רק עכשיו פגשתי את השכנה שלי לשעבר אשה חסידית חרדית, היא ילדה לפני 5 שבועות

לידה מדהימה! היא ספרה לי שהיא זכרה את השיחה שהיתה לנו על הלידה הראשונה שלה, הטראומאתית (פקיעת מים ספונטנית, 24 שעות בלי צירים, ריצה מטורפת לבית חולים בהוראת הרופא, זירוז אגרסיבי ולידת מלקחיים)
ואז בהיריון השני לקחה מיילדת מקסימה, בבית החולים בקשה שלא יגעו בה, ושום בדיקות פנימיות ושיעזבו אותה. רק עיסויים על הגב לאורך כל הצירים. המיילדת היתה נהדרת, התחשבה ולא עשתה כלום, רק נוכחות תומכת...

כאשר התינוק נולד, היא יילדה את עצמה. היא אומרת לי, זה היה מדהים, לתפוס את התינוק של עצמך ולהרגיש אותו יוצא ממך, אמיתי וזז וחלקלק וחי! זה היה מעצים . שום קרע ושום חולשה ושום איבוד דם..

אני ממש התרגשתי, הגעתי לדמעות! אמרתי לה, תשמעי, תספרי על זה לחבירות כדי שנשים ידעו שאנו יכולות ללדת לידה מעצימה כזאת בלי התערבויות.
היא אמרה שתספר לחבירות שלה. אני שמחתי מאד שהצלחתי להשפיע על מישהי אחת לקבל לידה כזאת ולראות בעיניים שהגוף שלנו מכונת לידה מופלאה שלא צריך התערבויות מלאכותיות.

מדהים, שרה!

גם לי יש סיפור מיד שנייה.
הייתי בהתחלת לידה של חברה. 3 השעות הראשונות של הצירים. היה מדהים!
במקרה, או שלא במקרה הייתה מתוכננת מסיבת הפתעה לאותה חברה. אבל איזו הפתעה היא הכינה לבעלה!!!
בקיצור, היו שם כבר כמה אנשים שהיו אמורים לעזור להכין את המקום, כשהיא התחילה לקבל צירים. כך שלצד הצירים היה מישהו שהכין אוכל, זוג שסדרו את המקום, דודו ואומני והבעל שהתקשרו לבטל את המסיבה, אמא שלה שהגיעה לזמן מה, אחותה התאומה ההריונית שקפצה לזמן מה ו...אני.
עזרתי לה לקבל את הצירים עם תנועות וקולות ובין לבין סיימנו להכין את התיק לבי"ח ולקפל את בגדי התינוקת המכובסים. וגם דברנו, צחקנו וכו'.
היה מקסים והייתי ממש ב- high אח"כ.
גם ההמשך היה מדהים, אבל זה כבר לא החלק שלי!

סיפור הלידה של הגיסה שלי "מהצד" של המחכים בבית... -

ליום ההולדת של הבכור שלנו הזמנו את בני המשפחה הקרובה. בבוקר יום ההולדת, יום שבת, אח של גיא (בעלי) התקשר ואמר שהם כנראה לא יגיעו, כי הם בדרך לבית חולים עם ירידת מים "קלה". אשתו הייתה אז בסוף שבוע 36 (בבית החולים חישבו 35), ואף אחד חוץ ממנה לא התכונן ללידה קרובה. היא, לעומת זאת, כבר סיימה למיין, לארגן, לקפל ואפילו לשלוח אליי שקיות בגדים, ושלושה ימים קודם לכן גם ארזה תיק לבית החולים.

לא יודעת למה, אולי בגלל שהבעל לא קלט, או אולי הוא קלט אבל שידר "פאסון" - אף אחד לא הבין שהתחילה לידה (מה יותר ברור מירידת מים?!! מקסימום 48 שעות ואפילו מיילדת בית שולחת לזירוז, לא?). נדמה כאילו עברו כמה שעות עד שהמשפחה התחילה להבין שמישהי כאן מתחילה לידה. הלידה הראשונה שלה הייתה ארוכה מאוד, אם אני זוכרת נכון 24 שעות, והסתיימה בואקום. הפעם היא הגיעה מצויידת בהדרכה של יעל-שוראקי-דנן, שנתנה לה טיפים של נשימות ותנוחות, שמתייחסות גם למקרה שהיא תבחר לקבל אפידורל.

גיא התרגש והתחיל כבר מהבוקר להסתובב כארי בסוגר. זו הרגשה מוזרה להיות מודעים לכך שמישהי יולדת, מרחוק. החלפנו בינינו לבין עצמנו טלפונים ככל שניתן. כשגיא לקח את הילדים לטיול אני התקשרתי לסבתא להתעדכן, רק כדי לשמוע שהוא מדבר איתה בטלפון השני, מהטיול... בקיצור, התרגשות גדולה.

הדיווחים היו מעטים ואיטיים. הפתיחה קטנה והשכיבו אותה במיטה בגלל ירידת המים. היא רצתה להעביר את הצירים במקלחת ואני דואגת איך היא תסתדר, ולמה הם משכיבים אותה במיטה. בשיחה של גיא עם אחיו הוא מתעדכן, שומע שהיא מסתדרת, ואומר לו – "תהיו מרוכזים". עיצה טובה לדעתי.

השעות עוברות והלידה לא מתקדמת. בין ההכנות ליום ההולדת, אני מרוכזת מאוד במחשבותיי במה שקורה שם. לבסוף מגיעים האורחים - ההורים שלי ושל גיא, איתם בן הדוד שמחכה לאחות חדשה, אחותי, וסבתא שלי. משפחה קטנה ומרוגשת. בני זוכה ליום הולדת מיוחד במינו. כל המשפחה מלוכדת ומאוחדת ומלאת ציפייה. הרגשה של חגיגיות כפולה ומכופלת, גם יום הולדת עם חגיגה ושמחה אמיתית, וגם ההמתנה הזו למישהי קטנה שרוצה להצטרף למשפחה.

על כל טלפון כולם קופצים יחד, אבל העניינים איטיים. מתישהו אחר הצהרים אנחנו מתעדכנים שעלה לה החום והיא הועברה לחדר לידה. מאוחר יותר, שהפתיחה היא 5 ס"מ. יפה! הצטרפו אלינו גם שכנים, אנחנו מדליקים נרות יומולדת, ומכבים, ושרים, ושמחים. מרימים את החתן הקטן וגם את אחותו. בן הדוד משתתף בשמחה, מרגישים שהוא מתוח מאוד, והסבתא מטפלת בו במסירות וברגישות.

כבר ערב, החגיגה שלנו לקראת סיום, ואז אני מגלה שאנחנו עומדות יחד, הנשים – אחותי, אמא שלי, חמותי, סבתא שלי ואני – במעגל, כמו שדמיינה היולדת בסיפור הלידה האחרון שקראתי בבאופן... עומדות ומדברות ומספרות ומצפות ללידה. מעגל תמיכה של נשים.

כמעט כולם הלכו. בן הדוד נשאר לאמבטיה עם הסבתא ועם דינוזאורים. אחותי נשארה איתנו ואמרה – היום היינו שבט. איזה כיף לבני שחגג יום הולדת בתוך שבט! ואז טלפון – היא ילדה!!! כולם קופצים, ובתוך המהומה אני מקבלת את הטלפון, והבעל מעביר אליי את היולדת הטרייה. היא נשמעת עייפה. מאושרת. אחרת. ומפוקסת בטירוף. אני שומעת את מילמולי התינוקת שמונחת עליה...

אחרי חצי שעה בערך היא, היולדת, מתקשרת אלינו, ואני זוכה לשיחה ארוכה ארוכה איתה. זו חווייה מדהימה. שיחה עם החיים עצמם. היא מספרת לי על הלידה. לידה מעצימה, בבית חולים, מרותקת למיטה, וכן, עם פחות מחצי שעה של אפידורל.

היא מספרת לי שרק כשהעבירו אותה לחדר הלידה, הלידה התחילה להתקדם, כאילו הגוף חיכה לתנאים השקטים. לכן טוב שעלה לה החום בשתי עשיריות, ובגללו העבירו אותה... היא מספרת לי על חיבור טוב בינה לבין המיילדת, שבסוף הלידה חיבקה אותה ואמרה לה שהיא הייתה נהדרת (יש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת את זה. אני יודעת כמה חסד יש בזה). שהמיילדת עשתה לה מסז' בפירנאום עם שמן. היא מספרת שהיא עברה את כל הלידה הזו בשכיבה, וכשהיא ביקשה אפידורל, והתבקשה לשבת, הוקל לה לכמה צירים בזכות הישיבה.

היא מספרת שבעלה חתך את חבל הטבור. שהתינוקת ינקה ארוכות. היא מספרת שכשהמיילדת בדקה ומצאה פתיחה של 10 ס"מ (זמן קצר אחרי שקיבלה אפידורל בפתיחה של 8 ס"מ), ואמרה לה ללחוץ, היא ידעה שהיא מחכה לצורך של הגוף שלה ללחוץ וסרבה. ואכן הצורך ללחוץ הגיע מעצמו ואחרי שתי לחיצות בלבד התינוקת הייתה בחוץ! היא מספרת ואני מבינה שלמרות האפידורל האחריות הייתה בידיה, היא גם התעקשה לשכב על הצד ולא על הגב, כדי לאפשר תנועה לעצם הזנב ולמנוע פגיעה בו, וכך היה.

אני מלאת הערכה והתפעלות. אני לא יודעת איך היא הצליחה להתמודד עם הכאבים בשכיבה. היא מספרת שהבעל עשה לה מסז'ים בגב בכל ציר, תמך בה, אבל הכאבים היו בבטן...

הנה סיפור של חוויית לידה טובה ומעצימה, למרות תנאים כמעט בלתי אפשריים. סיפור של יולדת שזכתה לחוויה מתקנת, בעזרת ההכנה שהיא עשתה. ואנחנו, כל המשפחה, זכינו לא רק לחוייה מלכדת כשחיכינו יחדיו, אלא גם לחוויית הלידה הטובה, שמשפיעה כמו אבן במים על כל סביבותיה.

זו הרגשה מיוחדת להיות לידך, גיסתי, כשאת מחזיקה עלייך את הקטנה שלך בפוזה המיוחדת שלכן, ומנשקת, וקורנת כל הזמן, ובמיוחד כשאת מביטה בה. ומסרבת להניח אותה בצד במשך כל הביקור ("למתוח" אותה), וכששואלים אותך למה, את אומרת בפשטות – "כי זה כיף". ומוסרת אותה לאבא שלה לרגע רק כשהגדול צריך חיבוק, כי הוא קיבל מכה וזו הזדמנות לבכות בכי משחרר כי כל החיים השתנו... והוא מקבל אותו, חיבוק גדול גדול, וחוזר למשחק כמו חדש...

שיהיה במון מזל טוב! גיסתך התברכה בגיסה כמוך ומשפחה מיוחדת כמו שלכם. מזל טוב גם לבנך.

כמה אהבה. איזה יופי.

מיכל מ - מזל טוב לכל המשפחה.

נפלא.

מזל טוב מיכל!
יופי של סיפור!

תודה רבה לכן, התגובות שלכן עושות לי טוב...

איזה סיפור. כל כך מרגש לקרוא את זה מהצד שלך . עברנו חוויה דומה לא מזמן , גם לידה של גיסתי ואחי ואני יושבת פה בתוך דמעות. יחי השבט. מזל טוב לכולכם.

אין מילים.
לפני 4 ימים אמרתי בחיים לא עוד פעם, לפני 3 ימים - הייתי עושה את זה שוב.
אין משהו יותר מתוק מהיצור הקטן הזה שנוחרת כמו חזרזירה לציצי.

מיכל, המון מזל טוב לגיסה @}

עוד תודה...

בערב של החלפת חוויות סיפרה לי חברה שכמעט ולא הרגישה כאב בצירים! היא אמרה שזה כאב קצת יותר ממחזור, והיא לא הבינה שהיא יולדת. ליתר ביטחון היא הלכה להיבדק, האחות אמרה "תלחצי" ויצאה תינוקת...

סיפור לידה שנכתב על ידי זוגתו של חבר. מובא כאן כלשונו.

So after we moved from the rainbow back to our old camp in the Gerais
do Piata with about 10 friends, I was bitten by some nasty kind of
spider on a Friday afternoon. I spent the night in a good deal of
pain, sweating with trouble breathing. It wasnt too good. The pain
slowly made its way up my leg and started cramping in my lower
belly... The next day I started getting mild contractions about an
hour apart, not very regular. By sunset, they started becoming a
little stronger, and five minutes apart, it seemed like labour was
starting!

Everyone went to bed, expecting to be woken up for the birth, but
Sunday morning dawned bright and sunny and I was still having 5
minute contractions. We had a normal Sunday, made pancakes (see
moddy's website for a photo of my flipping pancakes in early
labour!), and I even went over to the house 1km away to do laundry
(even tho i had to sit down every 5 minutes!). By sunset I was tired
and fed up of it, and asked spirit for the next hour to be four
minute contractions, then an hour of 3 minutes, an hour of 2 minutes
and then the baby to be born.

The next contraction came after 4 minutes!
Then it started raining.
All our friends worked hard to collect a huge pile of firewood to
last the night, and 2 other friends showed up unexpectedly. They
boiled up about 20L of water, and we now know why one needs to have
boiled wather to give birth - to keep helpful people busy and out of
the way!

So the Labour progressed thru the night, contractions steadily
getting stronger and closer together, but they never quite got
regular. I'd have several contractions of 3 minutes, then one after
8 minutes, then a few of 4 mins, then 6 mins, again 3 mins for 1/2
hour, and then 5 mins... we got down to 2 minute contractions and it
seemed to be soon. Moddy was great thru the whole thing, he stayed
by my side and helped me thru every contraction. Heather, my doula
checked me when I was jsut about to lose my strength and freak out,
andshe announced that I was fully dilated. Such a relief.

The night was getting on and we were sure the baby would come with
the sunrise. When the first grey light showed thru the trees Moddy
kicked everyone out of the tipi to prepare for the birth. Only then
the contractions completely stopped! for 2 hours there was nothing.
It was freezing cold, I could barely move. but we tried to get it
giong again by going for a walk, but it was just too cold and I was
too tired. I took some cohosh tincture and eventually the
contractions started again, but so soft I could barely feel it. and
totally irregular.

Then it really started again, I got such strong contractions I
couldnt breathe thru it any more and I was just screaming. But still
nothing seemed to be happening. Aniha went to call a real midwife to
come. He turned out to be a french-canadian shaman who arrived on
motorbike from Lencois, about 3 hours away. He came mid-morning, and
gave me an awesonme massage. after about an hour he checked me and
said I was not dilated at all! Heather checked again and wasnt
sure - she didnt have much experience.

We were allin shock - something was going wrong. We decided to go to
the hospital. The hardest decision I ever had to make, but I was in
so much pain and so exhausted, I just wanted it to be over and I
didnt care how.

So we caravanned into town, Heather driving our car with Carolina to
translate in the front, and me lying on moddy's lap in the back.
Aniha followed in her car with a load of people and a couple of
others ran to the neighbour to beg a lift...

the 15km ride was the worst I've ever been thru. we stopped for
every contraction, and the car stalled out when we crossed the creek,
luckily it get going again quickly. Only we never made it to the
hospital. I guess we just needed a bumpy drive to bounce the baby
out, because when we got to the edge of town I felt the baby coming!

We stopped on the streetnext to the soccer field, Moddy sitting in
the back seat with me sitting on his lap, feet in the mud and our
crew milling around, holding blankets over us to keep the rain off.
A few deep breaths and out popped a purple head, shotly followed by a
screaming angel! At 2pm exactly, local time, ,Monday 14th April.

So she turned out to be a little girl, against all expectation, with
a head of red peach-fuzz and big dark blue eyes. She was so small
for one 2 weeks late - less than 3 kilos, but she's putting on
weight fast. We did a lotus birth and didnt cut the cord, but it
started to come off by itself on the evening of the 2nd day. Only it
was hanging by a thread and pulling, so we cut it off, and the stump
came away by itself that night and healed perfectly after 2 days.

So we have a beautiful baby girl, her red hair is fading to gingery- blonde and her eyes are a dark steel-grey that you cant tell if its
blue or brown, and she has a great voice that she loves practicing.

We jsut spent the last 2 1/2 weeks in our tipi in the forest, getting
used to having a baby. moddy had been the best father ever - he does
most of the diapers and most of the laundry and his share of middle
of the night wakefullness. I am so so blessed.

Now we are on the road again with no destination in mind

תמונות של המשפחה אפשר לראות כאן . במיוחד מומלצות התמונות של SEQUOIA והתמונה הזאת

עוצר נשימה... התנדנדתי בין "איזה חוסר אחריות" לבין קנאה צורבת, בפרט אחרי צפייה ב כל התמונות באתר שלו...

מדהים! שמתם לב שלתינוקת יש כובע של "ילדותי"? שימו לב לתווית בתמונה הלפני-האחרונה.

לדעתי זה חוסר אחריות מה שהם עשו.
הרי כל יולדות הבית דואגות למיילדת מנוסה, שמתמחה בלידות בית,
דואגות ל"רכב מילוט" למקרה שיהיה צורך להגיע לבית חולים,
דואגות להימצא במרחק סביר מבית חולים.

היה להם רכב מקרטע, בית החולים היה רחוק
והדולה שלקחו התבררה כאחת שלא ממש יודעת מה היא עושה

אני כלכך שמחה שזה נגמר בסדר
אבל זה היה יכול להגמר ממש רע
ולכו תדעו אם לא נגרם איזשהו נזק בזמן הזה שהלידה היתה תקועה.

אבל. כן. ללא ספק. מעורר קנאה.

וואו.
ויש אנשים שחושבים ש אני לא קונבנציונאלית!!!!!!!!!!
אני שיא, אבל שיא המרובעות בהשוואה לחיים שלהם.

יפה שהם עשו אולטרה-סאונד...

חברה שלי ילדה היום בבוקר בלידת לנל'ק(נרתיקית אחרי קיסרי) קונבנציונלית לגמרי. היא גרמניה שנשואה לבדואי. לידה ראשונה בקיסרי בגלל מצג עכוז. בגרמניה.
היא החליטה לנסוע עד ל"ליס" מהדרום, רק אלוהים יודע למה. כנראה זה נראה לה בית חולים "מתורבת" (במצבטא יקה כבד (-: ) . אז בין ראשון לשני בלילה היתה לה ירידת מים מטופטפת לחלוטין. בבוקר הם נסעו לליס. פתיחה של 1 ס'מ אין צירים משמעותיים אין התקדמות בלידה. ככה עד אתמול בערב(יום שלישי). נתתי לה טיפים בטלפון. היא נשמעה די מנותקת ממה שקורה. כל מה שיכלה להגיד זה שהאוכל בבי'ח ממש זוועתי. זה לא הרגיש לי טוב. אבל המשכתי להתפלל בשבילה. בבי'ח אמרו לה שבערב יתחילו עם פיטוצין כי זה כבר מתחיל להיות יותר מידי זמן עם ירידת מים והראש של העובר גבוה לאללה. האמת היא שהופתעתי לטובה מזה שהם לא דחפו לה כמיקלים לווריד יותר מהר.
אז לקראת לילה היא מקבלת פיטוצין במינון נמוך בגלל הקיסרי. בפתיחה של 3 ס'מ היא כבר מקבלת אפידורל (לא מאמינה על עצמי אבל עודדתי אותה לקבל אפידורל אם יכאב לה בגלל הזירוז). היא שוכבת ככה במיטת היולדות. היא מספרת שהמיילדת היתה זוועתית ונעלמה לה לשעות מחדר הלידה. ככה היא שוכבת שם זרוקה, בסוף מישהי הביאה לה מים. לקראת הבוקר התחילו צירי הלחץ היא לחצה די הרבה זמן ובסוף חתכו לה קצת ועשו וואקום כי הראש נתקע. התינוק שלה נולד בשש בבוקר.
מזל טוב!
למרות התלאות ו"האפרוריות" של הלידה אני שמחה מאד בשבילה שהיא ילדה לידה רגילה, בלי דולה, בלי מיילדת בית, בלי עיסוי פרינאום אפי-נו, עם תהליך לידה לא חלק...
מזלטוב!

שמחה שזה נגמר בחדר לידה (ולא בחדר ניתוח)!
ו-כל הכבוד לך על הליווי (גם אם בידה הוא היה רק טלפוני)!

וואו. אחרי מיליון סיפורי פיטוצין שנגמרו בחדר ניתוח (אצל חברות שלי, בחצי השנה האחרונה) אני שמחה לגלות שלפעמים זה לא נגמר כך.

במחשבה נוספת... מי יודע אם אין כאן חלק ל"פוליטיקה" של לידות מהבחינה הזו שהיא תיירת במעמדה, נשואה לבדואי.... לא בדיוק מישהי שממהרים לתת לה "טיפול צמוד" כדי להמנע מתביעה משפטית וכד'. בדרך כלל הטיפולים הצמודים האילו נגמרים בניתוח. פשוט לא התערבו לה יותר מידי.

בזמן האחרון אני שומעת על המון לידות ואקום.
מה זה המון, כל חברה שניה שלי, שזה אומר שש נשים בשנה האחרונה, המון לא? למה אומרים ש'היום כבר לא משתמשים בואקום'?
גם שמעתי מכמה נשים שהבעל שלהן כמעט התעלף כשהוא ראה מה זה, ובכלל הבעל עוד נשאר בשוק כמה שבועות אחרי...

מזל טוב! למרות שאחרי לידה כזו, היא עוד עלולה להגיע למסקנה שעדיף קיסרי...
וגם אני בזמן האחרון שומעת על המון לידות שהסתיימו בואקום או בקיסרי )-: אבל בעצם, עם כמות ההתערבויות זה לא ממש מפתיע, רק עצוב.

איזה כיף לשמוע! לא שזה נשמע חוויה מרנינה אבל כל לידת ויבק משמחת אותי אישית.

או קי. אני חייבת לשתף בסיפור ששמעתי לפני מספר ימים. לקחתי את הכלבה לטיול בגן הציבורי ליד בית אימי, כשפגשתי אישה לא צעירה בכלל וכסופת שיער שאמרה לי כול הכבוד שאני לוקחת את הילדה על הגב:
"בכול העולם עושים ככה, רק אצלנו, חושבים שהם חכמים, גם כן, בעגלה, התינוק שוכב לו ככה על הגב, שישקו לחי בתחת. אני את הילדים שלי לקחתי בסדין"
אני: בסדין? יפה
כסופת השער: כן, ובטח גם אומרים לך לא להניק אותה. את יודעת, פעם היו אומרים לתת לתינוקות חלב של פרה. אני אמרתי להם: שקו לי בתחת! העגלים אני בטוחה שטוב להם חלב של פרה, הילדים טוב להם חלב של אישה. גם ללדת, חושבים שישכבו אותנו על הגב. תגידי לי, את ראית פעם מישהו מחרבן על הגב? אני ילדתי לבד, בבית שלי בשירותים, מה אני צריכה אותם?! שישקו לי בתחת!
אני: ילדת בבית? זה בטח לא היה אתמול, מאיפה חשבת על זה?
כסופת השער: מאיפה חשבתי על זה? מה יש לחשוב? את חושבת שחתולה חושבת? את יודעת ללדת, גם אני יודעת, את צריכה רופא שיגיד לך איך ללדת? הלכתי לשירותים, הרגשתי את הצירים, היו צירים, כאב לי, שיצא התינוק התכופפתי למטה, תפסתי אותו, ורק אחר כך התקשרתי לאמבולנס. אבל זה היה בשלישית שלי. בשנייה חיכיתי בבית את כול הצירים, ואז נסעתי לבית חולים, אז הם אמרו לי יש לך עוד זמן. בעלי אומר להם, אתם לא רואים שהיא יולדת? בקיצור, אפילו לחדר לידה לא נכנסתי
אני: אני גם רוצה ללדת בבית בפעם הבאה
כסופת השער: תשמעי, אני באתי פעם ראשונה לבית חולים גם כן, כי פעם ראשונה את לא יודעת, את מפחדת, את לא יודעת מה הולך להיות לך, ומה יצא לי מזה? ניתוח קיסרי. אז בסדר, אז יש לי צלקת, אז מה? אז אני לא יכולה ללדת? אז אמרו לי, אם פעם אחת ילדת בניתוח קיסרי עכשיו את צריכה כל הזמן. את יודעת מה אמרתי להם? שקו לי בתחת!
אני: את מכירה את באופן טבעי?
כסופת השער: כן, טוב, עכשיו אתן כולכן ביחד, בגלל שיש את האינטרנט. אני הייתי משוגעת אחת נגד הרופאים. עכשיו אתן כול המשוגעות ביחד נגד כול הרופאים. תגידו להם: שקו לנו בתחת! אנחנו יודעות איך ללדת, לא אתם. אני אומרת לך, פעם הבאה את יולדת בבית, בלי בעיה יוצא לך התינוק, וזהו. לא צריך בתי חולים ולא כלום.
אמרתי לה תודה, וחשבתי לעצמי האם ובאמת מעניין אם יש עוד נשים כאלה, שילדו בעצם ללא ליווי בלי לקרוא לזה ככה, או ילדו בבית בלי לקרוא לזה ככה. בכול מקרה היה לי כיף לשמוע את הסיפור שלה. וזהו.
אסיים בברכת: שקו בתחת!