על ידי תמרוש_רוש » 23 מרץ 2008, 15:32
בנימה אישית לחלוטין:
אני לא עושה אתו כלום
טוב לא בדיוק....
התינוק שלי בן ששה שבועות.
אני לא
עושה אתו כלום. אני עושה אתו מה שצריך. אני עושה מה שאני רוצה לעשות - במידת האפשר.
"לעשות מה שצריך":
אני
מניקה אותו. זאת הפונקציה הכי חשובה שהוא זקוק לה.
אני
נמצאת לידו רוב הזמן, והוא חש את נוכחותי, גם אם אנחנו לא במגע ישיר. גם זאת פונקציה חשובה מאוד, בעיני.
בהתחלה הייתי אתו במגע רציף כל הזמן, לא הנחתי אותו מהידיים איזה שבועיים. זה מה שהרגיש לי נכון, לא רק לצרכים שלו אלא גם לשלי, אז זה מה שעשיתי. לאט לאט גיליתי את הצורך והרצון להניח אותו מדי פעם (בעיקר אצל אבא שלו), וכך עשיתי. והערב, למשל, הוא ישן במיטה שלנו, ואני על המחשב בחדר השני. כך יצא וכך טוב לעכשיו, לכרגע.
אני
נושאת אותו כשיש לי סיבה טובה (גם לי יש מנשא, בד ארוך, וגם אני לא מרוצה ממנו, אז אני משתמשת בו רק לפרקי זמן מוגבלים). למשל, אם הוא ער ולא רוצה להיות על הפוף, ואני פשוט חייבת להכין לי משהו לאכול.
אני גם נותנת לאבא שלו לשאת אותו - וזה מצוין. שניהם אוהבים את זה מאוד. לדעתי לא צריך לצבור שעות של נשיאה - הידיעה שלו שאני קרובה ונגישה חשובה דיה, הוא לא חייב להיות פיזית עלי 24/7.
אני
נענית לצרכיו. אם הוא בוכה אני מרגיעה אותו. אם הוא עשה, עושה או יעשה קקי אני מחליפה חיתול / מפשפשת אותו. אם הוא ישן אני לא מעירה אותו
. אני דואגת שיהיה לו חמים ונעים ונקי - אם כי בעניין הניקיון אני קצת מתרשלת
.
אם הוא רוצה להיות גבוה - והוא רוצה, ומבקש לפעמים, ונרגע רק כשהוא בתנוחה זקופה מטר ומעלה מהקרקע - אני משתדלת לספק לו את זה, במידת האפשר, ובהשתלב עם מה שאני רוצה לעשות באותו רגע.
וכולי.
"לעשות מה שאני רוצה"
בדיוק כמוך, גם לי יש אלף דברים לעשות בבית. ואת חלקם אני אפילו רוצה לעשות
. אז אני עושה אותם, כל פעם שהוא והכוחות שלי מאפשרים לי (כי השלמת שעות שינה, למשל, קודמת לבית בסדר העדיפויות). אז הוא שוכב על הגב ומסתכל על התקרה? יופי! כל עוד הוא בטווח שמיעה וראייה שלי ומרוצה מזה. או הוא ישן? אידיאלי! שישן איפה שזה לא יהיה, כל עוד אני מספיק קרובה אליו בשביל לחוש נוח - שזה מרחק שמאוד משתנה במהלך השבועות. פעם זה היה מקסימום 20 ס"מ, עכשיו זה יכול להיות מרחק שמיעה, כשהוא בחדר אחר. לפעמים.
בהתחלה מאוד אהבתי להשתמש בעריסה, כי יכולתי לקחת אותה אתי לכל מקום. למטבח - ואז הוא התבונן בי מבשלת. או לאמבטיה - ואז הוא התבונן בכל החלקים המבריקים. או שהוא בסלון, ליד הדלת של המרפסת, ואז הוא אוהב להתבונן החוצה. בזמן האחרון הוא פחות מתלהב מהעריסה, אז הוא כבר כמעט לא מבלה שם.
לרוב, כשאני אתו אני גם רוצה לקרוא. אז אני קוראת. ומניחה את הספר ונענית לצרכיו כשהוא מבקש משהו ספציפי. או לדבר בטלפון, או להיות עם חברים. העיסוק המרכזי שלי בשבועות האלה הוא להיות בחברה. אז באים אלי, או שאני הולכת לחברים, או לקבוצות תמיכה לאמהות, והוא בא אתנו. ומשתלב בפעילות ככל יכולתו. רוצה - ישן, רוצה - ער, מתבונן ומקשיב. להתבונן ולהקשיב זה כלב בעינייך? זו פעילות משמעותית בשבילו! עובדה שהוא עושה אותה לפרקי זמן ממושכים בלי להתלונן.
ולפעמים אני רוצה לישון. אז אני משכיבה אותו לידי והולכת לישון. האם הוא ישן או ער בזמן הזה? אין לי מושג, זו לא הבעיה שלי. אם הוא יצטרך משהו (ציצי, קקי, כאב בטן וכל דבר אחר) - הוא כבר יודיע לי. עד אז - אני ישנה!
אולי יש אנשים שיקראו לגישה הזאת "אי מרכוז הילד", ויפתחו סביבה תיאוריה התפתחותית שלמה. אני לא יודעת. מאז שהוא נולד אזלו לי כל התיאוריות. אני יודעת רק דבר אחד: להסתכל על הילד, ולנסות להבין מה הוא רוצה. בהתחלה אין להם כל כך תגובות "חיוביות", רק שליליות - הם לא מחייכים, לא אומרים תודה, לא משבחים אותך על משהו מוצלח במיוחד, אבל הם כן יודיעו לך בקולי קולות אם משהו
לא מוצא חן בעיניהם. אז כל עוד הוא לא מביא תגובה שלילית סימן שטוב לו, וכל עוד טוב לו אני עושה מה שאני רוצה, מה שאני צריכה, מה שבא לי, ומחשיבה את זה כהתנהגות אמהית טובה. כי
<הולכת, אחזור אחר כך>
בנימה אישית לחלוטין:
אני לא עושה אתו כלום :-D
טוב לא בדיוק....
התינוק שלי בן ששה שבועות.
אני לא [b]עושה אתו[/b] כלום. אני עושה אתו מה שצריך. אני עושה מה שאני רוצה לעשות - במידת האפשר.
[u]"לעשות מה שצריך":[/u]
אני [b]מניקה[/b] אותו. זאת הפונקציה הכי חשובה שהוא זקוק לה.
אני [b]נמצאת[/b] לידו רוב הזמן, והוא חש את נוכחותי, גם אם אנחנו לא במגע ישיר. גם זאת פונקציה חשובה מאוד, בעיני.
בהתחלה הייתי אתו במגע רציף כל הזמן, לא הנחתי אותו מהידיים איזה שבועיים. זה מה שהרגיש לי נכון, לא רק לצרכים שלו אלא גם לשלי, אז זה מה שעשיתי. לאט לאט גיליתי את הצורך והרצון להניח אותו מדי פעם (בעיקר אצל אבא שלו), וכך עשיתי. והערב, למשל, הוא ישן במיטה שלנו, ואני על המחשב בחדר השני. כך יצא וכך טוב לעכשיו, לכרגע.
אני [b]נושאת[/b] אותו כשיש לי סיבה טובה (גם לי יש מנשא, בד ארוך, וגם אני לא מרוצה ממנו, אז אני משתמשת בו רק לפרקי זמן מוגבלים). למשל, אם הוא ער ולא רוצה להיות על הפוף, ואני פשוט חייבת להכין לי משהו לאכול.
אני גם נותנת לאבא שלו לשאת אותו - וזה מצוין. שניהם אוהבים את זה מאוד. לדעתי לא צריך לצבור שעות של נשיאה - הידיעה שלו שאני קרובה ונגישה חשובה דיה, הוא לא חייב להיות פיזית עלי 24/7.
אני [b]נענית לצרכיו[/b]. אם הוא בוכה אני מרגיעה אותו. אם הוא עשה, עושה או יעשה קקי אני מחליפה חיתול / מפשפשת אותו. אם הוא ישן אני לא מעירה אותו :-D. אני דואגת שיהיה לו חמים ונעים ונקי - אם כי בעניין הניקיון אני קצת מתרשלת :-P.
אם הוא רוצה להיות גבוה - והוא רוצה, ומבקש לפעמים, ונרגע רק כשהוא בתנוחה זקופה מטר ומעלה מהקרקע - אני משתדלת לספק לו את זה, במידת האפשר, ובהשתלב עם מה שאני רוצה לעשות באותו רגע.
וכולי.
[u]"לעשות מה שאני רוצה"[/u]
בדיוק כמוך, גם לי יש אלף דברים לעשות בבית. ואת חלקם אני אפילו רוצה לעשות ;-). אז אני עושה אותם, כל פעם שהוא והכוחות שלי מאפשרים לי (כי השלמת שעות שינה, למשל, קודמת לבית בסדר העדיפויות). אז הוא שוכב על הגב ומסתכל על התקרה? יופי! כל עוד הוא בטווח שמיעה וראייה שלי ומרוצה מזה. או הוא ישן? אידיאלי! שישן איפה שזה לא יהיה, כל עוד אני מספיק קרובה אליו בשביל לחוש נוח - שזה מרחק שמאוד משתנה במהלך השבועות. פעם זה היה מקסימום 20 ס"מ, עכשיו זה יכול להיות מרחק שמיעה, כשהוא בחדר אחר. לפעמים.
בהתחלה מאוד אהבתי להשתמש בעריסה, כי יכולתי לקחת אותה אתי לכל מקום. למטבח - ואז הוא התבונן בי מבשלת. או לאמבטיה - ואז הוא התבונן בכל החלקים המבריקים. או שהוא בסלון, ליד הדלת של המרפסת, ואז הוא אוהב להתבונן החוצה. בזמן האחרון הוא פחות מתלהב מהעריסה, אז הוא כבר כמעט לא מבלה שם.
לרוב, כשאני אתו אני גם רוצה לקרוא. אז אני קוראת. ומניחה את הספר ונענית לצרכיו כשהוא מבקש משהו ספציפי. או לדבר בטלפון, או להיות עם חברים. העיסוק המרכזי שלי בשבועות האלה הוא להיות בחברה. אז באים אלי, או שאני הולכת לחברים, או לקבוצות תמיכה לאמהות, והוא בא אתנו. ומשתלב בפעילות ככל יכולתו. רוצה - ישן, רוצה - ער, מתבונן ומקשיב. להתבונן ולהקשיב זה כלב בעינייך? זו פעילות משמעותית בשבילו! עובדה שהוא עושה אותה לפרקי זמן ממושכים בלי להתלונן.
ולפעמים אני רוצה לישון. אז אני משכיבה אותו לידי והולכת לישון. האם הוא ישן או ער בזמן הזה? אין לי מושג, זו לא הבעיה שלי. אם הוא יצטרך משהו (ציצי, קקי, כאב בטן וכל דבר אחר) - הוא כבר יודיע לי. עד אז - אני ישנה!
אולי יש אנשים שיקראו לגישה הזאת "אי מרכוז הילד", ויפתחו סביבה תיאוריה התפתחותית שלמה. אני לא יודעת. מאז שהוא נולד אזלו לי כל התיאוריות. אני יודעת רק דבר אחד: להסתכל על הילד, ולנסות להבין מה הוא רוצה. בהתחלה אין להם כל כך תגובות "חיוביות", רק שליליות - הם לא מחייכים, לא אומרים תודה, לא משבחים אותך על משהו מוצלח במיוחד, אבל הם כן יודיעו לך בקולי קולות אם משהו [b]לא[/b] מוצא חן בעיניהם. אז כל עוד הוא לא מביא תגובה שלילית סימן שטוב לו, וכל עוד טוב לו אני עושה מה שאני רוצה, מה שאני צריכה, מה שבא לי, ומחשיבה את זה כהתנהגות אמהית טובה. כי
<הולכת, אחזור אחר כך>