זה יהיה קטע של התנשאות, צקצוק וביקורת - אבל אני לא עומדת בזה וזה מה יש.
היינו במוזיאון המדע. בכניסה יש מערבולת מגניבה שאפשר להכניס אליה מטבעות ולראות את המסלול הארוך שלהם עד להיבלעות. חמוד ממש. נתתי לילדים את כל האגורות שהצלחתי להשיג, והם ערכו כמה ניסויים נלהבים. היה יופי.
כשנגמרו המטבעות והילדים עברו לבדוק עוד כמה מתקנים שעמדו ליד, יצא לי לראות קבוצה אחרת שהגיעה לבחון את המערבולת. המדריכה עמדה ונתנה הסבר על המבנה והאפשרויות הגלומות בו. הדגימה עם מטבעות. המדריכה השנייה, במקביל, הזכירה לילדים לא לשלוח ידיים. כשנגמר ההסבר היא פנתה אל צאן מרעיתה ושאלה: "הייתם רוצים גם לנסות?" וואללה, רצו. היא נתנה לכל אחד מטבע, הדריכה היטב מה ואיפה ואיך, לא, לא כאן, הנה, שם, ככה, יופי - קדימה, לעזוב! נעשה תחרות! איזה מטבע יגיע קודם, של אופק או של עמית? עקבה בלהט מופגן, עדכנה, ולבסוף הכריזה למי הניצחון. יפה, ראינו את המערבולת, עוברים למוצג הבא.

אחר כך אומרים: "לילדים אין מוטיבציה מעצמם ללמוד. צריך לעודד אותם לזה. יש דרכים שתמיד עובדות, למשל לעודד תחרותיות - אין ילד שזה לא מלהיב אותו".

כואב לי הלב, ממש כואב לי, על הילדים האלה, שאפילו כשלוקחים אותם ל{{}}[b]מוזיאון המדע[/b]{{}}, חרדים כל כך מהאפשרות שהם אשכרה יחקרו.

הורה סקרן מוריש סקרנות, לדעתי
גם
מורה סקרן מוריש לתלמידיו סקרנות

[u]מתצפיות שערכתי על אבא שלי, אני חושבת שאפשר ללמד סקרנות.[/u]
אהבתי :-)

מתצפיות שערכתי על אבא שלי, אני חושבת שאפשר ללמד סקרנות.
אם אתם מתעקשים, אפשר לקרוא לזה "להימנע במידה משמעותית מצמצום הפתיחות הראשונית לעולם". בעיני, ההימעות הזאת היא כה משמעותית, וכה מכוונת, שזה כבר ממש בבחינת הוראה, הקניית יכולת.

אחי והילד שלו הולכים ברחוב. אחי אומר לו: תראה, תראה, חתול.
אבא שלי מחזיק את האחיין שלי בן 8 חודשים. הילד שולח יד לחוט הסלילי של הטלפון. אבא שלי מעודד אותו לקחת את החוט, אומר לו: נכון, זה חוט של טלפון. תראה איך הוא עגול. הוא רך? הוא נמתח? מה יקרה אם נמשוך אותו? אוי, הוא קופץ (זו לא הרצאה, אלה טפטופים והערות מדי פעם).
אבא שלי מחזיק את התינוק על הידיים בעמידה, הילד מפנה את מבטו אל הקיר, אז אבא שלי הולך וחוקר אתו את הקיר. פעם אחת הם עמדו שם ודיסקסו איזו שריטה בקיר (כולל צבע, צורה ומרקם) במשך שלוש דקות תמימות.

מה למדנו פה? שלא רק חתולים חשובים. באינטראקציה שלנו עם ילד אנחנו מלמדים אותו באופן מתמיד למה לשים לב, למה לייחס חשיבות וממה להתעלם. רוב האנשים מלמדים את ילדיהם להתעלם מרוב הדברים ולהתמקד רק ב"חשובים" שבהם. אבא שלי [b]לימד אותי באופן אקטיבי[/b] שכל דבר עשוי להיות חשוב, כל פרט קטן בעולם יכול להיות בעל עניין. אפשר לעצור ולגלות עולם שלם אפילו על השריטה בקיר. הנה לכם "ללמד סקרנות".

לאחר מחשבה קלה הבנתי את המילה לעורר סקרנות במובן שונה .
לא לעורר סקרנות במובן של התעוררות מתרדמה , קימה לתחיה - אלא במובן של הסבת תשומת לב .
לדוגמא :

עוסקים ביצירה - הילד שקוע בערבוב הצבעים או בהתאמת פקק לצבע שלו או בטבילת המכחול ראשית בצבע ואח"כ במים ( ולא להיפך ) - ואנו נסב תשומת לבו לעיגול היפה שאפשר לצייר עם הצבע הכחול - וואוו איזה עיגול יפה , תראה , תראה ( כל הכבוד לאימא שיודעת לצייר עיגולים ).

טיול בפארק - הילד שקוע בעולמו - נסב תשומת לבו לפרפר בעוד הוא שקוע במלואו בזחל הנע באיטיווווווווות - תראה , תראה , איזה פרפר יפה , אוי פספסת , כמה חבל .

בישול - הילד מרותק לאדים העולים מהסיר - אנו נאמר לו תראה את כל הבועות - אתה חושב שאתה יכול לספור אותם ?

וכדומה.

איני אומרת לא להפנות תשומת לב הילד למיני אירועים המתרחשים סביבנו ובחיינו , אלא להמתין רגע ולהתבונן , להבחין בקשב של הילד כלפי הסביבה שלו.
אם הילד שקוע מאד בדבר , אז להמתין רגע או לוותר , להרפות .
לא ללחוץ אם הילד לא מעוניין להקשיב וללמוד .

אחד הדברים שחשוב לשים בהם הדגש הינו לא להתערב במשחקו של הילד, גם אם קיימת דרך מאד מוגדרת לשחק המשחק.
זה דורש שליטה עצמית, מאחר ואנו רוצים "להשקיע " בילד ולוודא שהוא ילמד הכל וייחשף לכמה שיותר גירויים.

קיבלתי מתנה משחק התאמת הפכים.
המשחק יוצר בי תחושת לימודיות מאד חזקה,
בחד גוניותו יש להתאים את ההפכים ולחברם בצורת פאזל.
כלומר, על הילד לשנן את אשר נאמר ובכך "להעשיר" את הידע שלו.

בעיני הרבה יותר כיף ללמוד את עולם ההפכים מהחיים עצמם, כך הידע נטמע בצורה טבעית ללא כוונה מוגדרת מראש.
כמובן שאם הילד ירצה לשחק במשחק, הוא מוזמן לאתגר עצמו, מתוך עצמו, מתוך עולמו.

לדעתי כל הנושא של לעורר סקרנות הוא בעיקר בכיוון של לא לדכא סקרנות .
והיא מדוכאת , מכל מיני סיבות : נקיון וסדר , מהירות , חוסר סבלנות , דאגה יתרה .
העיקר הוא לעורר המודעות שלנו , לערוך שינויים קטנים ועדינים שמתאימים לאופי הבית וסדריו .

נועה,
תודה על ההתייחסות. רוב הזמן שחר באמת מוצאת עניין ומעסיקה את עצמה (ולפעמים אפילו משתפת אותנו... :-). העניין הוא שהיא עושה כמעט כל דבר ב [b]עוצמות[/b] מאוד חזקות, לשני הכוונים. גם אם לה "משעמם", בהחלט לא משעמם איתה... :-)

עוד שני דברים שעולים לי בנוגע לשיעמום ( אולי דיון לדף אחר? [po]משעמם לי[/po] ? לא בטוח שמתאים )
[list=1]
[*] כשאני שומעת מישהו שאומר "משעמם לי" או יותר גרוע מבוגר שאומר בכל צורה שהיא שהילד משועמם, אני מייד 'מתקנת' ואומרת "אין דבר כזה!" אפשר להגיד שאני לא מוצא עניין או אני לא יודע מה לעשות עכשיו.
[/list]

דבר שני, ילדים צריכים ללמוד גם להימצא בתוך [b]הרייק[/b] בשקט, עם עצמם, רגע פשוט "סתם" להיות.
מתוך המקום הזה יכול לבוא עניין, רעיון, או מתוך המקום הרייק אפשר פתאום לראות דברים שלא ראינו קודם.
ככל שהילד יותר קטן יותר "קל" ללמד אותו לשהות במקום הזה, בלי להפריע לו, בלי לנסות להסיט אותו מייד עם רעיון 'גאוני' משלנו.
מי שלא יודע מה "בא לו" מתיישב רגע עם עצמו, ואם הוא ילד הוא יכול להתיישב לרגע בחיבוק עם הורה, חיבוק שקט שרק 'טוען' ולא משתלט. חיבוק שמאפשר לחזור לעצמינו. ואז מהמקום הזה לבדוק מה יש, מה מעניין...
ילד תמיד יודע למצוא עניין. ואם הוא לא מוצא - משהו מטריד אותו רגשית, ולטפל בזה - זה כמובן חשוב באותה מידה.

תמיר, באמת עצוב [u]היא שמה לנו מראה.[/u] ולא קל.
תמיד שאני שומעת את המילה הזו - "שיעמום" אני מצטמררת. אני הייתי לוקחת אותה לסיבוב בבית ומראה לה את הדברים שהיא אוהבת, ז"א [b]שמה לה מראה בחזרה[/b] אבל לא כזו 'רעיונית' אלא מוחשית.
לא יכול להיות שאין לה עניין במשהו, כל דבר! לשאול אותה מה היתה רוצה לעשות? לעזור לה 'להתחבר'.
זה מאוד קשה לבנות ריכוז אם אין מספיק עניין.

הגירויים החיצוניים הם מאוד חזקים ומאוד קשה להתחרות בהם לכן לא שווה להיות מתוסכלים, אבל כן לשמור אולי על הרגעים שבהם היא באמת מתעניינת במשהו, ועם זה לתת לה ללכת. אז זה [b]קדוש[/b] ושם לא הייתי מפריעה.
כך לדעתי מפתחים את הריכוז.

[u]מצחיק שהיא כבר מחליטה שעומד להיות לה משעמם.[/u]
יכול להיות שהיא מאוד נהנתה קודם והיה לה קשה לעזוב, לעבור הלאה. גם זה קורה.
גם אנחנו ( המבוגרים ) נוטים לחשוב שהכל בבית אותו דבר, מוכר... ואולי כבר פחות מעניין. גם אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו לטפח את הדברים החשובים לנו כדי שהם ימשיכו לגדול, להתפתח ולחיות בתוכנו.
מבוגרים באים הביתה בעיקר לנוח. ( כי השאר לרוב הם מטלות ).

[u]אני מרבה להשתעמם בבית... חסרים לי גירויים בבית...[/u]
האם אתה רואה שזה באמת כך? או שזה יותר מצב-רוח? כי אם זה כך אפשר אולי לחדש כמה דברים.

[u]תרבות ה"משעמם לי" לדעתי נובעת מתוך ההרגל המגונה לצרוך גירויים חיצוניים, וחוסר התירגול מגיל 0 להיות בריכוז, בשקט ולפעול מתוך ובקשר עם האני הפנימי.[/u]
אני ממש מזדהה עם המשפט הזה. רק היום, שחר, בתי בת ה- 8 וחצי, אמרה לנו, בדרך הביתה: "מה אני אעשה? כשאגיע הביתה, יהיה לי משעמם" ... חשבתי לעצמי, שזה מצחיק שהיא כבר מחליטה שעומד להיות לה משעמם בבית, אבל, זה גם עצוב שילדה בגילה מתלוננת על "שעמום עתידי"... בעצם, היא שמה לנו מראה ומתארת לנו את החוויה שלה. שהיא, אני מרבה להשתעמם בבית... חסרים לי גירויים בבית... ו... כרגע, אין לי תשובות טובות עבורה... :-(

יונתן, אהבתי מאוד את הדוגמא ובעיקר את המילים:
[u]הגדלת נוכחותו של הריק, גריעת גודלו של היש[/u]
המשפט של תמיר [u]שהסקרנות "מוצפת" גירויים ולכן אין לה זמן "להביע את עצמה"[/u]
עושה לי חשק לנסות ולהגדיר בעצמי כמה מילים על סקרנות ועניין אצל ילדים

הסקרנות, כמו שכבר נאמר כאן למעלה, קיימת אצל ילדים באופן טבעי ואפשר כמובן לטפח אותה.
לדעתי הבעיה היא לא הצפת הגירויים (בתחום החומרי) אלא שאנו מציפים את הילד בנוכחות שלנו - אנחנו 'משתלטים' על מרחב הפנימי שלו ומנסים למלא אותו בכל מיני דברים שאנו חושבים שמאוד חשובים, טובים, מעניינים אותו/בשבילו, וכך לא מאפשרים לו להיות עם עצמו ודרך ריכוז ועניין פנימי להתהלך בעולם אשר מעניין ומסקרן [b]אותו[/b]. ( תמיר אולי מגדיר זאת שאין לו זמן "להביע את עצמו"? )
ההתערבות המתמדת שלנו מייצרת 'רעש' ומציפה את הילד "בעניין" רגעי, חיצוני, שאין לו באמת קשר פנימי ואוטנטי. כך הילד מרגעיו הראשונים בעולם מופרע ע"י גירויים אנושיים אשר מוציאים אותו כל הזמן מריכוז ולא מאפשרים לו להגיע לכל עניין מתוך מקום פנימי, אלא במקום זאת, מסיתים אותו כל הזמן לראות משהו, לשמוע להתעניין בדברים שאנו יוזמים עבורו ובכך לא מאפשרים לסקרנות ולעניין האמיתי (הפנימי) [b]מקום[/b].
הילד לומד - מתוך סקרנות כמובן, כל הזמן (תודה לאל) אך הלימוד הוא ממקום חיצוני ויש לו ערך אחר, חשוב גם הוא, אבל שונה מהלימוד המתרחש מתוך האני הפנימי.
המקום הזה שאולי יונתן מגדיר אותו "הריק", הנקי, יכול וצריך להילמד בעזרת ובנוכחות של מבוגר מודע.
לבד הילד לא יכול להישאר במקום זה זמן רב מבלי לאבד בטחון (מתכוונת לתינוקות). וזהו תהליך שצריך להיבנות בהדרגה דרך יצירת בטחון.
ד"א יש ילדים שיותר בקלות חיים בתוך עולמם הפנימי, לעיתים בקיצוניות בכיוון ההפוך.

ובנימה אישית, הרגעים בהם אני מנסה לאפשר לביתי את השקט לפעול מתוך עצמה יכולים (אצלנו) להתרחש רק שאני נמצאת איתה לבד, וגם לא כל הזמן. אני רואה איך כל אדם אחר אשר מצטרף לחברתה, מיד משתלט (לא מתוך כל כוונה רעה, כמובן) על הסביבה - הוא מפעיל אותה והיא מפעילה אותו, נוצרת אינטרקציה חברתית שגם היא חשובה אך הלימוד, העניין והסקרנות באים ממקום שונה.

תרבות ה"משעמם לי" לדעתי נובעת מתוך ההרגל המגונה לצרוך גירויים חיצוניים, וחוסר התירגול מגיל 0 להיות בריכוז, בשקט ולפעול מתוך ובקשר עם האני הפנימי.
השאיפה צריכה להיות לתמוך ולאפשר לילד להיות בשקט ובריכוז ולא להרגיש מאויים, חסר בטחון המחפש לאן לברוח.

יונתן: בעצם, אתה טוען שהסקרנות "מוצפת" גירויים ולכן אין לה זמן "להביע את עצמה"?

אי אפשר ללמד סקרנות אבל אפשר ליצור את התנאים לכך. עבורי, התנאי היחיד הוא הגדלת נוכחותו של הריק, הכלום, האין. כלומר, גריעת גודלו של היש. אני שם לב שכשילדי נמצאים בסיטואציה בה לוקחים להם את כל מה ששלהם, שיש להם (צעצועים, ספרים וכו), למשל, בטיול רחוק מהבית, הם נעשים מאד סקרנים. למעשה, כל דבר מסקרן אותם. עלה על השביל, שבלול, קוצים, מים, רוח - הכל מעניין, הכל מסקרן.

בת השנתיים "קוראת" לעצמה בקול רם את "מיץ פטל" לידי כשאני אוכלת ארוחת צהריים. מגיעה לעמוד שאתם בטח מכירים שמיץ פטל באמצע ומסביבו ציורים של כל מני חיות (נמר, פיל וכו') והאריה והג'ירפה "מנחשים" מיהו מיץ פטל. לפתע היא מפסיקה את ה"הקראה" תוקעת בי מבט עמוק ומואר ושואלת- "אמא, איפה גר הפיל?" סתם כך מתוך עצמה, מתוך סקרנות אמיתית של הרגע. היה מקסים.

[u]האם אתם מתקנים טעויות?[/u] רק אם מבקשים. אחרת -
ניסיתי עם הבכור וזה ממש לא הלך. עכשיו זה נראה לי מיותר. הוא מתקן את עצמו מתוך ניסוי וטעיה. מאחרים הוא מקבל תיקונים יותר בקלות אבל עדיין בחריקת שיניים.
מה גם שלפעמים טעות מובילה לגילוי חדש, לכיוון אחר, להבנה יותר מעמיקה.

[u]האם אתם מתקנים טעויות?[/u]
הייתי רוצה, אבל לא מרשים לי... :-P
לפעמים הם סובלניים מספיק לשמוע מה דעתי.
למדתי שעדיף לחכות בסבלנות שישאלו אותי ולא לנסות להדחף בלי הזמנה מפורשת.

האם אתם מתקנים טעויות?

היתה תקופה ארוכה שבני הבכור לימד את אחותו לספור: מינוס, פלוס, אפס, אחת שתיים (מינוס ופלוס נחשבו כמספרים) יכולתי להבין את ההגיון, אבל כשניסיתי להביע דיעה על תרגיל או עובדה מסוימת, היא כמובן לא העריכה את ידיעותי, אלא הפנתה אותי למה שאמר ה'בעלהבית': אמא, מה פתאום, תראי, זה - מינוס, פלוס אפס...' ומצאתי את עצמי אומרת: 'אני מכירה מינוס אחד, אפס, פלוס אחד...' -שחס וחלילה לא אשתיק תיאוריות שאני לא מכירה...

אני חושבת שזה נכנס תחת הכותרת של א ה ב ה (ראה תחילת הדף) ולכן זה אצלנו: ספרים, ספרים, ספרים

תמיר, בועז,
פיצה בנוסח נפולי. יש פיצות בנוסחים שונים ולכל אחת שם משלה. הנפוליטנית היא המוכרת ביותר, לפחות מחוץ לאיטליה.

באמת... מה המקור של [u]פיצה נפוליטנה[/u]?
הייתי מנחש - איזור באיטליה - (נפולי?)

(-:

בועז,
זו ילדותך השניה...

אני מסכים עם עמיתי המלומדים שסקרנות היא משהו שלא צריך ללמד אלא פשוט להפסיק להרוג.
הרבה פעמים כשהילד סקרן אנחנו הורגים לו את זה כי ככה לא עושים את זה, כי זה מסוכן, כי זה ישבר, כי עכשיו אין זמן וכד'. זה פשוט עניין של משוב חיובי מול משוב שלילי.
בהמשך למה שתמיר אמר, אני תמיד מנסה לראות בסקרנות של סתיו מתנה לזקנים כמונו - משהו שמעורר שאלות על מה שלנו כבר טריוויאלי ומשעמם. זה פתח לעולם שלם של ידע והנאה בנסיון להצטרף אליהם וללמוד איתם. וזה כמובן משוב חיובי מצוין.
"לאן זה הולך" - לא יודע בואי נראה. "למה קוראים לזה ככה" - לא יודע בואי נשאל... (למשל לאחרונה מצאתי את עצמי מחפש את המקור לשם פיצה נפוליטנה.... מי חשב לשאול....)
כמובן שהחסרון הוא שכבר אי אפשר להתעצל. כבר קרה שעניתי על משהו "לא יודע" וקיבלתי "אז תבדוק באינטרנט!" (-:

תמיר,
איזה כיף שאתה עדיין קצת ילד!
רק אנשים מעטים זוכים לכך.

רעיונות שלי ל"גירוי": להיות סקרן בעצמך, לנסות, להרשות לעצמך ל [b]היכשל[/b], להרשות לעצמך להיראות [b]מגוחך[/b], לטעות (לפעמים בכוונה... - כדי ליצור גירוי)
לדוגמא: אני לפעמים, עושה לבנותי [b]היפוך תפקידים[/b] - למשל, במקום לנסות להמשיך ולשכנע אום לצאת מהמיטה... אני נכנס למיטה שלהן (לכל אחת יש מיטה משלה) ומתחיל "לריב" איתן על המקום / השמיכה. דוקא שקד, הגדולה (10.5), מוכנה "לקבל" את המוזרות שלי, בעוד שחר (7.5) - מסתכלת עלי במבט מוזר וגוערת בי! "אבא, אתה [b]לא[/b] ילד!" - מה שגורר דיון על כך שאני כן ילד (ולפעמים אשתי נכנסת לחדר וגם היא גוערת בי ... למה אני מפריע לילדים :-) ) - כמו שאמרתי - יש בזה סיכונים... :-( ;-)

איזה דף נחמד!
עוד הגיגים למישהו/י?

יונת, (בפאראפרזה על דברי צפריר) - זה לא היה קורה לך אילו היית קוראת את מה שכתבת למעלה. (-:

(ונא לא לראות בזה לא התחייבות שלי להתנהג לפי העצות החכמות שלי)

:-D אני מקווה שיהונתן לא התעורר מהצחוק שלי

אנקדוטה חדשה לגבי לִספור דינוזאורים:

בני הצעיר הוא חובב דינוזאורים נלהב. הוא יודע גם לשנן את המספרים עד עשר, אבל אף פעם לא ראיתי אותו ממש סופר. כשניסיתי ליזום ספירה, הוא היה מצביע על נקודה מקרית ומכריז "אחת!", ואז מצביע על נקודה מקרית אחרת ומכריז "שתיים!", וכן הלאה.
לפני כמה ימים התבוננו יחד בתמונות של דינוזאורים, והוא אמר פתאום על אחד הדינוזאורים "תראי - יש לו ארבע ציפורניים." התלהבתי קשות, וניסיתי לעודד אותו לספור ציפורניים של דינוזאורים נוספים. התגובה כמובן היתה "אחת!" (תוך כדי הצבעה לכיוון ציפורן מקרית), "שתיים!" (מצביע לנקודה ריקה בדף), וכו'.

אני מתביישת להודות, אבל זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. כבר הייתי צריכה להפנים שילדים יודעים יותר דברים כשהם עושים אותם מעצמם, ומאבדים ידע ברגע שמנסים לבחון אותם עליו או להפגין אותו בצורה מלאכותית. אולי עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, אלמד סוף-סוף. :-)

אנחנו נמצאים עכשיו בשלב של, בוא ונראה מה קורה כשמשלחים את הצעצועים דרך התריס במרפסת.
מזל שיש שכנים טובים שאוספים את ממצאי הניסוי :-)

הדוגמא של יונת מזכירה לי את הנסיך הקטן. מבוגרים כל הזמן מתענינים ב"כמה" בעוד ילדים (וילדים בנפשם) מתענינים ב"איך". זה לא חשוב כמה ההורים של החבר מרוויחים, כמה חלונות יש להם בבית, וכמה דינוזאורים יש לו, חשוב כמה הוא נחמד, איך הוא יודע לשחק עם הדינוזאורים, ומה היחסים בין טי-רקס לטריצרטופס...
לפעמים גם נחמד לשחק במספרים (אפילו אם קוראים לזה חשבון) אבל זה בסך הכל עוד משחק...

אני מסכימה עם כרמית שאי-אפשר ללמד סקרנות, וגם אין צורך - אנחנו חיות סקרניות מטבענו (אם כי כמובן שיש הבדלים בין אנשים במידת הסקרנות שלהם).

מה שכן אפשר לעשות זה לטפח את הסקרנות, או לדכא אותה. ולדעתי שלושת הדברים שחשובים ביותר לטיפוח הסקרנות הם חופש, בטחון, ואהבה:
[list]
[*] [b]חופש[/b] לחקור, לבדוק, לשחק, ולנסות דרוש בשביל שהילד יוכל להוציא את הסקרנות אל הפועל. אם אין לו את החופש לפעול ולעשות את מה שמסקרן אותו, הסקרנות שלו "תיתקע" - הוא לא יוכל להתקדם משאלה לשאלה ומתהיה לתהיה.
[*] [b]בטחון[/b] חשוב כי בהליכה אל הבלתי ידוע יש תמיד סיכון, אפילו אם זה רק הסיכון לשנות את תמונת העולם הקיימת. ילד שבטוח בעולם שלו, שיודע שגם אם משהו ישתנה הוא עדיין יהיה מוגן, יוכל להרשות לעצמו להעז ולחקור.
[*] [b]אהבה[/b] היא מה שמניע את הסקרנות. אנחנו מתעניינים יותר בדברים שאנחנו אוהבים, באנשים שאנחנו אוהבים. גם הלמידה הכי שכלית ולוגית, מונעת מהרגש. ילד שאוהב (את עצמו, את סובביו, את העולם) הוא ילד שיתעניין.
[/list]

לגבי הדוגמא של הדינוזאורים, שים לב מה הייתי עושה לו הייתי שואלת כמה דינוזאורים יש: הייתי מסיטה את תשומת ליבו ממה שהוא עסוק בו (גודל השיניים שלהם, היחסים בין טי-רקס לטריצרטופס, צורת ההליכה המתאימה לבובת דימטרודון) ומדגישה משהו אחר, עושה ממספר הדינוזאורים משהו חשוב יותר מאשר מה שהעסיק את הילד. בעצם אני כאילו אומרת לו: "מה שמסקרן אותך לא כל כך חשוב, אני אגיד לך מה חשוב." כמובן, שאם הילד משועמם אז בהחלט אפשר להציע לו לעשות משהו מעניין, אולי אפילו לספור דינוזאורים. אבל לא כדאי לעשות את זה כשהוא עסוק במחקר, או ניסוי סימולציה (משחק), או תרגול משלו.

ב [po]חינוך עם דגש על רגש[/po] כותבת כרמית "אי אפשר ללמד סקרנות".
מה היא סקרנות ? ואיך אפשר לגרות אותה, לפתח אותה ? או שאי אפשר.
הרבה מגישת הunschooling מבוסס לעניות דעתי על ההנחה שילדים יגיעו עם סקרנות טבעית. שמשהו יענין אותם.
האם זה כך ? האם הם רוכשים זאת מחיקוי ?
יונת כותבת לא לעודד את הילד בצורה הבאה : אם משחקים בדינוזאורים, לא לשאול "כמה דינוזאורים יש לנו כאן ?"
ואם הוא לא שואל בעצמו ?