על ידי דור_בוגר_בית_הספר* » 25 אוגוסט 2009, 15:31
מכתב פרידה שהוקרא בערב סיום שנה.
29-06-2009
לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו.
אני לא באמת יודע מאיפה להתחיל, איך אני יכול לסכם 9 שנים של שהייה ממושכת במבנה הזה שמקנה לנו כ"כ הרבה?
המבנה יכול לשמש כבית, כמשפחה, כמקום שמקשיבים בו, המבנה יכול לשמש כמקום שבו מבינים אהבה מה היא. שכאן, אחרי שאתה עובר את השער ההרמוניה הבית ספרית נחה עליך בצורה מדויקת.
בתחילת הדרך, עברנו הכשרה. חלקכם בטוח לא מבינים על מה אני מדבר וחלקכם אולי זוכר משהו במעומעם. הוכשרנו מההתחלה לחיות בתוך חיים דמוקרטיים אוטונומיים..
ביום הראשון נכנסנו, הכרנו במידה מועטה את הצוות ואת הילדים שאיתם אנחנו מתחילים את המסע שבחרנו לעבור. דברנו על ו. משמעת קבלנו חוברת של החוקה, וחוברת שמסבירה על כל מורה וחונך שהיה פה.
בפעם הראשונה שקבלנו צו סגירת הבית ספר, כולנו היינו בפאניקה. אנחנו, בדיעבד כמובן, פליטי המערכת, לא רצינו לחזור "לשם"... אני זוכר, שההורים אז היו אמיצים, "אנחנו נלמד את הילדים שלנו באוהלים" הם אמרו.."אנחנו נשב בכלא, אך "לשם" הם לא יחזרו" הצהירו... הרגשנו בטוחים..
לאחר הגעתו בפעם הראשונה של צו הסגירה, הבנו, בפעמים הבאות, שהצו עצמו זה רק חתיכת נייר שמקושטת בצורה יפה המגיעה היישר ממשרד החינוך בכבודו ובעצמו.
מאז, למדנו והתפתחנו יותר, מי מאיתנו הבוגרים, ועומרי כמובן, לא ישב עם מיכל סטריער ב"משרד" שלה ודיבר על בירוקרטיה ועישן בצורה פסיבית LM לייט?
זוכרים את הטיולים המשפחתיים? את הקבלות שבת? ההופעות? החגים? הטיולים השנתיים? הימי שישי? החלות? הירידים? הלונפארק? ימי המים? ועוד שאני בטוח מפספס....
את כל זה, אני חוויתי, את כל זה..אני לא אחווה יותר בתור תלמיד בבית הספר...
מוזר לי אפילו להעלות על הדעת שממחר, הפעם הבא שאני אכנס לבית הספר, זה יהיה כשאני מדוגם בחולצת תנועה כחולה אדומה ואני אהיה אחראי על קן שלם עם חניכים.
בחרתי להמשיך ולחנך, לחיות חיים שיתופיים עם גרעין נח"ל ולצאת להגשמה דרך התנועה.
זה קצת עצוב, אני מודה. אני בעצמי יוצא לחיים חדשים חברה חדשה אנשים חדשים..התחלה חדשה, אבל אתם? אתם תמשיכו בחייכם, אתם אנשים עסוקים אל תגדישו הרבה זמן או מחשבה או דמעה אחת.. רק דבר קטן אבקש, נסו להרגיש את רוחנו שתמיד תהיה איתכם, ושתמיד תהיה פנויה למענכם.תמיד.
לסיום:
גדלתי והתחנכתי ברוח הדמוקרטית המהווה את החופש לבחור והחופש לרצות לדעת.
למדתי להכיר את הסביבה, להבין התנהגות הסובבת אותי, להיות רגיש , ולא אדיש.
למדתי להכיר את עצמי, להבין מי אני ומה אני. ולדעת לאין פני מועדות.
זה לא היה קל, אבל הצלחתי.
ואני אסיים בציטוט של האישה שתמיד גורמת לי להרגיש שיש עוד סיכוי לעולם הזה :
"...החשוב לי עכשיו זה העתיד, זה אתם- הדור השני השלישי, הרביעי והדורות הבאים. כולכם- צעירים ובוגרים יותר. עתידכם כאן בארץ הזו היחידה, היפה, האהובה ופגועה בגזענות, שנאת האחר והזר, יש בה חמדנות וונדליזם וסכינאות ואלימות נגד חלשים וקשישים ורעבים- אתם יכולים. חייבים ללחום בכל זה. בכל שנוגד ערכים אנושיים. איך? דרך אכפתיות ואי אדישות מעורבות ועשייה בבית, בבית הספר, ברחוב. תחנכו עצמכם ואחרים לאהבה ולא לשנאה, לשלום, לרעות ליופי, לצחוק ושמחה..."
חווקה פולמן רבן.
תודה לצוות שליווה אותי,אותנו. תודה לילדים המדהימים, תודה להורים ולמתנדבים.
ובעיקר, תודה רבה לכולכם! המשך ערב מהנה!
ניצן רייס(2009-09-01T12:29:03):
שנה חדשה. פגשתי בבית הספר את ראש העיר. סיפרתי לו שאנחנו כאן בזכות המקום הנדיר הזה וכמונו עוד כמה משפחות.... בעצם אני כותבת כי המחשבות על שנה חדשה גלגלו אותי לחוויות מהשנה הקודמת,...ולאיך נולד שיעור חוויות : בתחילת השנה שעברה, כשרק הגענו לבה"ס ולערד, כשהכל היה חדש ולא מוכר וכל כך נזקקתי לנקודות אחיזה, עמדנו גילי ואני מול לוח המודעות הגדול שמקבל את פני הבאים לבה"ס ובחרנו שיעורים שהוא רצה להשתתף בהם. רשמתי את הכל על דף ותליתי בבית על המקרר. אומנם על פני שישה ימים נחו להם איזה שיבעה שיעורים בסה"כ, אבל גם זה עזר לי למשוך קצה חבל ולקבל אשליה מרגיעה של שליטה במצב. כשהייתי מבלה עם הילדים בבה"ס ועוקבת אחרי גילי ראיתי איך הוא פורש לו משיעור אחרי שיעור, כך שלמעשה הוא השתתף בשיעור פרטני של קריאה וכתיבה ושיעור קבוצתי של ניסויי מדע. גם למשהי כמוני שבאה מחינוך ביתי (ואולי דווקא בגלל זה ) היה קצת קשה עם זה. דיברתי על זה עם איתן שהיה חונך של גילי והוא האיר את עיניי בקשר לגילי וגם האיר לי את האופן המקסים שבו הוא והצוות רואים את הדברים: כל העוצמה, הנחישות, ההנעה הפנימית של גילי תועלו ליצירת חברים ולביסוס המעמד שלו. הוא בחר להתרכז בחברות. ואיזו למידה אדירה! כמה רגישות והקשבה והשתדלות צריך להפעיל כדי להשתלב בתוך חברה , כדי להרגיש ולהיות חלק. כדי לצליח להיות נוכח, להיות משהו שמחשיבים אותו ומקשיבים לו באמת. המשך יבוא....................
[b]מכתב פרידה שהוקרא בערב סיום שנה.[/b]
29-06-2009
לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו.
אני לא באמת יודע מאיפה להתחיל, איך אני יכול לסכם 9 שנים של שהייה ממושכת במבנה הזה שמקנה לנו כ"כ הרבה?
המבנה יכול לשמש כבית, כמשפחה, כמקום שמקשיבים בו, המבנה יכול לשמש כמקום שבו מבינים אהבה מה היא. שכאן, אחרי שאתה עובר את השער ההרמוניה הבית ספרית נחה עליך בצורה מדויקת.
בתחילת הדרך, עברנו הכשרה. חלקכם בטוח לא מבינים על מה אני מדבר וחלקכם אולי זוכר משהו במעומעם. הוכשרנו מההתחלה לחיות בתוך חיים דמוקרטיים אוטונומיים..
ביום הראשון נכנסנו, הכרנו במידה מועטה את הצוות ואת הילדים שאיתם אנחנו מתחילים את המסע שבחרנו לעבור. דברנו על ו. משמעת קבלנו חוברת של החוקה, וחוברת שמסבירה על כל מורה וחונך שהיה פה.
בפעם הראשונה שקבלנו צו סגירת הבית ספר, כולנו היינו בפאניקה. אנחנו, בדיעבד כמובן, פליטי המערכת, לא רצינו לחזור "לשם"... אני זוכר, שההורים אז היו אמיצים, "אנחנו נלמד את הילדים שלנו באוהלים" הם אמרו.."אנחנו נשב בכלא, אך "לשם" הם לא יחזרו" הצהירו... הרגשנו בטוחים..
לאחר הגעתו בפעם הראשונה של צו הסגירה, הבנו, בפעמים הבאות, שהצו עצמו זה רק חתיכת נייר שמקושטת בצורה יפה המגיעה היישר ממשרד החינוך בכבודו ובעצמו.
מאז, למדנו והתפתחנו יותר, מי מאיתנו הבוגרים, ועומרי כמובן, לא ישב עם מיכל סטריער ב"משרד" שלה ודיבר על בירוקרטיה ועישן בצורה פסיבית LM לייט?
זוכרים את הטיולים המשפחתיים? את הקבלות שבת? ההופעות? החגים? הטיולים השנתיים? הימי שישי? החלות? הירידים? הלונפארק? ימי המים? ועוד שאני בטוח מפספס....
את כל זה, אני חוויתי, את כל זה..אני לא אחווה יותר בתור תלמיד בבית הספר...
מוזר לי אפילו להעלות על הדעת שממחר, הפעם הבא שאני אכנס לבית הספר, זה יהיה כשאני מדוגם בחולצת תנועה כחולה אדומה ואני אהיה אחראי על קן שלם עם חניכים.
בחרתי להמשיך ולחנך, לחיות חיים שיתופיים עם גרעין נח"ל ולצאת להגשמה דרך התנועה.
זה קצת עצוב, אני מודה. אני בעצמי יוצא לחיים חדשים חברה חדשה אנשים חדשים..התחלה חדשה, אבל אתם? אתם תמשיכו בחייכם, אתם אנשים עסוקים אל תגדישו הרבה זמן או מחשבה או דמעה אחת.. רק דבר קטן אבקש, נסו להרגיש את רוחנו שתמיד תהיה איתכם, ושתמיד תהיה פנויה למענכם.תמיד.
לסיום:
גדלתי והתחנכתי ברוח הדמוקרטית המהווה את החופש לבחור והחופש לרצות לדעת.
למדתי להכיר את הסביבה, להבין התנהגות הסובבת אותי, להיות רגיש , ולא אדיש.
למדתי להכיר את עצמי, להבין מי אני ומה אני. ולדעת לאין פני מועדות.
זה לא היה קל, אבל הצלחתי.
ואני אסיים בציטוט של האישה שתמיד גורמת לי להרגיש שיש עוד סיכוי לעולם הזה :
"...החשוב לי עכשיו זה העתיד, זה אתם- הדור השני השלישי, הרביעי והדורות הבאים. כולכם- צעירים ובוגרים יותר. עתידכם כאן בארץ הזו היחידה, היפה, האהובה ופגועה בגזענות, שנאת האחר והזר, יש בה חמדנות וונדליזם וסכינאות ואלימות נגד חלשים וקשישים ורעבים- אתם יכולים. חייבים ללחום בכל זה. בכל שנוגד ערכים אנושיים. איך? דרך אכפתיות ואי אדישות מעורבות ועשייה בבית, בבית הספר, ברחוב. תחנכו עצמכם ואחרים לאהבה ולא לשנאה, לשלום, לרעות ליופי, לצחוק ושמחה..."
חווקה פולמן רבן.
תודה לצוות שליווה אותי,אותנו. תודה לילדים המדהימים, תודה להורים ולמתנדבים.
ובעיקר, תודה רבה לכולכם! המשך ערב מהנה!
[b]ניצן רייס(2009-09-01T12:29:03):[/b]
שנה חדשה. פגשתי בבית הספר את ראש העיר. סיפרתי לו שאנחנו כאן בזכות המקום הנדיר הזה וכמונו עוד כמה משפחות.... בעצם אני כותבת כי המחשבות על שנה חדשה גלגלו אותי לחוויות מהשנה הקודמת,...ולאיך נולד שיעור חוויות : בתחילת השנה שעברה, כשרק הגענו לבה"ס ולערד, כשהכל היה חדש ולא מוכר וכל כך נזקקתי לנקודות אחיזה, עמדנו גילי ואני מול לוח המודעות הגדול שמקבל את פני הבאים לבה"ס ובחרנו שיעורים שהוא רצה להשתתף בהם. רשמתי את הכל על דף ותליתי בבית על המקרר. אומנם על פני שישה ימים נחו להם איזה שיבעה שיעורים בסה"כ, אבל גם זה עזר לי למשוך קצה חבל ולקבל אשליה מרגיעה של שליטה במצב. כשהייתי מבלה עם הילדים בבה"ס ועוקבת אחרי גילי ראיתי איך הוא פורש לו משיעור אחרי שיעור, כך שלמעשה הוא השתתף בשיעור פרטני של קריאה וכתיבה ושיעור קבוצתי של ניסויי מדע. גם למשהי כמוני שבאה מחינוך ביתי (ואולי דווקא בגלל זה ) היה קצת קשה עם זה. דיברתי על זה עם איתן שהיה חונך של גילי והוא האיר את עיניי בקשר לגילי וגם האיר לי את האופן המקסים שבו הוא והצוות רואים את הדברים: כל העוצמה, הנחישות, ההנעה הפנימית של גילי תועלו ליצירת חברים ולביסוס המעמד שלו. הוא בחר להתרכז בחברות. ואיזו למידה אדירה! כמה רגישות והקשבה והשתדלות צריך להפעיל כדי להשתלב בתוך חברה , כדי להרגיש ולהיות חלק. כדי לצליח להיות נוכח, להיות משהו שמחשיבים אותו ומקשיבים לו באמת. המשך יבוא....................