קשר בין ילד לאמא

שליחת תגובה

החסרונות הם היתרונות
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: קשר בין ילד לאמא

קשר בין ילד לאמא

על ידי אנונימי » 01 אפריל 2020, 02:57

לסתיו..
אשמח שתצרי איתי קשר אני כל כל מזדהה עם מה שאת חווה גם ברמת התיאור של הסיטואציות זה מדהים להרגיש שאני לא לבד ריגשת אותי כל כך הרגשתי את הכאב שלך והייתי רוצה לחלוק גם את שלי כי באמת שאין לי איפה.
תודה לך על הכתיבה והשיתוף

קשר בין ילד לאמא

על ידי אנונימי » 01 אפריל 2020, 02:52

וואווו לא יודעת איך הגעתי לדף הזה אבל קראתי מתחילתו ועד סופו מתוך הזדהות עם כל מילה/ עצה/ תובנה שהעלו כאן. רק הדמעות שזלגו מעיניי יכולות לתאר כמה אני כואבת ואוכלת את עצמי מכפנים בכל שניה ביום רק כי אני חווה את הסיטואציה עם הבן שלי( בן 5) אני מרוסקת מזה לא מצליחה לראות איך הילד מתקרב אליי מהמקום הטבעי בין אמא לילד. אני מאחלת לעצמי להגיע לתובנות שישפרו את המצב כי אני עוברת תקופה נורא לא פשוטה בעקבות זה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי דרדרית_בין_החוחים* » 15 פברואר 2017, 12:51

אלמונית, בעיני זה תהליך פנימי עם התבוננות פנימה בכנות.
את יכולה לשאול את עצמך
מה אני אם הילדה שלי לא מחוברת אלי?
האם זה אומר שאני לא אמא מספיק טובה?

ככל שנאמין שרק אנחנו האמהות של ילדינו והצינור להעביר להם שפע
נחפש פחות אישורים לכך במציאות החיצונית.

ואז אם נבחר לתת יותר- לשהות יותר עם הילדים, להיות קשובות יותר,
זו תהיה נתינה ממקום של עוצמה,
ולא מפחד ואשמה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 פברואר 2017, 20:45

לשוב סתיו
אני יודעת שהסיכוי שתקראי את זה קלוש... אבל הגעתי לדף הזה ממש במקריות ואני עוברת את זה כרגע עם הבת שלי.. בת שנה וחודשיים.. כל השרשור אני עם דמעות של הזדהות וכאב.. שמחתי מאוד לקרוא שבסוף זה אכן השתפר ןהסתדר ומקווה שכך יהיה אצלי. אני מאוד כאובה ופגועה, הדמות העיקרית של הבת שלי היא דווקא הסבתא. ואני אויר. אשמח לדעת איך באמת הצלחת לשחרר ולא "בכאילו"...

קשר בין ילד לאמא

על ידי אמא_בבית* » 12 יולי 2015, 22:49

סתיו היקרה, איזה יופי שעדכנת! קראתי את הדף עכשיו מתחילתו. תודה על העדכון.

אני יודעת שחבל שלא הגעתי לאותה תובנה מוקדם יותר, אולי יכלתי לקצר את אותה תקופה של עגמת נפש גדולה, אבל זה לא קרה. כל תובנה וכל שינוי דורשים כנראה את הזמן והתהליך שלהם.

כל כך נכון! ומה שעברת ממש מדהים. איזו תובנה טובה היתה לך.

בכלל, מה שאת מציעה טוב ליחסים עם בני משפחה ולא רק ילדים.

קשר בין ילד לאמא

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 יולי 2015, 21:49

זאת הייתי אני: שוב - סתיו....

קשר בין ילד לאמא

על ידי פלוני_אלמונית* » 12 יולי 2015, 21:47

פלוני אלמונית ואביבתוש

במקרה חזרתי לעיין בדף אחרי הרבה זמן, וראיתי את מה שכתבתם. אני קוראת את הדברים שכתבתי אז והתחושות חוזרות, מציפות אותי: העלבון, התסכול, תחושת חוסר האונים - כמה שזה היה בלתי מובן ותמוה, וכואב. וכמה שהיה לי קשה להתגבר על זה, כי באמת עד שלא התגברתי ושמתי את זה בצד , ניטרלתי את הרגשות שלי - זה לא לגמרי עבר.
אחרי הרבה זמן של שיפור הדרגתי , זה עדיין היה קיים, לא ממש נעלם (משהו כמו שנה וחצי, אולי יותר). זה עבר לגמרי רק אחרי שאני הצלחתי לשים את זה בצד ולא לכאוב את זה. לא לעשות ״כאילו״ לא אכפת לי, אלא באמת שלא היה אכפת לי. איך עושים את זה? אני הצלחתי בזה שעבדתי קשה לשכנע את עצמי לעשות פסק זמן בדאגה / כאב/ לחץ מזה שהבן שלי מעדיף את אבא שלו. אמרתי לעצמי שאני מרפה לזמן קצוב - שבועיים או שלושה או חודש, ואחר כך אבחן שוב את המצב. אבל עד אז, בפרק הזמן שהקצבתי לי, החלטתי שאני פשוט לא מתיחסת לעניין, יהיה מה שיהיה. ובאמת כבר הייתי מותשת מכל העניין, והשתוקקתי לפסק זמן שלא אחשוב על זה.
וכשעבר הזמן שהקצבתי לזה, הרגשתי שאני מסוגלת לשחרר את הדאגה הזו לעוד זמן, ובמקביל התופעה הלכה ופחתה, עד שנעלמה. בכנות לא חושבת שקיימת אצל בני כיום (הוא בן 6) העדפה לאחד מאיתנו ההורים.

אבל לקח לי כל כך הרבה זמן עד שהייתי מסוגלת לשחרר, והזמן הזה הותיר מידה מסוימת של משקעים, כי גם היום אני דואגת ולחוצה לגבי הילד הזה.
אני יודעת שחבל שלא הגעתי לאותה תובנה מוקדם יותר, אולי יכלתי לקצר את אותה תקופה של עגמת נפש גדולה, אבל זה לא קרה. כל תובנה וכל שינוי דורשים כנראה את הזמן והתהליך שלהם.
במחשבה שניה אולי לא במקרה חזרתי עכשיו לקרוא בדף הזה, כי גם היום כשאני מתחבטת בדאגות שונות ( למשל, על הפרק עכשיו בקשר לילד הזה - תמיד יש משהו על הפרק מבחינתי לגביו - חשש מסוים מהיפראקטיביות ואימפולסיביות ואולי אולי בעית קשב וריכוז מסוימת), אני שואלת את עצמי אולי אוכל לעזור לו וגם לעצמי בזה שארפה קצת מן המחשבות שמטרידות אותי, ולו רק באופן זמני . מסתבר שהזמניות היא אופציה טובה למרפא, כי לשחרר באופן קבוע וסופי את הדאגה/ הלחץ/ הכאב נשמע מחייב מדי. אבל לקחת פסק זמן ולהמשיך להתעסק בזה עוד מעט, זה משהו שאני כן מסוגלת לפרגן לעצמי.
זה מה שעבד עבורי, מקוה שתמצאו גם אתם את מה שעובד עבורכם. בהצלחה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אביבתוש* » 04 יוני 2015, 11:05

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

הי סתוית ופלונית אלמונית. גם אני עוברת תהליך דומה עם בני בן הארבע. בזמן האחרון הוא מתקרב לאבא שלו מתרפק עליו, מחבק אותו, מנשק אותו. ואצלי?!?!?! כלום ושום דבר. כשאני מנשקת מיד הוא מנגב. מנגב טוב טוב שלא ישאר שריד. אני אומרת לו: " אתה יכול לנגב אבל הלב מרגיש" לפעמים הוא מחייך ולפעמים הוא מגיב בטרוניה. האמת אני נפגעת ומקנאה בבעלי שהבן מתייחס אליו כמו שהיה אמור להתייחס אליי. אני מדברת הרבה עם הקטן ומסבירה לו שאימא אוהבת אותו ודואגת לו ורוצה רק טוב בשבילו. אבל אני גם כועסת הרבה ונעלבת מהיחס שלו..... לא יודעת איך להתמודד. להתעלם? להגיב? לא להגיב להתקפי כעס שלו וההתבטאות שלו? זה יושב לי על הלב ומלוהה אותי כבר זמן רב. ואין לי תשובה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי פלוני_אלמונית* » 04 יוני 2014, 16:22

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

"שוב סתיו", הלוואי ותחזרי לקרוא בדף הזה.. אני חווה מה שאת מתארת אחד לאחד, בדיוק מירבי, מיום הוולדו של בני (בן שנתיים וחודשיים). כנראה שמדובר באיזשהו פצע שנוצר אצל ילד רגיש מאד בתחילת החיים, אשמח מאד להוועץ איתך. תודה רבה! אם את רואה, בבקשה כתבי לי הודעה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 06 ינואר 2012, 14:20

הי סתוויצקי, מה שלומך?
אני מסכימה עם אמא אינקובטור שאת צריכה לשים את הגבול. אני עושה עם הקטנה שלי בדיוק מה שהיא כתבה לך ומוסיפה בסוף "תעשי לאמא טובה". בשניה שהיא מקבלת את האלטרנטיבה אני מחמיאה לה ומקצינה את שביעות הרצון שלי מההתנהגות שלה.
אם היא לא רוצה לא צריך, אבל טוב להציע אלטרנטיבה חיובית, הרבה פעמים היא לוקחת אותה.

_יש פה איזה שהוא משולש בעייתי: אמא אבא וילד תקועים בדפוסים לא טובים

אוהו, זו חתיכת תובנה._

מסכימה מאוד. שווה לבדוק לעומק ולהתמודד.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אמא_אינקובטור* » 05 ינואר 2012, 18:05

הילדון מכה אותי ואני לא בטוחה איך צריך להתייחס לזה.
תופסים לו את היד, רצוי שניה לפני שהוא מנחית את המכה, מביטים לו בעיניים, ואומרים "לא מרביצים לאמא" בקול ובמבט שמבהירים שלא, לא מרביצים לאמא.

זה בינך ובינו, זו תחימת הגבול האישי שלך של מה את לא מוכנה לקבל מאף אחד. היתה לנו תקופה כזו עם אחת הילדות, בערך באותו הגיל, נסיבות שונות ומשבר אחר, אבל הבהרנו שלא. מרביצים. לאמא.

יש פה איזה שהוא משולש בעייתי: אמא אבא וילד תקועים בדפוסים לא טובים

אוהו, זו חתיכת תובנה. גילוי נאות: גם אני ישנה טוב יותר לבד.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 05 ינואר 2012, 08:56

כמעט חודש לא כתבתי כאן. לא היו שינויים משמעותיים או פריצות דרך. ואולי פריצת הדרך שלה אני מחכה לא תגיע לעולם, והשינוי הגדול המיוחל הוא ההבנה וההפנמה שהיא לא תגיע. ההבנה הזו היא אולי מה שתסייע להתמודדות איטית אבל בטוחה, לבנייה הדרגתית מאד מאד שאולי בסופו של דבר תביא אותי למקום שאני מייחלת לו. לא מתוך הארה או ברק שמיים אלא מתוך הרבה עבודה קשה והתמודדות......

לאחרונה ברגעים של תסכול הילדון מכה אותי ואני לא בטוחה איך צריך להתייחס לזה. אם יש פה עניין של משמעת והצבת גבולות אני די בטוחה שזה צריך לבוא מצד בן הזוג. מכיון שזה מכוון אלי, לא נראה לי בריא שאני זו שאגיב ואכעס, אלא זה צריך לבוא דווקא מצידו, כי המסר צריך להיות שאבא ואמא שותפים לחינוך ואם קיימת התנהגות לא רצויה אבא יגיב וישים לה גבול, למרות ודווקא בגלל שזה לא מכוון כלפיו אלא כלפי.
אבל דווקא בן הזוג לא מגיב כמו שהייתי רוצה, הוא נוטה להמעיט בערך המקרים האלו וטוען שאני מוציאה אותם מפרופורציה..... לדעתי הוא מתחמק מאחריות מתוך נוחות. יותר קל וטוב להיות האיש הטוב והנחמד, והוא לא מוותר בקלות על התפקיד הזה....איזה תפקיד זה משאיר לי? ברור, לא?......

בשבוע האחרון הבחנתי במשהו מעניין מאד. בן הזוג והאבא הנערץ נסע לחו"ל לכמה ימים בעניני בן דוד שחולה אנוש. טרגדיה משפחתית שכולנו כואבים. שמתי לב שבימים שנעדר הייתי הרבה יותר רגועה ושמחה באמהות שלי. הכל זרם טוב יותר, לא חששתי שבן הזוג יכנס בערב והילדון יקפוץ עליו בשמחה ויתחיל להיות עוין כלפי. הרגשתי גם שהילדון רגוע יותר איתי, היו הרבה יותר רגעים של כיף משותף. איך שהבן זוג חזר, תוך שעתיים ראיתי את הדפוסים הקודמים חוזרים. הילדון נהיה עוין כלפי וגם הספיק להרביץ לי. עוד משהו מעניין, בימים שבן הזוג לא היה - ישנתי ממש טוב. למרות שלכאורה הייתי נתונה ליותר לחצים, יותר אחריות (כולל לקום יותר מוקדם, לטפל ביותר דברים וכו'), אבל ישנתי ממש טוב. בשני הלילות מאז שחזר הבן זוג חזרתי לשינה טרופה ולא רצופה.
כל זה גורם לי לחשוב שאין פה רק בעיה שלי מול הילד, אלא יש פה איזה שהוא משולש בעייתי: אמא אבא וילד תקועים בדפוסים לא טובים (עבורי לפחות, מאד לא טוב לי עם זה) ולא מצליחים לשנות. אני לא יודעת האם אני יכולה בעצמי לשנות - לא לשנות את הבן זוג והילד , אבל לשנות משהו אצלי, לשנות משהו בדפוסי ההתנהגות שלי שאולי יביא בעתיד גם לשינוי אצלם, או שזה דורש שינוי מהותי גם אצלם, אצל הבן זוג לפחות, מה שלא יקרה לבד וגם לא על פי בקשתי, אלא אולי רק באמצעות התערבות חיצונית.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 07 דצמבר 2011, 20:28

אכן מרגש. קשה לפעמים להבין מה קורה אצלם בראש.....

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 07 דצמבר 2011, 19:55

או שזה הסיפור או שזה ההורמונים, בא לי לבכות. מרגש.

קשר בין ילד לאמא

על ידי טרה_רוסה* » 07 דצמבר 2011, 19:26

וואי, איזה דף ארוך..
קראתי לא מעט מההתחלה, אבל דילגתי על ההמשך.

רק רציתי לספר שמנסיוני זה יכול להשתנות.
היתה לי בעיה דומה עם ביתי האמצעית - לא עד כדי כך קיצוני - אבל בהחלט היתה לה העדפה לאבא. יש לה אחות צעירה ממנה בשנה ושמונה, וברור לי שזה קשור. כשאחותה הקטנה נולדה (וגם כשהייתי בהריון והיא קטנטנה היה לי קשה) באופן טבעי היא עברה לאבא. וגם לפני כן היא העדיפה אותו. היא התחילה ללכת למטפלת באופן חלקי בגיל 10 חודשים בערך.
כך היה מספר שנים. לפעמים באמת הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי או אדישה אלי. ואני מאוד מאוד רציתי בקרבתה.
פעם אחת, כשהיתה חולה בגיל ארבע וחצי בערך, היא התעוררה בלילה לאחר שברח לה קקי שלשולי במכנסיים. היא היתה מזועזעת עד עמקי נשמתה ונגעלה נורא. אבא שלה לא היה בבית באותו לילה, ואני שטפתי אותה בעדינות ובלי להיגעל. כשהחזרתי אותה למיטה היא חיבקה אותי ואמרה לי "אמא אני אוהבת אותך" (או שזה היה למחרת?).
מאותו יום היחס שלה אלי השתנה לחלוטין. כאילו פתאום היא הבינה שאני אוהבת אותה. כאילו שעד אז היא חשבה שאני לא אוהבת אותה.
מאז היא מחבקת אותי ומנשקת ומתכרבלת איתי, דברים שלא נהגה לעשות.

אני חושבת שלא קינאתי בכלל באבא, שמחתי בשבילה שיש לה אותו כי הוא באמת אבא מקסים! רק שבאמת רציתי להתחבק איתה גם.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 06 דצמבר 2011, 20:40

מרינה, אני יכולה לכתוב רק מה אני לקחתי מתוך המאמר הזה. לדעתי לא כל ההורים אוהבים את ילדם אהבה שלמה ומלאה ואבסולוטית 24/7.
למעשה, אני חושבת שרוב ההורים אוהבים את ילדם עם הגבלות כלשהן, ובנוסף אני משוכנעת שיש העדפות בתוך המשפחה.
יש ילדים שמדברים ללב שלנו יותר ויש כאלו שפחות. אנחנו ניתן שתי עיניים לכל ילדינו, אבל לא בזה מדובר.אנחנו חושבים שאנחנו מסווים זאת היטב, אבל הילד רואה את זה ברור כשמש בצהריים. תחשבי על אחייך ואחיותייך. על ילדותך.
אני מכירה המון אימהות שנבוכות לעיתים בגלל הילד/ה. זה לא יכול להתרחש כשיש אהבה ללא תנאי, אהבה מושלמת.
כשהבכור שלי נולד הייתי בשוק. היו לי (בדיעבד) כל מיני רעיונות על איך ילד צריך להיות ואיך אמא צריכה להיות ואיך כל התמונה הזו צריכה להראות. הבן שלי היה תינוק קל, מתוק, ויפה, ואני במקום להתעלף עליו סביב השעון הייתי עסוקה לעיתים בהשוואות לילדים אחרים. למה? אלוהים יודע.
כשהשניה נולדה, העולם נמחק. נמסתי באחת. למה? סתם ככה. היא נולדה לזכות, בעוד שהוא, מסתבר, לחובה.
איתה הייתי יותר בשלה, יותר סגורה על עצמי יותר מרוכזת. היה לי יותר קל להעמיד לו גבולות, ובפניה לא יכולתי לעמוד.
זה ייסר אותי.
מה, מה, מה אני רוצה מהילד?!?!? כל הזמן שאלתי את עצמי. ושלא תטעי, נתתי לו את חיי, גידלתי אותו בבית, עשיתי בשבילו הכל הכי טוב, מכל הלב ובלי קיצורים.
מהרגע שנולד הוא לא התמסר בקלות וזה לא פשוט, כמו שכותבת סתיו זו חוויה לא קלה ולא נעימה בכלל וזה מתסבך. זה הקשה עלי עוד יותר ליצור איתו אינטימיות גבוהה.
למאמר המדובר הגעתי אחרי שעברתי כברת דרך יפה בפענוח היחסים ביננו, ותהליכים שלי עם עצמי.
הוא האיר את עיני באחת.
מה זה בעצם לאהוב ללא תנאים?
זה אומר לא להציב גבולות?
לא לפתח ציפיות מהילד?
לא לשאוף לכך או אחרת?
לא. לדעתי בכלל לא.
זה אומר לקבל אותו. להיות מסוגלים להכיל אותו. אותו, כפי שהוא. הוא לבד לבד.
לא למדוד, אלא לראות. כצופים. ואיפה שצריך-להושיט עזרה ולסייע, איפה שנדרש-לתמוך ולעודד, ואיפה שניתן-להתגאות ולהריע.
אני באמת מאושרת שעיני אורו.
אני למדתי, למדתי, לאהוב את ילדי ללא תנאי.
נפל לי האסימון.
אני באמת מרגישה ברת מזל שזה קרה כשהם עדיין קטנטנים, ואם חטאתי ניתנה לי ההזדמנות לתקן בזמן.
ואני רוצה להגיד לך, שעם ההבנה התעצמה האהבה. והכל נרגע.

תמיד חשבתי שאהבתי אותו אהבה ללא תנאי. היום במחשבה לאחור, אני מבינה שבתור פעוט הוא היה ילד מאד נבון, חברותי, ורבאלי, נותן חום ואהבה, בעל חוש הומור (מגיל צעיר מאד)ובעל בטחון עצמי. בקיצור ילד שכיף לגדל וכיף להיות אמא שלו. בזמנו אני זוכרת שעברה לי בראש המחשבה - הוא כזה מקסים כי אני אוהבת אותו ללא תנאי. היום מצחיקה אותי השביעות רצון העצמית שהייתה לי אז. אני עכשיו מבינה שהיה כל כך קל לאהוב אותו כי הוא היה כל כך נהדר, כי הוא פשוט עמד בכל תנאי בלי שבכלל ביקשתי או ציפיתי....ילד כזה קל לאהוב ולהכיל גם אם מדי פעם הוא מתנהג לא יפה או דורש יותר כוחות.

מסכימה עם כל מילה. מדוייק ומואר מאוד.

אולי פשוט כמו בכל דבר בחיים, אלו השיעורים הקשים יותר שמהם אנחנו גדלים.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 06 דצמבר 2011, 12:18

אמנון ותמר' קראתי את המאמר של דני לסרי שהמלצת עליו, מודע שלא הבנתי, אשמח להסבר.
הורים שאני מכירה אוהבים ללא תנאי תמיד, הרבה מעבר לגיל 2-3 בטוח, מה אני מפספסת?

אני לא יכולה לענות במקום שולחת המאמר, וגם אותי מעניין לשמוע מה יש לה לומר עליו. אני יכולה רק להציע כמה מחשבות שעלו אצלי בעקבות הקריאה:

נראה לי שהמאמר כתוב בצורה קיצונית וקצת צינית כיון שהוא מנסה לקרוא תיגר על הקונספציה שלנו שאנחנו הורים אוהבים ללא תנאי תמיד, לתת לנו קצת חומר למחשבה.
את אומרת שאת מכירה הורים שאוהבים תמיד ללא תנאי, את אמנם יכולה להיות בטוחה בכך? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו הורים אוהבים ללא תנאי?
'ללא תנאי תמיד' פירושו ללא קבלת כל תמורה רגשית או נפשית, בכל מצב - קשה ככל שיהיה. נראה לי שאנחנו משתדלים, אנחנו מנסים - האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו תמיד עושים את זה??
האם הצפיה שנהיה הורים 'אוהבים ללא תנאי תמיד' אינה קצת על אנושית? באמת יש דבר כזה? אני שואלת את עצמי - חומר למחשבה.
בהקשר הזה - מחשבה שחשבתי על עצמי: לגבי אחד הילדים הקודמים שלי, תמיד חשבתי שאהבתי אותו אהבה ללא תנאי. היום במחשבה לאחור, אני מבינה שבתור פעוט הוא היה ילד מאד נבון, חברותי, ורבאלי, נותן חום ואהבה, בעל חוש הומור (מגיל צעיר מאד)ובעל בטחון עצמי. בקיצור ילד שכיף לגדל וכיף להיות אמא שלו. בזמנו אני זוכרת שעברה לי בראש המחשבה - הוא כזה מקסים כי אני אוהבת אותו ללא תנאי. היום מצחיקה אותי השביעות רצון העצמית שהייתה לי אז. אני עכשיו מבינה שהיה כל כך קל לאהוב אותו כי הוא היה כל כך נהדר, כי הוא פשוט עמד בכל תנאי בלי שבכלל ביקשתי או ציפיתי....ילד כזה קל לאהוב ולהכיל גם אם מדי פעם הוא מתנהג לא יפה או דורש יותר כוחות.
אשמח לשמוע עוד דעות ומחשבות.

קשר בין ילד לאמא

על ידי מרינה_מאוהבת_בים* » 05 דצמבר 2011, 16:38

אורלי נ' קראתי את המאמר של דני לסרי שהמלצת עליו, מודע שלא הבנתי, אשמח להסבר.
הורים שאני מכירה אוהבים ללא תנאי תמיד, הרבה מעבר לגיל 2-3 בטוח, מה אני מפספסת?

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 05 דצמבר 2011, 16:18

קראת את המאמר?

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 05 דצמבר 2011, 16:17

אוי, מישהי פה נושמת סדיר! איזה כייף!
לדעתי, בזמן שכתבת את השורות האחרונות, הרגשת טוב כי חזרה לך השליטה. ההיגיון מדבר.
לקבל את זה שלא הכל ידוע לנו מראש וניתן לשליטה זה סוג של שליטה במצב.
כמו לידה :-)

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 05 דצמבר 2011, 12:46

_וותרי לעצמך קצת.
תפסיקי לחשוב שאת אחראית לכל מה שקורה אצל הילדים שלך, קבלי את זה שהם בני אדם ויש להם התמודדיות משלהם שאולי לא קשורות ישירות אליך. אולי את יכולה להקל ולסייע בחלק מהם, זה לא אמר שאת האחראית הראשונית להיווצרותן._


את נהדרת. עכשיו חזרתי מפגישה עם הפסיכותרפיסטית שלי. זה כאילו שאתן מתואמות.
זה הגיוני, זה נכון, זה נכנס לי לראש אבל לא לגמרי ללב. עוד לא הגעתי לשם.

תירגעי ותתבונני היטב. מה באמת מפריע לך בילד?

מפריע לי שהוא לא קשוב לי, שלא זקוק לי , זה גורם לי חרדה במובן מסוים. אני כל הזמן בחשש שהוא לא יקשיב לי או שלא אצליח להרגיע אותו, או שהוא יסרב לבוא אלי, בקיצור - שאין לי שליטה במצב. כנראה שיש לי צורך חזק להרגיש שהמצב בשליטתי, שאני יכולה להתמודד איתו, ומשהו בילד הזה כל הזמן מערער אצלי את התחושה הרצויה. למה יש לי כזה צורך להרגיש שליטה? - זה כבר מורכב. כנראה שגם אני לא לגמרי מבינה, אבל אני עובדת על זה.
השאלה איך ללמוד לחיות גם אם לא אגיע לתחושת השליטה במצב, לקבל את מה שיש וגם לשמוח עם זה.

שלא נדע, דמייני מה עובר על הורים לילדים עם אוטיזם.
באמת שלא נדע. אני מודה שהחשש הזה עבר לי בראש בשלב מסוים (גם על זה יש לי מספיק רגשות אשמה....). כל הסימנים מראים שהוא לא, הוא בריא ונורמאלי.

אי אפשר לרקוד טנגו לבד, אבל אם מתבוננים בילד היטב, מוותרים לו ומנסים להכיל תוך הבנת הקושי-זה בהחלט אפשרי. למען האמת, זו הדרך לגלות אותו, ולהתאהב מחדש.
אני חושבת על זה. זה מרגיש לי מאד נכון. תודה! (-:

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 05 דצמבר 2011, 10:06

סתיו, את נורמאלית לחלוטין. למעשה, קשה לי להאמין שיכולת להרגיש אחרת.
עד לפני שנה התינוק היה תינוק, עכשיו הוא פעוט, הוא מדבר או לפחות מביע את עצמו באופן ברור ביותר, יש לו העדפות, יש לו קריזות, הוא חווה את גיל השנתיים הקשה במלוא עוצמתו.
יכול מאוד להיות שנוסף על כך יש עוד משהו מעט שונה בילד הזה מהאחרים ואת, שלא רגילה לשונות הזו לא יכולה להניח את האצבע על משהו ספציפי אבל בפנים את יודעת.
הקטע עם אבא נראה לי הכי פחות משמעותי. למעשה, מאוד הגיוני שאת אבא שהוא לא רואה כל היום ולא מתמודד עימו הוא מעריץ ביתר שאת, ואת חווה את זה כדחייה. יכול להיות שהוא גם עושה לך בכוונה, חלק ממרד הינקות שלו.
תנסי לעשות הפרדה בין ההתנהגות שלו באופן כללי, להתנהגות שלו עימך וכלפייך, להתנהגות עם אבא, ולמאבקים האישיים שלו עם עצמו.
לדעתי, את חייבת לקרוא את המאמר הבא, הוא חיוני לכל הורה, אני גיליתי אותו די לאחרונה והוא האיר את עיני. נשבעת לך.

http://www.dialogit.org/archives/1162

וותרי לעצמך קצת.
תפסיקי לחשוב שאת אחראית לכל מה שקורה אצל הילדים שלך, קבלי את זה שהם בני אדם ויש להם התמודדיות משלהם שאולי לא קשורות ישירות אליך. אולי את יכולה להקל ולסייע בחלק מהם, זה לא אמר שאת האחראית הראשונית להיווצרותן.
תירגעי ותתבונני היטב. מה באמת מפריע לך בילד?
תכתבי מה שונה הפעם מפעמים קודמות.
מניסיון אני יכולה להגיד לך שכשלא מקבלים פידבק חזרה מאוד קשה לנהל מערכת יחסים, גם אם זה עם הילד שלנו.
שלא נדע, דמייני מה עובר על הורים לילדים עם אוטיזם.
אי אפשר לרקוד טנגו לבד, אבל אם מתבוננים בילד היטב, מוותרים לו ומנסים להכיל תוך הבנת הקושי-זה בהחלט אפשרי. למען האמת, זו הדרך לגלות אותו, ולהתאהב מחדש.
לגבי הגן, אני לא חושבת שאת צריכה לשתף את כל העולם בהתמודדויות שלך, לכל ילד יש קשיים משלו ואם נראה לך שגן יעשה לו טוב פשוט שילחי אותו.
תפסיקי לחשוב מה כולם חושבים, אפשר לחשוב שכולם מושלמים ולכולם יש מלאכים בבית. מותק, צאי לרחוב-בכל חלון יש סרט, אני מבטיחה לך.
תחשבי רק על הקן האישי שלך, על טובתך וטובת ילדייך. כל היתר לא רלוונטי במקרה הזה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 05 דצמבר 2011, 04:13

נו... ומה את מתכוונת לעשות עם זה??
לעשות, לעשות, אוי! אני צריכה לעשות משה! הממ... בוא נראה....א. אולי אני צריכה ללחוץ על הכפתור שמעלים בעיות, קשיים ולבטים. ב. אולי אני צריכה ללחוץ על הכפתור שמעלים רגשות. ג. אולי אני צריכה לברוח לאי בודד. ד. אולי אני צריכה לקפוץ מאיזה גג בנין גבוה. לעשות.... לעשות.... לעשות.... שאלה מועילה במיוחד.

את חוזרת על עצמך שוב ושוב במעגל שאין לו שום קצה חוט ליציאה
טפשה שכמוני, לא הסתכלתי על השילוט הברור ומאיר העיניים לגבי היציאה מן היער. הרי זה כל כך ברור.

חארם על כולם ובעיקר עלייך.
תודה! זה הקטע המועיל במיוחד. מישהו מנסה לרמוז לי שאסתום כבר.


ועכשיו בלי הציניות:
שואלת כי יכול להיות זה יתן לך קו מחשבה חדש: את אוהבת אותו? את קשורה אליו?
לא זה לא יותר מדי לשאול, וזה דווקא משהו שאני מתעסקת בו בימים האחרונים כי אני חוששת שהתקופה הזו תשאיר משקעים ביני לבין בני שישארו לתקופה ארוכה (לכל החיים?). כרגע אני במחשבה שאני אוהבת אותו אבל לצערי לא מאוהבת בו. אני אוהבת אותו והוא יקר לליבי מאד ועולמי סובב סביבו. אבל, כשאני אומרת שאני לא מאוהבת בו אני מתכוונת שכשאני חושבת עליו לא עולה בי הריגוש המתוק שעלה בי עם שאר הילדים כאשר היו בגיל הזה, כשהייתי איתם, כשחשבתי עליהם או כשבאתי הביתה לפגוש אותם או לאסוף אותם מהגן. אין בי את המחשבה לגביו: הוא הילד הכי מקסים בעולם ולא אכפת לי כלום!!
רוב הזמן אין בי את הריגוש המתוק, יש בי יותר חשש, פחד מדחיה, פחד מעוד מאבקונצ'יק שבדרך. כמה הייתי רוצה להיות מאוהבת בילדון. לשמוח באמת לקראתו ולא לחשוש. לחשוב עליו במתיקות.
אני יודעת בבירור שכן היייתי מאוהבת בו כשנולד, כשהיה תינוק, עד שהיה בערך בן שנה ושלושה או ארבעה חודשים, בהחלט הייתי מאוהבת בו. הסתובבתי עם ההרגשה שהוא הכי הכי בעולם. מה קרה בשנה האחרונה שזה השתנה, שאני חוששת ממנו, מהתגובות שלו?
איך להתאהב בו שוב?

עכשיו תגידו שהוא מתנהג כמו שהוא מתנהג בגלל שהוא מרגיש שאני לא מאוהבת בו. יתכן מאד. הממ.... לענות ש"הוא התחיל"? (-:
ברור שיש פה מצב שמזין את עצמו באופן שלילי, היזון חוזר הדדי. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת? אני יודעת שזה לא כל כך חשוב, מה שחשוב זה איך לשנות את הדפוס, ואני בתור "המבוגר" צריכה לרדת מן העץ ראשונה. לצערי עוד לא התגברתי על הפער בין המודעות הזו לבין היישום המעשי והרגשי. מרגישה שגם על זה אני צריכה להתנצל.

קשר בין ילד לאמא

על ידי מרינה_מאוהבת_בים* » 05 דצמבר 2011, 01:10

מודע שלא קראתי את כל הדף, אז אולי חוזרת על שאילות של אחרים/הסברים שלך...

סופי השבוע קשים לי במיוחד, כי אבא בבית ואני נאלצת לחוות ביתר שאת את ההעדפה של אבא על פני.
בכל משפחה ילד קטן מעדיף משהו...למה זה כל כך קשה לך עם זה? במיוחד כשיש כמה ילדים וכבר חוויתם ילדים מעדיפי אימא על אבא...

אני מרגישה שהילד לא אוהב אותי, לא קשור אלי כמו שילדאמור להיות
תוהה אם לשאול את השאילה שעלה לי, שואלת כי יכול להיות זה יתן לך קו מחשבה חדש: את אוהבת אותו? את קשורה אליו?
אם זה יותר מיד לך עכשיו, מראש סליחה.

ההתנגדות שלו כלפי, הקושי לשתף פעולה, ההתנהגות בוחנת הגבולות לעיתים קרובות מדי
האם יצא לך לקרוא על חינוך ללא גבולות, נראה לי יכול לקדם אותכם.

קשר בין ילד לאמא

על ידי פלוני_אלמונית* » 05 דצמבר 2011, 00:30

סוג של כישלון שלי, שמשהו שאני עשיתי או עושה גורם לכך.
נו... ומה את מתכוונת לעשות עם זה??
סליחה על הבוטות אבל את חוזרת על עצמך שוב ושוב במעגל שאין לו שום קצה חוט ליציאה.
מכל מה שכתבו לך ומכל הידע שצברת בחיים מה את מתכוונת לעשות עם עצמך?
חשש משיפוטיות? ביקורת? רחמים? קצת מהכל.

חארם על כולם ובעיקר עלייך.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 04 דצמבר 2011, 23:48

הענין הוא שקל לי יותר לשתף זרים ולשמוע את דעתם מאשר לשתף אנשים שאני מכירה. חשש משיפוטיות? ביקורת? רחמים? קצת מהכל.
חוץ מזה, יש פה שני קשיים ועל שניהם קשה לספר. האחד - שאני מרגישה שהילד לא אוהב אותי, לא קשור אלי כמו שילדאמור להיות. במקרה הגרוע אומרים לי בביטול שאין דבר כזה ילד שלא אוהב את אמא. במקרה גרוע יותר מסתכלים עלי כאילו שאני מפלצת. השני - ההתנגדות שלו כלפי, הקושי לשתף פעולה, ההתנהגות בוחנת הגבולות לעיתים קרובות מדי (ראה לעיל - סצינת ארוחת הערב). גם פה אני מרגישה שזה סוג של כישלון שלי, שמשהו שאני עשיתי או עושה גורם לכך.

קשר בין ילד לאמא

על ידי נועה_ברוך* » 04 דצמבר 2011, 22:59

אולי זו מחשבה לא בריאה, אבל זה מה שמסתובב לי בראש.
כשאת חושבת על גן עלייך לחשוב על טובת הילד.
אם הגן הוא טוב ואת מכירה את הגננת כאחת שתהיה טובה לבנך, יש כאן משקל גדול לטובת בנך.

במקום לחשוש מחשיפה היתי יוזמת שיחה עם הגננת, מספרת על הקושי ושומעת לעצתה (אין זה אומר שאת מסכימה או מבצעת, אבל שומעת)
כל שתסכימי יותר לפתוח את הקושי, ופחות תסתירי אותו, כך תוכלי לקבל עזרה, תמיכה, טיפול, יעוץ.
אין מה להתבייש כשקשה, לכל אחד מאיתנו נקודות חלשות וחזקות. חולשה היא רק קריאה להתחזקות.. אם ננסה להדחיק אותה היא רק תתעצם בחולשתה, אם נבקש תמיכה ועזרה, הסיכוי הגדול הוא שנתעצם ונתחזק - נתגבר.

בהצלחה @}

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 04 דצמבר 2011, 22:43

סופי השבוע קשים לי במיוחד, כי אבא בבית ואני נאלצת לחוות ביתר שאת את ההעדפה של אבא על פני. בשבת האחרונה דוקא הרגשתי שהצלחתי להתמודד יחסית טוב, אולי בגלל כאב גרון וחולשה ככליל שתקפו אותי ואפשרו לי לוותר, להתעלם יותר. לא שלא היו רגעים קשים: שבת בבוקר והילדון צועק מהמיטה שלו ״אבא״ ושוב ושוב ושוב.... אבא לא עונה , לא בכוונה, סתם מנסה להתכחש למציאות שהוא צריך לקום......אני כבר במצב רוח רע אבל בהמשך הבוקר מנסה לשחרר. וגם בהמשך היום מתעלמת מעוד כמה אפיזודות כאלו. היום בבוקר נכנסת אל הילדון הישן כדי להעיר ולהלביש והוא כבר באנטי אבל אני מצליחה להסיח את דעתו באיזו מעשיה על ילד מהגן שלו והפלא ופלא, זה די מצליח ואנחנו מתלבשים ואוכלים והולכים לגן ואני מצליחה ללכת לעבודה בהרגשה מפויסת. כשאנחנו חוזרים מהגן, נראה שכלום כבר לא ילך טוב היום: מתחילה בגן הציבורי: הילדון מוריד את הסוודר וזה קר (ירושלים, בארבע הטמפרטורות צונחות). אני מבקשת שלא יוריד, סוגרת רוכסן. הוא מסתכל עלי ושוב פותח רוכסן. אני אומרת: אי אפשר להוריד עכשיו, אם תוריד את הסוודר נצטרך ללכת הביתה. הוא מוריד ואני לוקחת אותו הביתה, בליווי בכי. בבית, דורש עוגה ושוקולד, אני מסרבת, יודעת שלא מזמן אכל שני כריכים גדולים בגן ושעוד מעט ארוחת ערב. משחקים,אחר כך אינטראקציה עם אחיו שמסתיימת בכך שהוא מכה אותו עם צעצוע על הראש (הקטן את הגדול).כבר אמרתי שלא העליתי על דעתי שהם לא יסתדרו, והם ממש לא ?
ארוחת ערב.הילדון לחוץ מאד שהמרק חם למרות שוידאתי קודם שהוא לא. פוחד לאכול לבד אבל לא מרשה לי להאכיל אותו.כועס, צועק ובוכה דוחף בפראות את הצלחת. אני כועסת, צועקת ומרחיקה אותו מהשולחן. הוא חוזר בבכי גדול. חיבוק גדול, מושיבה אותו, אוכל קצת, דורש גם אורז ועוף אבל כשמקבל מסרב לאכול, משחק עם האוכל, מסרב לשתף פעולה,וחוזר חלילה....
ואחרי כל זה, הצ׳ופר: אבא מגיע ב 7 ואיך שהדלת נפתחת ריצה ושאגת שמחה: אבאאאאאאא!
אני מספרת לבן זוג את תלאות היום והוא מקשיב, אבל אין לו תובנות מסייעות.אחרי זמן קצר הוא יוצא עם אחת הבנות כפי שסיכם איתה מראש, הילדון עומד ליד הדלת ובוכה בכי גדול: אבאאאאאאאא!
בסופו של יום כזה אני מפורקת, לא יודעת איך אני אמשיך. אפשר להתמודד עם הכל אם מקבלים גם משהו, איזו פיסה של מתיקות, של חיבה, משהו שנותן כוחות ועושה את כל ההתמודדות שווה.
אני רוצה לשתף במחשבה שעברה לי היום בראש. חשבתי לרשום את הילדון לשנה הבאה לגן בו ידידה שלי היא גננת (בכוונה כתבתי ידידה ולא חברה), שם היה הבן הגדול. הגן נינוח, נעים ויצירתי. מה מפריע לי? מפריע לי שהיא מכירה אותי ואת משפחתי, שיש לנו חברות משותפות ושאני עלולה להחשף בפניה. מה עלול להחשף? שאין לי איתו את הקשר שאמור להיות, שהילד מתנגד לי הרבה, שהילד בכלל מתנגד, שחסרה לי לגביו הידיעה הפנימית שהיתה לי עם הילדים האחרים - שיהיה בסדר. להיפך, רוב הזמן אני מסתובבת בחרדה עמומה שלא יהיה בסדר. על כל זה חשבתי היום כששקלתי האם לרשום אותו. האם זו מחשבה לא בריאה? כך חושב הבן זוג, כך הגיב כשהצגתי בפניו את ההתלבטות. אולי זו מחשבה לא בריאה, אבל זה מה שמסתובב לי בראש.

קשר בין ילד לאמא

על ידי גלית* » 30 נובמבר 2011, 22:49

להשאר נוכחת בגוף שלי, בנוכחותו של הילד. לקלוט תחושה בגוף ולנשום איתה שתים-שלוש נשימות.

המצב קורא להאסף לתוכי. ההתנגדות שלו היא ל"נזילה", לצפייה ממנו לרצות את החסכים שלי, בדרך שלי.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 29 נובמבר 2011, 12:44

אני חייבת להסכים שעדיף להתרכז במה שטוב ולהרפות. אולי אפילו הקטן יקנא קצת ואולי לא. אולי רק אם תשחררי ממש ולהרבה זמן הכל ירגע ויכנס למסלול בריא יותר

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 29 נובמבר 2011, 05:27

אם זה לא יהיה מקלחת וצחצוח שיניים, זה יהיה משהו אחר. אני בטוחה.
כשאבא מקלח אותו הוא כבר נצמד לאבא להמשך הערב ועלי בכלל לא מסתכל, גם לא נותן לי להתקרב, ואז אני בכלל מרגישה כמו עציץ מיותר. מה עדיף? להיות איתו ולהיות במאבק או להרגיש שאני יכולה להעלם ומצד הקטן זה בכלל לא יפריע לו? הממ... בחירה מענינת.

יש אח, בן 8. זה מוזר אבל הייתי בטוחה שהם יהיו חברים הכי טובים אבל בינתיים הם לא. יש מתח ביניהם. הגדול מנסה להתקרב אל הקטן, לפעמים קצת משגע אותו, הקטן לפעמים דוחה את הגדול (אומר לו "לך", מרביץ לו). גם בענין הזה אני מרגישה אשמה - בן ה-8 היה נוכח בכמה אפיזודות בכי ועצבים שלי - בגלל הקטן, אני חוששת שהוא קלט ממני משהו לא חיובי בקשר לקטן (לפעמים אני שומעת ממנו אמירות כמו: "למה הוא לא אוהב אותי" - ביחס לקטן). זה בדיוק מה שהתכוונתי שכאמרתי שאסור לי להתפרק בנושא הזה ליד הילדים, בדיוק על הילד הזה חשבתי, איך הוא מושפע מהסיטואציה. מאחר והבנות גדולות הן מבלות איתנו פחות זמן שוטף ביום יום, ושני הקטנים יותר איתי, מה שגורם למתח לבוא יותר לידי ביטוי דווקא בנוכחות בן ה-8.
אני כותבת ועדיין חושך בחוץ, כבר כמה ימים מתעוררת לפני 5 ולא מצליחה לחזור לישון. אני מרגישה שאני מסתובבת עם חור בלב ולא יודעת איך לסתום אותו.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 28 נובמבר 2011, 21:40

ד"א, הילד שאני כותבת עליו, זה הילד שסיפרתי לך שלא היה מוכן להתמסר אלי, והיום קצת יותר. הוא גם היה כרוך אחרי אבא, ועד היום מעריץ דמויות גבריות כמו סבא ובני דודים גדולים ממנו.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 28 נובמבר 2011, 21:38

זה באמת מתסכל.
אולי צריך להניח לאבא לקלח אותו כל יום. למה שתריבו? הוא מעורר בך רגשות טעונים ומוציא אותך בקלות משלוותך ונראה שלעיתים הוא משתמש בזה. אני מאמינה שלפחות הוא בטוח באהבה שלך, בנוכחות היציבה ולכן מרשה לעצמו לטלטל את הסירה בכזו צורה.
תגידי, יש לו אחים גדולים או רק אחיות? יכול להיות שהוא מוקף נשים ומנסה להקשר לצד הגברי במשפחה?
אם יש אח גדול, אולי כדאי לבקש ממנו לבדוק קצת מה העניין, לפתוח אותו..יש לי תחושה שעם בחור צעיר הוא יזרום יותר טוב מאשר עם אחות גדולה או אמא.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 28 נובמבר 2011, 20:57

אמנונית,
גם אני עוקבת אחרי הענינים שלך, וגם אם לא כתבתי אני מחזקת אותך ושולחת חיבוק גדול. קיבלת כל מיני דעות ועצות שאני לא הייתי שוללת, אבל הייתי זהירה מאד לגביהם, כי קל להסחף למסקנות חפוזות. עשי את האבחון הדרוש ובואי נקווה שהכל כשורה ואת עושה את זה כדי להסיר את הספק.
כל ילד פועל ומתנהג בדרכו וזה בסדר, לא צריך למהר להדביק תוויות.
אני מסכימה איתך שמותר לילדים לראות את אמא בוכה , השאלה על מה היא בוכה. בדוגמה שהבאת - זה לגיטימי לגמרי, אפילו חינוכי במובן מסוים. אבל היו לי סיטואציות של בכי בגלל תסכול כעס ואכזבה מבני הקטן. איך שאני לא מסתכלת על זה זה משהו שלא טוב שהילדים יהיו עדים לו. מה זה אומר כשאמא מגיעה לכאלו רמות תסכול בגלל האח הקטן שלהם, שלא לדבר על כך שיש לזה גם השפעה ישירה ועקיפה על היחס שלהם כלפיו.
האם אני דורשת מעצמי להיות מושלמת? כן, אני מודה שיש לי דרישות מאד גבוהות מעצמי וזו בעיה, כי דרישות גבוהות כרוכות גם באכזבה מעצמי ובהרבה ביקורת עצמית.
כן, במובן מסוים הוא מציף אצלי את הצורך להיות אהובה ורצויה, כן זה נופל אצלי על נקודה כאובה, גם אם לי עצמי לא ברור איך ולמה בדיוק. אבל זה לא רק בהרגשה שלי , באמת הילד שלי מתנגד אלי יחסית יותר מאשר לאבא שלו. הדוגמא הכי בולטת שעולה לי כרגע הוא שכשאבא עושה לו אמבטיה הוא מסכים ומשתף פעולה יפה מאד לצאת מהמים, להתלבש ולצחצח שיניים. איתי זה תמיד כרוך במאבק, התנגדות והרבה פעמים מסתיים בכעס מצידי.
משהו בי, שכרגע אני לא מצליחה להבין מהו וגם לא להתגבר עליו, גורם לילד שלי להרגיש ולהפגין התנגדות אלי. זה לא כל הזמן, אבל נמצא שם מתחת לפני השטח ומדי פעם עולה ונגלה, במצבים שונים.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 28 נובמבר 2011, 15:25

הי סתויצקי :-)
מה נשמע? כבר איזה שבועיים שלא כתבתי לך, שקעתי בעניינים שלי, שגם קשורים, איך לא, לילדים :-)
אני מרגישה שעדיין קשה לך, הילד עושה לך חיים קשים.
יש לי שאלה:
יכול להיות שמאוד קשה לך לקבל את זה שאולי מישהו לא אוהב אותך כמו שאת?
זתומרת, אני לא מתכוונת שהילד לא אוהבת אותך, לא נראה לי שזה אפשרי, אבל אולי הוא מציף אצלך את הצורך להיות אהובה ומקובלת ורצויה?
את יודעת, אומרים שאם יש מי ששונא אות אז אתה בטח מצליח, אני לא מתכוונת לקחת את זה רחוק כל כך, אבל נראה לי הגיוני שלא כולם דומים ולא כולם יכולים להתחבר לכולם ואולי לא צריך לנסות להיות אהודים על כולם.
את אומרת שהילדים שופטים אותך לעיתים, ושבעלך איש טוב אך קשה לו להכיל, ואני שואלת אולי זו את שקשה לה להיות פחות ממושלמת. כאילו, אץ חייבת תמיד לרצות את כולם, אסור לך להישבר, אסור לך להיות חלשה אסור לך להיות מכוערת.
אני כותבת מניסיון מסוים שהיה לי: אמא שלי חלה מאוד והיתה לי תקופה לא פשוטה לפני שנה שנה וחצי. הכל היה נורא ומפחיד ולא הרשיתי לעצמי להישבר ולבכות, וסיפרתי לחברה שלי שיש כל כך הרבה מתח בבית והכל טעון ואני לא מעיזה לבכות מול הילד, גם ככה הוא מרגיש שמשהו קשה מסתובב באויר.
היא שאלה בשיא הפשטות, למה?
למה אסור לילד לראות את אמא בוכה, למה אסור לו לדעת שלאמא כואב, שאמא היא בנאדם רגיש, שהיא עצובה לפעמים ושזה בסה"כ בסדר לבכות. היא שאלה איזו מן דוגמא זו לילד, לא בוכים?
את יודעת, זה זיעזע אותי. היא פשוט צודקת. אז לפעמים אני מרשה לעצמי לבכות. אז מה אם הוא מוטרד, אז מה אם לא נעים לו עם זה.
ברור שיותר כייף לראות את אמא צוהלת ושרה כל היום, אבל עצב, בכי וקושי הם חלק מהחיים. וזה לא נורא, צריך ללמוד להתמודד גם אם "כשאת בוכה את לא יפה".
סתם, חשבתי על זה פתאום. אני מקווה שלא הגזמתי. בינתיים חיבוק גדול. אני יודעת כמה זה פוגע כשהילד לא רוצה חיבוק מאמא.

קשר בין ילד לאמא

על ידי גילה_בהווה* » 28 נובמבר 2011, 13:51

ממליצה בחום על הספר הורות מודעת - מדבר על טיפול בדברים שלא טופלו אצלנו בילדות ומשפיעים על מי שאנחנו ועל ההורות שלנו.
חוץ מזה אולי כדאי למצוא מקום כזה שבו מותר לך להביע בחופשיות את התחושות שלך - חברה, פה באתר, טיפול פסיכולוגי, טיפול אלטרנטיבי כלשהו. מותר לך וזה חשוב שבכל הלחץ שסביבך יהיה לך גם מקום כזה.
חיבוק

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 28 נובמבר 2011, 05:26

היום אין מי שיבקר אותי, בעלי הוא אדם מכיל מאוד וילדיי קטנים מכדי להעיר לי או לראות זאת באופו ביקורתי, היום יש לי את החופש לבחור איך להרגיש ואיך להתבטא בלי שיתערבו לי בבחירה.

זה מענין מאד כי אני מרגישה דוקא הפוך עכשיו.
אולי בשנים הראשונות אחרי שהתחתנתי הרגשתי חפשיה, הרגשתי שאני אדון לעצמי בביתי שלי , ובאמת כשהגדולים היו קטנטנים הם קיבלו אותי והסתכלו עלי בעיניים מעריצות.
היום יש לי 3 מתבגרות בבית ואני מרגישה שאני כן נתונה לביקורת, גם אם לא תמיד גלויה, שצופים בי ומושפעים מאד מהתנהגותי ומהתגובות שלי. גם הקטנים צופים בי ומושפעים ממני. הרבה פעמים אני מרגישה שאני נותנת את הטון לאווירה בבית וזו אחריות כבדה, לפעמים כבדה מדי: אם אני במצב רוח עצבני וביקורתי - גם הם רבים יותר. אם אני עצובה ומדוכדכת - הם הולכים סביבי על קצות האצבעות והם לחוצים. אם אני צוחקת וקלילה גם הם שמחים ורגועים יותר. בזמן האחרון היו הרבה פעמים שהתחשק לי לבכות, אבל כשהרשיתי לעצמי לעשות את זה בנוכחות הילדים הרגשתי אחר כך ששלמתי על כך מחיר מצידם: דאגה, חרדה, לחץ וגם ביקורת .
והבעל - לא נראה לי שהוא מסוגל באמת להכיל את זה. הוא גם נלחץ מזה. הוא אדם מקסים ואני אוהבת אותו, אבל הוא לא באמת מסוגל להכיל את הרגעים האלו אצלי (אולי גם לו קשה "להיות המבוגר" בסיטואציות האלו כלפי? ).
והילדון - הוא בודאי רחוק מלהיות מעריץ שלי, גם בגילו הצעיר מאד, וזה מה שמערער אותי לגמרי. אצלו אני מרגישה התרחקות כשאני בוכה או צועקת או כועסת.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אבישג* » 27 נובמבר 2011, 23:55

יש רגעים שפשוט אין לי את הכוחות להיות המבוגר......
מה זה אומר להיות מבוגר ? דווקא להיות ילדה זכורה לי כחוויה מאוד לא קלה. עכשיו הרבה יותר קל לי לבכות, לצרוח, להצטער, רגשות שתמיד סחטו ביקורת מצד הסביבה. היום אין מי שיבקר אותי, בעלי הוא אדם מכיל מאוד וילדיי קטנים מכדי להעיר לי או לראות זאת באופו ביקורתי, היום יש לי את החופש לבחור איך להרגיש ואיך להתבטא בלי שיתערבו לי בבחירה.
כנערה אני זוכרת שכתבתי לסופר דוד בן יוסף על כך שאסור לבכות כי הסביבה תנצל את זה נגדי, היום אני בוכה חופשי, מתענגת על כל דמעה. כמה טוב שהילדות נגמרה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 27 נובמבר 2011, 22:09

אני חייבת להודות שנזכור שאני המבוגר זה לא פשוט כמו שזה נשמע. כי משהו בי רוצה לצעוק: אבל מי ינחם אותי? איפה היד שתלטף לי את הראש ותגיד לי שהכל יהיה בסדר? יש רגעים שפשוט אין לי את הכוחות להיות המבוגר......אתמול התפתחה מריבה ביני לבין הבנזוג (שאני לא מפסיקה לדבר איתו על הנושא, כן הוא טוען וכנראה גם צודק שאני אובססיבית בענין), והוא טען שאני ילדותית ביחס לענין הזה. כמובן שמאד נעלבתי וכעסתי שהוא לא תומך בי מספיק בענין הכאוב, אבל האם באיזה שהוא מקום אינו צודק? אז אני ילדותית לגבי הענין ויש פי פחד שהילדון תמיד יעדיף את אבא. האם ידוע למישהו באיזה בית מרקחת מוכרים את גלולות ההתבגרות המהירה? אלו שמחלקים לאמהות אחרי הלידה הראשונה אבל אני כנראה מאיזושהי סיבה שכחתי לקחת.....

קשר בין ילד לאמא

על ידי אמא_אינקובטור* » 27 נובמבר 2011, 21:59

קשה נורא. אני מזכירה לעצמי מדי פעם שאני כאן המבוגר, וצריכה תזכורות תכופות לעובדה מצערת זו.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 27 נובמבר 2011, 21:56

בימים האחרונים אני בקרוסלה מסתובבת, עולה ויורדת. לפעמים עוברים יומיים שלושה בהם אני משננת לעצמי שאסור לי להפגע, בהם אני מפסיקה לקוות וליחל לשינוי, בהם אני לא בוחנת כל תגובה של הילדון אלי. ובימים האלה אני אפילו מצליחה רוב הזמן להראות ואולי גם להרגיש שמחה ועליזה , ולפעמים אפילו מרגישה שיש לילדון ולי רגעים יפים והוא דווקא נהנה להיות עם אמא... אבל גם אחרי כמה ימים כאלו באה ירידה ואני שוב מדוכדכת ושוב מרגישה שהילד נדבק לאבא ורוצה רק אותו. זה כאילו שהילד מרגיש אותי לגמרי , וכשאני מדוכדכת הוא פשוט לא רוצה את אמא בכלל. אולי אני לגמרי מדמיינת דברים, אבל מה לעשות שאני מה שאני ואינני מסוגלת להיות מה שאני לא, אפילו לא עבור ילדי האהוב.

קשר בין ילד לאמא

על ידי הילהלה_לנד* » 22 נובמבר 2011, 19:43

פתאם בכתיבה שלכן שלחה אותי למחשבות על הספרים של בריאו וייס על שחזור גלגולים קודמים ועל הקשר שיש בין נשמות שלרוב מתגלגלות יחד לחיים משותפים
זו גם המחשבה שממשיכה לעלות לי שוב ושוב כל פעם שאני קוראת את הדף הזה.
וכמו שאהבת כתבה,דוקא בקשר עם אמא ופחות עם אבא.
חיבוק גדול לכולכן,אתן פשוט נשים ואמהות מעוררות השראה

קשר בין ילד לאמא

על ידי ילדה_שדוחה_את_האימא_שלה* » 22 נובמבר 2011, 18:26

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

כבר כמה פעמיים חוזרת לקרוא אותך. כל כך מבינה לליבך. אני חווה את זה מהצד שני: של הילד. עכשיו. כבר הרבה שנים. לא בטוחה שמגיל כל כך קטן...

אומרת בשקט: אמא פה, אבא עכשיו ישן
אני היתי אומרת : "אתה רוצה שאבא יבוא" אפילו היתי חוזרת על המשפט הזה הרבה פעמיים. הרעיון הוא לשקף את הרגשות/הרצונות שלו.
ועוד לא היתי מנסה "לעבוד עליו". לדעתי גם לו ברור שהוא צועק מספיק חזק ואבא לא יושן...היתי מתמקדת בסיטואציות לא מלאכותיות...ובעיקר עובדת על עברת מסר של הבנה ממקום הכי אמיתי שאת מסוגלת להגיע אליו...

קשר בין ילד לאמא

על ידי גילה_בהווה* » 22 נובמבר 2011, 08:42

שוב סתיו,
ליבי איתך. נשמע שאת עוברת חוויה מאוד קשה.
קראתי פה לפני כמה ימים, וחשבתי שאין לי מה להוסיף כי אני לא חוויתי את זה ונסיוני קטן בהרבה משלך. אבל המשכתי לחשוב על המצב שלכם ועלו לי כמה דברים, אז זוהי תרומתי הצנועה.
אולי התגובה שלו לאבא היא מתוך זה שהוא לא נמצא הרבה והוא בתחושה קלה של מחסור כלפיו אז בכל פעם שהוא נמצא הוא רוצה רק אותו. יש לי רעיון לגבי זה - שיצמד אליו בחזרה - כל פעם שהאבא בבית שהוא יעשה איתו דברים - הוא ישתוף לו ידיים לארוחה, יקלח אותו, יקום אליו בלילה וכו'. זה גם ימלא את החסר, גם יתן לבנך תחושה שאין שום מאבק על מקומו של האב בחייו ושמכבדים את הרצון שלו וגם יתן לך גם להרוויח משהו מהסיטואציה - למשל, לא לקום בלילה.
מה את אומרת? הבן זוג יסכים? איך הוא מתנהל בכל הסיטואציה? איזה מסר הוא משדר לילד?
דבר שני שרציתי להגיד לך זה שילדים (ואנשים) מרשים לעצמם להתנהג מגעיל דווקא ליד מי שהם מרגישים מאוד בטוחים לידו. אני רואה את זה עם הילדים במשפחתון של הבן שלי ועם הבן שלי - הם מרשים לעצמם התנהגויות יותר חזקות ליד ההורים. זה אולי לא מנחם כי כשמתנהגים אליך ככה זה עדיין לא נעים, אבל זה אומר שעדיין הקשר המשמעותי הוא איתך, ועם אבא זה פינוק, וכייף.
שיהיה בהצלחה בדרך שעליך לעבור

קשר בין ילד לאמא

על ידי אהבת_עולם* » 22 נובמבר 2011, 03:28

בדיוק רציתי לומר שאולי כדאי לבדוק קשר נשמתי ביניכם, ואני רואה שרסיסים כתבה משהו דומה.
אבל אני חשבתי דווקא יותר בכיוון הקשר הנשמתי בינו לבינך מאשר בינו לבין האבא. הקשר עם האבא נשמע לי 'רגיל' יחסית (קשר טוב אך לא חריג), ואיתך זה כאילו יש איזה 'עניין'.
לא יודעת אם משהו מגלגולים קודמים, או נגיד איזו בחירה נשמתית שעשיתם שניכם.

לא יודעת עם מי בודקים את זה, אך אולי זה יכול לשפוך אור על העניין, לעזור לך לקבל את המצב - או לחלופין למצוא איך לפתור אותו, לראות איך זו בחירה שלך בעצם (ואז פחות כאב ותחושת 'אני לא ראויה'), וגם, ובעיקר - להוריד את רגשות האשמה, כי באמת ובתמים לא נראה לי שזה קשור למשהו שאת עושה או לא עושה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 19 נובמבר 2011, 21:19

בראיין וייס {@

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 19 נובמבר 2011, 21:18

פתאם בכתיבה שלכן שלחה אותי למחשבות על הספרים של בריאו וייס על שחזור גלגולים קודמים ועל הקשר שיש בין נשמות שלרוב מתגלגלות יחד לחיים משותפים ואולי אולי אולי זה עשוי להסביר קשר כל-כך מיוחד בין הילד לאבא שלו ?!?! לא יודעת סתם רעיון שאולי יכול לעזור (())

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 19 נובמבר 2011, 20:53

סבלנות. זה הדבר היחיד שיש לי לומר לך.
תרשי לעצמך לכעוס, תרשי לעצמך להיעלב כי זה באמת מעליב. ואולי לילד יש דברים נוספים שיעלו עם הזמן. אולי לא.
אצלי יש המון נקודות קטנות בילד הזה שמצטרפות לתמונה אחת שלמה.
לי ברור דבר אחד-הוא לא שגרתי.
ואולי זה רק אצלי והבן שלך פשוט לא צריך כרגע אמא. אולי הוא רוצה להרגיש גדול ולכן הולך עם אבא "הגבר".
אולי תשאלי אותו?
חשבת על זה?
נראה לי גיל שנתיים פחות או יותר ניתן כבר לשאול שאלות פשוטות כמו "למה אתה לא רוצה לבוא לאמא?"
"לא נעים לך שאני מחבקת אותך? אם אני אדע מה מפריע לך אני אוכל להימנע מלעשות את זה".
תגידי לו שאת אוהבת אותו לא משנה מה הוא מרגיש.
תגידי לו שהוא ילד טוב. שאת שמחה שהוא הילד שלך.
אני גיליתי שכשאני יוזמת שיחות כאלו אני לא תמיד מקבלת תשובה ישירה ומיד, אבל הרבה פעמים אחרי שאני שואלת ומוסיפה את המשפטים שלי החיוביים בנושא, אחרי כמה זמן הוא פתאום זורק לי כל מיני דברים. גם אז לא תמיד הוא מאפשר לפתח את זה מעבר לכמה מילים אבל זה בכל זאת שופך קצת אור על המצב ומאפשר שיחה נעימה ולא טעונה ביננו. מנטלית הרבה יותר זורם לי איתו. זה כאילו פחות מלחיץ, פחות מחייב אותו.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 19 נובמבר 2011, 18:27

דוקא התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. שלושה ארבעה ימים שנאבקתי בהרגשות הרעות, שלא נתתי לעצמי לשקוע, שלא בחנתי כל תגובה (או קי, בחנתי אבל גם קצת התעלמתי, התכליתי, הדחקתי ) שהשתדלתי להיות עליזה בנוכחות הילדון. וחשבתי שאולי אני מרגישה קצת, אבל קצת שיפור, שיש טיפה פחות התנגדות מצידו , שהוא קצת יותר מרשה לי לנחם אותו, שאולי יש לנו רגעים קצת יותר יפים ביחד , וצחוקים , והוא טיפה יותר מחפש אותי כדי להראות לי דברים, לספר לי .
והבוקר הוא חזר עם אבא מסיבוב בגשם, ואני שומעת אותם בדלת ואומרת בחיוך גדול: ש-ל-ו-ם! והוא עונה לי, ואני מרגישה שהוא במצב רוח טוב , וכבר ניצבת מולו עם חיוך וזרועות גדולות - ואז הילדון רואה אותי עם הזרועות מושטות ויוצא לו מהפה משהו שבין צעקה לבכי: לא!!! והוא רץ אלי ומרביץ לי עם היד הקטנה שלו וגם אומר : להרביץ, להרביץ........
יש לי אבן בגרון שאני צריכה לבלוע כי תיכף באים אורחים לצהריים . איך לתאר תערובת של כעס , עצב עמוק , תחושת תבוסה , יאוש , זעם , חוסר אונים, ובטח היו שם עוד כמה רגשות .
אז לא ליזום כלום, לא לצפות לכלום , לא לרצות כלום. אולי זה מה שצריך לעשות, אבל משום מה זה מרגיש לי שעדיף למות מאשר לחיות ככה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 19 נובמבר 2011, 18:19

אמא אינקובטור, מזדהה עם המשפט קשר הרבה יותר שכלתני מהקשר המאוד רגשי שיש לי עם הצעירה, אבל קשר.
ככה ממש אצלי.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אמא_אינקובטור* » 18 נובמבר 2011, 18:11

גם לי היו ילדים קלים, וחשבתי שאני פשוט טובה בדבר הזה שנקרא להיות אמא. אני לומדת שזה לא רק תלוי בנו וביכולותינו ובתובנותינו, יש גם נתונים שהם פשוט כמו שהם והם לא קלים. אז מנסים, ואולי טועים. וממשיכים לנסות.
צבטת לי צביטה ענקית בלב עם המשפט הזה. למזלי - איזה כיף לי! - למדתי את השיעור הזה עם הבכורה, שהיתה דומה בפעוטותה לילדון שלך, בלי לעבור בדרך בהורות לילד "נוח". לפעמים ממיסה בפניני חוכמה, תמיד פעלתנית, תמיד דעתנית, מאוד קשורה לאבא. כמו שמישהי פעם אמרה לי, יש ילדים שלא נותנים לאמא הרבה משוב חיובי. אצלנו ההריון והחודשים שאחר הלידה היו לא פשוטים כלל, ורגשי האשם חגגו.

הזמן עבר, היא כבר בגיל דו-ספרתי, יש לה אחות צעירה שאיתה הקשר הוא כמו שכולן תיארו - קשר של התאהבות טינאייג'רית ורצון הדדי לכמה שיותר חיבוקים ונשיקות. הצעירה מגיל אפס התרפקה ונמסה עלי והיה ברור מאוד מלכתחילה שהיא ילדה של אמא. איזה הבדל לעומת הבכורה, שגם כשרצתה חיבוק (וכשרצתה היא ידעה היטב לתבוע) היתה נוקשה כמו קרש. היא עדיין קשורה מאוד לאבא שלה ועדין יש להם קשר שהוא שלהם בלבד, לא לי ולא לצעירה אין מקום בו. אבל ככה בלי להרגיש נרקם לו קשר גם בינה וביני. הגעתי למסקנה שהיא פשוט לא אהבה להיות תינוקת ופעוטה. היא הפכה להיות הרבה יותר שמחה ורגועה בערך בגיל ארבע וחצי. יש לנו תחומי עניין משותפים, שיחות, קשר הרבה יותר שכלתני מהקשר המאוד רגשי שיש לי עם הצעירה, אבל קשר. כשהיתה קטנה היתה לי הרגשה שהיא לא סומכת עלי. בהדרגה היא ואני למדנו לבטוח זו בזו. אבל גיל שנתיים וחצי בהחלט לא היה ההיי-לייט של ההורות שלי.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 18 נובמבר 2011, 16:10

אמנון ותמר - הכל נשמע כל כך מוכר.....
אבל היה לי יותר קל לקבל את הדברים כמו שהם אם הייתי רואה שהוא מתנהג אותו דבר עם אבא. נכון שהוא מטבעו לא ילד שאוהב להתכרבל ולקבל נשיקות, ונכון שאני לא אמורה לעשות השוואות, אבל בכל זאת קשה שלא, בעיני ההבדלים מאד בולטים: ההתרגשות כשאבא בא והעצב כשאבא יוצא , הדרך שהוא כרוך אחריו בכל זמן שבא בבית, העובדה שכאשר הוא מקבל מכה הוא מעדיף להתנחם אצל אבא....אני מנסה כל הזמן להגיד לעצמי שזה לא בגלל משהו שאני עושה או עשיתי, אבל כנראה לא הגעתי עדיין לשלב שאני מסוגלת גם להאמין בכך.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 18 נובמבר 2011, 15:16

אוף...מאוד מאוד קשה. כאילו המוח, לא משנה מה אומרים לו מסרב להעביר את המידע ללב. בד"כ כשהייתי מתאפסת על זה הייתי מצליחה לכמה ימים ספורים לשלוט בהרגשה הכואבת אבל מאבדת את זה שוב אחר כך וחוזר חלילה. אני לא יודעת בדיוק מתי זה קרה והאמת שלא מדובר ממש ב"שינוי". תמיד הוא העדיף חברת גברים, לא אהב לשחק עם בנות ועדיף גם שיהיו גדולים ממנו בכמה שנים. מעריץ ממש את בני הדודים הגדולים. כשזה בגיל 4 זה נראה טבעי אבל הוא נולד ככה. הוא מתנסח יפה ומדבר עם מבוגרים כל הזמן,שופע ביטחון ויוזמה, ילך לקיוסק לבד לקנות לו משהו ולעומת זאת עם ילדים בני גילו עשוי לגלות בישנות וחולשה.
בשלב מסוים אני חושבת שפשוט התייאשתי. עברתי שלבים רבים, חוסר הבנה, כאב, בלבול, כעס, טינה, שאננות ובסוף מעין קבלה. אני אומרת "מעין" מכיוון שיש בו עוד כל מיני דברים שאני לא יכולה להסביר במילים שמפתיעים אותי לפעמים, ואפילו שאני מנסה להגיד לעצמי שאני הרי יודעת כבר שהוא לא שגרתי ואמורה לדעת איך להתמודד עם זה אני נופלת לפעמים בכל מיני סיטואציות.
גיליתי שאם אני משחדת אותו בכל מיני אמתלות לתת לי "לב" למשל, שזה בעצם חיבוק, בלי לשים לב הוא משתהה כמה רגעים ואז,אם נעים לו אני יכולה למזמז אותו קצת ולנשק אותו (רק בראש או על הבגדים) ולהגיד לו שאני אוהבת אותו מאוד ואיזה כייף לי שיש לי ילד מתוק כמוהו וכולי.
אני מרגישה שזה חשוב מאוד בשבילו וגם בשבילנו (ובשבילי זה ברור) אפילו שהוא לא יוזם כאלו סיטואציות ולפעמים ממש מסרב.
עכשיו למשל, יש משהו חדש: אסור לי לנשק אותו או לחבק אותו בפרהסיה. הוא מגיב ממש כמו תיכוניסט ואומר "אמא..... נו, לא עכשיו". מוזר, מה אני אגיד לך?
אבל לפעמים, יש נקודות של אור. לפני כמה לילות הוא יצא מהמיטה אחרי שהשכבתי אותו לישון, בא אלי ואמר שהוא רוצה להגיד לי משהו. שאלתי מה, והוא אמר שהוא רוצה לתת לכלבה שהיתה לי על הבירכיים נשיקת לילה טוב. ואז חיבוק ואז הוא ביקש לתת גם לי חיבוק ופתאום אמר "אמא אני מאחל לך שמחר יהיה לך בוקר טוב, ושמחה ובריאות". ברור לך שהתעלפתי, נכון?
מבחינתי הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. זה מה שאני שמעתי ואני נוצרת רגעים כאלו כמה זמן שצריך עד שהם מתרחשים שוב.
לא קל, לעיתים כואב, אבל זה הבן אדם.
אני חושבת לפעמים איך תהיה בת הזוג שלו, מה הוא יעניק לה, איך יראו חייו. זה לא פשוט.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 17 נובמבר 2011, 20:32

אורלי נ - תודה רבה!
בן כמה היה בנך כאשר חל בו השינוי שאת מספרת עליו?
מצד אחד הסיפור שלך מאד מעודד אותי, מצד שני הוא גם בעייתי משהו כי הסיפור שלך מפתח אצלי ציפיה לשינוי - ואני כבר למודת ניסיון שציפיות רוב הזמן מולידות אכזבות.
הייתי רוצה להגיע לאיזשהו איזון רגשי והכרתי לגבי הנושא הזה. משהו שאוכל לחיות איתו גם מתוך ידיעה שאולי השינוי המקווה לא יגיע. אולי המצב הוא כך וישאר כך.
להגיע למצב שגם אם הדברים ישארו במצב הנוכחי עדיין אוכל להרגיש טוב לגבי הבן שלי, לגבי עצמי ולגבי האמהות שלי (מילים, מילים, מילים. כל כך קל לדבר אבל כל כך קשה לעשות...)

קשר בין ילד לאמא

על ידי דינה* » 17 נובמבר 2011, 15:23

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

קראתי חלק מהדף, תכף אמשיך...
רציתי לשאול אם אפשר, איך הייתה הלידה שלו?

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 17 נובמבר 2011, 14:39

סליחה על ההתפרצות

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 17 נובמבר 2011, 14:36

עכשיו קראתי עוד קצת ואני פשוט בוכה.
קודם כל בנות אני רוצה לומר לכן שאני אוהבת אתכן. אתן כאלו נשמות נבונות.
גם הבן שלי נרתע ממי שמתלהב ממנו מאוד, באמת בא לידי ביטוי סבא-סבתא.
רגישות יתר זה משהו מעורפל כזה שמרגיש לי נוגע במקום כלשהו לחיים שלנו ואני לא יודעת... אני כן יודעת שיש משהו מיוחד בילד שלי, משהו שאף אחד לא מבין, אף אחד לא רואה, אם אני אומרת משהו לא מבינים מה אני "רוצה ממנו". אבל אני יודעת.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אורלי_נ* » 17 נובמבר 2011, 14:25

לא קראתי את הכל כי הדף קצת ארוך אבל קראתי מעט בהתחלה.
אני רוצה לשתף לגבי החוויה האישית שלי עם הבכור, היום בן ארבע וחצי.
כשנולד לא אהב להיות במנשא, לא אהב להיות מעורסל בתנוחת תינוק, בגיל צעיר מאוד לא הסתפק בציצי ורצה תוספות מבקבוק וגם אז לא בתנוחת הנקה אלא בישיבה(!) כאשר הוא נשען בגבו אלי והעולם למולו.
מעולם לא נתן להתפנק עליו, לא היה בא להתכרבל במיטה עם אמא, לא אוהב נשיקות ולא מנשק בחזרה.
היה תינוק רגוע וחביב, עירני מאוד, חייכן. בגיל שנה התחיל להראות עדיפות לאבא. הלב שלי נשבר. יום אחד בכיתי לאמא שלי שהילד לא אוהב אותי, הוא לא מתמסר, קשה לי ליצור איתו קשר ריגשי כי הוא כאילו לא מאפשר לי, אני לא מגיעה אליו ויש תחושה מוזרה, כאילו האינטימיות פגומה.
אמא שלי התייחסה לכל העניין בביטול ואפילו לא אגזים אם אומר שכעסה עלי ויותר לא אמרתי לה מילה בנושא. כאב לי הלב בשקט, לבד.
בגיל שנתיים לילד היתה העדפה ברורה לאבא. יום אחד, אני בחיים שלי לא אשכח את זה היינו בים והוא נפל או משהו והתחיל לבכות אבל בכי בכי. היינו עם המשפחה המורחבת ומיד ניגשתי אליו להרים אותו ולהרגיע. הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן להיות אצלי בידיים. התפתל ובכה עוד יותר וצעק "אבא, אבא". מיד אבא בא לקחת אותו ממני והוא התכרבל לו כמו עובר אצלו בידיים(!) הפסיק לבכות ואחרי מספר דקות נרדם.
את ההרגשה שלי אין מילים לתאר. אני לא יודעת איך הצלחתי לנשום בכלל אחרי זה, הכאב, המבוכה, ההלם... האמת, זו חוויה שלעולם לא תישכח מליבי, כל עוד אני חיה.
בקושי רב מאוד עצרתי את הדמעות.
הילד גדל מעט. השלמתי עם העובדה שמשהו פה מעט שונה. אין לי מה לעשות עם זה ולא יעזור כמה אתייסר בנושא. הוא לא מעוניין, לא מצאתי איזשהו פגם ממשי בתיפקוד שלי.
רוב הזמן אני הייתי איתו, אבא היה בא בערב הביתה. זה מה יש.
כשהייתי בהריון השני, מעט לפני הלידה הילד התחיל להגיד לי שהוא אוהב אותי(!!!!!!!:-) ) וביקש ידיים. במשך חודשיים לפני שילדתי הסתובבתי איתו בידיים מהבוקר ועד הערב, מתי שרק רצה, כמה שרק רצה. אמא שלי היתה אומרת שלא בריא לי בחודש שמיני להרים ילד כל כך כבד(הוא גדול) ושזה הרגל לא טוב. לא שמעתי אותה בכלל. חלף לידי.
ילדתי והכל היה רגיל.
היום, הוא בן ארבע וחצי. הוא לא אוהב לנשק, וממעט לחבק ואם מסכים לנשיקה אז בבקשה שזה יהיה על הראש או המצח ו"יבש". :-)
אני לוקחת לפעמים בכוח. אני יודעת שהוא סובל ונהנה באותו הזמן.
הוא יותר מחובר אלי מאל אבא, סומך עלי, בוטח בי.
הוא התחיל ללכת לגן ומספר לי המון על חוויות טובות ופחות טובות שעוברות עליו.
השיחה בנינו היא של אנשים בוגרים רוב הזמן. בעלי התלונן כשלפני מספר ימים הילד בא הביתה בצהריים ושידר עסקים כרגיל. אני הגעתי מאוחר יותר ומיד הילד סיפר לי "אמא היום אני ו@@@ רבנו והוא ניצח אותי".
שוחחנו על זה קצת ונגמר סיפור. בעלי לא מבין למה לא אמר לו מילה.

אני חושבת שרק אמא שחוותה ניכור מצד הילד שלה יכולה להבין לליבה של אם אחרת שחווה כזה דבר.
אני לא מזלזלת חס וחלילה באף אחת כאן, זה פשוט כאב כל כך עמוק ומבלבל, זה לפעמים קשה מנשוא.
אני חושבת, שכדאי להנמיך ציפיות לזמן הקרוב. לא לחפש מה לא בסדר, בך או בו או בכם.
אפשר ליצור קשר טוב גם אם הילד לא כל כך מתמסר, הוא פשוט עובד במישורים אחרים ונראה לי שעם הזמן וההתבגרות של הילד הוא יודע טוב מאוד שאת שם בשבילו, אוהבת אותו, שומרת עליו כשרק יבקש וגם כשלא.
ילדים אוהבים יציבות וקביעות. לדעתי, אין מצב שהוא בגופו, במהותו, יפספס את זה. אדם בריא מרגיש דברים כאלו במהות שלו, סמכי עליו שהוא יודע.
בינתיים, אני שולחת לך חיבוק ענק וגם נשיקה :-) מה, אני לא מספיק טובה?! :-) :-)

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 16 נובמבר 2011, 22:21

תודה על הכנות, את מאד אמיתית.
אותו דבר לגבייך.

הכתיבה שלך מאד מעניינת אותי ולוקחת אותי לנסות לשאול את עצמי את אותן שאלות. היום למשל, כשמצאתי את עצמי כועסת בלי פורפורציות על אחד מילדיי, רואה את העיניים שלו מתכווצות מבהלה על התגובה המוגזמת שלי ותוהה, מה ישאר לו לעתיד ? האם יצרתי אצלו נזק בלתי הפיך וכו' וכו'. אני לא יודעת. אני יותר ויותר מבינה שאין לי שום מושג מה יהיו ההשלכות של דברים שאני עושה עכשו על העתיד, אפילו לא על העתיד הממש קרוב ולכן אני צריכה לשאוף לעשות טוב וכמו שאמר האיש שלי, לזכור שכל מה שעשיתי עד עכשיו היה בהכרח הכי טוב שיכולתי לעשות באותו רגע נתון...

לפעמים, דווקא כשאנחנו מרפים מהעתיד ולא מנסים להאמין לשקר האשלייתי שמנסה לשגע אותנו במחשבות שמה שיש עכשיו הוא מה שתמיד יהיה, אפשר פשוט לחיות את ההווה ולשחרר ואז לשברירי רגעים פשוט לחיות את החיים. זאת חוויה מדהימה {@

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 16 נובמבר 2011, 19:31

תודה על הכנות, את מאד אמיתית.
אכן לאהוב בלי תנאי זה קשה מאד.
וזה מפחיד שאולי אם הילד שלי לא יראה לי אהבה / קרבה / צורך, לא אצליח לאהוב אותו כמו שמגיע לו. לא מתוך נקמנות, אלא מתוך פגיעות. כי זה מה שאנחנו עושים בדר״כ: מישהו לא נותן לנו את האהבה שהיינו רוצים לקבל מאותו אדם, ואנחנו נסוגים ומשכנעים את עצמנו שיותר טוב לנו בלעדיו.
האם אצליח לאהוב אותו כמו שמגיע לו למרות שכרגע (ואולי כך יהיה תמיד? זאת אפשרות מאד כואבת אבל קיימת) הוא לא נותן לי - מסיבה כלשהי שאינני מבינה - את האהבה שהייתי רוצה לקבל ממנו?
איך כל זה ישפיע על יחסינו בעתיד הקרוב והרחוק? אלו שאלות שאני כל הזמן שואלת את עצמי.

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 16 נובמבר 2011, 18:36

חשבו לי באותה נשימה להגיד לך שלאהוב לי תנאי זה דבר מאד מאד קשה. קודם כל ולפני הכל כי קשה לנו לאהוב את עצמנו, על שלל התכונות שלנו (טובות ופחות טובות) בלי תנאי, הכל בחיים שלנו כל-כך מותנה ... וגם חשוב לי נורא להגיד לך שלכתוב לך דברים זה ממש קל אבל ליישם אותם בשטח או אה... מרגיש לי כמו משא ומסע חיי {@

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 16 נובמבר 2011, 08:18

לי עוזר לשנות כיוון. כלומר, את כל הרצון שלי שהילד שלי יחזור אלי ושהקשר ביננו יתהדק נניח וכו' - אני מפנה למעלה אל אלוהים, מבקשת, מתפללת וככה, מול הילד יקצת יותר נושמת, קצת יותר מקבלת. נניח עם הבת שלי: למרות ההכרזות העקביות שלה לגבי אהבתה לאבא שלה אני ממשיכה לאמר לה שאני מאד מאד אוהבת אותה ומשתדלת להתבונן על רגשות הקנאה שלי ולא להתערבב איתם ולתת להם יותר מדי מקום. אני חושבת ש"לסגת" זה מילה קצת טעונה כי זה מזכיר מוזגים של קרבות. את ממש לא בקרב עם הילד שלך. את שם עבורו - ירצה יקח, לא ירצה לא יקח וזה בסדר גמור. את מבינה ? יש פה הזדמנות די גדולה בעיניי להבין את המקום שלנו כהורים, כמלווים בלי שנתבע מהם בחזרה דבר - וזה קשה מאד מאד מאד במיוחד שאנחנו מכירים דפוסים מאד הפוכים שבהם הורים משאירים בילד תחושה שהוא חייב להם די הרבה אחרי כל מה שהם עשו עבורו וכו' וכו'. אני חושבת שאת ממש לא מוותרת על הילד שלך, להיפך, את מוותרת רק על המאבק איתו ועם רגשותיו (())

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 16 נובמבר 2011, 06:42

ושוב חוזרת לאותו משפט שציטטתי עכשיו, הדילמה הגדולה היא איך לשחרר מבלי לוותר, איך לשחרר את הרצון שזה יקרה אבל להמשיך לאהוב בלי תנאי בכל רגע. איך לשחרר מבלי לסגת - מבלי שהילד שלי ירגיש (עכשיו או בעתיד) שאני מוותרת עליו.
זאת נראית לי הדילמה שאני מתחבטת בה.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 16 נובמבר 2011, 06:40

כמו בהרבה דברים עם ילדים אני מגלה שהכי הכי קשה לי לשחרר את הרצון שדבר מסויים ירקה בדרך ובקצב שאני רוצה שהוא יקרה אבל אחרי המכשול המאד גדול הזה הדרך כבר הרבה יותר קצרה ופתאם מה שנראה בלתי מושג (כשניסיתי להשיג אותו בכח) פשוט מתרחש (כשהסכמתי להרפות ולקבל שאולי אפילו לא יקרה לעולם).

זה נשמע כמו משפט חשוב מאד. הלוואי ואצליח להפנים וליישם.

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 15 נובמבר 2011, 23:10

אני לא יודעת אם הכוונה היתה לרגישות יתר תחושתית או למשהו רגשי. יש את הספר "אדם רגיש מאד" ואולי באופן דומה הכוונה כאן לילדים רגישים מאד. שוב אני יכולה לתאר את זה מהילדים שלנו שכשהסבתות/בני דודים וכו' עטות/עטים עליהם הם מתכווצים וקופאים לגמרי ואחר כך יכולים ממש לפתח מחלת חום. הם צריכים שיכבדו את המרחב שלהם ויתנו להם להרגיש מספיק בטוחים ושהאחר יכבד את הקצב שלהם להשתחרר ולהפתח ולא יכפה את עצמו עליהם. זה באמת משהו שלסביבה נורא נורא קשה להבין ויש נטיה מאד להעלב מהם ובתור אמא שמלווה אותם זה לא קל לראות את האכזבה של בני משפחה אהובים וחוסר ההבנה שלהם ומצד שני לנסות לתמוך וללוות את הילד שלך בתהליך הזה (בעיקר כשהם קטנים קטנים) .

תראי, הבת שלי, שהיא היחידה מבן ששת ילדינו (האחרים בנים), שאני אוהבת אותה מאד מאד מאד, מלמדת אותי שיעור מאד גדול במקום שלי למולה ושיעור גדול ב"מה זו אהבה". כבר חודשים שאני מספרת לה בסוד (זה מין משחק כזה שיש לי עם כל ילד) כמה אני אוהבת אותה והיא בחזרה לוחשת לי באוזן כמה היא אוהבת את אבא שלה. אני מודה שיש בתוכי גם את המתכווצת אבל אני לומדת לאט לאט להגיב בחיוך גדול ופשוט לחזור על מה שהיא אמרה לי כהוכחה לזה שאני משתדלת לקבל ולכבד את הרגשות שלה (ביני לבין עצמי אני צוחקת שאם היא כל-כך אוהבת את אבא שלה אני יכולה לפחות להתיימר שנתתי לה אחלה דוגמא אישית איתו ;-) ) כמו בהרבה דברים עם ילדים אני מגלה שהכי הכי קשה לי לשחרר את הרצון שדבר מסויים ירקה בדרך ובקצב שאני רוצה שהוא יקרה אבל אחרי המכשול המאד גדול הזה הדרך כבר הרבה יותר קצרה ופתאם מה שנראה בלתי מושג (כשניסיתי להשיג אותו בכח) פשוט מתרחש (כשהסכמתי להרפות ולקבל שאולי אפילו לא יקרה לעולם) .

אני מאמינה שתצליחי {@ {@

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 15 נובמבר 2011, 22:37

זה דפוס אופייני אצל ילדים עם רגישויות יתר
זה מעניין מאד, את יכולה להרחיב? את מתכוונת לרגישות תחושתית? כי אני חושבת שהילדון כן סובל מרגישות כזו, למרות שבאבחון של מרפאה בעיסוק היא אמרה שהבעיה היא ברמה שאופיינית להרבה ילדים בגיל הזה ואינה מצדיקה טיפול מיוחד (?).
האם זה קשור גם לקושי להסתגל לסיטואציה שמשתנה - למשל אם הוא נמצא עם אחד מבני הבית ומישהו נוסף מבני הבית נכנס (אחד האחים הגדולים למשל), הרבה פעמים ברגעים הראשונים יש התנגדות לזה שנכנס. היחיד שאף פעם לא נתקל בכזה יחס, כלומר: תמיד מתקבל בשמחה גלויה - זה אבא.

_עם הילדה שלנו זכינו ללמוד שכמה שיותר משחררים ככה זה בא, וזה עובד.
מאד יכול להיות שהכעס שלו אלייך בא מתחושה שאת לא מבינה אותו, והוא מאותת לך._
משחררים באיזה מובן? תוכלי לפרט?
ובהקשר זה - אני לא מבינה אותו ואבא כן? אני מנסה להבין.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אלינור_בבית* » 15 נובמבר 2011, 20:51

_ההורים שלי למשל- הם מחפשים את קרבתה כל כך ומתאמצים, שהם משדרים כזה חוסר ביטחון מהול בציפייה שהיא ישר קולטת ונרתעת ממנו.
חלק מזה זה לדעתי שהיא בודקת את ה'כוח' הזה שיש לה עליהם- איך הם מתחננים לחיבוק ותשומת לב. וחלק תוצאה של תחושת איום- מן 'התנפלות' כזאת של אנשים גדולים וחזקים, ציפיה שלהם ממנה, שגורמים לה להשתבלל או להתנגד. אז אולי גם אצלכם זה ככה?_
אצלנו זה ככה בדיוק.
זה דפוס אופייני אצל ילדים עם רגישויות יתר, עם סבא וסבתא הבעיה הזאת מאד באה לידי ביטוי כי יש להם ציפיות וגם כי הם לא מבינים ממש לעומק מהי רגישות יתר, מה שמחריף את הציפיות ואת חוסר האונים של הילד/ה.
סתיו,
נסי להרגיש ביחד איתו איזה מגע הוא מעדיף.
מנסיון הרבה פעמים ילדים שהם רגישים נרתעים ממגע שבא ממקום של ציפיה. כשאת יוצרת אינטראקציה איתו נסי לראות רק אותו ולהיות כולך הרצון שלו, בלי רצונותייך.
עם הילדה שלנו זכינו ללמוד שכמה שיותר משחררים ככה זה בא, וזה עובד.
מאד יכול להיות שהכעס שלו אלייך בא מתחושה שאת לא מבינה אותו, והוא מאותת לך.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אמא_מתגעגעת* » 15 נובמבר 2011, 18:44

כשהוא נופל ומקבל מכה, למי הוא קורא לנחם אותו? כשהוא נבהל ממשהו, למי הוא נצמד? כשהוא חולה, מי הוא מעדיף שיטפל בו?

נראה לי שזה הדף מקווה שזה בסדר לכתוב כאן...

אני מתגעגעת לזמן שהוא שהילד שלי היה בא אליי
עד כמעט שנתיים התשובה לשלושת השאלות האלו היתה אמא עכשיו[בן שלוש ויש לו אחות בת חצי שנה שאמא מניקה ומניקה ומתחבקת איתה הרבה בלילות...]
נראה לי שזה משתנה עם נטייה חזקה לאבא
אנחנו הרבה ביחד אני הוא והקטנה
אבא מגיע אחה"צ מהעבודה...ואז הכל זה אבא...

יש מצב בו דמות ההתקשרות מתחלפת לגמרי?
הוא מביע כעס כלשהוא כלפיי מאז אחותו נולדה בעצם מאז שהייתי בהריון ויותר קשה לי להרים אותו וזה...
אם זאת עדיין יש בנינו קשר עמוק
לפעמים יש לי תחושה שהוא מרגיש שאני יותר קטנה ממנו...
לפעמים אני מרגישה שהוא ממש לא מוכן להקשיב לי...
לפעמים מאד עצוב לי שאני לא המענה הטבעי שלו כמו פעם
מרגישה כאילו בגדתי בו...

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 11 נובמבר 2011, 15:36

כל-כך הרבה מאבקי כח איתו, אם אבא ער, איזה טעם יכול להיות בלנסות לכופף את הרצון של הילד ? מה בעצם היית רוצה להשיג ?

לא מחפשת מאבקי כוח, מנסה לצמצם אותם ככל האפשר. לא מנסה לכופף את הרצון של הילד. מה אני רוצה להשיג? מנסה להשיג שאהיה קצת פחות מותשת, קצת פחות מתוחה.
כשכל פעילות שגרתית - אמבטיה, לבוש, אוכל, התעוררות באמצע הלילה מלווה בדרישה לאבא ובהתנגדות, אז כל פעילות שגרתית היא מתישה מאד.
לא מנסה להכריח את הילד לאהוב אותי או לחפש את קרבתי, זה הרי בלתי אפשרי ואני מכבדת את רצונותיו, למרות שהם קשים לי. אבל אנחנו יכולים לנסות לגרום לכך שפעילות שגרתית יום יומית תהיה קצת יותר זורמת, קצת יותר שגרתית, וזה אומר שהיא יכולה להעשות על ידי שני ההורים.
האם אנחנו עושים את הדבר הנכון? אינני יודעת. אנחנו רק מנסים כמיטב יכולתנו.
גם לי היו ילדים קלים, וחשבתי שאני פשוט טובה בדבר הזה שנקרא להיות אמא. אני לומדת שזה לא רק תלוי בנו וביכולותינו ובתובנותינו, יש גם נתונים שהם פשוט כמו שהם והם לא קלים. אז מנסים, ואולי טועים. וממשיכים לנסות.

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 10 נובמבר 2011, 22:09

_הקשר שלנו חם וטוב. אבל היא מעולם לא הייתה ילדה 'חמה' פיזית. אולי גם שלך פשוט כזה? היא כן תתרפק עליי כשמתאים לה מדי פעם, אבל לי יש צורך לגעת בה לעתים קרובות הרבה יותר,
והרבה פעמים אני נתקלת בסירוב וזה יכול להכאיב... ואני מזכירה לעצמי שפשוט ככה היא. מאוד אוטונומית לגבי הגוף שלה. ואולי זה לטובה_
לבת השלוש וחצי שלנו יש כבר אימרה שכולנו, כולל הסבתות נאלצים ללמוד לכבד: "אני לא אוהבת נשיקות , רק נשיקות מאבא" ואין מה לעשות ...

קשר בין ילד לאמא

על ידי אפרת_נ* » 10 נובמבר 2011, 21:20

אוי, קשה...
אין לי ניסיון רב שנים וילדים, רק אחת בת שנתיים וחצי. אבל הסיפורים שלך קצת מזכירים לי אותה
הקשר שלנו חם וטוב. אבל היא מעולם לא הייתה ילדה 'חמה' פיזית. אולי גם שלך פשוט כזה? היא כן תתרפק עליי כשמתאים לה מדי פעם, אבל לי יש צורך לגעת בה לעתים קרובות הרבה יותר,
והרבה פעמים אני נתקלת בסירוב וזה יכול להכאיב... ואני מזכירה לעצמי שפשוט ככה היא. מאוד אוטונומית לגבי הגוף שלה. ואולי זה לטובה

מה שאת מתארת מזכיר לי את הקשר שלה עם מבוגרים אחרים שאוהבים אותה, מלבדי ומלבד אבא שלה. ההורים שלי למשל- הם מחפשים את קרבתה כל כך ומתאמצים, שהם משדרים כזה
חוסר ביטחון מהול בציפייה שהיא ישר קולטת ונרתעת ממנו. חלק מזה זה לדעתי שהיא בודקת את ה'כוח' הזה שיש לה עליהם- איך הם מתחננים לחיבוק ותשומת לב. וחלק תוצאה של תחושת איום- מן 'התנפלות'
כזאת של אנשים גדולים וחזקים, ציפיה שלהם ממנה, שגורמים לה להשתבלל או להתנגד. אז אולי גם אצלכם זה ככה? כפי שכתבו לפניי- הוא חש כך כלפייך כי את כבר לא במקום של 'פשוט אמא'
בטוחה בעצמה ומובנת מאליה אלא משתדלת מדי וזה מצד אחד מאיים ומצד שני מפתה לבדוק את הגבולות של זה (גם כי זה מאיים), במיוחד בגיל שנתיים?

וגם- יתכן שעם הגדולים שלך הדרך לעצמאות הייתה קלה יותר. אבל הרבה ילדים, וגם שלי, עוברים תקופות של זעם ורוגז ואנטי. אולי יעזור לך לזכור ש:
א. זאת תקופה, זה טבעי וזה יעבור.
ב. אנחנו נוטים להפגין רגשות עזים עם מי שברור לנו שאוהב אותנו. יכול להיות שעם אבא הוא 'לא מעז' כי אבא נוכח מעט ואלו מן 'רגעי חסד' שכדאי לנצל

ועוד משהו- אני חושבת שכשהוא מתעורר בלילה, בעיקר בהתחשב בעובדה שזה גיל של התפתחות פחדים וקושי (והוא ישן לבד אם הבנתי נכון), אני לא בטוחה שזה זמן טוב 'ללמד אותו מי הבוס'. יש לו קושי שאתם לא לגמרי מבינים
(הפרשנות שלך היא לגמרי שלך ). למה לא להקשיב לצורך שהוא מביע ובבוקר לנסות לברר אולי את הקושי איתו?

ועוד משהו קטן- כשאת אומרת רק כשהוא עושה משהו שאני מרגישה שזה בכוונה כדי להרגיז אני מנסה להתעלם מאותו מעשה רק מזכירה להתעלם מהמעשה, אבל לא מהילד!

מקווה שיהיה נעים יותר בקרוב

קשר בין ילד לאמא

על ידי רסיסים_של_אור* » 10 נובמבר 2011, 20:59

מובן שאבא שוכב ער, קרוב לודאי שכל השכונה כבר התעוררה מהצרחות. אבא ואני מספיקים לתאם עמדה בלחישות - אם הוא רוצה משהו באמצע הלילה הוא יצטרך לדעת שגם אמא יכולה לספק את הצורך. לא מוכנים לתכתיב הזה
למה ? גם ככה תארת יום עם כל-כך הרבה מאבקי כח איתו, אם אבא ער, איזה טעם יכול להיות בלנסות לכופף את הרצון של הילד ? מה בעצם היית רוצה להשיג ? האם את מנסה בכח לשנות את הילד שלך וההעדפות שלו ? אויל הילד הזה מבקש לעזור לך ללמוד את השיעור שהוא קשה במיוחד עבור רובנו (ואולי כולנו ?) שאנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו ולשחרר את האחרים לעשות את העבודה שלהם בעצמם, בזמן ובמקום שמתאים להם.
ואם היית יודעת שלנצח הילד הזה שלך יעדיף את אבא שלו, האם תפסיקי לאהוב אותו היום ? שווה להתבונן פנימה ולנסות להבין מאיפה בא הצורך להכנס למאבקי כח עם ילד קטן, מי גימד אותך כשהיית את קטנה ? מול מי היום את מרגישה כל-כך קטנה ונפחדת ? בימים הרבים שאני מבלה עם ילדיי, אני מרגישה שיש לי הזדמנות ללמוד דווקא למחול על כבודי ולא להלחם עליו, ללמוד לתת חיבוק גם ואולי דווקא כשספגתי מהם אגרוף בבטן הרכה (()) בהצלחה

קשר בין ילד לאמא

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 10 נובמבר 2011, 20:33

אולי תיקחי אותו לישון איתך?
הוא ממש קטן תכלס ושינה ביחד היא מאוד מרפאת...

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 10 נובמבר 2011, 10:59

מה קרה בימים האחרונים? לא הרבה, בכל אופן לא מה שהייתי רוצה....
מנסה כל הזמן ללכת בין הטיפות - לגלות ענין ולתת אהבה בלי תנאי, אבל מאידך לא להפגע מהדחיה, והיא כל הזמן חוזרת.
מרגישה שזה כמעט לא אנושי לצפות את כל זה ממני.

אתמול והיום ימים רצופי מאבקי כוחות. נראה שכל רגע שגרתי (כלומר דברים שעושים תמיד, באופן רגיל)הוא פוטנציאל למאבק כוח.
מסרב לעלות הביתה כשמגיעים, מסרב לתת לי יד כשעוברים ליד כביש (אני נאלצת לתפוס בכוח ולעבור את הקטע הזה כשהוא נגרר בידיים שלי בועט וצורח, וגם להמשיך עד שמגיעים הביתה וסוגרים את הדלת כי הוא מנסה לברוח חזרה לרחוב. מה אני אגיד לכם - זו הרגשה א-י-ו-מ-ה). מסרב לאכול, מסרב לשבת על הכסא הגבוה של הבר - רוצה רק לעמוד עליו וגם לקפוץ. בבוקר מסרב לצאת מהמיטה, מסרב ללבוש חולצה, מסרב לשים סוודר (מתגברת על המכשול הזה - נותנת לו לבחור בין שני סוודרים וזה עובד). מגיעים לאוטו - מסרב להכנס לכסא הבטיחות. נותנת אפשרויות: רוצה לעלות לבד או שאמא תעלה אותך? מסרב לשניהם. בסוף התמזל מזלי - משהו שראה ברחוב הסיח את דעתו ונתן לי להרים אותו ולשים בכסא.
הלילה היתה אפיזודה קשה במיוחד: הילדון התעורר באמצע הלילה בצרחות - אבא אבא. כשנגשתי למיטה שלו - צרחות עוד יותר חזקות: לא! רק אבא. מטיח את המוצץ ברצפה.
אומרת בשקט: אמא פה, אבא עכשיו ישן (מובן שאבא שוכב ער, קרוב לודאי שכל השכונה כבר התעוררה מהצרחות. אבא ואני מספיקים לתאם עמדה בלחישות - אם הוא רוצה משהו באמצע הלילה הוא יצטרך לדעת שגם אמא יכולה לספק את הצורך. לא מוכנים לתכתיב הזה). כך זה נמשך - לילדון יש כוחות בלתי נדלים כשזה נוגע למשהו שהוא רוצה. נמשך כחצי שעה, במהלכם נכנסתי אליו עוד שלוש פעמים וחזרתי בשקט על הדברים. בסוף, הוא צועק: אמא! מוצץ!
פרשנות שלי: "אם אין ברירה (חצי שעה של בכי בצרחות יכולה להתיש אפילו אותי.....)אז גם אמא יכולה לספק את הצורך, אבל מי שבאמת הייתי רוצה לראות פה זה אבא. אבא מנחם אותי, כיף עם אבא. אמא מרגיזה אותי".
אני אומרת לו שקודם ישכב ואז אתן לו מוצץ. לא מסכים. אחר כך מסכים. שוכב ומקבל מוצץ. אני מתיישבת על כסא ליד המיטה ומלטפת לו את היד. הוא לא מתנגד, נרדם.
אני מתוחה כמו קפיץ, מרגישה שבבטן יש לי אבן. כבר לא מצליחה לחזור לישון עד הבוקר.

קשר בין ילד לאמא

על ידי מונו_נוקי* » 06 נובמבר 2011, 20:28

העבודה שלנו לפעמים זה להתבשל חודשים ארוכים . את התוצאה רואים זמן רב אחר כך.
למה שלא תוציאי כאן את כל הכאב הזה? את כל הציפיות האלו שלא ממומשות? את הרצון האמיתי, שאני מנחשת למחול שיש לך עם המושג של להיות נאהבת?

קשר בין ילד לאמא

על ידי עדינה_ניפו* » 06 נובמבר 2011, 11:30

נכנסת לכאן לרגע כי אתמול בלילה נזכרתי שבתקופה שהבת שלי העדיפה את אבא שלה היא הייתה לעתים מתעוררת בלילה ובוכה וצועקת ורוצה רק אותו. צורחת עד שהוא היה מגיע (היה מגיע מאוחר מאד מהעבודה) ולא נותנת לי אפילו לגעת בה. רק שוכבת על הספה ומחכה לו ביללות ובכי.
וכשהוא הגיע היא הייתה נופלת לזרועותיו וחוזרת לישון...

קשר בין ילד לאמא

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 נובמבר 2011, 09:41

בעליל הוא מעלה אצלך נושאים לא פתורים וכואבים מאד.
האם זה קשור לציפיות שיש לנו מהילד הקטן ״ התינוק״ של המשפחה? האם זה קשור לילדותו שלך? מה היה מקומך במשפחת הוריך?
מונו נוקי - יש לך אבחנה רגישה מאד. נכון, נכון, נכון.
אני מבינה שיש לך תחושה רעה. זה סימן טוב! סימן שאת בשלה לעבודה ולשינוי
נכון, אבל אני עם התחושה הזו כבר חודשים, כבר חודשים בשלה לעבודה... לפעמים נדמה לי שאני עובדת בניוטרל, משקיעה המון אנרגיות במקום הלא נכון, כי משהו פה לא מתקדם.
הבן זוג אומר לעזוב את זה, להפסיק להתעסק עם זה כל הזמן, והשינוי יבוא.
אבל זה לא סוג הדברים שאפשר להשאיר אותם בחוץ ולסגור את הדלת. זה חלק ממני, איתי כל הזמן.

קשר בין ילד לאמא

על ידי מונו_נוקי* » 05 נובמבר 2011, 15:44

שוב בתו יקרה. נשמע שמאד כואב לך. אבל הילד שלך בגיל 2 , והעבודה שלו עכשיו זה להכריז עצמאות. בעליל הוא מעלה אצלך נושאים לא פתורים וכואבים מאד.
האם זה קשור לציפיות שיש לנו מהילד הקטן ״ התינוק״ של המשפחה? האם זה קשור לילדותו שלך? מה היה מקומך במשפחת הוריך?
אני מבינה שיש לך תחושה רעה. זה סימן טוב! סימן שאת בשלה לעבודה ולשינוי.

קשר בין ילד לאמא

על ידי תבשיל_קדרה* » 03 נובמבר 2011, 12:10

אני מייחלת לאיזה שהוא שינוי ( אפילו משהו חיצוני, משהו שיסיח את דעתי)
מה דעתך ללכת יום אחרי הגן למקום חדש? גן שעשועים לא-זה-שאליו-הולכים-כל-יום, יער, ים.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 03 נובמבר 2011, 11:45

_קשה לך, לא תתלונני?
הרגישי חופשיה לתאר את התהליך, כולל הקשיים, כולל הבאסה מהקשיים_

עוד תצטערי שהזמנת אותי להתלונן. בזמן האחרון נדמה לי שזה תחום ההצטיינות שלי, ואולי גם היחיד שבו אני מצטיינת לאחרונה....
כן, כן, ההזמנה שלך נפלה לי ביום בכייני במיוחד. אחרי ערב לא רגוע (ספרתי 3 מאבקי כוח) ישנתי רע מאד בלילה וקמתי כדי לגלות שגם הילדון קם במצב רוח בכייני מן הרגיל, היה רגזן עם כולם (אפילו עם אבא ברגע מסוים!) וכשהגיע הזמן ללכת לגן - כלומר לבוא איתי, נצמד לאבא ובסוף נפרד מממנו בבכי קורע לב, משהו די נדיר אפילו לגביו.
כל הבוקר אני מסתובבת עם תחושת כבדות, וזה לא רק בגלל שאני עייפה, אני מרגישה חסרת ערך כיוון שאני לא מצליחה להתמודד עם הסיפור הזה וכיוון שזה כל כך משפיע עלי.
אני מייחלת לאיזה שהוא שינוי ( אפילו משהו חיצוני, משהו שיסיח את דעתי) משהו שיחתוך את ההרגשה הרעה המתמשכת הזו, שנראה ששום דבר לא מצליח לשנות אותה.



התעלמות מהמעשים המציקים לא עוזרת כי אם המטרה שלו היא שתשימי לב, הוא ימשיך עד שתהיי איתו.
אני איתו 100%, משתדלת מאד שיהיו לנו גם רגעים יפים וחוויות נעימות ביחד. רק כשהוא עושה משהו שאני מרגישה שזה בכוונה כדי להרגיז אני מנסה להתעלם מאותו מעשה, כי מנסיוני אם אני מתייחסת למה שהוא עושה כרגע הוא רק ממשיך ביותר חדווה ומרץ!

קשר בין ילד לאמא

על ידי יונת_שרון* » 03 נובמבר 2011, 09:39

אני גם חושבת שכדאי לתת לו תשומת לב כשאת רואה שהוא מנסה להשיג אותה.
אם את רוצה, את יכולה אפילו להגיד בטון נייטרלי ״אני רואה שאתה רוצה תשומת לב״ כשאת מפנה אליו את מלוא תשומת הלב שלך -- כולל מבט, הפניית הגוף אליו, ירידה לגובה שלו, וכמובן להניח בצד את מה שעסקת בו קודם.

קשר בין ילד לאמא

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 03 נובמבר 2011, 09:00

הוא ימשיך עד שתהיי איתו.

קשר בין ילד לאמא

על ידי תבשיל_קדרה* » 03 נובמבר 2011, 08:34

קשה לך, לא תתלונני?
הרגישי חופשיה לתאר את התהליך, כולל הקשיים, כולל הבאסה מהקשיים {@

קשר בין ילד לאמא

על ידי אמא_בבית* » 03 נובמבר 2011, 07:25

אני חושבת שהוא רוצה תשומת לב שלך. התעלמות מהמעשים המציקים לא עוזרת כי אם המטרה שלו היא שתשימי לב, הוא ימשיך עד שתהיי איתו.
במקרה כזה, הייתי מפנה זמן קבוע להיות רק איתו, מנסה לעשות איתו דברים נחמדים וכו'. לא מוותרת על דברים שחייבים ולא נמנעת מעימותים איתו סביב צחצוח שיניים וכו' אבל במקביל מעשירה את הקשר בעוד תחומים.
במקביל, לא יזיק אם בעלך יפגין את אהבתו אלייך בנוכחות הילדים, יגבה אותך בהתמודדויות עם התינוק ויהיה איתך "יד אחת" בכל מה שאפשר. שהילד ירגיש פחות ופחות שהוא צריך לבחור ביניכם.
יש רגעים שאני שואלת למה זה מגיע לי , למה לא יכלו הדברים להיות פשוטים, זורמים, נורמאליים יותר.
המשפט הזה מאוד נוגע לליבי. זה פשוט ככה, זה לא מגיע לך ולא לו אבל לפעמים יש ילדים שצריכים יותר השקעה ומחשבה וזה מה שצריך עכשיו.

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 03 נובמבר 2011, 04:15

מעניין אותי אם בין שאר הרגשות שלך עולה בך גם כעס כלפיו?

כן. יש מידה מסוימת של כעס, נראה לי שעלבון תמיד מעורב בכעס מסוים.

יש גם הרבה מאבקי כוח שאני שמה לב שקורים יותר איתי - יותר פעמים ובעצמה יותר גבוהה מאשר עם אחרים.
הילדים הגדולים מוותרים לו או מסיחים את דעתו במשחק / השתוללות - זה בדר"כ בעניני צעצועים או ממתקים וכו', ולי נראה שהוא זורם איתם יותר מאשר איתי. איתי המאבקים הם בדברים יותר הכרחיים לצורך השגרה והתפקוד כמו סרוב לשים חיתול, להתלבש, לצחצח שיניים, ללכת לישון, וכמובן לאכול - בהם שמתי לב שהוא מתנגד הרבה פחות כשאבא עושה אותם איתו.
מעבר לכך, שמתי לב שיותר ויותר הוא עושה לידי דברים שיודע שלא יגרמו לי שמחה וממש מחפש לראות את התגובה שלי (פותח ארון ומוציא בקבוקים או אריזות אוכל ומנסה לפתוח אותם, שופך עלים או סכו"ם על הרצפה, שופך מים או חלב על הרצפה). אני מאד מנסה במידת האפשר להתעלם ולא להראות לו שאכפת לי, כי כל תגובה שלי שמראה שאכפת לי מהפעילות הלא רצויה הזו רק גורמת להמשך הפעילות ובמהירות ועצמה גבוהות יותר לפעמים זה גם יכול להגמר בהתקף זעם של הילדון ..... אבל לא חושבת שאוכל לומר שאני נקיה מכעס ברגעים האלו.

מעבר לכך, יש רגעים בהם אני מסתכלת על המצב הזה שאני נמצאת בו, שמעסיק אותי כל כך הרבה, שגורם לי לתשישות, דכדוך וחוסר בטחון ואני כועסת. לא בטוחה על מי (אולי על עצמי?)- אני מבינה שהילדון אינו מודע להתנהגותו, שככל הנראה מחפש / רוצה / בודק משהו לגבי (הלוואי וידעתי מה, הלוואי וידעתי איך לתת לו), אבל יש רגעים שאני שואלת למה זה מגיע לי , למה לא יכלו הדברים להיות פשוטים, זורמים, נורמאליים יותר.

קשר בין ילד לאמא

על ידי אהבת_עולם* » 02 נובמבר 2011, 20:40

מעניין אותי אם בין שאר הרגשות שלך עולה בך גם כעס כלפיו?

קשר בין ילד לאמא

על ידי שוב_סתיו* » 02 נובמבר 2011, 20:19

באתי הביתה היום עם הרבה תובנות, החלטות חיוביות, מוטיבציה... אבל זה ממש לא פשוט. כל הזמן להתגבר, להתעלם, לדלג מעל המהמורות, מעל מאבקי הכוח, להמשיך לסחוב וגם להראות חיוך....
לפעמים נראה לי שאני באיזה שהוא מבחן מתמשך ומתמשך. טוב, לא התכוונתי להתלונן, התכוונתי לומר שאני לוקחת הרבה מכולכן וממשיכה לנסות ולנסות ולנסות....
עדכונים יבואו (והלוואי שבאמת יהיו לי חידושים לטובה לספר).
שוב תודה ולילה טוב.

קשר בין ילד לאמא

על ידי עולם_חדש_מופלא* » 02 נובמבר 2011, 13:56

האם זה כולל סיטואציות כמו שהיתה הבוקר, שהילדון בידיים שלי אבל ברגע שרואה או שומע את אבא מתפתל ורוצה רק לעבור אליו. אבל מיותר לציין שההיפך לא קורה (מסרב בתוקף לעבור אלי מהידיים של אבא)?
זה קורה לנו תמיד!
אבל זה נראה לי בגלל שאבא פחות נוכח (מבחינת שעות), ויש לו מעין חרדת נטישה כלפיו.

אצלנו גם כשהוא חולה הוא לא מוכן לבוא אליי, רק להנקות. ולפעמים זה כך גם כשהוא עייף.
אני שמחה בשביל אישי, ונהנית מהמנוחה.

אני מצטרפת לעדינה ואחרות, וממליצה לך לנסות ליהנות מזמן איכות עם הילדים האחרים, ובעיקר לשמור על זמינות שלווה שלך מול הקטן.

אני חושבת שחשוב שתשדרי לו שאת זמינה בשבילו, בלי כפייה (לנסות להימנע מאמירות כמו "תן חיבוק לאימא"), ושתשדרי יציבות (ז"א, שלא ירגיש שזה מערער אותך).

(())
בהצלחה. תמשיכי לכתוב

קשר בין ילד לאמא

על ידי פלוני_אלמונית* » 02 נובמבר 2011, 13:38

אני דווקא רואה כאן משהו שונה: לי נראה שהילד קורא לך בקול רם מאוד. אני לא יודעת מה התחיל את המעגל הזה, אולי היה משהו שהכעיס אותו שאת אפילו לא יודעת עליו, ואז הוא התרחק ממך, אבל זה לא כי הוא רוצה להיות רחוק ממך, אלא כי הוא מבקש ממך שתראי לו שהאהבה שלך אינה תלוייה בדבר. אל תוותרי עליו.
אצלנו בבית יש כלל "לא מסרבים לאהבה". מה הכוונה? שאם יש ילד שנכנס לתקופה של "תעזבו אותי / אל תגעו בי" אנחנו לא מקבלים את זה. אני חושבת שזה אולי בניגוד למקובל כאן בקהילה, וזה לא שמכריחים לקבל נשיקה מדודה מעצבנת, אבל לאהבה של אמא ואבא לא מסרבים. ובסופו של דבר, הילדים מתים על זה, זה ממיס אותם, זה פותח אותם.
זה לא יכול לבוא מהמקום של העלבון שלך, כי אז זה בא לענות על הצורך שלך, ולא שלו. אבל ברגע שאת תתחברי לצורך שלו בך, למרות איך שהוא מתנהג, את תפסיקי להתחנן לחיבוק, ותתחילי להודיע לו שמתחבקים, ואת לא תאמיני כמה מהר הוא יישר קו עם זה. לא ממקום של כניעה, אלא ממקום של רווחה, שלמרות ההתנהגות שלו את עדיין אוהבת אותו. לילדים זה לא מובן מאליו.

כשאני הייתי קטנה התנהגתי כמוהו, ואמא שלי ויתרה עלי. היא הפסיקה לגעת בי, אני כבר לא זוכרת באיזה גיל, ותמיד הוכרזתי במשפחה "הילדה של אבא". זה כאב שילך איתי כל החיים, למרות שסלחתי לה, והיחסים בינינו היום מצויינים, החוסר תמיד יישאר. ואני עדיין לא מסוגלת לגעת בה.

חזרה למעלה