היום קרה משהו שקורה די הרבה.
הלכנו לקניון, משהו שאני עושה לעיתים רחוקות ביותר . הבן שלי ראה כסא גבוה שהיה בבית קפה ורצה לטפס עליו. התלבטתי אם לקחת אותו משם או לא, ואז הגיע הבעלים וחייך והזמין את פעוטי לטפס.
כשהנ"ל התיישב למעלה(ומבחינתו אין הבדל בין סולם במגרש משחקים לכסא בר מהודר) בעל בית הקפה הציע לו לטעום קפה קר. הסברתי לו בנימוס אך בתקיפות שהבן שלי לא מקבל קפה בגיל שנתיים. הוא סיפר שגם יש לו תאומים בגיל דומה והם תמיד שותים שם קפה .
רציתי ללכת, אבל הוא הלך פתאום וחזר עם כוס משקה עם קש, והגיש לקטנטן. הקטנט ן שמח ואני שאלתי מה זה:"משקה וניל " הוא אמר. כאב לי הלב לקחת מהילד, ודי התבאסתי שלמזון הצטרפו גם עוגיות.
בסופו של דבר הצלחתי ללכת משם עם הילד וכל הזמן (עד עכשיו! כנראה במשקה היה קופאין וסוכר, הילד מסתובב כפורפרה) יש לי מחשבות מנקרות.
איך אפשר להישאר מנומסים ולמנוע מזרים לתת לילדך אוכל?
מה ההשלכות של לקחת מהילד אוכל שנתנו לו? האן זה שווה את המעשה הזה?
האם לחנך את הילד לא לקחת אוכל מזרים?
גם בגינה לוקחים אוכל מאנשים אחרים. האם ניתן להבדיל בין זרים סתם להורים בגינה?
מאיזה גיל מתחילים?

ועוד אנקדוטה. לפני כמה שנים, בן זוגי ואני הלכנו לטיול בצפון(מסלול הליכה) ולקראת הסוף פגשנו אב וילדה (כבת 5) שעשו חלק מהמסלול ולא הצטיידו במים. הילדה הייתה צמאה אז הצעתי לה מהמימייה שלי והיא סרבה.
אני מספרת זאת כדי להראות שלפעמים הכוונות (ואולי בדרך כלל) הן טובות, וזה עושה את הכל יותר מבלבל.

איך אפשר להישאר מנומסים ולמנוע מזרים לתת לילדך אוכל?

לדעתי את היית מנומסת ביותר, הרי אמרת לו שהילד שלך לא שותה קפה.
אנו גם בגינה לא לוקחים מאחרים ואכן גם ילדתינו לא מבקשת אף פעם אוכל של אחרים.

לגבי נתינת אוכל לילדים בגן שעשועים וכו' -

אם אני רואה שילד לוטש עיניים משתוקקות באוכל שהבאנו, בגן שעשועים וכדומה
אני תמיד שואלת את אמא או אבא שלו אם אפשר לתת לילד. אף פעם לא אתן בלי רשות של ההורה.
ככה להורה יש שליטה על העניין והוא לא מרגיש שמישהו נותן לילד שלו משהו
שאולי הוא לא היה רוצה שיתנו. ככה הייתי רוצה שהורים אחרים ינהגו גם כן עם הילדים שלי.

אבל אם קרה שנתנו לילד שלי משהו בלי שראיתי לפני כן, אז אני לא עושה מזה עניין.
לא נראה לי שווה את עוגמת הנפש לילד.

גם אם זה מקרה כמו היום ?שילדי קיבל אוכל שגורם לו להישאר ער כ"כ הרבה שעות ()כנראה יש בזה קופאין

גם אם זה מקרה כמו היום ?שילדי קיבל אוכל שגורם לו להישאר ער כ"כ הרבה שעות ()כנראה יש בזה קופאין
במקרה של היום לדעתי בעל בית הקפה נהג ממש בחוצפה, אחרי שביקשת במפורש שלא ייתן לילד קפה.
אם כל כך רצה לתת משהו, הוא יכול היה לתת לו משהו יותר מתאים לילד.

איך אפשר להישאר מנומסים ולמנוע מזרים לתת לילדך אוכל?
כשמדובר בזרים בסיטואציות כאלה, עדיף לדעתי להרגיל את הילד לבקש קודם רשות מאמא ואבא. מאיזה גיל מתחילים?
לא זוכרת.....עם הזמן אני מניחה שהוא יפנים את זה.
אני גם לא זוכרת סיטואציות כמו מה שתיארת בבית הקפה. בדרך כלל זה קורה לנו בגן שעשועים או מקומות כאלה שיש בהם הרבה ילדים והורים.

לפעמים, ההרגשה שהילד מקבל ממפגש שלנו עם הזולת נראית לי יותר חשובה מקצת קפאין בדם.
היה דיון דומה מזמן על לטיפות של זרים, כשהילד בידיים של אמא. מרתיח בצורה דומה לסיפור המשקה.
אבל הבעת ההסתייגות נראית לי מזיקה יותר.
(אבל אם היו מציעים לבתי מים ממימיה של מישהו לא מוכר הייתי בטוח מסרבת, למרות ההתיפייפות שבמשפט הקודם, פשוט כי זה היה מגעיל אותי.)

במקרה של בית בקפה, כשראית שהוא נחוש לתת לו משהו - יכולת אולי לבקש כוס מים או לימונדה, או תה-בלי-סוכר.

אני מעבירה את האחריות לילדים שלי ולא סומכת על זרים שיבינו את כוונתי.
ילדי יודעים מהם המזונות המותרים או אסורים עליהם ומדוע. וכשאנחנו נתקלים במצב בו מוצע להם מזון ע"י אחרים (גם אהובים ומוכרים כמו חברים או סבים/סבתות) והמזון הזה משתייך למזונות שמבחינתנו הם "מחוץ לגדר" אני מזכירה להם במילת קוד והם מוותרים (לרוב) כי הם מבינים את המשמעות.

ואגב לעינין הקפה - יש לי סיפור.
אני חושבת שהסברים זה יופי. אבל יש דברים מסויימים שצריכים להילמד באופן שלא ישאיר ספק. משהו בסיגנון "אילוף ילדים".
אני מודעת לסקרנות של הילדים ולנטיה של אנשים אחרים לדחוף להם קפאין לכן "חיסנתי" את ילדי מקפה.
אחרי בקשות חוזרות ונישנות לטעום קפה תיכננתי עם ילדי מסיבה. התכוננו אליה כמה ימים מראש וההתרגשות גברה. במסיבה הבטחתי להם שיוגש להם "קפה של ילדים" בכוסות הנערצות עליהם (כוסות אספרסו). ביום החגיגה ערכנו יפה את השולחן בסלון, קישטנו, ווהסבנו לשולחן. עליו הוגשו עוגיות, לימונדה שהכנו יחד וקפה "לילדים". הקפה שהוכן היה אספרסו דאבל שוט ללא סוכר. הוא נמזג חגיגית לכוסות והונח בפני הילדים.
אין צורך להסביר את ההפתעה שציפתה להם כבר בשלוק הראשון. הם פנו מייד ללימונדה. ו"נגמלו" לחלוטין מקפה.
אין שום סיכוי שהם ישובו ויתפתו.
זה אכזרי אבל זה עובד.
עשינו אותו דבר עם בירה (אני ממליצה על הייניקן, היא מרה מאד)

תרגיל דומה אפשר לעשות גם עם סיגריות.

יש דברים שצריכים לשבת בתת מודע שלנו.

הגעתי לרעיון הזה אחרי שראיתי אנשים מבוגרים שנמנעים ממאכלים מסויימים בעקבות חווית ילדות גרועה. למשל מישהי בת 60 שלא אוכלת ביצים כי בילדותה קיבלה פעם אחת ביצה קשה שהיתה מקולקלת ומאז בכל פעם שהיא נוגעת בביצה עולה בה אותו הריח.
מישהי שאינה שותה חלב כי פעם כילדה קיבלה כוס עם חלב מקולקל.
גבר שאינו אוכל גבינה לבנה כי פעם כילד אולץ לאכול גבינה שהיתה כנראה חמוצה..
הבנתי שלפעמים מספיקה חוויה אחת על מנת "לגמול" אדם ממאכלים מסוימים לשארית חייו. עכשיו רק צריך לנצל את הידע הזה באופן מושכל ונבון.

ילדי יודעים מהם המזונות המותרים או אסורים עליהם ומדוע.
כן. ילדים בהחלט יודעים לגלות אחריות. הבן הקטן שלי אלרגי לשומשום, והוא יודע יפה לסרב כשמציעים לו למשל לחמניה עם שומשום. הוא גם יודע להודיע "אני אלרגי לשומשום". הקטנים (בני ארבע) גם יודעים לסרב לכמה סוגים של ממתקים שאני לא מעוניינת שהם יאכלו. "אמא, היום חילקו סוכריות טופי אבל לא אכלנו".

עשינו אותו דבר עם בירה (אני ממליצה על הייניקן, היא מרה מאד) בירה הם עוד לא ביקשו....

מתי כספי סיפר בראיון שאבא שלו הכריח אותו לעשן (שתי סיגריות ברצף אאל"ט) אחרי שתפס אותו מעשן כילד - ובזה נגמר סיפור העישון.
מונו, יש לי עוד הרבה מה לכתוב על שאלותייך, מקווה להגיע לזה מאוחר יותר היום.

איך אפשר להישאר מנומסים ולמנוע מזרים לתת לילדך אוכל?

למה להיות מנומסים במקרים כאלה?
הוא ניסה להרעיל את הילד שלך (קפה לבן שנתיים??)

אני דווקא בעד לאפשר לזרים לתת לילד אוכל (בנוכחותי! מובן שבנוכחותי!)
אין לדעתי שום מזון ש"מרעיל" מטעימה חד פעמית שלו (אני כמובן לא מדברת על אלרגיות!).
לעומת זאת האופן שבו הילד חווה את יחס הוריו לשאר העולם בפירוש עשוי להיות מרעיל (מפני שהוא לא חד פעמי).
אני אסביר: אם העולם מייצג איום על אופן החיים ה"טהור", וכל מחווה ידידותית מצידו מצריכה התגוננות, איזה מן מסר זה מעביר לילד? מה זה אומר על העולם ועל שאר האנשים שאינם "אנשי שלומנו"?
אה, רגע, ענת גביש אמרה את זה כל כך יפה:
לפעמים, ההרגשה שהילד מקבל ממפגש שלנו עם הזולת נראית לי יותר חשובה מקצת קפאין בדם

ובכל אופן, אני לא חושבת שזה סיפור מרתיח או שבעל בית הקפה עשה משהו רע.

מצד שני איך לגרום לילד להבין שבנוכחות אמא זה כן ובלעדיה לא?

ובכל אופן, אני לא חושבת שזה סיפור מרתיח או שבעל בית הקפה עשה משהו רע.
בטוח שהוא לא התכוון למשהו רע. הוא דווקא נשמע אדם נחמד מאוד. אבל ביקשו ממנו לא. אז למה לא לעשות מה שההורה מבקש?

לעומת זאת האופן שבו הילד חווה את יחס הוריו לשאר העולם בפירוש עשוי להיות מרעיל (מפני שהוא לא חד פעמי).
מסכימה מאוד עם הגישה הזאת. אני רואה הרבה פעמים את המבוכה של אימהות כשהילד שלהן עומד לידי
ומסתכל איך אני נותנת משהו לילדים שלי . אבל אני תמיד מציעה ומבקשת את הסכמת האם, כאמור.

מצד שני איך לגרום לילד להבין שבנוכחות אמא זה כן ובלעדיה לא?
מונו, הילד שלך עוד קטן למדי. יש בכלל סיטואציות כאלה שהוא בלעדייך ואנשים זרים נותנים לו אוכל?
אני לא יכולה לשים את האצבע על ה"רגע" שבו הם למדו את זה. אבל כנראה זה הופנם עם הזמן.

הוא אכן קטן אבל לפעמים הוא בגן או בגינה ציבורית("גינת הבמבה").

הוא אכן קטן אבל לפעמים הוא בגן או בגינה ציבורית("גינת הבמבה").
מונו, כן, נזכרתי בדיון המפורסם על גינת הבמבה... תשמעי, זו סיטואציה בעייתית -
גם לחשוף אותו לבמבות למיניהן וגם לאסור עליו. אז או שמקטינים את החשיפה
או שמתאמצים לספק אותו בתחליפים בריאים יותר כמו פירות וכו', ומשלימים עם זה
שמידי פעם יאכל גם משהו "מזיק".

ועכשיו אני פורשת. מהרשת, לפני שלא יהיה לי כסף לקנות אוכל לילדים שלי.

בטוח שהוא לא התכוון למשהו רע. הוא דווקא נשמע אדם נחמד מאוד. אבל ביקשו ממנו לא. אז למה לא לעשות מה שההורה מבקש?

לכך התכוונתי בדברי לעניין הנימוסים.

כמו שאמא פולניה קלאסית תוקעת לילד אוכל. היא רוצה בטובתו גם אם הוא אומר שאינו רעב או שהוא לא אוהב.

עשינו אותו דבר עם בירה (אני ממליצה על הייניקן, היא מרה מאד)

זה קרה לי לא בכוונה, בגיל חמש. התארחנו אצל חברים, המבוגרים שתו בירה ואני לגמתי לגימה גדולה ממה שחשבתי שהיתה כוס הקולה שלי - עשרים ושש שנה אחרי אני עדיין לא מסוגלת לגעת או להריח בירה. גם אלכוהול בכללותו לא מדבר אלי - בעדה שלנו, שבה וודקה היא חלק משולחן ארוחת הערב, טעמתי בגיל מספיק צעיר כדי להגמל לשארית חיי.

כאן בצפון אמריקה לא קיימת מנטליות הפיטום של ילדים בידי עוברים ושבים, בקושי מביאים אוכל לגינה, אבל הג'אנק פוד חוגג בכל פינה וכשמסתובבים עם חברים - זה מה שאוכלים בדרך כלל. אז אני חורקת שיניים כשהיא אוכלת צ'יקן נאגטס ומשתדלת שלפחות תאכל את העגבניה.

ולנטיה של אנשים אחרים לדחוף להם קפאין
מישהו יכול להסביר לי את זה?
וגם את הלהיטות של אנשים, במיוחד כאלה שמקפידים על תזונה בריאה, לדחוף לילדים ממתקים, ממש בכוח? (כאילו, לדחוף ולשכנע את הילד, שבכלל לא ביקש וגם לא ממש רוצה)

(אבל אם היו מציעים לבתי מים ממימיה של מישהו לא מוכר הייתי בטוח מסרבת, למרות ההתיפייפות שבמשפט הקודם, פשוט כי זה היה מגעיל אותי.)

ענת, אני הייתי מתגברת על הגועל ונותנת לילד הצמא שלי לשתות. מוצאת אולי פיתרון יצירתי לאיך המימיה לא תיגע לו בפה אם זה היה נורא מגעיל אותי.
תחשבי על הסיטואציה: יום חם, טיול, האמא לא הביאה לו מים. האפשרות-לקבל-מהיקום-את-מה-שאתה-צריך-גם-אם-אמא-שלך-לא-הביאה היא לב ליבה של החוויה הספציפית הזו , כמו שאני רואה את זה.

באופן כללי, לדעתי זו שאלה של תוכן יותר מאשר של אוכל. וזו גם שאלה של שליטה. מגיע הרגע שהילדים של כולנו ייחשפו לרעיונות/מוצרים/תפיסות עולם שמתנגשות עם אלו שלנו. אז אני מסכימה שקפאין בגיל שנתיים זו דוגמה קיצונית, אבל כמו שאמרה עוברת אורח - גם האופן שבו הילד חווה את יחס הוריו לשאר העולם בפירוש עשוי להיות מרעיל

בכל מקרה נדרשת התבוננות, ומיון, ובלימה של אינסטינקט, ותיעול הרצון הטוב של הזר (ועל הזר נכתבו הרבה תיאוריות) לאפיק חיובי, כמו למשל מה שגילה הציעה: כשראית שהוא נחוש לתת לו משהו - יכולת אולי לבקש כוס מים או לימונדה, או תה-בלי-סוכר.

ואחר כך כנשארים עם הילד לבד אז אומרים לו משהו כמו: איזה איש נחמד, אבל הוא התבלבל! ילדים לא שותים קפה! איזה בולבול אקבולבול! מזל שבסוף קיבלנו תה קר!

> נטול קפאין (-; <

ונזכרתי בעוד משהו. כשלמדתי קולנוע, החבר שלי דאז עשה סרט סטודנטים שנקרא "סוכריה מאיש זר". זה היה סיפור על לוויה של איש, בה משתתפים קומץ קרובי משפחה שיש להם חשבון ארוך עם הנפטר, עד כדי כך שאף אחד לא רוצה להספיד אותו. הגיבורים של הסרט הוא בנו בן התשע של הנפטר, וקבצן בתי-קברות שמופיע משום מקום, נכנס בטבעיות למקום של המספיד היחיד, ומעניק לילד את החוויה החיובית של מילים טובות על האב.

כדי להקצין את המסר, הסרט עושה שימוש בקלישאה עם הסוכריה. הזר מציע לילד, האמא מסרבת בתקיפות, צועקת על הזר ומושכת ממנו את הילד.
אבל הקשר העדין ביניהם כבר נוצר, ואת המתיקות של הסוכריה מחליפה מתיקותו של המעשה האנושי.

איכשהו, בגדול, זה נראה לי קשור.

איך אפשר להישאר מנומסים ולמנוע מזרים לתת לילדך אוכל?
השאלה למה את רוצה למנוע מהם. אם זה מבחינת הערך התזונתי וההשפעה של חומרים כמו קפאין וסוכר עליו - אמרי בדיוק את זה, בחיוך, תוך שמירה על קשר עין, אבל באסרטיביות. "תודה רבה, אבל אצלנו במשפחה אנחנו משתדלים לא לאכול/לשתות X." "תודה, אבל קפאין/סוכר לא משפיעים עליו טוב." "תודה, אבל הרופא ביקש שנימנע מזה." (ד"ר ויליאם סירס, מה-Baby Book ועוד הרבה ספרים טובים, מנדב את עצמו לתווית "הרופא" הזו (-: ) "תודה, אבל הוא ישמח לקבל פרי במקום, אם אפשר." (אני חוזרת מן הסתם על דברים חכמים שכתבו בעבר, קראתי בזמנו ועכשיו אין לי זמן לקרוא שוב את כל הדף).

מה ההשלכות של לקחת מהילד אוכל שנתנו לו? האן זה שווה את המעשה הזה?
אם זו לא סכנה בריאותית ממשית - לא לוקחים. לא שווה. <עדי יותם הרימה אתמול מהמדרכה (!) את ציפוי השוקולד (!) שנפל מהארטיק (!), עשתה עליו פוּ סמלי והחזירה לילד. מטעמי "לא שווה">

האם לחנך את הילד לא לקחת אוכל מזרים?
חוזרת לספר המומלץ, Protecting the Gift מאת Gavin de Becker. אשמח להשאיל לך בהזדמנות. הוא ממליץ לחזק אצל הילדים ובמיוחד אצלנו ההורים את האינטואיציות שלנו, שעוזרות לנו לדעת בדיוק מיהו זר מסוכן ומיהו זר חביב. רק להתעלם מהקולות הפולניים הקטנים של "לא נעים", "לא מנומס", "הוא ייעלב". לא לתת לרציונליזציות לשנות את הדעה שנקבעה בעזרת האינטואיציה. את יודעת: הזרים ברובם הם אנשים טובים ונחמדים. סטטיסטית, הסכנה נשקפת בעיקר מאנשים מוכרים.

מאיזה גיל מתחילים?
מגיל אפס. להיות ערניים לתגובות שלהם, ושלנו.

מסעדה

קודם כל, למען הסר ספק - בולבול ה קבולבול! לא ככה?
ולגבי:
וגם את הלהיטות של אנשים, במיוחד כאלה שמקפידים על תזונה בריאה, לדחוף לילדים ממתקים.
אני חייבת לספר על חוויה שעברתי בשבוע שעבר:
הלכתי עם הילד לטויס אר אס, לקנות מתנה לקרוב משפחה. הילד שלי אף פעם לא אהב צעצועים (מעדיף ספרים, מחשב, דיסקים וכו'), וגם כמעט שלא בקר בחנויות צעצועים. כיון שיום הולדתו מתקרב, ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו: "אולי תסתכל ותראה מה מוצא חן בעיניך, ואז נוכל לומר לסבאסבתא מה לקנות לך מתנה ליומולדת"
חיכיתי לראות את הילד מסתובב בחנות בעיניים גדולות ומתלהבות.
זה לא קרה.
הוא הסתובב שם באדישות, נעצר קצת ליד הדוכן של הספרים, ובסוף בחר איזושהי חוברת צביעה (שכמובן קניתי לו במקום).
והיה לי את הדחף העז הזה - לקנות לו משהו, לראות אותו מתלהב, ורוצה, ולענות על הרצון שלו.
וקול קטן בתוכי אמר כל הזמן: מה קורה לך? הרי את ממש נגד העניין הזה של צרכנות מטורפת ללא כל תכלית! אז למה את כל כך רוצה שהילד שלך יכריח אותך לצרוך בשבילו? איפה ההגיון?
אז אותו דבר לתת לילדים ממתקים. זה נראה לי קשור לאיזשהו צורך - טבעי וחיובי בבסיסו - לתת לילד ולשמח אותו, שלא מוצא לו תמיד את הכיוון הנכון ולכן בורח לחלופות התרבותיות הרווחות - ממתקים וצעצועים.

סבתא שלי ואמא שלי גדלו בזמן ובמקום שבהם שוקולד היה פסגת המאוויים, שיא השחיתות והשפע.
מבחינתן, שוקולד = אהבה. לך תגיד להן לא לתת לילדה שוקולד.

תודה לכל התשובות המחכימות ומעוררות המחשבה.
כמובן שאני רוצה להימנע שהילד יאכל ממאכלים שאני לא נותנת בעצמי, אבל זה לא הדבר היחיד . יש כאן עוד שני עניינים.
1)נניח אני לעולם לא אתן משקה עתיר סוכר עם קופאין ועוגיות מהזן התעשייתי הנלוז . הילד שלי יחשוב שאמא לא נותנת אבל זרים חביבים כן ויתרגל לרעיון שכדאי לבקש זאת מזרים. נראה לכן אולי מוזר, אבל הבן שלי מחבב זרים בצורה שלא תאמן!! למשל בפארק הירקון מגיל 0 היה מחייך לכל הזקנים שיושבים להם חסרי כוח בפארק. אין לו בעיה להישאר עם אנשים שהוא לא מכיר כלל. בניגוד לקלישאות על תינוקות יונקים שאינן יכולים להתנתק מהאמא, הפעוט הספציפי שלי מת על פגישות עם זרים.
2)אמנם הרבה פעמים הסכנה היא ממישהו קרוב, אבל בכ"ז עלינו לפתח בילדינו חוש ביקורת לא לאכול כל דבר שזרים מגישים להם. תרתי משמע.

מונו, אני בטוחה שיש המון מאכלים שאת לא נותנת לו בבית (קולה, ופלים...) והוא רואה אותם במקומות אחרים, אז הוא יודע שבבית אין ובחוץ יש. אם לא תהפכי את מה שאין אצלך בבית ל-ISSUE זה לא יהיה לו מוזר.
הבן שלי יודע שאצל אמא שלי הוא מקבל שקדי מרק והוא מבקש רק כשאנחנו שם. הוא לעולם לא ציין זאת במקום אחר והוא גם לא מתנפל כשנותנים לו.
לא נראה לי, שילדים הולכים ברחוב ומבקשים סתם כך אוכל מזרים.

~ראו גם:
איך להגן על הילדים
ילד איך קוראים לך~

לאור המקרים האחרונים שהיו בחדשות -

כיצד אתם מסבירים לילדכם איך מתנהגים עם זרים?
איך מתנהגים עם אנשים מוכרים כאשר הם נמצאים לבד?
איזה קירבה גופנית מותרת ועם מי?
איך מזהים סכנה?

אני מעוניינת לשוחח עם בתי (שלוש וחצי) ואינני מוצאת את המילים המתאימות.
אני לא מעוניינת להפחיד אותה יתר על המידה אך אני כן רוצה להעביר לה את המסר שאסור
ללכת ולדבר עם זרים ובעיקר להדגיש את גבולות הפרטיות עם אנשים מוכרים.

אשמח לשמוע את דעתכם!
תודה @}

דיברו על זה קצת בדף גבולות האינטימיות בין ילדים. ניסיתי להעביר את זה לכאן, אבל זה קטע את הרצף...

טרה תודה על ההפניה.
עברתי על הדף ועדיין לא מצאתי תשובות לשאלות (דובר שם בעיקר על גבולות המיניות בין ילדים).

פתחתי את הדף בעקבות שיחה עם חברה.

היא סיפרה לי על בתה (כמעט 4 ), ילדה מאוד חברותית ותקשורתית ש"הולכת" לכל
אדם שהיא פוגשת, לרוב הם אנשים מוכרים מהקיבוץ אך אין להם שום "קירבה" אליה כך שלמעשה
הם נחשבים, בעיני האימא, ל"זר/מוכר".
הילדה מדברת איתם, לפעמים אפילו מתיישבת על הברכיים שלהם והאימא שמה-לב שהסיטואציות הללו
מאוד מפחידות אותה (האימא).

ושוב אני מחזירה את השאלה -
כיצד מסבירים לילדים בגיל הזה את גבולות הפרטיות/אינטימיות מבלי להפחיד אותם אך עם מסר ברור?

אולי לתת להם מסר ברור אודות גופם , לתת שם לאיברי המין ולהסביר שאלה איברים אישיים ורק להם מותר לגעת בהם או כאשר אמא ואבא רוחצים באמבטיה.
אפשר ליזום סיטואציות של משחק , כמו משחק ילדים של רופא וחולה ושוב להדגיש שאין לגעת במקומות אישיים ושאם מישהו עושה זאת מייד לספר להורים או למישהו קרוב אחר.
לחזק את הילדים וללמד אותם שמותר להם להגיד - לא
אף פעם לא נוכל ממש להגן עליהם מפני מקרים כאלה.

מנג, תודה על הדף.
לא מזמן אזרתי אומץ וניהלתי את השיחה הזאת עם בתי (7.5). משום מה היתה לי תחושה שעכשיו זה רלוונטי ועד עכשיו לא היה.
אמרתי לה בפשטות שישנם הרבה אנשים שאנחנו לא מכירים ולא כולם נחמדים, גם אם זה נדמה לנו. בקיצור הסברתי לה את מושג הזר. אח"כ הסברתי לה שלפעמים האנשים האלה יכולים להתנהג כאילו הם נחמדים בעצם כי הם רוצים משהו (וזה יכול להיות כל דבר), אבל היא לא חייבת לתת שום דבר לאף אחד בגלל שהוא היה "נחמד" אליה. כולל נשיקות, חיבוקים וכו'. קצת הפחיד אותי להכנס ליותר פרטים אבל אני חושבת שהיא הבינה.
מה אתם / אתן אומירים / אומרות ? נראה לכם יעיל?

איתי אף אחד לא דיבר על הגוף שלי, על הפרטיות שלי וכו', הנושאים היו טאבו. ובאמת כשהייתי במצוקה וזקוקה לסיוע לא ידעתי איך לדבר על זה, איך לספר שקורה משהו לא תקין.
אז נראה לי שההצעה של עידית מאוד חשובה.

שישנם הרבה אנשים שאנחנו לא מכירים.
ומה עושים עם אנשים שאנחנו כן מכירים?
האם גם לכם יש ילדים מאוד חברותיים שניגשים לכל אחד?
כיצד אתם נוהגים איתם במקרים כאלו?

מנג, תודה על הדף
אין על מה....
אולי כדאי לשנות את השם כי התכוונתי לפתוח דיון על ילדים "חברותיים-יתר-על-המידה-והסכנה-שבכך"
ויצא לי משהו קצת שונה...

כשאני הייתי צעירה, הייתי מאוד נחמדה לזרים, ואמא שלי הסבירה לי שאסור לדבר עם אנשים שאני לא מכירה, ולא ללכת איתם. אני לא זוכרת באיזה מילים בדיוק היא השתמשה, אבל אני מניחה שאם הקשבתי לה כנראה שהיא קצת "הפחידה" אותי. לא גדלתי עם פחדים מיותרים, ולפעמים עדיף שילד יפחד ולא יפגע.
שנים אח"כ לא יכולתי לצאת עם מבוגרים ממני (אפילו בשנה אחת) אבל גם זה עבר

אנחנו עוד לא בשלב הזה אבל אני יודעת שחברה טובה שלי התחילה בגיל ארבע-חמש לדבר עם הבת שלה על כך שאברי המין הם פרטיים ואף הפסיקה לסבן אותה שם ואמרה לה שרק לה מותר לגעת שם. בנוסף הסבירה לה שאם מישהו עושה משהו שלא נעים לה , נוגע בה בלי שהיא תרצה שם או במקום אחר בגוף או כל דבר שנראה לה לא בסדר היא צריכה לספר לאמא, גם אם מבקשים ואומרים לה לא לספר כי לאמא תמיד אפשר להגיד הכל.
לפני כחודש הם קיבלו מכתב מבי"ס (הילדה בחטיבה צעירה) שיש איזה גבר שניסה לחטוף פעמיים ילדות - ניסה לפתות אותן ונכשל ומבקשים לדבר שוב עם הילדות ואז הם שוב עשו שיחה על אנשים רעים שלא מכירים. אני יודעת שהיא דברה איתה גם על זה שאנשים מוכרים עשויים לפגוע אבל לא יודעת מה נאמר שם בדיוק.
אני כ"כ חוששת מזה שנראה לי אישית שאעדיף להפחיד קצת מאשר לא להגיד כלום.

גם אני דיברתי על כך אם בנותיי. הסברתי להן שלאף אחד אסור לעשות להן משהו שהוא לא נעים להן, תמיד מותר להגיד לא, ותמיד אפשר ואף צריך לספר לאמא! ואני מדגישה להן גם בבית שבפות שלהן רק להן מותר לגעת!
אני מקוה תמיד שזה מספיק!...

ומה לגביי חברותיות-יתר?
איפה אתם שמים את הגבול לילדים?
עד כמה אתם מרשים להם להתקרב לזרים ולדבר איתם?

הנושא שהתכוונתי להעלות הוא כיצד מסבירים לילד שלא הולכים
ומתיידדים עם כל אדם גם עם הוא מוכר.
מאחר ואני גרה בקיבוץ, אנחנו, כביכול, מכירים את כולם ולכן האנשים אינם "זרים".
אממה, זה לא אומר שבגלל שאנחנו "מכירים", מותר לילדים ללכת לכל אחד.
יש לי הרגשה שאני לא מצליחה להעביר את מה שאני רוצה...

האנשים אינם זרים כי אנחנו רואים אותם יומיום, אבל זה לא הופך אותם למכרים-חברים.
הצלחתי?

האם גם לכם יש ילדים מאוד חברותיים שניגשים לכל אחד?
כן
כיצד אתם נוהגים איתם במקרים כאלו?
קודם כל, לא נכנסים ללחץ. בכל סיטואציה כזאת, שנדמה לי שחרגה מגבול הטעם הטוב אני מדברת איתה, מנסה להסביר לה איך אני הרגשתי, איך אותו אדם יתכן והרגיש, מחדדת את ההבדלים בין מי שאנחנו מכירים באמת למי שנדמה לנו שאנו מכירים וכו' (גם הילדה הזאת בסופו של עניין גדלה בקיבוץ),

_הנושא שהתכוונתי להעלות הוא כיצד מסבירים לילד שלא הולכים
ומתיידדים עם כל אדם גם עם הוא מוכר._
למה לא? חשוב מאוד שתעני לעצמך על השאלה הזאת, מהן הסיבות האמיתיות שגורמות לך לרצות ולמנוע מבתך להתיידד עם אנשים ש את לא מכירה?
כשהיא היתה יותר צעירה הייתי מתקרבת, מאזינה לשיחה, ובודקת את אותו אדם, אם הוא "נראה" לי הייתי משוחחת איתו קצת, מבררת קצת פרטים ע"מ שאוכל להרגיש יותר בנוח.
כשהיתה מגיעה הבקשה ללכת לבקר, הייתי מתמודדת עם כל מקרה לגופו ומסבירה לה למה זה לא אפשרי או לא מקובל עלי.
היה לי מאוד חשוב לא להכניס לה פחדים מיותרים ולא "לקלקל" לא את החברותיות, כי הבנתי שהפחד הוא שלי, לא שלה.
אז כדי להתמודד עם הפחד שלי פשוט השגחתי יותר מקרוב.

כמה דברים:

1. ילדים חברותיים זה דבר רגיל ולא רע. ניצול של ילדים יכול לקרות לכל אחד, גם אם הוא לא חברותי.
2. אם את חוששת מגלישה לאזורים אסורים, מה שחשוב הוא שתלמדי את ילדתך לעמוד על זכויותיה בפני אנשים ובמיוחד מבוגרים ממנה. את יכולה לומר לה שזה שאדם הוא מבוגר ממנה, לא אומר שהוא תמיד יודע טוב יותר ועושה את הדבר הנכון. שלפעמים מישהו יכול לבקש ממנה או לנסות לעשות משהו שהיא לא רוצה. במקרה כזה יעזור לה מאוד אם היא תדע לעמוד על זכויותיה, ולסרב. חשוב גם שתאמרי לה לדבר איתך ולספר לך, כדי שתוכלי לעזור לה.
3. ילדים בגיל כזה עדיין זקוקים להשגחה מתמדת. מהצד - אבל מתמדת. אני בטוחה שעם כל ההסברים שלך, וההבנה שלה, בגילה אין לה הכלים ליישם זאת בצורה טובה כנגד מבוגר שמחליט לגעת בה. ברור שמבחינה פסיכולוגית ופיזית יש למבוגר יותר כלים.
4. קבלי את העובדה שאין לך שליטה מלאה. אבל אם תקפידי על כך שהיא תמיד תהיה תחת השגחה של מישהו, לפחות עד גיל שבו תרגישי שיש לה יכולת הבחנה ועמידה מספיק טובה, תוכלי לשלוט בכך במידה רבה.
5. לגבי המילים המתאימות, את יכולה לדבר איתה בשפה שהיא מכירה, לומר שלכל אחד יש גוף שהוא רק שלו. (וגם נפש. אם מישהו פוגע בה, זה יכול להיות גם מילולית, וגם אז היא יכולה להתרחק.) והיא מחליטה לגבי הגוף שלה, ולא אף אחד אחר. אם מישהו עושה לה משהו שלא נעים לה, שתתרחק, ואם זה נמנע ממנה - שתצעק ותקרא לך בקול רם מאוד. תסבירי לה שאת אוהבת אותה ולכן היא תמיד יכולה לספר לך הכל ואת תעזרי לה. שכיוון שאת אמא שלה, גם אם אמרו לה לא לספר לך - מותר לספר.

זה נושא קשה. זה לא קל גם בגלל שלילדים בגיל הזה אין כל כך מושג לאן אנחנו חותרים עם הדיבור על זה, כי זה לא תמיד קיים בטווח ההתנסויות שלהם, גם התנסויות מיד שנייה. אבל אם ננסח את זה בצורה קלה ופשוטה, בלי לסבך אותם, הם יבינו. לפחות את עניין השמירה על הגוף והדיבור החופשי איתנו.
מקווה שתצליחי להעביר לה את המסר, ומשתתפת איתך בקושי. אני יודעת שבקיבוץ לא כולם משפחה אחת גדולה. יש ארועים מתחת לפני השטח. פשוט אנחנו, או נציגינו, צריכים להיות בשטח כשהילדים בגיל כזה.

לנו יש בעיה מאוד מאוד גדולה חוץ מזה שהילד שלנו בן ה 3 וחצי מתחבר עם כל מי שנקרה בדרכו הוא יכול לצאת מהבית בלי להוציא הגה,הוא פשוט מוצא את המפתחות שהחבאנו קודם ובורח כשאנחנו עסוקים
אז אמא או אבא יוצאים אחריו בריצה ותוך שניות מאבדים את הנשימה כי מגלים שהוא נעלם מרדיוס של יותר מידי(לא מדדתי במטרים).
היום אחרי חיפוש של כ10 דקות וקרוב לדום לב ראיתי אותו מהלך להנאתו ליד אמא עם עגלת תינוק כשלמזלי הנ"ל הולכת לכיוון הבית שלנו.
אני כבר תיכננתי כמה חזקה תהיה הסתירה שהוא יקבל על מנת שילמד אחת ולתמיד.....וכשהוא התקרב אלי ונתן חיוך כובש ירד לי כל הכעס והראיתי לו שאני כועסת.
הוא לא יצא מהבית כל היום "כדי שילמד" ולי כאב "כדי שאלמד"........
מה עושים??? אנחנו חסרי אונים......

אתמול הגמדון (4) היה אחה"צ עם סבא. הם כייפו ביחד, נסעו על האופניים של סבא לטיול גדול ואכלו אבטיח.
כשחזרתי שאלתי את הגמדון איפה היו והוא סיפר לי על חוויות הטיול שלהם - היו בגן השעשועים ובדואר ועשו שני סיבובים סביב הישוב...
אבא שלי ששמע את התיאור פנה לגמדון ואמר לו "אבל אמרנו שזה סוד רק שלנו, שאנחנו לא מגלים, נכון?"
לא שאני חושדת באבא שלי חס וחלילה, אבל אמרתי לו שאצלנו מגלים ה-כ-ל לאמא ואבא ושאנחנו לא מעודדים "סודות" בין הילדים לבין אנשים מבוגרים. אני לא רוצה שילדי יתרגלו לשמור סודות או לציית למבוגרים שאומרים להם "זה סוד רק שלי ושלך ואל תגלה לאף אחד". והסיבות לכך ברורות.

אבא שלי קצת התקשה לקבל אבל אחר כך קלטתי אותו מתחיל משפט "סודי" ופתאום תופס את עצמו באמצע ומשנה כיוון....

לאבא ואמא שהילד שלהם "בורח מהבית": פשוט תנעלו. ותחביאו את המפתח.
זה אולי נשמע אכזרי, כמו כלא או משהו כזה, אבל מה לעשות. אתם הרי לא מעוניינים שהוא ייצא לבד מן הבית. ודרך אגב, חוץ מאנשים יש בחוץ גם כלבים (אמסטפים?) מכוניות ושאר סכנות. אז בגילו - רק תחת השגחה של מישהו. זה לא "באופן טבעי" לתת לילד חופש שאינו מתאים לגילו ובנסיבות שבהן אין לכם כל שליטה.

הוא פשוט מוצא את המפתחות שהחבאנו קודם ובורח כשאנחנו עסוקים.
יש מנעולים עליוניים, שאפשר להתקין. כאלה שבלי מפתח. אפשר להתקין כזה בגובה שהוא לא יגיע.

נאוה,
תודה רבה! @}

בקיבוץ שלנו זה מאוד מקובל לתת לילדים ללכת לבד לחברים, לצאת מחדר-האוכל ולשחק בחוץ,
להסתובב עם האופניים ועוד....
לצערי יש כמה אמהות שחושבות שהקיבוץ הוא מקום מוגן ומוכר ואינן מודעות לכל אותם "אירועים" מתחת לפני השטח.

אצלנו בקיבוץ היה פדופיל (המקרים קרו לפני 20 שנה לפחות). כולם ידעו שהוא אוהב לגעת בילדות קטנות (למזלי בי הוא לא נגע,
אבל חברה שלי "עברה" תחת ידיו) ולמרות זאת לא עשו שום דבר...
הקיבוץ העזיב אותו לפני כמה שנים.

מנג בין, לזה בדיוק התכוונתי. אני מכירה כמה סיפורים כאלה בקיבוצים, וגם בעיר. בגלל זה צריך להשגיח.
מה לעשות, העולם הוא לא מקום בטוח (למרות שאנחנו רוצים מאוד להאמין שכן. למעשה, הוא מעולם לא היה כזה, והוא לא כזה באופן טבעי.)

אבא ואמא
סליחה אם התשובה שלי לא תהיה נעימה לאזניכם, אבל מה שכתבתם פשוט צמרר אותי. כרגע, למזלכם, אתם עדיין לא חסרי אונים_. חוסר אונים זה כשאין מה לעשות, ולכם יש מה לעשות. במה שני אנשים מבוגרים יכולים להיות כל כך עסוקים מבלי לשים לב שילד בן 3 _מוצא את המפתחות שהחבאנו קודם ובורח ? תנהיגו ביניכם תורנות "עיסוקים" וכשאחד יהיה עסוק, לא תוריד השניה את עיניה מהילד, ולהפך. אני מאחלת לכם מכל הלב שלא תהיו חסרי אונים באמת, כמו כאלה שאנחנו קוראים עליהם כל יום בעיתונים.

ומה קורה כשרק הורה אחד בבית עם הילד? ואם יש ילדים נוספים?

{*מכאן, מתחיל הדף "אוכל מידי זר חביב"}

אתמול המתנתי בתור עם התינוק ואשה נחמדה עם ילד קטן ניגשה לתינוק שלי ונתנה לו במבה. לקחתי לו את זה ואמרתי לו עם חיוך, תודה אבל אני עוד לא נותנת לו במבה. אבל באמת יפה מצידך. היא ביקשה סליחה ואמרתי שאין לה מה להתנצל.

לעומת זאת, יש לנו קרובי משפחה שכל הזמן נותנים לקטנצ'יק ממתקים, ואני לא אומרת לא. אני פשוט מתבאסת בשקט. הבוקר הם נתנו לו לחם עם ריבה (מלאה בסוכר P-:) וגבינה לבנה. אוף /-:, כל-כך התבאסתי, הרגשתי שבכלל לא מכבדים את הרצון שלי (מוצרי חלב??? לחם? מתוקים?). וזאת לא הפעם הראשונה והם יודעים את דעתי בעניין. אבל לא נעים לי, אז אני לא עושה איתם "שיחה" ואני גם לא לוקחת לו את האוכל.

עצות?

אני אישית לא מתביישת לומר, "היא עדיין לא אוכלת לחם" או כל דבר אחר. אפשר גם "אם אתם רוצים לתת לו משהו, יש במקרר מלפפון או שזיף". סתם דוגמה.

אני כמו טרה רוסה.
כל הזמן רואה מה מתקרב אליה, ומודיעה מה היא לא ומה היא כן.

אגב, יוחננית, את יכולה תמיד להגיד שכל מה שתא עושה מגובה בהמלצות של משרד הבריאות

אני עם גילה.
לאמא שלי אני אומרת "הרופא אמר ש........."
לחמותי "בטיפת חלב אמרו ש......."
לשאר העולם:"משרד הבריאות"
עם בעייתיים במיוחד יש את יוניצף וארגון רופאי הילדים האמריקאי.......
חברה שלי אומרת ש"דר ליבוביץ אמרה ש....."
כמו כן שהולכים לאנשהו אני מודיעה מראש מה מותר לו לאכול ושאביא את הכל איתי(כלומר פעם.. היום הוא כבר גדול......) כדי שלא יגידו לי שהכינו במיוחד ויהיה לי לא נעים.

טרה, גילה ומונו - תודה על תשובותיכן
תמיד לא נעים לי לפגוע באחר וזה בא על חשבוני. בשבת אנחנו שוב נהיה אצל אותם קרובים - אני מראש אתאמן על המשפטים שהצעתן ונראה מה יהיה!
האמת היא שמעבר לכל נראה לי שמפריע לי שלא שואלים אותו ולא מכבדים אותי. הם יודעים שאני לא רוצה לתת לתינוק דברים כאלה, והם בכל זאת נותנים. כאילו שדעתי לא חשובה. (טוב, נו, איך אפשר לסמוך על אמא שמרעיבה את הילד שלה על-ידי הנקה בלבד )

אני קוראת כעת את המלצות משרד הבריאות (הלינק שגילה צירפה), וכתוב: לא מומלץ לשתות תרכובות צמחים, תערובות וחליטות תה צמחים בזמן ההריון, ההנקה ובשנת החיים הראשונה. מה??? קודם כל, אנגליה שכמותי לא יכולה בלי תה. אבל חוץ מזה, מה הקשר? למה לא מומלץ?

<הדיון לא קשור לדף הזה - לאיפה להעביר אותו?>

המלצות משרד הבריאות (הלינק שגילה צירפה), וכתוב: לא מומלץ לשתות תרכובות צמחים, תערובות וחליטות תה צמחים בזמן ההריון, ההנקה ובשנת החיים הראשונה.
מה הם צריכים לשבור את הראש: מרווה לא, קמומיל כן, נענע לא, ההוא כן, ואם האמא לא יודעת מה זה רוזמרין? יאללה נכתוב אסור הכל ונגמור עניין. )-:

הדיון לא קשור לדף הזה - לאיפה להעביר אותו?
שאלות ותשובות בנושא תזונה לפי נושאים

הדף הזה מזכיר לי את ההמלצה לא להתכבד מידי זרים כשמטיילים בהודו.
יש כנופיות שמתחברות באורך ידידותי עם תייר ברכבת ומציעים לו להתכבד בעוגייה שאפילו פתחו את החבילה החדשה לידו...ואחרי כמה שעות הוא מוצא עצמו ערום מכל חפציו ,כספו, דרכונו, לעיתים גם בגדיו...כי היה סם מרדים בעוגייה.
זו המלצה די קשה ליישום.
נסיעה ברכבת זה עניין של 15 שעות לפעמים ויושבים בתא די צפוף עם אנשים שבד"כ מתעניינים מאד בתייר.
ויש שיחות מעניינות ותוך כדי אוכלים, ישנים, בקיצור חולקים שעות רבות באינטימיות.
וחלק מהמנטליות שם זה לכבד ובעיקר תיירים. אז באמת קשה לסרב, מה גם שלפעמים נמאס מהאוכל שאפשר לקנות ברכבת...

טוב, נו, איך אפשר לסמוך על אמא שמרעיבה את הילד שלה על-ידי הנקה בלבד
במו עיני ראיתי את הילד הספציפי הזה אוכל חצאי ענבים מעורבים באדמה, את יכולה למסור לקרובים שלך שהתזונה שלו דוקא מאוד מגוונת

אוי חוה, הרסת אותי מצחוק D-:
זהבית, ואם אני אספר לך שהקרובים שמציקים לי בענייני אוכל הם... הודים?! זה באמת עניין תרבותי אצלם.
ענת, העיקר שקמומיל כן - אני מכורה
וגילה - אני אעביר את הדיון. בהמשך.

ושוב זה קרה.
היום היינו בחנות תבלינים שאנחנו מבקרים בה די הרבה.

המוכר קרא לבני ואמר לו "בוא אני אתן לך מתנה".
המוכר השני מיד אמר "אבא שלו לא יאהב את המתנה הזו".
אבל הוא כמובן לא שעה, וקרא שוב לבני ונתן לו סוכריית טופי.
כשאמרתי לו שאנחנו משתדלים להמעיט בממתקים הוא אמר "לא נורא, לא נורא, פעם בכמה זמן מותר" (מה הוא התכוון? היום יום מיוחד כי באתם אלי אז צריך לחגוג?? הרי חוץ מהימים המאוד מיוחדים האלה אף אחד לא נותן לו ממתקים, נכון?)

לא יכלתי למנוע מבני את קבלת הממתק, אבל לפחות נתתי למוכר הרצאה קטנה (כמובן שגם בני שמע ברקע) על איזה דברים גרועים יותר וגרועים פחות לשיניים, וסיימתי בזה שטופי זה פחות או יותר הדבר הכי גרוע שיש, כי זה גם מתוק וגם נדבק לשיניים.

אה, נזכרתי בעוד פנינה שלו: "לא נורא, זה רק שיני חלב ואחר כך כל השיניים יתחלפו".

גם אצלינו לא אוכלים כל יום ממתקים ומשתדלים לאכול מאד בריא אבל מאד מפריעה לי ההיסטריה שיש בדף הזה. להרגשתי, אין דבר מנומס פחות מלבוא להתארח בבית ולהביא אתך אוכל לך או לילדים. זה בעצם להגיד: האוכל שלכם לא מספיק טוב בשבילי, מה שאת נותנת לילדים שלך לא בריא בעיני ואלה דברים מאד מעליבים. צריך לקחת דברים בפרופורציות ולבחור בין ניתוק ממשפחות שאוכלות אחרת או פשרה עם ממתקים או במבה שהילדים יאכלו מדי פעם. אני מכירה מספיק ילדים שחיו בחברה רגילה אך נאסרו עליהם ממתקים. ילדה אחת היתה מלקקת שאריות מעדנים מהפח של הגן, ילד אחר היה הולך לחברים כמה שיותר ולכמה שיותר שעות כדי לאכול אצלם את האוכל שלהם, ילדים שמתחננים לקבל מה שיש לילדים האחרים בגינת המשחקים וכו'. בתאבון!

אין דבר מנומס פחות מלבוא להתארח בבית ולהביא אתך אוכל לך או לילדים

להיות מנומס זו לא פסגת שאיפותי, בטח לא ע"ח הבריאות של הפצפונת.

ומפעם אחת כן מתים.

מצד שני איך לגרום לילד להבין שבנוכחות אמא זה כן ובלעדיה לא?
להגיד לו, פשוט. שכל דבר שמישהו מציע לו - גם מתנות, לא רק אוכל - צריך קודם לשאול את אחד ההורים.
לימדתי את זה את הבת שלי כשהיתה בסביבות גיל 3 או אולי לפני כן. וגם עכשיו היא עומדת בזה בגבולות ההגיון של גילה, שהוא עוד מעט 10. (אם חברה בגילה תציע לה חטיף היא תסכים, אבל אם זה מבוגר שהיא לא בטוחה מיהו - תשאל אותי, או תסרב. זה בדיוק קרה לא מזמן.)

אז הסיפור הוא כזה, אני אבא לארבעה ילדים: בת 15, בת 13, בן 12 ובן 7. הבן 12 למד פעם בבית ספר שבו יש כיתות קטנות וגדולות, כלומר מכיתה ג' עד י"ב.
הבן שלי הכיר "חבר" עם הפרש גילאים דיי מדאיג.. 5 שנים בערך. הקשר בינהם הוא לא בדיוק חברי אלא יותר כאחים. הנער שהוא כבר למעשה עבר את גיל 18,
ממשיך איתו את הקשר הזה ובא אלינו הביתה לעיתים קרובות. הבן הקטן יותר שלי אוהב אותו מאוד, למעשה אני חושב שיש לו, לנער בן ה 18 סוג של קסם אישי מדאיג. המשפחה שלי גדלה על סגנון חיים של קרבה ומגע פיזי כל הזמן (חיבוקים, נשיקות, התרפקויות...), וכנראה שהנער (18) גם. לי אישית זה לא מפריע, אני חושב שזה סוג של טרפיה לשניהם. אבל חוץ מ"ניצול רגשי" לצערי אני חושש שיש ניצול גם מסוג אחר. רציתי לשאול איך אני יכול לברר ולהיות בטוח שזה לא ככה מבלי ששני הצדדים ידעו וישימו לב. תודה מראש!

שלום לך,
מצד אחד אני קוראת
לי אישית זה לא מפריע
ומצד שני
לצערי אני חושש שיש ניצול גם מסוג אחר
אני מציעה לשאול את עצמך סדרת שאלות-
נכון שהבית מעודד סגנון חיים של קירבה ומגע, אך האם אתם ההורים דיברתם בצורה מפורשת עם הילדים על סוגי מגע שונים (מגע מֶזין לעומת מגע מנצל), האם דיברתם על החשיבות של פרטיות אברי המין, האם דיברתם על כך שיש בעולם מצבים של ניצול מיני, האם דיברתם על מגע בין הפרטים במשפחה (ז"א ההורים והילדים) לעומת מגע בין כל פרט במשפחה (הכוונה בעיקר לילדים) לבין אנשים אחרים?
האם אתה מרגיש שהילדים שלך מצויידים בחיישנים ברורים לקלוט את המצבים שהם יכולים להיקלע אליהם??
למען האמת, אני מאמינה שגם במשפחה שבה הילדים מקבלים הרבה כלים אין שום סיבה להחזיק את המתח והשאלות בבטן.
אני מאמינה שתמיד עדיף לברר. מקסימום אין שם כלום.
ואם יש, ולא ביררנו, המחיר עלול להיות כבד.
אני חשה אי נוחות מהבדלי הגילאים בין חבר המשפחה לבין הילדים. הפער משמעותי. אני יכולה להבין את העניין שמגלים הבנים שלך בבחור הצעיר. הקטנים תמיד מסתכלים על הגדולים בהערצה. אני יותר מתקשה להבין את הבחור הצעיר.
כמובן שעדיין אין פה הטלת אשמה על הנער. אבל בשבילי זוהי נורה אדומה שמחייבת בדיקה.
מה גם שזה בדיוק מה שהבטן שלך אומרת. מה יש פה להפסיד??

השאלה היא איך עושים את זה??? כמה הצעות-

• למצוא זמן לדבר עם כל ילד לבד. לוודא שכולם יחסית רגועים (כבר אכלו ולא מחכים בדיוק לצפות בתכנית האהובה עליהם)
• לא לומר ממה אתה פוחד אלא לדובב את הילדים בשאלות פתוחות וכלליות. שים לב שאתה לא ממטיר את השאלות בלחץ. שחרר אותן לאט ובסבלנות ותקשיב הרבה.

תפתח באיזה משפט פשוט כמו- "אתמול הנער היה פה. אני שם לב שאתם מבלים הרבה זמן ביחד." ואז השאלות-
איזה מין חבר הוא?
מה אתה אוהב בו?
למה אתה חושב שהוא אוהב אותך כחבר?
יש לו חברים בגילו?
מה התחביבים שלו? וכו'
שים לב לתגובה של הילדים. גם לתוכן של התשובות , לטון הדיבור ולשפת הגוף.

• בשלב הבא תעבור לשאלות ישירות יותר-

מה אתם הכי אוהבים לעשות ביחד? וכו'

• לאחר שדיברת עם הילדים אני מציעה לך לנהל שיחה עם הנער. גם פה שים לב לתגובות שלו.

האם הוא מגיב לשאלות בחוסר שקט ניכר או יחסית שׁלֶו.

לסיום- במידה ואתה עושה את כל זה ועדיין נשאר עם תחושת בטן קשה, אני מציעה לך לפנות לשיחה עם איש מקצוע.
בהצלחה @}

דבר ראשון תודה רבה על התגובה, אני אנסה לעשות כך. לפי מה שאני יודע כלומר דוקא הבן הגדול שלי שהוא כבר בן 12 הוא כלל לא מתעניין במין וגיל ההתבגרות שלו ממש איטי, כלומר מאחר, חיצונית ופנימית, הוא לא ממש מסתדר חברתית אז ה"חבר" הזה שלו בעצם מתפקד כחונך. הוא אמר לי (הנער) שהוא מבין הרבה על גיל ההתבגרות ואיך מתייחסים לזה והוא הרגיע אותי שעם הבן שלי יש עוד הרבה מאוד זמן עד שהוא יהיה בשל כי למעשה זה היה תלוי בחינוך שלי (להרחיק אותו מסרטי מין או לחשוף אותו לדברים הקשורים לזה). הנער הזה הוא מאוד נחמד והוא עוזר לי מאוד אבל לא יודע.. אני חושב שאולי אין דאגה לניצול מיני אבל מה לגביי זה שהוא אמר לי שהוא "משתף פעולה "פיזית""? כלומר הוא הסביר לי שהוא שם לב שבני חש צורך בקירבה הזאת איתו אז הוא פשוט משתף פעולה איתו... אז גם "התרפקות" של נער בן 18 עם ילד בן 12 שמהצד נראה כאילו אין כל כיוון לניצול מיני אז איך לקרוא לזה?!

אויש שחכתי שם. זה עשה לי את שם ברירת המחדל. אז ההודעה למעלה באה מהכותב: פלוני אל-מוני!

אני חושב שאולי אין דאגה לניצול מיני אבל מה לגביי זה שהוא אמר לי שהוא "משתף פעולה "פיזית""? כלומר הוא הסביר לי שהוא שם לב שבני חש צורך בקירבה הזאת איתו אז הוא פשוט משתף פעולה איתו... אז גם "התרפקות" של נער בן 18 עם ילד בן 12 שמהצד נראה כאילו אין כל כיוון לניצול מיני אז איך לקרוא לזה?!
לא יודעת איך לקרוא לזה. אבל הנרות האדומים מהבהבים חזק.
השאלה מה זה אומר

"משתף פעולה "פיזית""?


"התרפקות"
ממש לא מובן. השאלה אם יש פה מגע מיני. יכול להיות מגע עם אופי מיני שאין בו כפייה. בהסכמה.
עד כמה שידוע לי בגיל 12 נערים לא נוטים להתרפק במיוחד...
גם אם יש מגע מתוך הסכמה צריך לברר מה קורה פה.
אתה אומר שהבן שלך לא ממש מסתדר חברתית
יתכן והבן שלך מסכים לקירבה שהנער מציע לו כי הוא פשוט מחפש חום וחברים.
אם זה כך, הוא צריך עזרה בתחום החברתי. אולי הנער מנצל את החסך של הבן שלך? מנצל את תמימותו?


נקודה חשובה-
משום מה אתה כותב מה הנער חושב ואומר. איפה הבן שלך בסיפור הזה? מה הבן שלך אומר?
האם דיברת עם הנער לפני שדיברת עם הבן שלך??

אולי אני מגזימה. אולי. אבל משהו פה לא מריח טוב.
ליתר בטחון, מציעה לך לעשות בירור מקיף!!

כלומר הוא הסביר לי שהוא שם לב שבני חש צורך בקירבה הזאת איתו אז הוא פשוט משתף פעולה איתו... אז גם "התרפקות" של נער בן 18 עם ילד בן 12 שמהצד נראה כאילו אין כל כיוון לניצול מיני אז איך לקרוא לזה?!
גם לי זה נשמע בעייתי מאוד. ילדים בניי שתים עשרה מתעניינים בילדים/נערים מבוגרים, אבל בחורים בני 18 שמבלים זמן ממושך עם צעירים מהם, זה מעורר דאגה.

_"משתף פעולה "פיזית""?
"התרפקות"_
מטריד ביותר. זה אולי ישמע שמרני וביקורתי, אבל אני מסכימה לחלוטין עם ענת ב פ
בגיל הזה, בנים לא מתרפקים.

_יתכן והבן שלך מסכים לקירבה שהנער מציע לו כי הוא פשוט מחפש חום וחברים.
אם זה כך, הוא צריך עזרה בתחום החברתי. אולי הנער מנצל את החסך של הבן שלך? מנצל את תמימותו?_
מסכימה.
הייתי משוחחת בזהירות עם הבן, לא מלחיצה.אולי מנסה לבלולת איתו יותר זמן, רק שניכם, ולנסות להבין מה בדיוק קורה שם.

הבן שלי מגיל לידה מתבונן עמוק בעיניים של אנשים. כיום בן שנתיים וחצי חברותי מאוד כלפי אנשים בוגרים. ברמה שזה הזוי לי. למשל- מחפש תמיד את העיניים של האנשים סביבו, מחייך לכל מיש מביט בו או מסתכל לכיוונו (קורה שהוא מחייך ואנשים בכלל לא מחיכים אליו כי הם לא מסתכלים אליו), בפארק, אם אמא של ילד מחייכת אליו ושואלת אותו משהו הוא מיד הולך אחריהם, מתייחס אליה כאל חברה, מבקש שתרים אותו.

אני מרגישה שזה לא מגיע ממקום של בטחון אלא להיפך, של חוסר. הוא כאילו משתוקק ליחס. ואני מגדלת אותו מהבית וישנה איתו בלילה. הוא מעולם אל בכה כשהלכתי, להיפך, הוא בוכה כשבייביסטר או מישהי מהמשפחה סיימה לטפל בו והולכת (אותן הוא רואה פעם בכמה ימים ואני תמיד איתו).

עם ילדים אחרים הוא גם ידידותי ונעים אבל לא מתמסר כמו לאנשים בוגרים.
מה קורה פה? שוב- זה לא נרא הלי מבטחון, הוא לא מהילדים האלה שמתחילים לספר על עצמם בבטחון ומתקרצצים לאחרים בקטע של בטחון גבוה, הוא כאילו משתוקק לקירבה וחום של אחרים, ואני כאוב הלחשוב שהז נובע מחוסר. בינקות, בשנה הראשונה נתתי מה שיכולתי אבל יש עוד אח קטן ועוד ככה שלא תמיד יכולתי הלעניק חום וידיים כשרצה, אבל יש ילדי פעוטונים שנמצאים שם מגיל 3 חודשים ובטוח שיש שם חוסר בחום ואהבה ולא ראיתי אף אחד מתנהג כמוהו.

אני שמחה איתו ומעודדת אותו מחייכת בנחמדות בעצמי לאנשים ואנשים משתגעים ממנו, אומריםש הו איפהפה ועוצרים המון לקשקש איתו בעגלה, אני רק חוששת מהמקור לכל זה.. אולי כי הו אגדל בבית וחסרה לו מימיקה של עוד אנשים?

והצד הפחות טוב זה שהוא בוכ הלפעמים כשילדה בפארק הולכת אחרי כמה דקות משחק או מבוגר שקשקש איתו והרים אותו לאוירון פתאום הולך לדבר בטלפון.. בכי בכי. לפעמים אין בכי אבל אני רואה איך הפנים שלו נעצבים.
חשוב לציין שאני אמא מאוווד פעילה, גם בגני שעשועים בכל מקום, אני קרצייה מבחינת יחס. ובכל זאת...

אין לי תבנה כרגע, אבל קראתי אותך. @}

אם כבר הייתי מחפשת בעיה מבחינת יחס (ולגמרי לא ברור שזו הבעיה), אז לא הייתי בודקת את היחס שאת נותנת לו, אלא כמה אנשים מבוגרים שהם לא את יש בסביבתו שנותנים לו יחס. לא סתם אומרים שצריך כפר (או שבט) כדי לגדל שבט. ושבט זה משהו שלא קל למצוא בחברה המודרנית.
זה גם מתאים לזה שהוא בוכה כשבייביסיטר או קרוב משפחה הולך.

מזכיר קצת תסמונת וויליאמס -- יכול להיות?

גם אני חשבתי שאולי חסר לו "שבט". אני חושבת שזה גם צורך אבולוציוני וגם באיזשהו מקום נותן ביטחון שיש מה שאני קוראת לו "גיבוי להורים", כלומר עוד שכבות של הגנה בעולם חוץ מההורים. אני רואה לא מעט ילדים שמחפשים את זה באופן פעיל, ולפעמים זה דווקא ניכר אצל אלה שיש להם קשר טוב ואוהב עם ההורים (אולי כי כשאין קשר כזה הם בכלל לא פנויים לשים לב לצורך במבוגרים נוספים, שהוא קטן יותר מהצורך שלהם בהורים שלהם).
מה שיכול לספק את הצורך הזה הוא לדעתי יותר קשר עם מבוגרים קבועים, מה שאולי יהפוך את ההיכרויות המזדמנות בגינה לפחות משמעותיות.
זה יכול להיות דרך יותר השקעה בקשר עם המשפחה המורחבת, אם זה אפשרי ומתאים (לא חייבים שהם יישארו איתו לבד כמובן, אלא סתם מפגש חברתי), או דרך חברות עם משפחות אחרות.
דווקא מבחינת היחס שהוא מקבל ממך לא נשמע שיש לו חוסר בכלל.

יונת הסתכלתי בגוגל וזה לשמחתי ממש לא מתאים לוויליאמס... אם כי התאור של חוסר עכבות והליכה לזרים תואם. כל השאר- לא.
אם זה לא מספיק- גם אחיו כזה.

היום היינו בגינה ליד הבית, התחלתי לדבר עם אבא של ילדונת, הוא חייך לבן שלי, והבן שלי הלך נצמד לו לרגליים וביקש מהאבא שירים אותו אליו ואז התרפק עליו על הכתף!
ואז אחיו גם רצה, הוא הרים את אחיו והוריד אותו והוא התחיל לבכות!
אדם שרק פגשנו.
אחר כך הם נישקו את הבת שלו והיו נחמדים לקטנטונת כמו תמיד, מאוד נעימים אבל לאבא יותר.

אני מרגישה שהם חווים בדידות.
ואולי חסרה להם תחושת שייכות שיש נגיד בגן. כי שבט קשה לייצר... אבל גן קבוע עם אנשים קבועים. או פעוטון.

סליחה, אבל הגן פועל נגד תחושת השייכות. ילדים קטנים נטושים בגן. הצרכים הכי בסיסיים שלהם לא מתמלאים. הבטחון שלהם בעולם מתמוסס. זו לא נקודת קפיצה טובה לבריאות במערכות יחסים.

אלמונית, עוד בדיקה: הוא מזהה פרצופים של אנשים מחוץ למשפחה הקרובה?

אני חושבת שאם את מרגישה שיש סיכוי שחסר לו איזשהו יחס אישי, כדאי לך להתעכב על זה ולנסו למצוא את הדרך לתת לו את היחס הזה.

יונת מה הכוונה? חוץ מהמשפחה הקרובה את מי יזהה? ילד מהפארק או מכרה שלי - כן.
לא נראה לי שי משהו פתלוגי, אלא שיש חוסר ואני חושבת שזה קשו רלמעט אינטראקציות קרוובת וקבועות.
אבל איך זה יכול להיות?1 אני שוברת את הראש איך זה יכול להיות שתינוקות בפעוטונים שמקבלים חרא יחס (רובם) בגילאים מוקמים מאוד לא גדלים בהשתוקקות כזו והוא (וגם אחיו כאמור) נדבקים לכל זר שמחייך ויוצר קשר איתי.

אולי הם מבלבלים בין זרים למשפחה כי אני אמוד חברותית וחייכנית ואין לנו משפחה מורחבת רבה כל כך (ונפגשים פעמיים שלוש בחודש גג).
וגם.. הרבה אנשים ניגשים אליו, הו איפהפה ומלא חיוכים וקסם ומגיל לידה כמעט בכל יציאה החוצה ניגשים אליו 2-3 אנשים. כל הזמן. מקשקשים והולכים. נראה לי שקהש לו מאוד הפרידות האלה מהאינטראצקיות הקצרצרות, שהו אלא מבין למה הם לא נשארים והחיבוקים והחביביות שלו ואלי ניסיון שיישארו יותר?

אני מתסוכלת וכן חושבת שגן כמקום יציב עם הרבה אינטראקציות אנושיות יועיל לו (גם נעים ומחבק עם גננת חמה ומצלמות, ועניין).
לא אכפת לו בכלל להיפרד ממני. להיפך, רק מאחרים. וגדם אחיו כאמור נהיה כמוהו.

אפשר לנסות להצטרף למפגשים קבועים, לראות אם זה משפיע לאורך זמן. מעניין.

כן אני גם חושבת שזה ישפיע לטובה, אבל כל נסיון לארגן משהו כזה נחל כישלון היסטרי עד עכשיו. שעות שלא מתאימות וחברה שלא מתאימה (לי) או ילדים מעצבנים/אגרסיביים של האחרים או בקיצור- אין לי סבלנות למפגשים.

אנסה לארח אצלנו בבית באופן קבוע, זה בטח יעניק להם ביטחון שממלאים את הבית אנשים שמחים ואוהבים. זה יחייב אותי לנקות ולקנות ולהיות נחמדה...
ואנסה אולי בעור שיניי להגיע למפגש קבוע.
ואופציית הגן גם נבחנת, הם לגמרי צריכים גן מסיבה זו ואחרות אבל לא כל גן ואני בחיפושים.

אני מאוד חברותית באינטראקציות קצרצרות, לא סובלת מפגשים קבועים ומחוייבויות ולארח. אני מרגישה מאולצת לעשות זאת ולמרות שכמעט תמיד אני נהנית בסוף מפגש כזה (מלבד מקרים שאני פגועה או נסערת עד עמקי נשמתי), תמיד אני שוכחת את ההנאה ונתקעת עם קושי עצום להתגייס לקראת דבר כזה.
בטח העברתי גם להם את ההסתייגויות האלה מאנשים קבועים כך שהם קופצים על כל רנדומלי...
ארקדי דוכין אמר משפט נהדר בסידרה מחוברים השבוע... "מפגשים עם אנשים מכניסים למצוקה. כי כשאתה בלי אנשים זה סתם דיכאון". ואז בתוכנית שאחרי הוא אמר שהוא חייב אנשים, שרק בזכות אנשים בחייו הוא הפיק מעצמו את המירב. טוב הוא אמר את זה אחרת. קצ ר יותר וקולע יותר. הבן אדם גאון, מעורר השראה, קצר תכליתי, נוגע. מומלץ.

שעות שלא מתאימות וחברה שלא מתאימה (לי) או ילדים מעצבנים/אגרסיביים של האחרים או בקיצור- אין לי סבלנות למפגשים.
מזדהה מאוד מצד אחד, ומצד שני, גם גן לא יהיה מושלם, ויהיו בו דברים מעצבנים גם לך וגם לילדים.
כנ"ל לגבי אירוח בבית - אצלנו ראיתי שחשוב שלילד שעולם הגן לא יהיה מנותק מעולם הבית, כך שזה מאוד עזר לו לארח חברים מהגן (וכפועל יוצא מכך, לא פעם גם את הוריהם). זה עוזר גם ליצירת חברויות עמוקות יותר, עצם העובדה שיש כניסה הדדית למרחב האינטימי יחסית של הבית (כלומר, שני ילדים יכולים לשחק ביחד בגן ימים שלמים, אבל עדיין לביקורים בבית תהיה איכות אחרת).
אז אני לא הייתי חושבת על גן בגלל הסיבה הזו. אם יש סיבות אחרות, זה כמובן משהו אחר.

_אנסה לארח אצלנו בבית באופן קבוע, זה בטח יעניק להם ביטחון שממלאים את הבית אנשים שמחים ואוהבים. זה יחייב אותי לנקות ולקנות ולהיות נחמדה...
ואנסה אולי בעור שיניי להגיע למפגש קבוע.
ואופציית הגן גם נבחנת, הם לגמרי צריכים גן מסיבה זו ואחרות אבל לא כל גן ואני בחיפושים._
את עדיין נמצאת כאן? אם כאן, אשמח לקרוא אם הצליח לך, ואיזו מהאפשרויות בחרת בסוף?