צורת החלל הפנימי

== דפוס 191 -- The Shape Of Indoor Space ==
^{_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: דגנית ב}

_{בדפוס תקרות בגבהים שונים (190) אפשר לקבל מושג כללי איך כל קומה בבניין יוצרת מפל של גבהים; לדפוס הזה אופייני מרכז גבוה -- שם נמצאים החדרים הגדולים יותר -- ושוליים, שם נמצאים החדרים הקטנים, עם גובה תיקרה שהולך ויורד. כמו כן, משתנה הגובה בכל קומה. כך, בקומות הנמוכות גובה התיקרות הממוצע יהיה גבוה יותר מאשר בקומות הגבוהות. הדפוס הנוכחי מעניק לכל חלל נפרד, בתוך המפל הכללי הזה, צורה מוגדרת יותר.}

---

הריבועים והמלבנים המדויקים, דוגמת גביש, שמעצבת האדריכלות העכשווית, אינם מועילים במיוחד לבני האדם ולמבנה עצמו. צורות אלו מבטאות את החזון המוגבל של אנשים העסוקים יותר מידי במערכות ואמצעי יצורן.

^{המראה הגבישי}

כיוון מחשבה חדש, שהתנער לחלוטין מהזוית הישרה, ניסה להתרחק מהטירוף הזה. חלק גדול מהטכנולוגיות האורגניות החדשות, יוצרות בניינים וחדרים שעיצובם דומה יותר לרחם, חורים ומערות.


^{המראה הביולוגי}

חדרים ביולוגיים אלה אין בהם הגיון מכיוון שהם מבוססים ברובם על חזיונות שווא, בדיוק כמו צורות הגביש הנוקשות אותן הם מנסים להחליף. אם אנחנו לוקחים בחשבון את הגורם האנושי שמשפיע על החדרים, הרי שתתאים כאן צורת ביניים. יש סיבות לכך שהקירות צריכים להיות ישרים פחות או יותר; ויש סיבות בגללן רוב הזוויות צריכות להיות 90 מעלות בקירוב. אבל הקירות המרכיבים את הזווית לא חייבים להיות זהים באורכם והזוויות לא צריכות להיות 90 מעלות בדיוק. החללים צריכים להיות מלבניים אבל לא מושלמים, לא זהים ולא מדוייקים.

ההנחה העיקרית שלנו היא שסביב כל חלל המוגדר על ידי מספיק קירות כך שיהיה נפרד, הקירות צריכים להיות פחות או יותר ישרים, מלבד קירות שהם עבים מספיק כדי להיות קעורים בשני הכיוונים.

הסיבה פשוטה. משני צידיו של כל קיר יש מרחבים חברתיים. מכיוון שמרחב חברתי הוא קמור בצורתו -- ראו דיון מורחב ב{{}}חוץ חיובי (106) -- הקיר שלו צריך להיות קעור (וכך נוצר חלל קמור) או קיר ישר לגמרי. אבל, כל קיר "דק" שקעור לכיוון אחד, הוא קמור לכיוון השני וכך נוצר חלל קמור לפחות בצד אחד.


<sup>שני חללים קמורים צמודים זה לזה, יוצרים ביניהם קיר ישר.


קיר עבה המתקמר לשני הכיוונים.


קיר דק, קמור בצד אחד, מקלקל את החלל מהצד השני.</sup>

על כן, חשוב שכל קיר בעל מרחבים חברתיים משני הצדדים, יהיה ישר. אלא אם כן הוא עבה מספיק כדי להתקער לשני הצדדים. כמו כן, קיר יכול להתעגל כמובן, אם אין חלל חברתי חשוב בצידו השני; למשל, כאשר הכניסה בולטת לתוך הרחוב או כשגומחת חלון עומדת בתוך גינה מבלי לפגוע בצורתה.


^{כאן הקיר קמור כי זה מתאים לחלל החיצוני.}

עד כאן באשר לקירות. בדרך כלל הם צריכים להיות די ישרים. באשר לזוויות בין הקירות: זוית חדה מתאימה לעיתים נדירות, שוב, מסיבות של התאמה חברתית. קשה מאד לבנות חדר נוח עם זוית חדה. מכיוון שהטיעון לגבי קימורים מייתר זוויות של יותר מ-180 מעלות, יוצא שפינותיו של החלל, תהיינה ברוב המקרים בזווית קהה, בין 80 ל-180 מעלות (אמרנו 80 כי אין משמעות למעלות ספורות מתחת ל-90).


^{טווח הזוויות האפשריות.}

ועוד לגבי זוויות: בדרך כלל, החדרים במבנה מאורגנים כך שזוויות הקרובות לזוית ישרה (בין 80 ל-100 מעלות) הן המתאימות ביותר. הסיבה פשוטה: זוויות קהות לא מסתדרות טוב בפינות בהם נפגשים מספר חדרים. להלן, מפגשי הפינות האופיינים ביותר:


^{רק זוויות הקרובות ל-90 מתאימות זו לזו.}

לכן, נראה שרוב החללים שבבניין יתוכננו כמרובי-צלעות, עם קירות ישרים פחות או יותר ופינות בזוית קהה. בדרך כלל, יהיו החללים מלבניים פחות או יותר, מעוכים מעט ומשונים. אכן, התאמה לאתר הבניה ולדיירים תיצור חללים לא מלבניים לחלוטין. לפעמים יהיו להם גם קירות קמורים -- אם הקיר עבה מספיק כדי להתקער לשני הצדדים או אם זה קיר חיצוני שאין על ידו מקום בעל חשיבות חברתית.


^{מצולע, מלבן לא מדוייק, קיר עבה ועקום,קיר חיצוני עקום.}

ונקודה לסיום: מתוך נסיון, הגענו לגירסה קיצונית יותר של הדפוס הזה, המכתיבה גם את הצורה של התיקרה. אנחנו מאמינים שאנשים אינם חשים בנוח בחללים כאלה:


^{חדרים אלה, התיקרה גורמת להרגשה לא נוחה.}

את הסיבה לאי הנוחות נוכל רק לשער. יש אפשרות שהמקור הוא רצונו של האדם להיות מוקף בבועה מעוגלת עם דמיון-מה לציר האנושי. חדרים שצורתם דומה פחות או יותר לבועה כזו, יהיו נוחים בעוד אחרים, השונים ממנה מאד, תהייה בהם הרגשה של אי נוחות. אולי כאשר החלל סביבנו שונה באופן קיצוני מידי מהבועה החברתית הדמיונית הזו, אנחנו לא מרגישים מספיק כבני אדם.


^{חלל בצורת בועה.}

תיקרה שטוחה, המתקמרת לכיוון אחד או לשני כיוונים, יש לה איפיון כזה. לתיקרה משופעת בכיוון אחד -- אין. עלינו להדגיש שסברה זו איננה טוענת לטובת חללים פשוטים או סימטריים לחלוטין. כאן מדובר על חללים לא-סימטריים, עם תיקרה משופעת לצד אחד, תיקרה גבוהה ומחודדת, בליטות מוזרות לתוך החדר וזוויות פנימיות בקיר.

לכן:

למעט מקרים יוצאי דופן, הצורה של כל חלל פנימי צריכה להיות פחות או יותר מלבן, עם קירות ישרים למדי, פינות בזוית של 90 מעלות בערך, ומעל כל חדר כיפה סימטרית בקירוב.

---

_{תוכלו להדגיש את צורת החדר עם עמודים, אחד בכל פינה -- עמודים בפינות (212); צורת התיקרה המדוייקת תיווצר על ידי הקימור שלה -- תיכנון הרצפה והתיקרה (210), קימור רצפה תיקרה (219). המנעו מקירות עקומים אלא אם הם נחוצים מאד -- קרומי הקירות (218). כאשר הקירות מתקמרים, למשל בגומחת חלון, כלפי חוץ, תכנן אותם כדי ליצור חוץ חיובי (106). תכננו לכל חדר קירות נדיבים ועמוקים --קירות עבים (197), ארונות בין החדרים (198); ואם זה מתאים, בנו אותם כ{{}}חצי קיר (193). לגבי דפוסים הנוגעים לחלקי המבנה שתומכים בעומס, להנדסה ולבנייה, כדאי להתחיל ב{{}}מבנה שמותאם לחללים חברתיים (205).}

חשבתי לעצמי, בערך ברבע הדרך, "למה אני עובדת על משהו כל כך מסובך?"
עכשיו יש לי תשובות:

1. מאד מצא כן בעיני הרעיון של בערך. מאד מפתיע שאפשר לחשוב על תיכנון ובנייה של בית בצורה כזו כי לי זה תמיד נראה כמו משהו סופר-דופר מסובך; למקצוענים בלבד. אני מוצאת מידי פעם שהעיין שלי או התחושה הטבעית שלי, המיידית לגבי גדלים למשל, מאד מדוייקת גם כשהיא בערך.

כי גם אני "בערך" הרי - לא סימטרית, פה קמורה, שם קעורה ועם זוויות לא ישרות שמתאימות לזוויות המתאימות...
אני מתחברת לתחושה שיש לנו כלים מולדים, כאנשים, ליצור על פי התחושות שלנו וזה יצא מאד מתאים, לנו.

1. זוויות חדות או תיקרה באלכסון/גגות בשפיץ - גרה בבית כזה וזה פשוט לא נעים. בסלון יש תיקרה גבוהה כמו בכנסיה כמעט שמתחברת לתיקרה של הקומה השנייה (גלריה). מרימים ראש ויש מין הרגשה מאיימת כזו. נראה לי שלגור למשל בעליית גג מחודדת, למרות שנחשב כמשהו רומנטי כזה, זה מאד לא נוח - איך מרהטים בלי שיהיו פינות אפלות, מלאות אבק וקשות לגישה?

כמעט כל התמונות נעלמו.
איפה מוצאים אותן?