אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים (מכאן: אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה (2012-03-23T20:35:59) )}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הכינוי שלי עד לאחרונה היה אמא לעתיד.
ילדתי לפני שבוע מלאכית מתוקה והפכתי לאמא בהווה.
עדיין בשוק טוטאלי ובימים קשים מאז תחילת הלידה.
מנסה להתאושש ולחזור לזהות את עצמי בהקדם.

מזל טוב!
עקבתי בשקט מהיציע..

הימים אחרי הלידה (ונסיוני גם השבועות והחודשים) הם קשים בטירוף, נפלאים בטירוף, ובאופן כללי - אנחנו לא מה שהיינו..
זה בסדר, ויחד איתך מיליוני אימהות נמצאות ממש באותו מצב.. זה יעבור, והמלאכית המתוקה תישאר ואת תישארי אמא שלה, והכל יהיה בסדר, באמת.
שיהיה שפע של חלב ועונג רב, ומחזיקה לך אצבעות בימים הלא פשוטים הללו (גם אני לא מזמן הייתי שם, לפני חצי שנה... הזכרון עוד טרי).

קראתי אותך הבוקר, מחכה לקרוא סיפור לידה. @}

שיהיה במזל טוב

מחכה לקרוא סיפור לידה

תודה דנה, אינדיאנית ועדי.
מקוה שבקרוב אתפנה לכתוב את סיפור הלידה שלי.
למרות שמרגישה שהלידה שלי שנמשכה 62.5 שעות היתה סרט סוריאליסטי ומטורף,
בטוחה שכל אחת עוברת סרט מטורף בלידה שלה ולכן מעריצה כל אחת שילדה, לא משנה באיזו צורה.

מזל טוב

שוק טוטאלי זו כמעט מילה נרדפת לאחרי לידה ראשונה... אל תיבהלי, זה קורה לכולנו...
ולוקח זמן עד שאנחנו לומדות לזהות את עצמנו מחדש בסיטואציה הלא מוכרת הזו, שמעכשיו והלאה היא החיים שלנו

החדשות הטובות: אם יש לנו סבלנות אנחנו מגלות בסוף שהשינוי הוא לטובה, ושהאמהות מביאה איתה התרחבות ביותר ממובן אחד @}

אמא,
כתבת שלילדת במאיר. את מאזור כפר סבא?

אולי מתאים לך להיפגש?

מנסה להתאושש ולחזור לזהות את עצמי בהקדם.
הרבה מזל טוב
וקחי את הזמן, לחזור לעצמינו לוקח גם חצי שנה, חלקנו לא חזרנו לעצמינו מעולם (-:

אל תיבהלי, זה קורה לכולנו...
מאוד נבהלת, אם כך זה החיים מעכשיו אז רוצה לרדת מהרכבת הזו....

החדשות הטובות: אם יש לנו סבלנות אנחנו מגלות בסוף שהשינוי הוא לטובה, ושהאמהות מביאה איתה התרחבות ביותר ממובן אחד
הלוואי שזה יגיע מהר, מאוד מאוד קשה לי ולבד לי, נע בין דאון מטורף, בכי בלתי נשלט, רחמים עצמיים, כאבי גוף, רגשות אשמה שלא ממלאת את צרכי הקטנה שלא מפסיקה לצרוח, התקפי חרדה, מדמיינת קולות בכי גם כשהיא ישנה, קימה מסוייטת כשכבר נרדמת לשעה, בקיצור סיוט מתמשך.

לראשונה ממש מרגישה שהבן זוג לא מבין בכלל מה עובר עלי ולא יכול להכיל אותי. רק לפרקים. זה מפרק אותי מבפנים.

מה עושים כשהיא לא מפסיקה לצרוח לא משנה מה אני עושה???????

את מאזור כפר סבא?

הע עדי א - לא, אני מגבעתיים. ילדתי במאיר מתוך בחירה שזה עדיף מאיכילוב ותל השומר הקרובים לביתי.
אבל אם את ניידת ומגיעה לאיזור אשמח מאוד להכיר.

שלום אמא בהווה
אין לי כל כך מילות חכמה.. רק לספר שאני אמא בהווה כבר שנה וחודשיים וכשקוראת אותך אני מיד חוזרת לחודשים הראשונים שאחרי הלידה
מאוד מאוד מזדהה איתך. מחשבות שכתבת שעברו לך בראש על הקונספירציה שלא מגלים עד כמה זה קשה, זוכרת את עצמי אומרת בדיוק את אותן המילים!
אשמח להמשיך לקרוא אם תרצי לשתף
ויכולה רק לעודד שעם הזמן באמת הדברים נרגעים מתייצבים נהיים יותר ברורים וקלים. אז קחי נשימה עמוקה ותזכרי זה הכל עניין של זמן! הזמן באמת מרפא, מלמד ומחזק.
בהצלחה
חיבוק גדול גדול
אני

מה עושים כשהיא לא מפסיקה לצרוח לא משנה מה אני עושה???????
מתחילים לנסות להבין למה. תוכלי לתאר את אחד המצבים האלה?
בתור התחלה: איך ההנקה?
ואחר כך: האם הלידה והשעות שאחריה היו טראומטיות בשבילה?

עם כל הכבוד ל
עם הזמן באמת הדברים נרגעים מתייצבים נהיים יותר ברורים וקלים
שזה נכון בכללי,
איכשהו נשמע לי שתינוקת שצורחת כל הזמן ולא משנה מה את עושה, זה לא מסוג האתגרים שנובעים ממצב חדש ואמהות טרייה וזה, ורק הזמן יפתור אותם.
אולי יש פה בעיה קונקרטית שמחפשת התייחסות ספציפית ופתרון ספציפי.

לא התכוונתי לזלזל בקשיים. תינוקת שצורחת הרבה זה קשה ומלחיץ. נכון שיש גם סיבות לבכי של התינוקת וכדאי בהחלט לנסות להבין אותן כדי לשפר את המצב ולא רק לחכות שהזמן יגרום לעניינים להראות אחרת.
כתבתי מנקודת מבטי ומה שעבר עלי, המון פעמים הצרחות הבלתי פוסקות של התינוקת שלי שהיו לפעמים מכאבי גזים/ רעב/ עייפות/ כאב כלשהו ועוד מליון סיבות שלא אדע לעולם הכניסו אותי להרגשה שזה מה שיש וזהו. תינוקת שצורחת בלי סוף ואני לא יודעת מה לעשות, ולפעמים עזר לי להבין שזה זמני, זה לא המצב הסופי והמוחלט. ורק אחרי ההבנה הזו יכולתי להתפנות להבין מה גורם לה לבכות ולהיות שם בשבילה.
ניסיתי לתת את הנקודת מבט הזו בתקווה שגם תעזור קצת. מקווה שהייתי יותר מובנת עכשיו
בהצלחה

כשאת מפרטת ככה גם אני חושבת שיש פה מצב מעבר להלם הרגיל של אחרי לידה. נראה שאת צריכה עזרה - גם בעניין הבכי של הקטנה וגם בעניין ההתקפי חרדה ודכדוך שלך. עזרה יגולה להיות כל דבר, ממעגל אמהות עבורך ועד טיפולי אייפק לקטנה, או עזרה מההורים... אל תישארי לבד... כי לבד הכל תופס נפח הרבה יותר גדול ומפחיד, אנחנו לא באמת אמורות להיות לבד אחרי לידה. התחושות שאת מתארת מוכרות לכל אמא טריה בעוצמה כזו או אחרת, ואנחנו חייבות תמיכה @}

וגם - זה לא שככה ייראו החיים מעכשיו... יש תהליך של הסתגלות, גם שלך לאמהות וגם של התינוקת לחיים מחוץ לרחם, ולאט לאט נבנית שגרה יותר טבעית ונעימה... ולומדים לעשות דברים אחרת, לשנות סדרי עדיפויות, לקבל עזרה... זה כמו לעבור לארץ זרה או ללמוד שפה זרה - בהתחלה קשה ואחר כך מתחיל לזרום

מצטרפת למציעות לבקש עזרה.

וגם אני הייתי מתחילה מיועצת הנקה

אולי היא פשוט סובלת מגזים? זה צרחות שלא נגמרת. באייפק אפשר לעזור עם זה @}

לא התכוונתי לזלזל בקשיים.
ברור

. אני גם מסכימה עם מה שאמרת באופן כללי. יש את המימד של לנשום עמוק ולדעת שבהתחלה הכל בלגן אחד גדול וזה עובר (וזה תמיד נכון, אוניברסלית, לכל אמא ותינוק). ובמקביל - בלי סתירה - לדעת שיש מצבים שבהם עדיף לא לחכות, כי יש צורך בהתערבות וחשיבה ספציפית. ואלה מצבים שיש לחלק מהתינוקות - לא כולם.

אוף כמה שזה מבלבל, ואני כל כך זוכרת כמה זה קשה להניע את עצמך לפעולה כשאת בכלל לא בטוחה אם יש משהו לא בסדר ואת חייבת עזרה עכשיו, או שאת פשוט חווה משהו רגיל שיעבור מעצמו... היום אני מבינה שזה בכלל לא משנה - עצם זה שאת חווה קושי ובלבול הם סימן שאת חייבת לדבר עם מישהו מקצועי שיעזור לך להתאפס ולמצוא את הידיים והרגליים במצב החדש. כל אחת צריכה את זה, אין מה להתלבט בכלל. פשוט להרים טלפון ולראות לאן זה יזרום. אולי השיחה עצמה תספיק, אולי תגלי משהו שלא חשבת עליו... אין לדעת, וגם לא צריך לנסות לדעת - פשוט להתקשר למישהי, או לבקש מחברה או בנזוגך שיעשו את הצעד עבורך (כי למי יש כוח לאסוף את עצמה לטלפון עם אישה זרה בתוך כל הסרט הזה...). וגם לא לחשוב אלף פעם אם יש לך תקציב לזה - כי לפעמים הנסיון לחסוך כמה מאות שקלים עולה אחר כך הרבה יותר ביוקר... ולפעמים אפשר להשיג עזרה בלי תשלום או בזול...

שליחה על ידי אני* » 02 מרץ 2012, 21:15

היי אמא בהווה
מה שלומך?
איך את מרגישה?
אשמח לשמוע

כן, גם אני תהיתי
מה שלומך ? איך את מסתדרת ?
תכתבי, זה סוג של תראפיה
בסוף יהיה כיף, עוד תראי (-:

אמא בהווה
הכל בסדר ?
שגרי אות חיים
אם יש חיים אחרי המוות
בטוח יש חיים גם אחרי הלידה (-:

וואו כמה תגובות, תודה לכולכן, מרוב כאוס בראש ובגוף לא הייתי כאן כבר כמה ימים.
תודה על ההתעניינות אם אני חיה, זה לגמרי לא מובן מאליו:
גם שאיכפת לכן וגם שאני עדיין בחיים...

אוף כמה שזה מבלבל, ואני כל כך זוכרת כמה זה קשה להניע את עצמך לפעולה כשאת בכלל לא בטוחה אם יש משהו לא בסדר ואת חייבת עזרה עכשיו, או שאת פשוט חווה משהו רגיל שיעבור מעצמו... היום אני מבינה שזה בכלל לא משנה - עצם זה שאת חווה קושי ובלבול הם סימן שאת חייבת לדבר עם מישהו מקצועי שיעזור לך להתאפס ולמצוא את הידיים והרגליים במצב החדש
הזדהות מוחלטת, מרגישה ככה, ויחד עם זאת זה באמת לא משנה אם קלינית זה מוגדר דכדוך או דכאון אחרי לידה או תופעה נורמלית, זה מצב שרוצה עזרה ולצאת ממנו כמה שיותר מהר וזה ממש הביצה והתרנגולת, מיליון עצות ורעיונות מהסביבה ולא מצליחה קודנטיבית לסדר את המחשבות ולהחליט מה לעשות ועם מי ואיזו עזרה באמת תעזור לי.

היינו במפגש סיכום עם הדולה שהתרשמה שאני חייבת עזרה, אולי דולה פוסט פרטום שתבוא ותעזור לי נפשית ופיזית להתארגן על עצמי ולפרק את רגשות האשמה וגם טכנית להבין איך להרגיע את הבכי, איך להאכיל/להניק וגם שתפנה אותי לישון כיאני לא ישנה כבר חודש וחצי.
גם כשהיא כבר ישנה אני מוטרדת, צמאה מידי ובמחשבות ולא מצליחה ממש לישון.
עם הבן זוג זה ממש ממש ממש ממש ושבו פעם אגיד ממש קשה. הכי קשה ומאכזב. וזה לא שהוא לא מנסה. הוא כן. הוא פשוט כנראה מוגבל ביכולת שלו לעזור לי במשבר כזה.

בקשר להנקה, בהתחלה שבועיים רק הנקתי והייתי בהתקפי חרדה מטורפים, שאני מרעיבה אותה, שהיא בוכה בגלל שהחלב שלי לא טוב, אולי בגלל מה שאוכלת.
אחרי סיוט וממש פיזית רגעים של הפסקות נשימה שלי מרוב פניקה וסטרס, הפסקתי ועברתי רק לשאיבות בשילוב סימילק.
אז התחיל סרט חדש, פחד שאני חונקת אותה עם הבקובוק כי היא משתנקת ולא יודעת להגיד לי מתי היא רוצה לסיים לאכול.
בשבוע האחרון, אחרי הפסקה של 10 ימים בערך שלקחה רק בקבוק, חזרתי לנסות להניק, הפצעים המטורפים שהיו לי בפטמות עברו, היייתי קצת פחות בחרדה וזה פחות כואב עכשיו, הבעיה שהיא אוכלת ומתנתקת כל כמה רגעים, אולי בגלל שהתרגלה לבקבוק.
שתי חברות אמהות שלי שראו אותי מניקה טוענות שהיא אוכלת והיא בסדר גמור, זה עניין של זמן עד שתתרגל לא להתנתק, ואם אמשיך לחבר אותה היא תתרגל.
עדיין, בגלל שתמיד בוכה אחרי אוכל, אולי גזים אולי משהו אחר, זה חוסר בטחון נוראי שלא יודעת כמה אכלה.
לפחות בשאוב או סימילק יש לי מושג שהיא אכלה משהו.
היא עולה במשקל ועושה קקי והכול בקטע הזה מראה שהיא בסדר. ועדיין אני בפעימות לב ובפחד כל פעם שהיא אוכלת, גם בהנקה וגם בבקבוק ומפחדת מהרגע שהפטמה לא תהיה בפה שלה והיא תתחיל לבכות ואני אתחיל לעבוד בלהרגיע אותה ולעמוד ולזוז כל הזמן.
והעייפות ממש מתישה אותי.
היום היא קמה קצת יותר רגועה ומחוייכת, התחילה ממש לחייך ולצחקק לעצמה ואפילו שיחקה עשר דקות עםפ המוביל המנגן בעריסה לבד.
אולי זה באמת גם קשור למוד שלי, שאם אני יותר רגועה היא נרגעת או לחלופין מוציאה אותה החוצה לאויר, שזה אתגר בפני עצמו בקומה 4 בלי מעלית והכנת התיק המסורבלת שלוקחת לי מלא זמן.
חברה שלי אמרה לי שהבעיה שאני מתייעצת עם יותר מידי אנשים וכל אחד אומר לי משהו מבלבל אחר ואני גם ככה גרועה בלקבל החלטות, עוד לפני ההריון, אז עכשיו זה בכלל קשה.

יש לי כמובן עוד מלא מה לכתוב ולספר, פשוט צריכה למצוא זמן נפשית ופיזית לעשות את זה.

זה גם אחד הקשיים, רגילה לנתח ולהעמיק בכל דבר ואין לי זמן לזה יותר. אין זמן בכלל.

כתבתי את סיפור הלידה עבור הדולה אבל כמו לאחר יד, כי הייתי צריכה לסיים, עוד לא מרגישה שהוא שלפ ומקיף לכן טרם מעלה אותו.

אולי גם פחדתי לכתוב פה שתשפטו אותי על הפסקת ההנקה כשעברתי לשאוב, אולי פחדתי להמשיך להרגיש אדיוטית שלא מבינה מה מציעים לה, מרוב עצות שרק יותר ויותר מבלבלות אותי.

ובקשר לקבלת עזרה, אלו הלבטים שלי, מרוב מיליון אפשרויות:

חברה שלי קנתה לי מפגש טלפוני עם אורנה שפרון, גם את זה טרם מצאתי כוחות להתקשר ולתאם.

חברה פסיכולוגית אחרת חושבת שכמה שאפנה לאבחון פסיכיאטרי יותר מהר עדיף. כי זה לא רק לדעת איך להריגע את התינוקת לדוגמא, אלא בעיקר לדעת להכיל את הבכי הזה ולהבין שאני לא אשמה.

חברה אחרת אומרת להקשיב לדולה שתקשר אותי לדולה פוסט פארטום ופשוט להתחיל להיפגש.

ויש גם עובדת סוציאלית שיכולה להיפגש איתה שוב, שהיתה נחמדה ובעיקר אוזן קשבת, אבל לא יודעת כמה היא באמת יכולה לעזור לי.

ובטיפת חלב אמרה לי האחות שאדבר איתה ותתן לי טלפון של מרכז לאבחון דכאון לאחר לידה באיכילוב, מישהי מכירה?

ויש את ד"ר הררי שמומחית בטיפול בדכאון לאחר לידה, ואין לי מושג איפה מקבלת וכמה עולה והאם מסובסד.

ויש את זו שמכרה לי את המנשא שהציעה שפשוט אבוא להיות איתה כמה ימים, היא בחינוך ביתי עם 3 ילדים שלה, ואומרת שחבל על הכסף של דולה פוסט פרטום.

ויש חברה אחרת, שגם אמא של 3 ילדים וגרה קרוב שהיא היחידה שאחרי שיחת בכי מטורפת וכנה מלב אל לב, מפלס החרדה ירד מ 9.5 ל 7 בעיקר עקב הפרספקטיבה שלה שאני אמא מדהימה ושהבכי לא קשור אלי. ועדיין לחיות עם חרדה סביב 7 זה לא משאיר לי מספיק אויר בריאות.
והיא אומרת שזה טבעי ויעבור לבד, פשוט לצאת כמה שיותר ולהגיד לעצמי שהכול בסדר כנקודת מוצא. ולה לקח שנה לחזור לעצמה אחרי כל לידה.

הקיצר מרוב דובים לא רואים את היער...

זו אני כמובן - אמא בהווה.

נשמע קשה. אני מציעה להתחיל בדבר שהכי קל לך להסתייע בו כרגע. כל דבר שיעזור כרגע ומשם כשיהיה לך יותר כוחות תוכלי להמשיך למצוא איפה עוד את יכולה לקבל עזרה. לפעמים כל האפשרויות עוד יותר משתקות. אז לבחור באפשרות אחת. הקלה ביותר. וללכת עליה.

כותבת לך גם בדף שלך
צרי איתי קשר טלפוני כדי שאוכל לנסות לאבחן ולהציע טיפול ראשוני לילדה ואולי גם לך. בכל מקרה מציעה לך להעזר במשהו שנמצא בסביבה הקרובה ואת סומכת עליו/עליה.
אומנם כל הדברים שאת מתארת מוכרים לכל מי שילדה, אבל נשמע שאת על סף קצה הסיבולת שלך. עם כל הקושי שבדבר (ואני יודעת מנסיון כמה כל פעולה קשה במצב הזה) בקשי עזרה והסכימי לקבל אותה.

_נראה לי שאת מאוד עייפה. וגם מבולבלת. אני אמא טרייה בעצמי (ותיקה ממך בכמה חודשים) ויודעת שיש זמנים שמרוב תשישות אני פועלת באוטומט מתוך הריק ולא מתוך מלאות.
כשנעשיתי אמא, משהו בי הלך לאיבוד. מי שהייתי קודם, עם הפנאי והמרחב וההרפתקה, הלך לאיבוד לבלי שוב.
אני לא אחזור לשם אף פעם. יש בי געגוע ולפעמים צער קטן, ויש בי שמחה עצומה על שנבראתי שוב להיות מישהו אחר.
נולדתי מחדש בגלגול של אמא, עם וריאציה על מישהי שפעם הכרתי..
בין לבין, זה יכול להיות ואקום מבהיל.

היה זמן שכבר לא הייתי שם ועדיין לא כאן. אלה היו ימים מאוד קשים.

אני לא מי שהכרתי ומי שכאן הייתה זרה לי ומותשת, ועל סף שבירה. לא בדיוק משהו ששמחתי להיות.
בשבילי הדבר הראשון היה לא להלחם. להניח לעצמי להיות איפה שאני.*
הדבר השני - לבנות לעצמי מערך תמיכה הכי רחב ומדויק שאני יכולה. להגיד בדיוק מה אני צריכה, ממי, מתי, איפה, כמה.
הדבר השלישי היה לדעת שעכשיו אני בתקופה מוגבלת שעיקר מהותה הוא הישרדות.
אני צריכה ללמוד לתפקד בתוך כל זה. ללמוד את עצמי מחדש, ללמוד את היצור הזעיר וחסר האונים שמונח בידי וזקוק לי חזקה ומלאה ככל שרק אפשר.
זה זמני. זה יעבור. אני מבטיחה לך.
תקשיבי טוב טוב לעצמך ולו, ותזכרי שאת לומדת. את לא אמורה לדעת איך להיות לו אמא, את רק יכולה להקשיב לו ולתת לו ללמד אותך.
כשתצליחי להבין, אפילו סימן קטן- זה יהיה רגע של אושר. רגע בונה אמון. בעצמך, בו, ביחד שלכם.
הוא שלך. ואת שלו. ואתם תלמדו. והאושר יבוא, בהתחלה במנות זעירות, כמו הציפורניים באצבעות הקטנות שלו, ואחר כך במנות גדולות יותר.
לאט. בסבלנות. עכשיו לומדים לשרוד.
אחר כך מתפנים לשמוח._

מצאתי את זה בבלוג אחר, מאת אוריה, מקוה שזה בסדר שהעתקתי לכאן כדי להזכיר לעצמי, כי נשמע לי מאוד מדויק ונכון לגבי.

עם כל הקושי שבדבר (ואני יודעת מנסיון כמה כל פעולה קשה במצב הזה) בקשי עזרה והסכימי לקבל אותה.
עננים בקפה: את צודקת, הבעיה שלי שצריכה באמת ובתמים להסכים לקבל עזרה ולהפסיק לפחד שכלום לא יעזור ולא מבינים אותי. אתקשר אליך בלי נדר.

אמא יקרה קודם כל

אני כל כך מזדהה איתך! גם אני חוויתי שבועות קשים מאוד אחרי לידת בתי (היום בת שנה וחצי). אני זוכרת שהייתי בטוחה שהעולם לעולם לא יראה לי אותו דבר, הצבעים נראו לי שונים, הצלילים, הריחות, הבית שלי נדמה כמקום אחר מזה שהכרתי. היה לי קשה לאכול ולישון מהפחד שהיא תיכף תתעורר ואצטרך להניק אותה או להרגיע ואני בכלל לא יודעת איך, כאב לי בטירוף להניק, רציתי לברוח, כל אדם שנכנס בדלת מייד קיבל אותה לידיו. לא שמחתי בבואה, לא התלהבתי ולא התאהבתי ולא הבנתי למה עשיתי לעצמי את זה. בכיתי הרבה ואמרתי לבעלי שאני מרגישה שאני לא מספיק אוהבת אותה ושאני אמא נוראית. הייתי במשבר קשה, ממש לא ככה חשבתי שתהיה תחילת האמהות שלי, הייתי מלאת בטחון עצמי שהתנפץ לי בפנים כל יום, כל שעה.
זה לקח זמן אבל יום אחד היה לי קצת יותר קל, פתאום הצלחתי לצאת קצת החוצה, לדבר עם חברה בטלפון, סתם לחבק אותה בלי סיבה. ההנקה הפכה נעימה הרבה יותר, התחלתי להכיר את הילדה שלי, התחלתי לאהוב אותה, החיים שלי השתנו ללא הכר אבל הצלחתי לראות בתוכם נקודות מוכרות מהעבר, מצאתי רגעים קטנים לעשות דברים שיחזירו לי את שפיותי, לשבת קצת במחשב, לחפוף את הראש, לאכול משהו, לישון.
אני כותבת לך את הדברים האלה כדי שתדעי שאת לא לבד בתחושות האלה, המון אמהות חוות קושי נורא, חרדות, רגשות אשם וגם חרטה וזה טבעי אבל חשוב לקבל עזרה, גם לכתוב כאן את הדברים האלה זה הרבה וטוב שכתבת.

כמה עצות פרקטיות, אם הן מכבידות עליך את יכולה למחוק או לא להתייחס בכלל:

לבקש עזרה פיזית- מבן הזוג, מאמא, אבא, אחות, חברה, דולה פסוט פארטום. לומר במלים ברורות: קח אותה עכשיו לסיבוב בחוץ במנשא/בעגלה, אני צריכה לאכול/לישון/ללכת לשירותים/להיות רגע עם עצמי או לחילופין: אני לוקחת אותה לטיול, שמישהו יבוא איתי/יכין לי אוכל/ישטוף כלים/יעשה כביסה/יתקשר בשבילי לעזרה נוספת.
דבר חשוב ביותר שהמון אמהות מתקשות בו בתקופה הזאת- לצאת החוצה! מתחילים עכשיו ימים יפים, מתחמם, אפשר לשים אותו במנשא/עגלה, לעטוף טוב ולצאת לשאוף אויר, זה משנה את כל האנרגיה של שני הצדדים. דבר נוסף שאני הקפדתי עליו, לצאת לבד, להשאיר עם מישהו אפילו לכמה דקות ולצאת רגע לראות את העולם שבחוץ, זה נותן פרספקטיבה.

יועצת הנקה* אמהות מנוסות זה טוב אבל לא מספיק, בעיקר אם יש קושי ואי ודאות, המון דברים יכולים להפתר אחרי מפגש עם יועצת הנקה טובה.

כדי לנסות למתן את הבכי שווה מאוד ליצור קשר עם עננים בקפה האלופה שיכולה להאיר דברים ולהקל על שניכם.
עוד דבר שמועיל להמון תינוקות קטנים בעיקר אחרי לידות טראומטיות- קרניו סקראל, טיפול עדין מאוד ש"מארגן" את הגוף. לפעמים יש לחץ על עצב מסוים או משהו לא מאוזן בעצמות הגולגולת שיכול להפתר בקלות.
בהמשך, כשתרגישי שמתאים לך, להצטרף למעגל אמהות, ללכת לקורס בייבי יוגה או שחיית תינוקות או כל דבר שיתאים לך. המפגש עם אמהות נוספות שחוות דברים דומים הוא מזין ומרפא.

ולסיכום- אני מאוד מתחברת למה שכתבה לך קרן- מכיוון שכל כך קשה למצוא כוחות לעשייה, גם אם זה "רק" להרים טלפון לעזרה, תעשי כרגע את מה שהכי קל לך.

ואוו, נשמע ממש קשה
לגור בקומה רביעית בלי מעלית - איך יוצאים החוצה ? ושמש הרי עושה כל-כך טוב על הלב

לגבי הבעל
יש לי בן זוג מאוד תומך, בכל זאת אחרי לידה אנחנו תמיד במשבר, הוא ממש לא הבין בהתחלה מה אני עוברת והמשיך להתחשב בי באותה רמה שהוא תמיד מתחשב, בלי לראות בי אשה אחרי לידה.
מלידה ללידה המצב השתפר ובעיקר נהייתי יותר אסרטיבית, לדאוג לעצמי למה שאני צריכה ובלי רגשות אשם.

התרשמתי שאת מוצפת עיצות ולא נעים לי גם לייעץ
אבל אנא, צאי, תתאווררי, תנשמי, תשני, תעשי משהו שאת אוהבת
בפרט שהיא לוקחת בקבוק, השאירי אותה עם מישהי שאת בטוחה בדאגתה לילדה ותני לעצמך קצת מקום
נכון שאתם גם אמא עכשיו, אבל קודם כל את בן אדם.

אחרי הלידה של בתי השלישית היה לי דיכאון
גרנו במקום מבודד, בעלי לא הבין מה עובר עלי ואמו נפטרה רק מס' חודשים קודם
לא היו לי חברות, היינו לחוצים כלכלית, לא הרשיתי לעצמי כלום
בעיקר הרגשתי שפחה של כולם, אפילו הגוף שלי לא היה שלי
זה הטריף אותי
ירדנו לישוב, פגשתי אנשים, יצאתי, יצרתי קשרים
זה לקח זמן אבל היום אני במקום אחר, בטוח, שמח
לפעמים קשה לראות את האור בקצה המנהרה
אבל האור קיים, את תראי אותו הרבה לפני שתאמיני

(())(())(())(())(())(())

(())(())((-))(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())((-))(())(())(())(())(())

(())(())(()):-)(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

(())(())(())(())(())(())((-))(())(())(()):-)(())(())(())(())(())(())

(())(());-)(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(());-)(())(())(())

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

(())(())(())(())(())(())(())(())(())

(מילים חכמות כבר אמרו לך מספיק)

שולחת לך הרבה אהבה ואמונה בעצמך מהקצה השני של העולם.

אני מאוד מתחברת למה שכתבה לך קרן- מכיוון שכל כך קשה למצוא כוחות לעשייה, גם אם זה "רק" להרים טלפון לעזרה, תעשי כרגע את מה שהכי קל לך.
@}

@}

שליחה על ידי עדי_א* » 19 מרץ 2012, 21:50

אמא בהווה
בעיני לכתוב כאן זה כבר סוג של לבקש עזרה.

_(מילים חכמות כבר אמרו לך מספיק)
שולחת לך הרבה אהבה ואמונה בעצמך_

איזה מקסימות אתן, עוזר לקרוא את התמיכה שלכן.

היא שוב בוכה בהיסטריה, על הידים של אבא שלה ואני כבר אובדת עצות אחרי שכל היום הזה עסקתי בלהרגיע אותה.

אמא יקרה, לבי איתך, קשה מאוד מאוד, ואפשר לצאת מהדעת... אני מכירה תינוקות כאלה שבכו הרבה הרבה, ובהדרגה זה פסק, והם הפכו ליצורים מתוקים וחייכנים. צריך המון אורך רוח, וכל יום שעובר בשלום לטפוח לעצמך על השכם, ויום שעובר פחות בשלום - לזכור שלמחרת יכול להשתפר.
זה רק ילך וישתפר...

וכל יום שעובר בשלום לטפוח לעצמך על השכם, ויום שעובר פחות בשלום - לזכור שלמחרת יכול להשתפר.
תודה, זה מרגיש כמו נצח. גם קשה לי עם הידיעה שלא ברור מתי זה אמור להיפסק ואיך בדיוק זה יקרה. כל יום לשמוע בכי כל כך הרבה שעות זה פשוט קורע אותי מבפנים.
בסוף היא נרדמה רק ב23:30, מבערך 16. מצאתי את עצמי בוכה כבר, שדי, אני חייבת שזה יפסיק. אני מותשת ועייפה מאוד.
למזלי בעלי לקח הצליח להרדים אותה סופית לפני חצות כשאני כבר הייתי על סף שבירה טוטאלית.
היא ישנה עד 5 שזה יפה מאוד בשבילה. אמשיך אחר כך.

שולחת חיבוק
סיפורים מוכרים, יותר מחברות שלי שסיפרו על בכי בלתי פוסק ונשמעו לי כמו סרטי אימה (-:
לא כולם חווים את זה, אבל אני זוכרת יום אחד שפשוט התחחנתי לאלו-הים שיתן לי שקט רק לכמה דקות
אבל חברות שלי כן תיארו את זה כחוויה תמידית לאורך תקופה
מה עושים ? מנסים לשמור על שפיות, מנצלים כל רגע לעצמך (לקפה או שינה מה שבא לך) כשמישהו יכול לעזור ומחכים שהסיוט יעבור
הוא עובר בסוף
אה וכמובן, מתייעצים ומחפשים פתרון לבכי, מה אפשר לעשות כדי לעזור

עוד יום עובר על כוחותינו.
כבר בכיתי 3 פעמים, הפעם קצת פחות ברחמים עצמיים ויותר הורמונלית נראה לי, על הכל.
על השבר הזה. על הואקום של חוסר חיים שנמצאת בו.
לקחתי את העגלה והמנשא ויצאתי איתה לסיבוב של 3 שעות בפארק.
שמעתי לראשונה שעה וחצי מוזיקה ברדיו רצוף באמפי4 שלי כשהיא איתי.
בהתחלה ישנה חצי שעה בעגלה, התעוררה, נרדמה אחרי קצת בכי במנשא לעוד שעה, קמה, ינקה, הסתבכתי עם זה בפארק, מזל שלא היו אנשים כי חלצתי שד לכל עבר.
חזרנו הביתה והצחקתי אותה כל הדרך בשירים וגרגורים.
היא משום מה לא מצליחה להרדם, גם כשהיא גמורה מעייפות. ישנה כמה דקות ומתעוררת כאילו היא נופלת כזה, נבהלת ובוכה.
עשינו לה מקלחת ועכישו היא עם אבא שלה שעולה לי על כל העצבים רוב שעות היום.
בפארק, בין השירים והדמעות שלי, המחשבות בראש שעברו היו שהביינג במקום הדואינג מאוד קשה ומבלבל לי, שלא יודעת איך לשמוח.

אתמול היתה לי שיחה עם אורנה שפרון שנתנה לי כמה נקודות וזויות חדשות למחשבה שחיזקו אותי.

שהתשובות מה ואיך לעשות יבואו מתוך האינטואיציה והחיבור לתינוקת ולא ממקום שכלתני.
שאני בעצם מחפשת את התשובות, המוחלטות הברורות, ה"הוראות הפעלה" מה לעשות ואיך ואין כאלה, כמו מחפשת במקום הלא נכון.
כמו שהמוזה מגיעה אלי פתאום עם מילים או לחן לשיר שכותבת, כך יגיעו לאט לאט התשובות.
להתחבר אליה ממקום אינטואיטיבי, לאט לאט, המליצה גם על להיות עור בעור כמה פעמים ביום, ליצור מגע, להתקרב ולהכיר לאט לאט.
כי הרי אי אפשר באמת לדעת למה היא בוכה, אפשר רק לשער, לנסות כל פעם פתרון אחר, שלפעמים עוזר ולפעמים כלום לא עוזר.
ליתר בטחון אקבע לה שוב תור לרופאה.

נקודה נוספת שהתחדדה לי היא לסמוך על הידע הקבלי שאני מחוברת אליו כבר כמה שנים.
כל דבר קורה לטובה ויש לי ולה תיקון ביחד.
גם אם הכל נראה כאוטי ושחור עכשיו ושאין לי חיים ואין לי מושג מה אני ומי אני ומה עלי לעשות עם היצור המתוק והצווחני הזה, אני אלמד.
אלו כאבי גדילה קשים, שלי כאמא, כאדם שנולד ונבנה מחדש אחרי ריסוק טוטאלי של הבחורה הדעתנית שתמיד יש לה את כל התשובות להכל ואי אפשר להתווכח איתה על כלום. בחורה עצמאית, שאוהבת שנוח לה בחיים (מזל שור), שכל פעם בוחרת מתי לאתגר את עצמה עם קושי ומתי לברוח מזה.
בחורה קצת יהירה ששופטת ומבקרת את כל העולם ויודעת תמיד איך הדברים צריכים להעשות, פרפקסיוניסטית שקשה מאוד לעמוד בסדטנדרטים שלה.
והבחורה הזו, שהייתי עד לא מזמן, לא פה יותר. או בכל אופן לא מזהה אותה, היא שקטה מידי.

אולי השיעור הראשון שלי באמהות עם ביתי הבכורה היא להיות גמישה, לשחרר משליטה, להישאר בקושי ובחוסר נוחות לאורך זמן, כדי לצמוח מזה למקום טוב יותר כאדם.
הרי באתי לכאן לגלגול הזה לתקן את המידות שלי, להשתנות, לזוז. והקטנה הזו הפכה את כל עולמי וגורמת לי לחוסר נוחות מטורף.
לפי הקבלה רק כשאדם מחובר באמת לתיקון שלו, הוא יתחבר לאור ולטוב ולצמיחה.
כאילו משהו בא ואומר לי ,זה לא חוכמה החיים שחיית עד עכשיו, לא באמת התמדדת עם דברים קשים ומאתגרים שיגרמו לך להשתנות ולהשתפר, לא מספיק. את חייבת כבר לעלות מדרגה רוחנית ואת צריכה להרויח את זה, להרויח את הזכות להיות אמא ומחנכת שנהנת מהאמהות.
ואני עדיין רחוקה מאוד מהמקום הזה. יש לי דרך כואבת וקשה לעבור.
נשענת על כך שהאור תמיד בעסק, גם אם לא מזהה את זה כרגע.

בלי עין הרע יש לי ילדה יפיפיה, נבונה, טפו טפו בריאה עם מיתרים מפותחים (לא מפליא לאור העובדה ששנינו גם מוזיקאים) שעולה יפה במשקל וגודלת, גם אם כל יום נראה כמו נצח, והחיים הקודמים שלי נראים כמו גלגול אחר לגמרי שקרה לפני מיליון שנה, עברו 6 שבועות.
ויש שיפור, אני לא באותו כאוס של השבועיים הראשונים, עם החרדות המטורפות והחוסר נשימה.
עדיין לא מאושרת, עדיין בוכה, עצובה, אבודה, עם טרניגים מכוערים עם פליטות ובלי בגדים שמתאימים למידותי,
אבל לאט לאט כשיוצאת מהבית מרגישה לפרקים שהראיה, ההסתכלות, החשיבה, האנושות, קיימים.
פשוט לוקח לי זמן לעכל ולחזור לחיים ולמצוא את עצמי בתוך זה.

היום בדיוק 6 שבועות מהלידה, הפוסט מסתיים רשמית אבל נראה לי שיקח לי עוד זמן לא מבוטל לחזור לאיפוס, לבנות את מי שאהיה כאמא, כאדם.
וזה לא קל.

התחלתי היום לקחת פורמולה של צמחים סינים לנשים לאחר לידה, שמורכבת מ 3 פורמולות שלוקחים בערך חודש, שעובדות על האיזון ההורמונלי והפיזי בגוף.
מאוד מקוה שזה יעזור לי הרגיש יותר טוב נפשית.

ביום שני היתה לי גם שיחה מאוד מחזקת עם עננים בקפה שלראשונה הרגשתי ממש נורמלית ולגיטימציה מלאה לכל מה שמרגישה.
שזה עדיין לא אושר. שעוד לא מחוברת לקטנה כמו שציפיתי. שהאכזבה אחרי ההריון המקסים שהיה לי מאוד רווחת ומוכרת.
שגם כשחושבת שהשתגעתי או יש לי מחשבות איומות - זה נורמלי, אני אחרי לידה, אני בסוג של פוסט טראומה וזה בסדר.
לדבריה יש נקודות אור בגיל 3 חודשים ו 6 חודשים כשהתינוקת יותר מתקשרת.
כבר בשבוע האחרון החיוך שלה יותר ויותר נוכח ומחמם את הלב שאפשר לעיתים להצחיק אותה ולהסיט את דעתה מהבכי.

חוץ מזה נרשמנו לחוג עיסוי תינוקות והתעמלות עם עגלות, שהיה נחמד להכיר שם 2 אמהות, ספורט לא ממש הצלחתי לעשות כי היא בדיוק התעוררה וצרחה במלא הגרון.

בקיצור, ממשיכה ומנסה לחזק את עצמי שכל יום שעובר לא חוזר, או כמו שאומרים בגולני: "עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן"...
ושהתפקיד שלי כרגע הוא ללמוד להיות אימא ולהיות בלא נוח.
אין תפקיד יותר חשוב מזה, כי זה להתמודד עם התיקון שלי, לחיות גם בחוסר נוחות ובגמישות.
עכשיו רק מחכה שיגיעו גם רגעי שמחה, סיפוק, עניין, משהו.
אולי זו הזדמנות שלי לשמוע מלא שירים ומוזיקה בזמן שאיתה, זה קצת מחזיר אותי לעצמי וגם גורם לי לפרק בבכי את כל הרגשות שכנראה צריכים לצאת איכשהוא.
אולי משם יבואו התשובות, הרעיונות איך לשמוח שוב, החשק לעשות לעצמי דברים שפעם אהבתי.
צעד ראשון כבר עשיתי אתמול, קבעתי שבוע הבא הקלטת דמו באולפן עם מוזיקאית שלמדה איתי בעבר ברימון, שאולי תביא לי עוד הקלטות ועבודה בהמשך.
רק להכנס לאולפן, שזו אחת האהבות הגדולות שלי מהחיים הקודמים שלי, יכול לעשות לי טוב, בלי קשר למה יצא מזה.

היום עם קצת יותר תקווה שמתישהוא אעבור את הדכאון והשבר הזה ויבואו שוב ימים עם שמחה ואור.

מעלה את סיפור הלידה, קצת ארוך, מתנצלת מראש, זה עוד מבלי שממש היה לי כוח לשפצר.

יום רביעי 8.2.12 ט"ו בשבט בדיוק בחצות התעוררתי באינסטינקט תוך כדי שינה כשהרגשתי שזולגים ממני מים.
רצתי לשירותים וגיליתי שכל התחתונים שלי ספוגים במים.
צעקתי לבן זוג מהמקלחת שירדו לי כנראה המים ופשוט ישבתי על השירותים איזה עשר דקות מנסה לעכל את העניין ולהבין האם זה רק טפטוף או אכן ירידת המים המפורסמת ששמעתי עליה לא פעם.
התקשרנו לדולה להתייעצות ואכן נראה שזו ירידת מים ולא טפטוף ושההמלצה היא להגיע בשעות הקרובות לבית החולים.
זוכרת שממש לא מיהרתי, רציתי לסיים את הממן לאוניברסיטה שהייתי אמורה להגיש למחרת ולארוז בניחותא את מה שעוד נותר. הבן זוג היה יותר לחוץ שנצא, בייחוד שהתחילו לי כאבי בטן שבהתחלה לא ידעתי לומר האם זה כאב של צירים או הברקסטונים שהיו עד אז לאורך כל החודש התשיעי.
בסוף בשעה רבע לשלוש, אחרי שכתבתי למנחה שלי שלא אספיק להגיש את העבודה בזמן, יצאנו לבית חולים מאיר, הגענו תוך רבע שעה, כאשר בדרך הבנתי שיש לי ציר כל 12-15 דקות, המתרכז בבטן.

נרשמנו בקבלה ברוגע, רופא בדק אותנו וכמובן המליץ על זירוז ובדיקת פתיחה.
מכיוון ששמעתי ש75% מהלידות קורות תוך 24 שעות מירידת מים ו 95% במהלך 48 שעות, החלטתי לחכות. בן זוגי שידע שזהו רצוני, ללדת טבעי הסכים. סירבתי לבדיקת פתיחה כי היה לי ברור שאני עדיין לא בלידה פעילה שתאפשר להיכנס לחדר לידה וזה סתם יכול לזהם את האזור.
הרופא נתן לי את כל המידע וכיבד את בקשתי, למרות שניסה לשכנע אותי לעשות בדיקת פתיחה, התעקשתי בנחמדות והוא ויתר.
התאשפזתי במחלקת סיכון גבוה ובמשך יומיים הבן זוג נשאר איתי כל הזמן במחלקה, כאשר בחדר שלנו התחלפו 6 זוגות בזמן זה והצירים היו בכאב נסבל, תחילה כל רבע שעה ואחר כך כל 5-6 דקות, בעוצמה הולכת ומתגברת.

בשני הבקרים הגיעו סבב של רופאים שניסו לשכנע אותי לקחת זירוז ושהסיכון עולה ככל שעובר הזמן.
לאחר 18 שעות החלו לתת לי אנטיביוטיקה לוריד וזה היה מאוד מבאס, כי זה גירד והציק לי ובכלל שונאת מחטים. מוניטור כל 6 שעות, למזלי המדדים של הקטנה היו מעולים כל הזמן, ללא ירידות דופק, ככה שלא יכלו ממש להלחיץ אותי שאני טועה שמחכה להתפתחות לידה טבעית.
הדולה באה לעשות לי טיפול רפלקוסולגיה לזירוז טבעי, שכבתי על הדשא בחוץ והיה ממש נחמד.
בכלל, זה הרגיש בהתחלה כמו באיזה סמינר או מחנה, בייחוד שלא מכירה ממש בתי חולים והיה לי מוזר להיות מאושפזת. היה לי תיאבון בריא מאוד ואכלתי המון, לאורך כל הזמן, בין הצירים.
פה ושם הצלחתי לנמנם איזה חצי שעה, אבל ממש לישון זה לא היה אפשרי עם הצירים והציפייה שהלידה תתחיל כבר.
בחמישי אחרי הצהרים כבר התחלתי להילחץ שתיכף עוברות 48 שעות והצירים עדיין לא מובילים ללידה פעילה.

החל מתשע בערב הצירים כבר הצטופפו והתגברו כל 3-4 דקות למשך דקה-דקה וחצי והכאב עלה מדרגה בצורה ברורה.
שמתי מוזיקה, זזתי המון, נשענתי על הקיר, הבן זוג עיסה לי את הגב והרגשתי שהנה משהו מתקדם.
הדולה הגיעה לבקר ואז כבר ממש הרגשתי שהכאב חזק ומפחיד יותר ויותר, קושי לדבר בין הצירים ואיך לעזאזל אעשה מוניטור עם הצירים האלה.
באיזשהו שלב הרגשתי שאני על סמים, לא ידעתי איך קוראים לי ואיפה אני נמצאת, אין לי מושג מה אמרתי ולמי, רק זוכרת שהאחיות באו לעשות לי מוניטור ואני גנחתי מכאב בצלילים נמוכים כמו שתרגלנו וזוכרת שחשבתי לעצמי שזה ממש כואב ואיך אעמוד בזה הלאה.

העייפות הייתה בשיאה, יום ולילה שלישי ללא שינה ואני זוכרת שנרדמתי בין הצירים למשך דקה בצורה פסיכית של איבוד הכרה ומתעוררת לסיוט של הכאב של הציר המתגבר.
זה היה מאוד אינטנסיבי ומתיש, עזר לי מאוד ש הבן זוג והדולה היו איתי, כל השאר היה ממש מפריע ולא רלוונטי: האחיות המציקות עם המוניטור והאנטיביוטיקה לווריד, אימא שלי שהגיעה פתאום באיזה 23 בלילה של יום חמישי, אחרי שביקשתי כמה פעמים שלא תגיע בלי שנגיד להם לבוא.
הבן זוג ישר לקח אותה החוצה והסביר לה שאני מבקשת שתלך, זוכרת שמאוד מאוד התעצבנתי והרגשתי שהיא מפריעה לי לתהליך. לקח לי כמה דקות להירגע מהעצבים שהיא נדחפה לי ולא כיבדה את בקשתי לא להגיע וגם כעסתי על השומר שנתן לה להיכנס, הרי זה לא שעות ביקור.
בשעה 1 בלילה בין חמישי לשישי, לאחר שעברו 49 שעות מירידת המים, הגיעה הרופאה ד"ר שכטר בליווי האחיות להגיד לי שכדאי שאסכים לזירוז, שהסיכון עולה ולא נראה שהלידה מתקדמת מספיק מהר.
אמרתי לה שאני מרגישה שזה מאוד מתקדם והצירים חזקים ולא ידעתי מה לעשות, היא באה והלכה איזה פעמיים שלוש ועדיין לא הצלחתי להחליט מה לעשות, אני על סמים ובחצי איבוד הכרה ולא יכולה להחליט כרגע כלום. בסוף הסכמתי שיבדקו לי בספקטרום פתיחה. הבדיקה מאוד כאבה לי וצעקתי על הרופאה שתעשה את זה בעדינות ולאט. היא אמרה שכנראה יש פתיחה של 2-2.5.
זוכרת שהתעקשתי איתה שכנראה זה יותר לכיוון ה 3 כי הצירים ממש חזקים.
שוב ד"ר שכטר חזרה לחדר ושאלה מה קורה, התעקשה לבדוק בדיקת פתיחה כי הספקטרום הוא רק משוער ולא ודאי. מאוד התלבטתי כי הרי אין דרך חזרה מזה.
אם הפתיחה פחות מ 4 לא אוכל להיכנס לחדר לידה הטבעי וסכנת הזיהום כבר גדולה כי הכניסו יד ואז כבר לא שואלים אותי ונותנים פיטוצין. ואני לא ישו, החלטתי מהתחלה שאם כבר פיטוצין אז גם אפידורל, ולפני, כי אני לא אעמוד בכאבים האלה.

אחרי לחץ מסיבי מכל הסובבים ואפילו הדולה שאמרה לי שדי, לוותר, רצינו לידה טבעית אבל כנראה שזה לא יקרה ולא בשליטתי, הסכמתי לבדיקת פתיחה, אחרי מו"מ שלפחות אם אני לא בלידה פעילה, מכיוון שכל חדרי הלידה מפוצצים, אז שלפחות שיתנו לי להגשים את החלום ולהיכנס לחדר לידה הטבעי ולג'קוזי בינתיים עד שיתפנה חדר. שכטר לא ממש הסכימה לג'קוזי, גם בגלל ירידת המים זה יותר מסוכן, אבל מכיוון שלא היו חדרים פנויים והיה חשוב לה לפנות אותי מההיי ריסק הכי מהר שאפשר לחדר לידה, היא סוג של אמרה בסדר. אבל בלי ג'קוזי.
בדיקת פתיחה ושכטר אומרת "אני מצטערת להיות המבאסת הלאומית, אבל פתיחה של אחת וחצי".
אני באותו רגע בטוחה שהיא עובדת עלי ולא מבינה איך זה יכול להיות, אני בצירים מטורפים של כל 3 דקות!!!! אז איך זה מרגיש בפתיחה 10???
איבדתי כבר את הביטחון שאוכל לעמוד בכאבים, הייתי ברמת מותשות שבדיעבד הבנתי שמאוד מאוד הדאיגה את בעלי ועם כל הלחץ של הבית חולים הזה, כשכבר הבנתי שאין לי יותר מידי ברירות כי כבר יש סכנה שהמקום הזדהם מהבדיקה – אמרתי טוב בסדר, פיטוצין, אבל רק אחרי אפידורל.
ד"ר שכטר נראתה מאוד מרוצה מעצמה והתחלתי ללכת לכיוון חדרי הלידה, תוך כדי עצירה על קירות בצירים, עם שאגות נמוכות וגלים שעוברים לי בגוף וחוסר אונים גדול, סוג של כאב שאי אפשר להתכונן אליו בכלל. כל התנועתיות והנשימות עזרו בשלב הלטנטי, ביומיים הראשונים באישפוז, מתשע בערב הצירים התגברו והפחידו אותי מאוד.

הדולה הלכה, אמרה לקרוא לה אחרי שאקבל אפידורל ושנגיד באיזו פתיחה נמצאת.
גלית שהיינו אצלה בפגישה עם מיילדת לפני הלידה הייתה אחראית משמרת בחדרי לידה ומאוד שמחתי לראות אותה, ביקשתי שתהיה המיילדת שלי, היא אמרה שתיכנס אלי, אבל שלא תוכל להיות רק איתי כי היא אחראית על כל החדרים היום. אבל הרגיעה אותי ואמרה לי שענת מקסימה והכול יהיה בסדר.
לאחר שכנוע שלי הסכימה שאכנס לחדר לידה הטבעי עד שחדר 3 יתפנה. נכנסנו. החלום תנפץ. המיטה שבורה, החדר לא הרגיש לי בטוח ונוח ללדת בו וגם לג'קוזי לא הסכימו שאכנס. זוכרת שחשבתי שאולי פשוט הלידה תקרה מעצמה בחדר הזה וככה לא אצטרך לקבל זירוז, אבל זה ממש לא היה המצב, גם לא הייתה לי מגבת להיכנס לג'קוזי, שקלתי את זה אבל ויתרתי בסוף.

יצאתי וביקשתי להיכנס לחדר עם מקלחת, נתנו לי את החדר בקבלה ושם העברתי איזה חצי שעה במים את הצירים, לא ממש עזר ברמה שציפיתי שיעזור ואז כבר הייתי קצת יותר שלמה עם ללדת התערבותית, כשהבנתי שהכאבים בלתי נסבלים. הייתי חייבת לקבל שקיות נוזלים לפני האפידורל ועוד אנטיביוטיקה וזה היה סיוט, עד שהאחות באה והצירים היו קשים. זוכרת שירד מבול מטורף ונשענתי על החלון בכניעה שכזו כשהבן זוג מעסה לי את הגב וזה מרגיש כמו טובעת שנתלת על חתיכת מקל קטנה בתוך סערה גדולה בלב ים. ברקע צרחות אימים של יולדות אחרות ואני מרחמת עליהן בליבי ועוד מחייכת בין הצירים ומאחלת להן שלא יכאב להן. כאילו מפרידה את עצמי מהסיטואציה הפסיכית שנמצאת בה.
זוכרת שביקשתי מהבן זוג ללכת לקרוא להן יותר מהר, והוא היה חסר אונים ענה לי שהן יודעות ואמורות לבוא, היה לחץ מטורף באותו לילה במיון, היו 11 ניתוחי קיסרי וחלק חירום ומעט מידי כוח אדם. זה ממש לא עניין אותי והתעקשתי שיטפלו בי. ועכשיו.
עד שנתנו לי אינפוזיה יצאה לי הנשמה וגם אז עד שהעבירו אותי לחדר 3 שהתפנה לקח נצח.

בערך בשעה 5 בבוקר נכנסתי לחדר לידה.
רופא מגעיל שלא זוכרת את שמו דיבר אלי בהתנשאות, לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, ניסה להקטין את ההתקדמות של הלידה שלי כדי כביכול לשכנע אותי לקחת פיטוצין. לא הבנתי מה הוא רוצה, כבר הסכמתי, כבר סיכמתי את זה עם ד"ר שכטר. אתה לא תגיד לי שלא התקדמתי במשך יומיים, חתיכת חוצפן. רק אני מרגישה את הצירים ויודעת שהלידה הפעילה שלי בשיאה. פשוט הגיעה אחרי יותר מ 48 שעות מירידת מים וזה מה ששיבש את כל העניין עם הפרוצדורות של הבית חולים והמותשות הפיזית שנמצאת בה. לא יודעת איך היה לי כוח להתווכח איתו בשלב הזה, היהירות שלו עצבנה אותי. למזלי מהר מאוד הוא עף משם והגיעה רופאה אחרת, הרבה יותר נחמדה.
המרדים הגיע, נתן לי אפידורל. מאוד פחדתי מזה ובסופו של דבר היה כאב קטן וקצר ונסבל.
הפחד היה שזה הרדים רק את רגל שמאל, את ימין הרגשתי ונבהלתי מזה מאוד. גלית הסבירה שלרוב הנשים זה מה שקורה, זה תקין, כל עוד הרחם והבטן רדומה, לא ארגיש את הצירים. הכול באמת נרדם, חוץ מהשקע בין המפשעה הימנית שקצת הרגיש כמו לחץ על השלפוחית. פחדתי שהיא תתפוצץ. הצטערתי שלא התעקשתי להשתין לפני הזריקה של המרדים, ענת המיילדת שכנעה אותי שאעשה אחרי זה כי המרדים צריך ללכת ואחרי זה כבר לא הצלחתי לעשות. הביאה לי סיר. ממש לא היה מצב שאצליח. ביקשתי שיחברו אותי לקטטר כי קראתי על מישהי שהשלפוחית התפוצצה לה וכך היה. לא הרגשתי כלום וזה באמת רוקן אותי והרגיע אותי. אחרי זה פיטוצין וכל זה כבר בשעה 6 בבוקר שאני בפתיחה של 3, שהגעתי אליה לבד. ואז בשעה 9 בדקו שוב והייתי בפתיחה 8, שעה עשר וחצי פתיחה מלאה.

הדולה חזרה, אני רגועה, לא מרגישה כלום. שמענו את הדיסק שהכנתי ללידה ושרנו והיו רגעים נחמדים בחדר. המיילדת התחלפה לויולטה המקסימה והאווירה הייתה רגועה.
שלב הלחיצות היה לסירוגין, לחצתי בכל הכוח, תחילה כפי שסיכמתי עם הדולה, כמו לנפח בלון ורק בסוף כשכבר היה את איום הואקום מעל ראשי בפה סגור כמו לקקי.
היה מאוד מתסכל מכיוון שלא הרגשתי כלום, הם אמרו לי מתי ללחוץ כשיש ציר וזוכרת שגיסתי את כל הכוחות שעוד נותרו לי ולחצתי. עשינו הפוגות מידי פעם ולמרות שהמיילדת עודדה אותי שאני מתקדמת יפה ולא צריך יהיה לחתוך כי הראש עובר, היא פשוט לא יצאה.
ידעתי שיש לי זמן עד 13:25, אז עוברות 3 שעות שהיא בתעלת הלידה למטה והם ימליצו על ואקום.

ניסינו שוב ושוב וגם כאן, היא שברה את כל הפרוטוקולים של בית החולים ולא יצאה. התעקשתי שלא מסכימה ואקום ונתנו לי עוד חצי שעה. בסופו של דבר בשתיים ורבע נכנסו שתי רופאות והתעקשו לעשות ואקום. זוכרת שאמרתי לרופאה שבשום אופן אני לא מסכימה שהיא תחתוך אותי. היא אמרה שהיא תשתדל. אמרתי לה שפשוט לא. זה הפחיד אותי נורא.
בסוף, בדיוק כשהשיר XXX התנגן ברקע, השיר שבחרתי להשמיע לה כל יום כשהייתי בהריון בשליש האחרון, בואקום של כדקה וחצי, יצאה התינוקת לעולם ואני פרצתי בבכי גדול.
חתכו את חבל הטבור די מהר לדעתי, היא הייתה עלי כמה דקות מאוד מרגשות ומבלבלות ואז לקחו אותה לרופאת ילדים מקסימה בחדר שהדולה סיפרה שהתייחסה אליה מעולה. ציון אפגר 9 ו 10.
נקרעתי דרגה 2, לקח להם לתפור אותי שעה וחצי בהפסקות של 3 פעמים כי הרופאה נקרעה לניתוחי חירום בחדרים אחרים. לא הספקתי לראות את השלייה, שיצאה כחצי שעה אחרי בערך וגם פה מאוד חששתי שימשכו אותה ושלא תצא שלמה. בסוף יצאה שלמה. המיילדת לא הסכימה לשים חתיכה ממנה באלכוהול שהבאתי כדי לרקוח טיפות הומופטיות כי אמרה שהרופאה צריכה לאשר שיצאה שלמה.
מכל הבלגאן כבר שכחתי לשאול ולבקש את זה כשהרופאה סיימה אחרי שעה וחצי לתפור אותי.

בינתיים היא עשתה בונדינג עם אבא שלה והצטערתי שהם יושבים בספה מאחורי ולא יכולה לראות את זה בזמן שמחכה לתפירה ותופרים אותי. כאבו לי הרגלים והתעצבנתי שהרופאה באה וחזרה 3 פעמים.
גם אחר כך השאירו אותי בלי הסבר ובחוסר אונים מוחלט בחדר התאוששות, רק הגיעה אחות שצבתה לי את הציצי ויצאו כמה טיפות והיא הצמידה את התינוקת אליהן.
לא הבנתי בכלל מה לעשות ואיך להחזיק אותה, כאב לי הגוף והרגלים משותקות. הייתי צמאה ושכחו אותנו שם בלי עזרה והסבר. כשבאו רציתי שינתקו אותי מכל החוטים שהכאיבו לי בידיים ובגב, של האפידורל, אינפוזיה לאנטיביוטיקה, לפיטוצין, הגירוד בווריד. בסוף התינוקת והבן זוג הלכו יחד לתינוקיה ולקח זמן עד שבאו לנתק אותי. זוכרת שצעקתי לעוברים ושבים ליד החדר שיקראו לאיזה אחות. כשכבר הגיעה מישהי צעקתי עליה שאני תקועה פה כבר שעה, אני צמאה, לא יכולה ללכת לשירותים ורוצה שיעבירו אותי למחלקה. אמרה לי שאין סניטרים פנויים ויש חוסר בכוח אדם ושאני צריכה להבין. אמרתי לה שאני מבינה אבל היא לא מבינה אותי ואני גמורה פה ורוצה שיתייחסו אלי. אמרתי לה שתביא כסא גלגלים ואסע לשם בעצמי למחלקה, לא יכול להיות שאתייבש פה. היא הביאה לי מים ואחרי כמה דקות הגיע סניטר שהעביר אותי ליולדות בביות מלא.

שם התחיל סרט אחר של יומיים, של חוסר אונים ובכי וכאבים, ודימום גדול. ופרוצדורות מעצבנות בשחרור ובכי שאולי לא ישחררו אותי כי לא הצלחתי לתת שתן. בסוף רק מהלחץ הצלחתי.
ואחרי 48 שעות חזרנו הביתה ורק בכיתי כל הנסיעה.

ואז החל החודש הקשה של חיי, עם הרבה מאוד בכי, חרדות ,רגשות אשמה, תסכול, חוסר אונים והרגשה שהכול מתפרק.
אני עדיין בתוך זה, למרות שיש פה ושם הפוגות וימים ושעות קצת יותר טובים.
מקווה שאוכל בקרוב להרגיש אני אחרי המשבר הזה, שאולי נקרא דיכאון אחרי לידה, אולי דכדוך ולהתחיל ליהנות מהאמהות שכרגע מאוד מאוד קשה ושונה משדמיינתי.

וואו.

קשה, קשה, קשה. לבי איתך. לאט לאט, לאט לאט ישתפר... עוד תהיה הנאה גדולה...
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" כתוב למעלה.

הוספתי תיוגים למעלה, אני מקווה שזה בסדר.

ריגשת אותי מאוד.
גם בסיפור הלידה החי וגם בתובנות שלך מהימים האחרונים.
את נפלאה @}

אחרי קריאת סיפור הלידה, אני המומה מהאסרטיביות שגילית למשך כל כך הרבה ימים מול המערכת הדפוקה עם הפרוטוקולים הדפוקים שלה. איך בכלל אפשר להתקדם בלידה עם כל ההלחצות האלה. בלתי נסבל. ממש מרגיז. לא תנאים ללדת. את ממש גיבורה. איזה בטחון, ועוד בלידה ראשונה.

הוספתי תיוגים למעלה, אני מקווה שזה בסדר.
סבבה, תודה רבה, אין לי מושג איך עושים את זה, טוב שעשית.

עוד תהיה הנאה גדולה...
מחכה לה בכיליון עיניים.

_ריגשת אותי מאוד.
גם בסיפור הלידה החי וגם בתובנות שלך מהימים האחרונים.
את נפלאה_
תודה, כייף לשמוע (-:

אני המומה מהאסרטיביות שגילית למשך כל כך הרבה ימים מול המערכת הדפוקה עם הפרוטוקולים הדפוקים שלה

איזה בטחון, ועוד בלידה ראשונה.

כן, בתור אדם אסרטיבי אין ספק שנשארתי כזו גם בתוך תהליך הלידה, הפחד שלי היה שאהיה בוטה ועקשנית מידי.
במבט לאחור אני שלמה עם המקומות שהתעקשתי עליהם וגם עם המקומות ששיחררתי וזרמתי.
בגלל שעשיתי הכנה די טובה ללידה (בקורס פרטי עם הדולה) וקראתי הרבה סיפורי לידה (טובים ומזעזעים) בבתי חולים, הייתי מוכנה נפשית לכך שיתכן שהלידה תקרה בצורה הפוכה משמתכננת ולכן אני די שלמה עם תהליך הלידה וכך שהיתה בסוף התערבותית ולא טבעית.
השוק הפיזי והגופני של האחרי, עם כל הכאבים הגופניים, החרדות וההצפה הרגשית - לאלו לא הייתי מוכנה בכלל ושם יש לי עדיין קושי גדול בלקבל, להכיל ולהתקדם קדימה.
כמובן שגם לא הייתי מוכנה בכלל לאיך לטפל בתינוקת וביחוד בכוזו שהיא רגישה ובוכה לא מעט.

היום קמתי במצב רוח קצת יותר טוב (לעת עתה..טפו טפו),
היא ישנה מעשר עד 3 וחצי ואני ישנתי לראשונה שיא של 4 שעות רצוף!!! ועוד שעתיים וחצי מ4 וחצי עד שבע, ועוד שעה וחצי מ8 וחצי עד עשר.
שזה שיא לכל הזמנים בחודש וחצי האחרונים.
וגם סבא וסבתא שלה לקחו אותה עכשיו לטיול בעגלה של שעתיים וחצי וזו פעם ראשונה שנשארתי בבית בלעדיה.
היה מוזר... הספקתי לאכול צהרים פעם ראשונה באמת בנחת, לשאוב, לקרוא, לדבר קצת עם הבן זוג ולהכנס לכאן.
עכשיו הבונבונה חוזרת... מקוה שיהיה המשך יום וחיים רגוע.
אמן

אמן!

שליחה על ידי עדי_א* » 24 מרץ 2012, 21:28

אני חייבת להגיד שממש חיכיתי לשמוע את סיפור הלידה שלך.
נשמע לא פשוט - ויחד עם זאת, נשמע שידעת לקבל את מה שקורה מצד אחד ומצד שני להתעקש על מה שחשוב לך.
ובאופן כללי - את כותבת יפה.

תודה עדי א - באמת היתה לידה לא פשוטה ומאוד ארוכה.
אבל כאמור, הקשיים של עכשיו, שהיא לא יודעת להירדם בכלל ובוכה מלא, כי לא מצליחה להירדם ואולי גם מגזים - הרבה יותר קשים לי.
קשה לראות איך זה יסתדר ומתי והאם יהיה לזה סוף לבכי הזה.
עכשיו אנחנו בניסיונות להרדים אותה כבר3 שעות, היא כבר נרדמה לרבע שעה במיטה ועכשיו שוב בוכה. ולא נרגעת גם על הידים.
קשה. קשה. יהיה טוב, מתישהוא.

אמא יקרה - מזל טוב (קודם כל).
רק רציתי לחזק את ידייך. אין לי יותר המלצות מעבר לכל מה שכתבו לך.
אני רוצה להמליץ לך, בעקבות הלידה הטראומתית, לעשות ריפוי עוברי לפעוטה. זה יכול להרגיע אותה.
אם את רוצה אעשה לה. (אני רק צריכה את אישורך).
אני עושה את זה מרחוק (אפילו לא חייב בטלפון) בשיטת תטא הילינג.
התיסכול שלך, כלכך ברור ומובן, ואני חושבת שזה יכול לעזור לה (ולך בהתאמה) מאוד.
אם את רוצה סמסמי לי את השם שלה לטלפון 052-3601543 (מתנה ממני אלייך, לכבוד פסח - יציאה מעבדות לחירות

)

שליחה על ידי נועה* » 25 מרץ 2012, 12:15

וואו אני כל כך מזדהה איתך..עם הכאוס הזה של ההתחלה.. גם לבכורתי קוראים כך

והייתה לנו לידה ארוכה, קשה ומתישה עם איום הואקום והחתך הגדול והכל..
גם לי הייתה התחלה מאוד קשה ומבולבלת כולל קשיי יניקה שלה עם צרחות והכל.. וצרות נוספות שלי...
לנו מאוד עזר אייפק לשירה- 2 טיפולים של 5 דקות עשו פלאים לעניין היניקה.
לגזים (או יותר נכון לצרחות האינסופיות...) השתמשנו בתרופת הגליקול (הומאופתי שניתן לקנות בסופר פארם) בעלי עד היום אומר שזה הרגיע אותה כי זה מתוק ובעיקר הרגיע אותי כי היא נרגעה..
אבל השורה הסופית שזה נתן לי ולה קצת אוויר לנשימה, ועשה ברגע מה שלא עשו שלוש שעות של אינספור ניסיונות להרגיע בכל דרך אפשרית... ולכן שחררתי את עניין המתוק...
חייבת סיפור אחד לסיום..
יום אחד היינו אצל ההורים שלי והיא התחילה עם הבכי הנוראי.. קצת ציצי,מנשא,ידיים,כדור והצרחות לא נרגעות..אמא שלי הזדרזה להביא לי את הגליקול
ומרוב מהירות נפל לה הבקבוק ונשבר. אני בשיא הלחץ צורחת על בעלי שיסע ע כ ש י ו!! לקנות ואנחנו גרים במרחק של רבע שעה לכל כיוון מהבית מרקחת הקרוב.. בעלי ניסע להתנגד אבל הלחץ המסיבי שהפעלנו עליו גרם לו להישבר והוא נסע לקנות ובנתיים צרחות צרחות צרחות.. כמובן שעד שהוא הגיע היא נרגעה ונרדמה מותשת מצרחות...
מבטיחה לך שהתקופה הזו תעבור, הערפל יתבהר ובעוד חצי שנה תרגישי מומחית לייעץ לאמהות טריות

אגב תנסי לקפץ איתה על הכדור פיזיו' זה לפעמים עוזר...
אמשיך לעקוב מרחוק אחרי העדכונים

שליחה על ידי נועה* » 25 מרץ 2012, 12:39

התבלבלתי זה לא היה אייפק זה קרניוסקרל..

היום שוב הכל שחור, הבכי לא מפסיק, שלי, שלה.
אמא שלי היתה כאן בבוקר ל3 שעות ובדיוק כשהיתה צריכה ללכת לעבודה זה התפרץ ממני בלי שליטה.
כל החיים הייתי רחוקה ממנה ולא נתתי לה לראות אותי אף פעם חלשה, תמיד אני זו שתומכת מרימה את כולם.
ופתאום אני בהתרסקות מטורפת. הכל קשה. מחשבות מאוד קשות, דכאוניות ומפחידות.
היא היתה מקסימה וניסתה לעודד אותי ובסוף אמרה לי שהיא תיכף מתחילה לבכות ובאה לחבק אותי ושתינו קצת בכינו זו בזרועות השניה, לדעתי דבר שלעולם לא קרה.
כאב לי עליה, אבל אני לא יכולה כרגע לדאוג לזה, אני שבורה לגמרי.
שומעת אדל וממררת פה בבכי כאילו סוף העולם הגיע.
אולי הוא באמת הגיע, רגשית בחיים לא היית בשפל כזה, כל כך מתמשך, דוקר וצורב, ללא אור בקצה המנהרה.
היו משברים בחיים: אהבה נכזבת שריסקה אותי לשנה וחצי פלוס, עוד אהבות נכזבות, חוסר בטחון טוטאלי בשני מקומות עבודה שהיו מאוד מהותיים וחשובים לצמיחה האישית שלי.
אבל איכשהוא תמיד עברתי את זה, היו רגעי הפוגה מהדחקה להדחקה. פה אין. הכל קורה כאן ועכשיו ואני בתוך זה, עמוק.
אפילו הגיע לכאן טכנאי של הוט לסדר את הממיר ואני מאכילה אותה ובוכה בשקט, הוא כמובן לא שם לב, בכלל בקושי הסתכל עלי, מהרגע שנכנס וראה אותי עם תינוקת בידים.
מרגישה כל כך לבד, אפילו מחשבות אובדניות עוברות לי בראש, אולי לא באמת, אבל זה רץ בראש, מי ידאג לה, א' ואמא שלי.
מתי אפשר יהיה כבר להרים ידים ולהגיד, אני לא יכולה יותר, תדאגו לי, תטפלו בי.
אני צריכה חיבוק, גדול ומתמשך, שמישהו יקח ממני את כל כאבי הגוף והלב האלו. אני לא עומדת בזה יותר. או שכן. לא יודעת.
אישי חזר מהעבודה מוקדם, יש לי הרגשה שאמא שלי התקשרה אליו מודאגת שיחזור לראות מה איתנו.
הוא הצליח להרדים אותה וגם עכשיו איתה קצת. שוב היא בוכה. מה יהיה.. קנינו גרפווטר, נתחיל לתת ונקווה לטוב.

אפרופו אדל, איזה עולם עקום, היא בשיא הצלחתה המוזיקלית, על גג העולם כיביכול, מחליטה לפרוש מהכול כי רוצה לבנות זוגיות להתחתן וללדת.
ואני, עם תינוקת יפה ורצויה, ממררת בבכי על הכול, מרגישה בתחתית והייתי מתה לקרירה כמו שלה.
לא שזה באמת בר השוואה, סתם עלה לי לראש.

ואחרי התקף הבכי כשבן זוגי, נקרא לו קוק, חזר הביתה מוקדם, קצת נרגעתי, אכלתי, חיממתי לי בקבוק חם ליד הכואבת, בדקתי את האצבע הכחולה ברגל שנדפקה לי בספה אתמול כשהיא היתה עלי במנשא וניסיתי לזוז כדי להרגיע אותה וחטפתי מכה מטורפת ויש לי שם שטף דם נוראי שבקושי יכלתי ללכת וכאב לי כל הלילה מזה.
ואז שוב, התקף בכי ודאון נוסף, קוק בא וחיבק אותי והיה רגוע ואמר לי שהוא אוהב אותי מאוד ושאעבור את התקופה הזו ומה שאני רוצה שנעשה נעשה, כמה שיעלה יעלה.

מאוד הערכתי את זה ואמרתי לו. מצד שני אני באמת לא מצליחה להתארגן על עצמי כמו שצריך לעזרה.
מאוכזבת קצת מהדולה שלנו שהיתה אמורה לעזור לי למצוא דולה פוסט פארטום שתבוא לעזור לי כמה פעמים בשבוע עד שאתייצב קצת, לפםחות עם הבטחון בטיפול בקטנה.
היא בעצמה בהריון וצולעת לכן לא יכולה לבוא.
אולי כן כדאי ללכת להיפגש עם פסיכיאטרית שתאבחן אם זה דכאון לאחר לידה, די ברור לי שכן, השאלה אם אני רוצה לקחת כדורים שאולי ידפקו יותר א תהמצב וגם לא בטוחה שיעזרו ויצרו תלות. לא יודעת. איזה פלונטר.
איפה החיים שלי דמט? אני באמת לא מאוזנת נפשית.
חודש הבא בת 35, מקוה שעד אז אהיה במקום רגשי הרבה יותר טוב עם עצמי. ושהקטנה תבכה הרבה פחות. ותעכל יותר טוב את החלב ותישן יותר טוב. זה נראה כמו חלום רחק ובלתי אפשרי. חייבת להאמין שיהיה טוב.
קוק רוקד עם הקטנה עליו ולרגע וחצי אני נקרעת מצחוק איזה חמודים הם ביחד.
לא מואזנת נפשית - כבר אמרתי?

אם את רוצה סמסמי לי את השם שלה לטלפון 052-3601543 (מתנה ממני אלייך, לכבוד פסח - יציאה מעבדות לחירות )
וואו, תודה (-: בשמחה, זה יכול להיות מעולה, הרגע סימסתי לך, המון תודה, כולי תקוה שזה יעזור. באמת היתה לה לידה טראומטית עם הואקום הזה.

שתי משימות:
למצוא פסיכולוגית/פסיכיאטרית
למצוא דולה פוסט פארטום שתבוא להיות איתי בחודש הקרוב.
מקוה שזה יעזור לי.

מבטיחה לך שהתקופה הזו תעבור, הערפל יתבהר ובעוד חצי שנה תרגישי מומחית לייעץ לאמהות טריות
מאוד מקוה שאת צודקת נועה. הלוואי.
אגב, איפה עושים טיפול קרינסיול? יש מישהו מומלץ באזור תל אביב?

שולחת חיבוק (לא יודעת איך מציירים את זה)
אין לי מילים, נשמע קשה כל-כך
מדהים איך תינוקת אחת (מתוקה) הופכת את העולם על פניו

אני גרה באזורך, אולי נוכל להיפגש. אני אימא קצת יותר ותיקה ממך, והבן שלי גם היה מהבוכים הרבה בהתחלה)
תוכלי לכתוב לי למייל שכתוב בראש דף הבית שלי? (אני יודעת שאת בטח מותשת, ואין לך כוח לפרוצדורה הזו, אבל חשוב לי להישאר כאן אנונימית).

(חיבוק: ( ( ) ) בלי רווחים)

http://www.nefeshm.co.il/
ליאת הלר הררי, פסיכולוגית ופסיכיאטרית, מתמחה במה שעובר על נפש האם. יש לה קליניקה בגבעתיים. נשמע שחשוב ביותר שתפני לעזרה בהקדם.

לגבי קרניוסקראל, ברונו ומיכאל מתל אביב מומלצים. אם תרצי, אברר לך את המספר שלהם.

אמא יקרה

מתי אפשר יהיה כבר להרים ידים ולהגיד, אני לא יכולה יותר, תדאגו לי, תטפלו בי. עכשיו!
מותר לך, תגידי עכשיו, לבן הזוג, לאמא שלך, לחברה קרובה או סתם מישהי שאת סומכת עליה שיטפלו בך, שיעשו בשבילך את הטלפונים הנחוצים לפסיכולוגית, לקרניוסקראל, לאנשים נוספים שיבואו להיות איתך.
אל תהיי לבד! הבדידות בשלב זה מעצימה הכל.
גם אני שמעתי דברים טובים על ליאת הולר הררי. זה גם די קרוב בשבילך לא?

קראתי שוב את התגובות בדף, היו כמה שפיספסתי מרוב ערפול.
קודם כל המון תודה, אתן באמת מאוד תומכות ומעודדות אותי ומזדהה עם כל מה שאתן כותבות ומתחזקת מזה.

אני זוכרת שהייתי בטוחה שהעולם לעולם לא יראה לי אותו דבר, הצבעים נראו לי שונים, הצלילים, הריחות, הבית שלי נדמה כמקום אחר מזה שהכרתי. היה לי קשה לאכול ולישון מהפחד שהיא תיכף תתעורר ואצטרך להניק אותה או להרגיע ואני בכלל לא יודעת איך, כאב לי בטירוף להניק, רציתי לברוח,
זו בדיוק ההרגשה רוב הזמן. היום יחסית היה לי יום טוב, חמותי היתה כאן כמה שעות בבוקר ולמרות שגם עלתה לי על העצבים עם הערות שלה, היא לפחות נתנה לי הפוגה של כמה דקות לאכול וללכת לשירותים בשקט. אחר כך הלכנו לקורס עיסוי תינוקות והכרתי שתי אמהות, עם אחת החלפתי טלפונים ובכלל, עוד תינוקות בכו ולא הרגשתי היחידה שלא מצליחה להרגיע את הבת שלה. זה נתן קצת מדד של נורמטיביות, לא נעים להגיד אבל זו האמת.

המון פעמים הצרחות הבלתי פוסקות של התינוקת שלי שהיו לפעמים מכאבי גזים/ רעב/ עייפות/ כאב כלשהו ועוד מליון סיבות שלא אדע לעולם הכניסו אותי להרגשה שזה מה שיש וזהו. תינוקת שצורחת בלי סוף ואני לא יודעת מה לעשות, ולפעמים עזר לי להבין שזה זמני, זה לא המצב הסופי והמוחלט. ורק אחרי ההבנה הזו יכולתי להתפנות להבין מה גורם לה לבכות ולהיות שם בשבילה.
אני ותמרוש, תודה על הדברים הללו, שתיכן צודקות, מאוד מזדהה עם מה שכתבת אני, שקודם עלי להרגע כדי להצליח להתחיל לנסות להבין איך לעזור לה ולהרגיע את הבכי. וגם תמרוש את צודקת, קבעתי עוד תור לרופאה להתיעצות, מי יודע, אולי היא אלרגית לחלב (ללקטוז), אולי זה כן זים לאורך כל היום (קנינו ווטרגרפ והיא קצת יותר רגועה מאתמול, אולי זה גם עוזר).

אוף כמה שזה מבלבל, ואני כל כך זוכרת כמה זה קשה להניע את עצמך לפעולה כשאת בכלל לא בטוחה אם יש משהו לא בסדר ואת חייבת עזרה עכשיו, או שאת פשוט חווה משהו רגיל שיעבור מעצמו... היום אני מבינה שזה בכלל לא משנה - עצם זה שאת חווה קושי ובלבול הם סימן שאת חייבת לדבר עם מישהו מקצועי שיעזור לך להתאפס
מסכימה עם זה, אני צריכה עזרה, אפילו שהיום הרגשתי טוב, יודעת שזו רכבת הרים מפחידה שלא שולטת בירידות מצברוח המטורפות הללו כמו אתמול שלא הפסקתי לבכות. היום הייתי בסדר למרות כל הקשיים האובייקטיבים. גם עכשיו קשה לה להרדם, אבל אני ובעלי קצתפחות בלחץ ומדד הבכי קצת פוחת והיא נרדמת ומתעוררת לפרקים, בתקוה שאוטוטו אולי אפילו הרגע נרדמת לכמה שעות טובות ואוכל לישון.

לגבי קרניוסקראל, ברונו ומיכאל מתל אביב מומלצים. אם תרצי, אברר לך את המספר שלהם.
אשמח מאוד, או אם יש להם אתר אינטרנט גם טוב.

הדס צומחת - המון תודה על התטא הילינג שעשית לה אתמול, נראה לי שזה עזר כי אתמול זו פעם ראשונה שנרדמה כמעט ישר בערב אחרי מקלחת, בשמונה ורבע (עם פעם אחת שהתעוררה בבכי בתשע וחצי ותוך שתי דקות נרדמה עלי שוב ולא התעוררה כששמתי אותה בעריסה, וישנה עד 3 וחצי, שזה המון בשבילה) וגם היום היתה יחסית רגועה יותר.
מחמם לי את הלב שעשית את זה בשבילי ובכלל לגלות שיש אנשים אמיתיים ונשים מדהימות מעבר למרחב הוירטואלי.

עולם חדש מופלא - אשמח מאוד להיפגש, אכתוב לך מייל (-:

שיהיה לילה שקט רגוע, עם שינה מעולה.

אמא בהווה יקרה, אני שמחה שזה עזר.

אם תצטרכי, תמיד את מוזמנת לסמס לי או להתקשר.
ובצהוב - "אין מה לדאוג: דאגה לא תחסר"
שולחת לך ולה אהבה ללא תנאי, נשיקות וחיבוקים. (אין מה לדאוג: אהבה לא תחסר)

ביררתי לך (אצל ניקה - מכרה שלי) על דולות פוסט פארטום נהדרות:
ממליצה על רויטל גפני או קרן מור שתיהן מהממות. מומלץ לציין שניקה המליצה הן ינותנות את הלב+.
http://menika.co.il/6657/%D7%A8%D7%95%D ... %A8-%D7%9C
וגם
http://menika.co.il/6620/%D7%A7%D7%A8%D ... %93%D7%94/

רוצה לשתף אותך, שאצלנו הצרחות הבלתי פוסקות היו פשוט ריפלוקס. אני יכולה להפנות אותך לדף בנושא, תינוק שבוכה כל היום , אבל אני הראשונה להודות שזה דף די ארוך ומייגע. בסוף מה שעזר לנו היה תרופה נגד צרבת, אבל אני יכולה להגיד לך בחוכמה שלאחר מעשה, שכנראה גם לבכור שלי היה ריפלוקס, ואצלו הורדה מוחלטת של מוצרי חלב עזרה. בזמנו חשבתי שזה בגלל שהורדנו את תוספת התמ"ל, אבל השני לא קיבל תמ"ל, וצרח הרבה יותר. אז יכול להיות שזה היה ההורדה של מוצרי החלב. מצד שני אולי לא.
אני רק רוצה להגיד, שבזמנו גם היו שטענו שאנחנו עושים משהו לא בסדר, אבל זה היה ילד שני שלנו והיינו רגועים, וידענו מה עושים, אבל הוא פשוט בכה.
ולגבי הסחרחרה ההורמונלית והרגשית, זה נראה כאילו זה בחיים לא יעבור, אבל זה עובר מהר. לי היה נראה ש"איך דפקתי לעצמי את החיים לכל החיים!" ואמרו לי שזה זמני, אבל רק אחרי שזה עבר הבנתי כמה זה זמני.... כמו טירונות... לא סתם הדף שלך נוגע לכל כך הרבה נשים, כי הרבה מאיתנו חוו את זה עם הולדת הילד הראשון.
אני מאחלת לך לילה שקט ושינה טובה!

אמא יקרה.
בסוף התינוקת והבן זוג הלכו יחד לתינוקיה ולקח זמן עד שבאו לנתק אותי.
לא הבנתי בכלל מה לעשות ואיך להחזיק אותה, כאב לי הגוף והרגלים משותקות. הייתי צמאה ושכחו אותנו
מקריאת סיפור הלידה שלך נשמע הרבה תסכול. זה סיפור הלידה שלך כאמא, ואני מרגישה כאן בין השורות:

למרות ידע ומוכנות נולדת כאמא בלידה כאוטית שעליה לא את שלטת
לבן זוגך התאפשר בונדינג שאת רצית ו"הופקע" ממך
כתוצאה מטיפול חלקי ולא קשוב נוטרלת

אני מבינה קטנה מאוד בנפש [אבל ראיתי חברה טובה בדיכאון לאחר לידה וטיפול גם פסיכיאטרי לת' קצרה מאוד עזר], לדעתי ולחווייתי הרגשות אחרי הלידה מוזנים ממהלך הלידה [שלך. אמא נולדת עם ילדיה לכל ילד מחדש. כך אמא שלי אומרת] אולי חלק בך משחזר את הכעס שהציף אותך, ומשחרר אותו טיפין טיפין בבכי. בחרדה שמא תטפלי בה/בך באופן לקוי. שהכאוס לא ייפסק. שבן הזוג אינו רואה את פגיעותך, את ה"מחיר" שאת משלמת. אולי את חווה זאת שוב ושוב. וזה בסדר, כך זה משתחרר.
אני רוצה לעודד אותך. כשאני שקעתי כך לפני זמן לא רב הזכרתי לעצמי מעין "מנטרה" שחזרתי עליה בלב ברגעי שבר
היא בחרה לבוא דרכי לעולם. כנראה שאני הטוב ביותר בשבילה ברגע זה.יש לי תמיד טוב לתת לה או כל ניסוח דומה

אמא יקרה. המצב קבוע התלות, הקשיים היומיומיים. את תרגישי אליו שונה מיום ליום. אני בטוחה. כמו שהיא גדלה ונפתחת להכיל את העולם כך גם את, בתור אמא שלה.
אני ילדתי לפני 5 חודשים בערך. סיפור דומה איכשהו [ניצלתי מקיסרי-חירום ברגע האחרון כי הפיטוצין הפסיק לקטנה את הדופק], היריון 3 לידה ראשונה
אני זוכרת את חוסר האונים של איך להחזיק, שלא נדבר על להרגיע...כל יום הוא עולם בפני עצמו
חמישה דברים לי אלייך
שינה, תזונה מחזקת, עזרה נפשית, עזרה בבית.....חיבוק

קישור לאתר של ברונו ומספר נייד
http://osteopathicenter.co.il/
050-3056396

טפלי בעצמך יקירה.

אמא בהווה יקרה,
את מקסימה. צודקות אלה שאומרות שאת נולדת מחדש. ואת מרגישה חסרת אונים ואובדת בדיוק כמו התינוקת שאת אחראית עליה.

_היום בדיוק 6 שבועות מהלידה, הפוסט מסתיים רשמית אבל נראה לי שיקח לי עוד זמן לא מבוטל לחזור לאיפוס, לבנות את מי שאהיה כאמא, כאדם.
וזה לא קל._
אגלה לך דבר? האיפוס מחדש הזה לוקח שנה

או שנתיים.
או שלוש.
או כל החיים....
כי מי אני כאמא, כאדם? משתנה כל הזמן. מגדירה את עצמי מחדש כל פעם מחדש. אני זו אני, קבועה לנצח אבל משתנה ואחרת.
את לא חוזרת לאיפוס, את בונה איפוס חדש.

דיברת באופן כללי על מחשבות מטורפות. ולא רצית להתחלק בהן פה.
זה בסדר

. אבל אני כן רוצה לשתף:
היו לי מחשבות, ויזואליזציות חיות ביותר, ברגעים של בכי ושל עייפות ולבד, על איך אני מתפוצצת על הבן שלי, התינוק שלי, ומטיחה אותו בקיר. ברצפה. בבטון.
עם כל הפרטים הקטנים...
בסוף אמרתי חלאס, מישהו צריך לדעת מזה, וכתבתי עליהן למורה שלי. היא ענתה לי בפשטות: זוהי תופעה נפוצה ביותר אצל אמהות שלא מקבלות מספיק תמיכה.

היה לי קצת לא נעים, כי מה, קיבלתי את הכי הרבה תמיכה שיכולתי לדמיין במצב שלי, הבנזוג היה אתי כל ששת השבועות הראשונים, בקושי עבד, והאכיל והשקה ורחץ וניקה, וחברים הביאו המון אוכל. והמיילדת מבית החולים באה שלוש פעמים לביקור בית.
וזה עדיין לא היה מספיק. כי אחר כך הוא הלך, ואני נשארתי לבד. ואמא שלי ואבא שלי והחברות הכי טובות שלי שיודעות אותי בלי מילים היו מעבר לים.
לעתים נדירות יש לנו מספיק. זה דפוק אבל ככה זה, אלה החיים שלנו כאן ועכשיו.
לפחות תוכלי לדעת שאת בחברה טובה

(())
====================

_אמא שלי היתה כאן בבוקר ל3 שעות.
כל החיים הייתי רחוקה ממנה ולא נתתי לה לראות אותי אף פעם חלשה, תמיד אני זו שתומכת מרימה את כולם. ופתאום אני בהתרסקות מטורפת.
היא היתה מקסימה וניסתה לעודד אותי ובסוף אמרה לי שהיא תיכף מתחילה לבכות ובאה לחבק אותי ושתינו קצת בכינו זו בזרועות השניה, לדעתי דבר שלעולם לא קרה.
כאב לי עליה, אבל אני לא יכולה כרגע לדאוג לזה, אני שבורה לגמרי._

יקירתי, את מבינה איזה רגע מופלא ונכון היה פה??
כאב לך עליה? טיפשונת אחת

סוף סוף אפשרת לה להגיע אלייך, לעזור לך, לחבק אותך, להיות אמא שלך כמו שכל אמא רוצה וחולמת להיות.
היא בכתה? נו, בטח, זה רק מהאוקסיטוצין. שלה. שעלה על גדותיו, אחרי תקופה כל כך ארוכה שלא היה לו שימוש. ומהזכות שלה לקחת מעט מהכאב שלך ולשאת אותו בשבילך לזמן קצר. ומההתרגשות. ומהקִרבה.
הדמעות האלה הן גשמי ברכה.

אל תדאגי לה. היא אמא מנוסה והיא תדאג לעצמה. תני לה לעזור לך שוב.

היא משום מה לא מצליחה להרדם, גם כשהיא גמורה מעייפות. ישנה כמה דקות ומתעוררת כאילו היא נופלת כזה, נבהלת ובוכה. את משכיבה אותה לישון על הגב ??? כי זה עשוי להסביר את מה שתארת, לתינוקות יש רפלקס בהלה ולכן הם ישנים הרבה יותר טוב על הבטן !!! אם אתחרדה מזה, נסי את זה קודם כל בשעות היום כשאת ערה ותבדקי האם זה עושה שינוי כלשהו

אמא בהווה,
אני קראתי את הבלוג הזה כמה פעמים ברצף.

שני הסנט שלי:
יש לי המלצה על פסיכיאטרית מעולה באיזור המרכז שלא נותנת כדורים אלא אם ממש אבל ממש צריך.

את מוזמנת להתקשר - 0547947362
(בבקשה תמחקי את המספר אחרי שתקראי).

מאחלת לך רק טוב

שליחה על ידי דנה_ה* » 28 מרץ 2012, 10:03

אין לי הרבה מה להוסיף.. רק חיבוקים וחיזוקים בדרכך המאתגרת.. כל כך מזכירה לי את עצמי בהרבה רגעים..
אצלי הכל התחיל להרגע סביב 3 חודשים, והיה שיפור משמעותי נוסף סביב 6 חודשים.. היום הוא בן כמעט 8 חודשים ואני מרגישה את עצמי כבר די כרגיל..

זה נהדר שאת כותבת ומשתפת אותנו. אני בטוחה שהמון אימהות מזדהות לחלוטין, לחלוטין. טוב שאת מוציאה לאור את מה שמוחבא באפילה בחדרי הלב..

חיזקי ואימצי יקרה, ואני מקווה שבקרוב דברים ייראו אחרת.

אה ו.. תמרוש רוש - כל מילה.

אויש, כמה שאתן מרגשות אותי, נשמות טובות ומחבקות שכמותכן (-:
כמובן שזה שוב גורם לי לבכות, אבל הפעם ממקום מרוגש ופחות קורבני.

את משכיבה אותה לישון על הגב ???
רסיסים של אור אנחנו משכיבים אותה רק על הבטן, כי היא לא מוכנה בשום אופן להרדם או להשאר על הגב, זה ממש לרגעים ספורים שהיא מסכימה וגם אז, כמו שאת אומרת ישנה הרבה פחות טוב. התכוונתי שזה קורה לה גם כשהיא ישנה פיזית עלי, כמו נבהלת וזזה ומתעוררת, מה שאומר בעצם שהיא לא ישנה עלי כל כך טוב לאורך זמן ולכן בכלל כדאי שתישן בעריסה או במשטח שטוח כדי שתישן יותר רציף וטוב.

_אם תצטרכי, תמיד את מוזמנת לסמס לי או להתקשר.
ובצהוב - "אין מה לדאוג: דאגה לא תחסר"_
(-: תודה הדס צומחת, נשמע מעניין תטא הילינג וכמובן שאשמח לפנות אליך גם בעתיד.

_ביררתי לך (אצל ניקה - מכרה שלי) על דולות פוסט פארטום נהדרות:
ממליצה על רויטל גפני_
תודה, היא באמת נראת מקסימה.
עדיין מתלבטת אם לפנות אליה או למיכל גרי שגם קיבלתי עליה המלצות וגם התרשמתי מאוד מהאתר שלה.
משהו משום מה עוצר אותי (הכסף? הפחד שזה לא יעזור?).

שלשום היה יום של בכי בלתי נגמר שלי, היא דוקא היתה בסדר ולא הייתי איתה הרבה כי בבוקר אמא שלי שמרה עליה ואני הלכתי להקליט באולפן והיה מאוד נחמד ומחזיר לחיים כזה. פתאום היה לי חשק לעשות משהו, לשיר, לעשות מוזיקה, לחזור לעניינים. כשיצאתי משם היה לי עצוב שאני צריכה לחזור ל"כלא" הזה שנקרא החיים שלי , בבית שלי.
ובכיתי בדרך ובבית. וכשיצאתי אחרי צהרים, ובערב כשחזרתי והלכתי באבן גבירול. הבנתי שאני בדכאון.
היו לי אפילו מחשבות של למה אני צריכה את החיים האלה, הם לעולם לא יחזרו להיות כאלה שאהנה בהם ממשהו.

אחר הצהרים יצאתי כי היה לי רופא נשים כביקורת אחרי לידה והאיש שלי חזר להיות איתה.
היה די מעפן אצל הרופא, פעם הוא היה מקסים, אני אצלו כבר 11 שנים. היום הוא שחוק ועייף מהחיים וקצת אנטיפת וחסר סבלנות.
כשנכנסתי הוא בקורשי הסתכל עלי ושאל באיזה שבוע אני. חחחחח
אמרתי לו שילדתי. הוא התפדח רצח ואמר מה? מתי? מזל טוב. ואני הורדתי את המעיל שיראה שאני לא בהריון.
אבל זה ביאס אותי ובסוף בכלל שכחתי לבקש הפניה לבדיקות דם ובלוטת התריס, ששמעתי שגם לעיתים עושה בלאכן הורמונלי ולכן גם גורמת למצבי רוח קשים.
הרחם התכווץ לגמרי והוא אמר שהכל בסדר, התפרים נספגו ונראה שמחלים יפה, כאילו אין זכר להריון והכל חזר להיות כמקודם.
עניתי לו שלא ממש... מכיוון שלא שאל לא פירטתי וכשיצאתי משם החלטתי שכנראה לא אחזור אליו יותר.
מוזר, היה הרופא האהוב עלי, יותר מעשור, איפלו פעם כמעט יצאנו בהתחלה והיינו מלפטטים חופשי כשהייתי רווקה והוא גרוש.
איכזב אותי שהוא לא שאל לשמה של הקטנה או רצה לראות תמונה, סתם היה טכני ומעצבן ואפילו זרק משפט שהרגיז אותי וממש לא הצחיק אותי:
"כן, הכל חוזר להיות כמו שהיה לפני ההריון, אפשר אפילו להזדיין". מפגר.
מי בכלל יכול לחשוב על זה כרגע עם כל המטען שגם ככה יש לי על האיש שלי והכאבים והדקיורת והרגישות שיש שם באזור.
לא אהבתי את הבוטות והגסות הזו, אולי הגיע הזמן לעבור לרופאת נשים.

אתמול השתפר קצת המצברוח שלי, הייתי אצל מי שמכרה לי את המנשא, אמא ל 3 בחינוך ביתי, שמתנדבת גם באמל'ה אמל'ה.
זה היה טוב לדבר איתה ולראות איך היא מגנגלת לבדה עם 3 ילידים קטנים, עבודה מהבית, ביביסיטר לעוד 2 ילדים שחברים של הילדים שלה ועוד תומכת בי תוך אחרות צהרים לכולם, טלפונים ובעל שנמצא בחו"ל שבועיים. באתי כי רציתי שתעזור לי עם ההנקה, כי שירה מתחברת ומתנתקת כל רגע ומתעצבנת, אומנם שירה (כהרגלה) כל פעם שרוצה להדגים את הקושי שחווה איתה, מתנהגת הפוך לגמרי. פתאום היא ינקה בסדר יחסית, אולי גם בגלל שהייתי פחות חרדה שלא תצליח, כי הרי באמת להדגים שלא תצליח, ואז היא עשתה לי הפוך על הפוך... זה גורם לי בכלל לא להבין מה קורה והאם בוחן המציאות שלי נורמלי. עדיין, בבית כשמניקה לבד, זה יותר קשה, כן קורה שמתנתקת או שלא בטוחה שהיא אכלה משהו ואז יש שוב חרדה קטנה. הבוקר היא ינקה כבר פעמיים, בפעם השניה לא היתה רגועה וזה הותיר בי ספק אם יש לי בכלל מספיק חלב, כי אני הרי לא מניקה או שואבת מסודר ופעמים רק פעמיים ביום, וכששואבת לא יוצא כל כך הרבה, ומשד אחד יותר מהשני.
היינו גם בטיפת חלב, היא עלתה יפה, 370 גרם בעשרה ימים.
האחות אמרה לי שאני בסדר גמור, שאני מטפלת בה מצוין וזה חיזק אותי לשמוע, אני עדיין כזו חסרת בטחון.

בערב היינו בבריתה של חברים שילדו 9 ימים לפנינו, היה די מזעזע, בריתה גרוזינית עם כל השופוני, כמו חתונה, התחיל בשעה מאוד מאוחרת וכמובן שהתקפלנו כבר מוקדם כי השארנו את הקטנה עם הסבים ודאגנו אם הם מסתדרים. בסוף הסתדרו מצוין.
כל הדרך באוטו לשם רבנו וצרחנו בטירוף אחד על השניה והרגשתי שאין, הקשר הזה כבר לא יחזור להיות מה שהיה, זה יותר מידי לחצים שממוטטים אותנו.
מזל שהיינו צריכים לאסוף מישהי ואז הפסקנו לריב.
ברכב היא סיפרה לנו שגם הבת שלה שהיום בת 4 לא הפסיקה לבכות כמה חודשים והיה ממש סיוט שהיא לא ממש רוצה עכשיו עוד ילד בגלל זה.
אמרתי לה שאני גאה בה שהיא אומרת את האמת ולא עושה אידיאליזציה גם אחרי 4 שנים.
באירוע הוא אמר שהוא מצטער וחיבק אותי ואמרתי לו שאנחנו חייבים המון סבלנות, למצב, לקטנה ואחד לשניה.
שלא יתכן שהוא יוציא עלי את כל העצבים שלו כל הזמן.
הוא הסביר שגם הוא סופג המון, את הדכאון שלי, את הקשיים.
הסברתי לו שנכון, אבל זה לא שאני עושה משהו כנגדו, וכשהוא מוציא עלי את העצבים זה כן כנגדי.
הבוקר הוא שוב התנצל ואמר שכועס על עצמו שצרח עלי אתמול.
אולי זה ישתפר יותר מעכשיו, אני מקוה.
בסופו של דבר בבריתה מצאתי את עצמי צוחקת וגם קצת נהנת מהמפגש עם אנשים מבוגרים, בלי לדאוג יותר מידי לקטנה שיודעת שבידים טובות של הסבים.
וגם התלבשתי יפה לראשונה מאז הלידה, זה גרם לי להרגיש יותר טוב ושאני בנאדם. ושיש תקוה. שלא הכל שחור ורק בדכאון.
היו כמה רגעים של הפוגה מהמתח.

בכל מקרה קבעתי אתמול אבחון פסיכיאטרי במרפאה המתמחה בזה באיכילוב אצל גבי אייזנברג, כדי לבדוק אם אני בדכאון וכדי להתחיל טיפול פסיכולוגי.
התור רק עוד שבועיים וחצי, אולי אבטל ואלך בפרטי לליאת הררי, צריכה לברר אם במושלם יתנו לי החזר כפגישות התיעצות.
זו כזו רכבת הרים רגשית ופיזיולוגית, שלא שולטת בה ולא צפויה, וגם הריבים עם האיש מאוד מכבידים על הכל.
חושבת שצריכה עזרה מקצועית לשוחח על הכל ולפרק לאט לאט את הפלונטר הזה.

היום יוותר רגועה, אפילו שהיא היתה די קבצ'ית ולא ברורה כבר מהבוקר.
משום מה הצלחתי לא להלחץ ולהיות יצירתית, עשיתי לה אמבטיה לבד איתי, קצת הסתבכתי טכנית אבל שטיות.
הנקתי אותה עור לעור במיטה שלי והיא השתינה עלי ועל המצעים, ולא התרגשתי מזה ומהבלאגן.
עשיתי לה כמה דקות עיסוי ברגלים כמו שלמדנו בקורס השבוע והיה נראה שנחמד לה.
ובכל זאת היה לה קשה להרדם וגם אחרי שינקה חשבתי ששוב היא בטח רעבה.
הכנתי לה עוד סימילק והיא בכלל לא אכלה כמעט כלום ונרדמה.
בלי עין הרע הצלחתי להעביר אותה למיטה בלי שתתעורר והיא ישנה כבר שעה! (-:
ואני הספקתי לארגן את האמבטיה, להתפנות, לאכול צהרים ולשתות (הייתי מורעבת רצח) ועכשיו להיות על המחשב.
אה, וגם לבקש מהרופאת משפחה הפניה לבדיקות דם שרציתי לבקש מהרופא נשים.

סיכום ביניים:
היום חושבת שלטפל בעצמי זה:
להמשיך לקחת את הפורמולה של הצמחים הסינים לדכאון אחרי לידה בחודש הקרוב.
להתחיל טיפול פסיכולוגי אחרי אבחון
לעשות בדיקות דם לבדוק ולהשלים חוסרים בויטמינים ופעילות בלוטת התריס.
להיפגש עם אמהות במצבי ולצאת מהבית כל יום, איתה או לבד להתאוורר.
לדאוג לשתות, לאכול ולהתרחץ כל יום.
לקנות לעצמי בגדים, אין לי כלום חוץ מטרניגים ובגדי בית.
לחזור למוזיקה, להיפגש שוב עם הבחורה מהאולפן לשיתופי פעולה.
לקבוע תור למדקר שלי לטפל בבעיה הכרונית שיש לי בכאבים בכתף וביד שמאל.

פתרונות להמשך שעדיין שוקלת:
דולה פוסט פארטום להתייעצות בענייני שינה, האכלה, הנקה - אחרי פסח.
טיפול תרופתי פסיכאטרי לדיכאון
לקחת מטפלת לכמה שעות כמה פעמים בשבוע
לעשות משהו כייפי ביומהולדת שלי בחודש הבא.
לרכב על אופניים (פתאום בא לי...)

רוצה לשתף אותך, שאצלנו הצרחות הבלתי פוסקות היו פשוט ריפלוקס
האחות בטיפת חלב אומרת שאם היא לא פולטת מלא ומקיאה אז זה לא ריפלוקס.
בכל מקרה קבעתי תור לרופאת ילדים שבוע הבא ונשאל אותה.
חשבתי גם אולי היא רגישה ללקטוז והיא אמרה לי שאם היא לא משלשלת או יש דם בחיתול זה לא אלרגיה. מי יודע.
הגרפווטר והסימיקול קצת יותר עוזרים, היא פחות מתקפלת עם הרגלים אבל עדיין בטח יש לה כאבי בטן.

ולגבי הסחרחרה ההורמונלית והרגשית, זה נראה כאילו זה בחיים לא יעבור, אבל זה עובר מהר.
לי היה נראה ש"איך דפקתי לעצמי את החיים לכל החיים!" ואמרו לי שזה זמני, אבל רק אחרי שזה עבר הבנתי כמה זה זמני....
מעודד לשמוע, מאוד מקוה שבחודש הקרוב יהיה שיפור מהותי במצב רוח שלי, וכמובן שמקוה שגם בכמות הבכי שלה.
בדיוק ככה אני מרגישה.

לדעתי ולחווייתי הרגשות אחרי הלידה מוזנים ממהלך הלידה [שלך. אמא נולדת עם ילדיה לכל ילד מחדש. כך אמא שלי אומרת] אולי חלק בך משחזר את הכעס שהציף אותך, ומשחרר אותו טיפין טיפין בבכי. בחרדה שמא תטפלי בה/בך באופן לקוי. שהכאוס לא ייפסק. שבן הזוג אינו רואה את פגיעותך, את ה"מחיר" שאת משלמת. אולי את חווה זאת שוב ושוב. וזה בסדר, כך זה משתחרר.
לא לגמרי הבנתי את הקשר, תוכלי להסביר לי שוב?
זה נכון שהיו בלידה דברים מעצבנים, אבל איכשהוא קשה לי לחבר בין הלידה למה שקורה לי איתה עכשיו, לרגשות אשמה ולחרדות.
מרגיש לי שבימים הראשונים שבכיתי מלא, זה היה מפגיעות ושוק על מה שקרה לי פיזית בלידה.
אבל עכשיו זה כאילו לא רלוונטי כבר ולא מצליחה לחבר את הלידה לרגשות אשמה וחרדה מהטיפול בה.
אולי רק לבונדינג שהופקע והבנזוג חווה. זה הדבר היחידי שחבל לי. אבל גם זה לא בטירוף, יודעת שיש לי איתה את כל החיים להתחבר.

היא בחרה לבוא דרכי לעולם. כנראה שאני הטוב ביותר בשבילה ברגע זה

המצב קבוע התלות, הקשיים היומיומיים. את תרגישי אליו שונה מיום ליום. אני בטוחה. כמו שהיא גדלה ונפתחת להכיל את העולם כך גם את, בתור אמא שלה.
משפט מקסים, נשמע לי מאוד נכון והגיוני, למרות שהשינויים מאוד איטיים והייתי רוצה לעשות פסט פורוורד.
כמו שמישהי שלמדתי אצלה פעם קוצ'ינג אמרה: "אי אפשר לעשות קיצורי דרך על כל התהליכים, כל אחד צריך לעבור מה שהוא צריך לעבור".

קישור לאתר של ברונו ומספר נייד
תודה, מוספיה גם את זה וקרסיונל לרשימת פתרונות אפשריים להמשך.

_אגלה לך דבר? האיפוס מחדש הזה לוקח שנה
או שנתיים.
או שלוש.
או כל החיים...._
תמרוש רוש מקסימה, את צודקת, כל החיים זה מתשנה אבל אני מחפשת לחזור לאיזון הבסיסי, כפי שכתבת, לבנות איפוס מחדש.

דיברת באופן כללי על מחשבות מטורפות. ולא רצית להתחלק בהן פה.
תודה על השיתוף במחשבות המטורפות שלך.
אצלי המחשבות הקשות הן יותר כלפי עצמי ולא כלפיה,
וגם מחשבות קשות על אונס והטרדה מינית והתעללויות שקורות לאחרים ואני חסרת אונים מולם,
ומרגישה שרוצה למות כי זה עולם אכזרי מידי. אולי אפרט בהמשך.
אולי זה קשור גם לחווית ניצול מיני שעברתי בילדות בקיבוץ.

_יקירתי, את מבינה איזה רגע מופלא ונכון היה פה??
סוף סוף אפשרת לה להגיע אלייך, לעזור לך, לחבק אותך, להיות אמא שלך כמו שכל אמא רוצה וחולמת להיות.
היא בכתה? נו, בטח, זה רק מהאוקסיטוצין. שלה. שעלה על גדותיו, אחרי תקופה כל כך ארוכה שלא היה לו שימוש. ומהזכות שלה לקחת מעט מהכאב שלך ולשאת אותו בשבילך לזמן קצר. ומההתרגשות. ומהקִרבה.
הדמעות האלה הן גשמי ברכה.
אל תדאגי לה. היא אמא מנוסה והיא תדאג לעצמה. תני לה לעזור לך שוב._

(-: היום מסוגלת לראות בבכי המשותף שלנו משהו חיובי, מקרב.
הלידה הזו בהחלט קירבה אותי לאמא שלי, שלא הרגשתי שיש לי בכלל כזו מגיל ההתבגרות ועד היום.
כאמור, אין רע בלי טוב...

יש לי המלצה על פסיכיאטרית מעולה באיזור המרכז שלא נותנת כדורים אלא אם ממש אבל ממש צריך.
רוזה לי - תודה, תוכלי לרשום יל מי זו? והאם הטלפון שרשמת שלך, שלה?

_כל כך מזכירה לי את עצמי בהרבה רגעים..
אצלי הכל התחיל להרגע סביב 3 חודשים, והיה שיפור משמעותי נוסף סביב 6 חודשים.. היום הוא בן כמעט 8 חודשים ואני מרגישה את עצמי כבר די כרגיל.._
הי דנה, מעודד לשמוע שיש ישפור בנקודות זמן של 3 ו 6 חודשים ושאחרי 8 חודשים את מרגישה את עצמך כרגיל, לזה אני מכוונת, לא לכך שהכל יחזור להיות כפי שהיה ,זה ברור שלא יקרה וטוב שכך. בכל זאת קרה כאן משהו גדול ומשמעותי, ילדתי!!!
מפליא אותי שכמיילדת ואחת שראתה המון לידות ונשים אחרי לידה הרגשות עדיין מציפים, זה לא מכין אותך קצת יותר לפוסט של אחרי?
כתבת לי לפני כמה זמן שלא הפסקת לבכות חודשים, את חושבת על עצמך במבט לאחור שזה היה דכאון? יש לך תובנות בדיעבד איך לצלוח את התקופה הזו? האם גם אצלך זו לידה ראשונה? אשמח לשמוע.

הטלפון הוא שלי.
השם שלה הוא רוני יורן.

אין עליך! את נהדרת ומרגשת @}

שליחה על ידי דנה_ה* » 29 מרץ 2012, 21:28

מפליא אותי שכמיילדת ואחת שראתה המון לידות ונשים אחרי לידה הרגשות עדיין מציפים, זה לא מכין אותך קצת יותר לפוסט של אחרי?
טוב, אז קודם כל כמיילדת אני רואה אותן כשהן מלאות באדרנלין ובאוקסיטוצין - בכלל לא דיכאוניות או עצובות. אבל לעומת זאת פגשתי את עצמי אחרי הלידה הראשונה אז כבר ידעתי שככה אני אחרי לידה- מוצפת הורמונים ודמעות ורגישות היסטרית. זה עזר לי אחרי הלידה השניה - עדיין הייתי רגישה והיסטרית וחרדתית ובוכה, אפילו יותר מהפעם הראשונה, אבל הפעם היתה לי את הפרספקטיבה וידעתי שזה זמני וידעתי שאצא מזה, ויכולתי לראות את עצמי מהצד, תוך כדי הבכי הנורא והדיכאון, ויכולתי לומר לעצמי שזה לא אני באמת ושזה יעבור.
עדיין היה נורא קשה, ברמה כזאת שאם מישהו משלם לי ללדת אני לא עושה את זה שוב..

במבט לאחור אני חושבת שזה היה סוג של דיכאון. לא דיכאון קליני עם מחשבות אובדניות ופגיעה בתפקוד היומיומי, אבל בהחלט תחושות של עצב עמוק, חרדה, המון בכי, ייאוש... העניין הוא שרק בדיעבד יכולתי לקרוא לזה כך, ותוך כדי פשוט הייתי תחת הענן הזה. התהליך שקרה היה שכל פעם יכולתי להרגיש ש"וואללה, החודש אני הרבה יותר קלילה ושמחה מהחודש שעבר.." ושוב, ושוב..

איך לצלוח את התקופה - כל מה שאמרו כאן פחות או יותר...
לי מאוד עזר - לא להיות לבד. לא להיות לבד בבית. עד שהבנתי את זה לקח קצת זמן אבל אחרי שהבנתי פשוט לא נשארתי לבד כשהרגשתי חרא וזה עבד פלאים. גם מצאתי ככה חברה חדשה..
עוד דבר שעזר לי - לבקש עזרה, אפילו עזרה קצרה וקטנה - ששכנה תבוא להחזיק את התינוק כדי שאוכל לצאת החוצה ולנשום שמש למשך רבע שעה, או שאוכל להתקלח בלי חשש שמא יתעוררו כאן, או סתם להיות איתי בערב, בשעות הבכי המעצבנות (שכן שלי טבע את המושג - "השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים" ע"פ לאה גולדברג.. נו טוב, לא היו לה ילדים, אבל האמת היא ששעות הערב הן הכי לא מרגיעות!). אז בשעה המרגיעה בה נרדמים הילדים ממש טוב לא להיות לבד אלא להזמין מישהו שיעזור להחזיק את התינוקת הקטנה... שיעזור לבשל או סתם שתוכלו לקונן ביחד..
מדהים מה שעוד אדם יכול לעשות עבורינו. אני חושבת שאם מישהו אהוב מחזיק לי ביד אז אני לא פוחדת מכלום, ממש מכלום.

אגב אמא שלי היתה מאוד מעצבנת בתקופה הזו (והחמות עוד יותר) ובאופן מפליא אחרי כמה חודשים הפסיקה להיות מעצבנת, כך שזו כנראה הייתי אני ולא היא

אז כדאי למצוא את מי שהכי כיף לך להיות איתו.

מה עוד עזר לי? להתמכר לאיזו סדרת טלויזיה טובה להוריד פרקים באינטרנט בזמן ההנקות האין סופיות של ההתחלה. עם ילד שני זה לא ממש אפשרי לצערי.. אבל זה עזר לי קצת להתנתק ולהיות שרויה בפעילות מוחית אפסית ומהנה.

מה עוד עזר לי, ועוזר גם היום? שבעלי שיחיה מאפשר לי כמעט כל יום (כשהוא יכול) לישון בבוקר שעה או שעתיים בלי התינוק (אני תוקעת נייר טואלט באוזניים כדי שלא אשמע אותם). הם בד"כ מבלים בשינה במנשא (וגם איתן ישן) או בדברים אחרים, מחזקים את הקשר ביניהם, ואני חולמת את כל הקשיים החוצה ממני... בלי זה אני פי אלף יותר עצבנית ומגעילה..

אם יש אפשרות כלכלית אז הייתי הולכת על דולה פוסט פארטום, על למצוא מישהו שיבשל אוכל ביתי ומזין (לא חייב בתשלום אם יש חברות שיכולות לתמוך בזה), שמישהו ינקה.. אין מה לעשות, כשהבית נקי ומסודר ויש אוכל מזין ומישהו שמכין לך כוס תה או קפה בדיוק כשאת צריכה - המון סטרס יורד. לא נועדנו לגדל תינוקות לבד ולכן המצב הזה שאת מוצאת את עצמך בו הוא כל כך טבעי, כל כך הגיוני.

וחוץ מזה נשמע שאת כבר בתהליך של שיפור, מכל מה שאת כותבת אפשר לזהות שינויי טון קלים.. גישה יותר חיובית.. נראה שאת ממש בדרך טובה ונכונה, ואם הייתי לידך היית מקבלת חיבוק ענק שלא נגמר..

_עדיין מתלבטת אם לפנות אליה (רויטל) או למיכל גרי שגם קיבלתי עליה המלצות וגם התרשמתי מאוד מהאתר שלה.
משהו משום מה עוצר אותי (הכסף? הפחד שזה לא יעזור?)._
אולי עצם המאמץ שבלהרים טלפון ולחייג ולטלפן ולקבוע שעה ולהתארגן ליציאה מהבית וללכת ולחשוף את עצמך במצב רגיש עם אנשים זרים?
עלי זה הכביד מאוד בזמנו. הכי קשה היה לי לעשות שיחות טלפון.
ואולי המחשבה שאת צריכה לבחור ביניהן, ושאת צריכה להחליט מי יותר טובה ויותר נכונה. משהו שקשור לפרפקציוניזם? לצורך שלך להחליט, ולהחליט את ההחלטות הנכונות?
אם כן, קחי מטבע ותזרקי אותו. צד אחד לרויטל ואחד למיכל. ובשניה שאת רואה מי יצאה, אם את מרגישה הקלה - לכי עליה. ואם אכזבה קלה - לכי לדולה השניה. וזהו. תתפסי את שבריר הרגע הראשון ואל תחשבי על זה יותר. החלטת

(זה תמיד עובד)

כן, יש שיפור ניכר אחרי שתינוק מתחיל לחייך ממש, ובאופן עקבי, ועוד שיפור בסביבות 4 חודשים, ועוד אחד בסביבות 6 חודשים, ועוד אחד בגיל שנה (הוא התחיל לישון רצוף ביום ליותר מ- 20 דקות! ובלעדי!!) ועוד אחד בגיל שנתיים, ועוד הרבה שיפורים קטנים על הדרך, ואם להודות על האמת, השיפור הכי גדול שהיה לנו עד עכשיו היה בסביבות גיל שלוש. כי, מה לעשות, תינוקות ופעוטות הם יצורים תובעניים. תינוקות תלויים בך נורא נורא, בכל דבר, ופעוטות הם מין יצורים מצחיקים כאלה שמנסים בכל כוחם לא להיות תלויים בך, רק שאין להם מושג איך

ובגיל שלוש בערך הבנאדם פתאום מתאפס על עצמו, כמעט נולד מחדש, יוצא ממעטפת התינוקיות, ועוברת עליו איזושהי אינטגרציה באופן מופלא שקשה לתאר. ואז זה ממש ממש ממש תענוג לבלות אתו את הזמן. הוא הרבה יותר שותף, יש אתו דיבור, ויש המון כיף.

_כן, יש שיפור ניכר אחרי שתינוק מתחיל לחייך ממש, ובאופן עקבי, ועוד שיפור בסביבות 4 חודשים, ועוד אחד בסביבות 6 חודשים, ועוד אחד בגיל שנה (הוא התחיל לישון רצוף ביום ליותר מ- 20 דקות! ובלעדי!!) ועוד אחד בגיל שנתיים, ועוד הרבה שיפורים קטנים על הדרך, ואם להודות על האמת, השיפור הכי גדול שהיה לנו עד עכשיו היה בסביבות גיל שלוש. כי, מה לעשות, תינוקות ופעוטות הם יצורים תובעניים. תינוקות תלויים בך נורא נורא, בכל דבר, ופעוטות הם מין יצורים מצחיקים כאלה שמנסים בכל כוחם לא להיות תלויים בך, רק שאין להם מושג איך
ובגיל שלוש בערך הבנאדם פתאום מתאפס על עצמו, כמעט נולד מחדש, יוצא ממעטפת התינוקיות, ועוברת עליו איזושהי אינטגרציה באופן מופלא שקשה לתאר. ואז זה ממש ממש ממש תענוג לבלות אתו את הזמן. הוא הרבה יותר שותף, יש אתו דיבור, ויש המון כיף._

אני קוראת את הדף שלך וחושבת איך רבות מאתנו חוות את אותם דברים אבל משום מה עדיין "בחוץ" יש איזה פנטזיה שהוחדרה לכולנו לראש, איך יהיה לנו אחרי שנתחתן או אחרי שנלד ילדים, איך נחבק אותם כל היום ונרגיש על גג העולם והחיוך לא ירד לנו מהפנים. ואז, כשאנחנו פוגשים את המציאות המאד מאד סיזיפית לעתים (סליחה על המילה הקשה) אנחנו לגמרי לא מוכנות לזה. מעבר לזה, העולם היום כל-כך מדרבן אותנו לעשות מה שנוח לנו ומהר מהר לטאטא הצידה מכשולים ולקנות את הדבר ההוא שיסדר אותנו או את הדבר האחר. מעבר לזה, הרבה הרבה אמהות, גם מדור האמהות שלנו, יצאו לעבוד אחרי שלושה חודשים (ואולי קודם ??) ויש מעט מדיי אמהות שחוו על בשרן גידול של תינוקות ממש ממש מקרוב קרוב. וככה, מעגלי התמיכה שלנו הולכים ומצטמצמים וכשהקושי מגיע עוד יותר קשה לקבל אותו ולהתמודד איתו. הפער הזה בין החלום וההבטחה לאושר לבין תינוק/ת שבוכים ובוכים ותלויים בנו לגמרי לגמרי הוא עצום וקשה מאד לעיכול.

אני חושבת שבאמת הבדידות הגדולה היא המקום להתחיל בו, כי ברגע שיש לנו לפחות עוד אמא אחת שאפשר לחלוק איתה את קשיי היומיום, לדבר, להתהלך איתה קצת ברחובות העיר, לתמוך גם בה לפעמים, לחזור ולהרגיש "נורמלית" לצחוק יחד ולבכות יחד על רגע הקושי, זה ללא ספק יכול להקל קצת על המשא והמסע.

שליחה על ידי נועה* » 30 מרץ 2012, 09:07

רק רציתי להוסיף שדרך הדף כבר מורגש איזה שינוי אצלך

נשמע שהמחשבות שלך הרבה יותר מאורגנות וזה שאת מכינה לך what to do list זה פשוט מעולה!
ואת מצליחה להתארגן ולצאת לאירוע?? סימן שמצבך ממש מעולה

...
אין מה לעשות, כשהבית נקי ומסודר ויש אוכל מזין ומישהו שמכין לך כוס תה או קפה בדיוק כשאת צריכה - המון סטרס יורד.
כמה שזה נכון...
ושני דברים אחרונים- לגבי ריפלוקס אני יודעת שיש תינוקות שרק עולה להם והם לא פולטים/מקיאים ואז זה פשוט עושה להם צרבת)-: מניחה שזה מצב שהרבה יותר קשה לעלות עליו..
ולגבי ההנקה- תמיד כשיש לידינו מישהו שמשרה עלינו רוגע זה הולך הרבה יותר חלק

... אגב כשהיא מתנתקת היא בוכה, לא רגועה?
אצלי ההתנתקויות (בבכי..) היו סימן לעודף חלב(צרות של עשירים..) וזה מה שגרם לכאבי בטן שלה...

_איך לצלוח את התקופה - כל מה שאמרו כאן פחות או יותר...
לי מאוד עזר - לא להיות לבד. לא להיות לבד בבית. עד שהבנתי את זה לקח קצת זמן_
מתחילה לאמץ את זה מהשבוע הקרוב, לצאת כל יום.
סיכמנו שהוא יקשור את העגלה למטה ואז יהיה לי יותר קל לצאת, למרות שגם זה אתגר לא פשוט עם 4 קומות, כשהיא עלי במנשא לשחרר את העגלה מהקשירה וגם בחזור לקשור אותה שוב. אבל אתרגל את זה ואצליח, יהיה בסדר. זה שווה את המאמץ כי לצאת באמת עושה טוב.
או לסיבוב עם המוזיקה באמפי4, או עם מטרה לפגוש מישהו, לקנות משהו.
מחר אולי נלך למקום עבודה הקודם שלי לבקר את הבנות ולהביא מכנסים לתופר.

מה עוד עזר לי? להתמכר לאיזו סדרת טלויזיה טובה
כן, זה בינתים לא הצלחתי לעשות עם הסירבול של להחזיק אותה ולזוז.
היום סבתא שלה קנתה לה טרמפולינה ויתכן וזה יהיה יותר אפשרי כי היא מוכנה להיות בה לפרקים ואז אוכל למצוא משהו לראות במחשב ולשים בטלויזיה באותו זמן.

במבט לאחור אני חושבת שזה היה סוג של דיכאון. לא דיכאון קליני עם מחשבות אובדניות ופגיעה בתפקוד היומיומי, אבל בהחלט תחושות של עצב עמוק, חרדה, המון בכי, ייאוש... העניין הוא שרק בדיעבד יכולתי לקרוא לזה כך, ותוך כדי פשוט הייתי תחת הענן הזה. התהליך שקרה היה שכל פעם יכולתי להרגיש ש"וואללה, החודש אני הרבה יותר קלילה ושמחה מהחודש שעבר.." ושוב, ושוב..
דנה ה תודה על השיתוף, אני מאוד מזדהה, חבל שלא ידעתי את זה לפני כן, אוי זה היה קצת מקל את מפלס החרדה. ואולי לא והייתי צריכה בכל מקרה לעבור את זה.
מאוד מקוה להמשיך להרגיש טוב, ב3 ימים האחרונים אני מרגישה בסדר, הלילה ישנתי מצוין, סיכמתי עם בעלי שהוא קם אליה ואני ישנתי בספה בסלון.
אומנם קמתי עם כאבי גב אבל ישנתי מצוין בלי להיות בדריכות שאני צריכה לקום ולהתעורר מכל גרגור שלה.
גם ירדנו יחד איתה לסיבוב לעגלה והיה מאוד נחמד והיא גם נרדמה בה בסוף.
אתמול גם פירגנתי לעצמי והלכתי לקנות לעצמי בגדים, אחרי שאין לי מה ללבוש בכלל חוץ מטרניגים והוא נשאר איתה 3 שעות לבד.
אני שמחה שאני משחררת, למרות שיהה לי קשה ללכת, מזכירה לעצמי שחייבת להתאוורר כדי להרגיש טוב, ואז גם אטפל בה יותר טוב.

ואולי המחשבה שאת צריכה לבחור ביניהן, ושאת צריכה להחליט מי יותר טובה ויותר נכונה. משהו שקשור לפרפקציוניזם? לצורך שלך להחליט, ולהחליט את ההחלטות הנכונות?
קלעת בול תמרוש, (-: בשילוב של פחד האם זה יעזור ואם לא חבל על הכסף (יש לי קטעים שאני קמצנית רצח על עצמי).
שבוע הבא הבן זוג בחופש לשבוע, אחרי זה כבר אהיה לבד ואז אולי אקבע איתה.

_אני קוראת את הדף שלך וחושבת איך רבות מאתנו חוות את אותם דברים אבל משום מה עדיין "בחוץ" יש איזה פנטזיה שהוחדרה לכולנו לראש, איך יהיה לנו אחרי שנתחתן או אחרי שנלד ילדים, איך נחבק אותם כל היום ונרגיש על גג העולם והחיוך לא ירד לנו מהפנים. ואז, כשאנחנו פוגשים את המציאות המאד מאד סיזיפית לעתים (סליחה על המילה הקשה) אנחנו לגמרי לא מוכנות לזה. מעבר לזה, העולם היום כל-כך מדרבן אותנו לעשות מה שנוח לנו ומהר מהר לטאטא הצידה מכשולים ולקנות את הדבר ההוא שיסדר אותנו או את הדבר האחר. מעבר לזה, הרבה הרבה אמהות, גם מדור האמהות שלנו, יצאו לעבוד אחרי שלושה חודשים (ואולי קודם ??) ויש מעט מדיי אמהות שחוו על בשרן גידול של תינוקות ממש ממש מקרוב קרוב. וככה, מעגלי התמיכה שלנו הולכים ומצטמצמים וכשהקושי מגיע עוד יותר קשה לקבל אותו ולהתמודד איתו. הפער הזה בין החלום וההבטחה לאושר לבין תינוק/ת שבוכים ובוכים ותלויים בנו לגמרי לגמרי הוא עצום וקשה מאד לעיכול.
אני חושבת שבאמת הבדידות הגדולה היא המקום להתחיל בו, כי ברגע שיש לנו לפחות עוד אמא אחת שאפשר לחלוק איתה את קשיי היומיום, לדבר, להתהלך איתה קצת ברחובות העיר, לתמוך גם בה לפעמים, לחזור ולהרגיש "נורמלית" לצחוק יחד ולבכות יחד על רגע הקושי, זה ללא ספק יכול להקל קצת על המשא והמסע._

רסיסים של אור - את כל כך צודקת, כל מילה בסלע. המציאות פשוטה כמשמעה סיזיפית, דייקת מאוד במילה, זה פשוט כך.
לשניות תספורות במהלך היום יש את הרגעים שהיא מחייכת וצוחקת ונראת מבסוטה ואני מוצאת את עצמי מחייכת ונהנת מאוד.
בימים האחרונים זה קורה יותר ויותר טפו טפו, מקוה שכך ימשיך, והבכי אכן נוכח, אבל לא בכל שניה כמו שהיה עד עכשיו, כך נראה לי.
מקוה להמשיך להיות איתה רגועה, אפילו שכואב לי כל הגוף וקשה לי להחזיק אותה כל הזמן על הידים, עם הבעיות בצוואר וביד שיש לי.
את צודקת שיותר קל לי כשמדברת עם אמא במצבי, הכרתי השבוע אמא מקסימה שילדה שבוע אחרי בקורס עיסוי תינוקות והחלפנו טלפונים וגרות גם לא רחוק.
מקוה שניפגש יותר, איתה באמת הרגשתי הכי בנוח לדבר ולהיות מי שאני כרגע, כמו מן רוגע כזו שיש מישהי שעוברת דברים דומים לי ושלא מאיימת עלי באמהות הנראת מושלמת שלה, כמו חברות אחרות שלי.

רציתי להוסיף שדרך הדף כבר מורגש איזה שינוי אצלך נשמע שהמחשבות שלך הרבה יותר מאורגנות וזה שאת מכינה לך what to do list זה פשוט מעולה!
תודה נועה, מקוה שהמגמה תמשיך, קצת חוששת כי כבר היו לי ימים נורמלים יחסית שלא הרגשתי סבל מתמשך ואז פתאום הגיעו ימי בכי ודאון מטורף.
ומהרשימה כבר הספקתי:

לקבל הפניה לבדיקות דם ולקבוע תור
לקבוע תור לדיקור
לקנות בגדים יפים ליציאה מהבית (2 מכנסים, 2 חולצות)
להתמיד בלקיחת פורמולת צמחים סינים מידי יום
לדאוג לעצמי פיזית - היום אכלתי מצוין ועם תיאבון וישנתי בלילה הכי טוב והרבה שעות מהיום שילדתי.

והיום גאה בעצמי שהצלחתי והספקתי גם : לסדר את הארנק והכנתי תיק ליציאה מחר.
הכנתי פקס לסידורים כספיים
הנקתי 3 פעמים בהצלחה (בלי שהיא תתנתק כל רגע, ואפילו פעמיים היא נרדמה לי על הציצי ונראתה שבעה ומרוצה, בלי שחדרה בי חרדה שהיא עדיין רעבה ואין לי מספיק חלב).
שירדנו לסיבוב משפחתי בעגלה ביחד ונהנו ודיברנו ברוגע.

_לגבי ריפלוקס אני יודעת שיש תינוקות שרק עולה להם והם לא פולטים/מקיאים ואז זה פשוט עושה להם צרבת מניחה שזה מצב שהרבה יותר קשה לעלות עליו..
ולגבי ההנקה- תמיד כשיש לידינו מישהו שמשרה עלינו רוגע זה הולך הרבה יותר חלק ... אגב כשהיא מתנתקת היא בוכה, לא רגועה?
אצלי ההתנתקויות (בבכי..) היו סימן לעודף חלב(צרות של עשירים..) וזה מה שגרם לכאבי בטן שלה..._

יכול להיות, בהתחלה היועצת הנקה חשדה שיש לי הרבה חלב, אבל אמרה שזהצרות של עשירים.
במפלס החרדה והסטרס הגבוה שהייתי שרויה בשבועיים הראשונים, זה לא חילחל והבכי הבלתי פוסק גרם לי להפסיק להניק לכמה ימים ולהתחיל לשאוב.
היום היא יונקת כבר יותר טוב ולא מתנתקת כ שניה, כשהיא מתנתקת זה לרוב בעצבים, מה שמוריד לי את הבטחון שאין לי מספיק חלב.
מה גם שלרוב זה עדיין די כואב, לא ממש נעים לי ההנקה, כנראה שזה עניין של הרגל לא? או שעדיין תופסת לא טוב.
בגלל זה אני ממשיכה לג'נגל, גם להניק וגם לתת סימילק. ולפעמים גם לשאוב.

שוב הדמעות מתחילות לרדת ויש לי מחנק בגרון.
אני לא יכולה יותר לשאת את טון הדיבור העצבני והשיפוטי של הבן זוג שלי שפעם היה החבר הכי טוב שלי והיום, לא יודעת מה אנחנו,
לרוב בשיחות טכניו תסביבה.
היא שוב לא נרדמת, מקטרת ובוכה כבר שעה וחצי ולא יודעת מה לעשות.
גם עם איך שהוא מדבר אלי, בכל סיטואציה אחרת, שאין בה ילדה משותפת בעסק, הייתי נכנסת בו חבל על הזמן.
עכשיו אין לי ברירה, צריך להבליג ולהסתדר, בשבילה.
ובתוך כל זה כואב לי נורא בגוף, דקירות למטה, מאחור ומקדימה, קודם התפתלתי מכאבים. אולי טחורים?
אין לי כוח כבר ליסורים האלה.

כן, זה קשה... פתאום להיות תלויים אחד בשני, בעיקר את בו, לאחר חיים שלמים של עצמאות. אני מוצאת שזה הדבר הכי קשה בהורות, לי לפחות.
איזו סיטואציה מדהימה זה להפוך להורה - שיש יצור קטן שתלוי בך להכל, כולל דיאליזה רגשית ואנרגטית שאנו מספקים להם כל רגע ורגע, גם כשהם ישנים, וגם להם לא קל - אבל אנחנו אלו שצריכים להתמודד עם הקשיים הללו, ובתוך כל זה אנו מנסים להניק ולתת מעצמינו כל מה שאפשר כדי לתת להם התחלה טובה בחיים, ובנוסף לזה חוסר שיעות שעות שינה קשה וכרוני, גוף שמתאושש מלידה, חוסר יכולת לתת לעצמינו את הדברים הנעימים שהיינו רגילים, זמני איכות שונים שלנו עם עצמינו ועם הבן זוג... לא יאומן שאנשים עושים את זה, ועוד יותר מפעם אחת.
בסופו של דבר זה משתלם ומתאזן, אבל בנקודה הזו בזמן זה באמת נראה הזוי כל העניין הזה..
מישהי כתבה כאן שכשהם מתחילים לחייך זה מאוד משנה את המצב.. אני מאוד מסכימה.

ובינתיים - את לא לבד, ואף פעם לא תהיי לבד. את מוקפת באהבה.
ועוד חיבוק לדרך

פעם דיברנו על זה כמה חברות איך אפאחד לא סיפר לנו על המשבר הזוגי של לאחר הלידה..
אז קודם כל מרגיע לדעת שזה קורה כמעט אצל כולם.. וגם בעניין הזה האיזון בוא יבוא..
לגבי הכאבים מציעה לך אם לחפש פיזיוטרפיסטית של רצפת האגן שיכולה להגיע הביתה, לאבחן מה המצב במיוחד אחרי הלידה הארוכה...
דרך אגב אני סבלתי מבעיות ברצפת האגן אחרי הלידה השנייה ויכולה להגיד לך שיש לזה קשר הדוק הדוק למצברוח (אני זוכרת שגם קראתי כאן באחד הדפים שבשמת כתבה על זה).
כל פעם שסבלתי מכאבים באזור המצברוח שלי התחלף בשנייה )-:... לאזור הזה יש קשר גוף נפש חזק מאוד...
יש כאן קישור לרשימת פיזיו' של רצפת האגן http://www.pelvicfloor.co.il/statics.asp?id=6
לילה טוב ורגוע

_בסופו של דבר זה משתלם ומתאזן, אבל בנקודה הזו בזמן זה באמת נראה הזוי כל העניין הזה..
מישהי כתבה כאן שכשהם מתחילים לחייך זה מאוד משנה את המצב.._

תודה על התזכורת דנה ה - אכן הרגעים הכי יפים שלי במהלך היום זה כשהיא מחייכת ומצחקקת והיא מתוקה ויפה כל כך (-:
היום הייתי איתה אצל הרופאה, במטרה להדגים לה שהיא כל הזמן בוכה ולא מרוצה, ביחוד אחרי אוכל.
ושוב, שירה עושה הפוך על הפוך וגורמת לי להראות היסטרית ולא מחוברת למציאות - איך שנכנסנו היא דפקה חיוכים של החיים לרופאה שהתאבה בה תוך שניה ואמרה לי שהיא רגועה בצורה מדהימה ומה אני רוצה... לכי תסבירי לה שבבית זה אחרת. או אפילו רבע שעה אחרי שיצאנו ממנה.

בבט לאחור השבוע הרגשתי כבר הרבה יותר טוב, מפלס החרדה ירד מאוד, יותר נושמת, פחות בלחץ מכל בכי וגם היא התחילה לבכות אולי גם קצת פחות וגם אני פחות נלחצת.
עדיין מרגישה שאין לי חיים ושכל מה שעסוקה בו לאורך היום זה להרגיע אותה ולעשות מניפולציות כדי שלא תבכה.

קבעתי מחר עם דולה פוסט פארטום שהיא גם יועצת שינה, מיכל גרי, מקוה שהפגישה תהיה טובה ותחזק לי את הבטחון.

עשיתי גם יעוץ הנקה און ליין של הכללית שקצת עזר לי להבין שצריכה להרים אותה יותר למעלה.
עדיין כואב לי וזה לא ממש זורם, אבל היא ינקה היום וגם פלטה, כך שראיתי שלפחות היא אכלה משהו.
אתמול הלכתי לדיקור, זה קצת עזר ואמשיך עם זה.
הרופאה המליצה לעבור לתמ"ל אחר שלא עושה צרבת, זה החשד שלה לבכי.
הבן זוג לא שש להעביר אותה לתמ"ל אחר, החלטנו לחכות כמה ימים כי יש מגמת שיפור טפו טפו.
מעצבן אותי שצריכה להתיעץ איתו על כל דבר, נכון שהיא גם הבת שלו, אבל איכשהוא אני זו שאיתה כל היום וצריכה להתמודד רובה הזמן עם הקושי,
נראה לי שמגיע לי קצת יותר להחליט. אבל הכל כל כך רגיש איתו שמשתדלת לא לריב ולהבין גם אותו.

לגבי הכאבים מציעה לך אם לחפש פיזיוטרפיסטית של רצפת האגן שיכולה להגיע הביתה, לאבחן מה המצב במיוחד אחרי הלידה הארוכה...
יש כזה דבר? באמת?
בטוחה שיש לי צורך בזה, כשמשתעלת כואב לי ובכלל מרגיש שם פיזית לא כמקודם.
זה דרך הקופה או פרטי?

יש כזה דבר? באמת? יש דבר כזה והוא חשוב מאין כמוהו.
המון נשים סובלות כאבים קשים, דליפות שתן, צניחות ועוד אחרי לידה, בעיקר לידות ארוכות וטראומטיות.
לכל קופה יש פיזיוטרפיסטיות של רצפת אגן, בדר"כ צריך לבקש הפניה מרופא משפחה או רופא נשים.
אפשר גם ללכת באופן פרטי.
כאן תוכלי למצוא רשימת מטפלות כולל דרך איזה קופה הן מקבלות.

ושוב, שירה עושה הפוך על הפוך וגורמת לי להראות היסטרית ולא מחוברת למציאות - איך שנכנסנו היא דפקה חיוכים של החיים לרופאה שהתאבה בה תוך שניה ואמרה לי שהיא רגועה בצורה מדהימה ומה אני רוצה... לכי תסבירי לה שבבית זה אחרת. או אפילו רבע שעה אחרי שיצאנו ממנה.

(-: גדול
חוק מרפי מוכר
בינתיים עוד לא מצאו לכך פתרון, כרגע הקטנים הללו מסובבים אותנו סביב האצבע הקטנה שלהם

אום שלום, תודה על הפרטים, אבקש מחר מהרופאת משפחה שלי הפניה.
_חוק מרפי מוכר
בינתיים עוד לא מצאו לכך פתרון, כרגע הקטנים הללו מסובבים אותנו סביב האצבע הקטנה שלהם_
(-: לגמרי

אגב, מה זה אומר לגריין?

אתמול נפגשתי עם הדולה מיכל גרי שמאוד עזרה לי בהרגעה שאני בסדר ומטפלת טוב בקטנה ובעשית סדר בראש בקשר לבכי, שינה, הנקה וסדר יום.
קניתי ממנה שמיכת עיטוף מיוחדת שעושה רושם שמרגיעה את הקטנה שלי ועוזרת לה להרדם.
אחרי שהיא הלכה עדיין לקח לי שעה להרדים אותה אבל היא היתה מאוד רגועה ונרדמה לאט לאט.
אחרי הצהרים היא ישנה על במנשא שעה ובלילה ישנה טוב, (אחרי שעתיים שלקח להרדים אותה, יחסית ברוגע) 6 וחצי שעות רצוף, שזה ממש שיא. בע"ה.

חוץ מהכאבים האיומים שיש לי ביד ובכתף ובגב התחתון (לא מוצאת תנוחה נוחה להנקה והאכלה מבקבוק על הספה ,הישיבה המזרחית גומרת לי את הגב התחתון), מרגישה יותר טוב, בעיקר נפשית.

הדיקור ליד שלי לא ממש עזר ומתלבטת אם להמשיך עם המדקר הזה. חושבת על אופציות נוספות, אסטאופט? צריבת דיסק? לא יודעת.

מדהים שמחר היא בת 8 שבועות, גדלה ומשתנה מיום ליום, וגם אני.
התחלתי לחשוב אם כן לא לחזור לעבודה, נראה לי שעם כל הקושי, זה שיעור נפלא בשבילי להיות איתה לפחות חצי שנה או יותר.

טוב הקטנה התעוררה, הולכת להניק, מקוה שתצליח...

לגבי פיזיו' של רצפת האגן יש דרך הקופה, אבל באזור שלי הייתי צריכה להמתין בין3-4 חודשים לתור... אז הזמנתי פשוט מישהי הבייתה. מחיר הביקור היה ממש לא יקר ומאד שווה!
קחי בחשבון שככל שמתחילים לטפל יותר מוקדם השיקום יותר טוב (בלי לחץ כמובן..).
אם את כבר משלמת פרטי יש את יעל שוראקי שהיא באמת אחת ויחידה היא אוסטאופתית ופיזיו' של רצפת האגן. תיתן לך אבחון מעולה וטיפול עוד יותר טוב!
ממליצה לך עליה בחום (היא מקבלת ברמת גן, בד"כ מאד עמוסה אבל את יכולה להיות ברשימת המתנה ותמיד יש ביטולים ומתפנה מקום. והנה הקישור לאתר שלה- http://osteoforlife.com/?cat=14)
חג שמח! מאחלת לך שתצליחי להנות מארוחה רצופה לפני ששירה תתעורר:-)

לגבי הכאבים שאת מתארת, רוצה להעלות השערה. יכול להיות שההנקות קצת "לחוצות" ואז את מוצאת את עצמך מאד מכווצת בזמן ההנקה ? נסי לשים לב, לנשום, להתרווח, להגדיל את הנשימה ויחד עם כל נשימה להכניס פנימה אמונה ביכולת שלך להניק ולהזין ולהעניק לבתך. לא מזמן שמעתי רב שסיפר איך פנה אליו איזה אבא וסיפר על קושי עם הבן שלו והתלבט מה כדאי לעשות אם כך או אחרת והרבה ההוא ענה לו: "הילד הזה נולד לך כי רק אתה יכול להיות האבא שלו ואתה הכי הכי מתאים לעשות את התפקיד הזה" בעיניי המשפט הזה נותן המון כוחות להתמודדויות שיש לכולנו בהורות.

אני מוכרחה עוד להגיד לך שאני קוראת את הדף שלך ומזדהה עם הרבה חלקים ממנו ואני ממש לא אמא חדשה. הקטנים שלי הם החמישי והשישי במספר ובכל זאת, עם כל ילד יש אמא חדשה שנולדת בתוכנו וההתרחבות וההסתגלות לוקחות זמן ודורשות הסכמה לצאת למסע שיש בו הרבה בלבול, תזכול, יופי, קושי, שמחה, כאב, ייאוש, אהבה ועוד ועוד ועוד.

הי אמא בהווה,
נשמע ממש טוב התהליך שאת עוברת...
אין לי משהו מסוייםלהוסיף, רק עוד

לילה טוב..