על ידי נועה_בר* » 22 אוקטובר 2004, 10:09
יונתן, אהבתי מאוד את הדוגמא ובעיקר את המילים:
הגדלת נוכחותו של הריק, גריעת גודלו של היש
המשפט של תמיר שהסקרנות "מוצפת" גירויים ולכן אין לה זמן "להביע את עצמה"
עושה לי חשק לנסות ולהגדיר בעצמי כמה מילים על סקרנות ועניין אצל ילדים
הסקרנות, כמו שכבר נאמר כאן למעלה, קיימת אצל ילדים באופן טבעי ואפשר כמובן לטפח אותה.
לדעתי הבעיה היא לא הצפת הגירויים (בתחום החומרי) אלא שאנו מציפים את הילד בנוכחות שלנו - אנחנו 'משתלטים' על מרחב הפנימי שלו ומנסים למלא אותו בכל מיני דברים שאנו חושבים שמאוד חשובים, טובים, מעניינים אותו/בשבילו, וכך לא מאפשרים לו להיות עם עצמו ודרך ריכוז ועניין פנימי להתהלך בעולם אשר מעניין ומסקרן אותו. ( תמיר אולי מגדיר זאת שאין לו זמן "להביע את עצמו"? )
ההתערבות המתמדת שלנו מייצרת 'רעש' ומציפה את הילד "בעניין" רגעי, חיצוני, שאין לו באמת קשר פנימי ואוטנטי. כך הילד מרגעיו הראשונים בעולם מופרע ע"י גירויים אנושיים אשר מוציאים אותו כל הזמן מריכוז ולא מאפשרים לו להגיע לכל עניין מתוך מקום פנימי, אלא במקום זאת, מסיתים אותו כל הזמן לראות משהו, לשמוע להתעניין בדברים שאנו יוזמים עבורו ובכך לא מאפשרים לסקרנות ולעניין האמיתי (הפנימי) מקום.
הילד לומד - מתוך סקרנות כמובן, כל הזמן (תודה לאל) אך הלימוד הוא ממקום חיצוני ויש לו ערך אחר, חשוב גם הוא, אבל שונה מהלימוד המתרחש מתוך האני הפנימי.
המקום הזה שאולי יונתן מגדיר אותו "הריק", הנקי, יכול וצריך להילמד בעזרת ובנוכחות של מבוגר מודע.
לבד הילד לא יכול להישאר במקום זה זמן רב מבלי לאבד בטחון (מתכוונת לתינוקות). וזהו תהליך שצריך להיבנות בהדרגה דרך יצירת בטחון.
ד"א יש ילדים שיותר בקלות חיים בתוך עולמם הפנימי, לעיתים בקיצוניות בכיוון ההפוך.
ובנימה אישית, הרגעים בהם אני מנסה לאפשר לביתי את השקט לפעול מתוך עצמה יכולים (אצלנו) להתרחש רק שאני נמצאת איתה לבד, וגם לא כל הזמן. אני רואה איך כל אדם אחר אשר מצטרף לחברתה, מיד משתלט (לא מתוך כל כוונה רעה, כמובן) על הסביבה - הוא מפעיל אותה והיא מפעילה אותו, נוצרת אינטרקציה חברתית שגם היא חשובה אך הלימוד, העניין והסקרנות באים ממקום שונה.
תרבות ה"משעמם לי" לדעתי נובעת מתוך ההרגל המגונה לצרוך גירויים חיצוניים, וחוסר התירגול מגיל 0 להיות בריכוז, בשקט ולפעול מתוך ובקשר עם האני הפנימי.
השאיפה צריכה להיות לתמוך ולאפשר לילד להיות בשקט ובריכוז ולא להרגיש מאויים, חסר בטחון המחפש לאן לברוח.
יונתן, אהבתי מאוד את הדוגמא ובעיקר את המילים:
[u]הגדלת נוכחותו של הריק, גריעת גודלו של היש[/u]
המשפט של תמיר [u]שהסקרנות "מוצפת" גירויים ולכן אין לה זמן "להביע את עצמה"[/u]
עושה לי חשק לנסות ולהגדיר בעצמי כמה מילים על סקרנות ועניין אצל ילדים
הסקרנות, כמו שכבר נאמר כאן למעלה, קיימת אצל ילדים באופן טבעי ואפשר כמובן לטפח אותה.
לדעתי הבעיה היא לא הצפת הגירויים (בתחום החומרי) אלא שאנו מציפים את הילד בנוכחות שלנו - אנחנו 'משתלטים' על מרחב הפנימי שלו ומנסים למלא אותו בכל מיני דברים שאנו חושבים שמאוד חשובים, טובים, מעניינים אותו/בשבילו, וכך לא מאפשרים לו להיות עם עצמו ודרך ריכוז ועניין פנימי להתהלך בעולם אשר מעניין ומסקרן [b]אותו[/b]. ( תמיר אולי מגדיר זאת שאין לו זמן "להביע את עצמו"? )
ההתערבות המתמדת שלנו מייצרת 'רעש' ומציפה את הילד "בעניין" רגעי, חיצוני, שאין לו באמת קשר פנימי ואוטנטי. כך הילד מרגעיו הראשונים בעולם מופרע ע"י גירויים אנושיים אשר מוציאים אותו כל הזמן מריכוז ולא מאפשרים לו להגיע לכל עניין מתוך מקום פנימי, אלא במקום זאת, מסיתים אותו כל הזמן לראות משהו, לשמוע להתעניין בדברים שאנו יוזמים עבורו ובכך לא מאפשרים לסקרנות ולעניין האמיתי (הפנימי) [b]מקום[/b].
הילד לומד - מתוך סקרנות כמובן, כל הזמן (תודה לאל) אך הלימוד הוא ממקום חיצוני ויש לו ערך אחר, חשוב גם הוא, אבל שונה מהלימוד המתרחש מתוך האני הפנימי.
המקום הזה שאולי יונתן מגדיר אותו "הריק", הנקי, יכול וצריך להילמד בעזרת ובנוכחות של מבוגר מודע.
לבד הילד לא יכול להישאר במקום זה זמן רב מבלי לאבד בטחון (מתכוונת לתינוקות). וזהו תהליך שצריך להיבנות בהדרגה דרך יצירת בטחון.
ד"א יש ילדים שיותר בקלות חיים בתוך עולמם הפנימי, לעיתים בקיצוניות בכיוון ההפוך.
ובנימה אישית, הרגעים בהם אני מנסה לאפשר לביתי את השקט לפעול מתוך עצמה יכולים (אצלנו) להתרחש רק שאני נמצאת איתה לבד, וגם לא כל הזמן. אני רואה איך כל אדם אחר אשר מצטרף לחברתה, מיד משתלט (לא מתוך כל כוונה רעה, כמובן) על הסביבה - הוא מפעיל אותה והיא מפעילה אותו, נוצרת אינטרקציה חברתית שגם היא חשובה אך הלימוד, העניין והסקרנות באים ממקום שונה.
תרבות ה"משעמם לי" לדעתי נובעת מתוך ההרגל המגונה לצרוך גירויים חיצוניים, וחוסר התירגול מגיל 0 להיות בריכוז, בשקט ולפעול מתוך ובקשר עם האני הפנימי.
השאיפה צריכה להיות לתמוך ולאפשר לילד להיות בשקט ובריכוז ולא להרגיש מאויים, חסר בטחון המחפש לאן לברוח.