פעם הלכתי לכירורג לבדיקת שד שגם כן העיר איזו הערה על החזה שלי. דווקא הערה חיובית, אני לא זוכרת מה. כל כך התרגזתי על עצם העובדה שהוא העיר הערות אישיות, שמייד החלפתי רופא (בשמת א בדף דימוי הגוף של בנותינו )
זה הזכיר לי:
פעם הייתי צריכה בדיקה של צואר הרחם באיזה מכשיר מיוחד, והיה רק גניקולוג אחד בקופה שעושה אותה. איזה רופא נחשב. ראשית, איחר מאד (אני הייתי הראשונה בתור), והשתמש בזה כתרוץ לבקש ממני שאתלבש בעוד הוא מדבר אתי "כדי לחסוך זמן" (בימינו נהוג שהפציינטית מתפשטת בצנעה לא בטווח הראיה של הרופא, מתישבת על הכסא ואז הוא מגיע). שנית, היה צריך לחבר איזה מכשיר לחשמל, והשקע היה די נמוך מעל הריצפה, בקיר שהכסא עמד בדרך אליו , הוא התכופף אל הרצפה וייצב את עצמו ע"י השענת יד על ברכי (אני כזכור כבר על הכסא מוכנה לבדיקה בתנוחה המתאימה).
ולקינוח, בעודו יושב כשראשו בין רגלי, מביט לתוך הגוף שלי דרך איזה משקפת, הוא בוחר להביע את המידע "צוואר הרחם נראה לי תקין לחלוטין"
ע"י המשפט:
"יש לך צואר רחם חמווווד חמווווד"

ואם כבר גניקולוגים
בצעירותי עברתי הפסקת הריון
בחדר הניתוח, אני יושבת על המיטה, נכנס הוד מעלת הרופא המנתח התגלמות האל עלי אדמות שילוב של פלורנס נייטינגייל האם תרזה מהטמה גנדי וכל אלי האולימפוס גם יחד. בידו גיליון "חדשות", אני, בלחץ מהסיטואציה המנוכרת וכל העומד להתרחש, מנסה לסחוט הכרה בהיותי בן אדם ע"י ניסיון להצחיק ומעירה איזו הערה לגבי "הברווז" (המדור של דודו גבע לצעירות שבינכן שלא ידעו את יוסף)
נציגות השכינה עלי אדמות: בוהה בי במבט זגוגי משל הקיר פצח פתאום את פיו
ופונה בקוצר רוח אל הרופאה המרדימה, המקשיבה לריאותי בסטטוסקופ שלה: למה את מתעכבת?
מרדימה: כתוב בגיליון שהיה לה פעם ברונכית
רופא רב חסד ואמת:
היא גם היתה בתולה פעם

כמה נעים לשקוע לתוך הנרקוזה בידיעה שבידי אדם נעלה כזה מופקדים חיי וגופי



איש אחד שעבד איתי באותה חברה כמה שנים. נחמד מאד, פעם ב יצא לי לקשקש איתו קצת ? לא שום דבר אישי מדי, לחלוטין גם לא פלירטוטים
עזב לחו"ל, בדיוק ביום הארון שךו בעבודה יצא שהייתי צריכה לתקן משהו בתוכנה אצל המזכירה שלו, אז נכנסתי לאחל לו נסיעה טובה ובהצלחה
הושטתי ידי
למרבית ההפתעה, הבנאדם ? גבוה ממני בשני ראשים ובעל גוף ? תופס אותי ומצמיד אותי אליו בחיבוק, איך נגיד בלשון נקיה, מכף רגל עד ראש
ובאמת אדם חמוד
כנראה היה ממש נרגש מהנסיעה
אבל הנה אני כותבת את זה וישר בא לי לבעוט

פסיכולוג המגדיר עצמו "אנרכיסט"
אני יושבת אצלו בטיפול אלק
והחרא הזה לא מרים את העיניים מגובה החזה שלי
אחרי כמה פגישות אזרתי את כל עוז רוחי והערתי לו על זה
התנצל?
זובי
הסביר לי בלי להתבלבל ש"איך הוא יכול שלא להסתכל על הציצים החמודים שלי עם הגופיה הזאתי"

(אז עוד הייתי נאיבית, חשבתי שאם קיץ והחזה לא דורש חזיה מבחינת גודלו, זה לגיטימי ללכת עם גופיה ובלי חזיה. עם הזמן עברתי ללבוש פוריטני ועם חזיות - רק כדי לגלות שכלום לא יעזור, יש את אלה שהעיניים שלהם לעולם ועד יהיו תקועות בחזה של הנקבה שמולם בלי קשר לשום פרמטר אחר בה, בהם, או בסיטואציה)

ו ענת שן לוי , אם קראת את השורות לעיל, מדובר בחבר שלך שראיתי את שמו מוזכר בדף האישי שלך. כנאמר: "אם הוא לא מתבייש להתנהג ככה, אני לא צריכה להתבייש להעיר לו על זה" (משפט של איזו רס"רית תימניה פלפלית שפגשתי פעם בצבא בסידרת חינוך לנגדים)

ואפילו זה: היתה תקופה בעבודה שהייתי צריכה להסתובב הרבה בין חדרים, כך שעשיתי קילומטראג' נכבד במסדרונות. אלה היו משרדים חדשים שהחברה בה עבדתי בדיוק עברה אליהם, ותמיד שרצו שם כל מיני שיפוצניקים, חשמלאים, מניחי שטיחים וכו'. בתור עובדת?ולומדת בו"ז תמיד ניסיתי לחסוך זמן, אז סנדויצ'ים וכאלה הייתי אוכלת תוך כדי הליכה. לעולם ועד שיפוצניקים כאלה במסדרון (אנשים זרים לי לחלוטין) היו אומרים בנימה טעונה "בתאבון לך!". (נסו להגיד בקול ? ה"בון" מודגש וארוך ועולה)
בטח נשמע מופרע להתעצבן על זה
אבל אני ראיתי את זה כחדירה לפרטיות שלי
לאף גבר שהסתובב שם עם אוכל לא פנו עם ה"בתאבון" הפסאודו נימוסי הזה
וכיוון שזה אלק נימוס אז גם אי אפשר לענות להם בכנות (קרי: לך תזדיין חתיכת קרציה)
אלא צריך לחייך בנימוס ועוד להגיד "תודה"

בעיני זה סט עם ארסים ברחוב ששורקים ומעירים הערות שמתימרות להיות מחמאות
וגם להם הייתי מאחלת מיתות משונות בזמנו

זהו הנה ככה קצת על קצה המזלג, רק מה שקפץ לראש

> זה מהקריזה שאין נקודות בסופי המשפטים < }

אויש איך שכחתי את הבחור/נער שהתקשר אל אחותי (גדולה ממני ב3 שנים, זה היה כנראה בגילאים שאני הייתי עדיין ילדה והיא כבר נערה) ואני עניתי. ביקש אותה, אמרתי שאיננה, ואז התחיל לשאול בקול נמוך "בת כמה את? כבר יש לך גוף של אשה? כשאת מסתכלת במראה מה את רואה?" וכיו"ב. לא זוכרת את הטקסט המדויק, רק את עצמי עומדת ומרוב הלם לא סוגרת את הטלפון

לפני המון שנים עבדתי במפעל במחלקת היצוא, הכנת הצעות מחיר ועבודה עם רואה החשבון שהיה מגיע פעם בשבוע לטיפול בכל מיני נושאים.
חדר הצילום היה חדר צדדי בתוך הנה"ח. ניגשתי לצלם משהו גדול ושהיתי שם 10 דקות. הוא מגיע, טיפוס נאלח, דוחה, ושם לי יד על המותן וסוחב אותי לכיוונו. העפתי לו את היד והלכתי משם.
אחרי כמה זמן הוא הציע לי לבוא ולעבוד איתו במקום אחר בתור במזכירה שלו. סירבתי בנימוס.
אומרים שכל אישה עברה הטרדה מינית. כנראה שזה נכון ועצוב.

אביה פתחה את הדף עם סיפור שלי, אז הנה עוד סיפור:

יום אחד נסעתי באוטובוס עם בתי, שינקה. היה חורף, היה מעיל מקופל עלי ומטריה לידי. היה מקום פנוי רק בספסל האחורי.
אני הנקתי, הילדה ינקה וישנה.
התיישב לידי איזה זקן. כל הזמן חשבתי כמה מעצבן שבגלל שצפוף והוא יושב שם אז המטרייה נמעכת לי על הרגל.
לקח זמן עד שתפסתי שזו לא המטריה, זה הזקן!
תיכף נעמדתי, עם הילדה היונקת, המעיל, המטריה והתיק.
אבל הייתי כל כך המומה , כל כך בהלם, כל כך מזועזעת, שלא יכולתי להגיד כלום.
לא יצאתי מההלם אולי 24 שעות. אולי יותר.

>בשמת שותקת רק כשהיא בהלם< }

כשהייתי ילדה בת 12 לאבא שלי היה נורא חשוב שכולנו נלמד נגינה. לכן בחרתי ללמוד קלרינט. (נראה לי בזמנו הרבה פחות מסובך מפסנתר)
קלרינט למי שלא יודע לומדים בשיעור פרטי לא בקבוצה. הגיע מורה תרח זקן בשם פסח. הוא לימד אותי נגינה. אחרי זמן מה תוך כדי שאני נושפת הוא היה "מראה לי" על ידי הנחת הידיים שלו על החזה שלי איך צריך לנשום נכון. ואחר כך הוא המשיך בכל מיני ליטופים מוזרים.
סירבתי להמשיך ללמוד איתו אבל לא סיפרתי להורים שלי מה קרה כי חשבתי שהם יגידו לי שאני סתם מתבכיינת.
ואז החליפו לי מורה שהיה ה-ר-ב-ה יותר גרוע וממש מיזמז אותי והציע לי כל מיני הצעות מגונות (הוא מפורסם למדי לכן אני לא אכתוב פה את שמו). ואז הודעתי להורי שאני לא מוכנה יותר ללמוד נגינה. אבא שלי כל כך כעס עלי והתאכזב שבמקום לספר להם מה קרה לי הרגשתי אשמה ומפלצתית כלפי אבא שלי.
לאמא שלי סיפרתי רק המון שנים אחר כך וגם זה רק בדרך אגב. ואז היא אמרה "לפי הדרך שבה התנהגת שיערתי שזו היתה הסיבה" וכששאלתי אותה אם היא שיערה ככה למה היא לא אמרה לי כלום ונתנה לי להתבשל לבד במיץ של עצמי , לא היתה לה תשובה.

אוי, איזה סיפורים מזעזעים! )-:
אני זוכרת מישהו שבהקרנה של "תלמה ולואיז" התחיל להצמיד את הרגל שלו אל שלי. קמתי ועברתי מקום, וגם אמרתי משהו בקול קצת רם מלחישה על הסיבה שבגללה אני עוברת, כך ששמעו בשורה שלפני ומאחורי, על זה שלהיצמד לבחורה דווקא בסרט הזה לא מראה על חוכמה יתרה.

וואו! איזה סיפורי אימה! אני בהלם!

למזלי לא קרה לי שום דבר דומה למה שסיפרתן, ואני טורחת ל'חנך' את האחיות שלי להימנע ממצבים כמו הסיפור עם המטריה של בשמת.

אה, ו אביה נו , אם רופא היה עושה לי דבר כזה (משלל ההטרדות שעברת), הייתי שואלת אותו אם גם לאשתו הוא אומר את זה, ודורשת התנצלות לפני שאני מספרת לה איך הוא מדבר אל מטופלות.

><אבל תמיד חכמים לאחר מעשה, ויסוד ההפתעה מקפיא את התושיה שלנו, מה שנשאר זה להתכונן ללא-צפוי, וגם זה לא תמיד עובד>

להימנע ממצבים כמו הסיפור עם המטריה
איך אפשר להימנע מהם?
כשמתפנה המושב לידך ומישהו מתיישב בו - לקום ולעמוד בגלל החשד שאולי דווקא הוא איזה סוטה?

כשעוד הייתי צעירה ותמימה, עבדתי אצל מישהו שממש הטריד אותי מינית - רק שלא הבנתי את זה אז. חוץ מהצעות חוזרות ונשנות לנסוע איתו לסופי שבוע (הוא היה נשואי פלוס 3), היו לו הערות נוראיות. יש לי פחד נוראי ממעליות ותמיד מישהו היה מלווה אותי במעלית. ערב אחד, אחד העובדים הציע לנסוע איתי במעלית. אז הבוס אמר משהו כמו אם תתקעו הוא ישמח לתקוע לך...
<יוחננית תוהה למה נשארה לעבוד שם>

כיוון שאי אפשר למנוע תופעות כאלה מראש הדבר היחידי שאפשר לעשות הוא ללחום בדיכוי המופנם שלנו עצמנו, כלומר, לא להגן על המטרידים ולקחת את האשמה על עצמנו אפילו בנוסח "הוא מפורסם למדי לכן אני לא אכתוב פה את שמו". למה לא לכתוב? שהוא יתבייש, לא אנחנו! ולמה לא לספר? כאילו שאנחנו הן אלה שלא בסדר.
אם נתרגל לצאת מן העמדה של אלה-שלא-נעים-להן נוכל אולי בפעם הבאה לומר בקולי קולות, שכולם ישמעו, "תעיף מיד את הידיים שלך ממני, יא סוטה!"

מקבלת את האתגר שלך, מי.

"תעיף מיד את הידיים שלך ממני, יא סוטה!"
הזכיר לי (לא יודעת למה) את ההטרדה (הבלתי צפויה לחלוטין, אני מוכרחה לציין) ש"חטפתי" מגדעון סאמט. עיתונאי בכיר, עבדנו יחד על ספר, הוא מכיר היטב את אבי, היחסים היו מקצועיים לחלוטין ובאופן מושלם וענייני - ופתאום איזו ג'סטה (לא זוכרת מה, נסיון לחיבוק?) מרתיעה ומדהימה.
אולי נזכרתי, כי הגבתי במלים, באופן ברור. אני לא זוכרת מה אמרתי, אבל הבהרתי שזה לא לעניין.
אני עד היום לא מבינה מה נפל עליו.
מה דפוק בגברים האלה? לאן נעלם השכל שלהם? כל אחת ממין נקבה היא אובייקט? אני פשוט לא מבינה. איזה דפוקים!!!!

אף אחת לא מזמינה הטרדה
האמנם?
יש לי חברה שהיתה מוטרדת סידרתית.
אלו היו הטרדות מאוד בוטות כמו למשל - היא ישנה לה באוטובוס ופתאום היושב לידה מתחיל למזמז לה את החזה. לא הטרדות נסתרות בכלל.
והיו לה המון אירועים כאלה.
למה?
היא היתה טיפוס חלש וטיפוסים חלשים אפשר להריח מקילומטרים - אם רוצים להריח.

כל אחת חוותה הטרדות במהלך חייה, אבל...
אני מזהה איזו נקודת מפנה בחיים שלי. איזשהו ספר שקראתי שגרם לי להזדקף, להפסיק לפחד מהעולם שסביבי, להתחיל לחייך אליו ולהבין שאני מלכה.
מה יצא?
אני זוכה להרבה התיחסויות, אבל ההתיחסויות הן בחביבות, ברצון להתחבר, ברצון לגרום לי להרגיש טוב
אני לא זוכרת אפילו הטרדה אחת מאז. (ומדובר על יותר משנתיים)
אני נכנסת למוסך, מוסך כלשהו, לא המוסך הקבוע המעולה שלי עם המוסכניק עם החגורה. פעם הייתי מרגישה שאני נכנסת לגוב האריות, היום אני מרגישה כמו לביאה. ואין עלי כשאני נכנסת לטריטוריות הזרות האלה. אני זקופה, החזה מנופח (מטאפורית אבל זה בטח משליך גם על היציבה...) ואני מרגישה שכל הנוכחים רוצים לשמח אותי.
ובדרך כלל הם באמת משתדלים.

אני חושבת שמי שבטוחה בעצמה ולא מרגישה אשמה בגלל זה, יש חומה שקופה שמגינה עליה.
אם את לא מרגישה אובייקט - את לא.

<ונא לא לפרש את דברי כ"נאנסת מזמינה את זה". אני מתכוונת להתנהלות יומיומית ולדברים שעבדו בשבילי>

וואו. אולי בכלל כדאי שאשתוק, מעוצם הגל שמתגעש בי נוכח הדברים האלה. אני עוד עלולה בטעות לשרוף את המקלדת...

מי לא מכירה, מי לא עברה דברים כאלה...?

לאמהות שביניכן: איך אתן מצליחות ללמד את בנותיכן זהירות ובה בעת לא להפחידן יתר על המידה? איך עושים את זה?
אני מבועתת מהד(ג)ברים האלה. עכשיו זה לא דוגמא, כי אני במחזור ועצבנית כפליים, אבל לפעמים אני תוהה איך אפשר לגדל ילדות בעולם הזה, בלי להביאן לידי שנאת גברים וחרדה קיומית מתמדת...
אני, לצערי כי רב, חוויתי שלל חוויות נוראות ונוראות יותר בהקשרים האלה. החל בשרת של בית ספר שכל כך חיבבתי, שניצל בזדוניותו את העניין לטובת סטיותיו הפדופיליות (ועוד יותר נורא התשאול והתחקור שבא אחר כך, וחוסר האמון... עזבו. עניין לטיפול ממושך), עבור באינספור הערות ברחוב, מקטנות ועד גדולות, וכלה בידיים שנשלחות פשוט לתפוס. כי גופי הוא שטח הפקר, כך למדתי לזוועתי.
מאז אני נוהגת להרצות על העניין הזה בפני כל גבר חדש שאני פוגשת, למקרה והוא לא שם לב מהי מנת חלקה של אשה בחברה שלנו. לפעמים אני כנראה קצת מגזימה, כי אחי הצעיר ממש מפחד בגללי אפילו להסתכל על בנות ברחוב....
נו, ומה עם ההערות ה"תמימות" האלה, של גברים ברחוב: "למה את לא מחייכת?" כוס אמא שלך, מה אני, שירות מטעם העירייה? קישוט סביבתי שאמור להאיר את יומך? פעם, אחרי הנהג המיליון באוטובוס שאמר לי את זה, כבר ניסחתי לי בראשי את התשובה לפעם הבאה: "אני באמת מצטערת, אדוני. פשוט לא כל כך בא לי לחייך היום, מכיוון שאני בדיוק חוזרת עכשיו מההלווייה של שני הוריי...." הא! (עלובה שכמותי.)
ועלובה, עלובה, עלובה. זה מה שאני מרגישה, מרוב חוסר אונים בסיטואציות האלה. מה אעשה? ארים את קולי? אחטיף סטירה? למי זה יועיל? ואולי החלאה שטרח וזרק הערה מגעילה לא יהסס גם להשתמש בעוד כמה סוגי אלימות?
אין לי אלא להסיק שהתרבות הזו שלנו, במיוחד במחוזותינו הלבנטיניים, רואה את האישה כאביזר, כקישוט, ככלי, כחפץ נוי שכל מטרתו להנות ולרַצוֹת את עיני המתבונן. בזמנים כאלה אני מהרהרת על גודלה של האוכלוסייה האנושית ועל כמה פתרונות אפשריים לצמצומה... כן. יש בטח כמה נשים שיבינו ללבי. נדמה לי שאביה נו עשויה מחומר דומה...
כן, כן, אני יודעת שאסור להכליל, אבל הרי כבר נאמר, הנכווה ברותחין נזהר בצוננין, ופה הרותחין רותחין...
אני מצדיעה לנשים שמתעקשות ומתלבשות לפי טעמן (גם אם זה צמוד, וחשוף, וצועק והשד יודע מה עוד) ודופקות צפצוף אחד ארוך על כל הטפשים/חסרי רגישות/נבלים הללו. אבל אני לא יכולה. זה לא אומר שאני יוצאת עם שכפ"צ + אוהל סיירים כל יום מהבית, אבל לא אלבש בגד שיגרום לי להיות מודעת יתר על המידה למבטיהם החושקים של הגברים. יכול להיות שזה עניין שלי, תוצר של הפצעים והצלקות, אבל רבאק, לא אני פצעתי את עצמי! זה לא צץ לו משומקום!
הגיתי פעם רעיון לקמפיין נגד הטרדה מינית שתוכנו כלל פנייה לשכל הישר של הגבר המטריד (שכל? ישר? אני מחמיאה.) ובעיקר לנקודה הרגישה בבטנו הרכה של הלבנטין: הכבוד. הכבוד המשפחתי. לדבר בשפה שלהם. הסגנון היה בערך כך: "עכשיו זה אני, מחר זו אחותך.", או "עכשיו זו אני, אבל מחר מישהו יגיד את אותו הדבר לבת שלך. נעים?" משהו כזה. בסוף לא עשיתי עם זה כלום, כי ראיתי שכבר יזמו קמפיין דומה וגם כי סתם לא הייתה לי מספיק אנרגיה.
לפני כמה שבועות המורה שלי לנהיגה נזף בי שאני גורמת לאווירה לא נעימה בגלל רגישות היתר שלי להערות המטרידניות שלו. נזף בי! על דברים שהוא אומר, כמו "את יכולה להתקרב קצת יותר, לא נכנסים מזה להריון, את יודעת", ועוד מגוון יציאות-מופת שכאלה. חמור חמורותיים.
אוף.
למה הם כאלה סתומים?
<מצטרפת לתהיותיה הקיומיות של בשמת א ומוסיפה מנה אחת אפיים משלי>

ה עוגיה : איזה ספר זה היה שנתן לך כל כך הרבה כוח?
זה תמיד עובד?
ותהייה נוספת פלוס התכווצות: אז זו בעצם אני? זו אשמתי, נכון? אני היא זו החרדה, הפוחדת, ואי לכך (כמו שאמרו לנו פעם, שכלבים יכולים להריח את הפחד) אני מביאה על עצמי את המפלצים האלה ויציאותיהם המרגיזות...?
ומה היה כשהייתי כולי שאננה ותמימה ומלאת בטחון בעולם? הרי בדיוק אז הדברים קרו. בדיוק אז מצא מישהו לנצל את התום והחביבות והאמון. אוף.
אני מכבדת את סיפורך, ואפילו מעריצה את הכוח הרב שהתעורר ועלה מתוכך. כוח שמשפיע על המציאות, אין כל ספק. לפעמים, בימים טובים, אני מרגישה כוח כזה גם אצלי. אבל לא תמיד. לא תמיד בזמן אמת הלביאה הזו זוכרת את עצמה. איך את מעירה אותה? ואיך בכלל? מה הלביאה עושה מול הטיפשים האלה?
אני שואלת באמת. וגם מתוך כבוד ללביאה, שאני כל כך רוצה שתקנה לה שביתה בתוכי. שתתמזג איתי. שאהפוך להיות היא. אבל מה לעשות, לא תמיד היא שם לעזרתי.

לפני שנים גם אותי הטריד מישהו שעבדתי איתו. שם משפחתו הוא שם המשפחה של אמי מלפני הנישואים, אפילו הסתברה קרבה משפחתית קלושה, ככה שעל הנייר הרגשתי איתו בבית, מוגנת, איזה תמימה. הזמין אותי אליו הביתה לשוחח על תחקיר שעשיתי לו לסרט תיעודי. גרנו בשכנות אז למה לא בעצם, אני לא טיפוס שפוחד. ישבנו ושוחחנו וראיתי שהמחשבות שלו ממוקדות לי בחזה. מסכן, חשבתי לי, נעביר את זה. אחר כך הוא סיפר לי את הצרות האישיות שלו (הוא בדיוק התגרש) וכבר נהיה לי ממש לא נעים אז קמתי ללכת. הוא ליווה אותי לדלת. שניה לפני שהאור בחדר מדרגות כבה הוא חיבק אותי (שלא נאמר התנפל) וניסה לנשק אותי! בפה!
הדפתי אותו ואמרתי לו: אתה בן 46, כבר לא ילד, איך אתה בכלל יכול להעלות בדעתך לנסות לנשק אישה שלא משדרת לך! שזה לא הדדי!
אחרי כמה שנים שוב הזמינו אצלי תחקיר בשבילו, והוא ניצל את ההזדמנות להשפיל אותי ליד כל הצוות צילום באמצע כלא מעשיהו. אני מטומטמת. מה בכלל הסכמתי לעבוד בפרוייקט שהוא היה מעורב בו.

<ונא לא לפרש את דברי כ"נאנסת מזמינה את זה". אני מתכוונת להתנהלות יומיומית ולדברים שעבדו בשבילי>

מצטערת, אבל זה כן מרגיז. ואני לא מוצאת דרך אחרת לפרש את זה.
לחברה שלך היה חוסר מזל פעמיים. פעם אחת בכך שנתקלה בכ"כ בהרבה גברים דפוקים, חסרי גבולות, חולים, שוביניסטים וחסרי ביטחון, שללא עמדת כוח, לא היו מצליחים לגעת באשה(כשהיא ישנה היא בעמדת חולשה בדיוק כמו תלמידה מול המורה או פציינטית מול הרופא).
ופעם שניה, בזה שאת שופטת אותה ומגדירה אותה חלשה.
הערות כאלה מחלישות אותנו עוד יותר, והופכות את המטרידים לקורבנות של חולשותינו המדומות.
תחשבי על זה!

אני שמחה בשבילך שכבר שנתיים את נטולת הערות והטרדות. גם אני כבר הרבה שנים לא נתקלתי במצבים כאלה, אך אני מייחסת את זה למזל.
גם כשנתקלתי בהם הייתי חזקה, בטוחה ובעלת יכולת להגיב - ובכ"ז נתקלתי.

אני מתיחסת להטרדות מילוליות. לסיטואציות יומיומיות בהן אנחנו פוגשות זכרים ומרגישות מאוימות. בוסים, נותני שירותים, זרים.
לא למקרים פיזיים כמו אלה שתוארו כאן. סיטואציות כאלה לא חוויתי ואני מתפללת שלא אחווה.

אני חושבת שחלק מהעניין זה הפרשנות שאת נותנת לדברים.
אפשר להתרגש מהערות ואפשר להיות מצופה טפלון.

במקום העבודה הלפני אחרון שלי הבוס היה שף כוכב עולה. טמבל גדול.
הוא היה מציק, הוא היה מטריד. הוא היה נותן לעובדת שלו מדי פעם כאפה שגרמה לנשימתה להעתק.כאילו בסחבקיה. לעובדת אחרת נהג לאמר "מתי תעשי דיאטה" במקום "בוקר טוב".
איתי הוא מאוד נזהר. מה שנקרא "דיבר בכבוד".
למה? בגלל שאני גבוהה ממנו בחצי ראש? לא חושבת.
יכול להיות שזה קשור לזה שפעם אחת הוא נתן כאפה כזאת כשהיה לידי ואני הגבתי באיזשהו איום על הביצים שלו אם יעשה לי אותו הדבר. אבל עובדה היא שאת הכאפה היא קיבלה ואני בכלל לא הייתי מועמדת...
אני לא מאשימה אותן, את שותפותי לעבודה אז, בשפלות רוח. אבל אני רוצה שואפת ומקווה שהן ימצאו את הכח וזקיפות הקומה שיש בתוכן ויתנו לה לצאת. זאת שכבת הגנה נגד המון סיטואציות כאלה.

ועוד למאגר:
אוטובוס א': אני בחטיבת הביניים, בספסל האחרון, אוטובוס צפוף וחם שכבר שעה וחצי נגרר בפקקים, בדרך הביתה אחרי יום לימודים מפרך. עוד ורסיה של הזקן של בשמת, זה רק היה ביד ולא ברגל. כשעיכלתי מה קורה, תוך מבטים נבוכים לחברות שלי, קמתי, וכמובן לא אמרתי כלום.

אוטובוס ב': עדיין חטיבת הביניים, בוקר, שוב צפוף, אני עומדת. אני חשה ליטוף ברור לאורך הגב שלי, כזה שלא פוסק. אני מסתובבת, ואשה בחיוך מלאכי אומרת לי "החולצה שלך הפוכה...", ואני, במקום לצעוק עליה למה זה עניינה לעזאזל, ושתעיף את היד שלה ממני, רק אומרת בקול ענות חלושה "אני יודעת" (ככה זה נוער בשלהי שנות השמונים. הולך בחולצות הפוכות. מה את רוצה ממני).

הספרייה העירונית: שוב צפוף, ובחור שעובר לידי צובט לי את הפטמות. פשוט ככה. וההלם... תמיד במצבים כאלה הקליטה שלי איטית, ועד שאני קולטת -- כבר לא נשאר מישהו לצעוק עליו.

ברחוב, בלילה, אני בדרך לאוטובוס האחרון: שני גברברים עוברים ומעיפים בי מבט: "מה זה, אבא שלך עובד ב"תנובה"? מאיפה הבאת אותם?" אפרופו, מאז שאני בעלת רכב משלי ולא זקוקה לאוטובוסים, הטרדות הרחוב מהסוג הזה מתמעטות פלאים. אמנם יש גם הטרדות-רמזור, אבל בגלל המרחק, וזגוגית החלון, והרמזור שעוד מעט יתחלף, זה הרבה יותר סולידי וקל להתמודדות או לעיכול. זה בדרך כלל לא חורג משריקות וכאלה, ואפשר פשוט לנעוץ מבט מרוכז ברמזור ולהתעלם.

הגניקולוג: אני מבוהלת עד אימה ממכשיר הבדיקה הקר, מתפתלת ומתכווצת, ואז הוא שולף את משפט המחץ: "תאמיני לי שאבר המין של בן זוגך הרבה יותר גדול!" (כאילו, וחוץ מהגודל הכל אותו דבר, מה, לא?) טוב, זו אמירה גבולית. אולי לא הטרדה מינית אלא סתם חוסר אמפתיה קיצוני, מצד שני, אני לא בטוחה שהוא היה אומר את זה לו בן זוגי היה נוכח.

מה שבאמת מוזר לי, זה שרבים מה"מתחילים" ברחוב אינם נרתעים משום סירוב. יום לפני החתונה שלי יצאתי לקנות קישוטי רכב, ובחור ניסה להתחיל איתי. הייתי בטוחה שהפעם יש לי משהו מוחץ שינפנף אותו, אפילו הספקתי לשאול את עצמי איך לא השתמשתי בזה עד עכשיו, והודעתי בגאווה "אני מתחתנת מחר". הטעות היתה, כנראה, שנשארתי לחזות במפלה. כי הוא התחיל לומר "למה בגיל כל כך צעיר?", "אה, אני קרוב לגיל שלך", ואז הבנתי שאני פשוט צריכה ללכת.
ואחר כך חברה סיפרה לי, שגם בטן של חודש תשיעי לא מנעה מבחור להתחיל איתה.

עד כה,לפי הניסיון שלי, הדבר היחידי שמונע הטרדות באופן מוחלט זה שיש לצידך גבר כלשהו. זה עצוב, ומעצבן, ומרתיח, וכל הדברים שיפעת כתבה.
עם זאת, ההטרדות הכואבות ביותר הן אלו הנעשות ע"י אנשים מוכרים, ברשות ובהסכמה. אבל זה לפעם אחרת.

אפרופו סיפורי-אוטובוס:
שמעתי פעם על אישה שאיזה גבר חצוף באוטובוס הניח את ידו על ירכה. היא פשוט לקחה את ידו בידה, הרימה גבוה ושאלה בקול רם: "של מי היד הזאת?!"
אולי זאת רק אגדה...אבל לא רע, נכון?

וחוצמזה, גם אני נתקלתי בתופעה. גיליתי שבאוניברסיטה מאוד מקובל שמרצים מטרידים סטודנטיות. אני יודעת בודאות על ארבעה מקרים בסביבתי הקרובה, ואחד ממש ממש קרוב (אצלי) מדיקן אחת הפקולטות. בלי בושה. בטבעיות. בלי פחד. כולל פתקים והצעות שלא משתמעות לשתי פנים. נשוי פלוס שלושה, אלא מה.

איזשהו ספר שקראתי שגרם לי להזדקף, להפסיק לפחד מהעולם שסביבי, להתחיל לחייך אליו ולהבין שאני מלכה
אולי באדולינה של גבי ניצן?

אביה, תודה שפתחת את הדף ושיתפת.
נראה שכל הקיטור הזה התאסף אצלך וישב לך איפה שהוא, ועכשיו קצת ממנו יצא. אני מקווה ששלי יצליח גם לצאת איכשהו, מתישהו...

איזשהו ספר שקראתי שגרם לי להזדקף, להפסיק לפחד מהעולם שסביבי, להתחיל לחייך אליו ולהבין שאני מלכה.
נו כבר, איזה ספר זה?

(הוא מפורסם למדי לכן אני לא אכתוב פה את שמו).
בשמת סחה על הפרסום.

כשהייתי נערה (מתוקה ולא אסרטיבית) היו נדבקים אלי עשרות מטרידנים בעיקר על חוף ימה של תל אביב. פעם אחת, כשהייתי כבר בת 30 אני חושבת, נדבק אלי אחד מהזן הדביק ביותר.
ברגע מסוים, אספתי את כל תחושות המוטרדות שחוויתי בכל חיי והוצאתי מהפה צעקה, שהכילה את כל הכעס שחוויתי שנים מכל ההטרדות ושלא שמעתי כמוה מפי מאז ועד אז.
אחר כך הרגשתי נפלא, ויש לי הרגשה שהמטרידן הזה עשה איזו הפסקה בהטרדות בעקבות הצעקה שלי.

לעומת זאת, כמה מהגברים המרכזיים בחיי שולחים אי-מיילים של ציצים מקפצצים אחד לשני בהנאה רבה. ואני מתכרכמת משהו, כל פעם שזה עובר לידי, ומנסה לקבל, ולהבין. הרי מי שלא ינק צריך להשלים את החסר, איכשהו, מתישהו.
ומי שלא קיבל אהבה לא יודע איך לאהוב, אלא רק כל מיני התמכרויות ותחליפים במקום לאהוב. אז זה כואב מכל הכיוונים.
צפריר, יש לך משהו מנחם להגיד?

כן, באדולינה...

קראתי ,וזה נראה ,נשמע, לא טוב,אבל(חלילה אני לא מצדיק דבר ממה שכתוב לעיל)
נשים יקרות ,תנסו יום אחד,רק ליום אחד להסתובב עם ההורמון הזה?זה בעיה רצינית מאוד.(שליטה שליטה שליטה)
בדיחה.
גבר יוצא מביתו לעבודה ורואה בדרך לעבודה אישה עם ציצים גדולים וחושב לעצמו,אח אם לאישתי היו כאלה.
מגיע למשרד ורואה את המזכירה עם הרגליים היפות וחושב ,אח אם לאשתי היו כאלה.
יוצא לאכול צהריים ורואה צעירה עם ישבן חטוב ואומר לעצמו ,אח אם לאישתי היו כאלה.
וכך הלאה לכל אורך היום.בערב אישתו שאלה ,יקירי איך היה בעבודה? והוא ענה,תאמיני לי חשבתי עלייך כל היום יקירתי.

_גבר יוצא מביתו לעבודה ורואה בדרך לעבודה אישה עם ציצים גדולים וחושב לעצמו,אח אם לאישתי היו כאלה.
מגיע למשרד ורואה את המזכירה עם הרגליים היפות וחושב ,אח אם לאשתי היו כאלה.
יוצא לאכול צהריים ורואה צעירה עם ישבן חטוב ואומר לעצמו ,אח אם לאישתי היו כאלה.
וכך הלאה לכל אורך היום.בערב אישתו שאלה ,יקירי איך היה בעבודה? והוא ענה,תאמיני לי חשבתי עלייך כל היום יקירתי._

אני לא הייתי מושכת כלל, היו לי המון פצעי בגרות על הפנים, לא היו לי ציצים גדולים ושום ישבן חטוב. הייתי רזה כמו דחליל מצומק, עם בגדים ענקיים ומוזנחים, שיער קש אסוף לקוקו, ולפנים שלי משקפיים ענקיות ומכוערות משנות ה80 אז מה הגברים האלו ירדו עלי בכלל?

ענת - גברים אוהבים לראות ציצים מקפצצים. זה פשוט ביולוגיה, ולא קשור לחוסרים באהבה או בהנקה (בתור אחד שנהנה משתיהן..). המרחק מזה ועד הטרדה מינית הוא כמו המרחק שבין אהבת תכשיטים ושוד יהלומן.

ולא קשור לחוסרים באהבה או בהנקה (בתור אחד שנהנה משתיהן..).
אני מניחה שאצל אחד שנהנה משתיהן, העניין הזה הוא קצת פחות פתולוגי וקצת פחות פאטתי מאשר אצל אלו שגדלו בלי שתיהן.

חוסר האונים! אחרי כל הסיפורים הקשים האלה מגיעה תגובתו המתחשבת והעדינה של טסטוסטרון והערתו החביבה של בועז.
תשובה לט':הענין הוא לא בהורמונים שלך, אם אתה עוד לא יודע,אלא בתרבות המגלה יחס מזלזל לנשים.כמה נוח שיש תרוץ ביולוגי להתנהגות של חזיר.(=הבדיחה המעולה שלך)
בועז:באמת מחמיאה ההשוואה שלך הציצים כתכשיטים.תנסה לכמה שניות לדמיין עולם הפוך שבו גברים הם אובייקטים והאיבר שבמיוחד אטרקטיבי הוא הביצים,וכל בחורה שניה שעוברת לידך תוקעת בהם מבט אוהב.
אבל גברים לא מבינים.הם לא מודעים בכלל למה שעובר על בחורה ממוצעת.
אחותי מתנדבת כבר הרבה שנים במרכז סיוע לנפגעות אונס ומקיימת הרבה סדנאות לבני נוער.היא מפריכה את האמונה שלבושה של האישה גורם להתנהגות הזו.רוב מקרי האונס קורים ביום ורובם על ידי אנשים מוכרים. כשדיברתי איתה פעם על הטרדות היא אמרה שכשהאישה משדרת חולשה מטרידים אותה ונטפלים אליה הרבה יותר מאשר אם היא משדרת כח (כמו שכתבת עוגיה).אני בדרך כלל מאוד בוטה עם אנשים שמעירים לי הערות (האמת שלא קורה הרבה).
פעם ירדתי עם הכלבה שלי וחבורה של ילדים ישבה בגינה והסתכלה עלי.ילדה אחת(!) אמרה לי: הוא חושב שיש לך תחת טוב-והצביעה על ילד שישב לידה.הייתי בשוק והוא גם הוסיף איזה משהו על התחת שלי. אז עשיתי סימן עם היד שמסמל גודל מאוד קטן של משהו.הם היו מופתעים שהגבתי בכלל וזה הרס להם את כל הקטע.
איזה טמבל אחד עבר לידי כשחיתלתי את התינוקת שלי בקניון רמת אביב ואמר לי : אולי תחתלי גם אותי? אמרתי לו : אולי אני אתקע לך מקל בתחת?
השוק שעל הפנים שלו היה תענוג.
למילים יש הרבה כוח-גם כהטרדה אבל גם כתגובה.

אני יכולה למלאות כאן רשימה ארוכה של תיאורי הטרדות מיניות של חברותיי אחותי ושלי, רישמה חלקית ביותר:
טרם הנצו ניצנים, אני בת 12 בקושי, בבריכה, ואיזה בחור מסתכל עלי ועושה תנועות בוטות עם השפתיים שלו, המשכתי ללכת נכנסתי למלתחות, יצאתי הוא עומד שם ושוב רמיזות מיניות.
האוטובוס, מבוגר מצמיד את רגלו אלי, אוטובוס צפוף, גבר נצמד מאחור.
מטפלת בקלינקה לרפואה משלימה, בין אם בטיפול מסאג' בו המטופל מכוסה פחות ובין טיפול רייקי בו המטופל מכוסה לגמרי היו הטרדות כאלו ואחרות, גם חברותיי לעבודה, מטפלות בדיקור או בהומאופטיה דיווחו על הצעות מגונות פה ושם.
בדירה ממולי עובדים פועלים, בזמנם החופשי או הלא חופשי הם קוראים\שורקים לכל אישה שעוברת ברחוב למטה כולל אותי עם ילדה על הידיים.
אחותי כשהיתה קטנה יצאה לטייל עם הכלב בחוץ, פתאום נצמד אליה מישהו מאחור עד שהצליחה להחלץ ולחזור הביתה מבועתת, אבא שלי יצא החוצה מהר ולא מצא איש, (מזל). איזה חוסר אונים.
חברתי מחנה את רכבה, מכניסה חצי גוף עליון פנימה כדי לקחת את תיקה, מרגישה יד מלטפת את ישבנה, בהתחלה חשבה שזה בן זוגה, מסתובבת ורואה אדם זר, צורחת, והוא הלך משם באדישות.
טרמפ שעליתי עליו בתור נערה שגרה בפרובינציה, הנהג שלח אלי ידיים, צרחתי שיעצור בהיסטריה והוא עצר מגחך. מזל שעצר.
ה עוגיה, יכול להיות שיש נשים "שמזמינות" את זה, אבל לכל אישה יש תקופות בהן היא מרגישה חלשה, ואולי נשים חלשות הן יותר פגיעות, אבל דחילאק זוהי נחלתן של רוב הנשים, עצם התופעה מרגיזה אותי ביותר, מזמינה את זה או לא, מצטרפת ליפעת הר אבן ולפלוני זה אכן אימרה מעצבנת.
ולגבי גניקולגים, גם אני נתקלתי בכמה חסרי רגישות, אומנם לא בצורה כזאת בוטה, והחלטתי לעבור לאשה גניקולוגית, מה שהיתה אכזבה גדולה, גם היא נראתה עייפה ומשועממת, חסרת סבלנות, ולא רגישה כמתבקש מכל רופא ובטח מגניקולוגים. עצוב.
היום בשיעור יוגה המורה אמר, בשיעור שלי אני עובר, מתקן ונוגע, מי שזה מפריע לה שתגיד לי, ואחר כך בינו לבינו הוא סינן היום כל דבר נחשב להטרדה מינית, וטוב שכך שיחשבו לפני שהם נכנסים למחרחב האישי המקודש שלנו, שיהיו סופר זהירים.
כשהייתי בלונדון עם בעלי, הלכו נשים עם רעלות שחורות מכף רגל ועד ראש מכוסות באוהל השחור הזה, אפילו כפות ידיהן מכוסות בכפפות, ולפניהן הולך גבר לבוש מודרני מחזיק פלאפון.
לא יודעת אם זה נכון אבל בעלי סיפר לי שאצל חלק בעולם החרדי, ברחוב הנשים הולכות אחרי הגבר, לא לצידו לא לפניו מאחוריו.
ותוסיפו לזה את מילת הנשים, זה עדיין קורה על פי עדויות אצל הבדואים.
מרגיז ממש מקומם הקלות הבלתי נסבלת שעבריני מין יוצאים מפסיקת בית המשפט, חייבים להחמיר את העונשים האלו, ולטפל בנושא ברצינות, אני לא מבינה לשופטים האלו אין אשה אין בנות????
אחת הסיבות שלא רציתי שיצאו לי בנות היא זאת. אני יודעת שגם ילדים סובלים מהתעללויות כאלו או אחרות, אבל זה נפוץ הרבה יותר אצל בנות.
זהו, הוצאתי את זה.
שלא נדע.

מאז המקרה שסיפרתי עליו למעלה ועד שהייתי בת 20 חוויתי שלל הטרדות מיניות וחדירות מכוערות לתחום הפרט שלי. אני אפילו לא מתחילה לפרט את כולן כי למען האמת אני כבר לא זוכרת את כל הנגיעות והליטופים, ההבטחות והפיתויים.
מה שכן, היום אני יודעת שזה היה קשור למשהו ששידרתי. חולשה ונבוכות.
כשהייתי בת עשרים אחרי תקופה ארוכה של חולשה נשית מול העוצמה הגברית או במילים אחרות שירות צבאי, נאנסתי.
אונס קשה וממושך ע"י גבר שהיה קרוב אלי.
האונס הרג בי משהו. שבר את מי שהייתי והכין את השטח לקראת הבניה של האני החדש שלי. מתוך הזוועה והכאב צמחה אישה אחרת. חזקה ואסרטיבית. אישה שיודעת את גבולותיה. שנותנת מה שנותנת מבחירה ושאי אפשר לקחת ממנה בכח.
פיתחתי עויינות כוללת וחוסר אמון במין הגברי. מאז לא חוויתי הטרדות. אני משערת שזה קשור למסר שאני משדרת החוצה. מסר שמבהיר את הסכנה שבהתחכמות איתי.
אני מעולם לא פגשתי שוב את מי שאנס אותי ולא "סגרתי איתו חשבון" ואולי אני סוגרת את החשבון יומיום עם כל גבר שנקלע לסביבתי, ע"י שידור העוינות המוסוות שלי.
כמו שאמרתי אין לי ניסיון עם הטרדות מיניות כבר הרבה שנים אבל אני לא מקנאה באידיוט הראשון שינסה.

כל מה שכתבתי כאן עלול לצייר תמונה של אישה חמוצה ולוחמנית. ממש לא. אני נעימה וחייכנית גם לגברים. והרבה התחילו ומתחילים איתי גם היום ואין לי בעיה עם זה, הבעיה מתחילה עם מעבר הקו הברור שבין מחמאה להבכה.
כאישה מול גברים אני מקבלת את הראיה הגברית שרואה באישה אובייקט מיני. באמת. לפעמים זה אפילו מחמיא. אבל אני גם מאמינה גדולה ביכולת של אדם לשלוט בעצמו ולהתנהג על פי הקודים החברתיים המצופים ממנו. זה ההבדל.

עכשיו אף גבר לא מתחיל איתי, אפילו שאני נראת כבר מושכת ויודעת להתלבש היטב. אם גבר לא נראה לי, אני נותנת מבט כזה שאם היה יכול להרוג הוא היה מת על המקום, וככה יש לי שקט מכל המטרידנים

ענת,
את תולה התנהגות של הטרדה או מציצנות בחוסר אהבה ובחוסר בהנקה.
אין כל הבדל בין הטרדה מינית לכל הטרדה אחרת. אלא שבתרבות האנושית ההטרדה המינית קבלה ממדים מפלצתיים משתי נקודות המבט. ראשית, גברים שוכחים מהיכן הם באו לעולם ואינם נותנים כבוד לנשים באשר הן. ניתן להשליך זאת על חוסר באהבה אמהית. עם זאת, נראה לי שחיפוש אחר האשמים במצב, לא יניב אלא המשך של התייחסויות לא עניניות, שכן ניתן בהחלט להביא טיעונים לכאן ולכאן. לפיכך אין מקום להעלות כאן מקרים הפוכים של הטרדה מינית ואחרת המתקיימת יום יום על ידי נשים כלפי גברים.
חיפוש האשם איננו רלוונטי.
הרי האחריות על יחסי הגומלין בין בני האדם, נשים כגברים, מונחת על בני האדם עצמם.
נשאלתי לאחרונה על ידי חבר "מה ניתן לעשות על מנת שנוכל (אנחנו הגברים) לחיות עם האשה בטוב ובהסכמה, ללא המאבקים ותחושות הסוהר-אסיר?"
"עלינו לזכור שאנחנו בני תרבות" עלתה התשובה מעצמה. הופתעתי בעצמי מהתשובה. לאחר התבוננות מחודשת בשאלה ובתשובה עלתה ההבנה כי כשבני האדם יזכרו שהם בני תרבות האדם, נשים וגברים - בני אדם, נוכל לזכור כי כשאנו פוגעים באחר אנו למעשה פוגעים בעצמנו, הבנה זו כשלעצמה עשויה להניח לנו את הדרך לגן העדן של יחסי הגומלין.

משמעות היותנו בני תרבות אחת, תרבות האדם, או בני משפחת האדם, מקיפה התנהגויות וכללים רבים. ביניהם, מתקיימים יחסי רודנות נרדות. יחסים אלה לובשים צורות רבות, לעתים גלויות ולעתים סמויות. כאשר הרודן שבאדם, העולה מתוך אגו רעב, נמצא מחפש במי לרדות, הריהו מחפש אדם פגיע וחלש ממנו. אז כשניתנת לו ההזדמנות לרדות באחר, הריהו לוקח לעצמו שליטה אשר כביכול מניחה את דעתו. במעשה זה זוכה הרודן במה שהאגו רעב אליו - קרבה אינטימית, יחס.
עניין זה בא לידי ביטוי בהטרדות והצקות מסוגים שונים.
אנו נוטים להעלות טיעונים סבות ותירוצים להטרדה המינית. טענות כמו ההורמון הגברי, לבוש האשה, התנהגות האשה, חוסר באהבה בילדות וכן הלאה, אינן רלוונטיות. שכן אלה שבוחרים ליישם את רודנותם דרך ההטרדה המינית פועלים כשנדמה להם שההזדמנות קיימת. אז, סיטואציה בה נראה למטריד/ה כי יצליח/תצליח לכפות מין על מי שמנגד, מעלה התנהגות כזו. אין זה קשור ללבוש או להצטברות של כאב באשכים - צורך במין. ניתן לומר באופן גורף כי הטרדה מינית איננה ביטוי של צורך במין, שכן הצורך איננו מין - הצורך הוא לכפות בכוח על האחר. נקודה.
כאן, יש להתבונן בפן השני של ההטרדה המינית. מעצם רוחבות התופעה ניתן פירוש מוטעה במקרים רבים להתנהגות מינית, חיזור ופיתוי. כך פלירטוט תמים, אשר אין מאחוריו כל כוונה למימוש נתפש כהטרדה מינית. לעתים מתוך רגישות המוטרד/ת הסדרתי/ת ניתנת פרשנות קיצונית לנסיונות חיזור ופיתוי. פירוש זה מועדף מבחינת ההמון, שכן מראש ההתייחסות למין מקבלת האדרה והעצמה מעבר לכל פרופורציה. למזלנו, בסופו של דבר הצורך המיני המייצג צורך באינטימיות, בא לידי ביטוי במקרים רבים (רבים מכפי שנראה) באהבה, כבוד ולמידת השונה והקירוב.

על מנת להסיר כל ספק, אין בדברים האמורים להצדיק הטרדה מכל סוג, כולל הטרדה מינית.

לפיכך, ראוי לזכור (במיוחד הזכרים) כי אנו בני תרבות, וככאלה, בכל פעם שאנו פוגעים בבן תרבות אחר אנו נמצאים פוגעים בתרבות כולה - זו הכוללת אותנו בעצמנו, ובל פעם שאנו למדים להקשיב לאחר וללמוד אותו - אנו למדים את עצמנו ומפתחים אפשרות להקשבה פנימית, ניתן לומר. אז אנו למדים מהי יחסי קרבה עם עצמנו - בני האדם באשר הם.

תודה צפריר.
מה שאתה אומר מבהיר גם למה קשה לי לקבל ולהכיל את הנהייה אחר הציצים, שבועז מפרגן לעצמו ולכל הגברים כדבר נחמד ובלתי מזיק.
בעניין ציצים וחסכים: היה מאמר של רני כשר (באופן טבעי מלפני שנה בערך) על מעמד הציצים בתרבויות השונות. היתה שם אבחנה ברורה בין מעמד השדיים בתרבויות מניקות (אבר לא מיני) לעומת שדיים בתרבויות לא מניקות (אבר מיני).

אבל כיוון שאנחנו בשוונג, וכיוון שהגענו להכללת העניין בחוסר כבוד לאשה וכוחניות בכלל, אז אני מצרפת לרשימה גם את נהגי המוניות שכל פעם שהם רואים בחורה לבד בלילה עוצרים או מצפצפים ביוזמתם החסודה, כאילו בחורה לבד בלילה לא יודעת להרים יד בעצמה למונית אם היא זקוקה לה.
אז פעם כשציפצף לי אחד כזה, כשעמדתי בתחנת אוטובוס, התכופפתי לחלון ואמרתי לו בזעם: "אתה לא רק טיפש, אתה גם מכוער!"
מה לעשות, כשחווים חוסר אונים מתמשך לפעמים זה קצת מרפא להביא אותה באיזו קונטרה ולו רק כדי שיבינו עד כמה הם לא בעניינים.

ענת,
אין מדובר בחוסר כבוד לאשה דווקא, אמנם ההטרדה המינית הגלויה, זו שמאחוריה מסתתרת הרודנות, נמצאת ב"כותרות", אבל, חוסר כבוד עולה ופרח בין גברים ונשים, בין גברים וגברים, בין נשים לנשים, בין בני האדם.
צורות ההטרדה המינית הסמויה, או הנסיון לאכוף התנהגות מינית על המגזר הנגדי, קיימות ונפוצות באופן שווה בין גברים ונשים. עצם תחושת הסירוס שגברים רבים חשים ביחסיהם עם בנות זוגם או עם חלק מהנשים הנקרות על דרכם, נובעת במקרים רבים מהתנהגות שאיננה נתפשת כהטרדה מינית או כהטרדה כלל. לכן סמויה. בפועל, הטרדה שכזו, שאיננה שונה בהרבה מההטרדה הגלויה, משתמשת בהבדלי המין ובמיניות האדם על מנת לכפות רצון דרך הבעת חוסר כבוד, זלזול ובוז, והתייחסויות לאין האונות (חוסר האונים) של הגבר.

כאמור, חוסר כבוד לאדם הוא העניין, חוסר שעולה ראשית אצל האדם עצמו. כך, מי שמזלזל באחרים נמצא בז לעצמו ומבזה את עצמו באותה מדה כפי שהוא מבזה את האחר. עניין זה תקף לכל האדם - גברים, נשים ומה שביניהם.

בגיל 15 חציתי שדה בדרכי הביתה מהלימודים, ללא כל אזהרה קפץ עלי גבר מאחור והפיל אותי על הארץ. למרות שהייתי קטנה ורזונת הייתי גם מה שנקרא TOMBOY ועד התיכון אהבתי להתגושש בפראות עם בנים.
ובכן,נלחמתי בכל כוחי, כשהוא הבין שלא יוכל להצמיד אותי לקרקע ולגבור במהירות, (ותאמינו לי הוא ניסה)
שלף שטר כסף והציע לשלם לי!
נעמדתי מולו וצעקתי לו: לך לזונה!
בזוית העין ראיתי אנשים שהופיעו בקצה השדה, אספתי את כל הציוד שעף לי מהתיק (בידיים רועדות אך בהחלטתיות) והלכתי משם.
הסיבה שאני מספרת על המקרה קשורה לכך, שלאחר כמה נסיונות תקיפה והטרדה במקומות מבודדים (כשהייתי בת 14-15) התחלתי להסתובב עם שני כלבים צמודים אלי. (אחד גדול) ולא הותקפתי יותר. אולי אי אפשר כיום להכנס עם כלבים לכל מקום, אבל לגבי אמא ששאלה איך תוכל להגן על בנותיה, אצלי, לפחות, זה פתר את הבעיה.
(בנעוריי אהבתי לטייל הרבה לבדי)

יש לך מזל!! יש גברים שיצמידו סכין לגרון ולא ישאירו לך שום ברירה

א. מאיה, מאותה הסיבה שלא רצית בבנות, אני לא רוצה בנים...!.
ב. פרט לכל נהגי האוטובוסים, הערסים בכל פינת רחוב, המורה להתעמלות מהיסודי, שניים מאבותיהן של חברותי הטובות וכו' וכו' וחוזר חלילה, הותקפתי ממש ע"י בעלה החוזר בתשובה של חברתי הטובה, אשר הצמיד אותי אליו בכח ונישק את צוארי בתאוה חייתית, במטבח ביתם בעוד אשתו האומללה מניקה את בנם בכורם בן השבוע בסלון.
אח"כ גם הסביר לי, שאין מה לעשות, צריך להבין, ככה זה עם חוזרים בתשובה.
ואני, במקום לקחת את התיק ולצאת מיד בטריקת דלת, ובכך להשאיר למנוול להסביר לאשתו את עזיבתי הפתאומית, כל כך חסתי על חברתי זו, שהיתה מותשת מלידה מזעזעת, לא רציתי לחשוף בפניה לאיזה חלאה היא נשואה, תמימה וטובה שכמותה ופשוט חזרתי לסלון כאילו לא אירע דבר.
עד היום בא לי למות מעצבים כשאני חושבת על זה.
איך הייתן מגיבות במקומי, בסיטואציה זהה?. באמת מעניין אותי לדעת.

ואגב, אני חוננתי בלשון חדה כתער ומעולם לא ניתן היה להגדירני כחלשה ועדינה. אם כבר אז ההיפך הגמור. מקסימום תמימה, עובדה סבירה ביותר בהתחשב בגילי (צעיר), בגיל התוקף (מבוגר), מעמדו (מורה, אב,בעל) ועיתוי התקיפה (לנצח פתאומי).

אז בעצם צריך לחנך ילדות וילדים לספר על הטרדות מיניות. כלומר, אם באמת כל אישה עוברת הטרדות מיניות, אז כנראה שצריך ברמה האישית להתמקד בטיפול בהטרדה ולא במניעתה (מצער ככל שזה נשמע, כמובן).

לפני כ-6 שנים נשארתי לישון אצל מישהו שנחשב כידיד שלי. הוא נשוי ואשתו הייתה בחו"ל באותה תקופה. אני ישנתי בקומה הראשונה והוא למעלה בחדר השינה. הוא פרופסור באוניברסיטת חיפה, עוסק בין השאר בפסיכולוגיה ובכל מיני אוניברסיטות אחרות. . הייתי אז בתקופה מאוד שפופה של חיי.
פתאום, אפופת שינה באמצע הלילה. אני מוצאת ת'בן-אדם. יותר היה נכון לומר במקרה הזה - חיה, שוכב רוכן מעלי, ומנסה לנשק/להפשיט אותי. ניסיתי להתנגד, זה היה פשוט נסיון לאונס, והבן אדם לא שומע, ולא מגיב, ופשוט ממשיך, והבן אדם עם כוח, שחבל על הזמן. קשה לי אפילו עכשיו כשאני מספרת על זה. הוא לא הצליח לעשות הרבה עד שברגע מסוים פשוט הבהרתי לו שהוא אונס אותי, ואז התגובה הייתה משהו כמו- יאללה, תלכי ממני, מי רוצה לאנוס אותך בכלל. משהו הזוי לחלוטין. כמובן שלקחתי ת'דברים שלי ועפתי משם בטיסה באמצע הלילה. למחרת עוד התקשרתי אליו וניסיתי להסביר לו שהוא ניסה לאנוס אותי. איזה דפוקה הייתי. זה לא היה קורה לי היום כמובן, שום דבר מהדברים האלה. אללה איסטור.ראיתי אותו אח"כ במקרה רק פעם אחת עם הילדים שלו אוכל במסעדה בעכו, ולמרות שהם היו שם לא יכולתי למנוע מהפה שלי לסנן איזו קללה, שאני אפילו לא זוכרת מה היא הייתה. עבר די הרבה זמן עד שעלתה בי בכלל השאלה למה לא הלכתי להתלוננן במשטרה. אני משערת שהדימוי העצמי שלי אז היה ירוד גם בלי זה. בכל אופן לא התלוננתי. בכל אופן, זה היה בשבילי שיעור מצוין בנושא גבולות, ומה שאני מקרינה. עד היום זה חוזר אלי מידי פעם אבל לשמחתי כבר לא כטראומה, אלא כציון דרך בהתפתחות האישית שלי (מבחינת זוית הראיה שלי על הדברים, שום דבר אחר לא כמובן).
>הפעם בעילום שם רוצה לנצל הזדמנות זו ולשלוח אליו (וגם אל עצמה, קודם כל אל עצמה) אור ואהבה<

_במקום לקחת את התיק ולצאת מיד בטריקת דלת, ובכך להשאיר למנוול להסביר לאשתו את עזיבתי הפתאומית, כל כך חסתי על חברתי זו, שהיתה מותשת מלידה מזעזעת, לא רציתי לחשוף בפניה לאיזה חלאה היא נשואה, תמימה וטובה שכמותה ופשוט חזרתי לסלון כאילו לא אירע דבר.
עד היום בא לי למות מעצבים כשאני חושבת על זה.
איך הייתן מגיבות במקומי, בסיטואציה זהה?. באמת מעניין אותי לדעת._

הייתי יוצאת החוצה בטריקת דלת ו- - ישר למשטרה!

באמת שאלה טובה. איך הייתי מגיבה.
נראה לי נכון להתחיל לצעוק ולהרביץ לו. הרי אישתו נמצאת בחדר השני. מצד שני את הרי לא רוצה לפגוע באישתו שהיתה באותו זמן במצב רגיש בגלל לידה ואת באת לשם לתמוך בה. מה יעזור לה לדעת שבעלה סוטה?
לכן אולי התגובה הנכונה למקרה הזה ולרוב מקרי ההתקפה המינית זה לתפוס לו חזק, חזק את הביצים וללחוץ ולשאול "רוצה להמשיך?". או אם אי אפשר אז להרים ברך מהירה וחזקה למפשעה.
אבל השכל הוא כמו אוטובוס, תמיד מגיע מאוחר מדי. תוך כדי נורא קשה לחשוב בצלילות.

אהבתי מאד את הסיפור של זו שהרימה את ידו של ה"מלטף" מהאוטובוס ושאלה בקול רם "של מי היד הזו?" זו נראית לי שיטת הטיפול הכי מוצלחת, פשוט להעביר את הפאדיחה והבהלה ממך אליו.

מלימודי בקראטה למדתי שזה מסוכן לתפוס לגבר בביצים. אם זה לא שיתק אותם מרוב כאב הם עלולים להכנס לכעס פראי ולהיות מסוכנים. אם אפשר להתפטר מהם בלי מכות, זה יותר בטיחותי.
ברגע שאת מתחילה להרביץ מכות לגבר שלא מאיים עליך בסכנה פיזית, עלול לההפך למסוכן פיזית, בגלל זה צריך מאד להזהר!
כמובן שאם הגבר רוצה לאנוס אותך בכוח ורוצה לפגוע בך פיזית, ואין שום אפשרות לברוח בלי שתכאיבי לו פיזית, אז זה הזמן להשתמש בקראטה חד ומהר.

המורה שלי לקראטה (בדרגת חגורה שחורה דאן 4) סיפרה לי שפעם היא חיכתה בתחנת אוטובוס לבד ב12 בלילה. ניגש אליה גבר שפתח את הרוכסן של המכנסיים והוציא את הזיין שלו החוצה. היא הלכה זקופה לכיוונו. הוא פשוט נסוג והסתלק.

אם גבר מתנפל עליו ורוצה לאנוס אותך, צריכים לתת לו מכה חדה וחזקה בגרוגרת שלו, או אגרוף פטיש על האף או 2 אגודלים ישר לתוך העיניים שלו - תנועות מהירות וחדות. זה ישאיר אותו בהלם של כאב שיאפשר לך לברוח. אם הוא כבר לכד את הידיים שלך, אז ברך ישך למפשעה שלו בתנועה חדה ומהירה. אם גם זה לא אפשרי, אז עקב ישר לתוך כפות הרגליים שלו ואז בתנועה חדה להכות עם הראש שלך לתוך הפרצוף שלו ואז לתפוס לו בביצים בתנועת תפיסה כאשר הצפורניים נתקעות לו חזק בביצים ולסחוט ולסובב. לעשות את זה מהר אחד אחרי השני והמטרה - שהוא רק יעזוב אותך ו - - לברוח!!

אבל אם הוא מצמיד סכין לגרון צריך בשביל זה ידע מתקדם איך להתחמק מהפגיעה של הסכין ולהחזיק אותה בזווית כזאת שאם הוא יתנגד היא תתקע לו ואת זה צריכים אימונים של שנים בדרגת חגורה שחורה כמה דאנים... (דאן אחד לא מספיק!)

בגיל 14 נסעתי באוטובוס בין עירוני ושמתי לב שכל הזמן אנשים עוברים מהמקום ישיבה לידי ומאחורי - הסתכלתי מה קורה מסביב - פתאום אני רוצה איזה איש בן 50 מאונן בישיבה במושב קרוב אלי. אני מחזירה את המבט לחלון - בכדי לעכל מה ראיתי - פעם ראשונה בחיים שלי שאני זוכרת שראיתי איבר מין - וזה היה נראה לי ענק (אני זוכרת שסיפרתי לחברה שלי שהיה לו בגודל של הצינור מתחת לכיור). פחדתי לקום מהכסא - ורציתי להגיד לנהג - אבל לא ידעתי מה להגיד שהוא מאונן או עושה ביד - לא ידעתי אם זה אותו הדבר - ופחדתי שהנהג יצחק עלי.
בסוף עברתי לשבת ליד הנהג ולא אמרתי כלום. לא הבנתי למה האנשים המבוגרים יותר - לא אמרו כלום.

בגיל 19 קרה לי מקרה דומה בצבא. איש קבע שהיה מחכה באזור מסוים (עשיתי תצפית על ההתנהגות שלו) - רואה שמגיעות בנות - רץ מהר מהר לשיחים - ומתחיל לאונן ולעשות קולות - כדי שיסתכלו עליו.
הלכתי להתלונן בפני המשקית ח"ן- היא פשוט לא הבינה מה אני עושה מזה סיפור - אולי היא כבר התרגלה לזה.

כשהייתי בת 10 בערך חזרתי הביתה מחברה והיה קצת חשוך. עבר מולי איש עם תיק באזור החלציים . שאל אותי " ילדה מה השעה". עניתי לו שאני לא יודעת הוא אמר "ראית פעם דבר כזה" והזיז את התיק. אני נבהלתי נורא ורצתי הביתה מבוהלת, בדיוק רק אבא שלי היה בבית, וכשסיפרתי לו מה קרה, הוא פשוט לקח את האקדח הטעון שלו ואותי ביד לחפש את האיש. מזל שלא מצאנו אותו...

בעקבות מה ש שרה ק אמרה, הזכיר לי שסבתא של אמא שלי. אם ל 10 ילדים והרבה נכדות. תמיד היתה אומרת." אם משהו תופס אותך אל תזוזי ואל תאבקי. כל מה שמגרה אותם זה המאבק, ואם לא לפחות תשארי חיה" עצוב לא? שזו המציאות.

הדבר הכי חשוב [לדעת] ולזכור זה שאלימות מינית היא קודם כל ואחרי הכל אלימות
תקיפה מינית היא תקיפה
כמו שכתב צפריר ?
הטרדה מינית איננה ביטוי של צורך במין, שכן הצורך איננו מין - הצורך הוא לכפות בכוח על האחר. נקודה.

ב"אבולוציה של האהבה" מסבירה עדה למפרט ששלושת המרכזים המוחיים השולטים ברעב, במין, ובתוקפנות קרובים זה לזה ותדיר קורה שעוררות עצבית באחד מהם משרה עוררות גם באחרים. מכאן התגלגל למשל הענין שלקוף זכר העומד ומתריס "זו הטריטוריה שלי" מול איום פוטנציאלי (זכר אחר מתקרב) גם יש זיקפה, והפיתוח של זה יהיה שזיקפה תהווה איתות לתוקפנות ולמעמד גבוה בהיררכיה הלהקתית. כמובן שהמרכזים המוחיים האלה הם קדומים (קרי התפתחו מוקדם אבולוציונית), לנו אמורה להיות קליפת מוח נאורה שתמתן ותדכא (תעשה אינהיביציה) עליהם.

כיוון שמדובר בתוקפנות, קרבן פוטנציאלי = מישהו חלש ממני,
אם בגלל הסיטואציה (למשל אשה בשדה ריק מאדם ? כמו שסמנטה סיפרה למעלה - גם חברה שלי סיפרה שהלכה פעם לרכבת בת"א, עד לא מזמן היה בדרך שדה בור, מולה הלך בחור וכשהגיע ממש אליה הושיט ידיו ותפס את החזה שלה, והתרחק בצחוק גס, מותיר אותה המומה מאחור);
ואם בגלל חולשה שלו; בקורס של אריאלה פרידמן באוניברסיטה (שהזכרתי ב דימוי הגוף של בנותינו ) , היא הביאה לאחד השיעורים בחורה שהיתה בשיקום במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית (פרידמן עבדה שם אז). הבחורה סיפרה על מה שעברה ועל השיקום שלה. היא היתה קרבן של גילוי עריות ארוך מצד אבא שלה, ובהמשך מנתה וסיפרה על עוד ועוד מקרי אונס ? נהג בטרמפ, איש ברחוב.... בשעור הבא, השאלה הראשונה ששאלו את פרידמן היתה "הבנו נכון? עשרות אנשים שונים?! במשך שנים?!"
פרידמן אמרה שאחת התוצאות הקשות של התעללות מינית היא אבדן כוח רצון, התנגדות, שליטה. הבחורה היתה מסתובבת בעולם מכונסת ומובסת ובעיניים כבויות, וכל תוקף פוטנציאלי מזהה קרבן פוטנציאלי כזה בשניה.

נזכרתי בשומר במקום עבודה שעבדתי בו, היה יוצא לי הרבה להשאר בשעות שהמשרדים ריקים ? ערבים או שישי אחה"צ, והוא היה מנג'ס עם הגיגים וסיפורים מחייו, בעוד אני מנסה להיפטר ממנו בנימוס; שישי אחד הוא אמר "אני רוצה להראות לך משהו יפה", הלך ללובי, חזר ותקע תחת חוטמי לוח שנה של מוסך (נו, אתם יודעים, נערות עם חזה ענק חשוף מאוננות על מלגזות). גרשתי אותו מהחדר ואח"כ דיברתי עם אחד המנהלים, שהלך ודיבר עם "אב הבית" (האחראי על אותו שומר), ולפיכך בפעם הבאה שהגעתי למשרדים כשהוא בלובי, נאלצתי לשמוע ממנו נאום נזעם שתמציתו היתה "שברור שאני סובלת מחוסר סיפוק מיני ולכן איני מסוגלת להעריך תמונות יפות". לא משנה, הפואנטה היתה שהמנהל שדיברתי איתו, אותו אחד שגם העביר תלונתי, אמנם טיפל אבל לקח הענין בקלילות וטען שגם עלי לקחת הענין בקלילות ? סה"כ זו בעיה של השומר שהוא דפוק, למה זה צריך להיות איכפת לי, הרי ברור שהוא איש נחמד ואחראי בסך הכל, ולדעתם אני לא אמורה לפחד להיות איתו לבד בבנין ב10 בלילה.

נראה לי שהרבה אנשים מגלים כלפי אלימות יותר סלחנות כשמדובר באלימות מינית, בייחוד כשמדובר בהטרדות ולא בתקיפות קשות.

כל הניצמדים באוטובוס:
זה מזכיר לי, לאמא שלי היה תיק צד מעור נוקשה עם פינות מפורזלות, היא מאד חיבבה אותו והסבירה שהפינות המחודדות מצוינות כנגד שכנים נדחקים ונצמדים במושב לידה באוטובוס.

אמא של חבר, שגרה באזור קצת דלוח של העיר, והיתה יורדת בשעות הקטנות של הלילה עם הכלב, פגשה לא פעם אנשים שהיה להם מה להעיר. הנה שני סיפורים שאני זוכרת ממנה ? האחד, גבר שהזמין אותה למשכב בשפה גסה, והיא בתגובה פרצה בצחוק ואמרה לו ברוח טובה "בחייך, יש לי בן בגיל שלך"; והשני, גבר שחשף את איבר מינו לפניה, והיא אמרה לו ושחוק על שפתיה משהו כמו "נו בחייך, כבר ראיתי מרשימים מאלו". שניהם התכרכמו והתקפלו בבושת פנים.
(הבעיה ש"לשדר ביטחון" עובד רק כשבאמת מרגישים בטוחים - אי אפשר לזייף...)

והנה משהו לקינוח מ"סוד השרירים הטבעתיים" של פאולה גרבורג שבדיוק אני מדפדפת בו. "עיניים:... קיים קשר בין הספינקטרים התחתונים [השרירים הטבעתיים של פי הטבעת ושל שלפוחית השתן ואברי המין] ובין העיניים. קריצת עין בין בני זוג, למשל, משפיעה על הספינקטרים של אברי המין ומכאן משמעותה הארוטית של הקריצה בפולקלור."

האם יש מקרים שבחורות מטרידות בחורים בהטרדה מינית? או נשים שאונסות גברים?

אונס של גבר על ידי אשה קיים אבל נדיר .
לגבי הטרדה - אני חושבת שיש פה חוסר סימטריה במה שמקובל כהטרדה. זאת אומרת - אם אני אראה לגבר בעבודה שלי איזו בחורה חשופה שקיבלתי במייל אני אחשב מ-גניבה. אבל אם הוא יראה לי זה יחשב הטרדה.

...תנסה לכמה שניות לדמיין עולם הפוך שבו גברים הם אובייקטים והאיבר שבמיוחד אטרקטיבי הוא הביצים, וכל בחורה שניה שעוברת לידך תוקעת בהם מבט אוהב.

ביליתי פעם קיץ עם קבוצה של אמריקאיות, וכל החודש "סבלתי" לא רק ממבטים אלא גם מצביטות בתחת והערות בוטות. למה המרכאות? כי ממש נהנתי.
זה כמובן לא בא לומר שהטרדה זה בסדר או שנשים טועות בגישה שלהן, אלא רק לחזק את מה שצפריר אמר - מכיוון שלא הייתי מאויים, וזה לא התקשר לי לסיטואציות שליליות זה לא הפריע לי. בעוד שאם הייתי אישה בטח הייתי קורא את הסיטואציה אחרת ומגיב אחרת.
היה לי ממש עצוב לקרא את ה"אתגר" שלך, זה מראה כמה את פגועה מגברים שתקיעת "מבט אוהב" בגופך נראית לך פגיעה. כמובן, האשם הוא לא בנשים, אלא באותם עשרות סיפורים מזוויעים שממלאים את הדף הזה!

האם יש מקרים שבחורות מטרידות בחורים בהטרדה מינית? או נשים שאונסות גברים?

בהחלט.
כל מי שמשדרת חופשיות ומתירנות ורצון למין מזדמן בפועל מטרידה מינית. אמת, רוב הגברים לא יחשבו שזו הטרדה, אבל, בהכרח כווווווווווולם ימצאו את מוחם מוטרד מהעניין (חלקם גם לא יצליחו להתכחש לטרדת הגוף). או הטחת המילים "אתה לא גבר" למשל, עשויות להוות הטרדה מינית, או לחילופין וזו הטרדה מינית ברמה הקולקטיבית, והיא אמונה שמתחלקת בין גברים ונשים, אותה אמונה מסרסת שגבר "נכון תמיד" למין, וכי כל אמירה או התייחסות של גבר חשודה בקונוטציה מינית. ובכן, אנחנו לא כאלה. אוהבים מין, נכון, אבל מי לא אוהב מין? שמחים למין כשמתחשק לנו, אבל מי לא שמח למין כשמתחשק לו? וכן הלאה... רק הבה נזכור כי אנחנו לא נכונים תמיד, רוב שעות היממה איננו עוסקים או מעוניים במין (במיוחד כשחיינו המיניים מספקים).
אבל, נדרשת כאן אבחנה בין הטרדה אלימה לבין הטרדה שאינה מאיימת, שכן, גברים רבים מוטרדים באמצעות מין ובדרך מין באופן שאינו מאיים, פיזית לפחות. בעוד נשים הן קורבנות לאיומים אלימים. כאן גם עולה האבחנה כי במעשה המיני נמצאת האשה יותר פסיבית - היא מקבלת, והגבר יותר אקטיבי - חודר. מכאן גברים רבים מזהים מין עם "כיבוש", שימוש בכוח, אלימות.
אין זה המקום להרחיב, מפאת השעה ונושא הדף, אבל, וזה חשוב, יש לזכור כי ניתן להיות אקטיבי ופסיבי ללא שימוש או היכנעות לכוח.

לגבי גברים שנאנסים. ובכן ראשית יש את אותם גברים שנאנסים מינית על ידי גברים אחרים. שנית, בהחלט יש מצבים בהם גברים נאנסים, בוסית שמאיימת בפיטורין אם לא... או אפילו ממש אונס מיני.
בזמנו, עמית לעבודה לקח טרמפיסטית טרמפ. לאחר כמה דקות היא פונה אליו ואומרת "אם אתה לא נותן לי מאה שקל, אני פותחת את החלון וצורחת שניסית לאנוס אותי".. הבחור לא חשב הרבה והביא את הבחורה לתחנת המשטרה הקרובה. הסתבר שכבר הצליחה לגבות כמה וכמה פעמים מגברים שאחר כך דווחו למשטרה.
כאן, יש להניח מטעם השכל הישר כי מקרי אונס גברים בידי נשים מועטים בלי כל פרופורציה למקרי אונס נשים. מאידך, איזה "גבר" יספר שנאנס או הוטרד מינית?

התכוונתי להטרדה מאיימת, או אונס אכזרי שאשה אנסה גבר..
אילו הטרדה מינית מגברים הייתה מסתכמת במבטים אוהבים, וקצת צביטות לא כואבות בתחת או צפירות במכונית זה אחרת, אבל אם גבר דוחף ידיים לתוך החולצה או החצאית או אומר דברים מעליבים... כמו מתי תעשי דייאטה?

איך גבר היה מגיב אילו נשים היו ממששות לו את הביצים במגע אוהב ותאב? ואיך הוא היה מגיב אילו אשה היתה נותנת לו טפיחה על התחת או מלטפת לו את הראש ככה כמו שמלטפים כלב? או שאשה היתה מראה לו לוח שנה עם תמונה של גבר עם אבר ענקי?

נגיד שבאמצע הלילה, כשגבר מחכה לבד בתחנת אוטובוס אשה היתה באה מול הגבר פותחת את החולצה ומראה לו את השדיים שלה או יותר מכך מרימה את החצאית ומראה את הכל ואומרת לו, בובהלה, עכשיו אנו מזדיינים או שאני הורגת אותך? ושולפת סכין לגרון שלו?

איך גבר היה מגיב אילו נשים היו ממששות לו את הביצים במגע אוהב ותאב?
במגע אוהב ותאב? נראה לי שאין פסול בכך. לעומת זאת אם אשה היתה מכאיבה לו, זה כבר סיפור שיסופר בהמשך.

ואיך הוא היה מגיב אילו אשה היתה נותנת לו טפיחה על התחת או מלטפת לו את הראש ככה כמו שמלטפים כלב?
על זה נכתב למעלה. תחושה של גבר = אבר. תמיד זקוף ושש אלי מין, תחושה של אובייקט מיני. בדיוק כמו אשה המוטרדת מינית. דווקא עניין הטפיחה על התחת, או אפילו הליטוף על הראש אינם כל כך נדירים. זה קורה. אלא מה? זה לא נחשב או מואדר למדרגת הטרדה מינית בעיני החברה - הקולקטיב. חוץ מזה, שוב, מי הגבר שילך להתלונן על הטרדה מינית שכזו? הרי ההתייחסות אליו תהיה כאל "לא גבר".

או שאשה היתה מראה לו לוח שנה עם תמונה של גבר עם אבר ענקי?
כאן, יש להבין ששאלת הגודל מהווה כלי להטרדה מינית סמויה בידי נשים. היות ובאופן קמאי ניתן לומר, בתודעת הגבר יש זיקה בין ערכו כגבר לבין אבר מינו, והיות והעולם כולו עדיין רווי באמונה כי "גדול זה טוב", בהכרח גבר שאיבר מינו נורמלי לחלוטין עשוי לחוש נחות מבחינת גבריותו ואונו אל מול איבר מין מפלצתי, איבר מין שבפועל הרוב המוחלט לא מעוניין בו - לא בין הגברים ולא בין הנשים. לפיכך, מתוך רגישות זו של הגברים באופן כללי, כל הערה או רמיזה או ניצול של עניין גודל האבר המיני יהווה בהכרח הטרדה מינית. עניין זה, אותן עקיצות מסרסות שכיח למדי גם אם הוא סמוי.

נגיד שבאמצע הלילה, כשגבר מחכה לבד בתחנת אוטובוס אשה היתה באה מול הגבר פותחת את החולצה ומראה לו את השדיים שלה או יותר מכך מרימה את החצאית ומראה את הכל ואומרת לו, בובהלה, עכשיו אנו מזדיינים או שאני הורגת אותך? ושולפת סכין לגרון שלו?

כאן יש בעיה. גבר מבוהל ומפוחד בדרך כלל לא יכול להזדיין מהבחינה הטכנית. כלומר, ניתן לגרום לזקפה "ידנית" גם כשהגבר מפוחד או משותק, אבל מעצמו העגורן לא יתרומם בשל בעיות הידראוליות.

---

אין מדובר כאן בתחרות או השוואה בין הטרדות מיניות של גברים או נשים.
אין סימטריה בין גברים ונשים, תודה לאל שלא עשה את הגבר אשה, תודה לאל שלא עשה את האשה גבר.
לעומת האל, בני האדם מתעקשים להפוך את הגבר לאשה ואת האשה לגבר. מכאן ניתן להכליל: בני אדם מטרידים את עצמם מגדרית ומינית.

_כמו שכתב צפריר ?
הטרדה מינית איננה ביטוי של צורך במין, שכן הצורך איננו מין - הצורך הוא לכפות בכוח על האחר. נקודה._

ואת זה אני רוצה להרחיב. לא לסיומים המפויסים שלך, צפריר, שבהם "כולנו בני אדם וכולנו שווים ומה שיש באחד יש בשני וההיפך".

אני רוצה להרחיב את דבריה של אביה נו .

מדובר כאן באקט של אלימות או השפלה או ניצול או אובייקטיביזציה, בתרבות שבה הגברים הם עדיין המעמד ה"שולט" והנשים הן עדיין המעמד ה"משועבד" או ה"נשלט", אם נאמר זאת באופן פשטני (זה כמובן הרבה יותר מורכב, יש רבדים שונים בחברה, יש זרמים פמיניסטיים, יש תהליכי שינוי במגזרים שונים ובקרב קבוצות חברתיות שונות, וכו' וכו', אבל בשורה התחתונה - ככה זה).

בתרבות שבה הגבר הוא "האדון" והאשה נתפסת כ"נחותה ממנו", אז הנשים - כמו העבדים בתרבות שבה קיימת העבדות, או הכושים בתרבות שבה קיים אפרטהייד, או הפרייה לעומת הברהמינים - נמצאות מלכתחילה, באופן חברתי ו קבוצתי , ולא בשום אופן "אישי" או "אינדיבידואלי", במצב של קורבן פוטנציאלי.
הגברים שחיים את התפיסות הלא שיוויוניות האלה וגם יש להם בעיות נפשיות מסוימות שבגללן הם זקוקים להרגיש שליטה וכוח על אחרים תופסים את כל הנשים כאובייקט פוטנציאלי להוציא עליו את האלימות הזאת.

אני מסכימה שבאופן כללי יש נשים שיהיו יותר פגיעות לזה ונשים שיהיו פחות פגיעות, ושאותה אשה יכולה להיות יותר או פחות פגיעה לפי הדברים שהיא משדרת בתקופות שונות בחייה, אבל זה הרבה פחות חשוב מעצם העובדה שבעיני התוקפים ("המטרידים") היא פשוט "יצור ממין נקבה" ולפיכך מותרת לטרף, בעיניהם.

הנקודה החשובה בעיני היא להבין שמדובר במצב חברתי.
הדברים שצריך לטפל בהם הם האלימות בחברה, ושיוויון בין המינים.
במקום שיש גם אלימות וגם אי שיוויון - שם המין יהיה מקום שבו יתבטאו האלימות ואי השיוויון.
בחברה עוד יותר אלימה ועוד יותר אי שיוויונית, תהיה כל אשה גם פגיעה למכות והלקאות מכל גבר, נוסף על היותה פגיעה להתקפה מינית. למשל, איראן, תורכיה, פקיסטן.

זה לא משהו שהנשים משדרות.

זה מצב חברתי.

מעבר לזה, באופן פרטני ואישי יכולה כל אשה להקטין את סיכוניה לסבול מחלק מסוים מההטרדות בכך שתשפר את הערך העצמי שלה ואת הבטחון העצמי שלה.

אבל הבעיה היא שהתרבות שלנו והחינוך שלנו מייצרים נשים קורבניות, ומייצרים גברים אלימים.
לדעתי, דרך החיים "באופן טבעי" היא אחד האמצעים החזקים ביותר למנוע את שתי הרעות החולות האלה.

חום, אהבה, הנקה, צמידות לילד, הורות מקרבת, שינה משותפת, חינוך ביתי, כבוד לילד עוזרים לגדל ילדות בטוחות בעצמן שמצפות ליחס של כבוד, וילדים בטוחים בעצמם שנוהגים בכבוד, וגם ההיפך נכון.

בשמת,
והנה את מחפשת אחר הסימטריה. יש אדונים ושפחות בעולמנו הצר. יש מלכות ועבדים בעולמנו ההפוך.
ומתוך שאת יוצאת במתקפה שכזו על המין הגברי, את מתעלמת מכך שהאשמה אינה מוטלת על המין הגברי, אלא על המין האנושי כולו, והאחריות גם היא אינה מוטלת על המין הגברי בלבד, או על המין הנשי בלבד (שכן האחריות לנסיבות חיי הילד לעולם לא יהיו באחריותה הבלבדית של האם, מקומו של האב, כגבר אלים או כאדון, כנשמה טובה או כלומד את יחסי הגומלין בגובה העיניים, לא נפקד משם).

ניתן בהחלט להצביע על הקורבן שמקריבים הגברים על מזבח תפישת המציאות כפי שהעלית. גברים רבים משמשים כעבדים, פשוטו כמשמעו, למלכותיהם אשר רודות בהם בלא רחם (נשים ששכחו גם הן מהיכן הן הגיעו לעולם הזה). גם דרך מין.
מכאן גברים כנשים סובלים מהגישה המושרשת כל כך באמונת היסוד האנושית, שהאדם צריך לאדון או למלכה, לעבד או לשפחה, וכי אלה הם יחסי הגומלין הטבעיים בתוך ההתנהגות האנושית.

הנטיה להפיל את האחריות על הגברים היות ותפישה זו מעמידה את הגברים כאדונים ואת הנשים כשפחות, דהיינו - אתם האדונים - תתעדנו וותרו על כוחכם, האחריות כולה עליכם, תהיה אם כך בסימטריה של תמונת ראי, הפלת האחריות על שינוי פני הדברים בתוך יחסי הגומלין הסמויים, אלה שמתקיימים ברבדי המשפחה והזוג, בהמוניהם, בהם המלכה מצווה והעבד הכנוע מבצע, מבלי לצייץ, כשהוא קורבן, שוב לאותה תפישה - שזה גורלו.
כאן אין מדובר על פיוס, התפייסות או כל הגדרה שכזו, מדובר בתוקף, באחריות ובמעשה.
העלאת ארועי קורבנוּת באוב איננה משרתת את שינוי הגישה אלא את שימורה. לכל אחד ואחת יש במסגרת תולדת חייו אירועים מסמרי שיער, מפחד וזכרון טראומטי או מהיזכרות באירוע מענג במיוחד. ניתן להכליל כי לכולנו גורל משותף הכולל גם אירועי הקרבה וגם אירועי שררה.

משמעות הדברים אם כך היא התבוננות פנימה, אל הלב הפרטי, הרחבתו והכללתו עם לבבות כל מי שמשתייך למין האנושי, קדוש כפושע, טהור כטמא. מכאן נפתח הפתח לעמידה איתנה דיה לקדש גישה המכירה בכבוד האדם באשר הוא אדם. עמידה זו נדרשת לגמישות, התבוננות, אימון, והבנה כי בבסיס כל הדברים מפעמת אהבה תוססת וחיה.
אז, לכשנשכיל להיות אמונים על תפישה זו בחיינו האישיים, בהכרח נקרין על הסביבה ונפתח בתגובת שרשרת.
בפועל, זו משמעות מעשה החינוך הביתי בפרט, וקהילת באופן טבעי בכלל.

האחריות לגורל המין האנושי מוקרנת מכל מי שמשתייך אליו. נשים, גברים על רבוא רבבות פניהם. בצלמם ובדמותן.

מפויס?

כל מי שמשדרת חופשיות ומתירנות ורצון למין מזדמן בפועל מטרידה מינית.
צפריר, האם אתה מתכוון לכל אותן בנות שחושפות את אותם חלקי איברים בדומה לכוכבות פורנו ו-MTV ?
מנקודת מבטי אלו אינן משדרות חופשיות ומתירנות אלא בעיקר פרובוקציה. ולרוב המתירנות והחופשיות (כמו גם אהבה עצמית ותחושת ערך עצמי) עומדות ביחס הפוך לגודל הפרובוקציה. ופרובוקציה כזו עשויה להוות הטרדה לנשים לא פחות מלגברים. גם לי יש עיניים, וגם לי יש מערכת מינית פעילה, וגם העיניים שלי נגררות אחר כל חריץ עמוק אם אני רק אתן להן...

בשמת: אבל הבעיה היא שהתרבות שלנו והחינוך שלנו מייצרים נשים קורבניות, ומייצרים גברים אלימים.

צפריר: ומתוך שאת יוצאת במתקפה שכזו על המין הגברי, את מתעלמת מכך שהאשמה אינה מוטלת על המין הגברי, אלא על המין האנושי כולו, והאחריות גם היא אינה מוטלת על המין הגברי בלבד,

הגדרת הנושא כ"בעיה חברתית" או "תרבותית" כפי שבשמת עושה - אין בו הטלת אחריות על המין הגברי. מכיוון שהבעיה היא חברתית או תרבותית, אז פקיחת העיניים הנדרשת היא חברתית או תרבותית. ומעבר לשאלה מי אשם במצב, נשאלת השאלה מי יכול לתקן או לשפר את המצב. לדעתי אין ספק שהיכולת הזו מצויה יותר בידי הנשים. ואנחנו עושות את זה בזה שאנחנו מדברות על זה, ככה פתוח, וזה עוזר לנו להגדיר את הבעיה ולהתבונן בה ולהבין אותה ואת עצמינו יותר טוב. וגם צפריר (שמבטא את עצמו באופן יותר דיאלוגי מרוב הגברים ומרוב הנשים) עוזר לנו להתבונן בזה.

כמו שאנחנו לומדות אחת מהשניה על בעיות בהנקה, ככה אנחנו לומדות, מקבלות שיקוף, על נושא ההטרדה המינית. כשלא מדברים על זה כל אחד ואחת חושבים שהם היחידים עם בעיה מסוימת ואז החרדות, רגשות האשם והבושה הם גדולים מכדי שניתן יהיה להתבונן במשהו ולתקן משהו. בגלל זה קבוצות תמיכה עובדות כל כך טוב לגבי המון בעיות נפשיות. והן הולכות ומתרבות, ועוזרות לאנשים רבים להתמודד עם מצבים קשים.

העלאת ארועי קורבנוּת באוב איננה משרתת את שינוי הגישה אלא את שימורה. אין מדובר בהעלאה באוב אלא בפתיחה, בחשיפה, בשחרור.
קשר השתיקה משרת שימור מצבים ואף את הסלמתם - יותר מכל דבר אחר. לכן חשוב לדבר.
אם הגברים היו מסוגלים לדבר יותר על רגשותיהם, היינו יכולים לדעת על מצוקותיהם. אין כאן האשמה, אלא הבנה של מצב. לרוב הגברים קשה יותר לבטא את רגשותיהם ובכך הם מסייעים באופן לא מודע לשימור המצב. וגם כאן אין האשמה. בחיי.

ישנו מאבק כוחות תמידי בין נשים וגברים.
לא מאבק שליטה אלא מאבק כוחני לשמו. המין עצמו יש בו אפקט אלים. לא תמיד המעשה המיני עצמו מאופיין ברוך והתחשבות, הרבה פעמים המין עצמו מקבל אופי אלים בזעיר אנפין מבחירה של משתתפיו. אנשים מפיקים הנאה מהאלימות המבוקרת הזו, מהשיחזור של יחסי רודף ונירדף שהם כנראה חלק בילתי נפרד ממין.
כולנו יכולים לחייך בהחבא אבל ידוע שמשחקי סקס הם חלק בלתי נפרד משיגרת המין של זוגות - 'העוזרת הצרפתיה ובעל הבית', 'המלכה והעבד', הנערה הבתולה והגבר המסוקס שמלמד אותה את עובדות החיים' וכו' וכו' כולנו הרי קראנו את אותם העיתונים וראינו את אותם "סרטי מופת"
המרדף והאלימות הן ביסודם של משחקי המין. נכון, לא תמיד והרבה פעמים המין מתאפיין בעדינות, רכות ופירגון הדדי, אבל אני מנסה כרגע להאיר את הצד האחר.

ההטרדה המינית באה ממקום של הגשמת הפנטזיה הכוחנית. אני לא אתיימר להבין איך עובד הגיון של גברים כי אין לי שמץ של מושג, אבל יש בגברים משהו שמאפשר להם להחצין ולבטא בגלוי את רצונם במין. כנשים לא נבוא ונבקש מין בפה מלא, רובנו (גם עם בני זוגנו) נבטא את רצוננו במין בדרכים מרומזות ובפיתויים עדינים. גבר לעומת זאת ישאל. ההטרדה המינית היא בעצם הקצנה חריפה של השאלה הזו. אני רואה הטרדה מינית כמו מצב שבו שמים פעוט מול שולחן שעליו מונחת טבלת שוקולד ואומרים לו לא לגעת בה ויוצאים מהחדר לזמן ארוך. הוא ישתדל לעמוד בהוראה אבל לאחר זמן מה יגבר עליו יצרו והוא לא יהיה מסוגל לעצור את ידיו שנשלחות מאליהן ובלוטות הרוק שלו. כך אני רואה גם גבר מטריד. הוא יודע שאסור! הוא משתדל לזכור זאת אבל לפעמים הצורך עולה על גדותיו והוא מאבד שליטה הוא מרגיש שהוא חייב לפרוק את המתח הנוראי הזה ועושה זאת על האישה הראשונה שניקראת בדרכו.
אנחנו הנשים מכירות את המתח והלחץ המיני הזה של הגברים, מי מאיתנו לא נענתה למין עם בן זוגה גם כשלא התחשק לה ולא התאים לה פשוט "בשבילו" כי הוא יהיה עצבני ולחוץ אם לא. אני משערת שמדובר באותו הלחץ רק בצורתו הבילתי נישלטת.
המסקנה שלי היא שהחברה שלנו איבדה משהו בתהליך הסובלימציה שלה. אולי את תקפות ההחלטה החברתית שאשה שייכת רק לעצמה ולגבר שהיא בוחרת להיות איתו (ואל תצלבו אותי עכשיו על האמירה הזו כי אם נודה על האמת אנחנו נהנות מאד מהגנתם של הגברים ומתחושת ההשתייכות אלהם).
אנחנו חברה שמחפשת פירצות בריחה מהמציאות שיצרנו, אנחנו מטמטמים את עצמו עם טלויזיה, אלכוהול, סמים, מחשבים" אנחנו רואים בבריחה זמנית מהמציאות מעשה לגיטימי אנחנו מתירים הפרה מכוונת של החוקים החברתיים שלנו מתוך העיקרון של ההצפה (קרי "אני כבר לא יכול יותר"). ואני רואה את ההטרדה המינית כשייכת בדיוק למקום הזה.

>בקי מהגגת ונסחפת למחוזות הפילוסופיה הערטילאית האישית בשש בבוקר יום שבת<

אני לא יודעת אם העניין הוא במאבק כוחות בין גברים ונשים - לדעתי מין בכלל הוא פתח למאבק וכוחניות - לא חשוב אם בין גברים ונשים או בין גבר לגבר או אישה לאישה. אנרגיה מינית היא חיונית ותמיד בעלת פוטנציאל לצאת מידי שליטה.
יותר מזה, החברה שלנו מצד אחד דוגלת בשליטה עצמית ומצד שני בהחלט קיימת מתירנות מינית - וממש לא באופן שווה. עדיין לבנים מותר יותר ואפילו מצופה מהם להתנהג בחוסר אחריות מינית עד לגיל מסויים ורק אז לגלות שליטה ואחריות מינית. בנות לעומת זאת, אם יתנהגו כך ייחשבו לזונות, נותנות או איך שתקראו לזה.
החברה עצמה מעודדת ילדות ונשים להתנהגות מינית מוחצנת ואז כשהן קורבנות לאונס והטרדה מינית ישנה עדיין אי נוחות חברתית מהטלת האשמה על התוקף /האנס. נשים כאלו עדיין נשאלות איך הן היו לבושות ואפילו על פרטי חיי המין הפרטיים שלהן - ומה הקשר בכלל. שלא נדבר על כך שנשים רבות לא מדברות - מעדיפות להתעלם ולא להתלונן כי זה מה שהחברה לימדה אותן. כן, יש התקדמות בשנים האחרונות - אבל עדיין הדרך ארוכה.
לא מדובר רק בהטרדה מינית פיזית, לדעתי זה מתחיל עוד הרבה קודם - בחינוך המיני שאותו מתווה החברה, התרבות.
יש כל כך הרבה נשים שלא מודעות לכך שהן קורבנות של התרבות המינית בה הן חיות - המין שהוא יצר טבעי ובריא, מעבר לכך שהוא יוצר חיים, זוגיות, משפחה - יציבות, המיניות מחברת אותנו לגוף שלנו ולצרכים הפיזיים שלנו ולמימוש של עצמנו בעולם. אפשר לראות באישה את מימוש התהליך של הפיכת אנרגית המין לחומר - בתהליך ההריון - צירים - לידה, איזו דוגמא מוחשית יותר??? מחזור החיים של אישה מביע את תהליך ההתקדמות הטבעית של אנרגית המין. הרבה פעמים התרבות גורמת לנשים לעצור את הזרימה הטבעית הזאת : עונג מיני הוא טבעי אבל החברה מלמדת נשים שאין להן זכות לכך והן אף צריכות להתבייש ברצון הטבעי הזה, להרגיש אשמה ולהיות חסרות יכולת לבקש זאת. הרבה מאוד נשים מפחדות להרגיש "נשים" ו"מיניות" כתוצאה מהתרבות, והתוצאות הן בעיות וכאבים במחזור, בעיות פוריות, חוסר יכולת להתמודד עם העולם שבחוץ - כולל עם אותם גברים מטרידים.
לדעתי לפחות כשגבר נדבק אל אישה באוטובוס יש לה את האופציה להרים כף יד ולהלביש לו אותה על הלחי, בעוד שתוצאות תהליך החיברות המיני הלא תקין הן כל כך הרסניות ויחד עם זאת כל כך לא מודעות. ממש פלא אח"כ שהנתונים לסרטן השד הם כל כך מזעזעים, ומי לא חוותה בעצם בעיה כלשהי במערכת הנשית.
לדעתי הטרדה מינית היא מעשה ביטוי של חולשה - נסיון לכפות את עצמך על אישה, לשלול ממנה את הכוח שלה, במקום לנהוג בה בכבוד. אני חושבת שזה לא יכול לנבוע אלא מ"מחלה" של המטריד, חוסר אמון שלו בגבריות שלו, או פחד שלו מהכוח של הסובבים / סובבות אותו .זה פשוט שימוש במין כאמצעי למטרה, וכן, זאת עדיין תוצאה של החברה שבה אנחנו חיים. אין לי ספק גם שלמרות שברמה הפלילית פעמים רבות גברים מטרידים פשוט יוצאים מזה, ברמה האנרגטית הם לא. אוף, מגיע להם.

ענת,
הערתי לבשמת באה כתגובה לטון הדברים. לעתים איך שהדברים נאמרים, הצורה והטון מאפילים על תוכן הדברים.
לעניין קבוצות התמיכה:
קבוצת התמיכה הבסיסית היא הזוג. אותו דיאלוג של אני-את/ה. שניים. עם זאת, קבוצות המתאגדות סביב מכנה משותף מסוים עשויות להוות נחמה ומקור עוצמה לחברי הקבוצות. בהיותם מזינים זה את זה נמצאים חברי הקבוצה מספקים צורך אישי של כל אחד לנחמה אישית המתקבלת שם, נחמה אישית שחסרונה המתמשך אצל חברי הקבוצה, הוא הבסיס לתחושת המצוקה המהווה מכנה משותף.
במילים אחרות: אין כל פסול בהעלאת העבר ובחיפוש אחר אותן מחוזות בהן נבטו עשבים שוטים, יש להניח כי בחיפוש שכזה, או מתוך התבוננות שקטה, תעלינה התבונה והדעת, לזהות את זרעי הפורענות, ואיך מבלי משים אלה נזרעו על ידי אנוש.
ניתוח, תהיה והצבעה על הגורמים לחוסר האיזון, באשר הוא, בהחלט עשויים להניח אפשרות לשינוי אמונת יסוד, תוך הבנה כי אמונה זו - תהיה אשר תהיה - היא אמונה שהוטבעה בנו כחותם בדונג. לפיכך, רק בחינת התשתית או יסודו של אדם, עשויה להעלות גישה חדשה, רחבה ומתפרשת לכל הכוונים האפשריים, גישה הבאה לידי ביטוי במעשה האישי והייחודי של כל אדם ואדם, ויכולה להכיל את קשת האפשרויות המתגלמות על ידי מליארדי בני אדם.

כל עוד מהווה הקבוצה כר תמיכה רחב, לפחות מהבחינה הדיאלוגית - הענקת אפשרות לדיאלוגים בין כל חברי הקבוצה (דיאלוגים מענגים או מֵנָגְעִים), תהיה קבוצה זו כלי יעיל להתפתחות וההתקדמות של כל אחד מחברי הקבוצה.
בפועל, קבוצת התמיכה הרחבה ביותר היא משפחת האדם. קבוצה זו אכן מניחה לכל אחד מחברי אינספור דיאלוגים, התורמים בדרכם השלילית והחיובית להתפתחות האדם היחיד כחלק מהמין האנושי.

אבל, העלאת העבר באוב לשם "התרפקות" או על מנת "לזעזע", אינה משרתת בהכרח שינוי. לא אצל חברי הקבוצה ולא אצל אלה שמחוץ לקבוצה. לכן איננה רלוונטית להתקדמות ושינוי, אלא מקבעת ושומרת את הדברים כפי שהם.

בקי,
מי שהתמלאו אשכיו - יכול להשתמש בידיו.
אכן קיים מאבק תמידי בין גברים ונשים. המאבק הזה הוא בהכרח על שליטה. זה כל העניין. יחסי מין בריאים עשויים להניח משחקי שליטה הנדרשים לאדם מתוך האמונה או הגישה הבסיסית הנפוצה כל כך: שבתוך הדיאלוג האנושי, שבא לידי ביטוי בצורות רבות הכוללות שיח מילולי וכזה שאינו מילולי, קיימת תבנית אדון ועבד.
כל עוד משחק זה מתרחש מתוך חירותם של השחקנים אין כל פסול בכך. אלא, שכאשר אותם גברים אשר מתקשים בהבעת רגשותיהם באופן מעודן, ואינם מתקשים כלל להביע את רגשותיהם באופן גס ואלים, מבטאים את הצורך שלהם לקחת את צד האדון בכפיה, כלפי מי שנמצא בעמדת נחיתות ברמה הפיזית, נשים, ילדים, גברים אחרים, זקנים, או כאשר נשים נוהגות כך, עולה מצוקה כללית המבטאת חוסר איזון.
לכן, שוב, טענת ההורמונים איננה תקפה לעניין.
אותו ילד שמפתים אותו לעבור עבירה אכן במרבית המקרים יעבור את אותה עבירה. אלא שאין הדבר דומה, האנלוגיה המתבקשת היא אותו ילד ששבר חלון של קונדיטוריה כי הוא רצה עוגת שוקולד. אנו נוכל להבין את רצונו בעוגת שוקולד אבל לא נוכל לקבל את דרכו להגיע לעוגת השוקולד.
האלימות אפילו אינה נדרשת, גברים שחושקת נפשם במין מזדמן אינם נדרשים באמת לאלימות, אותו ילד פשוט היה יכול לבקש עוגת שוקולד ולקבל אותה, אותם גברים המבקשים אחר פורקן מיני יכולים כפי שנאמר להשתמש בידיהם, או לחילופין, המין נגיש, מבחר אינסופי של נשים, מכל הצורות והצבעים, תשמחנה למין מזדמן.

קרן אור, כתבת יפה.
צפריר,
קבוצת התמיכה הבסיסית היא הזוג. אותו דיאלוג של אני-את/ה. שניים.
יש הרבה חלקים באישיות שלנו שאינם יכולים להתמך על ידי בן/בת הזוג לפחות בתקופות מסויימות. וחוץ מזה, מה יהיה על אותם אומללים שלא מגיעים לזוגיות שנים ארוכות כי הכל אצלם כל כך לא מסתדר מרוב עיוותים?

מנסיוני במעגלי נשים יכולה לקרות צמיחה אדירה של הכוח הנשי במיטבו, שלא בהכרח יכולה להתרחש בזוגיות. (וכמובן גם להיפך, בזוגיות יקרו דברים שלא יכולים לקרות במעגלי נשים).

בפועל, קבוצת התמיכה הרחבה ביותר היא משפחת האדם.

זה עשוי להיות נכון, אבל באיזה אופן זה יכול להיות בסיס מעשי לעשייה משמעותית כאן ועכשו?
קבוצות תמיכה אפקטיביות מתמקדות בנושאים מאד ממוקדים: אלכוהוליסטים ונרקומנים אנונימיים, נשים מוכות, נאנסות, הורים שילדיהם התאבדו וכו'. בקבוצות ממוקדות אפשר לטפל בנושאים ממוקדים. גם אם כל הבעיות של כולם דומות בבסיסם, אנשים שרוצים להרפא מטראומה זקוקים לאנשים שחוו חוויות דומות כדי להשתחרר מרגשות אשם ותחושת אבדן ערך.

ענת,
נאה דרשת.

זו לא היתה הטרדה. זה היה מעשה מגונה.
מטפל בשיאצו. חבר של אמי. עשה איתה עסקים. היא היתה עמי הטיפולים הראשונים בנוכחותה הוא נגע לי בחזה. דיבר על דלקות ועל שטויות. אחרי כמה טיפולים כבר היינו לבד. הוא נגע באזור הערווה (מבעד למכנסים). אח"כ אמר שעוד לא סיימנו אבל יש לו מטופלת אחרת ואם לא אכפת לי, כדאי שאמתין בסלון ונגמור אח"כ. עליתי לסלון. אשתו ישבה שם. קיבלתי שתיה. אח"כ היא הלכה. נשארתי לבד. הוא עלה לסלון, שאל מה נשמע ונישק אותי על פי. אח"כ עשה זאת שוב. וחזר לחדר הטיפולים שלו. אני ירדתי למטה, אמרתי שאני חייבת ללכת (לו ולמטפלת הקשישה) והלכתי. בכיתי. לא יכלתי להשאר במקום אחד. דווקא חברי לא התרגש. אני נחשבת אסרטיבית, חזקה. ואז לא יכלתי לומר או לעשות כלום.
מסתבר שלא הייתי היחידה. אחרות, אמיצות יותר הגישו תלונה במשטרה והאיש נשפט וישב בכלא. אח"כ מת מגידול או התקף. ואמא שלי תובעת את עזבונו בגין העסקים שעשתה עמו...

ההורים שלי לא מרשים לי הרבה דברים, כמו ללכת למכולת בחושך (אזור שומם יחסית) ולישון אצל חברות, בגלל שהם לא בטוחים ששם אני בטוחה. זה לא רק כי אני הבת שלהם, אלא גם כשבאה אלי חברה שגרה רחוק ויש חושך, אבא שלי ואני משיבים אותה לביתה. כשאבא שלי רואה מישהו מביך בחורה הוא מעיר לו (בלשון המעטה) אני גאה בו, אבל בחיים שלי לא ישנתי בבית של חברה... אין לי הרבה ברירה, כי אני בת 16, ואני מרגישה כאילו מהם מונעים ממני משהו עיקרי ומהנה כמו לבלות את הלילה בבית חברתי. אני לא פוחדת מגברים, אלא מאוד נבוכה ומודעת לעצמי לידם, לא משנה ליד מי (להוציא משפחה קרובה: אבא, אח, סבא ודודים), לא יודעת למה. כתבתי הכל בבלאגן, ולא ממש קשור להכל, אבל אלו תחושות ותגובות שהתעוררו אצלי כשעיינתי בהודעות כאן.

אבא שלך עושה טוב.
כנראה שיש לו נסיון עם הטרדות מיניות בעבר. אולי מישהי שהוא הכיר נפגעה או שהוא הואשם או חבר טוב שלו הואשם בהטרדה.
גם אני לא מרשה כיום ולא ארשה בעתיד לילדי לישון אצל אחרים. ידוע שרוב הפגיעות המיניות מתרחשות ע"י אנשים מוכרים ובית של אנשים אחרים הוא מאד לא בטוח.
כמו כן אני רואה שאביך ער לסיכון שבהאשמתו בהטרדה מינית ע"י שהיה ביחידות עם אישה או נערה אחרת ולכן הוא נמנע ממצבים אלו.
מה אני אגיד לך, כן ירבו.

תמיד חשבתי שעקב מראי החיצוני(לא ממש נעים לעין בזמן הסיפור...בלשון המעטה) אני חסינה מהטרדות כאלו ואחרות, אבל טעיתי. יום שישי. ירדתי לקנות סכין יפאנית במכולת. כשבקשתי אותה מהמוכר, הצבעתי עליה ואמרתי ששכחתי איך קוראים לה. קניתי את הסכין ויצאתי, כשאיש זר יצא אחרי וקרא בשמי (הוא שמע את המוכר אומר אותו) עמדתי במקומי
וחיכיתי לו. האיש ניסה לגרום לי לבוא אחריו (במילים, לא בנגיעות) אחרי ששלוש פעמים הוא הסביר לי שהסכין שרכשתי היא סכין יפאנית (תוך כדי הליכה שלו לאחור כדי שבוא אחריו והוא כל הזמן אומר לי לבוא איתו) קלטתי מה הוא מנסה לעשות, ועוד לפני שברחתי משם, התנצלתי ואמרתי שאני ממהרת... מסקנה: לכל הקרציות האלה לא ממש משנה המראה, למרות שגוף חטוב הוא בעדיפות ראשונה.

פלונית,
ניתן לפרש את התנהגותו של אביך כאחריות ממדרגה ראשונה. עם זאת, ניתן גם לפרש התנהגות זו כמגוננת מדי, התנהגות אשר בשל הפחד מגברים אחרים והרצון להגן עלייך מפניהם, אינה מניחה לך את החופש ללמוד את יחסייך עם היצורים האלה - הגברים. כביכול אביך יהיה שם תמיד להגן עלייך מפני הגברים. לפי פרשנות זו, עניין זה מצער במיוחד היות ואביך מונע ממך את רכישת הכלים להתמודד עם המציאות. מציאות זו כוללת גם הטרדות מכל הסוגים, כולל ההטרדה המינית.
בגילך, מן הראוי שתדעי איך ליצר יחסים אנושיים עם זרים, ללא פחדיו של אביך וללא הגנתו.
לישון אצל חברה לא נראה כאיזו סכנה הכרחית כמו להסתובב בלילה באזורים החשוכים של ניו-יורק. נכון, אחיה של החברה או אפילו אביה הם חשודים פוטנציאליים להטרדה מינית, אבל דומה הדבר כאילו לא היתה ניתנת לך האפשרות ללכת ברחוב כי כל מכונית שעוברת עשויה לדרוס אותך.
נחמה מסוימת עשויה לעלות מן הידיעה כי בשלב מסוים תעזבי את הבית, אם לצבא או למסגרת אחרת, אם לנישואין, או מתוך החלטתך "לצאת לעולם".
חזקי ואמצי.

לישון אצל חברה לא נראה כאיזו סכנה הכרחית כמו להסתובב בלילה באזורים החשוכים של ניו-יורק
צפריר, אתה מודע בכלל למה שקורה בארץ בתחום הזה?
למספרים של בנות שעברו אירוע לא נעים עם אבא של חברה בגיל 16?
לכמויות הדיווחים - במיוחד אלה שמתקבלים שנים אחרי האירוע - לקוים של תמיכה בנפגעות אונס וכדומה?
אז בבקשה אל תגיד שזו לא סכנה.
זו סכנה אמיתית מאוד.
אני בטוחה שאתה לא מהווה סכנה לבנות של אחרים, אבל אל תסיק מזה שאנשים אחרים לא. ואין דרך לדעת את זה. זה לא כתוב להם על הפנים. אין שום סימן עד שזה קורה. ותסלח לי, זו לא חוויה מהסוג שרצוי

החופש ללמוד את יחסייך עם היצורים האלה

יצור כזה, בגיל 16, הרסני הרבה יותר ממכונית שעלולה לדרוס אותה.

בשמת - אני מסכימה איתך, אבל גם חושבת שלגדול בצל פחד כזה של אב, והיא כתבה שהיא במבוכה במחיצת גברים, יכול להיות הרסני לא פחות - לא רק בגיל 16 אלא לכל החיים. (למשל ביחסיה עם גברים כבוגרת)
יש הבדל בין ללמוד להיזהר אבל לתפקד בעולם מתוך אמון לבין לא לחוות ולפספס למידה של כישורי חיים בשל חיים בצל הפחד. אני לא חושבת שיש הורים בעולם שלא מעבירים לילדים שלהם פחדים כלשהם, אבל לי זה נשמע קצת קיצוני.
עלול להיכנס פה גם עניין של שימור חוסר השיוויון בין גברים לנשים.

בשמת,
את יודעת כמה מקרים של הטרדה מינית קרו לאור יום, בקרן זוית של איזה רחוב, וכמה מקרים קורים בבית הספר, אז מה?
לפי גישתך יש לכלוא את הילדים ב"אזור מוגן". השאלה היא עד מתי, עד איזה גיל?
אמליץ בפנייך לקרוא את אחד הספרים החשובים בעניין אמהות, למרות שזה ספר לא קל לקריאה (בלשון המעטה) - חרש הלבבות מאת בוריס ויאן.
ראי,
לחיות זה מסוכן. יש סכנות בכל פינה.
התנהגות כזו של אב כלפי בתו איננה משרתת אלא עניין אחד:
בבוא היום הרי היא תעזוב את הבית. מעצם הגדרתה את עצמה כלא יודעת איך להתנהג בחברת גברים, היא תתפש כקורבן פוטנציאלי על ידי אותו מטריד (מיני או לא מיני) והיא אכן בפועל תהפוך להיות קורבן.
כל הסיפורים שאת שומעת ואת מביאה כאן כדוגמה הם כאין וכאפס לעומת מה שקורה בפועל - דהיינו המצב הרבה יותר גרוע. עם זאת, כאשר הנושא המיני פתוח ומדובר בבית ההורים, כאשר נערה בת 16 - אשר כבר בהחלט עשויה לקיים יחסי מין מאהבה ומרצון, יודעת "מה העניינים" גם אם לא חוותה יחסי מין, תתעורר ממגע של אביה של חברתה, ותדע מה מותר ומה אסור, צעקה אחת או שתיים תניס אותו. כאשר נערה כזו, שחוותה אירוע כזה תוכל לפתוח את הארוע בפני הוריה - אותו גבר יטופל.
התנהגות האב במקרה זה מגוננת לכאורה, בפועל, לטווח הארוך, רב הנזק על התועלת.

אמא שלי סיפרה לי שלפני שנים היא עמדה ודיברה בגן השעשועים עם מישהי שהיא עובדת סוציאלית בעריית כרמיאל.
ואז ניגשה אליה אחותי הקטנה וביקשה רשות לישון בלילה (היה חופש) אצל חברה שלה שגרה במרחק מס' בתים מהורי. ואמא שלי אמרה "אולי".
ואז העו"ס הסתכלה עליה מזועזעת ואמרה לה שבעבודתה היומיומית היא נתקלת כמעט כל יום במיקרים שלי ניצול מיני ופגיעה מינית של ילדים בנסיבות האלו. לפעמים ע"י האב והרבה פעמים ע"י האח הגדול שיכול להיות גדול מהילדה בשנים מועטות.
היכולת של ילדה להתנגד היא מאד מוטלת בספק. הבילבול והבושה עשויה לגרום לה לשתף פעולה ולהרגיש רגשות אשמה.
מאז אימי לא איפשרה לאחותי לישון אצל חברות אם כי תמיד שמחה לארח את החברות בביתה שלה.

ילדים קטנים ואפילו נערות בנות 16 יודעים מעט מאד על החיים. פגיעה מינית בילד היא ענין בלתי הפיך. לא הייתי מסכנת את ילדי.
כשיגדלו ילמדו!

ניצול מיני של ילדים יכול לקרות בכל מקום, אצל חברים, בחוג, בבי"ס, ואפילו אם לא בעיקר בתוך המשפחה עצמה.
לפני יומיים סיפרה לי הפסיכולוגית שעובדת באזורי בגנים ובבתי הספר על כמה מקרים פשוט מזעזעים. למשל ילד שהוריד לילדה בכיתה א' את המכנסיים והתחתונים וליקק אותה. פשוט מזעזע. ומזעזע גם כמה שלא מפרסמים את מקרים האלו - ושני הילדים עדיין הולכים כרגיל לביה"ס, שאר ההורים לא מודעים, והרשויות מחוסר תקציב לא מקדישות לעניין את הטיפול הראוי.
אז כשמדובר בילדים ממש קטנים, יכולת התגובה שלהם היא מאוד מוגבלת - כשם שההבנה שלהם את הסיטואציה היא מוגבלת. אבל גוננות יתר עלולה להפוך אותם לילדים בוגרים שעדיין אין להם את הכלים והאסרטיביות להתמודד עם הטרדות. ברור שצריך להיזהר ולשמור, אבל מכאן ועד כאלו הגבלות על בחורה בת 16 - הדרך ארוכה. בעוד שנתיים היא הולכת לבא - כבר לא תחת הסינר של אבאמא. וגם שם לא חסרים מקרים. איך היא תדע להתגונן? מאיפה פתאום תגיע לה האסרטיביות הדרושה בכדי לשמור על עצמה? הרבה יותר סביר שהיא תקפא על מקומה ותשתוק, כיוון שמעולם לא נדרשה להתמודד לפני כן.

הסבירות היא שאם היא תותקף מינית היא תקפא ותשתוק. כי זה מה שקורה לרובנו כשאנחנו נמצאות בסיטואציות האלה.
אני מעדיפה את ילדי קפואים ושותקים בגיל גבוה ככל האפשר אם אני צריכה לבחור בין 16 ל 18 אני בוחרת 18.
ילדה צעירה או נערה צעירה היא חסרת נסיון והבנה של העולם. ההשפעה של פגיעה מינית עליה היא הרבה יותר הרסנית מאשר על נערה בוגרת או על אישה צעירה.
החוויה המינית הקשה שאני אישית עברתי (לא חלקתי אותה פה) היתה לאחר מס' מערכות יחסים שהיו לי עם גברים. כבר לא הייתי תמימה והבנתי מה קורה.
לילדה בת 16 אין את הפרספקטיבה הזו. הנזק שיגרם לה הוא גדול בהרבה.

לפני כמה שנים היה לי חבר. אחרי כמה חודשים נכנסתי להריון. (די באשמתו). הוא לא רצה ילד. אני כן. התכוונתי להמשיך בהריון. ברגע מסוים הוא איבד את העשתונות והכה אותי מכות רצח. שקלתי את הענין כמה ימים ובסוף החלטתי לעשות הפלה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהריון יתחיל בצורה כל כך איומה, ובעיקר שאני אאלץ להמשיך להיות בקשר עם האיש הזה בתפקיד האבא, או שהוא ירדוף אותי ויעשה לי את המוות כל החיים, מה שנראה כסביר מאד.
זה היה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים, לעשות הפלה כשרוצים ילד, זה דומה לרצח בכוונה תחילה. כבר כמה שנים שאני מטפלת בעצמי להשתחרר מהטראומה, אבל שאלה אחת נשארה בלי תשובה: להתלונן עליו במשטרה או לא, והאם לפרסם את הסיפור ואת שמו של האיש ברבים. בנתיים רק חברות טובות שלי יודעות מה קרה.

ילד שהוריד לילדה בכיתה א' את המכנסיים והתחתונים וליקק אותה
נשמע כאילו הילד בעצמו עבר ניצול מיני.

תוהה, תשובה לשאלתך אין לי.

חסרת אחריות או תמימה, אני מרשה לבתי (6.5) לישון אצל חברות. זאת אומרת, עד היום זה קרה פעם אחת, ואולי שוב ביום שישי הקרוב, אצל חברה אחרת. יש לי זכרונות ילדות נהדרים משינה אצל חברות. בפעם הראשונה שהיא ישנה אצל חברה, לפני כשלושה חודשים, היו לי קצת פרפרים בבטן, אבל כי זו הפעם הראשונה, לא משום סיבה אחרת. אני מכירה את ההורים היטב, שניהם היו בבית, יש לי אמון בהם, והילדות ישנות באותו חדר... כנ"ל לגבי המשפחה השנייה. נכון שלתוקפים אין קרניים, ורבים מהם נחשבו/נחשבים לאבות/בני זוג/גברים נהדרים... אבל הסיכון נראה לי קטן ולא מצדיק את חסימת האפשרות בפניה.
כן גרמתם לי לשקול להעדיף שהחברות יישנו אצלנו, אבל יש אופי כזה - יש ילדים שאוהבים לארח וכאלה שאוהבים להתארח, ובתי מהסוג השני (אולי זה קשור לזה שאצל אחרים יש כבלים, ובמבה? הממ... אבל זה כבר לדף אחר).

תוהה יקרה, אם את מי שאני יודעת שאת...
בבקשה צרי איתי קשר!!
מ"ס הטלפון שלך נעלם לי והייתי רוצה לשמוע מה איתך... ואיפה את...

אני גדלתי בבית עם אבא סופר היסטרי ומגונן. רק שבמקום לסגור אותי בבית, הוא מגיל צעיר לימד אותי... להרביץ, וחזק.
בגיל 16 וחצי, חבר ראשון, נסעתי אליו באוטובוס בערב, מישהו הסתכל עלי ואונן. הגעתי לחבר בוכה, לקח לי שעה לספר מה היה - פשוט שתקתי. קפאתי, נעלבתי עד עמקי נשמתי, הייתי מבולבלת. אבל לזכר הרגשות הלא נעימים מהמקרה הזה, כשבגיל 18 מישהו התנפל עלי בחושך באחד הקיבוצים כשהלכתי לבד מהפאב לחדר של חברה - הכנסתי לו מכות רצח.כמעט הוצאתי לו עין. לא הייתי מוכנה לחוות שוב את הרגשות ההם. (אני ממש לא בן אדם גדול, אבל כעסתי נורא) מאז נתקלתי עוד הרבה פעמים בסיטואציות של הטרדה. שלא נתתי להן להגיע לשום מקום כי למדתי שזכותי לשמור על עצמי, ושאם אני מיישירה עיניים עם אותו מטריד ואומרת לו בדיוק מה אני חושבת עליו או מה יקרה אם הוא רק ינסה , זה עושה שקט. עבד בכל פעם.
אני לא אומרת שזה עובד תמיד - כיוון שהתנפלות אלימה שוב לא חוויתי וכניראה שהיה לי הרבה מזל אז בגיל 18.
אבל אני מעדיפה שהבת שלי תגן על עצמה מאשר שתשתוק במבוכה. זה לא אומר שאני ישחרר אותה להתנסויות חופשי בגיל שלוש, אבל זה אומר שהיא תצטרך ללמוד להגן על עצמה, היא תצטרך ללמוד את הכוח שלה (לא הפיזי), היא תצטרך ללמוד בטחון עצמי, כבוד ויחסי אנוש, אסרטיביות ועוד. את אלו היא לא יכולה ללמוד רק בבית ואז פתאום לצאת החוצה ולהשתמש בהם בחברה.
בשמת - סביר להניח שהילד ההוא (שאגב היה גדול יותר מהילדה) אכן עבר סוג כלשהו של התעללות מינית. זה הופך את זה לנורא עוד יותר - כי שני הצדדים זקוקים לטיפול.

קרן אור
תודה לך על דבריך.
עשית לי סדר במחשבות.

בקשר לחינוך הילדים לזהירות, בלי לפגוע בהם ולהפחיד אותם: אפשר להחדיר בהם משפט של "אין לאף אחד רשות לגעת בגוף שלי", וזה כולל את כווווווולם!!! גם את המורה עם ה"עונש החינוכי" ואפילו לקחת ביד כדי להוביל לאן שהוא - הילד יחליט אם הוא מרשה. אני יודעת שזה נשמע קיצוני, אבל מעבר להתנגדות ראשונית של "מה, הוא יוכל לומר את זה גם לי?!" תקחו בחשבון שהילד יבין היטב שקורה משהו שלא צריך לקרות.

בנוסף, אפשר לבקש מהילד לספר לך על דברים שבקשו ממנו שלא לספר עליהם לך. בכלל, עצם בניית יחסי האמון עם הילדים יכולה לעזור להתמודד עם מקרים כאלה, גם אם לא למנוע אותם: תארו לכם, שקורה לילד משהו לא נעים מהסוג הזה בביה"ס או ברחוב. גם אם לא בקשו/דרשו ממנו שלא לספר, הוא בא הביתה המום, פגוע ,מפחד שלא יאמינו לו ולא יודע מה לעשות.
הוא פשוט לא יספר אם לא ירגיש שיש לו אוזן קשבת ואמון בו...

כל העניין הוא לסמוך על הילד כשבעמדת ברירת המחדל הוא מקבל גיבוי מלא מהוריו. מכאן לא יעלה כל צורך להחדיר בילד משפט כזה או אחר, יש לקחת בחשבון שברמה הקיצונית של משפט נחרץ שכזה עשוי הילד להתכחש לכל סוג של מגע.
תהליך בנית האמון נדרש לאימון. מעת לעת אנו ההורים "עומדים למבחן" על ידי הילד. נמצא הילד בוחן אותנו בחינות רבות, בחינה של חקר, בחינה של לימוד, בחינה של חיקוי וגם בחינת נאמנות. לעתים אנו מכבידים על ילדינו את הטעויות שהוכבדו עלינו, לעתים אנו מכבידים טעויות מקוריות שלנו. טעויות אלו עשויות להתפרש על ידי הילד כהפרת אמון. אז, כשאנו מתעשתים (אם אנו מתעשתים) עלינו לבנות אמון מחודש בינינו ובין ילדינו.
תהליכים אלה הם שקובעים באם הילד יספר לנו את אשר על לבו, תהליכים אלה הם ליבת הקירבה והאינטימיות הנדרשת כל כך לילדים ולהורים גם יחד. זו משמעות האמון. כאשר מתקיים אמון בסיסי בריא, לא יעלה על דעתו של הילד שלא לספר להוריו, שכן אין זה ממנהגו, שכן הוא יודע שהוריו מקבלים אותו כפי שהוא, גם אם הוא פוחד ומבוהל.
עצם היות הכתובת הטבעית של הילד מתבטאת בפועל תחת הכותרת של אמאבא היא החשובה. כלי כזה שמונח בידי הילד יאפשר לו להעזר בהוריו בעת הצורך, באופן טבעי ומובן מאליו.

את אלו היא לא יכולה ללמוד רק בבית ואז פתאום לצאת החוצה ולהשתמש בהם בחברה.

את אלה היא יכולה ללמוד רק בבית.
החיים בצוותא עם משפחה שלמה הכוללת אחים ואחיות (לא חייבים שבעה אבל עם ילד אחד זה באמת יהיה מסובך), הם חיים בהם מתקיימים מפגשי קרבה, הכוללים אהדה ואהבה ובאים לידי ביטוי גם בריב ודחיה ואלימות, אבל תמיד בתוך אותה אוירה משפחתית מוכרת וקרובה, עם גבולות מוכרים ועם הורים שנמצאים בין היתר על מנת לפנות אליהם בעת מצוקה.
חיי הבית אם כן הם הסביבה המתאימה ביותר לסוג כזה של למידה. אסרטיביות, יחסי אנוש, יחסי קרבה, או במילים אחרות יחסי גומלין, מונחים כתשתית מצוינת בדמות הבית והמשפחה. כאשר מגיעים הילדים לגיל שלוש עשרה לערך, הם עצמם מתחילים ללמוד לעוף מהקן. בתחילה הם לא מרחיקים נדוד, הם רק חוצים את הגבולות הישנים, גבולות התא המשפחתי, ויוצאים לעולם שמהותו היא ניכור וזרות. בהיותם נסמכים על הבית, בעיקר מהבחינה הרגשית, הם למדים כהרף עין את חוקי המשחק, מבלי לוותר על מי שהם ולו כזית, כשהם רוויים ביחסי קרבה כזכרון חי של תקופת ילדותם.

מבחינת כישורי החיים הנדרשים לאדם בימינו, בתרבות אלימה ומסוכסכת זו, בהחלט יש מקום לתחושת בטחון פיזית, אשר עשויה גם להיות יעילה בעת הצורך. לפיכך, כל אמנות לחימה עשויה להניח בטחון רב לנער ובמיוחד לנערה. שכן שליטה באמנות לחימה מאפשרת הימנעות מאירועי אלימות.

בהחלט ניתן להבין את הרצון לנקום, ... כלפי המטריד הסדרתי. שום דבר טוב לא יצא מזה, אין אפילו מי שירויח, כולם יפסידו.
יש ויש מי שירויח -
הקורבנות הפוטנציאליים העתידיים שלו

וגם ההשתקמות הנפשית של הקורבן שכבר הותקף

מבחינת כישורי החיים הנדרשים לאדם בימינו, בתרבות אלימה ומסוכסכת זו, בהחלט יש מקום לתחושת בטחון פיזית, אשר עשויה גם להיות יעילה בעת הצורך. לפיכך, כל אמנות לחימה עשויה להניח בטחון רב לנער ובמיוחד לנערה. שכן שליטה באמנות לחימה מאפשרת הימנעות מאירועי אלימות.
hear hear

לא אתחיל למנות פה הערות של נהגים ועוברי אורח של "איזה ציצים, זה טבעי?" או "איזה גודל של ציצים" ועוד כהנה וכהנה (פעם אחת צרחתי על בחור חזרה, ליד החברים שלו, "פי מאה מהזין הקטן שלך נכון?" לא הייתי עושה את זה בכל מקום, אבל זה היה באמצע רחוב לאור יום אחרת מי יודע אם לא הייתי חוטפת מכות כדי להציל את כבודו הרמוס). או גברים שנוגעים באוטובוס , עד כדי שאוציא כחיילת את מיכל הגז המדמיע ואגיד "אם לא תעיף את היד שלך אני משפריצה עליך פה באמצע האוטובוס" (מזכיר לי שפעם נסעתי לנחלת בנימין בקו פנימי בת"א ובכסא ליד הדלת האחורית ישב איזה דוס ופשוט אונן!). אני גם לא מדברת על שותפים לעבודה או מכרים שמרשים לעצמם להגיד ולעשות דברים, ושכל נחמדות שלך וחיוך או סימפטיה גורמים להם לחשוב שיש סיכוי (וכאלה שאומרים "כשבאת לעבוד פה הייתי בטוח שיהיה בינינו משהו". הא? סליחה? מישהו הסתכל עליך?)
אבל מה שבכלל רציתי לכתוב הוא על דוד שלי, דוד בהגדרה, שנהג ללטף אותי ואת אחותי בגב, אבל איך להסביר פשוט לשתינו היה ברור שמשהו שם לא בסדר. כי איזה בן אדם מחבק את האחיניות שלו , גם כשהן בגיל צבא, כשהוא מכניס להן יד תחת החולצה בגב וככה גולש לצדדים (ושתינו בורכנו כך שהוא בהחלט יכול להרגיש איברים קדמיים יותר). פעם ספרנו לאמא שלי והיא לא האמינה (עדיין לא מאמינה, למרות שעברו שנים). אז מה אני מנסה להגיד? כי לעשות משהו הרי לא עשיתי (ואני זוכרת שהוא אמר שהוא קופץ לבקר אותי כשהייתי בהריון ושוב נלחצתי - מה הוא רוצה ממני? שלא לדבר על לדאוג שלא יתקרב כלל וכלל לאחותי הקטנה יותר). היום כאמא אני בשום אופן לא מוכנה להשאירם עם גבר. מצטערת, תקראו לה איך שתרצו אבל אין סיכוי. אמרתי לבעלי עשרות פעמים שהם לא ישארו לבד עם בייביסיטר זכר, עם גבר מוכר או לא - לא עם אחיו ולא עם אחי. עם סבא לפעמים אין ברירה אז בסדר. אבל זהו. ואני מאד מוטרדת מללכת לחברים ולישון שם (מישהו צריך תזכורת של הסרט "אושר"?). לא יודעת, כשזה יגיע נשבור את הראש.

כאשר מגיעים הילדים לגיל שלוש עשרה לערך, הם עצמם מתחילים ללמוד לעוף מהקן. בתחילה הם לא מרחיקים נדוד, הם רק חוצים את הגבולות הישנים, גבולות התא המשפחתי, ויוצאים לעולם שמהותו היא ניכור וזרות.
צפריר - בחברה שבה אני גדלתי , הייתי בחוץ עם משפחה / חברים ברוב שעות היום כבר מגיל 7-8. ממש לא הייתי צמודה להורים, היו טיולים, היו חוגים, מעט מאוד הייתי חוזרת הביתה לפני שמונה - תשע בערב.נכון שהזמנים היו אחרים, והסביבה איפשרה זאת, אבל גם היום: רוב הילדים במדינה לא מתחנכים בחינוך ביתי, נמצאים מחוץ למסגרת המשפחתית רוב שעות היום. אני מרשה לעצמי גם להניח שרוב המבוגרים שכותבים כאן לא גדלו צמודים למשפחה עד גיל 13, כולל אלו שחוו הטרדה מינית .
כמו שאני רואה את הדברים, בסביבות גיל 13 מפותחים מספיק הדימוי העצמי, הכבוד העצמי, המשמעת העצמית, היכולת להתמודד עם משברים, לפתוח בפעולה מתוך מניעים אישיים, כל אלו ועוד - תלוים במה שהילד סופג בתוך המשפחה. אם הבסיס שניתן לילד הוא חזק ובטוח מספיק, הוא מגיע לנקודה זאת בחייו כבר עם אופי מסויים והוא לא יתקפל כתוצאה מלחץ חברתי כלשהו, לא יותר על מי שהוא. הוא מגיע לחברה עם קו אמצע חזק מספיק שמהווה עבורו נקודת יציאה ומקום בטוח לחזור אליו. אבל מערכות יחסים עם הסביבה והחברה שמסביב מתפתחות עוד הרבה לפני גיל 13. פעילות גומלין עם הסביבה, פיתוח של מערכות יחסים ללא קשר למשפחה הקרובה מאפשרת לילד לחקור את הכוח שלו, וגם מספקות צרכים אישיים ופיזיים.האנרגיה היצירתית שמתפרצת הרבה הרבה קודם מניעה את הילד להתנסויות חדשות, וגם למערכות יחסים חדשות. מערכות היחסים בתוך הבית, המשפחה הקרובה, הן תוצאה של בחירה של הילד בצורה מאוד חלקית אם בכלל. יצירתיות היא כלי מאוד חזק שלנו להתמודד עם חיי היום יום.
את יחסי הגומלין אכן ניתן ללמוד אך ורק בבית, את היישום שלהם בחברה מסביב לומדים תוך יצירת מערכות יחסים עם החברה. ומאוד רצוי שזה יהיה תחת השגחת ההורים - אבל זה לא תמיד עובד ככה. הטרדה מינית יכולה להגיע מכיוונים לא צפויים. נראה לי מיותר לציין את כמות הילדים שחווים התעללות מינית מתחת לגיל 13 ובתוך המשפחה, גם אם לא הורים-אחים.
כשמגיעים לגיל 13, כשרכשנו כישורי חיים "טובים", כבר אין לנו צוך לצאת להתחשבנות עם העולם, לבדוק מה שלי מהשלך, מה טוב מה רע, אם אני מנצח או מפסיד, נכון או לא נכון, עשיר או עני. אנחנו כבר מודעם לכוח האישי שלנו, היכן אנו מתחילים והיכן מסתיימים וקל לנו להמשיך ולעשות את הבחירות שלנו הלאה לפי הבסיס שכבר קיים. אני מקווה שהילדים שלי יהיו כאלו, אבל אני פשוט לא מכירה כאלו אנשים - לפחות לא כאלו שלהיות כאלו בא להם באופן טבעי מתוך תהליך הגדילה הטבעית. כן כאלו שעשו עבודת מודעות קשה וארוכה על מנת להגיע לכך.
אני קוראת את מה שכתבתי וצוחקת לעצמי - מה שכתבת למעלה יש לו איזשהו גוון של תיאוריה, וכך גם אופיה של התשובה שלי. המציאות ה"רטובה" היא אחרת לגמרי לא צפויה ופרדוקסלית.

אביה,
_יש ויש מי שירויח -
הקורבנות הפוטנציאליים העתידיים שלו
וגם ההשתקמות הנפשית של הקורבן שכבר הותקף._

נקמה לא נמצאת יעילה לשיקום נפשי של אף אחד. נקמה רק מקבעת את העניין הן אצל הקורבן והן אצל המטריד. אין הדבר אומר שאין לשחרר כעס, נהפוך הוא, שחרור כעס נדרש גם נדרש כחלק מהשיקום.
שיקום מלא הוא אותו מקום בו אין כבר צורך בנקמה, והאדם ממשיך בחייו כשהוא מניח אירועים אלה מאחוריו. לזה כוונה ההערה של לקיחת אחריות והנחת האשמה וההאשמה מאחור. עצם ההתפעמות המתחדשת בכל פעם, אשר היא-היא המצב הפוסט טראומטי, נמצאת מזינה את הנפש בתחושות קשות שוב ושוב. זו לא הדרך להבריא - זו הדרך לקבע.

התועלת של הנפש משמירה על הטראומה מתפצלת לאינסוף אפשרויות. אין מדובר בתועלת מהאירועים הקשים עצמם אלא מתגובת הנפש אשר נאחזת באירועים אלה לתועלתה. שוב אין זה המקום לפרוש תועלות אלה, אלא להציע לכל אחד ואחת, הנמצאים במקום הזה להתבונן אחר התועלת האישית. ההפסד והשלילי הרי ברורים מאליהם.

לגבי הקורבנות הפוטנציאלים, גם כאן, נקמה במטריד הסדרתי לא תהיה יעילה כלל וכלל. רגשות האלימות והנקם נמצאים ידועים ומוכרים למטריד הסדרתי, זו השפה שלו. כל נקמה אם כך תתפש בעיניו ככשלון בקרב אחד. אבל, במערכה הזו בה קיים מטריד המחפש אחר קורבנות, עדיין המטריד הסדרתי ימצא מנצח. שכן, קורבנות לא חסר.
לכן, על פני נקמה יש להתייחס אל אותו מטריד פוטנציאלי באופן אחר לחלוטין. אין זה המקום להכנס לדרכים ללמודי יחסי גומלין בריאים והנסיבות הנדרשות לאדם מנוכר המחפש במי לרדות, אלא שנקמה איננה נמצאת יעילה לעניין.

קרן אור,
ניתן לומר כי תאור הלווי של ההורים את גדילת ילדיהם, כפי שנכתב כאן למעלה עשוי להתפש כמתאים רק לחינוך הביתי.
אין הדברים כך, ניתן בהחלט ליישם דברים אלה בכל דרך חינוכית. ידיעת הילד כי הוריו נגישים, זמינים ומניחים לו גיבוי אוטומטי עשויה להתעצם בכל צורת חינוך.
איך שאנחנו גדלנו - לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה איך להיות הורים.

לעניים ההטקדה המינית או ההתעללות המינית בתוך המשפחה. כאן נפתח פתח רחב בהרבה ממה שנראה במבט ראשון, שכן בתוך המשפחה מתרחשות התעללויות נפשיות קשות שאף אחד לא מודע להן. למשל, להזניח ילד במסגרת מנוכרת וזרה כמו בית ספר. אני מקצין בכוונה וטוען שזו עשויה להיות הזנחה - עצם שליחת הילד לבית הספר, מכיון שבחלק מהמקרים אכן הילד חווה התעללות נפשית קשה (כולל התעללות פיזית על ידי ילדים אחרים).

בקריאה ראשונה עלתה בי התמרמרות לנוכח ההשוואה בין שליחת ילד לביה"ס לבין התעללות מינית בתוך המשפחה, במחשבה שניה יש פה בגדול מאוד משהו משותף בהחלט - הבגידה של המשפחה - של השבט.כיוון שאנחנו מתחילים את החיים שלנו כחלק ממשפחה אנחנו באופן טבעי מצפים מהמשפחה להגן עלינו. כשזה לא קורה בשל סיבה כלשהי - זה כואב. ואכן שליחה של ילד לביה"ס יכולה לכאוב בדיוק כמו הטרדה מינית - ללא קשר לתוצאות - אלא בגלל הכאב של הבגידה.
אני לא בטוחה שהדברים ניתנים ליישום באותה רמה של גיבוי של ההורים בכל גישה חינוכית.
ילדים נוהגים בדרך כלל על פי הציפיות של ההורים שלהם מהם - מתוך רצון טבעי להרגיש שייכות, חלק מהמשפחה.
כשילד יודע או אפילו מרגיש אינטואיטיבית שלאמא ואבא תיווצר בעיה ממשית וקשה אם הוא לא יילך לבי"ס למרות שהוא סובל שם מאוד - הוא לא תמיד ידבר על זה. (אבא ואמא שניהם עובדים למשל, וצריכים כל שקל)
רוב ההורים עדיין חיים במתכונת של "כולם עושים ככה, אז למה שאני לא" כי זה הרבה יותר קל, מצריך פחות חשיבה, פחות השקעה. כשילד רואה את הוריו עובדים בעבודה שהם לא אוהבים, חוזרים הביתה ממורמרים, הוא לא לומד מזה שהוריו מעניקים לו גיבוי אוטומטי , הוא לומד "אין ברירה", הוא לומד שגם סבל הוא חלק מנאמנות למשפחה. וככה הוא גם יתנהג. אין (כמעט) הורים שלא רוצים עבור ילדם את הטוב ביותר. אבל זה שעדיין בתוך המשפחה ילדים חווים התעללויות שאף אחד לא מודע אליהן, מצביע על כך שהורים צריכים מידה כלשהי של בגרות רוחנית או איך שתקרא לזה, ואת זה אתה לא מוצא בקלות בכל מגזר. לא כל אמאבא יכולים רק מהתבוננות בילד שלהם לדעת שמשהו לא בסדר ולכוון את הילד לפתוח את הנושא.

עדיין, גם כאשר ההורים שולחים את ילדיהם לבית הספר הם יכולים להיות לו לגב ולתמיכה. לא עלתה פה השוואה, אין מה להשוות, המשל של בית הספר בא רק כדי להדגיש כי התעללות בתוך המשפחה, עשויה להתקיים בכל מני רבדים חוץ מההתעללות המינית. כאן, דווקא טיפול בילד על ידי שני ההורים, בעת ינקותו וגדילתו, מנטרלת כל אפשרות לניצול מיני בעתיד. קשר של טיפול בתינוק ובילד, טיפול פיזי - החלפת בגדים, רחיצה והאכלה מסיטה את ההתבוננות המינית של ההורה כשהוא מתבונן בבתו המתבגרת או בבנה "החתיך" להתבוננות אחרת לחלוטין שאיננה מינית.
לא אכנס כאן לשיקולי הורים בדבר דרך החיים שלהם ולשאלת החינוך הביתי מכיון שזו לא קשורה לדף, אוכל רק להניח שעיקר העניין כאן מונח בידי ההורים. הילדים באופן טבעי אכן מיישרים קו עם הוריהם.

תמצית שאלת האמון והנאמנות היא הנאמנות לעצמנו. ילד שגדל בבית בו ההורים הם נאמנים לעצמם - עשוי בהחלט לגדול כשהוא נאמן לעצמו. נאמנות עצמית איננה חוסר התחשבות באחר, אלא, היכולת שלא להתפשר על מה שחשוב והנחישות להמשיך בדרך האישית.

מנטרלת כל אפשרות לניצול מיני בעתיד
צפריר, אם התכוונת לניצול מיני ע"י ההורים עצמם, ייתכן שאתה צודק, אם כי גם אז הייתי נמנעת מניסוח כה גורף. אבל לגבי ניצול מיני ע"י אנשים מחוץ למשפחה -- נראה לי שאין לאיש ערובות. ניצול מיני הוא לא תמיד משהו ברור. לעיתים נדמה שמצב מסוים אינו ניצול מיני ורק ממרחק זמן מבינים שהוא כן, ולפעמים להיפך. גם ילד שגדל וטופל במשפחה אוהבת, פתוחה ומסורה, לא בהכרח חסין בפני המצבים הלא-חד-משמעיים האלה. הרי, אף על פי שחלקה של הסביבה המשפחתית בדימוי העצמי, באמון ובאסרטיביות של היחיד הוא רב, בכל זאת אין היא הגורם המשפיע היחיד. וככל שמתבגרים נוספים עוד גורמים משפיעים, ולא את כולם המשפחה האוהבת יכולה לנטרל.

מתוך הכרות קרובה עם נפגעות התעללות מינית במשפחה במסגרת עבודתי , צפריר ,אסתור את דבריך . דוקא נערות שלמשל לוקות במחלה וצרכות טיפול שמצריך קרבה פיסית של ההורים והאב מטפל נמצאות קורבנות להטרדה עקב הקרבה הרבה .
יפה לראות את חוכמתם של דורות קודמים בהם לא היו שרותי רווחה , והתגבשו חוקים חברתיים שנועדו להגן גם על הקורבן וגם על הגברים במשפחה מפני מצבים כאלה על ידי מערכת ברורה של דרגות קרבה , אבל זה נושא לדף אחר.