלאפון או להביא לי עוד כרית
או שאני לא שוטפת אחריי את הכלים ולא תמיד מכניסה למדיח אפילו
בן זוגי אמר משהו יפה שאני מנסה לזכור - שעכשיו אני עושה משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות - להניק - וזה הדבר הכי קשה
ומה זה כבר לשטוף קצת כלים ... שזה כמו שיש את מלכת הדבורים שהיא היחידה שיכולה להתרבות וכל השאר תומכות בה

לגבי אמא שלי - בגלל הקשר הלא פשוט ובגלל בעיות תקשורת אני חוששת קצת... אני ממש מתקשה להביע את עצמי איתה
ולכן באמת גוונים, כמו שאת אומרת -
באמת אמא שלי בעצמה שולחת אותי להתאוורר וכמה פעמים יצאנו ל15-20 דקות לבד עם בן זוגי או עם הקטן בעגלה
וגם כשאני הולכת לשאוב זה זמן שלי ואני סוגרת את הדלת ! או מקלחת...
אז אני קצת עושה את זה בעקיפין עכשיו...

תפילה, אני באמת מקווה שבהמשך אצליח לפשפש או לעשות אמבטיה לבד, בדרך שלי... כבר לומדת קצת:
היום אחרי צפייה בסרטוני יוטיוב ניסיתי לשטוף לו לבד את הטוסיק בכיור (לפני כן זו הייתה משימה של שני אנשים)
התאמנתי על "יבש" (כלומר פיפי ולא קקי)
זה מצחיק ומשונה שדברים כאלה בסיסיים אני בודקת ביוטיוב, ופעם אחרונה שראיתי טיפול בתינוק קטן הייתה כשאחי היה תינוק, והוא בן 22
ופעם ראשונה יצאתי איתו לסיבוב בחוץ במנשא !
לפעם הבאה - אוריד עוד שכבה מהלבוש שלו לפני המנשא. בעגלה זה הפוך, עד עכשיו היה קריר ובעגלה לטיול שמנו עליו שמיכות וכו'

אני לומדת לא להתקבע על דפוסים ולזרום עם שינויים...

אמשיך אחכ @}

טוב, הוא במנשא
לגבי דפוסים וזה שהתינוק כל הזמן משתנה - הנה, לפני שבוע בערך היו כמה ימים שהוא ישן עד 6-7, ואחכ ינק וישן עוד קצת וככה קמנו
בסביבות 9, הכנסתי אותו למנשא, אכלתי וקצת הייתי במחשב ואז סבא וסבתא מגיעים והתיישבתי להניק
ובימים האחרונים הוא כבר ממש ערני ב-7 וניסיתי בכל זאת לשכב ולהניק ולנמנם אבל הוא לא נרדם ובגלל הציפיה לישון עד 9
ממש התבאסתי וכל פעם שהוא שוב התעורר מהנקה מנומנמת כבר לא ידעתי מה לעשות
אז נראה לי שהיום הבנתי שזה כבר לא הלו"ז שלו ואז הכנסתי אותו למנשא הרבה יותר מוקדם והחלטתי לצאת לטיול קצר
בפעם הראשונה במנשא מחוץ לבית
ותכלס לא הייתי כזאת עייפה ב7 בבוקר, פשוט האכזבה שזה כבר לא לנמנם עד 9 השפיעה עליי

ואכתוב כמה דברים טובים על ההורים, אני כל ערב לפני השינה חושבת על כל הדברים הטובים אבל נראה לי חשוב לכתוב את זה
כדי לאזן את הקיטורים :

• אמא שלי מבשלת לי אוכל טעים וממש עושה מאמץ להשיג לי דברים שאני אוהבת, היום היא ניסתה להשיג לי אינג'רה ! בירושלים אני אוכלת את זה כל הזמן...
• אח שלי ממש עוזר והקטן נרגע עליו מאוד, הוא חוזר מאוחר מהעבודה ויש לנו זמן איכות בסלון. הוא גם קנה לי פעמיים שבועון "לאשה"

כי הוא יודע שאני אוהבת והיה ממש כיף שהוא חשב עליי ועל מה שיעודד אותי

• אבא שלי מאוד יעיל ותקתקן, כל מה שאני מבקשת ממנו, נגיד השעון בחדר שלי עצר - מיד הוא מחליף סוללה, ותמיד אפשר לסמוך עליו

והוא גם מחבק הרבה

• ההורים שלי שמחים לקנות לי כל דבר שנראה לי שאפילו טיפה יעזור, לי או לקטן
• אמא שלי נותנת לי הרבה מרחב להחליט ומשתדלת לא ללחוץ, נכון שהיא עדיין מתערבת אבל הרבה פחות ממה שאפשר לצפות

אה ושכחתי לכתוב שיש פה חתול מתוק בצורה בלתי רגילה והוא ממש ממש מעודד אותי... בעצם הנוכחות החמודה שלו והוא כל בוקר בא להתלטף
ויושב בסביבה כשאני מניקה ונראה ממש ממש חמוד ואני כל הזמן מסתכלת עליו ומתעודדת
הוא עדיין חושש מהתינוק ולא מבין מה זה אבל מסוקרן (חתול בית צעיר שאף פעם לא ראה ילדים ובטח שלא תינוקות)

אני לא זוכרת בדיוק כמה הייתי אצל ההורים. משהו בין 3 שבועות לחודש. ואז פשוט הרגשתי את זה שהגיע הזמן לזוז. אצלינו בעלי כן היה איתי ונסע לעבודה,זה היה לו קצת קשה. ובגלל שהוא היה איתי אז הרגשתי שהשהות קשה לו, שזה מדי אינטנסיבי בשבילו להיות אצל ההורים שלי בתוך הבית , ושחוסר הפרטיות קשה לו יותר מאשר לי. וגם דיברנו על זה, וכשחששתי לחזור הביתה הוא אמר שיהיה בסדר ושהוא יעזור לי ואנחנו נסתדר (אני לא פחדתי מבדידות בזמנו,רק מהעומס ומתינוקת צרחנית,בעיקר בלילה).
ובאמת חזרנו והסתדרנו לאט לאט. אני חושבת שאת תגיעי לזה בעצמך יום אחד, להרגשה שאת יותר רוצה לחזור הביתה מאשר מפחדת. אגב,גם עם הילד השני באתי להורים שלי, אבל הייתי משהו כמו שבוע וחצי בפעם הזו, כי אז כבר הרגיש לי יותר דחוף ללכת.

הרשימה שלך נשמעת לי ממש נחמדה.
בכלל,הנימה שבה את כותבת רכה כל כך, גם כשאת כותבת על התערבות, זה נשמע מאוד עוטף. גם הסיפור על הסבים וגם על אחיך נשמע לי כל כך נעים, התינוק מחבר את כולם ככה בנעימות,באהבה רכה כזו.
לגבי הפרטיות- יש סיכוי להכנס לחדר אפילו לקרוא איזה ספר או משהו? האם גם אז יבואו לעמוד לידך? ולדבר עם בעלך בחדר?

איזה עשיר התינוק שלך שיש לו כל-כך הרבה ידיים אוהבות המחזיקות, נושאות ו תומכות בו ובאמא שלו

רסיסים את צודקת ! @}
ואורי, זה באמת מיוחד, ולא חשבתי על זה ככה שהתינוק הכניס הרבה שינויים טובים ורכות למשפחה
כיף לך שבעלך היה איתך, זה בטח היה יותר מאתגר ואינטנסיבי אבל לפחות הייתם ביחד...
מעודד לשמוע שהסתדרתם בבית !

לגבי הפרטיות - אני כן נכנסת לחדר ולא יכנסו לדבר איתי, מה שכן, העמדת החתלה היא בחדר שלי ועוד הרבה דברים של התינוק.
כשאני נכנסת עם בן זוגי לחדר אז לא נכנסים...
אני פשוט צריכה להפנים שאמא שלי מאוד אוהבת לדבר
ואם אנחנו יושבים במטבח רק שנינו אז לא להתייחס לזה כזמן פרטי ואז להתבאס כשהיא מתערבת בשיחה
הפרטיות תהיה בחדר, במקלחת ובטיולים בחוץ וגם מאוחר בלילה כשההורים ישנים.
פשוט לשנות ציפיות...

היום יצאתי איתו שוב לטיול, הפעם בעגלה
רצפת האגן שלי עדיין מרגישה לי חלשה ואני רוצה להיות מסוגלת לטייל איתו בעגלה ולא רק במנשא, וגם חם ממש.
בכמה ניסיונות האחרונים לטייל בעגלה הוא בכה
ובן זוגי שיצא איתו עם העגלה כשישנתי פשוט הלך איתו ביד אחת והעגלה ביד שנייה, אבל זה כבד מדי בשבילי.
אז היום הוא בכה בהתחלה וכבר רציתי להסתובב ולחזור, אבל הרמתי אותו קצת והוא נרגע
והחזרתי אותו, הוא שוב בכה והתחלתי ללכת לכיוון הבית
והוא שוב נרגע ואז ככה כמה פעמים ובסוף היה רגוע בעגלה וחזרנו בטון חיובי
הראיתי לו עלים ירוקים

וחזרנו בטון חיובי

לא חייבים ממש לטייל, אפשר סתם לצאת החוצה ולשבת על ספסל, שניכם צריכים אויר צח אבל לא מחייב טיול והליכה מעייפת

אורי - כן, יצאתי ממש רק לרחוב למטה כזה... לא יותר מ-5 דקות מהבית. טיול זו מילה קצת גדולה

הוא עלה יפה במשקל בשבוע האחרון ! אני שמחה... זה כולל בקבוק מטרנה/שאוב אחד ליום.
מצד שני אני גם מודאגת כי בהרבה הנקות הוא כל הזמן מתנתק ומושך אחורה ואז מיד רוצה שוב את הפטמה
וזה כואב ומציק ומעייף... וגורם לי לחשוש שאולי הזרם לא מספיק מהיר בשבילו
הוא גם בועט תוך כדי...
אתמול חשבתי גם שזה קשור לפשפוש וניסיתי להחזיק אותו מעל הפח חיתולים בחדר שלי אבל הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו
זה מוביל אותי לזה שאני צריכה אולי איזה קערה או דלי נוח כדי להתחיל לנסות בקטנה.
לא נוח לי לשתף את אמא שלי בזה שאני רוצה לנסות לפשפש אותו... (אם היא תשאל למה אני צריכה דלי)
היא בטח תגיד שזה שטויות ולמה לטרוח
(למרות שהיא מספרת שמגיל 6 חודשים היא הייתה לוקחת אותי לסיר, בשיטת הקשב של בריה"מ)
והנה עכשיו היא ראתה שהוא שוב במנשא ישן
ואמרה שחבל, שאני עושה טעות גדולה שאני מרגילה אותו
ושהוא צריך ללמוד להיות בעגלה אחרת יהיה לי קשה נורא בירושלים
ושהוא צריך מרחב להתמתח
ואין לי כרגע חשק להסביר לה שזה בריא לו להיות במנשא...
ואני יודעת שיהיה לי קשה בירושלים, בלי קשר לעגלה או למנשא...
היום באמת הוא ישן 10 דק בעגלה וזה היה מאוד נוח אבל כשהוא התעורר ונמאס לו אז הוצאתי אותו

יש טרמפולינה רוטטת שההורים קנו והם ממש רוצים שבן זוגי יביא אותה מירושלים כדי שיהיה אפשר להניח אותו שם
והם נורא מתלהבים מהרעיון
אתמול אח שלי אמר לי - למה שכל הזמן מישהו יחזיק אותו, בשביל זה יש את הטרמפולינה,
מה הבעיה? מה תעשי כשלא יהיה בסביבה עוד מישהו להחזיק אותו ?
אז אמרתי לו שכל עוד יש הרבה אנשים בסביבה, עדיף שיהיה במגע אנושי ולא בתוך מכשיר מתנועע...
והוא ממש אוהב להחזיק את הקטן ! הוא בעצמו מלא פעמים מבקש להחזיק אותו. אז מה הקטע ?

קשה לי עם זה שקנו כל כך הרבה ציוד שהוא בכלל לא מה שרציתי (ולא ביקשתי!)
ומנסים לכוון אותי להשתמש בו כאילו שזה מובן מאליו.
כאילו יש כבר מסלול מוכן ונוח ואני רק צריכה ללכת בו. וזו לא הדרך שלי.
וכדי לעשות משהו אחר אז צריך התארגנות אחרת וציוד אחר (למשל ערסל או חיתולים רב פעמיים או טאמי טאב)
ואני מרגישה כזה "לא נעים" וכפויית טובה שהנה, ההורים קנו והשתדלו והתאמצו והביאו את הדברים הכי טובים שיש ואני לא אשתמש בזה..
ושהם יעלבו. ושהחפצים יעלבו. ואני לא רוצה לפגוע באף אחד.

אבל אני רוצה ללכת בדרך שלי. ועד עכשיו די הצלחתי לעשות את זה,
המון דברים בחיים שלי הם למורת רוחם ואת חלקם הם דווקא למדו לכבד.
אבל פתאום העצמאות שלי כאילו התכווצה וחזרתי אחורה, לתקופה שעדיין גרתי בבית...
כי הרבה יותר קל לחיות בדרך שלי רחוק וללא תלות בהם.
יותר קשה ממש להלחם ולשכנע על כל דבר שאני עושה שהוא לא לרוחם.

נראה לי שזה הכיוון שבסופו של דבר ידחוף אותי לחזור לירושלים.

הכל לטובה

שזה כמו שיש את מלכת הדבורים שהיא היחידה שיכולה להתרבות וכל השאר תומכות בה



מצד שני אני גם מודאגת כי בהרבה הנקות הוא כל הזמן מתנתק ומושך אחורה ואז מיד רוצה שוב את הפטמה
אולי גרעפץ???

שאולי הזרם לא מספיק מהיר בשבילו
אם זאת הבעיה, את יכולה לנסות לסחוט חלב תוך כדי שהוא יונק, לעזור לו בהתחלה, עד שרפלקס השחרור יתעורר.

אולי גרעפץ???
זהו, זה לא גרפס, לפעמים זה כן. אבל כשהוא עושה את זה אז זה לא זה...
אני סוחטת תוך כדי וזה אכן עוזר , זה מה שמדאיג אותי, שאין לי מספיק...
זה גם באמת קורה יותר כשהציצי מרגיש ריק.

אני חייבת לציין שאחרי שגדלתי על סיפורים איך לאמא שלי לא היה מספיק חלב והייתי רעבה עד שהיא החליטה להפסיק עם הניסיונות הנקה
בגיל 3 חודשים, אני ממש גאה בגוף שלי שמצליח לייצר חלב ושאני מצליחה להניק
גם אם זה לא יסתדר בסוף או שאני אצטרך להמשיך עם התוספים
אני ממש ממש ממש שמחה שהצלחתי להניק !
ובכלל שהצלחתי להיות בהריון וללדת, אני ממש מעריכה את הגוף שלי על זה!
@}

תודה לכל מי שקוראת ~~~ זה משמח !!! ועוזר לי לכתוב פה

אני סוחטת תוך כדי וזה אכן עוזר , זה מה שמדאיג אותי, שאין לי מספיק...
אבל אם את סוחטת וזה עוזר - כנראה שיש מספיק, שהרי אחרת לא היה לך מה לסחוט, לא?
אולי זה רק רצון שלו שהקצב המהיר יגיע מיד, ובינתיים את יכולה לעזור לו, עד שיגדל קצת וילמד להתאזר בסבלנות ו/ או להגביר בעצמו את הקצב מוקדם יותר.
הוא עולה במשקל כמצופה?

הוא עולה במשקל כמצופה?
כן, אבל בהתחלה עם הקשיי הנקה הייתה לו קצת ירידה במשקל (אחרי השחרור מהבי"ח)
ועכשיו אנחנו במעקב+תוספת בקבוק פעם ביום אז אני עוד לא בטוחה במאה אחוז שהוא עולה טוב.
גם קשה לי לדעת האם העלייה במשקל היא בזכות ההנקה או שאם לא היה את הבקבוק היומי הוא היה עולה הרבה פחות טוב.
בשבוע האחרון עלה 40 גרם ליום שזה הרבה.
וגם הוא עושה קקי רק מיד אחרי שהוא מקבל בקבוק עם מנה גדולה.

• עכשיו סבא שלי הצליח להרגיע אותו אחרי שהוא לא הצליח לינוק כנראה מכאבי גזים, אני אלך לקחת אותו ואנסה שוב להניק

מעניין שהוא נרגע יותר בידיים גבריות !

גדלתי על סיפורים איך לאמא שלי לא היה מספיק חלב
כולנו
בדור ההוא משום מה לא היה חלב לכ---ל האמהות
אבל זו רק מן תחושה כזו כי הם לא הכירו ולא היה מי שידריך אותן. ואני חושבת שגיל 3 חודשים זה בערך הגיל שהרגשתי שהשד ריק יותר כי כבר לא היה הגודש הזה של ההתחלה לקראת כל הנקה. וזה באמת גורם לחשוב שאולי אין.
רק ממש אל תחשבי שבגלל שלאמא שלך לא היה חלב זה משהו גנטי וגם לך לא יהיה בגלל זה. להוסיף בקבוק ביום זה נראה לי יפה מאוד. והתינוקות שלי לא תמיד היו רגועים בהנקה וזה לא היה קשור בהכרח לכמות החלב. אז יש עוד אפשרויות. ותמשיכי לעקוב. (לפעמים זה דוקא עודף חלב-פרץ גדול מדי בהתחלה. תשימי לב)

וגם הוא עושה קקי רק מיד אחרי שהוא מקבל בקבוק עם מנה גדולה.
את יודעת שתינוקות שרק יונקים לא תמיד עושים קקי? זה דבר ידוע ותקין. אצלי היא היתה עושה פעם בשבוע כשרק ינקה. ואלא שאוכלים תמ"ל עושים הרבה יותר, אז יכול להיות שרק אחרי בקבוק הוא צריך לעשות קקי.



מעניין שהוא נרגע יותר בידיים גבריות !

כן, יש משהו בזה. לי היו תקופות שהילדים נרגעו רק על הכתף של אבא (חבל רק שהוא לא היה רוב היום..)

בדור ההוא משום מה לא היה חלב לכ---ל האמהות
כן, זה ממש עצוב, היום קראתי בספר של ד"ר ספוק וזה פשוט הזוי השטויות שכתובות שם על הנקה
לא חשבתי שזה גנטי החוסר בחלב כי ידעתי שפעם פחות ידעו על הנקה אבל בכל זאת היה לי חשש כזה
אני עדיין לא במאה אחוז בטוחה שהכמות בסדר. לא נראה לי שיש לי עודף חלב, נגיד שפריצים של חלב אף פעם אין לי (ראיתי קצת בשאיבה וזהו)

את יודעת שתינוקות שרק יונקים לא תמיד עושים קקי?
כן, אבל בכל המקורות אומרים שזה נורמלי שלא יעשו כל יום-יומיים אם זה אחרי גיל חודשיים, והוא עדיין לא, וזה ככה כבר כמה שבועות

כן, יש משהו בזה. לי היו תקופות שהילדים נרגעו רק על הכתף של אבא (חבל רק שהוא לא היה רוב היום..)
אז מה עשית ? איך העברת את היום ?
אני מרגישה שאין לי מושג איך באמת נראה יום של אמא עם תינוק בבית...

וואי, סליחה שבאתי רק עכשיו. כולנו היינו חולים השבוע, היה שבוע פשוט נורא ואף איום.


_אתמול אח שלי אמר לי - למה שכל הזמן מישהו יחזיק אותו, בשביל זה יש את הטרמפולינה,
מה הבעיה? מה תעשי כשלא יהיה בסביבה עוד מישהו להחזיק אותו ?
אז אמרתי לו שכל עוד יש הרבה אנשים בסביבה, עדיף שיהיה במגע אנושי ולא בתוך מכשיר מתנועע...
והוא ממש אוהב להחזיק את הקטן ! הוא בעצמו מלא פעמים מבקש להחזיק אותו. אז מה הקטע ?_

בירושלים הוא יהיה עלייך במנשא ולפעמים על שמיכה על הרצפה ולפעמים בטרמפולינה. הוא גם יגדל, הטירוף הזה של ההתחלה יעבור, את לא תאמיני... אני לא האמנתי. והשגרה שלך איתו תשתנה כל כך.
אני עם עלמה הייתי בהתחלה רק בבית ואז התחלנו להסתובב כי היא הייתה הרבה יותר רגועה בחוץ וגם אני והיה לנו מאוד כיף.
אני נשארתי בבית אבל כל יום מישהו בא. אני חושבת שנשארתי לבד רק כשהיא הייתה בת חודשיים וחצי. אבל אני כבר לא זוכרת! את לא תאמיני כמה לא זוכרים, אני לא האמנתי...

את נשמעת כל כך חיובית ומתוקה. אני כבר הייתי יורקת אש בטח. אבל את כל כך עדינה ורכה ורואה את הטוב, איזה כיף לבן שלך!

אה, ועוד משהו. כשאני כתבתי נואשת כי עלמה לא הפסיקה לבכות לרגע גוונים כתבה לי שהיא אמרה לעצמה ממש בקול שזה יעבור. וזה מה שעשיתי וזה עזר. כי זה באמת עובר. בצורה שפשוט מפוצצת ת'מוח, זה לא יאמן.
ורקמה אמרה לי לקבל את המצב כמו שהוא, גם זה עזר.

בכל מקרה זאת בועה בזמן, היא לא תחזור, לטוב ולרע. אני לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת להתחלה הקשה, ממש לא. אבל יש משהו קסום בלראות איך משפחה מתאחדת ופורחת לכבוד תינוק חדש.
אני מרגישה כאילו זאת עוד מתנה שקיבלתי יחד עם עלמה. פתאום נהרות של אהבה זרמו לכיוון שתינו (גם של עצות מרגיזות, אבל מילא).

וואי מיכל, כיף שבאת ! תרגישו טוב כולכם
<נראה לי זה הזמן לספר שאני קוראת שקטה של הבלוג יאללה בוא ממש מההתחלה...
אבל לא ידעתי מה לכתוב לך.. וקיבלתי ממך השראה!
וממש ממש שמחתי בשבילך כשנכנסת להריון וילדת!>

אני אשתמש בטיפ שלך להגיד לעצמי בקול רם זה יעבור (אני גם אומרת לו כשהוא בוכה מכאב בטן)

בירושלים אני מקווה שגם כל יום/כמה ימים חברה תבוא לבקר ואני אתחיל לצאת, לשוק, ולגן משחקים ולטייל קצת במקומות יפים
ואאזור אומץ לנסוע באוטובוס עם מנשא/עגלה...

ולגבי זה שהקשיים ההתחלתיים עוברים, זה מאד מעודד.
ואני שמחה שזה משתפר אצלך !!! ומקווה שרק יהיה לכן כיף יותר ויותר ביחד

---

את נשמעת כל כך חיובית ומתוקה. אני כבר הייתי יורקת אש בטח. אבל את כל כך עדינה ורכה ורואה את הטוב, איזה כיף לבן שלך!

תודה מעניין שכל מי שמכיר אותי אומר שאני עדינה ורגועה, אני באמת עדינה אבל אני בהחלט גם יורקת אש הרבה פעמים

ובנושא קצת אחר, בערך,
אם יש משפט שאני ממש ממש ממש לא יכולה לשמוע זה "ילדים קטנים-צרות קטנות, ילדים גדולים-צרות גדולות"
זה כל כך מדכא לשמוע את זה בשיא הקושי... מילא היו אומרים שהבעיות משתנות, מילא...
אבל זה משפט שתכלס אומר שרק יילך ויעשה קשה וגרוע יותר
איך אפשר להגיד את זה לאמא טריה שמרגישה בתהום של קושי ?
אמרתי משהו על זה לאח שלי והוא אמר שאין שום בעיה במשפט הזה אם רואים את זה כאתגר.
הוא בכלל בחור שאפתן שאוהב אתגרים ועבודה קשה
ואני לא
אני אוהבת שקל. ומרגישה קצת עצלנית ואשמה עם זה... אבל ככה אני. לא אוהבת אתגרים, די, זה לא בשבילי.
אולי רק סודוקו, או איזה תבשיל מיוחד.
הנה, למדתי להכין אינג'רה
from scratch
אתגרים שאני בחרתי ויכולה להפסיק בכל רגע.
עכשיו זה לא ככה בהורות...

מרגישה במלכוד...
אמא שלי מציקה לי ממש עם זה שזה לא בסדר שהוא לא ישן בעגלה
שהוא כל הזמן רוצה להיות על הידיים גם כשלא "צריך" (כלומר כשאין לו גזים אלא "סתם משעמם לו")
עכשיו היא ואבא שלי יצאו איתו לטייל בעגלה
אני כל כך עייפה שהסכמתי לזה, הוא בטוח נרגע בחוץ אבל הוא יצא בוכה...
אחרי שהנקתי אותו כל היום כמעט בלי הפסקה והפטמות שלי עייפות !
זה עושה לי חשק לחזור לירושלים ולעשות שם מה שאני רוצה אבל... איך ?
נכון שכולן מסתדרות אבל אני לא יודעת... אני מפחדת שאני לא אסתדר, שאני אכנס לדיכאון...
שאני אכעס על הקטן ולא יהיה לי איך להוציא את זה, לא יהיה לי איך לנוח ממנו
עכשיו כשכבר אין לי כח יש מי שיחזיק אותו...
אבל קשה לי עם ההתעקשות על העגלה ,
"שיבכה קצת, אל תרגילי אותו שאת באה על כל פיפס"
"הוא צריך ללמוד לשכב בעגלה"
"הוא צריך ליישר את הגב ולא להיות כל הזמן עלייך מכורבל"
זה נכון אגב הקטע עם הלהתיישר? בחיים לא שמעתי על זה וזה לא נשמע לי הגיוני
הרי תינוקות בשבטים שכל הזמן במנשא לא שוכבים על האדמה...
בכל אופן הוא שוכב על הגב כל הלילה בין ההנקות.

עכשיו כשהוא יונק ממש בלי הפסקה ואני לא יכולה יותר אני מכניסה אותו למנשא והוא מיד נרדם ואני לא בטוחה שזה נכון לעשות
מצד שני אם הוא היה רעב הוא לא היה נרדם אלא בוכה במנשא?

אני צריכה עידוד שהפטמות שלי בנויות לזה ולא ינזקו מכל ההנקה הזו. הוא תופס הרבה יותר טוב ואין לי פצעים יותר תודה לאל
אבל עדיין איכשהו מרגיש לי לא מושלם. והפטמה יוצאת מעוכה לפעמים...

_זה עושה לי חשק לחזור לירושלים ולעשות שם מה שאני רוצה אבל... איך ?
נכון שכולן מסתדרות אבל אני לא יודעת... אני מפחדת שאני לא אסתדר, שאני אכנס לדיכאון..._

אולי תעשי ניסוי? הרי ההורים שלך תמיד ישמחו לקבל אותך בחזרה.

את יכולה להגיד להורים שלך שמיטב המומחים מסכימים היום על כך שתינוק בגיל הזה בוכה כי הוא צריך משהו. אין פה פינוק או שעמום. את יכולה להוסיף איזה שם של פרופסור או מישהו שהם סומכים עליו.
אני עסקתי די הרבה ביצירת אסמכתאות מזויפות בחופשת לידה שלי, ועדיין.

אולי תעשי ניסוי? הרי ההורים שלך תמיד ישמחו לקבל אותך בחזרה.
אני גם בעד. אפילו שהמעברים קשים. יכול להיות שתופתעי לטובה. ותמיד, בכל רגע נתון יש לך את רשת הבטחון, את יכולה לחזור (בלי להרגיש כשלון!!)

אין דבר כזה הרגלים בגיל הזה, או להרגיל אותו. יגידו לך אפילו (רוב) האחיות בטיפת חלב. בגיל הזה יש צרכים שצריכים להתמלא. זו באמת תפיסה שהיא לב המיינסטרים היום.
תוכלי למצוא באינטרנט אסמכתאות בקלות (למרות שגם להמציא זה טוב ולגיטימי בשלב זה )
אם יהיה לי זמן מאוחר יותר אשתדל לחפש משהו מרשים ולקשר לכאן.

חזקי ואמצי, נשמע לא פשוט כל ההתערבויות האלו.

אולי תעשי ניסוי?
אפילו אפשר להגדיר מראש, שנוסעים הביתה לשבת/ לסופשבוע וחוזרים להורים ביום ראשון.
ואחר כך תחליטי מה הלאה.


אבל עדיין איכשהו מרגיש לי לא מושלם. והפטמה יוצאת מעוכה לפעמים...
אופס, גם שלי... <מיניקה ברגע זה את בתי השישית שכבר בת מעל שנה, כך שכנראה שזה סביר, אבל אולי מבינות ממני תאמרנה משהו מועיל יותר.>

תודה לכן.. אתן מעודדות אותי ממש
יום קשה נורא
בעיקר פסיכולוגית ופטמתית
תפילה, מרגיע אותי מה שאת אומרת !!!

איך ממציאים פרופסור ?

אני אחפש אולי במרחבי האינטרנט הרוסי.
אמא שלי קראה ברוסית על הנקה והשתכנעה לגבי הנקה לפי דרישה, אז יש תקווה...

אני אחשוב על לחזור... היום התעצבנתי וממש התחלתי לחשוב שזהו, די.
עכשיו דיברתי עם בן הזוג, הוא אופטימי ומעודד אותי לחזור
ומצד שני לא לוחץ...
מזל שיש לי את התמיכה שלו, כל היום חיכיתי להזדמנות לדבר איתו בפרטיות כשאין מסביב אנשים

אני מתלבטת אם יש טעם לחכות עם החזרה עד שאתחזק עוד יותר, או שתעבור התקופה שכביכול הכי קשה של ה-3 חודשים
(אבל אי אפשר לדעת אם באמת אז יפסיקו כאבי הגזים..)

חושבת אולי להתקשר לאיילת-מטוטלת לגבי הכאבי בטן שלו... הוא מתעורר כל בוקר בסביבות 6 וצורח מיד
(בדרך כלל הוא מתעורר לאט לאט ולא בוכה אלא אם כן לוקח לי יותר מדי זמן להתארגן להנקה)
והוא כזה מסכנון אבל אחר כך זה עובר ואני גם מזכירה לו שזה יעבור לו והוא ירגיש טוב ממש עוד מעט
הלוואי שגם אני!

הלוואי שגם אני!
ניחוח, בטוח תרגישי טוב ממש עוד מעט, וכנראה שמתישהו אחר כך תרגישי לא משהו, ואחרי זה תהיי מאושרת וגאה, ואחר כך עייפה ומבולבלת, ויותר מזה - קרוב לוודאי שהרבה פעמים תרגישי את כל התחושות הסותרות האלה בו"ז.
נראה שזה חלק בלתי נפרד מהיותך אמא .
WELCOME TO THE CLUB

מישהי בעבודה שלי אמרה לי בשבועות הראשונים, אתה תראה, כל שבוע יהיה יותר קל.
וזה אכן היה ככה בהתחלה. ואני נאחזתי במה שהיא נתנה לי והזכרתי את זה גם למיכל ושאלתי אותה שוב ושוב, אבל השבוע קל יותר מבשבוע שעבר, נכון?
ובכל זאת, נאלצנו לוותר בכל כך הרבה דברים. ההנקה כשלה למרות חמש יועצות הנקה והתגייסות כללית ומלחמה שערה,
והפישפוש מזדמן, בבוקר כשקמים אני לוקח אותה והיא כמעט כל יום עושה קקי בכיור, אבל זהו בערך.
עם הטאמי טאב לא היה קליק, וזה קצת חבל. בכלל רשימת הקניות הבאופניות שלנו לא מרשימה.

ולי תיאור ההתנתקויות מזכיר איך עלמה התנתקה מהבקבוקים וחזרה והתחברה ואיך היא נרדמה רק עלינו ואיך רצתה המון המון להיות מצב מאונך,
ואנחנו קפצנו על כדור הפיזיו עד צאת הנשמה והרגעות התינוקת. הייתי מקפל אותה הדוק הדוק בתנוחת עובר וקופץ וקופץ וקופץ והמון ששששש
והמון שירים ותפיחות חזקות והיא היתה נרדעת ונרדמת או שלא.
וההתנתקויות מהבקבוק בסוף התבררו כחלק מריפלוקס סמוי, שמיכל חשדה בו מהתחלה כמעט ואני שמרתי על סקפטיות כמו חמור.

וההתעקשות של האמהות (גם שלי) על זה שהתינוקת צריכה להרדם במיטה שלה ולא יקרה לה כלום אם תבכה קצת וכל זה,
הן מאמינות בזה, אבל ככה הן עשו איתנו ואת, בהתעקשות שלך להענות לכל בכי, מציבה לה אלטרנטיבה מאוד מתמסרת.
פחות קל לך. הרי שכתינוקת שלי בוכה אני נזעק אליה ולא נרגע עד שהיא נרגעת, אלא אם היא בידיים שלי. וזה אינסטינקטיבי לגמרי. אפילו אם היא בידיים של מיכל. (סליחה סליחה)
אז היא צריכה היתה להתגבר על האינסטינקט הזה כי לימדו אותה שהוא לא טוב, ואת הולכת איתו בלי לחשוב פעמים.
אולי היא חייבת לשכנע אותך שהיא צודקת והיא היתה אמא טובה.

מנסיוני, שאיננו סטטיסטיקה כלל וכלל, כשהתינוקת שלנו גדלה קצת, והריפלוקס שלה טופל ואז עבר, היא סבלה פחות, היה לה קל יותר להרדם והיום היא נרדמת גם בעגלה.
אפילו במיטה לפעמים. ולפעמים עדיין המנשא פשוט הכרחי. אבל אין מה להשוות למצב בהתחלה, בשלוש החודשים הראשונים.
לדעתי הוא ילמד לשכב בעגלה כשיהיה לו טוב לשכב שם (תנסי בשלושים מעלות, אם זה ריפלוקס באמת, זה עשוי לעזור).
אני לא יכול שלא לבוא על כל פיפס, אלא אם אני ממש מחוסל ומיכל ממש פה. ולדעתי תינוקות בגיל הזה לא בוכים סתם. ואמא עוזרת להרגע.
בכלל, מגע, תנועה, זה מרגיע. זה לא לבד. יש תאוריה שבשלושת החודשים הראשונים, התינוק הוא בעצם עובר מחוץ לרחם.
מיכל מצאה את זה בזמנו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4231770,00.html

בכל המנשאים מדברים על לא ליישר את הגב. למיטב ידיעתי אין בעיית ישור. צריך אבל להניח גם על הבטן, שיתפתח הכיפוף לצד השני

אם את ממש דואגת לגבי ההאכלות, את יכולה לקנות משקל דיגיטלי לתינוקות ולשקול לפני ואחרי ההנקה. אחת מיועצות ההנקה שלנו עשתה את הטריק הזה פעם, וזה ממש מרגיע, לראות את 40 הגרם עולים.
ועוד דבר. רוב הזמן דאגנו שהיא לא אוכלת מספיק. היא תמיד תמיד אכלה מעט מידי, ובכל זאת שמנמנה באופן חשוד ומתוק.
פרופסור מיימוני, שם דבר בענייני ריפלוקס וקטנטנים הרגיע אותנו ואמר לנו להתעלם מהנוסחאות ושהכל בסדר ושנסתכל על העליה במשקל שהיא סבבה וזהו.

וזה נהיה יותר קל וזה מתיש ושוחק וקשה בטירוף ונפלא.
בהצלחה מכל הלב.

_בהצלחה מכל הלב.
(סליחה על הההגה, נשארו חמש שעות שינה כי אני כותב לאט אז ביי)_
תודה רבה, שחף בז ! אני מעריכה את זה מאוד, באמת !
אתם כאלו הורים מקסימים וטובים והאמת שזו השראה בשבילי !

_ובכל זאת, נאלצנו לוותר בכל כך הרבה דברים. ההנקה כשלה למרות חמש יועצות הנקה והתגייסות כללית ומלחמה שערה,
והפישפוש מזדמן, בבוקר כשקמים אני לוקח אותה והיא כמעט כל יום עושה קקי בכיור, אבל זהו בערך.
עם הטאמי טאב לא היה קליק, וזה קצת חבל. בכלל רשימת הקניות הבאופניות שלנו לא מרשימה._
קקי בכיור זה ממש מעולה, נראה לי שזה כבר שווה את זה
וואו, חמש יועצות הנקה, אני ממש מבינה כמה ההנקה הייתה חשובה ! באמת שעשיתם הכל ואני מתארת לעצמי כמה קשה היה לוותר (גם קראתי בבלוג)
והעיקר שהקטנה מעלה במשקל ומגדלת סנטרים

_אז היא צריכה היתה להתגבר על האינסטינקט הזה כי לימדו אותה שהוא לא טוב, ואת הולכת איתו בלי לחשוב פעמים.
אולי היא חייבת לשכנע אותך שהיא צודקת והיא היתה אמא טובה._
אני לא יודעת מה היה האינסטינקט שלי אם לא היו מאחורי שנים של קריאה בבאופן...
אולי גם אני לא הייתי ניגשת אליו ונותנת לו קצת לבכות
(אני מנסה לדמיין את זה ולא כל כך מצליחה... לא יודעת)
האמת ששכחתי מהעניין הזה של הצורך של ההורים שלנו להוכיח לנו שהם היו הורים טובים. ידעתי על זה אבל עכשיו זה פרח מזכרוני
וזה בטוח משחק פה תפקיד.
תודה על המאמר, אני אנסה את השיטות משם. מעניין שגם שם כתוב שגברים מרגיעים את התינוקות יותר
נראה לי יש דף על השיטה הזו בבאופן (כמובן)
הנה חמשת ה Sים להרגעת תינוקות

אני מקווה שכל שבוע יהיה יותר קל. במובנים מסויימים באמת יותר קל, ובמיוחד כשאני משווה לימים הראשונים הנוראיים אחרי שחזרנו מהבית חולים

אני אבדוק את העניין של הרפלוקס. זה כזה מסובך, יש כל כך הרבה אפשרויות למה יכול להציק לו,
עברתי אתמול על הדף הזה
http://kellymom.com/bf/concerns/child/f ... e-nursing/
יש שם הרבה הצעות ואפשרויות , אני שמה את זה פה למקרה שזה יעזור למישהי
אגב יש לנו משקל של יד שרה ואנחנו שוקלים פעם בשבוע , וכשהיועצת הנקה הייתה פה באמת שקלנו לפני ואחרי הנקה והייתה עליה של 30 גרם
אולי אני אנסה עם המשקל הזה גם (הוא מכני אבל אמור להיות מדוייק)

תפילה,
_ניחוח, בטוח תרגישי טוב ממש עוד מעט, וכנראה שמתישהו אחר כך תרגישי לא משהו, ואחרי זה תהיי מאושרת וגאה, ואחר כך עייפה ומבולבלת, ויותר מזה - קרוב לוודאי שהרבה פעמים תרגישי את כל התחושות הסותרות האלה בו"ז.
נראה שזה חלק בלתי נפרד מהיותך אמא .
_WELCOME TO THE CLUB
תודה , אני חושבת
האמת שאני תמיד מרגישה תחושות סותרות, כמובן, כמו כל אישה, ושינויי מצב רוח, ועכשיו באמהות זה פשוט כל כך חזק יותר
@}

שחף אתה אבא נדיר
כתבת יפה ומעודד
הרי שכתינוקת שלי בוכה אני נזעק אליה ולא נרגע עד שהיא נרגעת, אלא אם היא בידיים שלי. וזה אינסטינקטיבי לגמרי. אפילו אם היא בידיים של מיכל. (סליחה סליחה)
תבורך. צחקתי:-)
אצלנו ברגע שתינוק קטנטן בוכה אין לבעלי מושג מה לעשות והוא רק רוצה להעביר לידים שלי. שם הכי בטוח בעיניו.

ניחוח
יש דף התפתחות תינוק במנשא (נדמה לי) תמרוש רוש המחכמה כתבה על זה. שתינוק מתפתח גם בידים כי הוא עדיין חייב לפעול נגד כוח הכובד
(ובנימה אישית-הילדה שלי גדלה בידים ובמנשא ועכשיו היא מפותחת יופי. לקח לה טיפה יותר זמן לזחול, אבל אחר כך הכל רץ)

ותפילה כרגיל לצטט אותך

אורי, תודה !
אני זוכרת משהו כזה על ההתפתחות של השרירים בנשיאה, מצאתי עכשיו כמה מאמרים על זה באינטרנט...

מישהי יכולה לכתוב לי איך נראה היום שלה עם תינוק "בידיים ובמנשא" ? או להפנות אותי לדף מתאים.
מה עושים כשחייבים להניח את התינוק, לכמה דקות או יותר בשביל משהו ?

הנה עכשיו אמא שלי אמרה לי שאני צריכה להציב לו גבולות כבר מעכשיו, כי היא מכירה מישהי בעבודה שהבן שלה בן שנתיים והיא גם כל הזמן
נתנה לו הכל ועכשיו הוא "מתעלל" בה

וזה מדהים כמה שאמא שלי אוהבת את הנכד, זה פשוט לא מסתדר ביחד...
גם היא לא מסוגלת לתת לו לבכות המון, כשהוא בכה בעגלה היא הרימה אותו, הרגיעה, והחזירה
בעצם מה שגם אני עשיתי
פשוט הגישה שלה היא שזה לא נורא אם הוא יבכה כמה דקות

ומצד שני כשהכנסתי אותו למנשא בפעמים הראשונות הוא בכה מאוד תוך כדי ההכנסה ואז נרגע
אז מה ההבדל בעצם ?
אולי זו צביעות מצידי, כי כאילו עגלה פחות "נכונה" ממנשא?

תראי, מבחינתי המנשא לפני הכל הוא בשבילי. אני מתחרפנת מלהחזיק תינוק בידיים. זה כבד לי, זה כואב לי וזה בעיקר מנטרל אותי. חוצמזה, יש לי צורך עצום להרגיש את התינוק שלי צמוד אליי. חלק מהתינוקות שלי שנולדו עם צהבת מוקדמת נאלצו להיות הרחק ממני בטיפול אור בימי חייהם הראשונים ו הריחוק הזה היה לי ממש טראומתי בגוף.

נשיאת תינוק צמוד אליי נותנת מענה לצרכים שלי ובתחושת העומק שלי גם לצרכים שלו. מכיוון נוסף היא מרפאה איזה חסך שאני נושאת מהתינוקות שלי.

אני חושבת שתינוקות נישאים מתפתחים מעולה ואם כבר יש משהו לא בריא זה להניח תינוק על הגב על משטח קשה.

איך היה היומיום שלי??
בגיל הממש צעיר המון שעות מנשא. הרבה בתנוחות צפרדע. בלילה, אחרי שנרדם במנשא הועבר למיטה המורחבת שלנו. במהלך היום, יכולתי לנסות להעביר מהמנשא לשינה בעגלה/מיטה. אצלי אני מניחה רק על הבטן. עם הזמן, זה הולך ונפתח, התינוק גדל, יושב קצת ב טרמפולינה, משחק קצת על השטיח אבל המנשא תמיד שם. אצלנו רוב הילדים בחודשי החיים הראשונים שלהם נרדמו רק במנשא ולא בהנקה. אחר כך נניח סביב חצי שנה בערך, התחיל יותר לשבת בעגלה וה מנשא כל הזמן זמין למקרה שמיצה את הישיבה הזו...

בילד הראשון קנינו את המנשא עוד לפני הלידה.
עם השלישי אני ממש זוכרת שהוא היה תינוק מהסוג שברגע שמורידים אותו מהמנשא הוא היה מתעורר ובוכה. ממש תהיתי איך הוא יתחיל לזחול אם הוא לא פוגש רצפה. ואז יום אחד, סביב חמישה חודשים ו קצת, הנחתי אותו לרגע על המיטה להפשטה לפני מקלחת והופס, הוא התהפך מהגב לבטן. תוך שבוע שבועיים התחיל לזחול ו בגיל שנה כבר הלך.

כתבתי מגילה... מקווה שעוזר לך...

אילו עגלה פחות "נכונה" ממנשא?
יש הבדל בין תינוק בוכה נישא בזרועות אימו לתינוק בוכה רחוק ממנה. זה הבדל מהותי בעיניי
קראת את עקרון הרצף בחברה המודרנית ? (נראה לי)

יש גם את באופן לא טבעי (אין לי זמן לבדוק,אסתכל אחר כך אם זה מה שהתכוונתי)

אוף, ראיתי שהמתקן האוטומטי של הטלפון חרבש כמה מילים... אנסה לערוך...

יום עם תינוק רק על הידיים או רק במנשא:

קודם כל, יש הבדל אם הוא על הידיים או במנשא כי מנשא כן מאפשר לך לעשות דברים ובראש ובראשונה לצאת מהבית. וזה, מבחינתי, קריטי.
בהתחלה הייתי קמה, מתקלחת כשבנז עדיין בבית (חשוב!!!) שמה את עלמה במנשא והולכת לבית קפה ליד הבית לקנות קפה. פשוט, שתהיה לי משימה קטנה. שאני מסוגלת לעשות וגם שכיף בצידה.
אחר כך היינו חוזרות הביתה וקופצות על הכדור, שרות שירים, מקבלות מבקרים, מחכות לדודה שתבוא כבר, או סבתא ובוכות לאבא שמתי הוא כבר בא?

לי היה המון המון המון מזל. אחותי הקטנה בדיוק הייתה מובטלת ואחר כך אחותי העוד יותר קטנה הייתה איתי כמעט כל בוקר ואחר כך השכנה שלי (דלת ליד) ילדה ובין לבין הסתובבתי המון (ויש לך מזל, כי זה מזג אוויר אידאלי עכשיו), דיברתי עם כל מה שזז, ישבתי בגני משחקים, עשיתי טיולים במנשא. לא עשיתי כלום בבית במשך היום כי זה פשוט לא היה אפשרי. בהתחלה עלמה ישנה רק במנשא, אחר כך רק על הידיים, עד כמעט גיל 4 חודשים ואולי אפילו יותר. וזה מה שעשיתי - שימשתי מיטה. עשיתי את זה במודעות ובחירה מלאה כי ידעתי שאם היא לא תישן במשך היום יהיה רע ומר... ולאט לאט החיים השתנו. הריפלוקס עבר והיא שמחה להיות בעגלה לפרקי זמן יותר ויותר ארוכים. קשה להאמין שהילדה הזאת שאי אפשר היה להוריד מהידיים יכולה לשחק דקות ארוכות לבדה. ותחשבי, זה כולה כמה חודשים בעצם. זה נראה ארוך כמו הגלות לפחות כשעוברים את זה אבל תנסי לזכור שזה עובר...

והערת אגב, אני לא חושבת שבאינסטינקט שלך היית משאירה אותו לבכות. מה פתאום! אין אנושי יותר מלרוץ להרים תינוק בוכה. זה לא רק אמהי, זה ממש שייך לאנושות כולה.

אורי תודה
זה קורה, אגב, כשאני לא מצליח להרגיע את עלמה ומעביר אותה למיכל וגם להיפך, כי לפעמים צריך סוס חדש, בשביל אנרגיה חדשה.
בימים הראשונים צילי ביקרה אותנו. עלמה התחילה לבכות ואני לא הצלחתי להרגיע אותה מייד, ואולי גם היתה לי חרדת ביצוע מסויימת (בעצם למה אולי?), אז ביקשתי ממיכל שתיקח אותה.
צילי נזעקה להזכיר לי לא לוותר על היכולת שלי להרגיע אותה, בטח בהינתן המעורבות שלי עד כה.

ניחוח, תהני מזה שעוד אנשים יכולים להרגיע אותו. בעוד חודש-חודשיים (פחות או יותר ועד כמה שאני זוכר) לא כל אחד יוכל להרגיע אותו באותה מידה והוא ירצה להיות בעיקר אצל מי שהוא מכיר הכי טוב, לפחות כשממש קשה.
אני זוכר בכאב רב ערב יום חמישי אחד, אחרי שהייתי בעבודה כל השבוע ואולי גם קמתי קצת פחות בלילה והייתי עם עלמה לבד בבית והיא בכתה ובכתה ואני לא הצלחתי להרגיע אותה. רק מיכל הצליחה.
עד יום ראשון כבר השלמתי את הפער והייתי כמעט טוב כמו אמא שוב, אבל אני חושב שזה מיתרונות הבקבוק, שאני יכול לבלות עם עלמה יום שלם ואנחנו יכולים להקשר ככה.
נראה לי שכשההנקה מצליחה קשה מאוד שלא יווצר פער גדול יותר ביכולת להרגיע תינוק בוכה, לפחות אחרי גיל שלושה חודשים.

ולגבי המנשא, בחודשים הראשונים, הבאמת מאוד מאוד קשים, עלמה עוד היתה קטנה יותר וכבדה פחות ובמנשא היא פשוט יכלה לישון ואני יכלתי לשלוח ווטסאפ או לקרוא משהו. או לשחק משחק מפגר בנייד.
המנשא היה מעטפת, מקום להסתתר בו כשהסביבה מגרה מידי והתינוקת צריכה לישון ולא מצליחה עד שנעטפת בבד ארוך ויוצאת לטיול על אבא, שהולך בנחישות או רץ וקופץ ושר אדון שוקו ומה שצריך רק שתרפה כבר את השרירים,
ותהיה לארבעים הדקות הקטנות גוש חם רך, שמוט לסת ומוצץ, רגוע ולא נאבק להרגע.
זה תלוי באופי של התינוק שלך. שלנו קצת אקסטטית, תמיד מתענינת בסביבה וקשה לה להרדם מאוד. היא היתה מסיתה את המבט מפנים כשהיתה עייפה, אבל היתה זקוקה לעזרה כדי להרגע ולהדרם ואחרי יותר כשלון מספיק ארוך, היא פשוט היתה הופכת לגוש קטן רגיש ואומלל, אז עדיף היה פשוט לתת לה מקום להתכנס והמנשא היה חצי רחם שגם אני יכול לספק. אגב תאורית העובר.
אחרי זה המנשא התחלף, אבל כשקשה וחולים ושום דבר אחר לא עוזר, או כשהסביבה מגרה מידי וממש צריך לישון, יש מנשא ויוצאים לדרך וחוזרים רדומים ועוברים למיטה ודי.

ואו שחף, אתה מעורר השראה!! מרגש מאד מאד לקרוא אותך!!

הי...
אני די חדשה פה, ראיתי את הכינוי שלך ב- מה חדש והייתי חייבת להכנס לדף כי זהו הריח האהוב עליי עלי אדמות
אני בשלב תכנוני ההריון הראשון (גם אני קראתי בשקיקה את הבלוג יאללה בוא אני שואבת מידע מהאתר בנוגע להריון, גידול תינוקות/ים וכל השאר.
אז אין לי עצות מעשיות בכלל אבל רציתי לכתוב שלמרות ההערות, והגישה, וההתערבויות המחלישות שמוכרות לי מזירות אחרות של החיים, נקרא לי שיש לך
משפחה תומכת ומקסימה בסך הכל. וגם את נקראת מקסימה והכל ברכות כזו לא אגרסיבית שמאוד שובה את ליבי וכיף לתינוק שלך שיש לו אותך.

ואני קוראת ולומדת ממך ומאחרות על הדילמות וההתמודדויות שבהורות הראשונית, וזה כל כך חשוב שיש לאמהות לעתיד מקום בו הן יכולות לנסות ולהתחיל לדמיין
את החיים עם תינוק/ת חדש, בלי העטיפה הנוצצת והשקרית שהתרבות ובמיוחד התרבות הישראלית מעודדת הילודה (ואז זורקת אותנו להתמודד עם זה לבד) פמפמה לנו כל השנים.
אני באמת ובתמים מודה לך, ולכל מי שכותבת על הקושי, על הייאוש, על הקונפליקטים. לכל האמהות שכותבות בכנות ובאמת ובתמים על התחושות שעולות בהן
בכנות ובלי נצנצים, בלי להעמיד פנים שהכל בסדר. ומוצאות מענה קשוב וחומל, לא שיפוטי ולא ביקורתי. זה לא מובן מאליו בכלל בכלל.

איזובל

תודה רבה רסיסים, ה"מגילה" ממש עוזרת !
האמת שמדאיג אותי בעיקר שלא יהיה לי אוכל בבית ואז אני אהיה רעבה וחלשה ועצבנית
אבל יש לזה פתרונות. לא מדאיג אותי להיות כל היום במנשא או להסתובב עם מנשא בחוץ
ובאמת מדובר ברק כמה חודשים ואחר כך כבר יתעניין קצת בצעצועים וחפצים ובסביבה ויהיה יותר קל
וגם אני ממש נהנית להרגיש אותו צמוד אליי ! זה כל כך טבעי...

מיכל, היום שלך נשמע נעים... וטוב שעשית לעצמך דברים כיפיים כמו בית קפה
ובאמת היה לך מזל עם כל התמיכה והביקורים היומיומיים
את נשמעת מאוד חברותית אני לא מכירה את השכנים...
התיאור מאוד עוזר לי !
כי אני באמת לא יודעת איך נראה יום... ומה נורמלי. ומה הגיוני. ולפעמים כנראה שלהיות לבד עם תינוק זה פשוט לא הגיוני ויקרו דברים לא הגיוניים
וטוב לי להיות מוכנה לזה שאני לא אעשה כלום בבית, ואם כן אז זה בונוס.

שחף בז , אתה אבא מדהים ואני בטוחה שיש לך קשר נפלא עם עלמה
אני באמת שמה לב שכרגע רוב האנשים יכולים להרגיע את התינוק ולא רק אני ואני גם נהנית מזה וגם קצת חוששת - מה אני לא מיוחדת בשבילו?
בהנקה באמת יש גם חסרונות - כמו זה שהוא תלוי בזה בלעדית. ושלבן זוג יש פחות מקום בחודשים הראשונים.
וגם שמתייחסים אליי כאל ציצי (לא רק התינוק, זה מילא.
אלא גם קצת המשפחה... אני לא אוהבת שמישהו אומר "הנה, הציצי מגיע". זה מעליב...)

====
איזה מנשא היה לכם ? יש לנו עכשיו מנשא לופי שקיבלנו יד שניה, הוא די נוח אבל קטן על בן הזוג ולא מתכוונן, יש לו מידה אחת.
מתלבטים איזה מנשא לקנות שיהיה נוח לשנינו ויאפשר לי נשיאה על הגב
========

איזובל, ברוכה הבאה !
משמח אותי שהבלוג עוזר למישהי
אני גם כמוך קראתי מלא על מה צפוי לי ובסוף הופתעתי.
אגב אני דווקא חושבת שיש המון דיבור על כמה קשה... אולי כי אני בבאופן ופה מדברים על זה ממש המון ?
אפילו לפעמים היה נוצר לי הרושם שרק קשה. שבעיקר קשה.
בסוף ההריון ביקשתי בכיכר השוק בעילום שם חוויות פוסטפארטום חיוביות, מרוב שחששתי... ענו לי 2 או 3 נשים וכתבו ממש בקצרה
אז לא יודעת אם הייתה לי נבואה שמגשימה את עצמה, מרוב שהכנתי את עצמי לקושי, או שזה פשוט ככה
ושיהיה לך בהצלחה ! קראתי אצלך קצת

אני אמשיך אחרי זה, התינוק בוכה ולא נרגע על סבא שלי

ניחוח, את תדאגי כל כך, את תסתדרי לבד עם הבחורצ'יק.
ומקסימום אם לא, לא עברת ללפלנד.
אגב, כל היום על הידיים, אז כמה הוא ישן במהלך יום רגיל?
את הכי מיוחדת בשבילו, ואת מאכילה אותו ממש מהגוף שלך ועוד מעט הוא גם יתחיל להעדיף אותך באופן הרבה יותר בלעדי,
אבל מעצם זה שאת מבלה איתו הכי הרבה זמן, את מכירה את התגובות שלו, ומנסיוני, זה הופך אותך למטפלת הכי מיומנת ממש עבורו.
יש המון ללמוד מאחרים, אבל הביצוע הכי מדוייק אחרי כמה נסיונות יהיה כנראה שלך.
ותגידי להם שזה קצת לא נעים לך, ההחפציצי, זה יהיה לך לשניה אחת לא נוח, אבל המהירות שבה זה יעלם תדהים אותך לדעתי....

לגבי מנשאים, קיבלנו לופי טבעות והסתדרנו איתו לא רע. בהתחלה השתמשנו רק בטבעת אחת והבד העוטף ולאט לאט נזקקנו לגם לשניה.
אחר כך הרגשנו שהלופי לא מחזיק מספיק טוב. מהשכנה קיבלנו בהשאלה את התינוכיס, שעבד מעולה עד גיל ארבע וחצי חודשים בערך,
שאז התחלנו להרגיש שהוא לא תומך בגב מספיק.
בגיל חמישה חודשים - הידד - רכשנו את הארגו ואנחנו מאוד מרוצים ממנו.
אני מקווה שהתינוכיס לא יהיה מוגזם לקיץ הישראלי, הוא בהחלט ניתן להתאמה כי הוא בעצם סתם בד ארוך נמתח עם כיס באמצע,
אבל מבחינת העיטוף שהוא יוצר עבור התינוק, הוא מאוד מאוד דומה ללופי ואני מאמין שתינוק שהסתדר עם לופי יסתדר גם עם תינוכיס או מנשא דומה לו.
יש לנו גם מנשא איקס של מילגה, אבל המידה קצת גדולה מידי ואנחנו פחות מחבבים אותו.

אני לא חושב שקשה לך בגלל שהכנת את עצמך לקושי או בגלל שמדברים על זה כאן, אני גם לא חושב שהאמהות שהתינוקות שלהן ישנים שלוש פעמים ביום שעתיים,
זה בגלל שהאמא מקפידה בהצלחה כל כך גדולה על סדר היום של התינוק וכל זה.
אני חושב שפשוט יש לה מזל גדול שהגרילה תינוק שקל לו יותר בתחילת חייו ואם התינוק הבא שלה יצא במקרה אותו דבר, היא תמשיך להאמין שהיא תפארת האמהות המסודרת.
קשה לך כי את עושה את זה בפעם הראשונה וקשה לך כי קשה לתינוק שלך עדיין וזה מאמץ נפשי גדול ומאמץ פיזי גדול וזה שינוי גדול מאוד בהתכוונות ובתפקוד שלך ושל הסביבה שלך,
ונתקלים קצת בקירות ומתעצבנים ומותשים ומסכנים גם לפעמים.

אנחנו מגיעים למצבי עייפות קיצוניים ואז אנחנו רבים כמו מניאקים. שלא תחשבי שמישהו פה מושלם.
זה קשה וזה הולך לפעמים בשיניים, כמו איזה מרוץ למליון רק פי כמה, אבל זו חוויה גדולה יותר, להיות הורים.
ואת אמא שלו ואת תסתדרי והוא יגדל ויתחזק והשמחה שלך ממנו רק תגבר.
הוא יחייך ואת תמסי והוא יצחק ואת לא תדעי את נפשך.

את את ממש עייפה, אולי תשקלי לעשות יום ציצי באמת. גמרת לינוק? ביי מתוק, אבא ישמור עליך ויחליף לך אם צריך וירגיע אותך והכל הכל ויבוא רק אם צריך את הציצי, כי אמא היום קוראת בסבבה וחופרת בטלפון לחברים.

קראתי קצת. כמה מילים מעודדות יש פה! לגבי מנשא: פשוט מקל על האימא. אין סיבה יותר טובה מזו (כנ״ל בעיניי: להניק, לישון קרוב, להיות בבית עד ש..., להתנייד ללא עגלה, ללא ״ציוד הכרחי״ ומיותר בבית ועוד היד נטויה).

מבטיחה לך שהוא לא יתרגל לכלום. כל שבוע נהיה תינוק חדש, אחר. הוא רק יתרגל שנענים לו, שהעולם מקום חם נעים ויציב וישמור כוחות למציאות פחות סימפטית- שתבוא אחר כך.
דוגמנית הבית בכורתי: ינקה כל שעתיים עד גיל ממש מאוחר, גרה במנשא וישנה עלי את רוב שנות היום. נחשבה לתינוקת ״קשה״ וקשורה לאימא שלה רחמנא ליצלן. כיום היא עודנה דעתנית ועקשנית להפליא.
אבל עם ביטחון ואהבה לעולם (לא אני!!! הגננות מציינות בהשתאות שאין לה שמץ חרדות ובעיות רגשיות!!! אין לה בעיה עם החלפת אנשי צוות, למשל. לא תלותית אלא יציבה)
וגם: כל המעברים הקשים (גמילה מהנקה, שירותים במקום טיטול, עכשיו גם שינה בחדר אחר) מאוד חלקים. וזה קשור לכך שאף פעם לא הכריחו אותה, או לפחות השתדלנו מאוד לא לכופף לה את הרצון הבסיסי שלא לצורך (אצל תינוק בכי מעיד מה רצונו על פי רוב).
אין לי מילים כמה קריטי בעיניי לא לעזוב תינוק בוכה (תינוק יכול לבכות. השאלה אם הוא מרגיש תמיכה וניסיון לפתור לו את המצוקה או שהוא מרגיש לבדו ואת חוסר האונים של עצמו). תינוק זה אדם ללא יכולות ביטוי מילוליות/ ברמת תקשורת שונה מאיתנו (גבוהה בחלקה משלנו אגב). אין סיבה בעולם לבטל אותו ולא לכבד את המסר הברור שלו כי אנחנו מניחים כל מיני הנחות עתידיות (שיתרגל/ שיתפנק). הוא זכאי להיות

ואחרי כל הפיוט:

1. אני לא אומרת בעצמי ציצי. אומרת לינוק, חלב וכל מיני. ומתקנת : היא לא אוכלת ציצי היא יונקת חלב.
2. ירושלים? מפחידה?! טוב קצת... אם תפחדי ממש איזה יום, תכתבי לי בדףבית. אני טובה ממש בלגרש פחד ויש לי טאמיטאב להשאלה
3. אם יהיו לך בבית תמיד פירות ואגוזים

עדיין לפעמים תרגישי רעבה ועצבנית, אבל לא תהיי באמת במצוקה

ירושלים מפחידה בחורף אבל עכשיו אתם כל כך תפרחו ותלבבו! תלכו לטייל בשוק ובגן סאקר. ותמצאי אולי איזו סדנת התפתחות חינמית שטותית ליד, סתם כדי לפגוש עוד אמהות.
הבדידות גם מפחידה וגם באמת באמת קשה. עליי היא מאוד קשה, עד היום. ועלמה כל כך שונה מהתינוקת שהיא הייתה שזה פשוט מדהים! אני חושבת שאולי היא צעירה מדי להסיק מסקנות אבל היא גם מאוד בטוחה בעצמה ופתוחה לעולם.
אין בה פחד או בושה, היא סקרנית וחקרנית ואוהבת אנשים, תינוקות וחיות. בעצם, כל מה שיש בעולם.

חכי תראי, ניחוח, איזה אושר זה כשהם יוצאים משלב הגולם ונפתחים לעולם. זה ממש עוד מעט...

אז לא יודעת אם הייתה לי נבואה שמגשימה את עצמה, מרוב שהכנתי את עצמי לקושי, או שזה פשוט ככה

אני כמו שחף, חושבת שזה פשוט קשה. אפילו כשזה קל, זה קשה. הלילות שנגזלים ממך, העייפות התמידית, החיים באמת הופכים לקשים מנשוא לתקופה מסוימת. ככה אני הרגשתי.

בסוף ההריון ביקשתי בכיכר השוק בעילום שם חוויות פוסטפארטום חיוביות, מרוב שחששתי... ענו לי 2 או 3 נשים וכתבו ממש בקצרה

הי ניחוח, אני היא אחת מהנשים שענו לך (ובהחלט בקצרה, כי אני בדר״כ נמנעת מלכתוב...).
זה נראה לי כבר לא כל כך רלוונטי, אז לא אכתוב פה את סיפור הפוסט פארטום המוצלח שלי, רק אומר ש: התמזל מזלי.
אכן הגרלתי ילדה נוחה לתפארת, שינקה באופן מופלא עוד כשחבל הטבור פעם, ישנה לפעמים אפילו 7-8 שעות בלילה (זה נגמר בגיל 3-4 חודשים, אבל את החסד הזה אזכור לה לתמיד), עלתה חצי קילו בשבוע, אהבה להיות במנשא, בעגלה, על הבטן על המיזרון ובכל מקום שבו שמתי אותה.
מה אומר? ככה היא באה לעולם.
גם אני קראתי על כל הקשיים, והתכוננתי והכנתי את בעלי לימים הקשים שעומדים לבוא עלינו, ככה שנראה לי שאין לך מה להאשים את עצמך בקשיים שאת חווה.

אה, וכמובן איך שכחתי להוסיף...
ולפעמים כנראה שלהיות לבד עם תינוק זה פשוט לא הגיוני ויקרו דברים לא הגיוניים
כשבתי נולדה בעלי היה סטודנט חופשי והיה כל הזמן בבית, ואמא שלי הגיעה אלינו לכמה שבועות. וגם בשבועות הראשונים באה אלינו מיילדת כמעט כל יום הביתה (ככה זה פה, חו״ל...), מה שכמובן מאוד עזר והרגיע את השאלות והחרדות.
אז זה אכן לא הגיוני להיות עם תינוק לבד.
לדעתי, אם תקיפי את עצמך בחברה, אפילו אם לא תקבלי כל כך הרבה עזרה, את תסתדרי לך גם בירושלים.

אפילו כשזה קל, זה קשה. הלילות שנגזלים ממך, העייפות התמידית
מאוד מאוד מסכימה.
אני לא הרגשתי שזה קשה מנשוא, סך הכל החלמתי סבבה מהלידה, ההנקה הלכה פחות או יותר בסדר, התינוקת ישנה פחות או יותר בסדר במהלך היום (לא בלילה!) התאהבתי בה עד מעל הראש ונהניתי מחופשת הלידה.
אבל גם במצב הזה, כן, היה לי קשה. בטח. היה לי טוב ונפלא ונהדר וקשה קשה. ובודד. אצלי, האמת, המורכבות הזו רק התעצמה ככל שהזמן עבר... (עכשיו יותר קשה לי:-/ אבל גם מאוד מאוד טוב לי:-) )
העייפות התמידית גם עבורי היתה קושי עצום (ועדיין... אבל מתרגלים קצת...)
והיו בהחלט לילות מאתגרים (ועדיין... לא מתרגלת..) והיו ימים מאתגרים של לבד (אני לא יצאתי הרבה החוצה בהתחלה, לקח לי המון זמן לתפעל את כל הקטע של החוץ ועדיין זו נקודה לא חזקה שלי.)
מה אני רוצה להגיד? שלא צריך אפילו לחפש הסברים או סיבות.
בהתחלה זה פשוט קשה. כמעט לכולן. אפילו אם הכל ממש ממש בסדר זה קשה אז בוודאי אם משהו קצת משתבש או לא הולך חלק כמו עניני שינה, הנקה, עיכול וכו' וכו'.
ועם הזמן, כמו שכתבו לך, התגמול על הקושי הזה הולך וגדל, ומתרגלים והתינוק הזה הופך למציאות חייך ולאט לאט אפשר יותר לנשום.

תודה על התגובות המעודדות... יום קשה קצת..

שחף בז
_ואת אמא שלו ואת תסתדרי והוא יגדל ויתחזק והשמחה שלך ממנו רק תגבר.
הוא יחייך ואת תמסי והוא יצחק ואת לא תדעי את נפשך._
הלוואי ! הוא כבר מחייך וזה באמת כיף !

אגב, כל היום על הידיים, אז כמה הוא ישן במהלך יום רגיל?
אמממ לא יודעת... הוא ישן במנשא, יכול לישון שם אפילו שעה-שעתיים אולי, פעם או פעמיים ביום
על הבטן שלי אחרי הנקה גם יכול לישון שעה-שעה וחצי, אבל אז אני לא יכולה לעשות כלום...
מדי פעם אני מעבירה לעגלה ואז הוא מתעורר אחרי רבע שעה מקסימום.

וכשיהיה לנו מנשא שגם בן זוגי יוכל ללבוש אני באמת אתן לו את הקטן כמה שיותר בין הנקות
אני מאמינה שאסתדר בירושלים אבל זה מפחיד, לקפוץ למים העוד יותר קרים...

וכן, הקושי הוא אמיתי, לא רק בגלל שקראתי...
לפחות ידעתי למה לצפות ואני לא חושבת שמשהו אצלי לא בסדר או אחר מכולם

ההחפציצי
אהבתי את הביטוי זה לא קורה הרבה, אם זה ימשיך אני אגיד משהו

יש לי עוד מלא להגיב ! ואין לי זמן בינתיים... אז פשוט תודה !

מיכל בז
אני בהחלט אלך לשוק, אני גרה קרוב ויש שם הרבה פינוקים קטנים שאני יכולה לקנות
ואני מכירה גם חלק מהמוכרים אז יהיה נחמד לבוא עם התינוק
אבל באמת כרגע נורא קשה ואני בהחלט מרגישה ש
החיים באמת הופכים לקשים מנשוא
כתבתי מקודם שיש לי יום קשה קצת אבל בעצם קשה מאוד...
מסכנון בוכה מלא מכאב בטן וגם מתנתק מלא מהציצי וגם לא כל כך רוצה במנשא...
מצד שני הוא החזיק את הראש היום ממש יפה על הבטן וגם חייך הרבה והתחיל להתעניין בתמונות על הקיר

היי פלונית ! מעניין שכתבת לי בכיכר השוק ועכשיו מצאת את הדף שלי
_כשבתי נולדה בעלי היה סטודנט חופשי והיה כל הזמן בבית, ואמא שלי הגיעה אלינו לכמה שבועות. וגם בשבועות הראשונים באה אלינו מיילדת כמעט כל יום הביתה (ככה זה פה, חו״ל...), מה שכמובן מאוד עזר והרגיע את השאלות והחרדות.
אז זה אכן לא הגיוני להיות עם תינוק לבד.
לדעתי, אם תקיפי את עצמך בחברה, אפילו אם לא תקבלי כל כך הרבה עזרה, את תסתדרי לך גם בירושלים._
וואו הייתה לך תמיכה וחברה ! איזה יופי... אני מניחה שבכל זאת היה קצת קשה אבל זה היה נסבל
אם בן זוגי היה יכול להיות איתי בבית הייתי מאוד מאוד שמחה והכל היה נראה אחרת...
אני ממש מודה לאל על זה שהוא היה איתי בבית חודש שלם ! והוא מאוד מעורב ותומך

אני אנסה להקיף את עצמי בחברה. אני יכולה לקבל חברה בקלות יחסית אם אצא מהבית...

גוונים
(אני לא יצאתי הרבה החוצה בהתחלה, לקח לי המון זמן לתפעל את כל הקטע של החוץ ועדיין זו נקודה לא חזקה שלי.)
גם אצלי זו לא נקודה חזקה גם מלפני ההריון, אני מאוד יושבת בית כזאת...
אני כן אוהבת לצאת אבל לא המון המון המון. נראה לי שעכשיו אולי זה יהיה משהו שאני אצטרך להקפיד להתגבר עליו כי אני יודעת שזה יעשה לי טוב לצאת

עכשיו יותר קשה לי אבל גם מאוד מאוד טוב לי
מעניין... אני מניחה שלכל אחת קשה תקופה אחרת... ובטח גם תלוי בנסיבות וכו'.
אני מחכה שיהיה יותר קל... ואני יודעת שיהיו עליות וירידות. אולי פתאום בגיל שנתיים שלו יהיה יותר קשה ולפני זה יותר קל וכו'


מה שכן נראה לי שאני צריכה ללמוד את העניין הזה של - גם קשה וגם טוב
כי זה תמיד היה לי כמו שני מושגים מאוד מאוד שונים. ואפילו שוללים זה את זה.
וזו נקודה לעבוד עליה... נראה לי שזה מפתח להרבה עניינים

רק מה
את מחזקת אותי מאוד בדרכי ותודה על ההדגשה שהתינוק הוא אדם עם יכולות תקשורתיות אחרות...
אגב אם יש לך עוד מידע על היכולת הגבוהה יותר של תינוקות לתקשר זה ממש מעניין
הוא רק יתרגל שנענים לו, שהעולם מקום חם נעים ויציב וישמור כוחות למציאות פחות סימפטית- שתבוא אחר כך.
שווה גריין ! ואני אזכיר לעצמי כל הזמן כשאומרים לי לא להרגיל לידיים. נראה לי שאני לא אתווכח ואנסה להוכיח.
חשוב שאני פשוט אדע את זה טוב טוב עמוק בפנים.
תודה על ההצעה להשאלת טאמי טאב, האמת שאולי אני באמת אפנה אלייך, לנסות אם הוא בכלל אוהב
אגב הטיפ שכתבת לי בדף של אמהות שואלות אמהות על הנקה בשכיבה באמת עוזר לי ומקל מאוד על ההנקה הלילית אז שוב תודה
והבת שלך נשמעת מתוקה !

_אגב אני דווקא חושבת שיש המון דיבור על כמה קשה... אולי כי אני בבאופן ופה מדברים על זה ממש המון ?
אפילו לפעמים היה נוצר לי הרושם שרק קשה. שבעיקר קשה_
אני חושבת שאת השינוי הגדול עשתה הרשת, שאפשרה לקולות האלה להכתב ולהשמע - בבלוגים, בפורומים, בבאופן
אני משחזרת אילו ייצוגים של אמהות ושל הורות היו עד אז ובמידה רבה גם היום בתרבות הפופולארית,
מה הושתק ומה זכה לקדמת הבמה (אולי יש גם מחקרים על זה), ונדמה לי שהשינוי הגדול קרה בעקבות הרשת, האפשרות
להשמיע את קולה של האמהות הלא פוטוגנית, לספר סיפורים אחרים ולגלות אחווה נשית. אם עד הרבה נשים התביישו בדברים שהן חוו
מול האמהות (בטח אמהות טריות שלמדו כל החיים שתינוק טרי זו פסגת האושר והמימוש הנשי, זה גם הנרטיב עליו אני גדלתי)
בקושי סיפרו לחברה אחת, אם בכלל, כמה קשה ומורכב זה.
עכשיו ברור שזה קורה המון, לרבות רבות, שזו תופעה חברתית שלא מעידה עלייך ועל האמהות שלך כלום,
אלא על התנאים הבלתי אפשריים בהן התרבות מנתבת אותנו אל האמהות ואל ההורות.

וכן, גם אני מתרשמת שבעיקר קשה, קשה, קשה. בגלל זה ביקשתי בדף שלי לשמוע גם סיפורים אחרים, איך האמהות יכולה
להצמיח, להיות מקור לשינוי חיובי ומעצים, לגילויים, לחדווה. אני מוצאת את הסיפורים הקטנים האלה פה, בינות האתר, מדי פעם.

תודה על האיחולים, ולילה טוב לך ולקטנטן

אני מאמינה שאסתדר בירושלים אבל זה מפחיד, לקפוץ למים העוד יותר קרים...
כשתחליטי לקפוץ הביתה וכבר תהיי שם, זה כבר יהיה מפחיד פחות, כי תהיי בתוך ההתמודדות.

_מה שכן נראה לי שאני צריכה ללמוד את העניין הזה של - גם קשה וגם טוב
כי זה תמיד היה לי כמו שני מושגים מאוד מאוד שונים. ואפילו שוללים זה את זה.
וזו נקודה לעבוד עליה... נראה לי שזה מפתח להרבה עניינים_
בהחלט!!!
הנה, מצטטת כאן (גם לטובת איזובל ) משפט שכתבתי בדף שלי לאחרונה: עם כל כמה שאני עייפה ומתוסכלת על חוסר היכולת לנצל את הזמן כפי שהייתי רוצה - אני שמחה בסיבה לכל הקשיים האלה. flower

_מה שכן נראה לי שאני צריכה ללמוד את העניין הזה של - גם קשה וגם טוב
כי זה תמיד היה לי כמו שני מושגים מאוד מאוד שונים. ואפילו שוללים זה את זה.
וזו נקודה לעבוד עליה... נראה לי שזה מפתח להרבה עניינים_
גם אני כך
כשתגלי את הסוד איך משלבים את זה, תגלי לי גם?

נראה לי עבודת חיים הדבר הזה
(אבל האמת היא שאני זוכרת תקופות עם הילדים שהיה לי קשה וטוב, בעיקר כשהגדולה היתה קטנה קצת אחרי השלב שאת בו)

_אמרתי משהו על זה לאח שלי והוא אמר שאין שום בעיה במשפט הזה אם רואים את זה כאתגר.
הוא בכלל בחור שאפתן שאוהב אתגרים ועבודה קשה

ואני לא
אני אוהבת שקל. ומרגישה קצת עצלנית ואשמה עם זה... אבל ככה אני. לא אוהבת אתגרים, די, זה לא בשבילי.
אולי רק סודוקו, או איזה תבשיל מיוחד.
הנה, למדתי להכין אינג'רה
from scratch
אתגרים שאני בחרתי ויכולה להפסיק בכל רגע._

גם זה כתבת עוד לפני
ואני כל כך הזדהתי
תודה
ובא לי לומר לך, את בסדר, את לגמרי בסדר, מותר לך לא לאהוב אתגרים, מותר לך לרצות שיהיה לך קל
זו את ואת נשמעת לי שלימה ומתוקה כל כך במי שאת
(אז למה לומר לך נשמע לי כל כך הגיוני, ולומר לעצמי, לא ולא. ? )

כשתחליטי לקפוץ הביתה וכבר תהיי שם, זה כבר יהיה מפחיד פחות, כי תהיי בתוך ההתמודדות.
נכון, אני מכירה את זה מהחיים שלי, שאני תמיד נורא פוחדת לקראת משהו ותוך כדי אני פשוט מתפקדת, גם אם קשה, וכשאני מסתכלת אחורה לרוב זה היה "לא כזה נורא"

עם כל כמה שאני עייפה ומתוסכלת על חוסר היכולת לנצל את הזמן כפי שהייתי רוצה - אני שמחה בסיבה לכל הקשיים האלה. flower
משפט חשוב ממש, אני אגיד אותו לעצמי גם !

איזובל, אני חושבת שהאמהות רצופה המון רגעים שונים, כרגע אצלי הם בעיקר קשים אבל יש גם רגעים יפים של חיוך ואהבה
ואז כשמסתכלים על זה בדיעבד וגם על ההתגברות על הקושי אז אפשר להגיד שזה היה מצמיח וכו'... אבל כשאת קוראת נשים שנמצאות בתוך
שיא הקושי אז זה מה שנדמה, שבעיקר קשה...

ובאמת אמא שלי אמרה לי בימים הראשונים שאני אמורה לשמוח ושהיא הייתה באופוריה...
ואחרי זה הסתבר לי שכל החודש הראשון היא הייתה בקושי גדול עם ההנקה וגם פחדה להרים אותי כדי לא לקלקל לי משהו וסבתא שלי הייתה איתה כל החודש הראשון
אז כנראה שבתוך האופוריה היה גם הרבה קושי, אבל ככה היא זוכרת את זה

אורי
אני שמחה שיש עוד כמוני ! ואני אומרת לך שאת בסדר גמור ואמא מדהימה ובכלל אדם נהדר (הספקתי טיפה לקרוא אותך בכמה דפים במה חדש)
ואת מתפקדת בתוך האתגר למרות שבא לך שיהיה קל, וזה מה שחשוב
מותר לרצות, ומותר להיות ...
היה לי משהו לכתוב על הנושא של קשה וטוב ושכחתי... אולי אזכר אחר כך
כרגע נהנית מכוס תה חם וחזק ! זה ממש הפינוק שלי כי אני לא יכולה לשתות משהו חם בהנקה ולא כשהוא במנשא
אז אני מחכה לכוסות תה היומיות האלו כשמישהו אחר מחזיק אותו או כשהוא ישן

יש נזכרתי !
אני חושבת שהשיעור של האמהות בשבילי ואולי בשביל עוד נשים, זה פשוט לחיות את הקושי בלי לברוח
כמו בהריון, ובלידה - אין לאן לברוח, אפילו עם אפידורל זה קשה, ופשוט צריך לצלוח את זה
מרגע שנכנסת להריון את יודעת שהתינוק יצטרך לצאת איכשהו וזה לא יהיה קל
וזה מפחיד... כל ההריון פחדתי מזה ובמיוחד לקראת הסוף
וכן, עשיתי את זה. עברתי את הקושי. לא ברחתי

תמיד ברחתי, כמו עבודה גרועה - אפשר להתפטר. זוגיות גרועה - אפשר לעזוב. הסבתכות עם המאפיה - אפשר לברוח מהארץ
ופה אין לאן לברוח. וצריך להתמודד...

אני חושבת שהשיעור של האמהות בשבילי ואולי בשביל עוד נשים, זה פשוט לחיות את הקושי בלי לברוח
יפה כתבת. מאוד מדבר אליי
חושבת על זה

גם אליי. זוכרת את זה מאד מהימנות לתאומים. הרגשתי כאילו הקושי לא מדובר ו לקח לי זמן לקבל את זה שככה זה ואיל מה לעשות, רק לעבור דרך זה...

איכשהו כל פעם עם כל תינוק אני מטפלת בפח האשליה שהכל פונקציה של הבחירות שלי ואילו הייתי רק בוחרת אחרת החיים היו דבש רציף...

גם אלי זה מדבר. זה לא רק לחיות בקושי אלא לחיות בתוך מה שעכשיו ולקבל אותו כי פשוט אין ברירה. שיעור גדול בענווה, לא?

כתבתי אתמול באריכות וזה נמחק... טוב נו
בן זוגי הגיע וזה משמח מאוד !

שמחה שזה מדבר אליכן, זה מחזק אותי שיש בזה משהו..
אני מאד נעזרת ב העבודה של ביירון קייטי
היא מדברת על לאהוב את מה שיש, לא סתם להשלים, אלא ממש לאהוב, במקרה הזה לאהוב את הקושי ולא רק לקבל ולהשלים..
עבודה מעמיקה (כתבתי בהתחלה עבודה קשה... אבל עבודה קשה על קושי זה כבר יותר מדי, לא?)
אולי אני אכתוב קצת בהמשך על הצורת חשיבה הזו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי עכשיו את כל הדף, את מקסימה וגם מי שכתב לך כאן. אפילו שאנחנו לא מכירות רציתי להציע שכשתחזרי לירושלים אבוא לשטוף כלים ולעזור לך קצת עם התינוק ולהביא טייקאווי של אינג׳רה ואוכל אתיופי שגם אני מאוד אוהבת.

היי נועה, איזה חמודה את, תודה על ההצעה !
אני אשמח לעזרה וגם להכיר עוד חובבת אוכלת אתיופי

היי ניחוח, אנסה לשחזר. את משתמשת כרגע בתנוחת עירסול?