על ידי רותם* » 14 מרץ 2003, 07:01
מאד קשה לי בימים האחרונים. הילדים שוב חולים, לזה יוצאות שיניים, לזאת אני כבר באמת לא יודעת מה יש, אבל חום וחום ומסכנות. אתמול היא התחילה לבכות בשלוש בצהרים ולא הפסיקה במשך 40 ד', בכי היסטרי, ואח"כ המשיכה לה עם הפסקות קלות עוד שעה לפחות. וזה ככה, און אנד אוף, כבר שלושה ימים. שניהם רוצים על הידיים שניהם רוצים שאסתובב איתם, וכבר אין לי כח. אני רק רוצה שמישהו יפתור את זה ויניח לי, ללכת מהבית, להסתגר באמבטיה, להעלם. זה לא רק העייפות הפיזית של להחזיק על הידיים (בקרוב אזדקק לניתוח השתלת גב) אלא העול הנפשי הזה של ילדה שצווחת בלי הפסקה, מתקשה כבר לנשום, נחנקת ומקיאה חלק מהאוכל שלה - נראה לי שהכל מרוב בכי היסטרי, כבר כמעט צלצלתי לאמבולנס, זה היה ממש מפחיד. פשוט בכיתי יחד איתה, כבר לא ידעתי מה לעשות. אפילו אחותי שהיתה פה היתה חסרת אונים. ואז בלילה, אחרי האמבטיה, היא יושבת לה וצוחקת, "מדברת" בפלא' עם עצמה, וכזו מתוקה, שאני יכולה לשכוח את זה לכמה דקות. ובלילה. עכשיו שוב. בוכה בוכה בוכה. אני לא יכולה לשבת רגע לשתות קפה או לכתוב פה בלי שהיא תהיה עלי (וגם אז בוכה. למעשה לא משנה מה אעשה היא בוכה, אלא אם אצא איתה החוצה לטיול על הידיים, מה שלא אפשרי כרגע).
אני מותשת. כשאני חושבת על ימים כאלה אני לא חושבת שארצה עוד ילדים. זה גורם לי להרגיש אמא רעה. אני יודעת שזה לא נכון, שלא עשיתי משהו רע, שזה היה קשה אובייקטיבית לכל אחד (איך זה שתמיד כשבן זוגי בא הביתה הם כבר לא כאלה ניג'סים? וזה אחרי שאני מצלצלת אליו לעב' ואומרת לו שיבוא מיד הביתה כי אני כבר לא יכולה) אבל עדיין מרגישה רע. כאילו אני תמיד אמורה לתפקד פרפקט, גם כשהם עקומים כאלה. אז מה לעשות, אני לא פרפקט. מאכזב. להיפך - אני מרגישה חלשה, לא יעילה, כאילו שאני לא יכולה להושיע אותה או אותו, וודאי כשמדובר בשניהם יחד. ומה עושים? פשוט מסתובבים ככה, עם התחושה שעוד צווחה אחת ואני בורחת מפה ומשאירה אותם שיפתרו לעצמם את הבעיות? השבוע ממש הגעתי לשפל שפל המדרגה, מרוקנת מכל אנרגיה, חסרת רצון לתקשר עם הסביבה. אני מסיימת את היום על ארבע. רק רוצה לאכול משהו, לזפזפ קצת לניקוי הראש ולישון. ומתי יש זמן לזוגיות במצב הזה? ומלבד זמן - למי יש כח?
אני יכולה להמשיך ולהשתפך עוד ועוד אך מיותר לציין שיש לי שני ילדים צווחים על אותה ברך ולכן אסיים.
מאד קשה לי בימים האחרונים. הילדים שוב חולים, לזה יוצאות שיניים, לזאת אני כבר באמת לא יודעת מה יש, אבל חום וחום ומסכנות. אתמול היא התחילה לבכות בשלוש בצהרים ולא הפסיקה במשך 40 ד', בכי היסטרי, ואח"כ המשיכה לה עם הפסקות קלות עוד שעה לפחות. וזה ככה, און אנד אוף, כבר שלושה ימים. שניהם רוצים על הידיים שניהם רוצים שאסתובב איתם, וכבר אין לי כח. אני רק רוצה שמישהו יפתור את זה ויניח לי, ללכת מהבית, להסתגר באמבטיה, להעלם. זה לא רק העייפות הפיזית של להחזיק על הידיים (בקרוב אזדקק לניתוח השתלת גב) אלא העול הנפשי הזה של ילדה שצווחת בלי הפסקה, מתקשה כבר לנשום, נחנקת ומקיאה חלק מהאוכל שלה - נראה לי שהכל מרוב בכי היסטרי, כבר כמעט צלצלתי לאמבולנס, זה היה ממש מפחיד. פשוט בכיתי יחד איתה, כבר לא ידעתי מה לעשות. אפילו אחותי שהיתה פה היתה חסרת אונים. ואז בלילה, אחרי האמבטיה, היא יושבת לה וצוחקת, "מדברת" בפלא' עם עצמה, וכזו מתוקה, שאני יכולה לשכוח את זה לכמה דקות. ובלילה. עכשיו שוב. בוכה בוכה בוכה. אני לא יכולה לשבת רגע לשתות קפה או לכתוב פה בלי שהיא תהיה עלי (וגם אז בוכה. למעשה לא משנה מה אעשה היא בוכה, אלא אם אצא איתה החוצה לטיול על הידיים, מה שלא אפשרי כרגע).
אני מותשת. כשאני חושבת על ימים כאלה אני לא חושבת שארצה עוד ילדים. זה גורם לי להרגיש אמא רעה. אני יודעת שזה לא נכון, שלא עשיתי משהו רע, שזה היה קשה אובייקטיבית לכל אחד (איך זה שתמיד כשבן זוגי בא הביתה הם כבר לא כאלה ניג'סים? וזה אחרי שאני מצלצלת אליו לעב' ואומרת לו שיבוא מיד הביתה כי אני כבר לא יכולה) אבל עדיין מרגישה רע. כאילו אני תמיד אמורה לתפקד פרפקט, גם כשהם עקומים כאלה. אז מה לעשות, אני לא פרפקט. מאכזב. להיפך - אני מרגישה חלשה, לא יעילה, כאילו שאני לא יכולה להושיע אותה או אותו, וודאי כשמדובר בשניהם יחד. ומה עושים? פשוט מסתובבים ככה, עם התחושה שעוד צווחה אחת ואני בורחת מפה ומשאירה אותם שיפתרו לעצמם את הבעיות? השבוע ממש הגעתי לשפל שפל המדרגה, מרוקנת מכל אנרגיה, חסרת רצון לתקשר עם הסביבה. אני מסיימת את היום על ארבע. רק רוצה לאכול משהו, לזפזפ קצת לניקוי הראש ולישון. ומתי יש זמן לזוגיות במצב הזה? ומלבד זמן - למי יש כח?
אני יכולה להמשיך ולהשתפך עוד ועוד אך מיותר לציין שיש לי שני ילדים צווחים על אותה ברך ולכן אסיים.