על ידי לאורה » 13 אוגוסט 2024, 15:43
אני לא אמא לילדים, אבל מתוך החוויה שלי של תשישות כרונית שמייצרת הרבה זמן חופשי ופסיביות, המסקנה שלי היא שעשייה מייצרת עשייה ושעמום מייצר שעמום.
לפי חוקי הפיזיקה כל חומר שואף לשמור על התנועה שהוא נמצא בה כמצב קבוע. אם חומר עומד הוא ישאף להמשיך לעמוד, ואם הוא נע במהירות מסויימת הוא ישאף להמשיך לנוע באותה המהירות. כך גם אנחנו. לכן זה מאד קשה לעבור ממצב מאד פסיבי למצב אקטיבי ויצירתי, כל עוד אין מומנטום ואין מסגרת שמחזיקה, יום אחרי יום. זה נכון לכל אחד מאיתנו.
נשמע גם שלילד שלך זה קשה במיוחד המעברים, והוא תמיד שואף להישאר במצב המוכר והידוע (לא רוצה ללכת לקייטנה, לא רוצה ללכת לים, אפילו שבסוף נהנה).
מתוך הלימוד הזה אפשר להבין שהבעיה היא לאו דווקא המסכים, המסכים הם זרז שיוצר התמכרות לפסיביות, אלא המצב הסטטי והפסיבי ששואב כמו ביצה טובענית (אצלי נגיד זה ספרים, אז יגידו שלקרוא ספרים כל היום זה חינוכי ומעשיר, אבל לכל דבר יש את הגבול שלו). הכל נראה משעמם כי נמצאים במצב פסיבי שמייצר שיעמום.
האקטיביות, התנועה, תחושת המיקוד והמטרה הם שיוצרים חוויה של ריגוש ועניין, מעצם זה שיש תנועה ועשייה, זה מזמין עוד תנועה ועשייה. ולא משנה אם זו תנועה סביב דברים לא מעניינים כמו להוציא את הכלב לטיול, לפנות את הפח, ללכת לקניות בסופר וכדומה. עצם זה שנמצאים בתנועה, שיש מטרה מוגדרת, שיוצאים וחווים גירויים חדשים, מראות וצלילים חדשים, זה מצית בחזרה את ניצוץ החיים ו"מתניע" את הסטרטר של האקטיביות.
ברגע שיש תנועה, החומר שואף לשמר את התנועה, איך עושים את זה? בעזרת מסגרת והרגלים קבועים.
המוח שואף אל המוכר, אל המסלולים הידועים, הגוף שואף לחזור תמיד להרגלים שלו.
בגלל זה כ"כ נוח שיש מסגרת וכ"כ קשה להתמודד כשהמסגרת נשמטת פתאום. כי אנחנו צריכים לייצר אותה לעצמנו וזה קשה מאד, גם למבוגרים, ובטח שלילדים, שאין להם שום מחויבות למטלות כמו להאכיל, לנקות, לפרנס וכו'.
יכול להיות שגם הם סובלים מלהיות במסכים כל היום, אבל לא יודעים איך לשנות את זה, והציפייה מהם שידעו להעסיק את עצמם מעצבנת אותם.
צריך ליצור לו"ז רוטיני של פעילויות בזמנים קבועים, שיוצר תנועה, יחד עם תחושת המשכיות.
למשל: להתחיל כל יום בהליכה קצרה בחוץ\רכיבה על אופניים או סקטים או כל דבר שמשלב תנועה יחד עם יציאה החוצה. יכול להיות אותו מסלול כל יום למשך אותו פרק זמן בכל פעם, או לגוון, מה שיותר קל וזורם.
אפשר לשמוע מוסיקה או פודקאסט מעניין תוכדי. אפשר לעשות "טיול הרפתקאות" שמטרתו לחפש ולאסוף חפצים שנראים מעניינים, לזהות כל דבר בצבע מסויים. אפשר להגדיר תוכדי משימות כמו לא לגעת ברצפה ורק לדלג בין ספסלים או לדרוך רק בצל ולא בשמש, אפשר שכל פעם מישהו יהיה קפטן המשחק ויחלק הוראות. אפשר לשים טיימר ולהחליט שזזים למשך דקה הכי מהר או הכי לאט.
אפשר גם לא לעשות שומדבר מכל אלה, סתם לעשות הליכה רגילה או טיול רגיל. יכול להיות גם עשר דקות. הקטע הוא לצאת מהבית ולהתחיל לנוע על הבוקר.
אפשר לאכול את ארוחת הבוקר כפיקניק כחלק מהטיול או לחזור הביתה.
אותו טיול לשלב גם מאוחר יותר ביום, אחה"צ.
בגדול, לשלב כמה שיותר תנועה ביום, בין אם זה כדורגל, שחיה, ריקוד, לעמוד על הראש או כל דבר אחר. גם אם זה לעצור את המסכים לחמש דקות, לקפוץ במקום כמה פעמים, להקיף את החדר בריצה ולחזור למסכים.
ברגע שהגוף בתנועה ומתמלא מרץ כבר לא בא לו לחזור לשבת כ"כ מהר.
משימות: לתת לילדים מטלות קבועות לעשות בזמנים קבועים, למשל מטלות בבית, לתקן משהו, לצבוע משהו, לבשל, לנקות, וכו'. משהו שיהיה המטלה שלהם והם יעשו אותה כל יום בשעה קבועה. למשל, כל יום ב11 אתה הולך לסל כביסה ומקפל כביסה. (אפשר לשים תזכורת בטלפון). ככל שהמשימה יותר קבועה וחזרתית, יותר קל להחליק לתוכה ואז היא מייצרת מומנטום של עשייה.
פרוייקטים:במקום להתחיל מאפס משחק, לעבוד על פרוייקט שאפשר לחזור אליו לאורך זמן. יצירה כלשהי, פאזל, תיקון\הרכבה של מכונה, ספר, לימוד עיוני של משהו או לימוד מיומנות כמו למשל להקפיץ כדורגל. משהו שקשור לתחומי העניין של הילד, ואולי לכישורים שהוא מעוניין לפתח. לחזור אל הפרוייקט בשעה קבועה בכל יום ולהקדיש לו פרק זמן קבוע.
אני לא אמא לילדים, אבל מתוך החוויה שלי של תשישות כרונית שמייצרת הרבה זמן חופשי ופסיביות, המסקנה שלי היא שעשייה מייצרת עשייה ושעמום מייצר שעמום.
לפי חוקי הפיזיקה כל חומר שואף לשמור על התנועה שהוא נמצא בה כמצב קבוע. אם חומר עומד הוא ישאף להמשיך לעמוד, ואם הוא נע במהירות מסויימת הוא ישאף להמשיך לנוע באותה המהירות. כך גם אנחנו. לכן זה מאד קשה לעבור ממצב מאד פסיבי למצב אקטיבי ויצירתי, כל עוד אין מומנטום ואין מסגרת שמחזיקה, יום אחרי יום. זה נכון לכל אחד מאיתנו.
נשמע גם שלילד שלך זה קשה במיוחד המעברים, והוא תמיד שואף להישאר במצב המוכר והידוע (לא רוצה ללכת לקייטנה, לא רוצה ללכת לים, אפילו שבסוף נהנה).
מתוך הלימוד הזה אפשר להבין שהבעיה היא לאו דווקא המסכים, המסכים הם זרז שיוצר התמכרות לפסיביות, אלא המצב הסטטי והפסיבי ששואב כמו ביצה טובענית (אצלי נגיד זה ספרים, אז יגידו שלקרוא ספרים כל היום זה חינוכי ומעשיר, אבל לכל דבר יש את הגבול שלו). הכל נראה משעמם כי נמצאים במצב פסיבי שמייצר שיעמום.
האקטיביות, התנועה, תחושת המיקוד והמטרה הם שיוצרים חוויה של ריגוש ועניין, מעצם זה שיש תנועה ועשייה, זה מזמין עוד תנועה ועשייה. ולא משנה אם זו תנועה סביב דברים לא מעניינים כמו להוציא את הכלב לטיול, לפנות את הפח, ללכת לקניות בסופר וכדומה. עצם זה שנמצאים בתנועה, שיש מטרה מוגדרת, שיוצאים וחווים גירויים חדשים, מראות וצלילים חדשים, זה מצית בחזרה את ניצוץ החיים ו"מתניע" את הסטרטר של האקטיביות.
ברגע שיש תנועה, החומר שואף לשמר את התנועה, איך עושים את זה? בעזרת מסגרת והרגלים קבועים.
המוח שואף אל המוכר, אל המסלולים הידועים, הגוף שואף לחזור תמיד להרגלים שלו.
בגלל זה כ"כ נוח שיש מסגרת וכ"כ קשה להתמודד כשהמסגרת נשמטת פתאום. כי אנחנו צריכים לייצר אותה לעצמנו וזה קשה מאד, גם למבוגרים, ובטח שלילדים, שאין להם שום מחויבות למטלות כמו להאכיל, לנקות, לפרנס וכו'.
יכול להיות שגם הם סובלים מלהיות במסכים כל היום, אבל לא יודעים איך לשנות את זה, והציפייה מהם שידעו להעסיק את עצמם מעצבנת אותם.
צריך ליצור לו"ז רוטיני של פעילויות בזמנים קבועים, שיוצר תנועה, יחד עם תחושת המשכיות.
למשל: להתחיל כל יום בהליכה קצרה בחוץ\רכיבה על אופניים או סקטים או כל דבר שמשלב תנועה יחד עם יציאה החוצה. יכול להיות אותו מסלול כל יום למשך אותו פרק זמן בכל פעם, או לגוון, מה שיותר קל וזורם.
אפשר לשמוע מוסיקה או פודקאסט מעניין תוכדי. אפשר לעשות "טיול הרפתקאות" שמטרתו לחפש ולאסוף חפצים שנראים מעניינים, לזהות כל דבר בצבע מסויים. אפשר להגדיר תוכדי משימות כמו לא לגעת ברצפה ורק לדלג בין ספסלים או לדרוך רק בצל ולא בשמש, אפשר שכל פעם מישהו יהיה קפטן המשחק ויחלק הוראות. אפשר לשים טיימר ולהחליט שזזים למשך דקה הכי מהר או הכי לאט.
אפשר גם לא לעשות שומדבר מכל אלה, סתם לעשות הליכה רגילה או טיול רגיל. יכול להיות גם עשר דקות. הקטע הוא לצאת מהבית ולהתחיל לנוע על הבוקר.
אפשר לאכול את ארוחת הבוקר כפיקניק כחלק מהטיול או לחזור הביתה.
אותו טיול לשלב גם מאוחר יותר ביום, אחה"צ.
בגדול, לשלב כמה שיותר תנועה ביום, בין אם זה כדורגל, שחיה, ריקוד, לעמוד על הראש או כל דבר אחר. גם אם זה לעצור את המסכים לחמש דקות, לקפוץ במקום כמה פעמים, להקיף את החדר בריצה ולחזור למסכים.
ברגע שהגוף בתנועה ומתמלא מרץ כבר לא בא לו לחזור לשבת כ"כ מהר.
משימות: לתת לילדים מטלות קבועות לעשות בזמנים קבועים, למשל מטלות בבית, לתקן משהו, לצבוע משהו, לבשל, לנקות, וכו'. משהו שיהיה המטלה שלהם והם יעשו אותה כל יום בשעה קבועה. למשל, כל יום ב11 אתה הולך לסל כביסה ומקפל כביסה. (אפשר לשים תזכורת בטלפון). ככל שהמשימה יותר קבועה וחזרתית, יותר קל להחליק לתוכה ואז היא מייצרת מומנטום של עשייה.
פרוייקטים:במקום להתחיל מאפס משחק, לעבוד על פרוייקט שאפשר לחזור אליו לאורך זמן. יצירה כלשהי, פאזל, תיקון\הרכבה של מכונה, ספר, לימוד עיוני של משהו או לימוד מיומנות כמו למשל להקפיץ כדורגל. משהו שקשור לתחומי העניין של הילד, ואולי לכישורים שהוא מעוניין לפתח. לחזור אל הפרוייקט בשעה קבועה בכל יום ולהקדיש לו פרק זמן קבוע.