{נערך מ-עידוד הנקה ע"י אם פי 3 15.11.2001

לא ייתכן שבבלניסון בשנת 2000 אחות תגיד לי אין לך חלב ותתני לו מטרנה! בלי שבדקה ולו לרגע את תנוחת ההנקה.
דווקא הנקה מיד אחרי לידה אפשרו לי, על פי בקשתי, ונתנו לנו את יובל לשעה, שהיתה מקסימה, אבל לא הצלחתי להניק.
כשהביאו לי אותו בבקר אמרה לי האחות שהיא כבר נתנה לו מטרנה!!!
אז רק התאכזבתי, לא היה לי כח לכעוס.
אבל היום זה נראה לי כל כך נורא לתת לתינוק בן יומו תחליף חלב אם, בלי לשאול את האם!
רק הבנה של האחות עצמה היתה מונעת את זה.
או... ביות מלא!

זו לא היתה הפעם האחרונה שנתנו ליובל תחליף בבית חולים, בגלל טפשות, בורות ועצלות של אחת האחיות.
אחות אחרת, לעומת זאת, היתה נפלאה, ו"הצילה" לי את ההנקה.

סיפור מיד שניה: רופאה שהינה תומכת ויועצת הנקה (והאמת בטח רב האנשים פה מכירים את שמה) שילדה בבית חולים, ומתוך היכרותה את "מאחורי הקלעים", לא הסתפקה בלכתוב על העריסה "יונק בלבד" אלא הוסיפה שם של איזו מחלה תורשתית נדירה ואיומה שאם הוא ניזון ממשהו אחר חוץ מחלב אם הוא מת על המקום. כולה כדי להיות בטוחה שהאחיות החביבות לא ידחפו לו פורמולה להנאתן.

גם אני מכירה מישהי (מדריכת הנקה) שכתבה על העריסה בבי"ח: אלרגיה קשה במשפחה לחלב פרה וחלב סויה.

שני ילדינו נולדו בהדסה הר הצופים, ונראה לי שכמה מהצעותיה של יונת מיושמות שם:

• תנאי ביות (rooming in) זמינים לכל יולדת שמעוניינת בכך, בהנחה שיש מספיק מקום בחדרים (3 אמהות בחדר).
• למיטב זכרוני היתה חוברת הדרכה להנקה.
• בשעות שבהן התינוקות הועברו לתינוקיה, ביקשנו לא לתת פורמולה ולמיטב ידיעתי לא נתנו (אשתי הצליחה להניק תמיד). אגב, להערכתי אחיות לא דוחפות פורמולה להנאתן, אלא כדי להרגיע את התינוק בשעות שלדעתן לא רצוי להפריע לאם. אפשר להנחות אותן "להעיר את אמא גם באמצע הלילה".
• שמן נבט חיטה לא היה, אבל נתנו במקומו שמן ויטמין A+D, שעשה את העבודה.
• התקשרות לאחר הלידה - המיילדות בפירוש השאירו את הילדים לאחר הלידה ועודדו לנסות להניק, גם הסבירו שלא יהיה חלב ביום הראשון וזה לא נורא, ולהתמיד, וכו'.
• יועצת הנקה - נדמה לי שאחת האחיות במחלקת יולדות נתנה הדרכה, אינני יודע אם היתה "מוסמכת" בצורה כלשהי.

לטובת גילוי נאות, יש לציין שדודה שלי היא מיילדת בבית החולים (אך לא עובדת במחלקת יולדות). מעבר לכך אין לנו קשר כלשהו ולא נראה לי שקיבלנו יחס מיוחד.

יש פרמטרים נוספים שבהם בית החולים צריך להימדד... וכמובן, האחיות במחלקה מתחלפות וזה תלוי איך נופלים. למעוניינות - אני מציע לבוא לביקור במחלקה ואולי לשאול אמהות שנמצאות שם, מה המצב כיום.

אני פשוט יודעת שלולא פוקס גמור לא הייתי שומעת לא על הנקה ולא על מינשאים ולא על לישון עם הילד ולא שום דבר מהדברים שהיום הם כ"כ מובנים מאליהם ביקום הקטן שלי. שימי לב: חברה נסעה להודו. שלחה חבילה לחברה אחרת שלה, שלא הכרתי לפני כן, בת"א. חלק מהחבילה היה מיועד אלי. כשבאתי לקחת אותה, החברה התל-אביבית היתה עם תינוקת יונקת בת 3 חודשים, וכיוון שאני הייתי בתחילת ההריון שלי, ביקשתי לשמוע על הלידה. הסיפור היה נפלא ושוכנעתי ללכת לקורס הכנה ללידה ב"דרך אם"; עד אז לא ידעתי על קיומן, וסביר להניח שלו הייתי מתחילה לברר לבד הייתי מגיעה לאחד מהקורסים הדלוחים של קופות החולים. בקורס של דרך אם דיברו כמובן גם על הנקה, אחת הפגישות היתה עם יועצת הנקה (ואכן כשהיו לי בעיות בהנקה היא זומנה לביקור בית), ואפילו - שימי לב לפוקס - בגלל שבדיוק אז המרכז של "דרך אם" בדיזנגוף נסגר, והקורס שינה מועד וגם מיקום, בתור "פיצוי" הוסיפו פגישה, עם דיאנה קרת. ותרומתה של דיאנה להורות שלי, שלנו, לא תסולא בפז. ואיפה ראיתי גליון של "באופן טבעי" אני אפילו לא זוכרת. לא רוצה לחשוב בכלל לאן הייתי מגיעה מול כל הקשיים והבלבול והכאב בשבועות, חודשים, הראשונים, לולא היה לי את קצה החוט הזה.
(יסולא בפז: אני לא מתאפקת - פעם היתה כתבה במהדורת חדשות בטלויזיה על הבנקים בשוויץ, הזהב שנגנב מיהודים במלחמת העולם, המצלמה הראתה מגדלים מגדלים של לבני זהב במרתף הבנק, והכתב ברקע מלהג "זהב שערכו לא יסולא בפז").
לענין ה"שותה בקבוקים בשקיקה" - בני נולד במשגב לדך, כשנכנסנו לתינוקיה כדי שרופאת ילדים תבדוק אותו, הוא הונח על שולחן והופשט וכמובן מחה בתוקף. הרופאה שאלה "אין לו מוצץ?" והאחות המלבבת ("לא נותנת פורמולה להנאתה") ענתה בלעג "האמא לא מרשה" (סאב טקסט: אמא מרשעת מעדיפה שהילד יסבול בגלל השטויות שלה). אמרתי לעצמי מה זה משנה, שיחזיק מוצץ בפה ל3 דקות של הבדיקה, שיעזבו אותי בשקט, ואמרתי לה - יללה תני לו. האחות ("לא נותנת פורמולה להנאתה") חזרה חיש עם... מוצץ? לא ולא! בקבוק מי סוכר, כמובן. התינוק שתה ב"שקיקה" (אני מסכימה איתך / עם אילנה לחלוטין על ה"שקיקה המדומה ") . sure enough 5 דקות אח"כ בדרך חזרה מהתינוקיה לחדר הוא הקיא את הכל. (האמת, לא ממש הצטערתי).

גם לטליה נתנו שם בתינוקיה בקבוק מי סוכר, מאחורי גבי ותוך יידועי לאחר מעשה ולמרות שכתבתי יונקת בלבד, אלרגיה במשפחה - בתירוץ שהיא נולדה קטנה ושבבדיקות הדם שעשו לה (גם בלעדי!) התברר שהסוכר שלה נמוך (קישקוש! אני עורכת של מידע הנקה ותירגמתי את כל הגיליון על היפוגליקמיה בתינוקות יונקים) - דבר פיזיולוגי לגמרי שלא הצריך בשום אופן מתן בקבוק. והאחות הראשית "איימה" עלי שאם לא יעלה לה הסוכר בדם (בטענה שאין לי מספיק חלב) ייתנו לה עוד. אמרתי שלא, ושהקולוסטרום שלי משפריץ מהחודש השישי, אז אין פה שום בעיה של "אין חלב". ובאמת זה עלה לה אז לא הייתי צריכה להתווכח. אבל הבקבוק הזה מרתיח אותי עד היום.

בלידה הבאה - לא משנה איפה אלד - בית דין לא ישכנע אותי להשאיר שום תינוק מחוץ לידיים שלי, וגם אדרוש מייד ללכת הביתה ואחתום על כל טופס שיידרש.

הערה מאוחרת : באמת את הלידה השניה ילדתי בבית.

רק להבהיר, הילד היה כל הזמן איתנו, רוב הזמן בחדר ("קנינו" את המיטה השניה בחדר זוגי) ובגיחות הקצרצרות לתינוקיה - לא מש מידינו. אז לא רק מאחורי הגב קורים כאלה דברים. צריך לבוא מעמדת כח - קרי מידע ואסרטיביות...

משגב לדך, גם כן מקום נאור, מזל שהשינה של אמא טריה היא כמו של חתול, כל שעה נכנסה איזו אחות מהצינוקיה (התפלקה לי טעות הקלדה אבל יצא לא רע אז אני משאירה) כדי לקחת אותו לרחיצה / בדיקה / whatever, למרות שהיה כתוב rooming in מלא, מזל שהייתי מתעוררת מיד ומונעת את החטיפה.

לא מצליחה להתאפק -
כששאלתי את האחות בצינוקיה (אביה - גדול!) אם היא נתנה בקבוק, היא אמרה שלא, ושאלה למה נדמה לי שכן. רק היום אני מספיק בטוחה בעצמי כדי להגיד שגם יום אחד מהלידה אני מכירה את הילד שלי טוב מגדודי האחיות והרופאים.

ועדיין אין לי מושג מתי יגיע היום בו אני אפסיק להתעצבן ממה שהיה בביה"ח. שלא לדבר על הסיפור החדש ששמעתי על הרופאה הנבחנית שלא הבינה שבעלי עוזר לי בלידה (זה ממש הפתיע אותה), ורבה אתו. טוב, גלשתי, די. אוף.

אבל אגב עידוד הנקה, קיבלתי במשגב לדך המון עזרה. גם המיילדת שלי אילנה שמש עזרה לי מייד לאחר הלידה, למחרת היתה בתיה דיוויס הנפלאה, וכשהיו לי בעיות (בדיעבד הסתבר שפשוט לא הורדתי מספיק את המשחה מהפטמה, וטליה לא יכלה לתפוס אותה) כולן עזרו לי. כולל, ממש לפני היציאה הביתה, כשישבתי בחדר וטליה לא הצליחה "לתפוס" - הבחורה האתיופית שבדיוק סידרה את המיטה שלי ליולדת הבאה קלטה מה קורה וניגשה אלי בחביבות ובטבעיות ועזרה לי. הסיפור הזה מרגש אותי עד היום.

רק חבל שבתיה לא היתה כשהתעוררה הבעיה (חמישי בלילה ושישי בבוקר), וגם חבל שפשוט היה צריך לעלות על עניין המשחה, וגם ללמד אותי איך לגרום לה לפתוח פה גדול (מה שאח"כ קראתי המון בפרסומי לה לצ'ה, שחבל שלא הכרתי אז).

תשמעו -
אפשר לעודד הנקה גם באופן שימנע מאשה להיניק.
אני מעתיקה הנה סיפור שסופר לי אישית:

---

כיצד נחנך להנקה - שיטת ה-"פטיש בראש"

אז הבוקר בתי בכתה בחמש וחצי. הביאו אותה לאשתי (בחמש וחצי בבוקר) ואמרו לה להניק. היא אמרה שהיא חלשה מהאנמיה (אסור לה לקבל ברזל, אז בכלל) וחלשה מהשינה וכו´, וביקשה מהן שיביאו לה בקבוק מטרנה. הן לא הסכימו: "תניקי, מה הבעיה". היא אמרה שהיא לא יכולה. - "טוב", אמרה לה האחות, "אז שהתינוקת שלך תמשיך לבכות" (ההדגשות, כולן שלי ג.ח.). בינתיים התינוקת צורחת כמו שתינוקות רעבים יודעים לצרוח ואשתי, בדמעות בעיניים נאלצה להניק (למרות שהיתה אמורה לקבל הדרכה רק בהמשך אותו היום - הדרכה שלא נעשתה, לפחות לא עד השעה 23:30, כשאני עזבתי את ביה"ח...). זה כאב, והם לא חשבו לתת לה שום דבר נגד הכאבים. אני הצלחתי לארגן, בקומבינה עם אמא שלה שבאה מחולון, משחת "רפאל" כזאת שהמליצו לנו עליה. אני יודע - בוודאות של 1000 אחוז - שיש להן דוגמיות ממנה גם במחלקת ילודים, שני מטרים ליד המחלקה שלנו (ואולי אפילו אצלנו?) - אז למה אפילו לא הציעו. ככה. אם אפשר בכוח, אז למה לחשוב בכלל על אופציה אחרת?

זהו. אני מניח שאת לא מאמינה לסיפור הזה, אבל ככה זה היה. האמת, אני מקווה שאת לא מאמינה, כי אם את מכירה עוד סיפורים כאלה, אז המצב רע באמת.

כשבאתי טיכסנו עצה, ומה שעשינו היה כך: בזמן ביקור הרופאים בבוקר, אשתי שטפה את הרופא (!) על ההתנהגות של האחות. הוא עוד ניסה להגן על ענין ההנקה (מה, אנחנו נראים עד כדי כך אהבלים שלא פתחנו שום ספר בנושא - שלא לומר שלושה? שלא הלכנו למעקב הריון כבר תשעה חודשים ודיברו איתנו גם על זה? שלא הצלחנו לקרוא אף אחת משמונה-מאות המודעות בַּענין הפזורות במחלקה?), אבל אשתי, שהפעם היתה יותר מוכנה מאשר בחמש וחצי בבוקר, היתה תקיפה מאוד ודרשה בלי שום פשרות שיתנו לה להחליט. למזלה (ובשם כל השדים גם למזלו) הוא הבין ענין ואמר לה שהיא צודקת. ואז היא ביקשה ממנו שירגיע שם את האחיות, ומאותו הרגע ירדו מאיתנו. (אגב, חוץ מהקטע הזה הן נפלאות ונהדרות. מה ששוב מחזיר אותי אל תיאוריית שטיפת המוח שהן עברו).

---

מה יש לנו כאן?
אמא שרוצה להניק, אבל חוששת מהכאבים, שבעלה נמצא אתי בקשר כדי לקבל עזרה בנושא ההנקה, בית חולים בו האחיות מנפנפות במנטרות, אבל לא עוזרות במיל (והתוצאה: פיתוח אנטי).
אז כן - משהו זז במשרד הבריאות. משהו זז בבתי החולים, אבל הוא זז כמו פיל בחנות חרסינה /-:

חיבוק.
ועם זאת, ההורים הגיעו עם מודעות לנושא ועם תחושת בטחון בזכות הידע שצברו, ואולי גם בזכות התמיכה שלך (אם אכן היו איתך בקשר לפני כתיבת הסיפור הזה); ולכן הצליחו להחזיר את האחיזה במושכות לידיהם. בכך ודאי חסכו לעצמם, לבתם ולקשר איתה מערבולת רגשית רצינית, אולי ארוכת שנים. או לפחות הקטינו את השפעתה, או עצרו. וזה הישג לאנשים כמוך שמקדמים את המודעות להנקה ונותנים תמיכה מתוך רגישות ואנושיות.

למען הדיוק - אני נכנסתי לתמונה רק אחרי הלידה.

בכל מקרה אני מבינה מהסיפור שנתת תמיכה במקום רגיש וחשוב... אני מתכוונת שאולי בזכות הגברת המודעות לנושא משהו זז גם אצל "האנשים הקטנים", היולדות והבעלים, ומשם תגיע/מגיעה ההשפעה האמיתית (אני מקווה). גם בסיפור כזה.

אין ספק שהגברת המודעות לנושא (במהלך ההריון) גורמת לאמהות למוד על הנקה לקראת הלידה.
מה שאני אומרת הוא - שצוות רפואי עם מודעות אך ללא ידע וללא רגישות, מזיק יותר מלהועיל.
ועוד, אני מזכירה לנו (תומכי ההנקה למיניהם) - לנהוג ברגישות.
(בין השאר כי עדיפה הנקה חלקית על בכלל לא, עדיפה הנקה מוצלחת של הילד הבא על הרמת ידיים לתמיד וכו').

בין השאר כי עדיפה הנקה חלקית על בכלל לא, עדיפה הנקה מוצלחת של הילד הבא על הרמת ידיים לתמיד וכו'
גילה, עקרונית את צודקת, ואני מקווה שבסופו של דבר הם הגיעו להנקה מוצלחת - או שלא? לא הבנתי מהסיפור.
מצד שני, מה שאני ראיתי עד היום שהרבה יותר קל לקבל תמ"ל לתינוק מאשר כוס תה לאמא. אני שמחה שלפחות הגישה לחלב אם בבתי היולדות השתנתה, ומקווה שגם הגישה לאמהות תשתנה בקרוב.
מה לעשות, גם בקבוק אחד יכול לעשות נזק, ולפעמים - נזק בלתי הפיך.
breasted]מאמר web articles[/po]/JustOneBottle/supplementation of the breastfed.htm של אחת מיועצות ההנקה המובילות בעולם, שמסביר למה, עם כל הרפרנס. ואם ההורים האלה - ורבים אחרים -היו קוראים אותו לפני הלידה, אולי הם היו מרגישים/חושבים אחרת.

תודה למסעדה, כי אני נורא מצטערת, אבל ההורים האלה נראים לי לא נורמלים - רוצה להיניק, קראה על הנקה - אבל ברגעים קריטיים לא רוצה לטפל בילדה שלה?
זה מה שקורה קודם כל ממדיניות בית החולים שבכלל איפשרה אופציה של הפרדה בין האם לתינוק מלכתחילה. למה התינוקת שלה לא איתה???? זה מה שאני רוצה לדעת! מה שוות כל האחיות דוחפות ההנקה, אם בית החולים הורס הכל בעצם קיומה של תינוקיה, דבר שנותן לגיטימציה לאיפסון תינוקות הרחק מאמם, ולאמהות כאלה - לגיטימציה לדחות את התינוקות שלהן כי הן "חלשות".
גרחקוקןרווק %$#@ אפסיק כאן.

אוף. כואב הלב.
אני מבינה את הכעס שלך בשמת, אבל מה פתאם הורים לא נורמליים. נשמע לי הכי סביר בעולם שאשה תהיה מותשת ומדוכאת ומאויימת מהמטלה שנופלת עליה כש"ההדרכה אמורה להיות רק מאוחר יותר במשך היום.."הפחד שמא חייה של התינוקת תלויים ביכולת ההנקה שלה, והרי היא לא יכולה להרים אצבע עכשיו, לא כל שכן לקיים חיים, אז תעזבו אותי בשקט ותביאו בקבוק, אחר כך כבר אקבל הדרכה ונראה מה יהיה....
ו"המטלה" הופרדה ממנה, מי יודע לכמה שעות. ככה אני לא הצלחתי להניק. שכבתי מיואשת אחרי הלידה הקשה והתינוקת מוטלת עלי, אחרי שעתיים הפרדה, וכל מי שאמר לי "נו תניקי, תניקי! " , יכולתי להרוג אותו. אבל לא היה לי כוח..
מן הסתם האשם בהפרדה, ואולי דווקא פרט "קטנטן" זה נשמט מההורים שהתכוננו ללידה.זה הרי באמת לא נשמע כל כך נורא :"ניקח אותה לשעה, תנוחי, תשתי משהו, ונחזיר לך אותה נקיה ומסודרת...". אפילו הגיוני.

מן הסתם האשם בהפרדה
זהו! בדיוק על זה דיברתי!
וכן, זה לא נורמלי (מבחינת הטבע הביולוגי שלנו) שאמא אחרי לידה לא תרצה את התינוק שנולד, צמוד צמוד. כמה כלות אוהבות רוצות לבלות את ליל הכלולות לבד בלי החתן?!
וכן, את צודקת, בלידות בית חולים סטנדרטיות - זה דווקא סביר. כמה מעוות (כמו בנישואין כפויים).

כל זה רק ממחיש את ענין האידיאולוגיה הלא מיושמת. )-:

טוב, מדובר פה עלי. אני כותב באתר הזה בפעם הראשונה, למרות ששמעתי עליו לפני כן. עיינתי במה שפורסם, וכן בתגובות.
בזהירות, בזהירות, בזהירות אני מבקש לנסות להעיר שנראה לי שגם כאן ההתלהבות רבה, אבל התגובות לא תמיד שקולות. אולי אתם (אתן?) מגיבים כך בעקבות סיפורים אחרים, דומים ששמעתם, אבל התגובות החריפות בקשר לפרטים בסיפור שסופר כאן ע"י גילה, לא תמיד קשורות למציאות שהיתה בסיפור שלנו, ואפילו ההערכות כלפינו כהורים... - איך לומר: חכמים, הזהרו בדבריכם.

ועד שגילה תעדכן לגבי סופו של הסיפור, אני רק אוסיף שיצאנו מבית-החולים בהרגשה טובה מאוד, והרגשנו שהיה אכן רצון לעזור לנו, ושגם אם נעשו טעויות, הן נעשו מתוך רצון טוב. מִסַךְ כל הרופאים והאחיות שפגשנו היתה רק אחת שהיתה ממש רעה (והיא כלל לא מוזכרת בסיפור כאן), אבל כל כך הרבה אחרות שהיו מקסימות!
ו-לא, אל תטעו, אנחנו אנשים מאוד ביקורתיים, ויודעים מה אנחנו רוצים מהחיים שלנו (רוב הזמן). במקרה הזה, אנחנו מפרגנים. במיוחד שאנחנו יודעים את הדרך הארוכה שעשה בית החולים הזה (והרפואה באזור בכלל).

תודה שקראתם וחג שמח!

סיפור יד שניה מהימים האחרונים, רמב"ם:
התינוק פלט. אחות ^$#@$ אמרה לאם שיש לה יותר מדי חלב ולא נתנה לה להניק, ואפילו לא לקחת את התינוק, שבכה. כמובן שרופא הילדים בבוקר טען שזו פליטה רגילה וסבירה.
בנוסף:אמרו לאם להביא את התינוק בשעה 9:00 לתינוקיה. כשהיא טענה שאמרו לה שיש ביות, אמרו שכן, נכון, למי שמבקשת. (ואני לתומי חשבתי שזו צריכה להיות ברירת המחדל, ורק מי שמבקשת שיקחו את התינוק נענית).
כמה אני שמחה שילדתי בבית... אגב, לפני 4 שנים ברמב"ם דווקא עודדו אותי לביות (יום). שאלו אותי, לגבי בתי (הבן היה צריך להשאר באינקובטור חימום), ואני התלבטתי אם לא עדיף להשאיר אותה איתו, שלא יהיה לבד. נאמר לי שעדיף שלפחות היא תהיה איתי. זה כנראה עוד חלק מרולטת בית חולים - על מי נופלים.

ויי, כרמית, איזו דילמה, להשאיר את התינוקת עם אחיה או עם האמא... מה את חושבת היום שעדיף?

אני חושבת שכדאי לקשר את הדף הזה בדף של 'נשימקו'. אני חושבת שיש כאן הפרות בוטות של זכויות היולדת(גם אם זה נעשה ע'י אחות X או רופא Y ) ואירגון כמו נשימקו יכול לקחת על עצמו את משימת הוקעת מעשים שכאילו בבתי יולדות.

נועה את צודקת עכשיו אני מעבירה את הדף הזה גם לאתר של נשימקו:סיפורים מבתי יולדות

בעקבות קריאה מחודשת של הדף שיווק בבתי חולים, קלטתי פתאום, באיחור של 5.5 שנים, עוד מאיוולות / עוולות ביה"ח בו ילדתי את בכוריי בנושא ההנקה. צריכה להוציא קיטור.
בני נולד במשקל נמוך, ומיד נלקח לאינקובטור חימום (בתינוקיה, לא בפגיה). אף אחד לא העלה על דעתו את האפשרות להניק אותו. נכון שלא הייתי ניידת (אחרי ניתוח), נכון שבדיעבד הסתבר שהוא לא יכול פיסית לינוק - אבל על פניו הוא כן היה אמור לינוק (לא פג) ופתרונות טכניים אפשר למצוא (אפשר היה להביא אותו אלי לכמה דקות כל פעם, לבוש היטב. היה אפשר להסיע אותי לחדר נפרד מחומם היטב ולהביא אותו לשם, כשחום גופי ובן זוגי שומרים עליו).
לא זוכרת ממרחק הזמן, אם הציעו לי לשאוב עבורו, או שחשבתי על זה לבד - אבל אף אחד לא אמר לי שיש משאבה מקצועית במקום (הביאו לי מהקיבוץ. פחות טובה, וגם לקח זמן), ואף אחד לא הדריך אותי, או הסביר לי שזה שלא יוצא כלום בשאיבה, לא מעיד על המצאות החלב (חשבתי שזה ההסבר לבכייה הבלתי פוסק של בתי - עד שבשמת תיקנה אותי, פה, לפחות שנתיים מאוחר יותר (תודה) ).
נכון, שיועצת ההנקה היתה בדיוק חולה. אבל היא היתה אחות רגילה, ביולדות, לא בתינוקיה, שניצלה את הידע הנוסף שלה לטובת היולדות. אם לא היא (היא חזרה ביום החמישי לשהותי שם), אפילו ההנקה המועטה שהיתה, לא היתה מצליחה. הייתי מתייאשת מחוסר הצלחה, תחושה של הרעבת בתי, ותחושת כשלון כללית.

שידרו בערוץ 8 סרט בשם "מחלקת יולדות" של במאית בשם אירנה(?)לנדסמן. צפיתי ובכיתי. כעסתי. נחמצתי.
הסרט מתאר בפשטות,ללא טקסט מלווה,רק כעיניים צופות מן הצד,את השגרה במח' יולדות בבי'ח ליס. אני מתארת לעצמי שהבימאית/יוצרת בקשה לומר אמירה ביקורתית. כי היא בחרה להביא את הפרטים הקטנים והכאובים שבשגרה הנ'ל.
היולדות שלא מבקשות ביות,התינוקיה והצרחות קורעות הלב,לוח הטפסים שמונח על התינוק בעריסתו,העומס,הבקבוקים החד פעמיים,ההאכלה והטיפול המכאנים של האחיות השחוקות בתינוקות(לפעמים יש רק אחות אחת),בדיקת היילודים בסרט נע,הנחיות לרחוץ את התינוק מידי יום. היתה סצנה שקרעה לי את הלב;אבא טרי ומתרגש מגיע לתינוקיה לראות את בתו. האחות בצורה כל כך חסרת רגש ואכפתיות מגרשת אותו משם" כי יש בדיקות רופאים". בפועל לא היה רופא אחד שם. הוא מתחנן לפניה רק להציץ בקטנה והיא מסרבת. והוא בבושת פנים מקבל את מרותה והולך משם עצוב.המסר שלפחות אני קיבלתי מהסצנה הזו היה ביקורת על ההפקעה של התינוקות מידי ההורים. שכחנו כולנו,כחברה, את הגבול הדק בין לעזור ולטפל בתינוק שרק נולד לבין לקבל עליו בעלות חסרת כל בסיס ושחר. יועצת ההנקה בסרט קבלה תפקיד "טוב".
אמשיך אחר כך הקטנה בוכה...

סרט בשם "מחלקת יולדות" של במאית בשם אירנה(?)לנדסמן
סילבינה לנדסמן.

.........
אהבתי את צורת הבימוי וההגשה. אין שם שיפוט של טוב/רע או נכון/לא נכון. יש הצגה של מציאות ונשאר לנו,הצופים,להתרשם.
אחרי שכעסתי לכמה דקות,זה עבר.אין על מי לכעוס. נשאר בי רק עצב עבור התינוקות שחווים למעשה סוג של נטישה,בדידות. עצב עבור ההורים שלא יודעים שאפשר גם אחרת(ולאו דווקא לקיצוניות השנייה של לידת בית וכ'ו אלא אפילו האפשרות לביות,לקבלת אחריות על התינוק מרגע הוולדו ולא רק מיומיים אחר כך-יומיים כל כך חשובים). עצב עבור המערכת ששכחה...

אוף, כמה שהסיפורים האלה מקוממים. ולא רק מקוממים, אלא מזכירים את שאני מנסה לשכוח...
בתי כבר בת יותר משנתיים ואני מנסה נואשות לשכוח את סיפור הלידה שלי ואת הימים ששהיתי בבית היולדות.
אבל הזיכרון לא מרפה. ועכשיו, כשיש תכניות לילד נוסף, אני מרגישה ממש חסרת אונים. כאילו, אני עומדת לעבור סיפור דומה של השפלה. כן, כך הרגשתי בלידה, במקום לעבור חוויה מרגשת, כזו של פעם בחיים (כי כל לידה היא משהו אחר).

השפלה כי לא האמינו לי שאכן יורדים לי מים, אז הסתכלו לי בתחתונים. גם כשניסיתי להסביר איך בדקתי את זה, עדין לא האמינו (ולא היתה להם סיבה לא להאמין, יש הבדל בין המקום שממנו יורדים המים ואישה בוודאי יודעת לעשות את ההבחנה)!.

השפלה, כי הזרוז כאב כל כך וכשבעלי הלך לאחות (שלא נכנסה בכלל במשך 7 שעות לבדוק מה קורה...) להגיד לה שכואב לי נורא, התשובה שקיבל היא.."כן, אני שומעת את האנחות שלה עד לעמדה" - ואני שואלת, האין האחיות אמורות להיות טיפ טיפה אמפתיות? לבוא לשאול אם הכל בסדר, זה לא מינימלי? אפילו את הפרות לא עוזבים עד שהלידה מסתיימת, לא?

השפלה, כי כשכבר הייתי בשלב של הדחיפות, האחיות והרופא אמרו לי לדחוף ויצאו מהחדר. אפילו לא בדקו אם יש לי שאלות... בכל זאת, לי דה ראשונה.

השפלה, כי כשראו שעברה שעה מהרגע שהייתי אמורה לדחוף ושום דבר לא זז, אמרו לי שאני צריכה לדחוף כי אחרת יילדו אותי עם ואקום - איימו עלי כמו על חמור שלא זז (לא שאני מצדיקה התנהגות כזו לחמור, ומי שמצליף בחמור אצליף בו!).

והיו רגעים נוספים כאלה, אבל קצרה היריעה מלהכיל.

לבסוף, בתי נולדה בלידת ואקום שלדעתי גרמה לבעיות בנשימה. כך שהרגשתי אותה 5 שניות לפני שניקו אותה ועוד 5 דקות אח"כ כי היו חייבים להנשים אותה ולבדוק אותה (כי פיתחתי חום גבוה, מעניין למה).
לא היה לי כח לצעוק ולדרוש כלום. הייתי מותשת פיזית ונפשית ובעיקר מבולבלת. ציפיתי למשהו אחר, משמח, מרגש. ובמקום זאת הרגשתי מטרד.

ראיתי אותה כ-4 שעות אחרי הלידה. הלכתי להניק אותה.
ביקשתי הדרכה, קיבלתי תשובה שעכשיו לא מדריכים. ביקשתי שרק יראו לי איך להחזיק אותה נכון. אמרו לי תנסי לבד, אין זמן.
אז כך הנקתי 4 ימים עד שנשברתי.

היחס היה מזעזע גם בתינוקיה. בלילה קראו לי להניק אותה. אני מגיעה לתינוקיה ושומעת צרחות. ביקשתי מהאחות שתיתן לי להניק אותה כי היא רעבה. האחות סרבה כי צריך לרחוץ את הילדה. מחיתי ודרשתי את הילדה, היא פשוט לא נתנה לי אותה.
הרגע הזה שבר את ליבי.

אז זהו, סיפור לידה שהייתי רוצה לשנות. רוצה לתקן. חושבת, מחשבת, מתכננת ... ועד ללידה הבאה אקרא המון אבל תמיד אדע שהפעם לא יפרידו אותי, גם לא לשניה, מהתינוק/ת מלבד מקרה חרום. וגם אז, ארים הרים וגבעות ובלבד שאשאר צמודה לתינוק/ת גם עם חבל הטבור תלוי לי בין הרגלים.

אני מקווה מאוד שתהיה לך בפעם הבאה חוויה מתקנת.
אני יודעת שגם אני צריכה כזאת ואם תבוא השראתי אני מתכננת לכתוב על סיפור הלידה שלי בדף הריון שני אחרי לידה מוקדמת.
ובכל מקרה אני ממליצה לך לנסות ולעבד את מה שעברת בעזרת דמיון מודרך, ייעוץ ביוגרפי, או כל טיפול מרפא אחר על מנת להגיע ממקום נקי ללידה הבאה.
אני יודעת שאני לפחות מתכננת לעשות זאת, כי גם אצלי נשארו דברים כואבים ולא פתורים מסיפור הלידה שלי.

אז זהו, סיפור לידה שהייתי רוצה לשנות. רוצה לתקן. חושבת, מחשבת, מתכננת ...
_אני ממליצה לך לנסות ולעבד את מה שעברת בעזרת דמיון מודרך, ייעוץ ביוגרפי, או כל טיפול מרפא אחר על מנת להגיע ממקום נקי ללידה הבאה.
אני יודעת שאני לפחות מתכננת לעשות זאת, כי גם אצלי נשארו דברים כואבים ולא פתורים מסיפור הלידה שלי._
אז אני עשיתי זאת...
שתיכן מוזמנות להיכנס לדף שלי ולקרוא את סיפור הלידה של הגדולה שהיה די דומה לתיאור של דגנית ואחריו את סיפור הלידה השניה שהייתה בהחלט חוויה מתקנת.
בינהן עשיתי המון המון עבודה עצמית.. וגם תיקון לידה אצל מישהי [אשמח לתת המלצות].
בעיקרון התיקון כלל פגישה אחת שלי ושל האיש יחד ומעבר על סיפור הלידה תוך בחינה מה היה הכרח רפואי, מה אני הייתי יכולה לעשות אחרת, מה הוא והדולה היו יכולים לעשות אחרת ומה היה אפשר לבקש/לצפות מהצוות לעשות אחרת.
פגישה שניה הייתה רק שלי וכללה דמיון מודרך במסגרתה גם חזרתי ללידה הראשונה וגם קיבלתי כלים לשניה [וממישהי שבד"כ לא מתחברת לזה - זה עבד עלי כל כך טוב שהשתמשתי בזה במהלך הלידה השניה]...

מאחלת לשתיכן הצלחה בעיבוד החוויה ולידה שניה טובה...

תוכלי לפרט מהו תיקון הלידה? אני ממש ממש בתחילת הריון שני ועל מה אני חושבת? על האימה שבלידה, על ההשפלה, לא הכאב, על הביזוי שלי כאשה וכמטופלת. מזל שברחתי למחרת. בלילה שברח לי פיפי צעקו עליי האחיות וכל הלילה כשהילדה צורחת והיא עליי, על כסא המתנה מעץ ואני רטובה משתן - הייתי ערה ובכיתי. עד היום לא עיכלתי את זה, ובאתי הכי מוכנה: יוגה, עיסויים, דולה, קראתי המון חומר ו.. ו.., אבל זה לא עזר..איך יוצאים מהפחד, עוברים את ההריון בכיף ובלי מורא?

תוכלי לפרט מהו תיקון הלידה?
פירטתי קצת:
_בעיקרון התיקון כלל פגישה אחת שלי ושל האיש יחד ומעבר על סיפור הלידה תוך בחינה מה היה הכרח רפואי, מה אני הייתי יכולה לעשות אחרת, מה הוא והדולה היו יכולים לעשות אחרת ומה היה אפשר לבקש/לצפות מהצוות לעשות אחרת.
פגישה שניה הייתה רק שלי וכללה דמיון מודרך במסגרתה גם חזרתי ללידה הראשונה וגם קיבלתי כלים לשניה [וממישהי שבד"כ לא מתחברת לזה - זה עבד עלי כל כך טוב שהשתמשתי בזה במהלך הלידה השניה]..._
זה בגדול מה שהיה בשתי פגישות..
אני לא הייתי זקוקה לעוד אז הסתפקתי בשתיים והשארנו אופציה פתוחה לעוד פגישות אם אני ארגיש צורך בהמשך ההריון...

וכן - זה עזר...
והצלחתי להשאיר את חויית הלידה הראשונה מאחורי ולהגיע ללידה השניה כשאני מוכנה לקראתה..
והייתה לידה נהדרת..

הי POOH

_שתיכן מוזמנות להיכנס לדף שלי ולקרוא את סיפור הלידה של הגדולה שהיה די דומה לתיאור של דגנית ואחריו את סיפור הלידה השניה שהייתה בהחלט חוויה מתקנת.
בינהן עשיתי המון המון עבודה עצמית.. וגם תיקון לידה אצל מישהי [אשמח לתת המלצות]._

כתבתי לך בעמוד שלך.

תודה רבה רבה על השיתוף וחג שמח

דגנית

לידה ראשונה נוראית שהסתיימה בטיפול נמרץ של התינוקת עם חשש לדלקת ריאות או מום מולד בריאות שהתברר כמצוקה נשימתית כתוצאה ממחדלי זירוז שנעשו ע"י הצוות בחדר לידה (יחד עם עוד כמה מחדלים - כאילו שזה לא היה מספיק:'().
לידה שניה ושלישית בבי"ח אחר, אף שהיו מאוד שונות אחת מהשניה (השניה יזומה ע"י זירוז והשלישית טבעית), הִיוו חוויות מתקנות. אם אחרי הראשונה לא רציתי 'לשמוע' על עוד ילד הרי שבשתיים הבאות עוד בחדר לידה הייתי מוכנה 'לעשות' אחד מיד:-).

תודה לך 2 חוויות מתקנות על השיתוף. נשמע מעודד.
אם זה בסדר מבחינתך, אשמח לדעת באיזה בי"ח ילדת את הלידות המתקנות, למקרה שאחליט לוותר על לידת בית.

המשך ערב טוב,
דגנית

מציעה לשנות את שם הדף ל-סיפורים על חבלה בהנקה בבתי יולדות.
נכון שזה הרבה יותר ארוך, אבל לדעתי השם הנוכחי צריך להיות מוחלף בדחיפות. אז אשמח לרעיונות טובים יותר.

שלום
אני צפויה ללדת בעוד כחודש
ומתלבטת בין לניאדו להלל יפה, אשמח לשמוע מכל מי שילדה באחד מבתי החולים על החוויה שהייתה לה
תודה
מיכל

היי מיכל
את שתי הלידות עברתי בלניאדו והייתי חוזרת לשם שוב ללדת
מינימום התערבויות בלידה , רק מיילדות
ביות מלא, הדרכת הנקה ויחס נעים

היי חני, תודה על התגובה
הבנתי מסיור בלניאדו שאם את יולדת במהלך הלילה, לא תמיד יש רופא ואז התינוק צריך להמתין לבדיקות של הרופא בתינוקיה.
מה שאומר שלמעשה עד הבוקר אין אפשרות לביות מלא
האם נתקלת בזה?
מיכל

את הילדה הבכורה ילדתי ב5:30 לפנות בוקר , לקחו אותה לתינוקיה ב7:00 בערך וקיבלתי אותה לביות מלא ב9:00 בערך
לא יודעת מה קורה אם יולדים מוקדם יותר בלילה
את הקטן ילדתי בצהריים