אמהות שואלות אמהות חלק 1

אני בעד להפריד בין המקרים.

וגם לזכור את הגיל. בתך בת 4.5, נכון? או שאני מבלבלת אותה עם ילדה אחרת?
זה גיל שבו דיבורים פחות עובדים אבל מעשים דווקא כן. משחק נבזי היה מקבל אצלי הצטרפות שלי למשחק ומתן דוגמה אישית איך לכלול את כולם בצורה נעימה. כולל הערות שמכוונות את מי שנבזי לשים לב לתגובות מילוליות ולא מילוליות של מי שמתנהגים כלפיו בנבזיות. לשים לב לסימנים של "חוסר אושר" או פחות שיתוף פעולה או כעס או מרמור.
אני נוהגת לחזור על אמירות מסוג - כולנו רוצים לכייף, בואו נמצא דרך לגרום לזה לקרות. לפעמים הדרך היא לשנות את המשחק...

ומה שעשוי להתגלות כמשותף לזה ולדוגמה השנייה שנתת הוא בניית קואליציות (מושג טיפולי שכזה, אבל נראה לי מתאים כאן). בתך נשמעת כמו ילדה שמעורבת בבנייה של קואליציות, פעם נגד ילד מסוים ופעם נגדך (כי הכללים זה את, נכון?)
ואת זה אפשר לברר. מאיפה בא הצורך להתאגד נגד. ואחרי שתובהר הסיבה (את כמובן יכולה לנסות לנחש אותה בעצמך, על בסיס ההיכרות עם בתך) תדעי יותר בקלות מה נדרש לעשות.

מקווה שזה עוזר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ציל צול
תודה על תגובתך.
זה באמת סימן חיובי שהוא סיפר להוריו באופן מיידי וגם שמחתי מאוד שההורים ישר הלכו למשטרה ולא ניסו לטפל בזה בדרכים לא דרכים אחרות
(זה לפחות המידע שהגיע אליי, המידע שהגיע אליי הוא כמובן חלקי כי לא קיבלתי מידע מהאנשים עצמם אלא זה עבר כמה אזניים ופיות כנראה)

_בני כמה ילדייך? בני כמה ילדי השכנים?
באיזה משחקים הם אוהבים לשחק שם?
מהי רמת הנוכחות של ההורים של ילדי השכנים? יש לך מושג?_
ילדיי בגן חובה וכיתה א, וגם ילדי השכנים בערך בגילאים האלה
הם יכולים לשחק כדורגל/כדורסל או משחקי דמיון (פליימוביל, תחפושות, הצגות וכאלה) לרוב. לפעמים בתוך הבית ולפעמים בחוץ בחצר.
רמת הנוכחות של ההורים, אין לי מושג למען האמת. הם כמובן לא משאירים אותם לבד בבית לגמרי, אבל הם כן יכולים ללכת לשכנים (או בני משפחתם שגרים קרוב) והילדים ישארו לשחק לבד בבית (אין צורך לעבור כביש,כך שהילדים יכולים לבוא אל הוריהם).
כך שאין לי כל כך שליטה לגבי מה שקורה אצלם בבית. הבית שלהם לא גדול, כך שאם ההורים כן בבית הם די נוכחים.
למען האמת הקשר בינינו ההורים לשכנים הוא נעים אבל זה לא שאנחנו חברים יותר מדי, ויוצאים ובאים אחד אצל השני כל הזמן. הילדים התחברו,אבל בנינו ההורים לא נוצר קשר חברי מאוד חזק (לא מתאים כנראה).
מתלבטת מה לומר לילדים שלי. האם לומר שאני לא מרשה להם לשחק שם כשההורים לא נמצאים? או לא מרשה לשחק עם בן הדוד (איך בכלל אומרים דבר כזה?) , זה לא שהם משחקים איתו בדרך כלל, אין בינו לבין ילדיי קשר כל כך כי הוא גדול עליהם (והילדים שלי קצת ביישנים). אבל יש לו קשר עם ילדי השכנים בני הדודים שלו.

באופן כללי הילדים שלי מודעים לכללים של :הגוף שלי ואף אחד נוגע בו ללא רשותי, ובאיברים הפרטיים אף אחד לא נוגע אף פעם (חוץ מלצורך ניקיון - ההורים, או רפואי- רופא). ואני מאוד מקפידה בבית שאף ילד לא יכול לגעת באחיו בצורה שלא נעימה לו. אלה דברים מדוברים גם בבית (וגם במסגרות שלהם לאורך השנים היה דיבור על זה).

אמא מודאגת,
אני לא הייתי שולחת את הילדים שלי באופן קבוע לבית כזה גם בלי תקיפה מינית ברקע.
לי אישית, ואני אמא לא חרדתית בכלל בכלל, זה לא מרגיש בטוח לילדים בגילאים כאלה, לשהות הרבה זמן עם ילדים בני גילם ועוד ילד בן 13 בלי שיש נוכחות הורית קבועה ומובטחת ברקע, וכזו שאני סומכת עליה.

ילד בן 13 הוא מתבגר. הוא מתעניין במין בסבירות גבוהה ונחשף לתכנים מיניים בסבירות גבוהה ואין לך מושג איזה. אם אני מכירה אותו היטב ואת משפחתו אז הייתי שוקלת את המקרה לגופו. אם הוא לא מוכר לי, ולא הוריו, לא הייתי משאירה ילדים שלי בגילאים כאלה עם מתבגר לא מוכר כאשר יכול להיות שההורים בכלל לא שם.

אני חושבת שבנעלייך, מה שהייתי עושה זה לסובב את הסיטואציה ולהזמין את החברים אלינו במקום לשלוח את הילדים אליהם.
ואפשר גם לומר לאמא ולאבא השכנים שאת מחבבת מאוד את הילדים שלהם ורוצה שהם יבואו אליכם במקום שילדייך ילכו אליהם כי את מרגישה ככה יותר בנוח אז שירגישו חופשיים לשלוח.
וכאשר ילדייך מבקשים ללכת לשם ללוות אותם. להיות קצת. לברר מי נמצא וכמה זמן הסיטואציה תישאר דומה למה שאת רואה במו עינייך ואז להחליט מה לעשות.

זה נהדר שהילדים שלך מודעים לענייני הגוף, אבל בגילם (ובגלל זה שאלתי) מול נער בן 13 (ושוב, בלי שום קשר לפגיעה המינית שלו, הוא יכול להיות סתם נער סקרן אפילו בלי כוונות רעות בכלל אלא רק איזו תעלוליות כללית) יש לזה מעט מאוד סיכוי אם הוא במקרה נחוש לבדוק איך נראה מקרוב פיפי אחר.

אני ממש לא בעניין להבהיל אותך או לתייג בצורה כזו או אחרת נערים מתבגרים. כאמור, הסיפור הזה היה נראה אחרת לגמרי לגמרי אם היית מכירה אותו ואת משפחתו היטב. אבל בהיעדר היכרות כזו, זה להשאיר אותם עם זר בעצם. לא צריך פגיעה מינית כדי שזר יטריד לך את הילדים או יפגע בהם. ושוב, חלק מהפגיעות בילדות, שאינן חמורות או חוזרות, הן פשוט תוצאה של חינוך שונה מזה שאת נותנת ושל סקרנות טבעית. אני אישית לא הייתי לוקחת סיכון עם זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היית אומרת את זה גם על אח?
את לא היית משאירה ילד שלך אצל חבר שיש לו אח גדול? כי מוזר לי שאת אומרת שאפילו בהעדר סיפור הרקע לא היית סומכת בסיטואציה כזאת
זאת אומרת שהילדים שלך נשארים כל הזמן תחת השגחתך ואת לא משאירה אותם בשום מקום?
_אני חושבת שבנעלייך, מה שהייתי עושה זה לסובב את הסיטואציה ולהזמין את החברים אלינו במקום לשלוח את הילדים אליהם.
ואפשר גם לומר לאמא ולאבא השכנים שאת מחבבת מאוד את הילדים שלהם ורוצה שהם יבואו אליכם במקום שילדייך ילכו אליהם כי את מרגישה ככה יותר בנוח אז שירגישו חופשיים לשלוח._
האמת היא שזה לא יחזיק כל כך. קשה להחזיק חברות באופן חד צדדי כל כך כשהם רק מוזמנים ולא מזמינים אף פעם. במיוחד כשהבית של השכנים קרוב כל כך ועד כה הם הלכו ובאו חופשי (הם יכולים להיות אצלינו חצי שעה ואצלם חצי שעה לסירוגין, ילד אחד פה ואחד שם, זה לא ביקור מסודר כזה רשמי). ולבוא איתם בכל פעם שהם הולכים אל החברים זה קצת מוזר.
מה שאני חושבת כרגע זה לנסות לצנן את היחסים כמה שאפשר. להתחמק קצת מלהרשות ולא לעודד את הקשר. קצת חבל לי כי הקשר בין הילדים היה נחמד,אבל לא רואה דרך אחרת.

זאת אומרת שהילדים שלך נשארים כל הזמן תחת השגחתך ואת לא משאירה אותם בשום מקום?
מה פתאום?
הילדים שלי המון אצל חברים וגם בחוגים, אבל אני מכירה היטב את ההורים, ואין שם דמויות שלא מוכרות לי בכלל ואין להן מחוייבות כלפיי, ואין שם מצבים שהילדים שלי פתאום נשארים עם מישהו זר ואפילו אין לי מושג אם זה קורה או לא.

תפעלי בדיוק איך שאת מבינה ורואה לנכון בתלות בשאר הנסיבות של הסיטואציה. הפואנטה שלי היתה בעיקר שזה לא קשור לפגיעה המינית שהנער הזה חווה אלא לשאלה מי נמצא ליד הילדים הקטנים שלך, וכמה את מכירה אותו וסומכת עליו.

אני הייתי מדברת עם ההורים (כשהילדים כל כך הרבה ביחד זה נראה לי בלתי נמנע שההורים יצטרכו לתאם קצת עמדות לפעמים) ומסבירה שאני לא רוצה שהילדים יישארו בלי ההורים בבית ומבקשת שאם ההורים יוצאים, גם אם לזמן קצר וקרוב וכו' שישלחו את הילדים חזרה אליי (את כולם או לפחות את הפרטיים שלי).
לצנן את היחסים זה לא ממש לפה ולא לשם כי עדיין יהיו מצבים שהם יהיו שם לבד ומצד שני הם גם יפסידו הרבה מהדינמיקה הכיפית.

שלום,
הגדול שלנו, בן שנתיים וחצי, מרביץ לקטנה, בת השנה. כמעט תמיד אני יכולה לראות שזה נובע מתסכול בגלל משהו, שיוצא עליה, אבל לפעמים זה לגמרי לא צפוי, ועל פני השטח אני לא מצליחה לראות סיבה. בשני המקרים זה מאד מתסכל אותי כי חבל לי על הקטנה, אבל בעיקר בגלל שקשה לי עם זה שהוא אלים. אנחנו מגיבים בסבלנות. לא מענישים או צועקים וכו'. מעירים שזה לא מקובל (ואז לרוב הוא צוחק, מה שגם קשה לי איתו מאד) ומנסים להציע להחליף את זה בפעולה חיובית. וגם מבקשים שידבר במקום להרביץ (הוא עוד לא מדבר ממש במשפטים ואוצר המילים שלו עדין קטן מאד)..אבל זה לא פוחת.
הוא מרביץ גם לנו, תמיד בפנים, ומתייחס לזה כמו משחק (שאנחנו לא נהנים ממנו).
אנחנו מחפשים לשמוע עוד דעות, אולי להתגבש יותר באיך אנחנו מתמודדים עם זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומסבירה שאני לא רוצה שהילדים יישארו בלי ההורים בבית ומבקשת שאם ההורים יוצאים, גם אם לזמן קצר וקרוב וכו' שישלחו את הילדים חזרה אליי
טוב, זה קצת בעיה לי לומר את זה כי גם אני עושה אותו דבר. יכולה ללכת לשכנים (אחרים) בזמן שהילדים שלי משחקים בבית. זה זמנים קצרים לרוב,אבל הם בהחלט קורים לעתים קרובת (והילדים יכולים לבוא אליי כמובן, זה ממש קרוב), אני מבינה שזו אותה הסיטואציה בערך אצל ההורים האחרים, לא יוצאים לזמן ארוך כל כך לרוב,אבל בהחלט יכולים לצאת ולבוא (וגם הילד בן ה13 יכול)
כך שיהיה לי קשה לדרוש מאחרים מה שלא קורה אצלי.
נראה לי שבכל זאת אנסה לצנן את היחסים, כי אין לי ממש פתרון אחר למה שקורה. כך לפחות יקטן הסיכון.
ואומר לילדים שלי שאני לא מרשה לשחק בבית של השכנים בלי שההורים בבית, עד כמה שזה יעבוד, לא בטוחה שהם יבינו את הסיטואציה בכלל (כי זה הרי קורה גם איתי) ויחשבו שרק אם ההורים לגמרי לא נמצאים בבית (שזה לא קורה,כי הם לא משאירים אותם לגמרי לבד)

שליחה על ידי רק_מה* » 22 מרץ 2016, 16:05

שנתיים וחצי (חוטמית): להפריד פיזית באופן נעים אך תקיף (להרים את הקטנה אלייך או לחבק את הגדול). או לאפשר להרביץ לחפץ. בגיל הזה אין חשיבות גדולה למקובל ולא מקובל...
תודה צילי. אני ראיתי את המקרה בדיעבד (אחרי שהילד נעלב ולא שיחק). מהרהרת לגבי קואליציות בינתיים

אז זה טבעי ולא לדאוג? אם אני תופסת את זה לפני שהיא בוכה, אז לרוב אני מחבקת אותו ולוקחת אותו למקום אחר, ואם היא כבר בוכה, אז אני לוקחת אותה, ואז הוא בדרך כלל מגיע כדי להצחיק אותה או להביא לה איזשהו משחק כדי לעודד אותה.
זה כל כך מוזר שרגע אחד הוא מכאיב לה במכוון, ורגע אחרי הוא רוצה לשמח אותה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד שאלה בקשר לאחים גדולים
אתן משאירות את הילדים שלכם רק אצל חברים שלכם שאתם מכירים היטב היטב אותם ואת הילדים?
הכרות שטחית לא נחשבת? כי אז זה מנטרל הרבה מהחברים של הילדים שלי, הרוב הם מכרים שלנו ולא ממש חברים טובים שלנו, ההכרות היא הכרות אבל יותר שטחית ולא עמוקה. ולחלקם יש אחים גדולים שאני לא תמיד מכירה טוב.

אין באמת דרך לצמצם פגיעות מיניות על ידי השגחה צמודה. פגיעות כאלה יכולות לקרות מאדם לא צפוי,כזה שלא הייתן מאמינות עליו. אפשר להשאיר בהשגחה הורית והאבא יתקוף. הוא גם יכול להיות חבר טוב. פגיעה כזאת לוקחת דקות בודדות.

מה שניסיתי להגיד, זה שאין חוקיות בעניין. אם משהו מרגיש לך לא נכון או לא טוב, כאילו מסתירים משהו, אז יש סיכוי שזה ככה, וזה לא קשור לפגיעה המינית שהמתבגר עבר, כי זה לא אינדיקציה לזה שהוא יפגע בעצמו. אם אני זוכרת נכון, קראתי לא מזמן שזה עוד מיתוס.
מהזיכרון המאד רעוע שלי, תוקפים מינית הם אנשים שיש להם קושי באמפתיה, שרואים בעיקר את עצמם, ובעלי נטייה אלימה. בהכללה כמובן ותחת הסתייגויות וכולי וכולי.

אין באמת דרך לצמצם פגיעות מיניות על ידי השגחה צמודה. פגיעות כאלה יכולות לקרות מאדם לא צפוי,כזה שלא הייתן מאמינות עליו. אפשר להשאיר בהשגחה הורית והאבא יתקוף. הוא גם יכול להיות חבר טוב. פגיעה כזאת לוקחת דקות בודדות.
אני מסכימה. השגחה צמודה היא פתרון זמני, אחר כך גדלים קצת וזה פשוט נהיה בלתי אפשרי - למעשה ברגע שהם מתחילים ללכת לחברים לבד.
לא את כל ההורים של כל החברים אני מכירה טוב, את חלקם מכירה היכרות שטחית בלבד ולעולם אין לדעת מאיפה זה יבוא.
זו האמת המפחידה והמצערת.
מה כן?
את הילדות שלי תוכלו להעיר באמצע הלילה והן יגידו לכן בדיוק מה הכללים, מה עושים ובאיזה מצב.
זה לא אומר שהן בהכרח יוכלו ברגע האמת לברוח או להציל את עצמן מהפגיעה ולא יקפאו או ישתפו פעולה מסיבה כזו או אחרת.
אבל חפרתי להן חפור וחזור שתמיד תמיד תמיד אפשר לספר לאמא ואבא הכול, שלא שומרים סודות שלא עושים לנו טוב ועוד שלל עניינים רלוונטיים
(כולל כאמור הנחיות מדויקות מה אפשר לעשות ברגע האמת).
לדעתי צריך להכין את הילדים, אין ברירה. זו הדרך היעילה היחידה

מסכימה עם תפוח ודניאלה. כך גם אצלנו. בנוסף הנחיתי את הילדים שאם יש מצב בו לא מתחשבים בבקשתם להפסיק, או אם מישהו מנסה לאלץ אותם ללכת איתו לאנשהו (נגיד, מבוגר מרים אותם באמצע חנות ומתחיל ללכת ליציאה) אז שיתחילו לצרוח הכי חזק שאפשר ולהשתולל מאוד עם כל הגוף - זה משהו שיכול לגרום לתוקף להפסיק מיד ולברוח משם בגלל תשומתהלב שמופנית לכיוונם, וגם אם יש ילד שצורח ״עזוב אותי!! אתה לא אבא שלי!!״ זה מפנה תשומת לב למצב חריג ויותר סיכוי לעזרה מסביב (במצב שזה קורה בחדר סגור בבית נגיד, צעקות יכולות להזעיק אנשים אחרים שנמצאים בבית).

ולגבי ההשאלה של פלונית - אצל הילדים שלי הבקשה להשאר לבד אצל חבר מגיעה בשלב יחסית מאוחר. יש לי לדוגמה, ילד בן שבע, שנשאר פעמים ספורות בלבד אצל חבר טוב בלעדי. ברב הפעמים הוא רוצה שגם אני אהיה שם. בגילאים רכים יותר, בהם הילד פחות מודע ופחות מסוגל להגן על עצמו, אני פשוט שם - ואז אין את הבעיה הזו של להשאיר ילד בן ארבע נניח לבד בלי לדעת מה המצב שם.

כשהם גדלים, היכולת שלהם להבין שמדובר בסיטואציה בעייתי גדלה גם היא, וכך גם ההבנה שלהם את שיחותינו בנושא שעולות מפעם לפעם בבית, והיכולת ליישם הנחיה כמו שכתבתי למעלה. ולכן כשבת העשר הולכת לחברה שלה ויש אח גדול במשפחה, זה לא ממש מטריד אותי. גם כי אני לא ישר חושדת בכל נער או אבא, וגם כי אני מאמינה שהיא תדע מה לעשות אם משהו כזה יקרה. הילדים שלי גם מספרים לי ממש הכל - במיוחד דברים שמטרידים אותם. אז ברור לי שאם חלילה יותקפו, אדע על זה מיד.

גם אני אמרתי להשתולל ולצרוח אם מישהו מנסה לעשות להם משהו רע, שזה לרוב מבריח את הפוגע וגם מזעיק עזרה ושלא יתביישו. ובמקביל הדגשתי שלא משנה מה עשו ואיך הגיבו, זה לעולם לא אשמתן ותמיד לספר לנו בלי חשש ובלי היסוס

לבן ה3.5 מופיעה מדי פעם שפשפת, בעיקר באיזור הטוסיק והירכיים הפנימיות. פעם אחת כבר הופיעה גם בקיפולי הברכיים והמרפקים. עור קשה יותר, מחוספס, אדמומי שמגרד לו מאוד. לא החלפנו אבקות כביסה\מרככים\ סבונים מאז שהוא נולד ככל הזכור לי, מקסימום "ריחות" שונים של אותה חברה - וזה ממילא הכי טבעי שאני מכירה (ecofriend או דומיהם). התופעה הוקלה כשהפסקנו לשים לו תחתונים ועברנו לגעטקס מכותנה בימים קרים, אבל זה עדיין מתפרץ מדי פעם - כתמים כתמים. אשמח לדעת אם מישהי נתקלה בתופעה ואיך טופלה

הכי טבעי זה בלי סבון בכלל. הסבון מוריד מהעור כל שומן שהגוף מייצר בשביל להגן על עצמו.
הכי טבעי זה גם בלי בגדים שחוסמים את זרימת האוויר, או אולי רק עם חולצה ארוכה כמו שמלה כשחם, ולהוסיף גרביים כשקר.
לא חייבים להיות כאלה טבעיים כל הזמן, אפשר רק כשמגיע הנגע.
(מנסיוני עם ילד בעל עור רגיש.)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לילדה שלי בת שנתיים וחצי יש מעט הפרשות מהנרתיק מדי פעם. האם זה נורמלי?
(אני עדיין מניקה אבל מאוד מעט. אולי פעם ביממה בלילה)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מנסה שוב לשאול
אולי זהה לא הדף הנכון?

נסי עניני בנות קטנות

שליחה על ידי יסמין* » 10 מאי 2016, 17:17

אני מניקה לפני השינה ולאחרונה זה לא מספיק (שנתיים). יונק הרבה פעמים מכל צד ומתלונן.
גם לי לא כל כך כיף

חשבתי לתת בקבוק של משהו אבל האם זה יצור הרגל מיותר? חשבתי על מי קוואקר או תה שומר, רעיונות אחרים ?
אני גם מפחדת שבקבוק יעודד פיפי בלילה (גמול לחלוטין).

אני יכולה גם פשוט לחכות ולהחליף את ההנקה במשהו אחר, כי היא לא מספקת את שנינו. אבל אשמח לרעיונות

אם את רוצה לגמול מהנקה, למה לתת בקבוק בגיל כזה? 0-:

ולאחרונה זה לא מספיק (שנתיים). יונק הרבה פעמים מכל צד ומתלונן
על מה הוא מתלונן? האם הוא מתלונן במלים? האם הוא מסביר מה התלונה? או שאת רק מנחשת? האם זה מפני שהוא עייף ונרגן ועבר את השעה שלו ויונק ויונק ולא מצליח להירדם? או מפני שהוא בעצם לא אכל מספיק מזון במשך היום ומגיע רעב לשינה?

בתור פתרון ראשון, הייתי מגבירה את כמות האוכל המוצק במשך היום, במיוחד בחלקו השני, ונותנת דברים מזינים ועשירים בשומן (אבוקדו, שמן זית, זיתים, ביצים וכו').
בתור פתרון שני, סביר להניח שאת לא שותה מספיק מים. זה מאוד משפיע. גם על הכיף שלך וגם על זרימת החלב.
בתור פתרון שלישי, את יכולה להחליף את ההנקה בחיבוק ושיר ערש.

לא מספקת את שנינו.
כשאת כותבת שהיא לא מספקת אותו, את מתכוונת שהוא כל כך לא מרוצה מההנקה שהוא רוצה להפסיק לינוק?

שליחה על ידי שירה* » 10 מאי 2016, 22:43

אצלי בגיל הזה הוא היה מקטר בהנקה שלפני השינה כי הוא ציפה להירדם בה והיא פשוט כבר לא פעלה עליו ככה. הוא גדל והמנגנון השתנה וההנקה לא מסטלה אותו כמו שהיה קטן ולא הרדימה אותו. הוא ניסה ללכת לישון בדרך היחידה שהוא יודע - והשינה לא הגיעה.
אז עברנו להרדים בשירים וליטופים, ואת ההנקה שמרנו לזמנים אחרים במשך היום.

שליחה על ידי פלפלת* » 22 מאי 2016, 09:18

שלום, משהו שמטריד אותי. נראה שבתי בת השנתיים מאוננת (שוכבת על בובה או על הידיים שלה ונעה קדימה ואחורה).
יודעת שזה לא דבר חריג אצל ילדים אבל חשבתי שבגיל הרבה יותר מאוחר.
אז... זה נורמלי? תקין? ובעיקר, איך להתייחס?
האמת, שהדבר המרכזי שמטריד אותי זה שזה מפריע לה להירדם, היא עושה את זה כמעט רק לפני השינה אבל ברגע שמתחילה היא נכנסת לזה ואז פשוט לא נרדמת וזה מאחר לנו את שעת השינה שלה בלפעמים שעה או יותר. מה עושים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פלפלת
אצלינו גם יש מעט אוננות בגיל שנתיים, אז זה לא חריג. זה גיל נפוץ לדעתי אצל ילדים שהיו בחיתולים כי רק אז הם פתאום נחשפים לאזור הזה יותר. אצלינו זה היה כך.
אני לא כל כך יודעת מה לומר כי אצלינו זה לא עד כדי כך ולא כל כך בשינה. אבל בעיניי זו תקופה שתעבור. ילדים (ואנשים) מאוננים באופן תכוף מאוד רק כשאין להם בחיים משהו אחר או שרע להם וקשה להם, אם יש משהו אחר ויש חיים מלאים וטובים- זה הופך מינורי יותר ורק חלק מהחיים ולא מרכז החיים. כרגע זה מאוד מעניין אותה, בהמשך אולי זה יתמעט ויקבל פרופורציה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד דבר, הגיל זה בכל מרה לפעמים בעייתי מבחינת שינה. אצל הרבה ילדים זה הגיל ששנת הצהרים משפיעה על ההרדמות בלילה. אז אולי זה לא האוננות אלא חוסר עייפות

שליחה על ידי רז* » 01 יוני 2016, 14:33

שלום,
יש לי שאלות בענייני שינה...
הקטנה שלי בת 1.4 הייה ישנה את שנת הצהריים עד עכשיו במנשא (אבל זה כבר נורא כבד וחם). אם אני מרדימה אותה במיטה, אין לי ממש אפשרות לקום כי כל כמה זמן היא רוצה להתחבר לציצי...עקרונית אין לי שום בעיה עם זה אבל יש לי עוד ילדים.
איך עזרים להם לישון בגיל הזה שינה רצופה ומספקת בלי ציצי? רק ע"י גמילה מציצי סביב השינה? כי אין לי כונה להפסיק להניק בשנים הקרובות

זה מרגיש לי אכזרי. אני יודעת בודאות שזה יהיה לה מאד קשה ובטח גם טראומטי. אשמח מאד לעצות!
ואחריה יש לי ילד בן שלוש שעדיין ישן צהריים ומאד זקוק לשינה הזאת. גם הוא נרדם עם ציצי (אבל לא צריך ציצי תוך כדי) ואני רוצה ללמד אותו להרדם בלי. אבל כשאני מנסה הוא פשוט לא נרדם וזה מאד מתסכל אותו. איך מרדימים ילדים?:)

שלום
קיץ קיץ ורציתי להתייעץ בקשר לגמילה מחיתולים
בן שנתיים, הולך למטפלת לכמה שעות 4 ימים בשבוע
אני מבחינתי להוריד לו את החיתול,
המטפלת מבחינתה אמרה שקודם יהיה שבועיים בלי פספוסים ואחר כך יסתובב אצלה בלי חיתול
לא התווכחתי
מה שהתחלתי לעשות- כשהוא איתנו לתת לו להיות כמה שיותר בלי חיתול, וכשהוא אצל המטפלת עם חיתול. לבינתיים הולך יופי.
האם, כמו שגיסתי הפחידה אותי, זה יכול לבלבל אותו להיות חלק מהזמן ככה וחלק ככה? (אם כן,וזה עושה יותר נזק מתועלת אז בצער אחזיר את החיתול ונחכה לאוגוסט להוריד לגמרי. כן זה עצוב ופסיכי כמו שזה נשמע)

כן זה עצוב ופסיכי כמו שזה נשמע
למה זה עצוב ופסיכי? אוגוסט זה עוד חודש וחצי, זה הכל.
אם זה יותר קל לכולם, למה בעצם לא לחכות?

לא פירטתי הכל,
זה עצוב ופסיכי כי הוא ממש התקדם במודעות הגופנית שלו ונראה לי מבאס לחזור לחיתול לימים מלאים.
כרגע הוא בשלב שאם הוא ערום אז לרב לא יברח לו פיפי אלא הוא ימצא איזה מקום מגניב לעשות בו תוך שהוא אומר פיפי. (מקום מגניב= דלי של שטיפת רצפה, אגרטל פרחים שלא בשימוש, ארון בגדים, החוצה מהמרפסת. לא אסלה וסיר. מבחינתי אחלה לבינתיים). אם הוא עם מכנסיים ובלי חיתול אז לרב הוא יעשה במכנסיים וישים לב תוך כדי. ממש תהליך למידה מהמם ויפה.
אם הוא היה איתי כל היום ברור שהייתי משחררת אותו לגמרי מהחיתול. בהינתן שהוא אצל מטפלת- מה פחות גרוע, לחזור לחיתולים גם בבית או להמשיך עם הפרדה כזאת שבגן ככה ובבית ככה?
הנטייה הטבעית שלי היא למשוך ככה עוד חודש וחצי, אני רק תוהה אם זה לא עושה איזה נזק גדול, זה נשמע די מבלבל.
הסיבה שלא התעקשתי עם המטפלת להתחיל גמילה גם בגן היא שאני חוששת שבמקרה של פספוס היא תגיב בצורה שעלולה לגרום לו להרגיש לא נעים.

אני חושבת שזה יכול לבלבל, אבל לא בהכרח חייב לבלבל. אם נראה לך שהילד מסתדר עם זה טוב ויש תהליך למידה מהמם ויפה , לא הייתי נוגעת.
לא לתקן מה שלא מקולקל (-:

גם אני לא הייתי נוגעת, גם אני חושבת שזה שמשהו יכול להתקלקל לא אומר שהוא יתקלקל.
לא אוהבת בכלל שמפחידים. זה מכניס לראש רעיונות שהם הם הם הגורם לבלבול והקלקול.

ואני נוטה מאוד שלא לבטוח במטפלת שתגיב היטב, בטח לא אם הגישה הבסיסית שלה זה שקודם יהיה גמול ואז נרשה לו להיות גמול

מותר לה לא לרצות פיפי על השטיחים והספות, זה פשוט לא קשור לילד שלך.

הגישה הבסיסית שלה זה שקודם יהיה גמול ואז נרשה לו להיות גמול
תודה תודה על הגישה המפוכחת וההומוריסטית על הסיטואציה! אני מתגלגלת כאן מצחוק...
איזה מהפכני זה לחשוב שלא בטוח שיתבלבל ויתקלקל. הארה. (באמת לא בציניות)
מתכוונת כרגע להמשיך לזרום במתכונת הנוכחית. תודה רבה על החיזוק.

ככה זה כשיש עריכת הודעה בודדת

הו, אני ממש צריכה עזרה.

עלמה בת 1.10, סך הכול ילדה שמחה. אבל יש לה שני קטעים חדשים שמאודדדדדדד מעצבנים אותי ואני לא יודעת איך.להגיב אליהם.

היא מרביצה לי. עד כה הגבתי במגוון דרכים: אני תמיד אומרת לה לא ותופסת לה את היד. אם היא על הידיים וממשיכה, אני מורידה אותה. (מבחינתי להרביץ זה בל יעבור) אחר כך אני מציעה לה, אם היא כועסת, להרביץ לספה או לכסא, זה מצחיק אותה, אבל לא יודעת כמה זה "חינוכי".

היא צווחת. עכשיו, זה הרבה יותר קשה להפסיק מהרבצה... היא עושה את זה המון במקומות ציבוריים... לא בוכה, דופקת צווחות מקפיאות דם. היא צווחת כשהיא לא מצליחה לעשות משהו ולזה אני מגיבה נקודתית ופותרת את התסכול כמיטב יכולתי והיא צווחת במחאה כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה.

אין לי מושג איך להתמודד עם זה, כנראה בעיקר כי זה כל כך מרגיז אותי. אשמח לעצות.

ממה שראיתי אצלנו ואצל אחרים, זה נורמלי לגיל.
לגבי הצווחות, אני הייתי פשוט נותנת לזה לחלוף. ואם את מדברת איתה תוך כדי אז בטון ממש שקט ורגוע. אבל בגדול זה נראה לי מסוג הדברים שפשוט עוברים לבד.
לגבי ההרבצות, גם אצלנו היה ממש ככה בגיל הזה וגם אני נורא התקוממתי ושידרתי ש מבחינתי להרביץ זה בל יעבור והאמת שזה לא ממש עזר וכנראה גם הזיק. בדיעבד אני חושבת שבגיל שנה הם לא לגמרי מבינים בכלל מה זה להרביץ והמאמץ שנדרש מהם כדי להתאפק הוא אדיר וזה בסדר שהם לא תמיד מצליחים.
אם הייתי עושה את זה שוב, הייתי מתייחסת להרבצות האלה כמו שאת מלמדת נגיד, לא להרוס חפצים (כדוגמה, אני לא יודעת אם את מלמדת את זה או לא). כלומר, בלי הצורך שזה ייפסק ועכשיו ולא יחזור על עצמו לעולם (אבל גם בלי לאפשר באופן חופשי). היא לא תגדל להיות ילדה אלימה בגלל זה. אני ממש בטוחה. זה גם בסדר גמור להוריד אותה אם היא עלייך ומרביצה, ונראה לי תגובה טבעית לגמרי.
בקיצור, מה שאני הייתי עושה זה לאוורר קצת את העצבים. את רוצה אולי לנסות לחשוב מה בזה מעצבן כל כך?

טלי, היא לא בת שנה. היא כמעט בת שנתיים ויודעת מה זה להרביץ, לצערי

זה לא אקראי, היא עושה את זה כשאני מעצבנת אותה. לא מסכימה למשהו שהיא רוצה, למשל.

אה, עכשיו אני רואה. איכשהו זה נקלט אצלי כשנה וחודש.
עדיין, זה שזה משהו שהיא עושה כשהיא כועסת, לא אומר שיש לה את כל ההקשרים להבין מה זה - למשל, את העניין של גבולות גוף שלה ושל אחרים, או מה יקרה אחרי המכה (שזה יכול להיות כואב. במיוחד אם עכשיו המכות שלה קטנות ולא באמת כואבות, היא לא יכולה לדעת שמכות זה משהו שיכול באמת לכאוב ולעשות נזק), או את הגינוי התרבותי כלפי אלימות, או את האופן שבו מכות מתקשרות לאלימות שמתקשרת לכל הצרות האחרות שהיא מתקשרת אליהן...
אין לי פתרונות קסם לעניין הזה, וקראתי עליו המון, כי כאמור זה משהו שקורה גם אצלנו. אני פשוט רואה עכשיו דרך התקשורת עם ילד קצת גדול יותר (בן ארבע) כמה הוא עדיין לא מבין ואז אני מבינה כמה מעט הוא הבין לפני שנתיים-שלוש.

האמת שהמכות פחות מטרידות אותי... זה לא כואב ואני גם יודעת איך להגיב לזה בצורה רגועה, זה לא מערער אותי.

אבל הצרחות מוציאות אותי מדעתי. יש לי הפרעת קשב וריכוז וזה מפריע לי להתרכז. זה גם נורא מפדח אותי במקומות ציבוריים וליד המשפחה שלי, אני מודה.

מיכל, אני יכולה רק לשתף אותך מה אני עושה בפועל כשזה קורה. וזו לא תגובה מחושבת אלא תגובה ממש אוטומטית, ואיכשהו ביני לבינם זה מתקבל טוב ופותח דיאלוג.
בדרך כלל כשעולה צרחה כזו אדירה זה כל כך מפתיע אותי (כן, כל פעם מחדש) שאני לרוב מסתובבת מייד בעיניים פעורות לגמרי מהשוק ושואלת - וואו, מאיפה זה בא? ומשם איכשהו מתחילים לתקשר.
אז אני לא יודעת אם המקור לצרחות אצל שתינו הוא זהה או דומה, אבל אולי פשוט להיות אותנטית יעזור?

ואגב אותנטיות, זה עוד מוקדם בשביל עלמה, אבל כאשר ההתנהגות של הילדים שלי בעיקר מביכה אותי - אני אומרת להם את זה.
כי זו לרוב לא התנהגות שיש בה משהו אינהרנטי לא בסדר, ובמקום והקשר אחרים זה היה עובר בלי בעיה. אז אני לוקחת אחריות ואומרת להם שאני מובכת ושבבקשה יפסיקו.
בדיוק כמו שאם אני אביך אותם בעתיד (נגיד... אלבש לאירוע שלהם משהו לא מתאים בעיניהם) אני אשמח אם הם יגידו לי ואני אשקול להתחשב בהם מאוד.

אולי יש דרך להעביר משהו מזה לעלמה. משהו שלא שם עליה אשמה שהיא "מתנהגת לא יפה" אלא מבקש התחשבות בצורך שלך שהיא אולי כן יכולה להבין.

קודם כל לנשום,
אז לחשוב מה הרגש שהיא מביעה ולתמלל (אני שומעת שאת מאוד כועסת/מתוסכלת/עצובה וכו )
אזניות להבין מדוע (אולי קשה לך לחלוץ את הנעליים? )
ואז לחשוב יחד איך לפתור את הבעיה (מה אפשר לעשות ? )
אם אי אפשר לפתור ,אפשר להציע לעשות משהו מעניין אחר,או לדמיין איך היינו פותרים את הבעיה.

שליחה על ידי גנום* » 01 יולי 2016, 18:50

הי מיכל
לא בטוחה אם זה רלוונטי לגיל שנתיים אבל מניחה כאן הצעה לעניין הצרחות שיישמתי בעצת גננת מקסימה במיוחד כשבני היה בן שלוש בערך-הקמת פינת צרחות ייעודית. אצלינו זו הייתה ערימה של מזרנים וכריות בחדר נפרד שבתוכה היה מותר לצרוח כמה זמן ובאיזה דציבלים שרוצים. וגם להרביץ וכו אבל זה היה פחות רלוונטי.
אני מדגישה שזה לא היה עונש של "ללכת לחדר" אלא מתוך הבנה של הצורך שלו לצרוח למול חוסר הסבילות המוחלט שלי לשאת צווחות מהסוג הזה. כך זה גם הוסבר וכך זה גם לחלוטין התקבל. זה צמצם פלאים את כמות הצווחות.

שליחה על ידי גנום* » 01 יולי 2016, 18:55

לגבי צרחות במקומות ציבוריים-אני עם צילי. מסבירה שזה מביך אותי ומפריע לשאר הנוכחים (אם זה נכון)-ואם זה לא נפסק פשוט קמים והולכים. כמובן שזה אחרי שניסיתי כמיטב יכולתי לענות על הצורך שאולי מסתתר מאחורי זה (רעב? עייפות? צורך בחיבוק?) ולא כעונש. פשוט אני באמת לא מסוגלת לשאת מצבים כאלו לאורך זמן. כלומר-זכותו לצרוח אבל לא בטוח שחובתי תמיד לסבול את זה.

לחשוב מה הרגש שהיא מביעה ולתמלל (אני שומעת שאת מאוד כועסת/מתוסכלת/עצובה וכו )
מציעה לא לעבור דרך השלב הזה.
אם מישהו אומר לי מה אני מרגישה אני מתחרפנת מזה בדרך כלל ולכן לא עושה את זה גם לאחרים. אני לא חושבת שזה מועיל אלא שזה מרגיל לחשוב בטעות שמישהו אחר יכול לדעת מה קורה אצלי בפנים ולהגיד לי מה אני מרגישה.
בעיניי עדיף לא לדעת מה מרגישים (כלומר, לא לתת לזה שם) מאשר להגיד למישהו מה הוא מרגיש.

אהבתי מאוד את ההמשך של אותה התגובה שמציע דברים שאולי מפריעים ומחפש ביחד מה אפשר לעשות.
והכי אהבתי את זה, וזה גם חידש לי ולא עשיתי את זה מעולם למרות שזה נשמע מגניב ממש -
לדמיין איך היינו פותרים את הבעיה

הקמת פינת צרחות ייעודית
אני חושבת שחשוב ללמוד שלפעמים צרחות זה ממש סבבה. לפעמים מסתבר שבעצם יש עוד אנשים בסביבה (כשזה בבית, כן?) שבא להם לצרוח. ואז אין צורך לזוז אלא פשוט בודקים מי בעניין של לצרוח וצורחים ביחד.
אני מודה שאני עושה את זה אחת לכמה זמן. וככה זה לא מתייג כל צרחה כ"התנהגות לא נעימה" וברור שלפעמים זה פשוט בסדר גמור.
לפעמים אנחנו יושבים בארוחת ערב והיה לי יום ארוך ונגמר לי ונורא בא לי לצרוח.
אני אומרת לילדים שבא לי לצרוח ממש חזק, בודקת בשנייה מי בעניין ולמי זה מפריע, ולפי התשובות אנחנו זורמים. ברוב המקרים כולנו פשוט צורחים קצת ביחד וזה יופי טופי. מאוד משחרר.
ותודה לאמי שלימדה אותי את זה. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול איך בגיל ההתבגרות ישבתי איתה במטבח ואמרתי לה שכל כך בא לי לצרוח. היא הפתיעה אותי מאוד ואמרה לי - אז למה את מחכה? תצרחי מכל הלב.
צרחתי מכל הלב, ואבא שלי המסכן, שלא עודכן בעניין מבעוד מועד, רץ היישר מהמיטה שלו למטבח במבט של "שוחטים לי את הבת".
הוא כעס עלינו די הרבה זמן, מסכן...

זה לימד אותי שיעור חשוב בהתנהגויות כאלה. הן לא תמיד בעייתיות, בעיקר בעיקר כאשר הן לא מופנות למישהו מסוים ואין בהן כוונת פגיעה, ותחת תנאים מסוימים הן ממש הדבר הנכון לעשות.
זה מסר קצת מורכב ללמד ילדים אבל אפשרי בהחלט. ואני הראשונה להסכים שבקלות ניתן לתכנן דברים כאלה כמו פינת צעקות כך שהם לא ייתפשו כעונש או הרחקה של פעולה "לא יפה".

זכותו לצרוח אבל לא בטוח שחובתי תמיד לסבול את זה
מאוד מאוד מסכימה, רק שיש פה באג קטן. כי אם לא חובתך לסבול, אז קומי ולכי.
את לוקחת אותו איתך משום שבפועל את לא יכולה להשאיר אותו במרחב הציבורי לבד, וגם כי את באותו רגע לוקחת אחריות על הציבור מסביב שסובל למרות שזו לא חובתו.
כך שאני חושבת שהמסר פה קצת מבלבל אם לוקחים משם את הילד בגלל שאת לא חייבת לסבול. מותר להגיד שגם הסביבה לא אמורה לסבול מזה.

ומה עושים כשהיא בכלל לא רוצה להישאר? שלשום היינו במסעדה והיא התחילה לצרוח ואני, בלי לחשוב, אמרתי לה: עלמה, אם תמשיכי לצרוח נצא החוצה. היא הסתכלה עליי, אמרה החוצה! ומיד התחילה לצרוח.

בסוף בילינו את הערב בתורות. אבל שוין, אני מניחה שזה קורה.

חוץ מזה, הצרחות הורגות את שחף כי הוא עם מכשירי שמיעה וזה מגביר לו את הצרחות פי כמה.

בבית אני חושבת שאעשה פינה כזאת, אבל היא בת שנתיים ויש לי הרגשה שהיא לא תגביל את הצרחות רק לשם.

וגם אני לא אוהבת לתמלל רגשות, במיוחד שנראה לי שהיא ממש יודעת מה היא מרגישה ומאוד מוכנה לפעול בעניין.

שליחה על ידי גנום* » 02 יולי 2016, 09:46

מיכל
אני מצאתי (לצערי!) שאל מקומות שהילדים לא רוצים להישאר בהם-ואצלינו באמת זה לרוב מסעדות או מקומות כאלו חסרי עניין עבורם-הדרך הטובה להמנע מכאב הראש ומהמבוכה היא פשוט לא ללכת אליהם יחד אתם. כשאני הולכת למסעדה אני רוצה לשבת ולאכול בנחת. רצוי גם לנהל שיחה כלשהי... אם זה לא מתאפשר עם הילדים שלי אז חבל על הכסף והעצבים. אנחנו כבר הרבה שנים הולכים אתם רק למסעדות שיש לידם גינה למשל וכך הם יכולים להסתובב בחוץ ולבוא לטעום כשמתחשק.

שליחה על ידי גנום* » 02 יולי 2016, 09:50

אגב יש ילדים שארוחה נעימה במסעדה לגמרי אפשרית בחברתם.
עוד רעיון הוא לקחת חוברת צביעה צבעים ומדבקות וכך יש לה מה לעשות במהלך הארוחה. מיישמת לפעמים אבל ממש לא מתה על זה.
לגבי פינת הצרחות-סביר להניח שהיא לא תגביל את עצמה רק לשם. זו גם לא ממש המטרה. העניין הוא לאפשר לה לפרוק את הדחף לצרוח בצורה שתיטיב עמה ולא תעורר עליה כעס. אצלינו זה עבד-מעבר לזה לא מתחייבת לכלום...

שליחה על ידי גנום* » 02 יולי 2016, 09:54

ומחשבה אחרונה - בקשר לשחף: אני חושבת שלבת כמעט שנתיים ניתן להסביר בכמה מילים פשוטות וענייניות את המצב: "צרחות מכאיבות לאבא באזניים" למשל. במקרה שלכם נראה לי שזה די מדוייק לא?

גנום, כל מילה ומילה!
בייחוד שני אלו:
הדרך הטובה להמנע מכאב הראש ומהמבוכה היא פשוט לא ללכת אליהם יחד אתם
כל מקום שבו ראיתי שיש לנו חיכוך חוזר (בתי קפה, סופרים גדולים) פשוט יצא מרשימת הדברים שעושים עם הילדים ובא לציון גואל.
העדפתי לקנות לי משהו בטייק אווי ולקחת אותו לפארק הקרוב, ומשלוחים מהסופר הפכו להיות האוטומט שלי בדיוק בגלל זה. לגמרי שווה את הכסף!

"צרחות מכאיבות לאבא באזניים"
בדיוק! כל גיל מתאים להתחלת המחשבה על אמפטיה והתחשבות.

יש לקחת בחשבון שלא כל מקום מתאים לילדים קטנים,אם אני מוכרחה להגיע למקום כזה (הופעות סיום של הילדים הגדולים פופולריות בתקופה הזו ),אני יושבת עם הפעוטה במנשא ומיני כל הזמן שלא מתאים לה לשבת בשקט,לעתים אני צריכה גם לעמוד איתה .

שליחה על ידי יעל* » 02 יולי 2016, 18:35

בני בן ה-12 התלונן היום כי לפעמים "יש לו רק ביצה אחת"
נכנסתי ללחץ ובדקתי את המצב, וראיתי תוך כדי מישוש שק האשכים כי יש רק ביצה אחת בשק האשכים.
חיכיתי מספר שעות והושבתי אותו באמבטיה עם מים חמים וכעבור כשעתיים הביצה השניה ירדה.
אבל כעת שוב, ראיתי שהביצה נעלה ויש בשק רק את האשך השמאלי.
האם זה נורמלי או מה עושים במצב כזה ? והאם האשך ירד בעצמו או שצריך חס וחלילה לעשות משהו רפואי ?
אודה לכל עיצה מהירה. אני בלחץ אטומי.

האם זה נורמלי או מה עושים במצב כזה?
בהחלט.
צריך חס וחלילה לעשות משהו רפואי?
למיטב ידיעתי לא. פשוט חיים ככה וזהו.

שליחה על ידי גנום* » 02 יולי 2016, 21:57

יעל
זה לא מצב חירום רפואי וממש לא צריך לרוץ למיון או משהו כזה (:
כן כדאי לבדוק את העניין עם רופא ילדים בהזדמנות קרובה. אשכים שאינם נמצאים בשק האשכים "סובלים" משהייה בטמפרטורה גבוהה מהרצוי למען שלומם של תאי הזרע. יש מקרים שבהם יקבעו את האשך הנודד ויש מקרים שלא. אבל כדאי בהחלט לקבל חוו"ד רפואית לעניין.

שליחה על ידי יעל* » 03 יולי 2016, 08:58

תודה רבה ציל צול וגנום.

אני רק חוששת שלא צריך לעשות ניתוח או התערבות כירורגית חלילה.
לפי המצב לאחר שבדקתי הסתבר , כי האשך הימני עולה למעלה ונעלם כאשר יש לו זיקפה. והוא נישאר שם כמה שעות עד שהוא יורד.
האם זה קשור ? (אני התביישתי לשאול אותו אם זה קורה לו מתי שהוא מאונן, תפסתי אותו במקרה והתעלמתי והאם זה לא מוקדם מידי לגילו ?)
אבל האם יש קשר בין הזיקפה והאוננות לעליית האשך למעלה לבטן ?

שליחה על ידי גנום* » 03 יולי 2016, 09:56

יעל-יכול להיות קשר; אבל מה זה משנה?
אני מציעה לך לחפש בגוגל "אשך טמיר"-זה מצב שיש לו כל מיני וריאציות ומה שאת מתארת אצל בנך הוא אחת מהן (לפעמים זה נקרא גם "אשך נודד")

שאלה בעניני הנקה והרדמה.
תינוקת בת ארבעה חודשים שבימים האחרונים יונקת ה-מ-ו-ן. הנקות ארוכות ותכופות יותר מהרגיל. וגם מצליחה להירדם רק אחרי הנקה ממושכת שהופכת להיות מציצה של הפטמה וגם אז מתנתקת ומתחברת כמה וכמה פעמים עד שנכנסת לשינה עמוקה. בעולם אידאלי לא היתה לי שום בעיה עם המצב הזה, אבל במציאות שלנו יש גם קטנטונת בת שנתיים שצריכה טיפול ולפעמים קשה לה מאוד עם אמא שבמשך כל כך הרבה זמן רצוף עסוקה באחותה ולא בה.
עד כה היתה נרדמת גם בעגלה, בטיולים או נדנודים. ואם היתה מתעוררת באמצע שינה אפשר היה להרדים אותה שוב כך. ביומיים שלושה האחרונים - רק בהנקה. כמעט ולא מוכנה לשכב בעגלה בכלל וגם כשמנסה להוריד אותה למיטה, כל פעם שאני מנתקת אותה לפני שישנה ממש חזק מתעוררת מזה ומתחילה לבכות ואז צריך להתחיל את כל הטקס מהתחלה.
פחות מעניינת אותי הסיבה (אולי שיניים, מריירת המון) אבל באמת שהייתי רוצה למצוא דרך שאוכל להרדים אותה, לא על הציצי. כי הסשנים האלה שזה רק מציצות, עוד ועוד ועוד, ברור לי שהיא צריכה את זה אבל בינתיים אחותה מתחרפנת ובוכה וצורחת וצריך קצת לאזן (מדובר כמובן על פרקי זמן שאני לבד עם שתיהן, קורה כמעט כל יום לכמה שעות).
פרט חשוב - מדובר על תינוקת שלא מוכנה להיות במנשא

ממשיכה לנסות למרות שהיא פורצת כל פעם בצווחות כאילו שוחטים אותה...
עצות?

אה, בצר לנו ניסינו גם מוצץ, כל מיני סוגים בכל מיני שעות. בינתיים היא מסרבת, ממשיכים לנסות...

שליחה על ידי יעל* » 03 יולי 2016, 10:40

רוב תודות גנום יקרה.
לפחות קצת נרגעתי גם אם לא לגמרי,
שוחחתי על כך עם חברה טובה שהיא במקרה אחות טיפת חלב, והיא אמרה שהיא תבוא אלי היום לבדוק את המצב.
נקווה שהכל יהיה בסדר והיא תוכל להרגיע אותי. בכל מקרה תודה רבה ואעדכן בהמשך במידה ויש עוד אמהות שחוו או חוות תופעה כזו.

גוונים,
אין לי ממש עצה בשבילך.

אבל מאחלת שזה באמת עניין נקודתי של טרום-שיניים או וירוסון, ושעוד יום-יומיים תגידי בחיוך: "אה, איזה כיף ששאלתי על זה ב'באופן'. זה שוב עבד". @}
בינתיים: יש לך אפשרות להזמין איזו בייביסיטר/ סבתא לתגבור? להיעזר יותר (בצער) בסרטונים במחשב ושאר אמצעים קלוקלים להעסקת הגדולה-הקטנה/ לארגן מראש עמדת הנקה שתכלול פרות שטופים, ספרים להקראה וכו' לטובת הבכורה.
שיהיו ימים קלים.

"אה, איזה כיף ששאלתי על זה ב'באופן'. זה שוב עבד".
זה אכן שוב עבד:-)
היו שלושה ימים ק-ש-י-ם !! ונראה שפחות או יותר חלף המשבר... עדיין יונקת המון אבל משבר העגלה עבר.
ואפילו, בלי קשר, הצלחתי להרדים מספר פעמים במנשא מה שהפך אותי למאושרת באמת.

תפילה, תודה על העידוד.

זה אכן שוב עבד
אחחח, ברוך ה'!

שאלה לגבי ילד שנוהג בבריונות עקבית כלפי הילדה שלי (5).

היא נמצאת במסגרת קטנה יחסית, אבל הדברים התפתחו לקראת סוף השנה ולכן לא טופלו משמעותית.

הילד המדובר לא נוהג כך רק כלפיה, מן הסתם.
היא משתפת אותי במקרים וברגשותיה, וגם את הצוות בגן כמתרחש אירוע כזה. והדברים לא צובעים את ימיה בשחור - היא מאוד חברותית עצמתית חזקה ואהובה.
(וגם נמצאת שם מס' שעות מצומצם יחסית, בכל זאת

)
אבל למרות החוזקות שלה - אני תוהה איך נכון לנהוג, אם היא מתייעצת איתי. מה יחזק אותה ומה יוכל להוות כלי לבריונות עתידית באשר היא. על מה לשים את הדגש.

חוץ מזה, קיימת האופציה לפנות לאמא של הילד ולבקש ממנה מעורבות מסויימת- אני לא בטוחה שזה כדאי או נכון- בכל אופן, המקום הוא מאוד קהילתי ואני בטוחה שאוכל לשוחח איתה בצורה נעימה ושתקשיב לי, לא בטוחה שיש טעם. צוות הגן כבר דיבר איתה בנושא לקראת סוף השנה, כשאירעו כמה מקרים של בריונות (לאו דוקא כלפי בתי).

מעצבן

אולי להגיד לה שיש ילדים (ואנשים) שנוטים לבריונות יותר מאחרים. שבדרך כלל זה כי קשה להם להסתדר עם אחרים בצורות טובות יותר, ולדבר על איך היא יכולה להגן על עצמה, גם נקודתית (כשקורה משהו) וגם מניעתית - למשל לתפוס מרחק מהילד הזה, אבל באופן מעודן, בלי להתחמק בגלוי ובלי לברוח.

ועוד משהו: בעיני, חשוב ללמד ילדים להגיב לבריונות שמופנית כלפי ילדים אחרים. לא להיות צופים פאסיביים שמסכימים בשתיקה עם הצקה שמתרחשת להם מתחת לאף. אבל לא בטוחה מה בגיל הזה הוא תגובה נכונה - מן הסתם לפנות לגננת ...

מאוד מסכימה עם תמרוש.
מוסיפה משהו על זה -
יש ילדים (ואנשים) שנוטים לבריונות יותר מאחרים. שבדרך כלל זה כי קשה להם להסתדר עם אחרים בצורות טובות יותר
לי היה חשוב להעביר את המסר הזה של "מישהו שקשה לו" עם זה שזו לא אשמתנו ולא צריכה להיות הבעיה שלנו.
כלומר חמלה גדולה ואמיתית בצירוף עם הבנה שאנחנו לא שק הארגוף של מי שקשה לו ושזה חייב להיפתר כמה שיותר מהר.

אני לימדתי את הילדים שלי לא להישאר במקום שבו לא נעים להם אם אין שם משהו מהותי שהם צריכים, ואני מעבירה את זה כשיעור לחיים ולא רק במקרי בריונות. לפעמים יתאים להגיד קודם משהו (אתה מציק לי, תניח לי וכו') ולפעמים יתאים פשוט ללכת משם.
אם הגורם המציק הולך אחריהם זה בדיוק הזמן לערב מבוגר.

השלב הבא הוא כבר לא המקרה שלך אבל אם כבר מדברים אז אני משתפת - במקרה שלנו המבוגרים האחראיים לא פעלו בנחישות לסיים את המצב הזה. זה נגרר לאורך זמן.
הבהרנו לילד שמותר לו להכות ממש באלימות אם הוא לא מקבל עזרה שבאמת עוזרת, וזה אחרי שסמכנו עליו מאוד שהוא ידע מתי להפעיל את זה כי הוא ילד לא אלים מטבעו. זה אכן קרה וזה פתר לו את הבעיה ברובה. הוא דחף את הבריון ממש ממש חזק, הבריון נפל המום ולא נגע בו יותר המון זמן.
כשהבעיה חזרה אחרי זמן רב נתנו לו את אותה הנחייה והסברנו שנעמוד מאחוריו אם הדברים יסתבכו. שוב דחיפה חזקה ונפילה, העניין נפתר, לא הסתבך, וזה נגמר.

שוב חזר אבל כבר בכיתה יותר גבוהה. עירבנו את המורה החדשה והיא פתרה את העניין בדקה וחצי. לא יודעת איך.

הפואנטה היא שחלק מהחיזוק של הילד זו ההבנה שההתמודדות יכולה בהדרגה להחריף. שהאחריות שלו היא לנסות לפתור דברים בלי אלימות, בהתרחקות, בבקשת עזרה וכו', אבל שתעמוד לצדו גם אפשרות למשהו מעבר לזה ושבכל מקרה זה בלתי נסבל, עם כל החמלה לקשייו של האחר.

גם אנחנו לא פנינו להורים. קשה לי להסביר למה, אבל זה פשוט לא מרגיש נכון. ההורים הם הרי הבעיה בגילאים כאלה, בין אם זה הם עצמם ובין אם זה משום שלילד יש בעיה שלא מטופלת היטב או נכון (אני לא אומרת את זה בביקורת, רק כאבחנה. קשה מאוד לטפל בדברים היטב בבתי הספר). אז לבוא ולדבר איתם נראה לי לא מתאים, מכאיב ולא מועיל.

אצל חברה שלי היתה בעיה בכיתה עם ילדה בריונית מאוד. כולם התלוננו. אחרי חודשים ארוכים הסתבר שהאמא חלתה בסרטן ולא רצתה לספר לאף אחד. הבית ממש התפרק מבפנים ובגלל הסוד הילדה לא קיבלה שום תמיכה בחוץ. כאשר האמא החלימה אחרי שנה הילדה פשוט פסקה להתנהג כך.
הדברים האלה מורכבים אבל אני חושבת שהרבה פעמים אפשר להסביר לילדים את חלקם.

קלעתן. הילד הזה באמת עבר משהו דרמטי בבית בשנים הקודמות.

טוב, נרגעתי קצת. לפעמים אני מבלבלת בין צורך לשתף לשאלה איך להתמודד.
מתחיל להיווצר מצב של ילד ש"מסומן כילד מציק" וזה בעייתי במסגרות קטנות כאלה.
לגמרי בעד ללכת כשהסיטואציה הופכת ללא- נעימה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רואה פה שיחה שאולי אפשר קצת להמשיך?
מה לעשות אם הילד שלי הוא זה שמתנהג בבריונות?
אני מדברת על התנהגות בבית בין האחים. בחוץ הוא לא כל כך מרביץ. הוא מרביץ המון המון ואין לי מושג מה לעשות עם זה ואיך מתמודדים עם זה
אני יודעת שיש אנשים שאומרים שצריך להבהיר שלאלימות אין מקום, פשוט אין! ושיהיה ברור. אבל אין לי מושג מה לעשות כדי שזה יפסק, ואיך בדיוק מבהירים דבר כזה לילד שמרביץ
הילד בן 6 כבר.
זה הפך להיות האינסטינקט הראשוני שלו כל פעם שהוא עצבני בגלל משהו, ידוע או לא ידוע. לא קיבל בדיוק את מה שהוא רוצה, או אחותו אמרה לו כמה מילים (תמימות או לא תמימות...) הוא פשוט מגיע לשם בשניות. מרביץ זורק. במקרים קיצוניים אפילו נשך.
כעס לא עוזר כמובן. להרחיק אותו מהמקום גם כן לא עוזר. מה גם שאני לא מצליחה להחזיק אותו רחוק. למשל אם הוא מרביץ לאחותו ואני כדי להפסיק את כל זה מרחיקה אותו לחדר ואומרת לו שהוא לא יכול להיות לידה כל עוד הוא מרביץ לה. זה לא עוזר, הוא חוזר תוך רגע. אני צריכה להשאר שם איתו פיזית ולהחזיק אותו כדי שלא יחזור. ואני אכן עושה את זה לפעמים. אבל בגלל שאני לא יכולה לשבת ככה חצי שעה פעם בשעה, אז בשלב מסויים אני עוזבת אותו והוא כמובן חוזר להיות איתנו, ואז אולי הוא לא מרביץ באותו הרגע,אבל בהחלט יכול להרביץ שוב אחרי רבע שעה נוספת. (שא לדבר על זה שאם אני יושבת איתו שם זה כבר נחשב פרס, ואחותו כבר בעצמה מגיעה אלינו כי היא רוצה להיות עם אמא)
וכמובן שמרבית היום אני לבד, אין מבוגר נוסף לעזור לי בכל הסיטואציות האלה. וכשאבא נמצא הוא יכול לקחת אותו הצידה, אבל גם אבא מתייאש די מהר מלהחזיק אותו רחוק.

מה שעוזר לפעמים זה מראש לא לתת לו להשתעמם סתם, אלא לדאוג ליציאה מהבית. שלא ישאר הרבה זמן בבית אלא יהיה בפעילות. אבל לא תמיד זו הנקודה מקשה לו, זה רק חלק מזה. חוץ מזה, זה מאוד מעייף אותי לדאוג לפעילות וליציאה כל הזמן, מה גם שלא בכל המקרים זה עוזר. לפעמים יוצא שדוקא בסיטואציה שחוזרים הביתה זה מתפרץ כחלק מזה שהוא לא רוצה לחזור.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה לגבי לחבק אותו יותר? לא לטפל במקום שקורה המקרה,לא להגיע עד לשם. בתוך המקרה עצמו הזה באמת משבר וקשה.
אבל אולי הוא בכל זאת צריך יותר פעילות או חברה? יש דרך לתת לו את זה? או צורך להוציא מרץ גופני בדרך כלשהי - אולי חוג ספורטיבי?

אני ממשיכה את הרעיון של לטפל מסביב. להקדיש פרק זמן ממושך, של שיחות קצרות איתו על נושא של להרביץ כשהוא רגוע. אולי כשהוא בזמן של אחד על אחד עדיף.
לדבר על מה זה עושה לביחד שלכם כשמישהו אלים, כשיש אלימות. לסכם איתו מה הוא חושב שיכול לעזור לו לפני המכות (מילת קסם, לבוא להגיד אני רוצה להרביץ, להפנות אותו לפעילות אחרת).
להיות בתשומת לב לעניין למשך של נניח שבועיים, עם הרבה אוויר ואפס ציפיות?

אין ספק שכשילד מרביץ משהו סמוי לא עובד בהתנהלות של כל המערכת. פשוט לכוון לדיוק בנקודה הזו, ולהיות באורך רוח כלפיה.

פרקטית - למנוע ככל הניתן, בקור רוח ולהסכים שמדובר בשינוי שיבוא בהדרגה.

היה לנו ילד מאוד מאוד מרביץ. זה קשה. מבאס. ועובר מתישהו.
טכנית מה שהכי עבד היה החזקה מחבקת. זה לא נעים לאף אחד מהצדדים, זה גם כוחני, אבל עבד. חזרה על כך שאני לא מסכימה להתנהגות כזאת, ושאני מלאת סבלנות (או יותר מדוייק "אני יותר עקשנית ממך") ואני משחררת רק כשאתה נרגע. היו הרבה פעמים ששיחררתי ואז זה חזר על עצמו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכן על התגובות

אבל אולי הוא בכל זאת צריך יותר פעילות או חברה? יש דרך לתת לו את זה? או צורך להוציא מרץ גופני בדרך כלשהי - אולי חוג ספורטיבי?
אני מרגישה שמאוד קשה לי לספק את זה. הוא בבית מהצהרים. 3 פעמים בשבוע הולך לחוג ספורטיבי - בגלל המרץ הבלתי נלאה שלו והאהבה שלו לזה אז רשמתי אותו לכל כך הרבה, אחרת זה יותר מדי בעיניי. יש שם גם חברים שלו אז זה גם חלק מזה.
לחברים הוא הולך לפעמים,או מזמין. אבל לא תמיד אני מצליחה לסדר לו חברים. ואין לנו חברים שגרים במרחק הליכה (יש, אבל אף פעם לא מצליחים לקבוע איתם, כנראה לא מתאים להם, הילד בצהרון,אז אחרי הצהרון שהילד מסיים ב4 גם לצאת לחברים. מבינה את זה שזה לא מתאים), אז אני צריכה להסיע, ולא כל יום הרכב אצלי, מה גם שלא תמיד אני מצליחה לדאוג לו לחבר כי החברים עצמם לא פנויים. בקיצור, הוא היה רוצה יותר ללכת לחברים, לי קשה לספק את הדבר הזה.
אני חושבת שזה מקל, שבימים שיש לו חוג יש קצת פחות מכות ושעמום. אבל חלק מזה זה פשוט כי הוא נמצא פחות זמן בבית ופחות זמן עם האחים,אז גם יוצא פחות מכות. אבל בהחלט יכול להרביץ לפני או אחרי.

הרעיון של לטפל מסביב. להקדיש פרק זמן ממושך, של שיחות קצרות איתו על נושא של להרביץ כשהוא רגוע. אולי כשהוא בזמן של אחד על אחד עדיף.
אין לי מושג מה לדבר איתו על זה. מה אומרים בכלל?

לפעמים הוא יכול להגיד לי:'אני מרגיש שאני צריך להרביץ למישהו' אני מנסה לכוון אותו ללכת להרביץ לספה או לכרית,אבל זה לא תמיד עובד. או להוציא מרץ בחוץ בדרך אחרת. הלוואי והיה לו עם להתגושש קצת בקטע של הכיף, אבל אין לו פה קליינטים לזה.

טכנית מה שהכי עבד היה החזקה מחבקת. זה לא נעים לאף אחד מהצדדים, זה גם כוחני, אבל עבד. חזרה על כך שאני לא מסכימה להתנהגות כזאת, ושאני מלאת סבלנות (או יותר מדוייק "אני יותר עקשנית ממך") ואני משחררת רק כשאתה נרגע. היו הרבה פעמים ששיחררתי ואז זה חזר על עצמו.
בן כמה היה הילד שלכם?
זה באמת עבד? כי זה נורא נורא קשה. בעיקר הקטע שזה חוזר על עצמו מיד אחרי שאני משחררת. חוץ מזה שנורא קשה לי להחזיק אותו הרבה זמן (בין השאר כי גם שאר בית צריך תשומת לב, וגם הילדים האחרים). אבל אם אני אדע שבדרך הזו אם אתמיד זה יגמר מתישהו, אז אעשה את זה. רק שאני לא כל כך מאמינה ולכן לא עושה את זה, אלא מחפשת עונשים שיותר מאיימים עליו (ולא מוצאת..)

אני מנסה לכוון אותו ללכת להרביץ לספה או לכרית,אבל זה לא תמיד עובד.
רעיון נקודתי: לקנות שק אגרוף עומד או תלוי, שיוקדש לא רק לזמנים שהוא רוצה להכות אלא לשימוש כללי "מונע". גם טרמפולינה יכולה להיות מתקן מתאים להוצאת עודפי מרץ.

אין לי מושג מה לדבר איתו על זה.
אולי לנסות לשאול אותו מה הוא מרגיש לפני שמכה וגם אחרי שמכה ומה הוא חושב שאתם מרגישים. לברר אם הוא מבין את השליליות שבמעשים עבורכם וגם עבורו. ולנסות לראות אם יכולים לעלות פתרונות משלו.

זה עבד לפעמים. לא אשקר, מה שהכי עזר היה זמן, והתבגרות של הילד.
זה מיזער נזקים כשהילד היה בחוסר שליטה על עצמו - ועל הרגש

גם טרמפולינה יכולה להיות מתקן מתאים
ממליצה מאוד על טרמפולינה.

את מתארת ילד היפראקטיבי עם פתיל קצר ואימפולסיביות קיצונית. לא הייתי שולחת אותו לטרמפולינה כשהוא כבר עצבני אלא כחלק מהשיגרה היומית של הילד הזה, כמה פעמים ביום והרבה קפיצות.
ממליצה במיוחד: קפיצות מוצלבות, גם Jumping Jack (תבדקי אם הוא מסוגל בכלל, כי יש מצב שיש קושי בהצלבה במוח) וגם רגל-יד מוצלבות (רגל שמאל ויד ימין קדימה, רגל ימין ויד שמאל אחורה).

עוד דבר שהייתי שולחת אותו לעשות: הרבה סיבובים בצורת 8 על הרצפה (לעשות מסלול עם צעיפים או חבל או כל דבר שמצייר 8 על הרצפה, כל הילדים יכולים ללכת על זה בטור), או לצייר בצבעי זכוכית על זגוגית החלון מעל גובה הכתפיים, את סמל האינסוף (8 שוכב על הצד).

לא הייתי מבזבזת דקה על "שיחות" עם ילד כזה על האלימות שלו - ביקורת וכל דבר שנשמע כמו ביקורת רק יגרום לו להרגיש עוד יותר רע עם עצמו.

כן הייתי מגבירה את כמות החיבוקים והנישוקים שהילד הזה מקבל. הוא זקוק למגע פיזי והרבה. למשמש אותו, לחבק אותו, ללטף אותו, בכל הזדמנות כשהוא עדיין רגוע.

אם הוא ברגע של נחת, את אולי כן יכולה לשאול אותו, אם יש לו רעיון מה יכול לעזור לו להמנע מאלימות כשעולה בו הדחף "להרביץ למישהו". וגם, שיתאר לך איך זה מרגיש לו בגוף - זה כמו גל? זה מתחיל מהבטן? מהראש? מאיפה? שייתן לזה מרקם, צבע וכו' (אם יש לך גישה למטפל NLP טוב שיכול לעשות איתו מפגש על הנושא הזה של קשר לגוף ולמה שעולה בגוף, גם זה יכול לעזור).

רק כמה רעיונות פזורים שאני מקווה שיתנו לך השראה ואולי קצה חוט

בהצלחה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אזה יופי
נכנסת לפה וכל כך הרבה תגובות מעוררות מחשבה

יש לנו שק אגרוף. זה כבר משעמם אותו לאורך זמן
יש לנו גם טרמפולינה, למען האמת היא נשברה. אבל גם זה כבר שעמם אותו. האמת שהא קופץ על הספות. יש לנו ספה בחוץ שהיא לגמרי מתאימה לזה. ויש לנו סל, וכדורגל, וחבל טיפוס. הכל נמאס לו בשלב כלשהו ומפסיק לעניין (ובעיקר לאתגר אותו - הוא זקוק לאתגרים פיזיים, או שכליים, או חברתיים)
הוא מאוד אוהב לראות סרטים. אני בקושי מרשה. ואני מרגישה שבכל מקרה זה מחמיר את העניין , כי כשנגמר הסרט הוא לא מוצא את עצמו והופך למשועמם והיפר.
הוא יכול גם להיות מאוד רגוע בפעילות של למידה (אוהב ספרי מדע לילדים,וגם חוברות חשבון) או הקראת סיפור. שם לא רואים בכלל את ההיפריות.
או לשחק משחקי דמיון עם דמויות קטנות שונות, שהאמת שהוא לרוב מגיעים למשחק כוחות ומלחמה גם אם זה אסטרונאוטים בכלל. רק אם יוצא לו לשחק עם אחותו זה משחק עדין יותר כי היא לא מסכימה מלחמות.

הוא כנראה זקוק ליותר הוצאת מרץ גופני ושכלי ממה שאני מסוגלת להבין בכלל. וזה קשה כי אני כל כך שונה. רגועה ושקטה כזאת. וזה נוגד את עצמי לרדוף אחרי זה כל הזמן.

ממליצה במיוחד: קפיצות מוצלבות, גם Jumping Jack (תבדקי אם הוא מסוגל בכלל, כי יש מצב שיש קושי בהצלבה במוח) וגם רגל-יד מוצלבות (רגל שמאל ויד ימין קדימה, רגל ימין ויד שמאל אחורה).
אשמח לשמוע עוד קצת על זה. לא הבנתי את כל הקפיצות

לגבי לדבר איתו על זה. באמת לא בטוחה שזה יעזור. זה חולף לידו בזמן אמת.

לברר אם הוא מבין את השליליות שבמעשים עבורכם וגם עבורו. ולנסות לראות אם יכולים לעלות פתרונות משלו.
למרות שזה מעניין...

הוא באמת זקוק להרבה מגע. ילד מאוד חבקן ומתרפק (רק לא נשיקות חלילה!!)

אצלנו עזר:
זמן
הרבה הרבה שיחות, על רגשות, על תימלול של רגשות, על מה האחר מרגיש, על מה אפשר להגיד שיעזור במצבים מסויימים.
הרבה אימון לשיחות תוך כדי. לא רק להרחיק אותו, אלא להגיד: היית מתוסכל כי...? אם היית אומר לאחותך שאתה מתוסכל ואז מבקש ממנה (ופה ממש נותנים משפט לדוגמא) אז יכול להיות שהיא היתה יותר פתוחה להקשיב והיית משיג את מה שאתה רוצה. וכולי וכולי.
הרבה אמתפתיה, כי המודעות לתחושות שלו עזרה לו לחדד את המודעות לתחושות של אחרים.
המון משחקי דמיון. זה לא אנחנו עשינו אלא חברים ואחים. עזר שאין בית ספר, זה מפנה הרבה זמן.
שיחות על רגשות וסיטואציות בכל מיני הקשרים. כשקוראים ספר, כשרואים סרט, כשקורים דברים.
חוץ מזה, גם שימת דגש על תחומי העניין שלו, כך שתמיד יש ספר מעניין למשל.
עוד גישה שראיתי שעוזרת אצל אחרים, זה לנטרל את הסיטואציה האלימה. להרחיק לחדר אחר, ואז האחות באה ועושים משהו אחר לגמרי אך כיפי ביחד איתך.
המון תשומת לב הורית - להתבונן, לראות מה מקפיץ אותו. מה קודם להרבצה.
אה, וגם הקפדה על שינה, ועל תזונה.

הוא כנראה זקוק ליותר הוצאת מרץ גופני ושכלי ממה שאני מסוגלת להבין בכלל.

מוסיפה רעיונות נקודתיים. אולי משהו מהם יצליח לקלוע:
קובייה הונגרית, בועות סבון ורובי מים, ציוד ג'אגלינג או אפילו רק כדורים קטנים (אחרי שהראית סרטון רלוונטי), דפי מבוכים או צביעה או נקודה לנקודה בסגנון "בוקי", פאזל עתיר חלקים, בצק/ פלסטלינה/ חמר, שילוב בפעילויות של בישול ואפייה, בובות אצבע, בובות על חוטים (צריך ללמוד איך להפעיל!), גוגו, חבל קפיצה (דלגית), חישוק (לסובב סביב המותניים כמה שיותר), להטיל עליו משימה קבועה/ מתחלפת שתמצא חן בעיניו (לקלף ולפלח קלמנטינות לכולם אחה"צ? לשטוף כלים??? לנקות את דלתות ארונות המטבח בשפריצר ומטלית?)...

הכל נמאס לו בשלב כלשהו ומפסיק לעניין
ואחרי תקופת צינון אפשר להציע לו מחדש.

@}

מוסיפה רעיונות נקודתיים
פעילות גופנית לא בזמן תחום מראש, אלא כחלק קבוע מהיום במרווחי זמן קבועים. נניח כל רבע שעה או חצי שעה שיקום ויעשה מתח, או שכיבות סמיכה, או יטפס על חבל הטיפוס, או כל פעילות גופנית שמתאימה לו.
אם בוחרים משהו מתאגר מבחינת כוח, ולא מבחינת פעילות אירובית, זה מתיש פיזית. מניסיון אישי...

גם לי יש היפראקטיבי בן חמש, וגם בעיית המכות חוגגת אצלנו. לא שהגענו לפתרון קסם (עם הילדים האלה צריך המון אורך נשימה) אבל הנה כמה דברים שעוזרים:

לשלוח אותו לחדר שקט ולא להרשות לאף אחד להפריע לו (אני מרשה לו לנעול)
אמבטיות ארוכות, עם המון משחקים בפנים והיתר לשימוש נדיב בסבון ושמפו. לא משנה אם כבר התקלח ומה השעה: רואה שהוא מחומם? תציעי אמבטיה
ספרי קומיקס. יש בזה משהו שמאד תופס אותו בלי חוסר המנוחה שמתרחש בעקבות סרטים
חומרי יצירה נגישים ומגוונים: צבעי מים, צבעי גואש, דבקים שונים, חותמות, מדבקות...
עבודות ניקיון. אפילו בגן מחזיקים ספוג פלא וחומרים בטיחותיים לניקוי עבורו...תני לו סמרטוט ותרסיס חלונות, למשל, ותציעי לנקות את החלונות מכל הצדדים. ניקיון משטחים בבית.. ספונג'ה עם גריפת מים. שטיפת כלים.
לשלב אותו בבישול. יודע כבר לקלף? לחתוך? במקום לסרב לתת לו את הסכין החד, לימדתי אותו איך חותכים עם זה ירקות, והוא עושה את זה לא רע בכלל.
אפייה, במיוחד של עוגיות מבצק שנעים לעבוד איתו (לא 'נדבק')
לא לתת לו להיות רעב/עייף. בכל מחיר שהוא כמעט. תמיד להציע אוכל (לא ממתקים!) ולנסות להקדים את שעת השינה עד כמה שאפשר. גם אם זה אומר קימה מוקדמת בבוקר.
לתת לו לעבוד בכלי עבודה אמיתיים. עדיף למצוא פינה שקטה (מרפסת, למשל) ששם הוא יכול לדפוק מסמרים לתוך קרשים לא נחוצים, להשתמש במברגה, וכן הלאה. כמובן, ללמד שימוש בטיחותי, אבל לא להיבהל מהאופציה.
להכין לו 'שק תחפושות' שבו הוא יכול להשתמש כרצונו.
להשתדל להביא לו חברים מזן פחות היפרי. חנונים גמורים זה לא עובד, מניסיוני, אבל גם ילד עם מרץ בלתי נדלה כמו שלו יכול להיות קטסטרופה, כי הם מחממים אחד את השני. נסי למצוא לו חברים חברותיים ומעניינים, אבל רגועים יותר.

מעבר לכל זה, צריך לזכור שילדים כאלה התרגלו שהם משיגים את מה שהם רוצים במכות. צריך ללמד אותם שפה אחרת, וזה לוקח הרבה זמן וסבלנות. אבל מה שכן - בכל פעם שהם מתאפקים ומשתמשים בפה ולא בידיים (אחותו פרקה לו מגדל, ובמקום לחבוט בה הוא בא להתלונן אצלך, למשל) קריטי להגיב לו בצורה מיידית ויעילה (לקום מיד ולהרחיק את האחות, ולא לאפשר לה לפרק שוב, למשל, תוך כדי תשבחות על כך שתקשר את הבעיה כמו גדול). למדתי מניסיון שאפילו אם אני אומרת 'תיכף' הוא כבר מתייאש ומחליט שבפעם הבאה יהיה יעיל ומהיר יותר לגלגל אותה הצידה וזהו...

מוסיפה_ עוד _רעיונות נקודתיים :

לקפוץ בגומי, קלאס, קליעה למטרה (גוגואים לתוך חורים בקופסת נעליים, החצים האלה עם הוואקום או עם מגנט).

ויפה בעיניי מה שכתבה מאי בסוף דבריה.

וואו, יש פה המון דברים שעשינו/עושים ושכחתי לגמרי לרשום אותם (כמו:
המון המון המון המון המון שיחות על רגשות ועל העלאת אופציות של תסריטים ל"אילו היית אומר... אז היה עובד?" והכל תוך כדי סרטים+ סיפורים ביחד - כשזה ביחד ותוך כדי דיאלוג בלתי פוסק איתו זה לא מזיק כמו סרט שהוא צופה בו לבד)
כמו - אמבטיה עם משחקי מים, קצף, סבון
כמו - ספוג הפלא!
כמו - בצק! אושר גדול.
כמו - לא לתת לו להיות רעב בשום מחיר.
כמו - דברים להתעסק בהם מחנות ה-ADHD (אחרת פשוט הורס שרוולים, שרוכים, עטים, עפרונות, כבלים של אוזניות... הכל....).

הנה דוגמא ל-Jumping Jacks

התרגיל השני דומה למה שאפשר לראות כאן בוריאציה שנקראת "skiier Jack" בערך בדקה 1:36 כי זה כאילו צעד של סקי - מה שחשוב בתרגיל הוא ההצלבה, כשיד ימין קדימה רגל שמאל קדימה, ואז להחליף, להחליף, להחליף וכו' וכו'. מתחילים את התרגיל מראש כשרגל ויד נגדית נמצאות קדימה ורק אז מתחילים לקפוץ. יותר קשה להתחיל מנקודת האפס כי אז מתבלבלים בהצלבה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בנוסף למה שכתבו מעלי: קראטה. אולי גם כל אמנות לחימה אחרת, העיקר שהמאמן ממש טוב. האתגר הוא לטווח ארוך, ותמיד יש איזו קאטה חדשה ומעניינת ללמוד.
גם אם זה לא מתאים לו היום, זה עשוי להתאים מאוד מתישהו בעתיד, אז שווה לאחסן ולזכור.
(אישית - בתור בחורה בת עשרים עם אימפולסיביות, פתיל קצר, צורך רב במגע ותנועה ורקע של סרבול וקשיים בעיבוד חושי - מאוד מאוד עזר. לכל הדברים. אחרי כל אימון אי אפשר היה לעצבן אותי למשך שעה-שעתיים. לאט לאט פרקי הזמן של רגיעה פנימית ועמידה בפרובוקציות הלכו והתארכו. והפסקתי להרביץ!)

לא לתת לו להיות רעב בשום מחיר
בדיוק אני

(לפעמים זוט [אישי היקר] פשוט לא מרשה לי לדבר אליו על שום דבר חשוב לפני הביס החמישי או השישי של ארוחת הערב. ובצדק)

לגבי לדבר איתו על זה. באמת לא בטוחה שזה יעזור. זה חולף לידו בזמן אמת.
לא... לדבר באופן כללי על רגשות והתנהגויות, בזמנים טובים, כשהוא פתוח ללמידה ולפני שמשהו קורה בכלל. ואז גם לתרגל. בזמן אמת (=רגע משברי) יכולת הלמידה של משהו חדש היא אפס.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

המון המון דברם כתבתם
הרבה רעיונות טובים

להטיל עליו משימה קבועה/ מתחלפת שתמצא חן בעיניו
בעיקר מתחלפת..

פעילות גופנית לא בזמן תחום מראש, אלא כחלק קבוע מהיום במרווחי זמן קבועים. נניח כל רבע שעה או חצי שעה שיקום ויעשה מתח, או שכיבות סמיכה, או יטפס על חבל הטיפוס, או כל פעילות גופנית שמתאימה לו.
לא בטוחה שמתאים לו הוא ילד, זה מאוד משימתי מול שעון ואם הוא עסוק במשהו אחר הוא לא יקום וישנה עיסוק. זה לא כמוני שיושבת מול מחשב

עבודות ניקיון. אפילו בגן מחזיקים ספוג פלא וחומרים בטיחותיים לניקוי עבורו...תני לו סמרטוט ותרסיס חלונות, למשל, ותציעי לנקות את החלונות מכל הצדדים. ניקיון משטחים בבית.. ספונג'ה עם גריפת מים. שטיפת כלים.
טוב. למה ספוג פלא?

ולנסות להקדים את שעת השינה עד כמה שאפשר
ממש קשה. זה הפוך. הוא מתקשה מאוד להרדם מוקדם. בדרך כלל רק כשממש מותש מסוגל להרדם וזה מאוחר

לדפוק מסמרים לתוך קרשים לא נחוצים,
מתאים לו מאוד. אבל אני מפחדת. לא ממה שיעשה לעצמו, הוא ישמור על עצמו. אבל מפחדת על האחרים, לא יודעת אם לסמוך עליו עם פטיש למשל. הוא אוהב מקלות שהוא מוצא ואוסף וכאלה , וגם מרביץ איתם.

נסי למצוא לו חברים חברותיים ומעניינים, אבל רגועים יותר.
האמת שהתברכנו בשניים כאלה. והוא בחר אותם בעצמו לגמרי החמוד. רגועים ועדינים שהוא אוהב מאוד . אבל הם ממש לא זמינים מספיק בכדי לשחק אחר הצהרים (וגם צריך להסיע לפעמים ולא תמיד יש לי איך)

מעבר לכל זה, צריך לזכור שילדים כאלה התרגלו שהם משיגים את מה שהם רוצים במכות. צריך ללמד אותם שפה אחרת, וזה לוקח הרבה זמן וסבלנות. אבל מה שכן - בכל פעם שהם מתאפקים ומשתמשים בפה ולא בידיים (אחותו פרקה לו מגדל, ובמקום לחבוט בה הוא בא להתלונן אצלך, למשל) קריטי להגיב לו בצורה מיידית ויעילה (לקום מיד ולהרחיק את האחות, ולא לאפשר לה לפרק שוב, למשל, תוך כדי תשבחות על כך שתקשר את הבעיה כמו גדול). למדתי מניסיון שאפילו אם אני אומרת 'תיכף' הוא כבר מתייאש ומחליט שבפעם הבאה יהיה יעיל ומהיר יותר לגלגל אותה הצידה וזהו...
תודה על זה. ממש רואים שאת יודעת על מה אני מדברת. בול!

לקפוץ בגומי, קלאס, קליעה למטרה (גוגואים לתוך חורים בקופסת נעליים, החצים האלה עם הוואקום או עם מגנט).
רעיון טוב . מה זה חץ ואקום מגנט?

לא לתת לו להיות רעב בשום מחיר.
זה בסדר. הוא לא רעב אף פעם

ילד לא אוכל כלום

- דברים להתעסק בהם מחנות ה-ADHD (אחרת פשוט הורס שרוולים, שרוכים, עטים, עפרונות, כבלים של אוזניות... הכל....).
דוקא הוא לא כזה הורס. רק אם רוצה לחקור מה קורה מתחת. לכן צעצועים לא יועילו אבל אולי אחפש לו מכשירים מקולקלים לפרק .

_הנה דוגמא ל-Jumping Jacks

התרגיל השני דומה למה שאפשר לראות כאן בוריאציה שנקראת "skiier Jack"_
תרגילים שמעייף אותי רק להסתכל עליהם

אבל ממש בשבילו והמרץ שלו. נראה לכם מתאים לשים לו תרגילי ספורט מולו בסרט ככה ושהוא יתרגל? זה לא אותו אפקט כמו סרט אחר נכון? ואז אני יכולה לחפש לו כל מיני שלא ישתעמם.
ומה הקטע של חציית קו אמצע פה? אפשר עוד קצת הסבר?

אמנות לחימה
הוא אכן הולך,שנה שניה. ויש לו מורה מעולה (שהוא מעריץ כי הוא כזה חזק. חשוב לי שאם הוא מעריץ מישהו שזה יהיה מישהו חיובי. לפחות זה). טוב שאת אומרת שלאורך זמן זה עוזר.
אגב , אם זה משנה ,דוקא אין לו סרבול מוטורי יש לו שליטה מוטורית מאוד מאוד טובה. הוא כמו קופיף חסר מנוחה

לא יודעת אם הוא היפראקטיבי מוצהר, זה מסתדר עם זה שהוא מאוד אוהב ללמוד ויכול להיות שקוע בזה ברוגע לאורך זמן?

תודה רבה כולכן!

ואם הוא עסוק במשהו אחר
אז אולי במעבר בין פעילויות שונות? או נניח, כל פעם שהוא הולך לשירותים שיעשה עשר קפיצות כוכב אחרי זה. גם ככה היה ניתוק מהעיסוק... או כל פעם שעוברים בין שני עיסוקים שונים. או לפני ארוחת הצהריים.
הרעיון הוא להבנות פעילות גופנית בצורה שתשתלב בסדר היום, תהיה חלק קבוע ממנו, ובחתיכות קטנות.

זה מסתדר עם זה שהוא מאוד אוהב ללמוד ויכול להיות שקוע בזה ברוגע לאורך זמן

גם שלי כזה. אוהב מאד ספרים ולמידה ודפי עבודה. לא סותר את הההיפריות. במה שמעניין אותם הם סופר-מרוכזים, ואם הרמה הקוגניטיבית גבוהה ואין ליקוי למידה ברקע, אין סיבה שהוא לא יאהב ללמוד.

לא יודעת אם לסמוך עליו עם פטיש למשל.

לסמוך בטח לא. שלי שבר עם הפטיש את הדלת של מרפסת הכביסה, אפילו לא במסגרת התקף זעם. ('רציתי לבדוק אם זה מפלסטיק'...) הפתרון שלי הוא להקצות מקום מאד מוגדר לדברים האלה. מותר לו לעבוד רק במרפסת שמש, או בימי חורף במרפסת כביסה הצמודה אליה. כשהוא עובד שם אוסרים על אחרים להיכנס ולו אסור בתכלית האיסור להכניס את כלי העבודה, הקרשים והמסמרים הביתה. אם את מבהירה את הכללים והתוצאות, ונצמדת אליהם (עברת על הכללים ונכנסת לסלון עם המשור והפטיש? אין עכשיו כלי עבודה עד סוף השבוע) רוב הסיכויים שהוא יזרום איתך כי הכיף שילדים כאלה שואבים מהפעילות הזו עולה אפילו על המרדנות האינסטינקטיבית.

למה ספוג פלא?
כי זה מגניב אותם, גם מרקמית.

ומה הקטע של חציית קו אמצע פה?
רק על רגל אחת: במקרה שלו, ישפר את הקשר בין שני חלקי המוח ובמיוחד יעזור לטפח את החלק התקשורתי שיכול לאזן קצת את החלק הפיזי... P-:

הפתרון שלי הוא להקצות מקום מאד מוגדר לדברים האלה. מותר לו לעבוד רק במרפסת שמש, או בימי חורף במרפסת כביסה הצמודה אליה. כשהוא עובד שם אוסרים על אחרים להיכנס
הממ.. זה יכול להיות בעייתי פה. אין לנו מקום כזה. החצר פתוחה לגמרי. לא נראה לי שאוכל לאסור על כולם להתקרב. הוא לא יכול לקבל יחס כזה מיוחד פה.

למרות שנגרות יכול להיות באמת משהו מרתק בשבילו

_למה ספוג פלא?
כי זה מגניב אותם, גם מרקמית._
ומה הם מנקים איתו? אצלנו זה לא כל כך בשימוש בדרך כלל
זה לא רעיל? ולא הורס ריהוט?

_ומה הקטע של חציית קו אמצע פה?
רק על רגל אחת: במקרה שלו, ישפר את הקשר בין שני חלקי המוח ובמיוחד יעזור לטפח את החלק התקשורתי שיכול לאזן קצת את החלק הפיזי..._
אוקי. קבלתי

אז אולי במעבר בין פעילויות שונות? או נניח, כל פעם שהוא הולך לשירותים שיעשה עשר קפיצות כוכב אחרי זה. גם ככה היה ניתוק מהעיסוק... או כל פעם שעוברים בין שני עיסוקים שונים. או לפני ארוחת הצהריים.
אני אהיה חייבת להיות שם כל הזמן ולכוון אותו
למה בכלל זה טוב? הוא הרי פעיל פיזית לאורך זמן ונהנה מזה למה צריך בחתיכות קטנות?

בימים האחרונים חשבתי שבעצם בתוך כל זה אין לי מושג איך להתנהג איתו כשהוא משתולל בכל זמן שלא מקבל בדיוק מה שרוצה. ושכנראה הוא למד שההשתוללות תעזור לו ויוותרו לו קצת וכנראה הוא צודק. כי אנחנו מפחדים מזה ולא יודעים מה לעשות אז מוצאים איזו פשרה כך שהוא לא יקבל לגמרי אבל גם לא מפסיד לגמרי. מרוב פחד שלנו לתת לו להפסיד ולהתמודד בהשתוללויות חמורות. פיזיות. וצרחות.
קשה

למה צריך בחתיכות קטנות?
לא צריך כלום. אם זה לא מתאים לך או לא, אז תעזבי את זה. אבל אני מוצאת ערך לא בפעילות גופנית לאורך זמן, אלא כחלק בלתי נפרד מהחיים. יש לזה איכות מסויימת שאין לפעילות גופנית מוגדרת בזמן, ולדעתי זה יכול להועיל לחלק מהאנשים והילדים.
בכל מקרה לא התכוונתי למצב בו את נמצאת ומכוונת אותו, אלא רק למצב בו הוא עושה את זה בעצמו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל אני מוצאת ערך לא בפעילות גופנית לאורך זמן, אלא כחלק בלתי נפרד מהחיים.
לדעתי כשחושבים ל זה הוא די שם באופן טבעי לא צריך לכוון אותו. הוא הרבה בתנועה. בין פעילויות בתוך פעילויות. הוא ילד. ככה זה ילדים לא?

מהניסיון שלי לילדה קופצנית וילד קפיץ לשעבר, זו דוקא עיצה מועילה. אם אני קולטת שהיא במצב של להציק ובאי שקט, עוזר שאני זורקת לה הצעה לקפוץ לשמיים או גלגול או לבוא לצעוק איתי יחד איזה שיר. מה שעולה באותו רגע. אלמנט ההפתעה