באדי סושי החפצת נשים

אנונימי

_{ראו גם: על הזנות / האם יש בחירה חופשית בתעשיית המין / כל הגברים (מי קהל היעד של הזנות?) / שמים קץ לסחר בנשים בישראל / האם לבנות חומה סביב פורנו}

מצ"ב אימייל שקיבלתי ועורר אצלי שאלות, כמו: האם אנחנו לא מגזימים עם כל המחאה הזאת? האם אכילת סושי באמת פוגעת בדמות האשה באשר היא, האם באמת מבזה אותה?

לדעתי, אם זה לא נראה להן, שלא יבואו לשם*
אז הנה המכתבים לעיונכם, לצערי לא הצלחתי למצוא כתבה שקראתי בנושא:

שלום לכולן,

אתמול נפתחה בטיילת בת ים מסעדת "טוקיו שנחאי" המציעה ללקוחותיה תענוג מסוג חדש - ארוחות "באדי סושי".

זהו מנהג חדש, שרק אנשי החברה הגבוהה יכולים להרשות אותו לעצמם - אכילת סושי מגופה של דוגמנית, השוכבת על שולחן, כשעליה מונחות מנות שונות. הדוגמנית רוחצת קודם באמבט חלב, עוברת הסרת שיער קפדנית וסדנת מדיטציה - כדי שתוכל לא לזוז במהלך ה"אירוע".

הארוחות נערכות בחדר פרטי במסעדה הישראלית, כשמחיר הארוחה לסועד נע בין 500 ל-2000 שקלים. אמש נערך טקס חנוכת המסעדה, במהלכו אכן הוגשו מנות על גופה של דוגמנית הלבושה בביקיני. בטקס השתתפו רבים. ידיעה בנושא מופיעה היום בגיליון "ידיעות אחרונות" (עמ' 8). סביב ל"דוגמנית-שולחן" מתגודדים אנשים רבים, והמראה משפיל ודוחה.

מצורפות לידיעה זו שתי טיוטות-מכתב: הראשונה מיועדת למנהל המסעדה - מר עוז יעקב, והשניה מיועדת לראש עיריית בת-ים, מר שלמה לחיאני. אתן מוזמנות לערוך בהן שינויים ולהתאים אותן לסגנונכן האישי. במקביל נשלח מכתב רשמי מטעם השדולה, עליו חתומה שמרית רגב - דוברת שדולת הנשים.

אני קוראת לכולכן להתגייס למאמץ להפסיק את השיווק של ארוחות "באדי סושי" ולאסור על מסעדת "טוקיו שנחאי" לערוך ארוחות שכאלו.

שלכן

רותי - רכזת רשת השגרירות

והנה המכתבים האמורים:

לכבוד
עוז יעקב
מנהל מסעדת "טוקיו שנחאי"
פקס מס' 5536574-03
בת-ים

שלום רב,

הנדון: הזמנה לארוחה

ברצוני להזמין אותך לארוחת ערב. שלא כמו הארוחות במסעדת "טוקיו שנחאי" שבבעלותך, תהיה זו כנראה ארוחה יוקרתית פחות - אך כולי תקווה שגם ארוחה זו תעניק לך חוויה תרבותית ולא פחות אסתטית מזו שב"טוקיו שנחאי": אני רוצה להזמין אותך, מר יעקב היקר, לשמש כשולחן חי שעליו יוגשו ברוב הדר שיפודי פרגיות. אל חשש, גם לך, כמו לשולחנות האנושיים ב"טוקיו שנחאי" נערוך אמבט חלב, גם מגופך נסיר כל שערה מיותרת, וכמובן ? גם אתה תזכה לשיעורי מדיטציה, על מנת שתוכל לא לזוז כלל משך כל הארוחה. לאור חיבתך המוצהרת למנהג הכה-יוקרתי שטרחת וייבאת במיוחד מיפאן, להנאתו ה"אסתטית" הרבה של הקהל הישראלי, אני מאמינה שתיענה להצעתי בחפץ לב.
ואם במנהגים תרבותיים עסקינן, מר יעקב, מדוע שלא תייבא לארץ מנהגים תרבותיים נוספים, כגון חראקירי (נפוץ ביפאן לא פחות מ"באדי סושי"), מאכל אדם (חוויה קולינרית ייחודית לא פחות מ"באדי סושי") או שיוף שיניהם הקדמיות של גברים (טקס התבגרות נפוץ בבאלי)? ולמקרה שאתה מעונין רק במנהגים יפאניים, בוודאי תשמח לדעת כי ביפן פופולאריים בשנים האחרונות סרטים פורנוגרפיים המתעדים חטיפות אמיתיות של נשים מן הרחוב, אינוסן הקבוצתי אל מול המצלמות, ולפעמים גם הריגתן. האם, מר יעקב, גם זהו מנהג תרבותי שכדאי לייבא לארץ?
גם אם ישנן בארץ נשים אשר מוכנות, או אף בוחרות, לשמש כשולחנות חיים, אין לאפשר להן לפגוע בכבוד האדם של כלל הנשים ? ושל כלל בני האדם. ה"חוויה הקולינרית" שאתה מספק ללקוחותיך, מר יעקב, פותחת פתח מסוכן לאיבוד כל רסן ערכי שהוא.
ה"מנהג הקולינרי" שייבאת פוגע בכבודי כאישה וכאדם. אני קוראת לך להפסיק לאלתר את שיווקו והפצתו של המנהג המגונה הזה, המעורר בחילה ולא תיאבון.

בכבוד רב,

ועוד מכתב

לכבוד
מר שלומי לחיאני
ראש עיריית בת-ים
פקס מס' 5558666-03
בת-ים

שלום רב,
הנדון: ארוחות "באדי סושי" במסעדת "טוקיו שנחאי"

ברצוני להביע את מחאתי על קיומן של ארוחות "באדי סושי" במסעדת "טוקיו שנחאי" הפועלת בטיילת בת-ים.
"באדי סושי" הוא מנהג יפאני: ארוחת סושי מגופה של דוגמנית. במסעדת "טוקיו שנחאי" הישראלית סועדים אלו שידם משגת (בין 500 ל-2000 שקלים לסועד) מטעמים יפאניים אותנטיים המונחים על דוגמנית בלבוש מינימאלי ? שולחן אנושי לכל דבר.
אכילת סושי מעל גופה של אישה עירומה מהווה דוגמא נוספת לדה-הומניזציה של האישה באמצעות הפיכתה לחפץ, ולתפיסת האישה כאובייקט מיני שתפקידו היחיד הוא לענג את המשתמש. מכאן הדרך קצרה למתן לגיטימציה לאלימות המופנית נגד נשים ולתוקפנות מינית נגדן. הצגת נשים כחפצים הופכת נשים לנחותות בהגדרה ופוגעת בכבודן. הפיכתה של אישה חיה לשולחן דומם ו"אסתטי", היא פגיעה אולטימטיבית בכבוד האדם ובחירותו.
גם אם ישנן בארץ נשים אשר מוכנות, או אף בוחרות, לשמש כשולחנות חיים, אסור לנו כחברה לאפשר להן לפגוע בכבוד האדם של כלל הנשים ? ושל כלל בני האדם. ממש כשם שהחברה אוסרת על פרטיה למכור איברים מגופם, כך עלינו לאסור על בעלי עסק למכור ארוחות "באדי סושי" במסווה של "מנהג תרבותי", משום ש"מנהגים" כאלה אינם מוסריים.

ה"מנהג הקולינרי" של מסעדת "טוקיו שנחאי" פוגע בכבודי כאישה וכאדם. אני קוראת לך לאסור לאלתר את שיווקו והפצתו של המנהג המגונה הזה, המעורר בחילה ולא תיאבון.

בכבוד רב,

העתקים:
שדולת הנשים בישראל
מערכת "ידיעות אחרונות", מוזס 2 תל אביב
מערכת "מעריב", קרליבך 2 תל אביב
מערכת "הארץ", שוקן 21 תל אביב
מערכת "גלובס", האצל 53 ראשון לציון

ממש דוחה, ובעיני זו בעיה אמיתית מאד.

מה השלב הבא?
מישהי תלך ללשכת תעסוקה (מובטלת הייטק למשל), ונתניהו יגיד לה, את נראית טוב, וישלח אותה לעבוד במסעדה.

כל כך גועלי שאין לי חשק לכתוב על זה אפילו.

אגליה

אני מבינה שאין לך חשק לכתוב, אבל ברשותך, בכל זאת אשאל אותך, כי אני באמת סקרנית ומנסה להבין את האנטי:

מישהי תלך ללשכת תעסוקה(מובטלת הייטק למשל), ונתניהו יגיד לה, את נראית טוב, וישלח אותה לעבוד במסעדה.
את מעלה פה נקודה מעניינת, אבל הרי ברור (לפחות לי), שעבודה מסוג זה לא תיכלל במסגרת העבודות המוצעות בלשכת העבודה (גם כי תמיד יהיו שיבקשו לעסוק בכך), וברור שסוג מאוד מסויים של נשים ירצה לעסוק בה (והדגש הוא על ירצו, אף אחד לא כופה עליהן).
אבל השאלה העומדת בעינה היא, מהי הבעיה האמיתית? מה דוחה כאן?

לא דוחה אותי.
שכל אחת תעשה מה שבראש שלה. אם למישהי מתאים לשכב שעות על שולחן ושיצבטו אותה במקלות אכילה שיבושם לה.
אני לא אוהבת אנשים שנלחמים על "זכויות" אנשים שבכלל לא רוצים שיילחמו בשבילם.

אני לא אוהבת אנשים שנלחמים על "זכויות" אנשים שבכלל לא רוצים שיילחמו בשבילם.
את חושבת שנשים שבוחרות בעבודות כאלה עושות את זה מתוך בחירה מלאה?
ואלה שמוכרות כליה?
או משכירות את גופן לזמן קצוב לגברים חרמנים?

אם יש מי שיקנה תימצא זאת שתמכור,
השאלה היא איפה עובר הגבול.

לא קצת נסחפתן להשוות פונדקאות/מכירת חלק מהגוף/עבודה בזנות/רקדנות אקזוטית לעבודה כשולחן-חי?
אני מסכימה שזה דוחה ואפילו מוזר מאוד, ואולי אפילו שייך לדף תרבויות שונות וכו', אבל ההשוואה קצת קיצונית.

לא קצת נסחפתן להשוות פונדקאות/מכירת חלק מהגוף/עבודה בזנות/רקדנות אקזוטית לעבודה כשולחן-חי?

לא נסחפתי בכלל.

<אגליה היא ממש ממש לא פמיניסטית, ומאד מתפלאה שהדף לא מוצף בכמה כאלה. בנות, אם אני אצטרך לייצג אתכן כאן...>

הנה הצעה לקביעת גבול (עפ"י "גופה של אישה, תבונתה של אישה", מופיע בהקשר אחר שם) -

האם האישה והנוכחים בארוע מתייחסים אל האישה כאל יצור מיני או כאל אובייקט מיני?

כן, אנחנו, נשים וגברים, יצורים מיניים, תודה לאל. אבל לא אובייקטים, חפצים.

כשמתייחסים אל עצמי או אל האחר כאל יצור מיני יש מקום ליצירת קשר ודיאלוג. כשמתייחסים אל עצמי או אל האחר כאל אובייקט מיני שוכחים שיש בתוכו אדם, משתמשים בו, מנסים לשלוט בו. (אוכלים מגופו בלי להכיר אותו אפילו).

כשמתייחסים אל עצמי או אל האחר כאל אובייקט מיני שוכחים שיש בתוכו אדם, משתמשים בו, מנסים לשלוט בו

אני מסכימה, וכאן יש עוד משהו, שגורם לי לסלוד מהמנהג, וזה הזיהוי של האישה עם האוכל.
הרי הזנות קיימת, וכולנו יודעות את זה ולא נורא מזדעזעות כשאנחנו שומעים שאישה מכרה את גופה לגבר כדי שישתמש בה לסיפוק צרכיו המיניים,
אבל כאן גבר משתמש באישה בסיטואציה של ארוחה. הוא אוכל עליה, הוא כאילו אוכל אותה. יש כאן משהו נורא כוחני בעיני.
נראה לי שהכוחניות הזאת, גבר "אוכל" אישה (והיא כמו בשר מת שוכבת ללא ניע), בגלל זה זה דוחה כל כך.

עצם התופעה מתקשרת לנושא המארחות ביפן. ראיתי סרט על צעירות ישראליות שנוסעות לעבוד כמארחות במועדונים ביפן. הן צריכות לצאת עם אנשי עסקים, לפלרטט, ולספוג בחיוך מבויש צביטות בתחת ואין ספור הערות ובדיחות מיניות. הן סיפרו למה בחרו לעסוק בזה: חלק חשבו שהיפנים יהיו נורא נחמדים, הרוב תיכננו לעשות בוחטה ללא מאמץ, וזה לא שזה זנות, נכון?
אז הרוב סיכמו את התקופה כתקופה אומללה, שבה ספגו המון השפלות וכבודן העצמי התערער. אחת אמרה, כנראה הייתי צריכה לעבור את זה כדי להתעורר... ולכולן נפגע אנושות האמון בגברים.

חבל לי עליהן, אבל אני לא מרגישה שמכתבים כאלה בהכרח יצילו אותן.

האם אנחנו יכולים למנוע מאנשים לאכול במסעדה כזאת?
כי זו בעצם תכלית המכתבים שהוצגו בתחילת הדף, ולזה אני מתנגדת.
קצת מזכיר לי את סוג החרדים המסויים שרוצה לוודא שגם אתה לא נוסע בשבת.

וכולנו יודעות את זה ולא נורא מזדעזעות כשאנחנו שומעים שאישה מכרה את גופה לגבר כדי שישתמש בה לסיפוק צרכיו המיניים,

אז זהו, שיש כאלה שעדיין מזועזעות, כמוני.

בקי,
אני לא אוהבת אנשים שנלחמים על "זכויות" אנשים שבכלל לא רוצים שיילחמו בשבילם.
לא מדובר כאן רק על הזכויות של הנשים הספציפיות שעושות את הדבר הביזארי הזה. הן באמת יכולות לעשות מה שהן רוצות. אם יש נשים שעובדות בזנות, עצוב לי שהגיעו לידי כך, אני כועסת על המצב שהביא אותן לשם, אבל אין לי אלא לכבד את זכות השיפוט והבחירה שלהן, אם לא הכריחו אותן לעבוד בכוח. אבל מכוני ליווי ובתי זונות ממוקמים ונראים כך, שמי שלא ממש רוצה/חייב לדעת עליהם, בדרך כלל לא ייתקל בהם סתם במקרה. כלומר, הגועל מתרחש בצנעה, ומחוץ לגבולות הלגיטימיות התרבותית והחוקית.
כשמדובר במסעדה, העניין שונה בתכלית. כווולם יודעים איפה המסעדה, יש פרסומים, וכווולם יכולים לבוא לראות (ולהתנסות אם יש להם מספיק כסף), אפילו בלי שתהיה על זה איזושהי תווית לא מחמיאה. להיפך, זו הרי תרבות גבוהה, משהו שמהווה מודל לחיקוי. זה בטוח נורא איני ללכת לשם, וממש לא דבר שצריך לעשות בסוד.
ואם בתוך גבולותיה הלגיטימיים של התרבות יש שימוש באשה כבחפץ, לדעתי, אשה שמשתפת עם זה פעולה עושה עוול לכל בנות מינה. כבר אי אפשר לטעון ש"זה עניינה, שתעשה מה שהיא רוצה". הצגת האשה כאובייקט בראש חוצות פוגעת בכל הנשים, באופן הרבה יותר ישיר מפרסומות למשל, כי הלא מדובר בהתנסות חיה ולא בתמונה. זה כמו עישון פאסיבי.

_האם אנחנו יכולים למנוע מאנשים לאכול במסעדה כזאת?
כי זו בעצם תכלית המכתבים שהוצגו בתחילת הדף, ולזה אני מתנגדת._
פה אני באמת לא יודעת מה לחשוב. עקרונית, הייתי חושבת שעדיף לסמוך על האנשים שיעשו את השיפוט הערכי בעצמם, ולקוות שמתוך כך המסעדה הזו תוחרם עד שייפסק המנהג הדוחה הזה, ללא צורך באיזו התערבות מלמעלה. יש גם סיכון פרקטי בהתערבות כזו: המסעדה תקבל המון פרסום חינם, שמלבד המגנים ימשוך גם כמה חובבים, מה רע.
אבל מעשית -- אני כל הזמן נוכחת שאי אפשר לסמוך על השיקולים הערכיים של מספר לא קטן של אנשים (ראו את הדף הטרדה מינית).

מצטרפת למזועזעות, זה נורא בעיני וצריך לעשות הכל כדי שהמסעדה הזו לא תפעל באופן הזה, זה מגעיל, אשה בתור מגש. היתה על המסעדה הזו איזה כתבונת, על הגימיק ה"נחמד" הזה, והיתה מצורפת לכתבה תמונה של הסועדים שמחים ומאושרים מכניסים לפיהם עוד מנת סושי טעימה ובין הנוכחים היו גם נשים, מהן אני מצפה ליותר, והבחורה המסכנה שוכבת לה בביקיני קטנטן וכל אחד יכול לדחוף אצבעות ולגעת בה והיא צריכה לשכב דוממת עד שיכלו את כל "המגש". סמדר, מסכימה ביותר עם רוב דבריך, רק רוצה להוסיף למשפט הבא משהו:
לדעתי, אשה שמשתפת עם זה פעולה עושה עוול לכל בנות מינה לדעתי אשה שמגיעה למצב כזה היא אשה במצוקה נוראית, אולי אחת שעברה בחייה כבר אי אילו הטרדות מיניות וכבר הרימה ידיים, ורואה עצמה כבר כאובייקט, נבלות אלו שמנצלים נשים במצוקה כזאת.

מאיה,
לדעתי אשה שמגיעה למצב כזה היא אשה במצוקה נוראית
מאד יכול להיות, כמו עם זנות. מצד שני, גם יכול להיות שהיא צעירה שחושבת שהיא מצאה דרך לעשות כסף קל, ולא ממש מודעת למשמעות. הסיבה שכתבתי כך היתה שזה הובא בתגובה ל "שיעשו מה שהן רוצות". אני גם מעדיפה לא להניח אפריורית שאדם כלשהו מסכן וראוי לרחמים, רק משום שהוא עושה דברים שבמערכת הערכים שלי אין להם מקום.
אבל אני מקבלת את ההערה שלך, אפילו חשבתי על זה בעצמי כשיצאתי מהבית.
אני משכתבת קצת את המשפט, אני מקווה שעכשיו בסדר:
לדעתי, אשה שמשתפת עם זה פעולה מרצונה החופשי וביודעין, עושה עוול לכל בנות מינה

ונשים יקרות, אתן נחשבות כאובייקט לא אחת, ובלא מעט תחומים. ומה שהכי גרוע, זה שזה לא הדבר הגרוע ביותר שאתן נחשבות לו, בלא מעט תחומים. ועוד משהו, אם כל דבר שאשה עושה מעיד על בנות מינה, העוול היה קשה מנשוא, בעיקר בתחומים הרגילים.

זה משפט מפתח! לשמור ולזכור

מזכיר לי מה שאמר לי פעם מורה לקונג-פו "תשתמשי בכל מה שאת יכולה בתור הנשק שלך, למשל ביופי שלך. אל תתעלמי ממנו או תנסי להפחית מחשיבותו". זה כמו שיש אנשים חכמים יותר, והם לא סוגרים את המוח שלהם כדי שלא יחשבו שהם חכמים...
כנ"ל אישה מושכת, יפה במיוחד או פשוט אישה.

אם כל דבר שאשה עושה מעיד על בנות מינה, העוול היה קשה מנשוא, בעיקר בתחומים הרגילים
לא כל דבר. אבל בסיטואציה של היות-שולחן-חי האשה מרודדת במערוך רב עוצמה לכלל אבטיפוס, ואז, תרצה או לא, היא אכן מעצבת דימוי של "אשה כללית". רוב המאפיינים האינדיווידואליים שלה לא באים כלל לידי ביטוי. הרי אסור לה אפילו לזוז (האם מותר לה לדבר? דיבור כרוך בתזוזה). יש לשים לב לשם שנקבע לארוחה הזאת: באדי סושי. אפילו לא וומן סושי.
חשבתי אחר כך על הדיון שלנו, ונזכרתי שפעם, כמה חודשים לפני חתונותינו הסמוכות, הלכנו חברתי ואני לתערוכת החתונות בגני יהושע. בין שלל הגימיקים שהוצגו שם, היתה בחורה שלבשה מעין חצאית של חוטי ברזל, שבקצה כל אחד מהם נורה זעירה, והיא עמדה וסובבה את האגן שלה סביב צירו בתנועות קצובות, כך שהנורות הטילו אור על הקיר. בקיצור -- אורגן אורות חי. היינו שם קצת יותר משעה וכשיצאנו היא עדיין היתה שם, באותו מצב.
שתינו היינו מזועזעות. הבעיה כאן היא לאו דווקא מין -- הבחורה נראתה די זומבי וממש לא מינית -- אלא ה"החפצה". היא פשוט הפכה להיות אביזר. וזה בכלל לא נחמד וקולי, אלא דוחה. כל מצג כזה, שמתייחס להפיכה של אדם לחפץ כדבר לגיטימי (ויהיה החפץ שולחן, מיטה, מובייל או אגרטל), הוא דוחה בעיני. ואפילו מסוכן.

סמדר

לא כל דבר. אבל בסיטואציה של היות-שולחן-חי האשה מרודדת במערוך רב עוצמה לכלל אבטיפוס, ואז, תרצה או לא, היא אכן מעצבת דימוי של "אשה כללית". רוב המאפיינים האינדיווידואליים שלה לא באים כלל לידי ביטוי.
האם בכול דבר שאנו עושים בחיינו באים המאפיינים האינדיוידואליים שלנו לידי ביטוי? הרי מאז ילדותנו שמים אותנו במסגרות (גן, בית ספר, צבא), מלבישים אותנו בתלבושת אחידה. בצבא, במיוחד בטירונות קרבית המטרה היא לשבור את האדם ולהרכיב אותו מחדש בצורה של חייל על פי צרכי הצבא. האם מישהו התקומם נגד כך אי פעם?
בואו נסתכל על עובד או עובדת של חברה גדולה עם שירות לקוחות בנוסח אמריקאי. הם כולם לבושים בתלבושת אחידה, במקרים רבים נותנים להם לדקלם טקסטים שלמים לכול מצב שבו הם עלולים להתקל, כך שלא נשאר הרבה מקום להתבטאות אישית. ובכול זאת, עדיין אי אפשר לומר עליהם שהאישיות שלהם נמחקה לגמרי: הם נראים שונה זה מזה, נימת הקול וטון הדיבור שונים וכן הלאה.
כך גם לגבי עלמת הסושי שלנו. היא אמנם צריכה להענות לכללי משחק מוגדרים מראש, אבל עדיין הגוף שהיא מציגה שלה הוא, האופן שבו היא לא זזה בוודאי אופייני רק לה - ובלי לדעת על זה הרבה יש לי תחושה שכול אשה מכניסה סגנון אחר לחוסר תזוזה הזה. ומעל לכול אני בטוחה שבזמן שאוכלים מהן, כול אשה תחשוב מחשבות אחרות - הרי מה שאנחנו זה לא רק מה שאנחנו מראים כלפי חוץ.
למשל קראתי ראיון עם אחת העובדות שאמרה שהזמן מנוצל לעשיית מדיטציה, ויש כמה מאיתנו שהיו ממש שמחים לעשות מדיטציה ועוד שישלמו להם על זה...

הבחורה נראתה די זומבי וממש לא מינית ? אלא ה"החפצה". היא פשוט הפכה להיות אביזר.
אז הבחורה בשמלת נורות הפכה לדעתך לחפץ, אבל חלק ניכר משמלות הכלה הללו, בהן אי אפשר לזוז הרבה, גורמות לאותו אפקט בדיוק. כלה חנוטה, שאפילו לא מסוגלת לשבת או לרקוד. מצד שני, אם חפצה הבחורה להפוך לחפץ, מי אנחנו שנעצור בעדה?
איפה האפשרות לתת לאדם לשפוט בעצמו?

ענת גיגר כתבה:
ראיתי סרט על צעירות ישראליות שנוסעות לעבוד כמארחות במועדונים ביפן. הן צריכות לצאת עם אנשי עסקים, לפלרטט, ולספוג בחיוך מבויש צביטות בתחת ואין ספור הערות ובדיחות מיניות. הן סיפרו למה בחרו לעסוק בזה: חלק חשבו שהיפנים יהיו נורא נחמדים, הרוב תיכננו לעשות בוחטה ללא מאמץ

לא ראיתי את הסרט, אבל הייתי מארחת בעצמי.
העבודה היתה רחוקה מלהיות " ללא מאמץ", אבל לא הזכירה בכלל את כל תיאורי הצביטות בתחת. אין לי זמן לתאר עכשיו מה באמת היה שם וגם לא חשק (עצבן אותי תיאור הסרט כמו שעצבנה אותי בזמנו יצירת המופת "חוויה יפנית" ), אבל אני יכולה להגיד בקצרה שזה היה הרבה יותר תמים מכבד ונעים מכל עבודת מלצרות שחוויתי בארץ .
<ענת ג כותבת בשם פלוני כי היא בטח לא הפלונית היחידה שהתחרפנה לגלות מה חשבו עליה כשחזרה מיפן. ("זה כמו נערת ליווי, נכון?")>
לא, זה לא, ואני ממליצה לכולכן לעבור את החוויה. באמת.

תקראו את בילי מוסקונה לרמן בכתבה ממעריב סופשבוע בנושא

אבל מתעלמים מהנקודה הקריטית כאן: מאיפה יש להם כסף לבזבז כאן בזמנים כמו של ימינו עם כל הגזירות הכלכליות? אז השאלה היא: מי הם? הם כנראה העלוקות שחיים על הגב של האזרחים הקטנים שלוקחים להם את כל כספם במיסים האכזריים ובגזירות הכלכליות, שיוכלו לבזבז בסושי.

שרה ק, התבלבלת -- האנשים שמבזבזים כסף על באדי סושי החפצת נשים הם אלה שמשלמים מס ומאפשרים לאזרחים הקטנים להתמך על ידי המדינה.

רועי שרון, התבלבלת - האנשים שמבזבזים כסף על באדי סושי החפצת נשים הם אלה שמרוויחים מס וסוחטים את האזרחים הקטנים וגורמים להם לצורך להתמך על ידי המדינה, אבל כמובן קוצצים וקוצצים אז לא נשאר להם שום תמיכה.

בייבי סושי
עזבו בודי סושי, הלהיט החדש הוא : בייבי סושי,
תינוקות עד גיל שנתיים (דוגמנים ודוגמניות) ישמשו שולחן חי ואפשר יהיה לאכול מהם מגוון של מאכלים ביתיים כדוגמת מלפפון , ביגלה, תפוח.
לתינוקות מותר יהיה להסתובב ולשחק עם האוכל ולדבר.
זה הדבר הבא! ולא צריך מסעדות פאר, כל סלון מספק את התפאורה המתאימה.
בתיאבון.

דיויד

קראתי את הכתבה של בילי מוסקונה לרמן, והיא חיזקה את דעותי בנושא:
יבוא תרבות אחרת ומעניינת , אז מה אם זה מיפן, אז זה נותן לזה צבע אקזוטי, תרבותי, יחודי, אז זה בסדר?

אם כל דבר שאשה עושה מעיד על בנות מינה, העוול היה קשה מנשוא, בעיקר בתחומים הרגילים
מסכימה עם כל מילה בתשובתה של סמדר נ. לא כל דבר, רק בדברים המשפילים הללו.

ענן בעננים כתבה:
העניין הזה שגם הבחורה יכולה להנות מזה זו מחשבה שלא עלתה לי, ובעצם למה לא
ענן באמת, להנות מזה?
תקראי את הכתבה של בילי מוסקונה לרמן,
הנערה אומרת שהסוכן שלה המליץ לה שזה כדאי לקריירה שלה בתור שחקנית\דוגמנית חלומה של כל נערה אז היא מוכנה לעשות את זה אפילו בחינם. היא מוגשת לאחד הסועדים שחתיכות סושי מונחות במשולש הקטן בין רגליה, ובעל המקום הנאור שהביא לנו מתרבות היפה של יפן מוסיף שיש לו הזמנה גדולה ליום שישי בו הנערה שוכבת גם ללא חלק עליון של הביקיני אז יוכלו הסועדים לדחוף ידיים לחזה וגם למשולש הקטן בין רגליה.
אני מרשה לעצמי לצטט את דבריה של בילי מוסקונה לרמן, לסיום:
"ככל שיוסיפו ויראו בגוף של אשה חפץ, אובייקט, ויפרידו אותו מהנפש ומהראש, ככה תימשך אלימות נגד נשים."

מאיה

קראתי את הכתבה של בילי-מוסקונה לרמן, המתארת תיאור של מה שהיא חוותה במהלך הערב. אני שמחה שהגברת לרמן שיתפה בחוויותיה, הלגיטימיות לחלוטין. אך זו עדיין לא האמת המוחלטת אלא דעתה האישית ואני מקבלת אותה ככזאת בלבד.
מקוה שהבחורה שהסוכן שלה אמר לה שכדאי לה לעשות זאת טרחה ליהנות ממה שהיא עושה - כמו שהייתי רוצה לראות כל אחד ואחת מאיתנו מתפרנסים בכבוד ובהנאה.
מאיה, זכותך לחשוב שהעניין לא לטעמך, (ודרך אגב, וגם אני לא הייתי הולכת לאירוע מסוג זה גם לו הייתי מקבלת כרטיסים חינם

)
אבל מפה להסיק שיש לפעול למען הפסקת/החרמת העניין - את זה קשה לי לקבל. איפה חופש הביטוי?

האם בכל דבר שאנו עושים בחיינו באים המאפיינים האינדיוידואליים שלנו לידי ביטוי? הרי מאז ילדותנו שמים אותנו במסגרות (גן, בית ספר, צבא), מלבישים אותנו בתלבושת אחידה.
אם יש מסגרת שהיא חשוכה ודכאנית עד כדי כך שהיא רואה באנשים חפצים חיים, אז היא גרועה בדיוק כמו באדי סושי החפצת נשים. אני כמובן לא יודעת באופן אבסולוטי, אבל אף מסגרת שנתקלתי בה, שהיתי בה או שמעתי עליה אינה מגיעה לידי כך. אפילו לא הצבא. זאת, למרות המגרעות הבולטות של המסגרות האלה.

בצבא, במיוחד בטירונות קרבית המטרה היא לשבור את האדם ולהרכיב אותו מחדש בצורה של חייל על פי צרכי הצבא.
וההצלחה בכך, על פי רוב, היא זמנית ומוגבלת. אבל לא זה הנושא כאן, משום שבמקרה של באדי סושי החפצת נשים משנה איך זה נראה, לא פחות מ איך זה קורה בפועל. אבל, דרך אגב, לשאלתך
האם מישהו התקומם נגד כך אי פעם?
כן, הרבה פעמים: ברטולט ברכט, איסאק באבל, טאהר בן ג'לון, חנוך לוין, יצחק לאור, אהרן שבתאי, גדעון לוי, סילבי קשת, עמירה הס. רשימה מאד-מאד-מאד-חלקית.

לגבי הבחורה-הנברשת, צר לי שזאת היתה המסקנה שלכן, אני נוטה לחשוב שאם היא הייתה נהנית מהעבודה שלה זה לא היה עולה בדעתכן (אבל אז סביר להניח שהייתן חושבות שהיא משוגעת:),
הוא שאמרתי: עם הנאות אני לא מתווכחת. יכול להיות שהיא נהנתה (איכשהו, הסיטואציה לא ממש אפשרה לשאול אותה), שפויה או לא. אבל העובדה שהגוף שלה היה חיקוי ברור ובולט לחפץ קיים הפכה את העניין למגעיל. אני לא יכולה למנוע ממנה לעשות את זה, אבל אי אפשר למנוע אותי מלחשוב שזה מבזה את משפחת האדם בכללה.

חלק ניכר משמלות הכלה הללו, בהן אי אפשר לזוז הרבה, גורמות לאותו אפקט בדיוק. כלה חנוטה, שאפילו לא מסוגלת לשבת או לרקוד.
מה הקשר? אם מישהי בוחרת להתלבש כך, אני רק יכולה לומר שבעיני זה טעם רע. אבל כלה היא, בדרך כלל, לא אביזר דקורטיבי בחתונה שלה. האורחים באו קודם כל בשבילה, כדי לשמח אותה. מה לזה ולמה שהיא לובשת?
>סמדר נהגה במכונית בלובשה את שמלת הכלה שלה<

את הרי לא רואה במלצרים - מגש אנושי, בדוגמנים - קולב אנושי, או בשומרים - מגן אנושי (או שכן).
לא נתקלתי עדיין במלצר הנישא במאוזן על ידי מלצר אחר, כשלאורך גופו מנות מזון ומשקה. עד כמה שזכרוני מגיע, מעולם לא הכנסתי לאיזור התלייה בארון הבגדים שלי דוגמן/ית וערמתי עליו/ה בגדים. בדו קרב האחרון שהשתתפתי בו לא העמדתי לפנָי אדם וכיוונתי את ראשו בדייקנות אל עבר אִבחות החרב שהיו מיועדות לי.
אילו הייתי רואה כאלה, אכן הייתי מתייחסת אליהם כאל חפצים חיים, ואילו זו לא היתה בדיחה/מחאה, הייתי חושבת שזה בזיון, גם אם האובייקטים היו נשבעים שזה הסוטול של החיים שלהם. ואלה הן המקבילות המדויקות ל באדי סושי החפצת נשים.

חופש הביטוי? זה הטיעון בעד הדבר הזה?
סוף סוף נכנסתי לדף (בזכות הגריין). אני המומה. זה שילוב של פורנוגרפיה עם קניבליזם, וזו תרומה שלילית נוספת למעמד האשה.
סליחה על ה"גזענות" (לא מצאתי מלה טובה יותר), אבל לא פלא שזה בבת ים.

אבל מפה להסיק שיש לפעול למען הפסקת/החרמת העניין - את זה קשה לי לקבל. איפה חופש הביטוי?
רק כדי לעשות סדר, ענן, בעצם העלית בדף הזה שתי שאלות שונות:
הראשונה היתה
מהי הבעיה האמיתית? מה דוחה כאן?
משתתפי הדף הביעו את דעתם בסוגיה, וכאן עלו הדברים בנוגע למין ומיניות, מזון, חפצים ואוטונומיה.
השניה היתה
האם אנחנו יכולים למנוע מאנשים לאכול במסעדה כזאת? ובדומה לה, האם יש לנקוט צעדים נגד הבעלים והיוזמים כדי שהארוחות הללו ייפסקו?
זו כבר שאלה מסוג אחר. ברור שאם נכנסים אליה, עולות סוגיות כבדות בתחום חופש העיסוק (אנחנו ודאי לא יכולים למנוע מאנשים לאכול במסעדה כזאת, אם היא קיימת. השאלה היא אם יש לה זכות קיום). אני ממש לא בקיאה בחוק, אבל משערת שכדי לפגוע בחופש העיסוק צריך להוכיח שבמקרה הנדון הוא פוגע בצורה משמעותית בזכות יסוד אחרת (למשל, כבוד האדם וחירותו).
עכשיו, כמו שראינו, עשויה להיות מחלוקת באשר לפגיעה כזו. בקי ואת, למשל, חושבות שאין. ענת גייגר, אגליה ומאיה חושבות שיש. בכל מקרה, אם צריך להכריע משפטית, צריך להתבסס על יותר פרטים ממה שאנחנו יודעים.
אני מתייחסת לשאלה החוקית, משום שאם יישלל רשיונו של בעל המסעדה כתוצאה מפעילות שדולת הנשים, הוא יוכל להגיש בג"ץ נגד ראש העיר. ואני לא בטוחה, אבל נדמה לי שבמקרה כזה הוא יזכה.
אני עדיין מקווה שהעניין פשוט יוכיח את עצמו כלא-כדאי כלכלית. אבל אם השולחנות החיים ימשיכו לעבוד בחינם, כפי שהשתמע מהכתבה של בילי מוסקונה לרמן -- אין הרבה סיכוי.

רק עוד משהו קטן בקשר לניצול: לא תמיד הסכמה, או אפילו הנאה, מבטיחות את היעדרו של ניצול. יש לי חברה שעברה גילוי עריות, והיא מספרת שהסכימה ונהנתה, וברגע שאמרה "לא" העניין נפסק. ועדיין היה שם ניצול. ועוד איך.
באחת התגובות לכתבה נאמר שאיכשהו לבנות שעושות את זה תמיד קוראים יאנה...
אולי לא הייתי מנסחת זאת כך, אבל מאד לא יפתיע אותי לגלות שיש מאפיינים משותפים לבנות-השולחנות, ושהמאפיינים האלה לא כוללים דעתנות, עצמאות ובטחון במינון גבוה.
>סמדר שוקלת סתימת פה זמנית<

בנות יקרות!
נניח, שאתן הולכות להופעה של הזמר האהוב עליכן, מישהי מכן יודעת את שמו של התאורן שלו? או של איש הסאונד? מישהי מכן אמרה לו תודה?
מכאן שאני מניח (ומקווה שאני טועה....) שאף אחת מכן לא מכירה ולו שם של תאורן או סאונדמן אחד, שעזר לכן להרגיש שמחות ועליזות כל פעם שהלכתן להופעה.
האם הוא חפץ?
לא! הוא פשוט עשה את העבודה שלו על מנת שתשמחו.
הרבה פעמים הוא משתעמם מהמוסיקה, שונא את הזמר ובכלל מתבאס מהעבודה - אבל הוא עובד.
ונחזור לעיניינו......
הגברת במסעדה בטח חתומה אצל איזה סוכן דוגמניות.
היא כנראה מעדיפה להתפרנס מזה שיאכלו ממנה סושי (היא דווקא אוהבת את החברת היי טק, אבל שם היא עובדת כל היום ולא יכולה לראות את הילדים שלה, אז היא בחרה בעבודה של כמה שעות שתכניס לה משכורת חודשית).
בינינו - אם היו מציעים לי לעבוד פעם בשבוע בתור שולחן לשיפודי פרגיות - הייתי סובל ערב אחד וחוגג על הכסף חודש........נראה לי דיל שווה.
וחזרה אחרונה לנושא - אם היא רוצה, ויש קהל, ויש מי שישלם לה - אז היא תעשה את זה.
תחשבו פעם מה חושבים רוב אנשי העולם על הקהילה הזו, ותבינו שיש הרבה דרכים לחיות את החיים בעולם הזה.
מה שמתאים לי לא בהכרח יתאים למישהו אחר.
ואם לאנשים עושה טוב לאכול סושי מגוף של דוגמנית - שיבלו.
אגב - החלק הכי מגעיל בסיפור זה לשים דג חי על הגוף - כבר עדיף שיפודי פרגיות(אבל לא כל כך חמים.......)

אם היו גברים המשמשים כשולחנות חיים היה אפשר להגיש עליהם בייגלה בלי שהוא יפול.

בילי מוסקונה לרמן החפיצה את הדוגמנית לא פחות מבעל העסק, בזה שהפכה אותה כלי בשיח הפמיניסטי. אם היא היתה מראיינת אותה באחת על אחת ולא פשוט מצטרפת לטררם, זה היה מעיד (בעיני) על גישה יותר הומאנית.
ז

בילי מוסקונה לרמן החפיצה את הדוגמנית לא פחות מבעל העסק, בזה שהפכה אותה כלי בשיח הפמיניסטי.
אתמול ראיתי את סרטו של מייקל מור "באולינג לקולומביין", סרט תיעודי על האלימות בחברה האמריקאית. הסרט שם דגש מיוחד על שני מקרים: הטבח בתיכון קולומביין ב-99, בו שני תלמידים מצויידים בנשק חם הרגו 12 תלמידים ומורה, פצעו עשרות נוספים, ואח"כ התאבדו בירייה, ומקרה בבית ספר יסודי, בו תלמיד כיתה א' ירה למוות בבת כיתתו. בסרט הוצג גם הרקע הסוציו-אקונומי הקשה של הילד היורה וההזנחה והעזובה מהם סבל. התזה של מייקל מור היתה שהחברה האמריקאית היא אלימה ומפוחדת, וכי יש להגביל את נגישות הנשק החם לאזרחי ארה"ב.
עכשיו, האם יהיה זה נכון לומר שקורבנות הרציחות מצד אחד, ומבצעיהן (כאמור, קטינים שסבלו סבל רב) מצד שני, הם בסך הכל כלים בשיח נגד החימוש האזרחי?
כל מאבק חברתי, והפמיניזם בכלל זה, אינו קיים בשל חיבה סהרורית למאבקים, אלא עולה מתוך צורך אמיתי שנוצר בחלקים של החברה. ברור, שכדי לבסס את הנושאים עליהם נאבקים, יש צורך "להשתמש" בהדגמות חיות. זה בסדר, משום שה"הדגמות החיות" האלה מייצגות את הסיבה למאבק. לא המציאו אותן כדי לשרת את האינטרסים של המאבק -- הן כבר שם ממילא. לדעתי, הדוגמנית מוחפצת עם מוסקונה-לרמן או בלעדיה, ולהגיד שהכתבת מחפיצה אותה נשמע לי קצת כמו האשמת השליח.
אם היא היתה מראיינת אותה באחת על אחת ולא פשוט מצטרפת לטררם, זה היה מעיד (בעיני) על גישה יותר הומאנית.
קראתי שוב את הכתבה, ונראה לי שזה בדיוק מה שהיא עשתה, במגבלות הזמן שעמד לרשותה.

סמדר נ , איזה מזל שאת כאן, את כותבת בדיוק את מה שאני חושבת אבל לא הייתי מצליחה לנסח את זה בצורה כל כך בהירה ונכונה.
ולעניות דעתי הבעת דיעה נחרצת בנושא, ושוב אני חוזרת לנקודת "החופש", האם נערות שיבאו אותן לכאן למכוני הליווי, מועדוני חשפנות, שולחן אנושי במסעדה, ושהגעו לכך מרצונן החופשי, האם זה נובע מחופש אמיתי או מאיזו נקודת מחשבה מעוותת מלכתחילה.

_אבל יש אנשים שעור גוף האדם עושה להם את זה (אני מודה בהיות חלק מאותם אנשים)
אין לי שום בעיה אם זה או עם מרתפים חשוכים למיניהם, ההפך סבבה, אבל כשיש ניצול של בן אדם (נערה) זה מאוד חורה לי ומשריש את בעית הטרדות מיניות .
,

אבל מפה להסיק שיש לפעול למען הפסקת/החרמת העניין - את זה קשה לי לקבל. איפה חופש הביטוי?
אם את פועלת לשם החרמת מקום/מוצר מסוים, אינך פוגעת בחופש של הבעלים/היצרן, אלא רק מנצלת את שלך. זו שיטה חוקית מאד והוגנת מאד (האפקטיביות שלה עומדת ביחס ישר לכמות האנשים שמרגישים כמוך ביחס לאותו מקום/מוצר), אבל, כמובן, יש מקום להפעיל אותה רק אם את מרגישה נפגעת.
>סמדר לא התאפקה והיתה חייבת להבהיר את הנקודה הקטנה הזו<

אני מסכימה שמדובר כאן בבחירה שכל אחד זכאי לעשות, ושהבחירה עצמה היא סוג של כח.

גם אני חושב שבאדי סושי יכול להיות חוויה מהנה לשני הצדדים, בביטחון, במודעות שפויה, ובהסכמה (SSC? לא הכרתי את המונח הזה. נחמד). וגם אני חושב שזה קודם כל עניין של חופש לעשות מה שרוצים במיניות שלנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אנשים אחרים. ברור שזה עלול להיות פתח לניצול, הטרדה, המשך האוביקטיפיקציה של האשה גם למצבים אחרים בחיים, וכיו"ב. אבל כל חופש הוא כזה -- כל חופש ניתן לנצל לרעה בכוונה או שלא בכוונה. זו לא סיבה לבטל את החופש.

אני כגבר חש צורך גדול למחות נגד התופעה. לצערי רוב מוחלט של הכותבים כאן הן נשים. זו לא בעיה של נשים מול גברים אלא של תרבות מול תת-תרבות. דווקא גברים חייבים לקחת חלק בלמחות כנגד התופעה א. מכיוון שהמסעדה הזו היא ללא ספק מוטיווציה של גברים (תאבי כסף ולאו דווקא פולקלוריסטים) וב.דווקא בגלל א. חשוב שישמע קול גברי אחר.קול שלא מחפיץ ומנצל את האשה בטוענות תרבותיות, קול שמבטא גבריות אחרת, אנושית יותר, ריגשית יותר ופרו-ביוטית יותר. אני קורא לגברים שמעוניינים ורואים את החשיבות של העיניין להצטרף אליי למחאה מקורית מול המסעדה הזו באחד הימים הבאים: [email protected]

מתעצם - באינסטינקט, בעיני זה לרכב על הגימיק של המסעדה כדי לעשות שופוני לגישה הגברית הפרו-ביוטית שאתה מייצג.
למרות שאולי זה יהיה נחמד כזה, עוד טבעת במי הדיון התיאורטי, כשהאבן (להלן: הבחורה) שקועה לה אי שם במצולות המסעדה בעוד הקהל מתפלמס בחוץ, ניזון מההדים בלא פחות חזירות מאשר מי שאוכל מהבחורה בפועל .

ברונית, מה את מציעה למי שחושב למחות נגד פעילותה זו של המסעדה? מה ביכולתו לעשות כך שלא יהיה ניזון מההדים בלא פחות חזירות מאשר מי שאוכל מהבחורה בפועל . ?

אין לי שום הצעה. כי מי שירצה לגשת למסעדה הזאת רק בשביל לאכול מצלחת חיה יעשה זאת גם אם המחאה תהיה הכי נחרצת. כן יש מקום בעיני לחוקק חוקים נגד סחר בנשים למשל. אבל בתחום האפור, בו הדוגמנית שבתמונה עושה את הדבר מבחירה שלה (גם אם רמת המודעות העצמית שלה לא הכי נראית לדנים בדבר), הרי שהתעלמות והדרת רגליים מהמסעדה תעשה את העבודה.
גימיקים סופם לדעוך.

מתעצם, יפה אמרת, (ואפילו לא רק מדבר אלא עושה, כל הכבוד לך).

מחקתי מכאן את רב מה שכתבתי. הנושאים שכתבתי עליהם חשובים לי, אבל הבנתי שרוח הווכחנות לא מתאימה לי לניסוח הרעיונות. אז נתראה בדפים אחרים, יאללה ביי.

או בעצם - היו שלום, ותודה על הדגים

סמדר נ , בהמשך לשאלתך: האקט שמיכל מ בחרה להפגין בהודעתה האחרונה הוא דוגמה מצויינת למה שאני מתכוונת בקשר למחאה הולמת... (-:

> תודה מיכל! (-; <

זו פעם ראשונה שאני רואה את הדף הזה.

אני חייבת להגיד שברגע הראשון ממש נגעלתי מהרעיון.
עם המשך הקריאה ראיתי זוויות שונות.

והתחלתי לחשוב: אולי בתרבות היפנית שמשם זה מובא מתייחסים לדבר כזה כאל אמנות?
אולי כמו ציור עירום?
נדמה לי שגם רוב מי שמתנגד להחפצת נשים, רואה בציור עירום משהו תרבותי ואמנותי, וזה לא מורגש כמשהו זול כמו זנות.
ואולי גם בחורה שמדגמנת בעירום לציירים רואה את עצמה כתורמת לאמנות.
יכול להיות שגם בסיטואציה המתוארת, בחורה שבוחרת לעשות זאת רואה בכך משהו בעל ערך אסתטי גבוה שהיא חלק ממנו, בניגוד להקשר של מכירת הגוף לזנות.

אני לא יודעת את המניעים של הבחורות שהשתתפו בזה בארץ - (המסעדה הזו עדיין קיימת בכלל?) - אבל יכול להיות שלפחות ביפן, במקור, זה נחשב למשהו בעל ערך אסתטי שזו זכות להשתתף בו. ואם מתייחסים לזה שם כמו אל ציור עירום - זה נראה לי פחות דוחה ממה שחשבתי בהתחלה.

**************

כמו כן, בהתייחס לכך שהבחורה עושה מדיטציה כדי להכין את עצמה לזה, או אפילו תוך כדי -
נראה לי שמדובר דווקא בבחורות בעלות מודעות עצמית גבוהה (זה לא פשוט לעשות מדיטציה, ונראה לי שזה חייב להיות קשור לרמה מסוימת של מודעות עצמית). ולא כאלו שבחרו בזה בלא יודעין.

שוב, המחשבות האלו שלי הן לפחות בהתייחס למקור היפני.
אולי המניעים של בחורות שהגיעו לזה בארץ היו שונים, ולא בטוח שהן באמת הגיעו 'מדיטטיביות'.
השאלה אם ביפן גם הסועדים מגיעים ממקום 'מדיטטיבי', האם זה מין טכס מדיטטיבי כזה עבור כולם - האשה והמשתתפים, או שהם מגיעים ממקום חרמני גרידא.

(אלו רק תהיות שאני מעלה.
איני יודעת את התשובות להן. אבל לו הייתי יודעת, יכול להיות שזה היה משנה לי את ההסתכלות על העניין לכאן או לכאן).

*************
זהו מנהג חדש, שרק אנשי החברה הגבוהה יכולים להרשות אותו לעצמם - אכילת סושי מגופה של דוגמנית, השוכבת על שולחן, כשעליה מונחות מנות שונות. הדוגמנית רוחצת קודם באמבט חלב, עוברת הסרת שיער קפדנית וסדנת מדיטציה - כדי שתוכל לא לזוז במהלך ה"אירוע".

הסיטואציה המתוארת הזכירה לי סיטואציה דומה ששמעתי עליה בעבר, גם היא מקורה ביפן, אבל לא לבעלי לב חלש, (אני מזהירה באלף אזהרות !!!) :

_{שמעתי שביפן יש מנהג כזה (להבנתי גם בין אנשים ממעמד גבוה), שאישה אוכלת במשך כמה ימים רק אוכל מסוים מאוד, ואז בטכס עצמו היא עולה על השולחן, עושה את צרכיה בתוך קערה מיוחדת לכך, והיושבים סביב לשולחן סועדים את לבם בצרכיה - שאמורים להיות מעודנים מאוד אחרי התזונה המאוד מסוימת שאכלה בימים שקדמו לכך.}

אין לי מושג מה הרעיון, והמחשבה דוחה אותי, אבל היה מעניין אותי להבין מה עומד מאחורי זה, בהקשר לדיון שבדף הנוכחי.
האם יש כאן 'החפצת האשה' באופן אפילו יותר דוחה מהרגיל, או שמסתתר כאן רעיון עמוק יותר שלא ירדתי לפשרו?~

**************

_היתה בחורה שלבשה מעין חצאית של חוטי ברזל, שבקצה כל אחד מהם נורה זעירה, והיא עמדה וסובבה את האגן שלה סביב צירו בתנועות קצובות, כך שהנורות הטילו אור על הקיר. בקיצור – אורגן אורות חי. היינו שם קצת יותר משעה וכשיצאנו היא עדיין היתה שם, באותו מצב.
שתינו היינו מזועזעות. הבעיה כאן היא לאו דווקא מין – הבחורה נראתה די זומבי וממש לא מינית – אלא ה"החפצה". היא פשוט הפכה להיות אביזר. וזה בכלל לא נחמד וקולי, אלא דוחה. כל מצג כזה, שמתייחס להפיכה של אדם לחפץ כדבר לגיטימי (ויהיה החפץ שולחן, מיטה, מובייל או אגרטל), הוא דוחה בעיני. ואפילו מסוכן._

הנ"ל הזכיר לי: התייחסות לאשה/אדם כאל חפץ כמו היה אחד מהחפצים בחדר, מופיעה באופן מאוד חזק בסיפורו של צ'כוב 'כינורו של רוטשילד' -

הסיפור מדבר על יעקב איובאנוב, אדם מבוגר ועני, מתקין ארונות קבורה, ובתאור ביתו כתוב כך:
"הוא חי חיי דלות, כמוהו כאיכר פשוט, בביקתה ישנה ולא גדלה, שכל כולה חדר אחד. ובחדר ההוא - מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מטלטלי משק הבית".
(העובדה שמארפה אשתו מתוארת כאחד החפצים בחדר הובאה לתשומת לבנו בשיעור הספרות)

יש משהו חזק בתיאור הזה, שקשה להתעלם ממנו.

************

_מזכיר לי מה שאמר לי פעם מורה לקונג-פו "תשתמשי בכל מה שאת יכולה בתור הנשק שלך, למשל ביופי שלך. אל תתעלמי ממנו או תנסי להפחית מחשיבותו". זה כמו שיש אנשים חכמים יותר, והם לא סוגרים את המוח שלהם כדי שלא יחשבו שהם חכמים...
כנ"ל אישה מושכת, יפה במיוחד או פשוט אישה._

ניסיתי לחשוב אם המשפט הזה מדבר אליי.
כי לכתחילה הוא עורר בי התנגדות.
ואז חשבתי לעצמי על סיטואציה קיצונית, שאם תהיה סיטואציה שבה אהיה חייבת למשל להציל את חיי - האם אחשוב שלגיטימי להשתמש ביופיי? התשובה היא כן.
אז נראה לי שהמשפט תשתמשי בכל מה שאת יכולה בתור הנשק שלך, למשל ביופי שלך - נכון למצבים של 'מלחמה' בחיים (לאו דווקא מלחמה פיזית). שאז צריך להשתמש ב-'נשק'.
לא הייתי רוצה שזו תהיה המציאות היומיומית של חיי.

************

ראיתי סרט על צעירות ישראליות שנוסעות לעבוד כמארחות במועדונים ביפן. הן צריכות לצאת עם אנשי עסקים, לפלרטט, ולספוג בחיוך מבויש צביטות בתחת ואין ספור הערות ובדיחות מיניות.

אני שמעתי פעם ש'מארחת' ביפן מלקקים לה מלח מהכתף, (זה כאילו הולך עם שתיית איזשהו סוג של אלכוהול, נדמה לי).
זה קצת דומה ל'שולחן האנושי', לא?

מזעזע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לבזות ככה נשים
גועל נפש

אח, אכן דף נוסטלגי (>מהזמנים שלסמדר לא היו ילדים והיה לה זמן לחשוב<).
מאז קראתי את ד"ר אורית קמיר מספיק פעמים כדי שיובהרו לי מושגים שהיו חסרים לי כשניסיתי להסביר את עצמי בדיון הזה.
אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הלינק הנכון.
בקיצור ובפישוט-יתר: יצירת מצג מחפצן פוגעת בכבוד האדם הסגולי (באנגלית dignity). הכבוד האנושי הסגולי הוא מיצוי המהות המשותפת לכל בני האדם באשר הם שעליה יש להגן. לכן, ככלים שלובים, כשנפגע כבוד האדם הסגולי של אדם אחד נפגע הכבוד הסגולי של האנושות כולה.
כשמישהו טוען לזכותו ליצור מצג כזה בשם חופש הביטוי/חופש העיסוק וכו', יש לשים לב שבמונחי כבוד, סוג הכבוד שהוא דורש הוא כבוד המחיה (באנגלית respect). סוג כבוד זה מתייחס דווקא לשונותם של האנשים זה מזה ולאפשרותם להתפתח בכיוונים בהם הם חפצים. בתור שכזה, הוא תמיד יחסי והזכויות הנגזרות ממנו צריכות לעמוד למו"מ חברתי כדי לאזנן בין הפרטים השונים.
במקרים בהם כבוד מחיה מתנגש בכבוד סגולי, לעולם יגבר האחרון, משום טבעו האבסולוטי. לכן אי אפשר להעלות צידוק של חופש הביטוי והעיסוק מול יצירת מצג המחפצן אדם -- שכן בכך יש פגיעה בכבוד האנושי הסגולי.

דוגמה שנתן האיש שלי: כשמישהו מצטלם לכרזה אנטישמית (או אנטי כל גזע אחר לצורך העניין), רובנו נסכים ששאלת הנאתו, חופש העיסוק שלו או חופש הביטוי שלו אינה רלוונטית לקביעת הפסול המוסרי שבמעשה. הכרזה הגזענית פוגעת בכלל האנשים.

אבל כדאי כדאי כדאי לקרוא את אורית קמיר. לעניין הדף הזה, כדאי לקרוא בספר "כבוד אדם וחוה" את הפרק על הזניה מתועדת (פורנוגרפיה) וכבוד האדם. היא גם עושה הבחנה חשובה בין הכבוד הסגולי לבין הדרת הכבוד (באנגלית honor), באופן שמבהיר שהכבוד הסגולי אינו נוגד הצגת עירום או מין בתור שכאלה, אלא רק הצגתם בהקשרים מחפצנים (ולכן אין בעיה עם עירום אמנותי, למשל), ושאין לערבבו עם הדרת הכבוד, שאכן עשויה לפסול כל הצגת מין או עירום באשר הם מטעמים מוסרניים-מסורתיים שליברלים מתנגדים להם. ייתכן שזה זמין כמאמר בגרסה מוקדמת יותר. אני אנסה לחפש שוב.
ברוח זו גם אני מרימה את אצבעי בעד שם הדף האחרון שנבחר.