החיוניות שלי חלק שלישי

[אנונימי]

דף זה הוא המשכו של תהליך אשר נפתח בדף החיוניות שלי חלק ראשון

על פניו, עיקרו של הדף שינויים בתזונה. אבל המתמידות כבר יודעות שהמהות במקום אחר. חיים שמחים יותר, גמישים יותר, בריאים יותר במובן העמוק, חיים של התנסות וסקרנות. חיים של חיוניות!
מוזמנות בדף להתנסות בפרידה מכל העודפים של החיים, אלו שמתחילים בתזונה ונגמרים במי שאנחנו. נשמע דרמטי? לפעמים זה בדיוק כך.

כאן משתפים ומספרים, מעלים רעיונות משונים, מפריחים בלוני ניסוי, צוחקים הרבה ומקבלים על כל זה המון תמיכה ורעיונות טובים.

האביב הגיע ואיתו הרצון המוכר לדחוף, להזיז, לנקות אבק, לשנות ולהשתנות ובעיקר... להתחדש!
אז שנתחדש לנו @}

---

[מיכל_בז*]

אוי. רציתי לעדכן.
אוי אוי.

(זה נעים? זה בסדר? זה מותר?)

רציתי לספר שאני לא נוגעת בקמח וסוכר כבר שבועיים וכיף לי מאוד.
הומרתי! אני שותה שייק ירוק, אוכלת בעיקר נא וחיה בסבבה.

לא יודעת מה קרה, אבל הפעם זה הולך. יכול להיות שעזר לי לגלות שהבדיקות דם שלי טובות ושהשיער שלי נושר בגלל השמפו ולא בגלל התזונה. המון חרדות מתווספות לשינויי תזונה כאלה.
וגם יכול להיות שלא-לעדכן עזר. פשוט לעשות את זה ביני לבין עצמי, בלי לעשות מזה ביג דיל. לכל מי ששאל, אמרתי שאני לא אוכלת לחם עד ערב ראש השנה. וזהו.

אתמול נסעתי באוטובוס הביתה והעברתי לי בראש כל מיני בצקים שאני אוהבת - לא בא לי. פשוט לא בא לי.
הקלילות הזאתי פשוט חלומית. אני ישנה פחות, קמה טוב יותר (בדרך כלל) וטעים לי. (רוב הזמן.)

ההחלטה היא עד ערב ארש השנה, כדי לשמור על דברים קלילים. אני גם לא מנסחת לי בראש בדיוק מה אני לא אוכלת כדי לשמור על הקלילות הזו. רק סוכר לבן וקמח על כל סוגיו הם מחוץ לטווח.
ואני מעדיפה את זה אלפי מונים על הדיאטה הנטורופטית שהייתה לי שאמנם הרשתה לי לחם מקמח שיפון אבל לא את כל הפירות.

אין לי למי לספר את המהלכים הפסיכיים שלי. כל האנשים שאני אוהבת כבר התחילו להראות נורא משועממים מהעניין. ואולי בצדק.
אז באתי לספר פה.

ואתן? מה שלומכן? ואיך היה בפארק הירדן?

[גוונים*]

יא מיכל, זה נשמע כל כך טוב! ו...קליל (-:
ככה בדיוק אני רוצה שזה יקרה לי (וחוץ מימים בודדים פה ושם שאכן מצליחה לממש את זה, לא מצליחה להפוך את זה למגמה).
בעיקר הענין שבאמת באמת לא בא לך - זה גדול, זה מראה שזה אמיתי ונכון.
מצוין שבאת לספר פה!
אני לוקחת ממך השראה וכמובן שאשמח לקרוא עוד עדכונים.

[ממ*]

הומרתי! אני שותה שייק ירוק, אוכלת בעיקר נא וחיה בסבבה.
איזה יופי, מיכל!
ספרי מה את אוכלת. אשמח לשמוע.

[נטע_ק*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל- מדהים!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

באמת מדהים מיכל.
כבר נהיה לך קרייבינג לשייק ירוק?
לי בהתחלה (וגם היום לפעמים) יש ממש קרייבינג לשייק ירוק. בדיוק כמו שהיה לי קרייבינג פעם
לג'אנק.

[מיכל_בז*]

יההההההה, איזה מפרגנות אתן! זה משהו!

מה אני אוכלת? שייק בבוקר. וזה כיף. ולפעמים אני אוכלת אתו עם תפוחים מיובשים, שיהיה גם קשיח יותר.
ואני אוכלת שמנת. כן, כן. לפעמים. שמנת שמנה במיוחד.
ופירות בעיקר בשייק וירקות והרבה אגוזים ושקדים וקשיו ועוף, בטטות, דגים. וסושי גם, ביצים.

וגבינות קשות ושמנות בסלט. וטחינה.

אני אוכלת שמן מאוד ומרזה. זה כיף לא נורמלי.

כי המסקנה שלי היא שבשבילי זה או-או. או דגנים ומאכלים דלי שומן (ובדרך כלל מעובדים מאוד) או בלי דגנים ועם שומן. וכרגע אני בוחרת באפשרות השנייה. היא מרגישה הרבה יותר בריאה.
זה מרגיש טוב ונכון. לבינתיים.

[למ*]

וואו זה נשמע ממש כיף.

אני חושבת שאני בשלה לשאול שאלה בשקט:
_{מה זה שייק ירוק?}

[גוונים*]

מיכל,
זה בול התפריט שאני רוצה. ממש בדיוק. ובול ההרגשה שאני רוצה להרגיש, את ממש נשמעת קלילה ונינוחה!
אני ממש מרגישה כמוך שזה או דגנים ומאכלים דלי שומן (ובדרך כלל מעובדים מאוד) או בלי דגנים ועם שומן
וגם אני כשהתמדתי בתפריט כזה עם הרבה שומן ובלי דגנים בכלל (הורדת גם סוכרים למיניהם או רק דגנים?) הרגשתי הרבה יותר בריאה מאשר אלטרנטיבת התפריט דל השומן.
(לא הכי הצלחתי לרזות אבל מצד שני גם לא התמדתי מספיק זמן, זה תמיד לפרקי זמן של שבוע גג שבועיים ואז הכל מתחרבש)
בא לך לשתף איך פתאום את מצליחה (ועוד נשמע שבקלות)? או מה גרם לשינוי?
ומה (לעזאזל) את עושה מחוץ לבית כשיש הרבה פחות אלטרנטיבות לבחור מהן??

[מיכל_בז*]

_אני חושבת שאני בשלה לשאול שאלה בשקט:
מה זה שייק ירוק?_

שייק עם עלים ירוקים ופירות.
אבל ראי הוזהרת, יש עדויות מהשטח שהוא מאוד ממריץ את מערכת העיכול.

גוונים, אני לא יודעת מה קרה. התחלתי לעבוד הרבה וקשה והבנתי שאם אני רוצה לשרוד את התקופה הלחוצה הזו אני חייבת להיות יותר עירנית.
ולפני זה, בגלל הדף הזה, עבדתי המון על תחושות. על לראות מה כל דבר גורם לי להרגיש. וניסיתי לחרוט את זה בזכרון.

זה קשה לי. הזכרון שלי ממש בעייתי. בגלל הפרעת קשב וריכוז פעמים רבות אני לא מספיק מרוכזת במשהו כדי לזכור אותו. אז דיברתי לעצמי כל פעם: מה זה עושה לך? מה את מרגישה עכשיו? איך הבטן? וכו'...

גם קראתי את הבלוג של מר קדמוני ושוכנעתי. אני מהאנשים שצריכים גיבוי מדעי (גם פסאודו-מדעי לוקח) ועדויות מהשטח כדי לשנות את התפריט בצורה קיצונית.
קריאה של שנה בדף הזה בהחלט נחשבת כעדויות מהשטח.

וגם, זה פשוט קרה. משהו בגוף. פתאום יש לי פחות תאבון. המאבק הוא לא ממש מאבק. ואולי גם כי הראש שלי במקום אחר (וזה טוב! מה רצתי לעדכן, מה?), העבודה שלי מאתגרת אותי, חברה טובה מאוד וגיסתי ילדו בהפרש של יומיים, דברים אחרים תופסים את תשומת לבי.

הסיבה האחרונה קצת משונה ואני מתלבטת ביני לבין עצמי כמה היא קשורה. מצד שני, יש דברים שאפשר לספר רק בבאופן.

לפני כמה זמן הייתי עם חברות שלי ביום ספא-פינוק כזה וקיבלתי מסאג' מידיו של גבר עם טרמינולוגיה של ג'יגולו. זה היה די דוחה, אני חייבת לציין. הוא משח אותי בשמן, שערו היה משוח בשמן והלשון שלו, גם היא, נטפה שמן. כל העסק היה די שמנוני.
בכל אופן, במסגרת שמן-את-הלקוחה-בדברי-חלקות-למען-טיפך, הוא שאל אותי אם אני עושה ספורט. כמעט נחנקתי. באמ'שלו, לא רואים שאני לא עושה ספורט?
למה? תהיתי.
כי הרגליים שלך מאוד אתלטיות.

זה נכון. הן באמת רזות וחזקות ונראות קצת כאילו הגיעו מכוכב אחר והודבקו בפוטו-מונטאג' על הגוף שלי.

איכשהו השאלה החנפנית הזו גרמה לי לאיזו חשיבה מחדש על עצמי ועל הגוף שלי. למה יש לי רגליים כאלה רזות וחזקות? יכול להיות שנועדתי בעצם להיות רזה וחזקה?
עכשיו כשאני כותבת את זה זה נשמע מטופש, אבל התפיסה שלי את הגוף שלי, אחרי שנים של שיעורי ספורט משפילים, היא שהוא די כושל, חלש, שמן ולא יוצלח. מזל שיש לי מוח.

נראה לי שבכלל לא נתתי לו צ'אנס להוכיח את עצמו, לגוף שלי. כי מגיל צעיר הוא הואבס באמת בכל מה שרע. והתחשק לי לראות מה יקרה אם אני אתן לו צ'אנס, אמיתי, להיות בריא וחזק.

[ב_עילום*]

הוא משח אותי בשמן, שערו היה משוח בשמן והלשון שלו, גם היא, נטפה שמן. כל העסק היה די שמנוני.

[גוונים*]

מיכל, מה שכתבת גם מעניין, גם מרגש וגם מצחיק.
אז קודם כל את כותבת מעולה! דבר שני, תודה!
דבר שלישי, הסיפור האחרון שלך מאד מובן לי, ומהדהד אצלי מאד. אז תודה ספציפית שסיפרת אותו.

המשיכי לעדכן!

שבת שלום לכולן.

[גוגוס*]

קופצת לרגע בחזרה בשביל לשתף במשהו שעברתי בגלל שזו היתה חוויה מיוחדת שטרם עלתה בדף הזה ואולי היא תעניין מישהי.
לפני הכל, תודה על המילים החמות של מי שכתבה. מעדכנת שבכלל לא פשוט להמשיך בדרך הטובה בלי הקביים שסיפק הדף הזה. לא מצליחה להחליט אם כבר הייתי בשלה לעמוד בכוחות עצמי או שזה היה בכל זאת מוקדם מדי. בכל אופן, עוד לא התייאשתי, כי גם הלבד הוא חוויה בפני עצמה.

הצורך באתחול נוסף קיבל תפנית מעניינת כשההורים שלי הציעו לקחת את הבנים אליהם לארבעה ימים. פתאום נוצרו ארבעה ימי חג עם איש וקטנטנה. במונחים שלי זו מנוחה. החלטתי לנצל את המנוחה המפתיעה בשביל לעשות משהו שכבר מזמן דגדג לי באצבעות – צום מים
האינטרנט מלא בתוכניות מגניבות ביותר לצום כזה, במקומות פסטורליים משגעים שהיו משמחים אותי מאוד. הבעיה – זה יקר בטירוף. לא הצלחתי למצוא לזה הצדקה אז החלטתי לעשות את זה "תוצרת בית".
קראתי מהר מהר המון חומר כדי להבין למה אני נכנסת והחלטתי על צום של ארבעה ימים, מכיוון שהקריאה הובילה אותי לחשוב שזה סוג של מינימום אם רוצים ליהנות מאפקט חיובי של התנסות כזו, ופשוט קפצתי ראש כהרגלי.

זו היתה חוויה מעניינת, והרבה יותר קלה ממה שציפיתי. לא מתאים לי לצפות לקשיים אבל הרעיון של מניעת מזון לארבעה ימים נשמע פשוט... קשה, לא? זו היתה תזכורת בשבילי לדבוק בדרכי מימים ימימה ולעולם לא להניח קשיים בלי ניסיון מוקדם שמהווה הוכחה לקיומם הצפוי.

מה עשיתי, על הבוקר, כל בוקר, שתיתי המון מים מתובלים (בחתיכות של מלפפון, שומר או לימון) כדי שיהיה לי חשק לשתות אותם. בערך ליטר מייד על הבוקר ואז עוד לפי החשק.
ביום הראשון כמעט ולא הרגשתי רעב בכלל. אם הוא חלף אצלי זה היה ברגעי חוסר מעש או כשמזון נדחף לי לפרצוף. כאשר הייתי עסוקה לא הרגשתי שום רעב. התחלתי לתהות לגבי המשמעות של תחושת הרעב שלי ובעיקר, איזה חלק ממנה נמצא בראש ובכלל לא בגוף. וזה אחרי שחשבתי, בעקבות הניסוי של בדיקת מנגנון הרעב והשובע בדף הזה, שאני יודעת בדיוק איך נראה הרעב הפיזי שלי. ובכן, טעיתי. הסיפור הזה של הרעב (כמו צירי לידה, אגב) הוא נשלט לחלוטין ויש לו מימד תודעתי הרבה יותר חזק ממה ששיערתי. אני בהחלט אשקול מילים לפני הפעם הבאה שאומר "אני רעבה".
בכל אופן, בכל היום הראשון לא חשתי רעב. בטח לא כזה שגורם לי ממש לרצות לאכול. זה היה קל ואפילו נעים. היה גם נעים להתרחק מהמטבח.

ביום השני, אחרי 36 שעות של צום, קמתי עם סחרחורת וערפול של הראייה. טוב, מתחילים להרגיש את זה. הסתובבתי ככה כל היום. מוח צלול מאוד אבל הגוף חלש. כל התנועות שלי היו אטיות. ממש בהילוך אטי. ושוב הפתעה – אין רעב. לא מצליחה להבין את זה. ממש שום רעב... לאן הוא נעלם?
הרגשתי הרבה פחות צורך לשתות יחסית ליום הראשון. בראשון שתיתי לדעתי איזה שישה ליטר מים. בשני כבר הרבה פחות. הגוף שידר פחות יובש. בנוסף, בערך בצהריים נעלם הערפול. נותרה חולשה גופנית קלה אבל בלי הסחרחורת.
לקראת סוף היום השני עלה בי צורך פסיכולוגי לאכול. לא רעב אבל ממש חשק להגניב משהו קטן ולהמשיך לקרוא לזה צום. לא עשיתי את זה אבל זו היתה נקודה בזמן שבה הרגשתי סוג של מאבק שלא חביב עלי בכלל. מאחר והסתקרנתי מאוד משכתי את זה בתקווה שזה יעבור ביום השלישי. אני חושבת שהמצב הזה היה נחסך לולא עבדתי לאורך כל הימים האלה, ולו ייצרתי לעצמי מנוחה אמיתית ושלמה וריחוק ממטבח ומאנשים אוכלים. המזון לא פיתה אותי אלא עלה בי צורך להיות עסוקה באכילה, כפעולה.

ביום השלישי קמתי כמו חדשה. שום סחרחורת או עייפות או אפילו חולשה של הגוף. התנועות שלי חזרו להיות מהירות ואפילו אפשר לומר שהרגשתי טוב מתמיד. ממש נמרצת. הזכרתי לעצמי שאני בצום כדי לא להתחיל לנקות עכשיו את הבית או משהו כזה. ביום השלישי שמתי לב שהמוח שלי צלול מאוד, ממש חריפות חדה שלא חשתי כבר זמן רב, כאילו יכולתי לפצח עכשיו איזו חידה ממש סבוכה בשניות. מבחינה פיזית הדבר היחיד שחשתי בו זה שהעור שלי מאוד התייבש על אף השתייה המרובה, ושניכרת בו מן עייפות כזו. סיימתי את היום הזה שוב עם תשישות גופנית קלה אבל אחרי שסיימתי לכתוב מסמך ארוך מאוד שהיה תקוע אצלי כבר המון זמן. עבדתי עליו בחדות של מישהי שלקחה משהו ובמהירות עצומה. בלי תיקונים, בלי צורך להרהר יותר מדי, מן צלילות מבורכת כזו שלא הרגשתי כבר שנים.
מה שקרה תואם את מה שקראתי, על כך שהיום השני הוא הקשה ביותר ואחריו דברים מתחילים להסתדר.

היום הרביעי הרגיש כמו היום השלישי. סיימתי את הצום אבל רק משום שהחלטתי מראש. יכולתי בקלות להמשיך הלאה. פשוט חזרתי לאכול בשש בערב, ירקות ופירות וקצת אגוזים וזהו.

מה חסר לי? הלעיסה, והחופש שבכניסה למטבח, להושיט יד ולקחת משהו לאכול. כלומר, חסרו לי הפעולות האלה, לאו דווקא ההשלכות הפיזיות שלהן. חסר לי גם טעם בפה. תחושה של שעמום גדול בפה שרגיל למשהו אחר. אם לדייק, זו תחושה כאילו איבר בגוף כבר לא רלבנטי יותר וזה משונה מאוד.

מה הפתיע אותי (חוץ מהקלות)? שלא היו לי שום תסמינים שמתוארים ברשת בנוגע לצום. לא ריח גוף רע, לא שתן כהה בעל ריח חריף, לא ריח פה רע, לא כאבי ראש, לא כלום בעצם. אני משערת שזה משום שהגוף שלי במצב טוב מאוד ואין לו הרבה איכסה פיכסה שמבקש לצאת החוצה. זה החזיר אותי לדיון ישן בנוגע למעבר חד לתזונה חיה ולטענה הרווחת שלפני שנהיה ממש טוב עוברים פאזה ממש גרועה. כמו שזה לא קרה אצלי בשעתו, כך נחסכו ממני גם תסמינים דומים בזמן הצום. לבד ממעט חולשה לא חוויתי שום דבר כזה. לדעתי זו הצדקה טובה למהלך הדרגתי שבו נפטרים מהזבל הרציני, אחר כך נפטרים מהזבל הפחות רציני ורק בישורת האחרונה קופצים ראש לדברים קיצוניים. בפועל, זה בעצם מה שעשיתי בשש השנים האחרונות וזה הוכיח את עצמו כי הקפיצות המעניינות באמת התבצעו בלי שום מחיר פיזי. רק רווח.

אני מודה שקיוויתי לחוות משהו גופני חזק מזה. מה שקרה בפועל זה שאיבדתי ארבעה קילו בארבעה ימים (תכף הולכת לקרוא להם לבוא בחזרה) והתייבש לי העור. וזהו. יכול להיות שיש אפקט פנימי שאני עוד לא מודעת אליו. אני חושבת שהציפייה שלי התבססה על סיפורי אינטרנט של אנשים שנכנסו לצום במצב פיזי הרבה פחות טוב משלי ולכן הדלתא שלהם היתה הרבה יותר גדולה.
החלק שבשבילו היה לי שווה זו הצלילות של המחשבה. נהניתי מזה הנאה גדולה. בעיקר אחרי שלושה הריונות צפופים והנקות בלי סוף שגרמו לי להרגיש שהמוח שלי כבר לא מה שהיה פעם. גיליתי אותו מחדש.
אהבתי גם את השלווה שזה יצר לי, מן שקט פנימי נעים כיוון שמשהו שמעסיק אותי באופן קבוע פשוט נעלם מהמשוואה.

מסקנות? לא בטוחה שאעשה שוב. כן חושבת שאני אשלב באורח החיים שלי ימי צום אקראיים כדי לתת למערכת לנוח, להתנתק מהעיסוק באוכל ולזכות בשלווה הזו. אני גם חושבת שאם שוב אתקע עם דברים שאני כותבת בהחלט אבחר בצום, ובצלילות המחשבתית שהוא הקנה לי, בשביל לצאת מזה ולהתקדם.

היה טוב וטוב שהיה. שנה מצוינת לכולכן.

[דלית_ב*]

תודה, מעניין!

לגבי תחושת הרעב, שמעתי פעם מישהו מספר שמדובר בסה"כ באיתות מהקיבה "כרגע מתאים להכניס מזון, אם יש" (אבל אפשר גם לא!)
אחרי פעמיים או שלוש כאלו בלי מזון האיתות נפסק.

[בשמת_א*]

וואו, איזה כיף שחזרת לבקר וסיפרת על חוויה כזאת מעניינת!

[גוונים*]

וואו, איזה כיף שחזרת לבקר וסיפרת על חוויה כזאת מעניינת!

אפשר לשאול מה היתה המטרה, המוטיבציה לעשות את זה?
נשמע שמאד סיקרן אותך לראות איך זה מרגיש, הניסוי עצמו, אבל היו לך מטרות או או ציפיות מעבר לחקירה עצמה?
(שואלת, כי אני מעולם לא חשבתי על לנסות דבר כזה, מענין אותי מאיזה מקום נובעים הרצון והמוטיבציה).

[מיכל_בז*]

איזה כיף לראות את הדף הזה במה חדש....

גוגוס אשת הנסויים חסרת כל חת!

רוצה לשמוע משהו מגניב? אני מקווה שעוד תכנסי לקרוא.
אחותי הקטנה סובלת מכאבי בטן איומים ובהשראתך ובהשראת הדף הזה הצעתי לה לעשות ניסוי קצר של כמה ימים ללא גלוטן. הצעתי את זה מאוד בקלילות, בסתם מין, יאללה, בואי נראה.

זה אכן היה זה. (אני מודה שלא הופתעתי.) עכשיו היא שוקלת מה לעשות הלאה, אבל אני חושבת שאם לא הייתי מציגה את זה כניסוי חביב וקליל לא היה לה בכלל את האומץ לנסות.

ולעניין מה שכתבת. אני חייבת להודות שעניין הצלילות המחשבתית דווקא מטריד אותי. קשה לי לנסח או להסביר למה, אז אני אחשוב על זה קצת.

[גוגוס*]

_מדובר בסה"כ באיתות מהקיבה "כרגע מתאים להכניס מזון, אם יש" (אבל אפשר גם לא!)
אחרי פעמיים או שלוש כאלו בלי מזון האיתות נפסק._

דלית, תודה רבה רבה על הפידבק הזה. מעולם לא חשבתי על זה ככה ואחרי מה שעשיתי זה מסתדר לי ממש טוב. בדיוק מה שהרגשתי. כמו דיאלוג קטן כזה.
אבל אני תוהה האם נכון לדבר על רעב כמשהו גורף. הרי אצל תינוקות למשל (ואולי כל מי שעוד בגדילה) רעב נראה אחרת לגמרי ומפיק תגובות אחרות לגמרי. אולי משהו קורה לו כשאנחנו מפסיקים לצמוח. ואולי הוא מקבל פנים שונות גם בתקופות אחרות כמו הריון והנקה או מחלה או זיקנה או אפילו מתח.
בכל מקרה, המון דברים לחשוב עליהם (המממ... ולנסות אותם...) אז שוב תודה.

וואו, איזה כיף שחזרת לבקר וסיפרת על חוויה כזאת מעניינת!
בשמת, איזה כיף שבאת להגיד את זה.

מיכל, ממש ריגשת אותי עם הסיפור הזה. ממש ממש ממש.
ואני מאוד סקרנית לשמוע למה הצלילות שחוויתי מטרידה אותך אז אנא נסי לנסח מחשבותייך.

מה היתה המטרה, המוטיבציה לעשות את זה?
גוונים, תודה על הברכה ועל השאלה.
המטרה היתה פשוט להתנסות. אני אשה חוקרת ואחרי שאני לומדת מספיק על משהו אני רוצה תמיד לנסות בעצמי.
המוטיבציה היתה, כרגיל, לבדוק אם מהלך כזה מקדם עוד את החיוניות שלי. זה מה שאני בעצם עושה כל הזמן. בודקת אם לא נטפלו אלי לחיים דברים שמורידים במשהו מרמת החיוניות הפוטנציאלית שלי. הדרך היחידה לדעת את זה היא להתנסות ולבדוק אם אני מרגישה עוד יותר טוב. במקרה הזה גיליתי שהמוח שלי פחות צלול מהפוטנציאל שלו. שהוא בהחלט יכול יותר.
והשלב הבא זה לבדוק האם צומות נעימים בני יום, שמבחינתי הם נטולי כל מחיר ואפילו די כיפיים, מתקנים את זה.

עוד מילה - יש היום בחיים שלי הרבה אלמנטים שפוגעים באיכות החיים שהיתה יכולה להיות לי. חלקם כבר לא ברי תיקון (בעיקר נזקים שקשורים להזדקנות הגוף, הריונות ולידות), חלקם ברי תיקון אבל לא כרגע (למשל, סביבת חיים פחות מזוהמת) ובנוגע לחלקם אפשר לעשות משהו כאן ועכשיו. ממש מרגע זה והלאה. החיפוש שלי מתמקד בדברים האלה בדיוק.

אתן מקסימות כולכן. כל כך כיף לפגוש אתכן שוב ככה.

[ממ*]

גוגוס יקרה, גם אני מצטרפת למודות, למברכות ולשמחות שעדכנת אותנו עם ניסוי מעניין שכזה.

[גוגוס*]

ממ, תודה. @}

[פלונית*]

גוגוס, ברשותך - שאלה לגבי הצלילות שחווית.
מתי היא נעלמה? מיד כשחזרת לאכול? אחרי שעות/ימים? ואיך היא נעלמה? האם היא התפוגגה לה לאטה או בחדות?
או שהיא בכלל עדיין אתך?

[גוגוס*]

שאלה לגבי הצלילות שחווית.
אני לא לגמרי יודעת לענות על זה. לקח לי זמן בכלל להבחין בה. הבחנתי כאשר נדרשתי למשימה ממושכת שדרשה הרבה ריכוז ומחשבה ורק כשהייתי עמוק בתוכה שמתי לב שאני פתאום... אחרת. הרגשתי כאילו אני קצת מחוץ לראש שלי. כאילו שהמוח שלי רץ קדימה והשאיר אותי מאחורה והאצבעות שלי מתקתקות על המקלדת מעצמן ואיכשהו הכל יוצא ממש מבריק.
זה התחיל בחצי היום השני והעמיק מאוד ביום השלישי. באופן מפתיע סיימתי לכתוב הרבה לפני מה שתכננתי (בדרך כלל זה הפוך ואני נזקקת ליותר זמן ממה שאני מתכננת).
ביום הרביעי כבר לא נדרשתי לכתיבה יותר וסתם ככה זה לא בא לידי ביטוי בשיגרת היומיום. לא הרגשתי שבלי צורך ברור אני חדה מאוד או רואה דברים בצורה שונה.
מאז גם לא כתבתי ולא נדרשתי למשימות כאלה אז אני לא יודעת אם הצלילות עדיין איתי או שהיא הלכה (סיימתי לצום אתמול אחר הצהריים). אני לא מרגישה שהיא איתי אבל אולי אם אכנס למשימה שדורשת אותה אגלה שהיא עוד נמצאת ברמה זו או אחרת.

מילה בכיוון אחר - כחוקרת אני מרגישה צורך להדגיש שאין לי כרגע שום יכולת לדעת אם החוויה הזו היא תוצר של הצום, או של משהו אחר שאיני מודעת אליו, או שהיא התרחשה במקרה.
הצום הוא חוויה חריגה והצלילות היתה חריגה אז הנטייה היא לקשור בין הדברים, אבל לא בטוח שהם קשורים. אם הייתי צמה שוב והחוויה היתה חוזרת על עצמה זה היה מחזק את ההשערה אודות קשר אפשרי כזה, אבל כרגע מדובר בפועל רק בהשערה בסיסית מאוד.

[פלונית*]

תודה! מעניין.

[למ*]

גוגוס, תודה על הדיווח המעניין.
ניסיוני בתחום הוא מהצומות הדתיים (ששונים מהצום שלך בעיקר כי אין שתייה והם נמשכים יום אחד), ויצא לי לחוות משהו מהצלילות הזו לקראת סוף הצום, אחרי שהרעב כבר מפסיק להציק ועוברים לשלב אחר.

[גוגוס*]

למ, תודה. אני חושבת שאבדוק איך זה בשבילי לצום יום אחד בלי מים. אני לא אוהבת לעשות דברים שקשים לי. לא אוהבת להיות במאבק.
אבל אם זה ילך בקלות ויביא איתו חדות מחשבה חדה זה יהיה מעניין.

אגב, מחדדת משהו - יש הבדל בין ריכוז לבין צלילות של המחשבה. ביום השני של הצום הייתי חדה אבל התקשיתי להתרכז. כאשר הצלחתי לעבוד הייתי צלולה מאוד אבל זה קרה בהבלחות. ביום השלישי הייתי גם מאוד צלולה וגם מאוד מרוכזת.

[ממ*]

ני חושבת שאבדוק איך זה בשבילי לצום יום אחד בלי מים.
צום בלי מים הוא מאוד (!) לא בריא. הוא גורם לתוצאות הפוכות מצום עם מים.

היתה תקופה שנמנעתי מלאכול יום בשבוע.

[גוונים*]

מהחוויה שלי צום של יממה בלי אוכל ובלי מים גורם לתוצאה הפוכה בדיוק, אני תמיד מרגישה במהלכו שהראש שלי נאטם, ממש ככה. כאילו יש לי בלוק לבנים בתוך הראש, הכל יותר איטי והחשיבה מעומעמת. הרבה פעמים זה מתפתח לכאב ראש ממש. בגלל זה הפסקתי לצום בלי מים ובפעמים האחרונות שצמתי (לרוב מדובר על ימי כיפור) שתיתי מעט מים ולפעמים גם כוס תה אחת. זה שיפר את זה בהרבה אבל עדיין, מעולם לא חוויתי חוויה של צלילות ו/או ריכוז.
(מאד יכול להיות שהגוף שלי צריך להתמודד ולנקות כל כך הרבה ג'אנק ובגלל זה אני לא מגיעה לזה).

גוגוס, עשית הכנות מיוחדות לצום? (אכילה מרובה באופן כללי, אכילה מרובה של סוג מזון מסוים, שתיה מרובה וכד')
לי נראה לפעמים שהארוחה מפסקת ביום כיפור רק מחבלת בצום, בפעמים שהתחלתי את הצום בלי ארוחה מאסיבית וכבדה היה לי קל יותר (די ברור למען האמת...)

[מיכל_בז*]

_מיכל, ממש ריגשת אותי עם הסיפור הזה. ממש ממש ממש.
ואני מאוד סקרנית לשמוע למה הצלילות שחוויתי מטרידה אותך אז אנא נסי לנסח מחשבותייך._

אני לא אצליח כי מדובר רק באינטואיציה. אני אנסה, אבל בבקשה לקרוא עם הסייגים הבאים:

1. אני לא באמת מספיק מבינה.
2. מדובר בסך הכל באינטואיציה חזקה. (מספיק בשבילי, כי זו האינטואיציה שלי, אבל כמובן לא מספיק לאף אחד אחר.)

כשכתבתי את זה מיד חשבתי לי: אה! זה כמו שהרגשתי בפעם הראשונה שלקחתי ריטלין!

אני לא מבינה גדולה בסמים, אבל אחרי הכל הם עובדים על השתחררותם ואי-השתחררותם של נוירו טרנסמיטורים במוח, לא? זה מה שלמדתי אי אז בתואר הראשון.
ואולי צום גורם בדיוק לזה - להשתחררות "לא טבעית" של נ"ט, או אפילו מסוכן יותר, לאי-השתחררותם. שוב, אני לא מבינה גדולה, אבל הרי המוח שלנו זקוק לאוכל כי חלק גדול מפעולתם של תאי מוח קשורה לאנזימים שונים שמגיעים מאוכל.

בקיצור, זה לא שונה הרבה בעיני מסמים. אני לא מתה על סמים, אבל קשה לי מאוד להסביר למה כשאני נדרשת לזה. ולכן אני לא מתה גם על תופעות לוואי "מוחיות" - קיצוניות. אותי זה מפחיד. אפילו אם התופעה היא בבירור חיובית.

[גוגוס*]

תודה על הפידבק לגבי צום בלי מים. לוקחת לתשומת לבי.

הרבה פעמים זה מתפתח לכאב ראש ממש
גוונים, את שותה קפה? כי אם כן, זו יכולה להיות סיבה טובה. אבל כאשר הגוף נקי מממכרים הדברים האלה לא אמורים לקרות סתם אחרי יום אחד של צום.

עשית הכנות מיוחדות לצום?
רציתי, כי זה מאוד מומלץ, אבל בסוף לא יצא לי. ההכנות הרצויות כל כך קרובות לתזונה שלי ממילא עד שלא היה לי כוח להתעסק עם הדיוק של זה. תזונה טבעונית, ארוחות קטנות וכו'.

אני לא מתה גם על תופעות לוואי "מוחיות" - קיצוניות. אותי זה מפחיד.
מיכל, אני חושבת שהבנתי אותך. כמוני כמוך. לא אוהבת סוג כזה של קיצוניות אבל לא חשתי משהו קיצוני. קצת קשה להסביר את זה. הרגשתי שהמוח שלי מאוד נקי. ששום דבר לא מפריע לי. קצת כמו שניצן אמרה פעם על כמה שבועות שהיא בילתה בלי מחשב - כאילו מסך של ערפל הוסר. את יודעת, לכל אחת התיק שהיא סוחבת על הגב. אצלי, אני ממש מרגישה שההריונות, ההנקות הבלתי נגמרות, וגידול אינטנסיבי של שלושה ילדים צפופים עשה לי משהו בעניין הזה. והיה מאוד נעים לשבת ליומיים ולכתוב משהו אקדמי ולהרגיש כאילו אני שוב בימי התואר הראשון העליזים. זה כזה. לא מהזן המפחיד. לפחות לא אותי

[גוגוס*]

אהלן, משתפת אתכן במה שאני עושה עכשיו. אני בשליש הדרך אז עושה בדף שימוש שליש סיכומי. אני מוצאת שטוב לי לשתף אבל בדיעבד. אלו דברים שכתבתי לעצמי תוך כדי מתוך ידיעה שאשתף וזה הקל עלי לכתוב למישהו ובעיקר דירבן אותי. מזהירה שזה ארוך מאוד הפעם. אפילו יותר מהרגיל שלי
מרשה לעצמי לשתף כאן על בסיס התובנה שסיכמה את ההשתתפות שלי בדף הזה אחרי שנה - איך לחיות במקום מה לאכול.

אז מה בעצם קרה? המון דברים בבת אחת וכולם זרמו לאותו הים עד שהוא נמלא על גדותיו ואני החלטתי לעשות מעשה ולשנות דברים.

1) החיים שלי לא נראו כמו שרציתי. כבר כמה זמן שאני מתקשה לאכול כמו שאני רוצה, מתקשה לעבוד כמה שאני צריכה (והרבה פעמים גם רוצה), מתקשה להניע את הגוף בצורה מספקת ומשמחת וגם לא מספיק שמחה באופן כללי. בסך הכל אני אשה מאוד אופטימית ומאוד שמחה, אז כשאני לא, לפרק זמן מכובד, זה מדליק אצלי נורה אדומה. מן תחושה כזו שאלו לא החיים שרציתי לעצמי ושאני לא עושה מספיק בשביל שהם יהיו מה שמגיע לי. יותר מדי זמן מושקע בדברים הלא נכונים במקום בכן נכונים וזה גובה מחיר.

2) התגברו אצלי כל מיני עניינים בריאותיים. רשימה חלקית של דברים שאשמח להיפרד מהם לשלום: עור יבש בפנים וברגליים, כאבי ברכיים קלים, שרירים שנתפסים באופן קבוע לכל אורך הרגליים ובעיקר ברגל שמאל, כאבים חזקים מאוד עד כדי הגבלת התפקוד במפרקי שתי הידיים, כאבים תוך כדי מאמץ קל בכפות הרגליים, כתמים לבנים מעטים אבל מטרידים על שתי ציפורניים בידיים, כאבים חזקים באזור עצם הזנב (חשד שהציסטה שלי מנסה לומר לי משהו), התגברות של ליחה ושל תחושה לא נעימה בגרון, כאב מוכר באוזן ימין, עייפות (נובעת בחלקה בגלל עניינים הקשורים לילדים), קושי לשמור על ריכוז לאורך זמן. בקיצור, לא רגילה לזה ולא מתאים לי בכלל.

3) חוץ מזה נחתה עלי תובנה חשובה שעשויה להיות בעלת משמעות – מאז לידתה של קטנתי, לפני כבר יותר משנה וחצי, הפסקתי ללכת. כל מקום שדורש הליכה שהיא מעבר לחמש דקות גורר שחרור של האופניים. זה קשור ללחץ הזמן שהוא חלק מהחיים שלי ולמצב רצפת האגן שלי. ממש הפסקתי ללכת לגמרי. ויכול להיות שזה מחרבש משהו בזרימת הדם שלי והיוגה שאני עושה פשוט לא מספיקה בשביל לפצות על זה. יש לי חשד שחלק מהכאבים בכפות הידיים ובכפות הרגליים נובעים מאי זרימת דם מספקת לאזורים הללו. רכיבה על אופניים עשויה להיות חלק מזה. הידיים מונחות מעוקם, הגוף כאילו מחולק לשניים וזה לא מרגיש לי כמו מתכון מנצח לתנועתיות של הגוף. אני בעד אופניים אבל במידה וכרגע זה כנראה לא במידה הנכונה בשבילי.

4) עוד תובנה שנחתה עלי זה שהפסקתי לשתות מים מאז הבחירה בתזונה חיונית. עקב תכולת המים הגבוהה במה שאני אוכלת אני כמעט אף פעם לא חשה בצמא. כבר למעלה משנתיים שאני לא שותה אלא אם חם מאוד או שלא אכלתי. בדומה להליכה, יכול להיות שהגוף שלי מאותת בדרכים שלו ואני לא שומעת. אולי יש לגוף יכולת להסתגל לכמות נמוכה של נוזלים אבל לאורך זמן משהו שם חסר. אם משק המים שלי לא בסדר, ועוד לפרק זמן ארוך מאוד, סביר שתהיינה לזה השלכות. אני מנחשת שאולי גם זה קשור לכאבים באזורים הפריפריאליים של הגוף כמו כפות הרגליים וכפות הידיים.

5) נתקלתי במשהו ש מיצי החתולה קישרה אליו, שם נטען שכדי לאמץ הרגל חדש נדרשים כך וכך ימים. בין המספרים האפשריים של ה"כך וכך ימים" עלה המספר 66 כחלק מאיזשהו מחקר שגם הלכתי לקרוא. זה דיבר אלי רק מסיבה אחת. 6 הוא מספר המזל שלי. כן, יש לי אחד כזה מאז שהייתי קטנה ועל אף הרמות הגבה שזהותי הסופר רציונלית סופגת בשל כך, אני דווקא דבקה בו. בחרתי להתעלם בהפגנתיות מכל שלל העצות הבאמת מועילות שהיו לבחור בקישור להציע ולקחתי רק את ה 66 ימים ואת הנחישות לשנות את ההרגלים. אה, וגם את העצה לבחור יום מיוחד וסמלי ולהתכונן אליו. בחרתי את ה 11.11.11. לא חושבת שיש בנמצא תאריך יפה יותר בסביבה. אז התכוננתי.

הכנתי לי רשימה ארוכה של דברים שאני רוצה לעשות בצורה מוקפדת ועקבית במשך 66 ימים וניסיתי להתחיל עם חלקם בשבועיים שהיו לי עד התאריך. אני מזכירה שכהרגלי בקודש זהו ניסוי. כלומר, הוא כולל מרכיבים שלא אמורים להישאר באותה צורה עד סוף חיי. המטרה היא לחוות איך משהו מסוים מרגיש כשהוא מתבצע לפרק זמן משמעותי. והרי הרשימה, מהכבד (מה שהכי קשה לי או מסובך לי) אל הקל בתוספת למה זה קשה לי ולמה חשוב לי למצוא פתרונות לקושי:

1) לאכול מזון חי וטבעוני (קשה ולעתים גם מסובך) – עושה לי הכי טוב בעולם בלי שום ספק.
2) לתרגל יוגה כל יום, במידה זו אחרת (קשה בעיקר מול התרגולים הארוכים, מסובך נוכח חוסר הזמן) – נחוץ לי בצורה חד משמעית ומשפיע לי על איכות החיים. הגוף שלי מתחיל להחליד בקול רם אחרי יומיים בלי תרגול.
3) לעבוד כל יום, חוץ משבת, ולא רק בימים שמוגדרים מול בן הזוג כימי עבודה (בשלושת ימי השבוע, שמוגדרים כימים שלי עם הילדים, קשה מאוד למצוא לזה זמן) – צריכה לסיים את המטלות שלי ומתקשה לחזור אליהן אחרי ימים עם הילדים בהם לא עבדתי כלל. זקוקה לרצף של עבודה.
4) לצעוד כל יום, לפחות למשך חצי שעה (קשה למצוא זמן) – נראה לי שזה יכול לשפר מאוד את איכות החיים הפיזית שלי ואחרי שאנסה לקדם את זה אדע.
5) לשתות הרבה מים, לפחות שני ליטר ביום (קשה להתרגל) – כמו בצעידה, זה ניסוי חדש בשבילי ואני מקווה לגלות שהוא מועיל.
6) לתרגל באופן ספציפי את רצפת האגן שלי על בסיס יומי (קשה להתרגל) – זה נחוץ לי מאוד ואני חוששת שהיוגה שאני מחבבת לא מספקת את הצורך הזה במלואו.
7) לקרוא כל יום ספרות יפה (קשה כשעייפים ובמיטה זה הזמן היחיד) – פעם הייתי תולעת ספרים. הפכתי עם גידול הילדים לתולעת שינה. אני אשמח לחזור בהדרגה להרגל המופלא של קריאה לפני השינה.
8) לישון בלי כרית, בגב ישר וצוואר ישר – זה קל מאוד. רק צריכה להיפטר מהכרית.
9) להיפרד לשלום מהאינטרנט – מאוד פשוט. מנתקים את הכבל ומחברים בחזרה לזמן קצר בערב כדי לבדוק מיילים חשובים וזהו. זה לכשעצמו אמור להשאיר לי המון זמן כדי לעשות את כל האחרים הרשומים מעלה.
10) להפסיק את השימוש בקרם לחות לפנים – טוב, זה כבר קצת סיפור על יחסיי המורכבים עם עולם הקוסמטיקה, ואולי כבר סיפרתי פעם. כל חיי עשיתי שימוש רק בקרם הזנה לפנים, משהו קליל ומיימי, רק בבוקר אחרי המקלחת. מתישהו עלתה בי המחשבה שזה ממכר. אם יום אחד לא זכרתי למרוח העור שלי צעק כאילו מגרדים אותו בסכין יפנית. עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שהעור מתמכר לקרם כמו לקפה ומפסיק לדאוג לעצמו. זרקתי את הקרם לפח. שלושה שבועות העור שלי נראה זוועה אבל אחרי זה בא לציון גואל. העור הסתדר היטב ונראה זוהר ונהדר בלי שום קרם. אחרי שנתיים בערך שכנעה אותי דודתי שצריך בכל זאת משהו. לא ברור לי עד היום למה השתכנעתי. בכל אופן, קניתי מניבה את קרם ההתחדשות שלה וזה היה כל כך נעים עד שחזרתי למרוח כל יום. חשבתי לעצמי שזה לא מוביל להתמכרות של העור כי זה הכל טבעי לגמרי.
ובכן, בדיעבד אני חושבת שאולי טעיתי כי כשלא שמתי יום אחד העור שלי הגיב לזה רע מאוד. בקיצור, בדיוק נגמרה הצנצנת המופלאה של ניבה ובמקום לקנות אחת חדשה אני מנסה שוב לגמול את העור שלי מקרם ונראה מה יהיה. זה לא ממש הרגל חדש. פשוט אין לי קרם אז אין לי מה לשים. אבל לתחושתי זה חלק ממה שאני עושה כאן אז מציינת את זה על הדרך.

מה אני משחררת לצורך הניסוי הזה? את הצורך לעשות הרבה מכל דבר. למשל, לעבוד יכול להיות לכתוב פיסקה אחת, ולתרגל יוגה יכול להיות, אם חסר זמן, עשר דקות, ולתרגל את רצפת האגן שתיים. נראה לי שיותר חשוב, בשביל לרכוש הרגל חדש, לעשות משהו במקום לעשות הרבה, או כמה שאני מרגישה שבאמת נחוץ כדי שזה "ייחשב לי". בשמת דיברה פעם על להתחיל מקטן. אני כרגע בעניין של להישאר עם הקטן אם אין אפשרות לגדול.

במקום שבו אני נמצאת כרגע, האיכות חשובה מהכמות. התחושה שאני מתקדמת למקום שונה מזה שבו אני נמצאת חשובה לי יותר מהתשובה לשאלה – האם כבר הגעתי. ההגעה תהיה מצב שבו אני אצליח להפיק מהימים שלי את המירב. כרגע אני מסתפקת ביכולת לשלב בכל יום את הדברים שחשובים לי מאוד ובעיקר לשמור על רצף של עשייה. כשאני לא עובדת כמה ימים קשה לי לחזור לכתוב. כשאני לא מתרגלת יוגה כמה ימים קשה לי לחזור לזה. וכך גם עם שאר ההרגלים. במילים אחרות – זו וריאציה על עיקרון הרצף

הכנתי טבלה עם כל המשימות שלי ו 66 שורות כדי לראות איך זה מתקדם. תזונה מקבלת וי רק אם היא מושלמת. יש לה אופציה של להיות כמעט מושלמת בגלל אכילה של חלבון מן החי. מים מקבלים וי אם שתיתי לפחות שני ליטר. כל השאר, אם התעסקתי איתם במהלך היום בדרך זו או אחרת. אפילו טיפה עבודה, חמש דקות של יוגה, צעדה קצרה, חצי עמוד מספר, שתי דקות לרצפת האגן... העיקר לעשות. לא להתעלם, לא לשבור את הרצף של העשייה. כשאני כותבת את זה זה נשמע קל מאוד. אינטרנט מקבל וי אם גלשתי רק בערב או אם נכנסתי רק על רקע צורך מסוים ולא גלשתי ממנו הלאה.

הנה דברים שכתבתי לעצמי במהלך הימים.

יום 1 – יצאתי לצעוד. אהמהמה? אני רגילה לאופניים. ורגילה להקפיד על נסיעה רק בשבילי אופניים בכל מקום שהם מסומנים. כך קרה שמתוך הרגל צעדתי לי בגאון, בטוחה שאני הכי בסדר בעולם, לכל אורך הדרך בשבילי האופניים. אני משתלבת שם כבר בעיניים עצומות. התעלמתי בהפגנתיות מכל הכחכוחים והרטינות ולא הבנתי שהם מופנים אלי. צעדתי במרכז השביל הרבה זמן עד שרוכב אחד חתך אותי. זה הספיק בשביל להפיל לי את האסימון והצחיק אותי מאוד.

יום 4 – אני שמה לב בבוקר שהכאב באוזן פחת מאוד, גם אם לא נעלם לגמרי. גם הליחה שליוותה אותי בשבועיים האחרונים מתחילה להתפזר. היא עודה שם, בעיקר בבוקר, אבל הכמות ממש קטנה. בערב הכאב באוזן חוזר. לא לעוצמה שהיה בה מקודם אבל מחריף. אני יודעת שזה טפשי אבל זה ישר מתחבר לי לעובדה שאחה"צ אכלתי שלושה מזלגות עמוסים בפסטה של הילדים. כאילו שהגוף שלי מספר לי את התקציר של החטא ועונשו. מסכמת עם עצמי להקפיד לגמרי מחר ולהחליט מחר בערב אם אני מטורפת או לא.

יום 5 – אני לא מטורפת. לא נגעתי אתמול בשום קמח או משהו דומה ועבר לי לגמרי הכאב באוזן. בא אחרי שלושה מזלגות של פסטה, עבר אחרי שהקפדתי. הליחה כמעט ונעלמה לגמרי.
קשה מאוד להימנע מקרם הלחות. גם לגוף וגם לפנים. יובש קיצוני, ברגליים ממש מגרד. אני מחזיקה מעמד ורוצה לראות אם העור יתאזן מעצמו מול השתייה והאוכל שאני בוחרת להכניס. אתמול בערב רקדתי שעתיים. מתקשה להחליט אם זה באמת יכול להחליף את הצורך והרצון בצעדה ממושכת. זו יופי של תנועה אבל משהו בה לא באמת נותן מענה לצורך שלי בתנועה של הליכה.

יום 9 – חלש מאוד מאוד. התזונה הלכה והתדרדרה לירקות מבושלים ודי הרבה מרק וכך גם כל שאר הדברים. מחר יום חדש. צריכה למצוא שוב את עצמי.

יום 10 – תחילת שבוע. אתחלתי. פתחתי עם תרגול מלא של יוגה, הרבה שייק, הרבה מים והרבה מוטיבציה.

יום 12 – דברים מעניינים התרחשו ביום הזה. זה היה הבוקר הראשון שבו קמתי בלי גב תפוס, אחרי שקמתי כל בוקר עם גב תפוס מאז שהתחלתי לישון בלי כרית. בנוסף, היוגה היתה שונה מאוד. משהו בגוף נפתח לגמרי ואין לי דרך להסביר מהו. אחרון – ההליכה שלי. צעדתי כרגיל אבל בפעם הראשונה שום דבר לא כאב לי ולא התנשפתי. כאילו שהגוף שלי נזכר פתאום בטבעיות של הפעולה הזו ופשוט התמסר במקום להתנגד. היום גם שמתי לב לזה שבעצם אני כבר כמעט שבועיים בלי גרם של סוכר או גלוטן או משהו קמחי או דגן כלשהו. אני מודה שזה לא כזה ביג דיל ברמה של ההרגשה כי גם לפני כן לא אכלתי מהם הרבה אבל בכל זאת... זה משהו.

יום 19 – אני שמה לב כמה קל לי בלי הלוכל. ממש ממש קל. כבר הרבה זמן ולא חושבת על זה בכלל. אין חשק לגלוטן או סוכר או משהו. אפילו מבושל לא עושה לי את זה. קליל לגמרי. שמה לב שהעור שלי לא משתפר. יבש כמו ים המלח ממש. הגוף דווקא נפתח ונפתח. זה בעיקר היוגה לדעתי. קצת ההליכה שכבר הפכה לשגרה. עוד משהו – השערות הלבנות התחילו להיעלם וזה תמיד נחמד לראות את זה קורה.

יום 20 – קשה לי עם האינטרנט. כל פעם יש משהו כבר בשעות הבוקר שדורש התחברות מחדש ומשם אני כבר לא מנתקת. זו הבריחה הקטנה שלי ואני מתקשה לוותר עליה. זה לא אסון, אם להיות כנה, כי אני גולשת ממש ממש מעט יחסית לעבר. אבל אני מעדיפה לוותר גם על זה כי הזמן שלי כל כך קצר עד שזה פשוט חבל. הנה, היום למשל ארגנתי לי לו"ז נהדר. הבאתי ילדים לבית הספר ולגן ובמקום לחזור הביתה קשרתי אופניים ליד הגן ויצאתי לצעוד במשך שעה. חזרתי, עשיתי יוגה וישבתי לעבוד. החלק של הלעבוד התחרבש בגלל שהייתי צריכה אינטרנט למשהו. אז בהחלט עבדתי אבל ממש מעט יחסית לזמן שעמד לרשותי. זה גם גורם לי לבלות פחות עם הילדים ולברוח למחשב. לא רוצה ככה. מנסה מחר שוב. חוץ מזה, אכלתי היום מבושל אחרי שלושה ימים בלי. מציינת לעצמי שמאז שהתחלתי, כל הגלישות שלי ללוכל כללו אך ורק דברים לא נוראיים. מעט מרק עוף או עוף אורגני ומעט ירקות מבושלים ולא שום דבר אחר. זה הישג די מרשים לדעתי. וגם זה בכמויות קטנות ולא כל יום.
פתאום באה לי השערה למה העור שלי לא מצליח להתאושש. אני אוכלת המון מלח. אולי זה קשור. ואולי גם לא מספיק שומן. מסיבה לא ברורה פחות בא לי על שומן. אוכלת בהחלט אבל אולי מעט מדי.

יום 23 – אני אחרי 48 שעות של גועל נפש תזונתי. הכל יחסי, כמובן. יחסית אלי ולמה שעברתי בימים עד כה. ביום ה 21 בערב אכלתי שוקולד ושתיתי הרבה יין. יום אחרי זה אכלתי שאריות רבות של הכנת עוגת גבינה עם ביסקוויטים ושוקולד ויום אחרי זה כבר נכנסו עוד עוגה, קרקרים ולקינוח פסטה אטריות ביצים. מה עשו לי 48 השעות האלה במכת בזק לא מפתיעה? כאב ראש ממש קשה, ליחה מיידית כולל אף דולף, בחילה איומה ותחושת כבדות, חזרה מיידית של הכאב באוזן ימין שמסיבה שלא ברורה לי קופצת כל פעם שאני נוגעת בגלוטן, נפיחות. בקיצור, איכסה. החלק הטוב הוא שזה מיידי, משדר מסר חד וברור וקורא לי לשתות המון ירוק ירוק.
לזה כמובן הצטרפו באופן לא מפתיע בכלל קושי לצעוד ולתרגל יוגה ולעבוד. 48 שעות מחורבנות. יכולתי להתאמץ יותר ולשמור על עצמי אבל משהו בי התעייף. קמה ליום הבא בכוחות מחודשים.
אחרון ודי – נשברתי עם העור. יבש לי עד כדי כאב. מרחתי את עצמי גם בבוקר וגם בערב, אחרי מקלחות כמובן, בשכבה נאה של שמן קוקוס על כל חתיכת עור פנויה. זה הקל עלי מאוד אבל מניסיון אני יודעת שמחר אקום בבוקר ולא יהי זכר להשפעה הטובה.

יום 22, סיכום ביניים של שליש הדרך – זו הדרך שלי לגייס כוחות מחודשים. להתגאות בהישגים שלי. חותכת את הטבלה הענקית שלי אחרי שליש ומחשבת מה עשיתי וכמה. מאחר ואני חובבת מספרים (ברמה התיאורית, לא לדאוג, לא תבוא כאן רגרסיה מרובת משתנים או משהו כזה) עשיתי שני חישובים: כמה ימים מתוך ה 22 הצלחתי לעמוד במשימות שלי ואיזה סדר גודל של הצלחה זו.

החלק הכי קל היה עם השינה בלי כרית והקריאה לפני השינה. וזה נפלא. הישג גדול בשבילי למרות שזה היה קל פשוט כי זה היה לי מאוד חשוב ואני מרגישה שזה ממש נכנס כהרגל לחיים שלי. בכל הימים ישנתי בלי כרית וב 19 מתוך ה 22 קראתי לפני השינה. זה מעולה.

היה קל יחסית גם עם התרגול של רצפת האגן ועם שתיית המים. 19 ימים תרגלתי את רצפת האגן, עשר דקות בממוצע על פני הימים הללו. 21 ימים הצלחתי לעמוד במשימת המים שלי, 2.5 ליטר בממוצע ליום. זה נהדר. החלק הפחות טוב הוא שרצפת האגן שלי ממש חלשלושה ואני מרגישה שייקח עוד המון זמן עד שאני אראה תוצאות. עוד משהו מבאס זה שאני לא רואה את ההשפעה המיטיבה של המים באופן שבו קיוויתי. כאבי המפרקים בידיים ובעיות הגידים משתפרות אבל ממש בקטנה. לא בטוחה שהמים הם חלק מזה. ובכלל, קשה לי עם העשייה של משהו שאני לא מרגישה בו צורך גופני ברור. משהו שבא מהראש. בכל מקרה, מתכננת להמשיך עם זה ולהחליט בסוף.

גם היוגה וההליכה הלכו די בקלות. 19 ימי תרגלתי יוגה, 60 דקות בממוצע ביום. לדעתי זה מרשים ביותר. 20 ימים הצלחתי לצאת לצעוד, 45 דקות בממוצע ליום. זה נפלא וזה עושה לי טוב ונעים במידה שקשה לי להסביר. ממש ממש חשוב לבריאות הגופנית שלי וגם לנפשית. הבעיה היא שכל זה בא לגמרי לגמרי על חשבון זמן עבודה ואני תוהה כמה זמן אוכל למשוך את זה. בכל מקרה, לצורך הניסוי הנוכחי מדובר בהישג של ממש.

עם האינטרנט הלך קשה. רק 12 ימים הצלחתי לא לגלוש בכלל במהלך היום. יותר טוב מהרגיל אבל חלש יחסית. וזה בא לידי ביטוי גם כן בזמן עבודה. אומנם עבדתי 17 ימים מתוך ה 22, מרשים מאוד אם זוכרים שבשבתות במילא לא תכננתי לעבוד, אבל... עבדתי ממש מעט. מעט ורציף זה יותר טוב מכלום לא רציף, ואני בהחלט זוכרת את זה, אבל זה מעט. תכננתי לסיים משימה ואני אפילו לא קרובה לזה.

עם התזונה הלך הכי קשה. רק 8 ימים הצלחתי לאכול טבעוני וחי. וזה חבל מאוד כי בימים שכן הצלחתי הרגשתי פשוט נהדר. ממש ממש נהדר. כפי שאמרתי, הגלישות שלי היו לגמרי בתחום הסביר. חוץ מהיום האחרון לא נגעתי בכלל בגלוטן או סוכר או מטוגן או כל דבר ממש פיכסי, לוכל אמיתי. גלשתי לירקות מבושלים, בכמות קטנה, או למרק עוף. לא מתסכל אבל חבל לי ואני מתכננת לנסות לתקן לי את זה בשלישי השני (ממש הריון נהיה לי כאן...).

איך אני מסכמת את הסיכום? זה מעניין, זה מועיל מאוד, משפר לי את ההרגשה הגופנית בצורה משמעותית, אבל בעיקר בעיקר – משמח אותי. אני הרבה יותר שמחה. ורגועה. ואי אפשר לפספס את זה. תשאלו את הילדים שלי ואת האיש. מוצא חן בעיניי הזבנג וגמרנו הזה על כל מה שהפריע לי ומוצא חן בעיניי שזה ניסוי לזמן ארוך.
נתראה בעוד 22 ימים לסכם את השלישי השני של הניסוי.

[יעלפו_מהמושב*]

גוגוס, יש לי תגובות מורכבות יותר, אבל קודם כל ולפני הכל
התגעגעתי! איזה כיף שבאת...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי גוגוס. נחמד לראות אותך כאן...
רציתי לספר לך שיש קבוצה בפייסבוק שנקראת raw נא.
יש שם הרבה טיבעונאים, אני לומדת משם המון, שואבת תמיכה ובכלל זה כייף
אז בואי תצטרפי...
חוצמזה רציתי להגיד לך שקשה לי להאמין שהגוף צריך 2 ליטר מיים.
אולי יותר ירקות ופירות? 2 ליטר נראה לי המון. גם אני אישית מתייבשת קצת בחורף
אבל אולי זה פשוט הרוח?? והיובש באויר??
כשאני רק על חי אני לגמרי לא צמאה אבל אם אני חוטאת במבושל אני
חייבת גם מיים והיום אני מבינה גם למה זה.
לגוף כל כך קשה עם מזון מרוכז והוא חייב לשתות כדי לדלל אותו ולהוריד אותו...

[מיכל_בז*]

_גוגוס, יש לי תגובות מורכבות יותר, אבל קודם כל ולפני הכל
התגעגעתי! איזה כיף שבאת..._

בדיוק.

וגם, באת לי טוב. מאוד מאוד טוב. יש לך את אחד המוחות היצירתיים והיעילים ביותר שיצא לי לפגוש באינטרנט. אני מאוד אוהבת את הרעיון שלך וכבר כמה זמן שאני מנסה לחשוב איך להביא לידי ביצוע בערך את זה: שינוי רוחבי בכמה אלמנטים של חיי בשביל להרגיש, תכל'ס, יותר טוב.

[בשמת_א*]

קודם כל יופי שבאת לעדכן.

אם את רוצה הערות על המטרות שלך, תכתבי. עד אז אני שותקת.

רק דבר אחד רציתי להגיד:
בדיוק בשבוע שעבר אמרתי לרופא הסיני שלי, רני אייל, שמאז שאני עושה חשבונות וענייני סדר/אירגון כל יום - אני ממש מרגישה איך אני מתחזקת. שאלתי אותו אם זה המתכת שאני מחזקת (ברפואה הסינית 5 יסודות: עץ, אש, מים, אדמה ומתכת. המתכת היא היסוד שמתקשר לסדר, לניקיון, לחשבון).
אז הוא הפתיע אותי ואמר, שנכון שכל המרכיבים שציינתי קשורים ליסוד המתכת, אבל ש אצלי, מה שאני עושה מחזק דווקא את האדמה. וההתחזקות שלי נובעת מהתחזקות יסוד האדמה, שהוא חלש אצלי מלידה ולכן קריטי לחזק אותו כל הזמן.

מדוע?
משתי סיבות.
האחת, שכל דבר שבונה מסגרת לחיים, ובמלה אחרת: שיגרה, הרגל - מחזק את האדמה. הסיבה העיקרית שהדברים האלה מחזקים אותי, הוא אמר, היא לא מפני שאלה חשבונות אלא יותר מפני שאני עושה אותם יום יום. זה לא חשוב באיזו כמות, זה לא חשוב אם מעט או הרבה, העיקר שיום יום, ושיש לי ביטחון שאני אמשיך ואעשה אותם יום יום. שזה לא ייעלם. שזה יתקדם כל יום עוד קצת. זה מחזק אותי.

השניה, שכל דבר שמוריד את רמת המוטרדות שלי (ככה הוא אמר, "מוטרדות", וזה מעניין כי זו היתה גם המלה שקפצה לי לראש בהקשר של עומס הדברים שמוטלים עלי ושאני רוצה/צריכה לעשות ולא מגיעה לעשות) מחזק את האדמה שלי. לכן גם אם אני לא מצליחה יום יום אלא אפילו פחות קבוע, ברגע שהורדתי את המוטרדות, חיזקתי את האדמה, ואז כולי התחזקתי.

את זוכרת שכבר מזמן אמרתי לך כמה דברים על החשיבות של השמחה בחייך? אז אני אוסיף ואתרום לך, שגם את סובלת מחולשת האדמה, ולכן חייבת לחזק את כל מה שקשור ביסוד האדמה בחייך. תסתכלי על מה שאת עושה לאור מה שרני אייל אמר.

66 יום. כל יום קצת. חייבת כל יום, אם משהו קוטע את הרצף זה "עולה לך יותר" לחזור אליו. קשה לך להכניס שיגרה, לא בא לך בקלות ההרגלים האלה. זה יכול ללמד אותך משהו.

ואני אחבר לך את זה לעוד משהו.
מפני שהאדמה שלך חלשה, קל לך יותר ליצור תנועה קלה בחייך עם האופניים.
וויתרת על הליכה.
ודווקא בגלל זה, כמו שאיבחנת נכון, נחלשת. והיה לך ברור, כי יש לך ידיעה פנימית מדוייקת לגבי עצמך, שאת חייבת לחזור ללכת.
ואת צודקת.
את חייבת ללכת כדי לחזק את האדמה שלך.

[יונת_שרון*]

אני חושבת שקטע של השני ליטר מים זה טעות שהשתרשה, כמו העניין עם התרד והברזל.
אני אוכלת מבושל ומת והכל, ולא נראה לי שאני מגיעה לשני ליטר מים/תה ביום. ואין לי שום סימנים למחסור בנוזלים.

אגב, לפי מה שכתבת לא הרגשת תוצאות לוואי בעייתיות אחרי שאכלת ירקות מבושלים, אולי אפילו להפך. זה יכול להיות מעניין לבדוק.

[גוגוס*]

הי יעל, מה שלומך, יקרה? גם אני שמחה "לראות" אותך. אחכה בסבלנות לתגובות המורכבות יותר.

קוסמת, תודה. אני מנמנעי פייסבוק. אם רק אשים שם רגל זה יהיה הסוף שלי, בעיקר של הזמן שלי. אני יודעת את זה מראש ולכן אפילו לא מתקרבת. לגבי המים, בבטן אני חושבת שאת צודקת. אבל משהו בראש מושך אותי לנסות. מתקשה להסביר את זה.

טוב שכתבת כי זה גרם לי לחשוב. למשל, שיש שתייה של מים ויש שתייה של מים. על הבוקר, כמה דקות אחרי שאני קמה, אני שותה ליטר מים. קראתי את זה איפשהו והתחשק לי לבדוק. גיליתי שזה ממש ממש נעים בגוף. זה כאילו שהוא מקבל ליטוף מבפנים. אבל זה נעים בערך רק עד החצי ליטר או ה 750 מ"ל. אחר כך כבר לא. ונעים לי לשתות גם אחרי הצעדה שלי. בערך כוס. כלומר, יש לי איזה צורך במים אבל א) אני לא מודעת אליו. הגוף שלי לא מדבר אותו אלא רק אומר תודה אחרי שהוא מקבל. ב) לא לכל כך הרבה מים אלא בערך לחצי מהכמות הזו.
את יודעת, אולי אני אשנה את הניסוי הזה בעקבות מה שכתבת. אני עושה את זה כבר מספיק זמן בשביל לדעת שזה בעצם לא מדויק לי. שוב תודה.

הי מיכל, תודה על המילים החמות. מפרגנת כהרגלך וזה כל כך נעים. את יודעת מאיפה זה בא, הרעיון הרוחבי? במאמר ההוא שאליו מיצי הפנתה היה כתוב שכדאי לשנות ממש דברים קטנים וכל פעם רק אחד. זה היה מאוד מודגש. קראתי את זה וחשבתי לעצמי שאם ככה יתנהלו החיים שלי אז רק בגיל ממש מבוגר אני אתחיל להיות ממש מרוצה מהם, ומה עשיתי בזה? וחוץ מזה, ראיתי שקשה לי ליהנות מהצלחה כלשהי כאשר כל המסביב ממש לא משביע את רצוני. מה הטעם לאכול כל כך טוב כשכל הגוף חורק? מה הטעם להתרחק מהאינטרנט אם אני לא מצליחה לעבוד היטב? המחשבה הזו עשתה לי חשק לחיות חיים טובים כמו שאני רוצה כבר עכשיו. להתנפל על הכל בתנופה אדירה ולראות מה יצא לי לשבת. ויוצא לי אחלה. כאמור, אני פשוט שמחה.

בשמת? שותקת? אבל למה? האם העברתי איזשהו מסר (אי פעם?) שיש משהו שאי אפשר לדבר איתי עליו? כולי אוזן. תמיד.
תודה מקרב לב על מה שבחרת לכתוב. העלה אצלי ים של מחשבות. קודם כל זה פשוט מעניין ליישם את הדברים למקרה שלי. מעבר לזה, אני מסויגת ממשהו אבל אולי יהיה לך הסבר שיבהיר. אני אלופת האלופות ביצירת שגרה. גם ברמה היומיומית וגם מעבר לזה. האיש תמיד צוחק עלי שאם משהו מוצא חן בעיניי אז מייד אני מכריזה על הפיכתו למסורת.
העניין הוא שאצלי זה חלק מנוקשות. הנוקשות הטבעית שלי מושכת אותי ליצירת שגרה קבועה. האם זה שייך איכשהו ליסוד האדמה או שזה פשוט משהו אחר שמתבטא באופן דומה לאדמה אבל הוא לא?
בכל אופן, אם כבר עורכים אבחנות, אז אני שמה לב שאני טובה מאוד ביצירת שגרה שכוללת אחרים. אם זה נוגע לאחרים משמעותיים בחיי אני יוצרת שגרה בלי שום בעיה ונהנית ממנה מאוד. אם זו שגרה שכוללת רק אותי זה כבר סיפור אחר. אני עומדת בה כמה ימים וזהו. מתפרק לי. אגב, הטבלה שעשיתי (חבל שאי אפשר להעתיק לכאן טבלה, הייתן מתעלפות) מאוד עוזרת לקרקע. משהו מפורט, כמעט נוקדני, אבל מאוד תמציתי בו זמנית, ממש מזוקק.
עוד משהו בנוגע לאדמה – התחברתי מאוד למה שכתבת על האופניים. שמתי לב שזה קורה לי גם ביוגה. אני אוהבת את התרגול אבל כאשר מגיע הזמן להתפרקד על הגב ולהרפות (בשבילי זו התמצית של חיבור לאדמה, ממש של כל הגוף) זה תמיד נחווה אצלי כבזבוז זמן ואני מתקשה לצלוח את זה. מדי פעם, כאשר יש לי נחת אמיתית, אני מרפה להרבה זמן וזה נפלא ממש. אבל ברוב הפעמים החלק הזה חסר בתרגול שלי ואני בהחלט חשה בחסרונו. אולי זה נובע מאותו עניין כמו הנסיעה על האופניים שהחליפה את ההליכה.

יונת, לגבי המים, אני לא בטוחה שזו טעות שהשתרשה, ה 2 ליטר האלה. כל אחת היא שונה, אבל לו אני הייתי אוכלת כמוך הייתי נזקקת בערך לכמות הזו של מים כדי להתאזן. אני מקבלת את מה שאמרה קוסמת, שבתזונה שלי סביר שזה לא נחוץ, אבל אני כרגע מנסה לתקן קלקול ולא בהכרח ליצור הרגל לכל החיים. יחד עם זאת, אני ממש זוכרת שכאשר אכלתי תזונה שגרתית, גם אם בריאה במונחים המקובלים, בהחלט נזקקתי להרבה מים.

לגבי הירקות - במהלך השנה הזו שבה כתבתי בקביעות העליתי כמה וכמה פעמים את זה שכל אוכל מבושל, גם רק ירקות, מעורר בי צורך כמעט מיידי לשתות. משהו בבישול מייבש אותי. כל בישול, גם כזה שלא מוסיפים לו שום תבלין. מה שכן, לקח לי הרבה זמן לשים לב לזה. הרבה שנים לא שתיתי אחרי שאכלתי מבושל כי הרגשתי שזה כאילו יעלים לי את הטעם הטוב של מה שאכלתי. אחרי שהעלמתי את המבושל מהתפריט והחזרתי אותו כבר אי אפשר היה להתעלם מזה יותר. וגם עכשיו, כשאני אוכלת ירקות מבושלים, אני מרגישה כבדות. היא לא קשה כמו פעם כי הכמות מאוד קטנה ולכן גם האפקט קטן, אבל בהחלט מורגש. זה מן "הרע במיעוטו" שהגוף שלי פחות צועק בגללו אבל זה לא משהו שמרגיש טוב.

[בשמת_א*]

העניין הוא שאצלי זה חלק מנוקשות. הנוקשות הטבעית שלי מושכת אותי ליצירת שגרה קבועה. האם זה שייך איכשהו ליסוד האדמה או שזה פשוט משהו אחר שמתבטא באופן דומה לאדמה אבל הוא לא?
לא בקיאה מספיק, אבל באופן שטחי הייתי אומרת שגם זה נשמע כמו משיכה לחוסר איזון: או נוקשות, או שמתפרק לך. בכל מקרה זו לא המסגרת המתאימה.
מה שאת צריכה זו שיגרה שמדוייקת לך כחוט השערה, ושאת שמחה איתה ולא מפרקת אותה. כי היא מדוייקת לך. וכי היא משתנה איתך כל הזמן: עם עונות השנה, עם ההיצע בחנות, עם החשק, עם הדברים שזורמים בחיים.
היא נותנת יציבות, אבל לא צריך להחזיק אותה בכוח (=נוקשות). אפשר להרפות לתוכה, אפשר להרפות בזכותה, לתוך ביטחון שקט של המשכיות, זרימה וחזרתיות, כולם מאוזנים במידה.
האדמה שלך חזקה אם יש לך מסגרת לחיים שמחזיקה אותך, שמערסלת אותך, שמדוייקת לך ושאוחזת בך ביד רכה אך בטוחה.

אם את מרגישה שאת חייבת להחזיק הכל בכוח, זו אדמה חלשה.

לגבי הערותי, לא הרגיש לי מתאים להתחיל להעלות הסתייגויות על כמה מהמטרות שלך. עכשיו אני עייפה, אז פעם אחרת.
בכל אופן אני מצטרפת למסתייגים מעניין שני הליטר.
תשתי לרוויה. ממש כמו שהתחלת להבין: לשתות עד שהגוף לא רוצה יותר. זהו. ולעצור מייד.

[גוגוס*]

אם את מרגישה שאת חייבת להחזיק הכל בכוח, זו אדמה חלשה.
הבנתי אותך. תודה. החלק הנעים במה שאני עושה עכשיו זה שאני מרגישה, רוב הזמן, שאני עושה בשמחה ולא מתוך נוקשות. וזה בגלל שהחלקים השונים של הניסוי הזה (=ריבוי המטרות) תומכים זה בזה. תמיד יש משהו ששומר לי על השמחה גם אם אחד אחר לא בדיוק משביע את רצוני.

לא הרגיש לי מתאים להתחיל להעלות הסתייגויות על כמה מהמטרות שלך. עכשיו אני עייפה, אז פעם אחרת.
לי זה מתאים. כשיהיה לך מעט פנאי אני אשמח לשמוע.

[גוגוס*]

אגב, אם אני כבר כאן, אז משתפת בעוד משהו. סיפרתי על התחושות הגרועות של היום ה 23, אחרי 48 שעות של אכילה לא מוצלחת. אתמול אכלתי סופר חיוני ושמחתי לגלות שיום אחד כזה מספיק בשביל לאזן יומיים גרועים. הכאב באוזן נעלם. הליחה והנזלת נעלמו. כאב הראש נעלם.
זה לא תמיד היה ככה. פעם היה לוקח לי כמה ימים לאזן זוועה כזו. היום אני עושה את זה בצ'יק וזה ממש משמח.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני גיליתי שעל מנת לאזן תזונה גרועה (במקרה שלי מבושל וגלוטן)
אני פשוט צמה עד למחרת.
קמה כחדשה...

[יעלפו_מהמושב*]

_מה שאת צריכה זו שיגרה שמדוייקת לך כחוט השערה, ושאת שמחה איתה ולא מפרקת אותה. כי היא מדוייקת לך. וכי היא משתנה איתך כל הזמן: עם עונות השנה, עם ההיצע בחנות, עם החשק, עם הדברים שזורמים בחיים.
היא נותנת יציבות, אבל לא צריך להחזיק אותה בכוח (=נוקשות). אפשר להרפות לתוכה, אפשר להרפות בזכותה, לתוך ביטחון שקט של המשכיות, זרימה וחזרתיות, כולם מאוזנים במידה._
ואמרו אמן. עכשיו נותר לתהות - איפה קונים כזו?

להיפרד לשלום מהאינטרנט – מאוד פשוט.
מעריצה אותך על ה"מאוד פשוט" הזה. פפפ!

[בשמת_א*]

איפה קונים כזו?
איך אמר המלט:
Ha! There's the rub!
לא קונים.
מייצרים. בדם, יזע ודמעות...

[גוגוס*]

אני פשוט צמה עד למחרת.
קוסמת, גם אני ניסיתי את זה. בפועל גיליתי ששייק ירוק מועיל אצלי יותר. אולי בגלל שעדיף לי להפעיל את המערכת עם דלק טוב, שדוחק במהירות את הרע שהכנסתי, במקום לתת לה להתנקות לבד.

ואמרו אמן. עכשיו נותר לתהות - איפה קונים כזו?
המממ... לא קונים. בונים בעמל רב אבל בשמחה ובשיר. כי בתכלס זה נורא כיף לעצב את החיים כמו פלסטלינה לשביעות רצוני. ואני שוב חוזרת לגילוי המרנין שלי - זה יותר קל כאשר באמת מתייחסים לחיים כמכלול ולא נתקעים כל פעם על משהו קטן אחר ומתעסקים איתו. בשבילי זה עובד כרגע מצוין.
הנה, היום אני אחרי חוויה רגשית לא טובה. לא בא לי לעבוד. פשוט לא בא לי. אז אני עסוקה בשמחה גדולה על זה שצעדתי היום ועשיתי יוגה והראיתי לרצפת האגן שלי מה זה וכו' וכו' שלל מטרותיי. ואת יודעת מה קרה? מרוב שמחה חזר לי החשק לעבוד. כי פתאום הרגשתי שבעצם, על אף מצב הרוח ההתחלתי, השגתי משהו היום. אפילו די הרבה. וזה מתמרץ אותי יופי להשלים את הטבלה שלי וגם לעבוד קצת. במצב אחר פשוט הייתי שוקעת במרה שחורה על המצב הרגשי שלי ולא עובדת ומרגישה אשמה על זה שאני לא עובדת. ככה יש לי מטרות אחרות להתעסק איתן, כאלה שאני אוהבת ונהנית מהן, שמקדמות את איכות החיים שלי ועוזרות לי לשמוח גם אם יש בי חלק מדוכדך.

_להיפרד לשלום מהאינטרנט – מאוד פשוט.
מעריצה אותך על ה"מאוד פשוט" הזה. פפפ!_
בתיאוריה פשוט, מותק, בתיאוריה. בפועל זה לא היה קל בכלל. מה שכן, האופן שבו אני מתמודדת עם זה מצמצם מאוד מאוד את הזמן על האינטרנט. זה יוצא לי ממש בקטנה יחסית למה שהיה קודם.

[גוונים*]

גוגוס,
התגעגעתי! איזה כיף שבאת...
מרתק מה שאת מספרת ועוברת, מעורר בי המון מחשבות.
הקטע עם הכאב באוזן שמופיע כנורה אדומה כל פעם שהתזונה יוצאת מאיזון פשוט מדהים.
את בכאלה רמות גבוהות של מודעות ושל חיבור לגוף, שהכל כל כך מדויק.
זה באמת מעורר השראה.

[גוגוס*]

גוונים, איזה כיף שבאת גם את. הגעגוע הדדי.
לגבי הכאב באוזן, אני עצמי עדיין מתקשה להאמין שהדברים אכן קשורים כי מבחינה פיזיולוגית אני לא מצליחה לחשוב על שום קשר.
אני עוד עובדת על הבדיקה של זה ומבטיחה לעדכן אם תהיה לי תשובה טובה איך הדברים הללו קשורים.
מה שבטוח זה שהם קשורים אצלי ואני מעזה לומר את זה רק אחרי המון ניסיונות שכללו פסילה של הרעיון המשונה הזה פעם אחר פעם עד שלא היתה ברירה.

אבחנת נכון, אני אכן בתקופה מאוד מאוד מדויקת. חלק מזה נובע גם מהכאבים שלי בגוף והמיחושים שאולי לא קשורים לתזונה ושאותם אני לא מצליחה לפתור מאז הלידה.
אחרי הרבה ניסיונות טיפוליים מגוונים שלא הועילו החלטתי לשים מבטחי ביוגה אבל גם, לשם שינוי, לגלות אורך רוח וסבלנות. ביוגה הדברים זזים לאט מאוד מול אתגר כמו האגן שלי והבטחתי לעצמי להעריך את התועלת של האופציה הזו רק בעוד חצי שנה לפחות. אם את קצת מכירה אותי את יודעת שזה נצח בשבילי...

חיבוק חם בחזרה אליך.
<בחזרה, כי ככה הרגישו לי המילים שלך>

[בשמת_א*]

לגבי הכאב באוזן, אני עצמי עדיין מתקשה להאמין שהדברים אכן קשורים כי מבחינה פיזיולוגית אני לא מצליחה לחשוב על שום קשר.
זה רק מפני שאת מסתמכת על פיזיולוגיה מאוד פרימיטיבית D-:
מה לא ברור פה? כל פעם שאת לא מקשיבה לעצמך, כואבת לך האוזן D-:

[גוגוס*]

כל פעם שאת לא מקשיבה לעצמך, כואבת לך האוזן
מהזווית הזו זה ברור. אם את זוכרת, בפעם הראשונה שהעליתי את זה הלכתי לכיוון הלשוני של אוזן ואיזון. כל פעם שיצאתי מאיזון האוזן הזכירה לי.
אבל למה רק ימין? ולמה רק גלוטן? זה לא קורה לי כשאני לא מקשיבה לעצמי ואוכלת מבושל או סוכר או שאר שכאלה.
כנראה שיש שם איזו רגישות למשהו. אני כן בונה על משהו פיזיולוגי "פרימיטיבי".
גם אם הרפואה המודרנית לא תכיר אותו זה לא אומר שהוא לא קיים...
הרפואה עדיין לא מקשרת בין המון סוגים של בעיות כרוניות למרכיבי מזון. חבל שאין לי יותר כלים לפתור את החידה הזו בעצמי או לפחות להעלות השערה מושכלת.

[גוגוס*]

איזה קטע... ראיתי עכשיו במה חדש את הדף כאבים ודלקות באוזניים שמישהו עשה עליו עריכה.
שרון כתבה שם שנוזלים באוזן התיכונה נוצרים כשיש סתימה של תעלת אבסטכיוס שמאווררת את האוזן ונפתחת אל הנזופרינקס.
מנחשת בלי שעוד בדקתי שסתימה כזו יכולה להיווצר מליחה. מאחר וגלוטן יוצר אצלי ליחה בשנייה וחצי אולי זה הפתרון שלי.
התחלה של ליחה, התחלה של סתימה, היווצרות נוזלים והופ, כאבים. אם אני מעלימה מייד את הגלוטן זה פשוט מתפרק ונעלם גם הכאב.
ואולי בגלל זה ככל שאני אוכלת יותר גלוטן כך יידרשו יותר ימים כדי להעלים את זה, כי נוצרת יותר ליחה ויותר נוזלים סותמים וכו'...
מעניין... וגם מעניין איך מה חדש מביא לי פתרון מושכל אפשרי שנייה אחרי שאני מביעה תסכול על שאין לי כזה.

[עוברת_אורח*]

אח, גוגוס, שתהיי בריאה. רק את מבליחה כאן, וכבר נושבת רוח חדשה בחיים שלי.

[גוגוס*]

אהלן, עוברת, איזה כיף, ממש פגישת מחזור.
אני באמת בריאה, תודה
ספרי ספרי, איזו רוח חדשה? נשמע טוב מכדי לשמור לעצמך...

[גוונים*]

לי זה גם נשמע שיש שם איזו רגישות למשהו.
רגישות פיזיולוגית, שאיך שדברים קצת יוצאים מאיזון המקום הרגיש מושפע ומתחיל לכאוב.
ההסבר עם הנוזלים אפשרי ולא מפחית מההתרשמות שלי עד כמה הכל אצלך מכוון ומדויק, שאכילה של מעט גלוטן יום אחד ישר משפיעה באופן פיזי כל כך מובהק.
דבר כזה יכול לקרות, לדעתי, רק ברמות מאד גבוהות של קשב והיכרות עם הגוף.
ואת זה אני לוקחת כהשראה וכתזכורת לעצמי.
כרגיל לומדת ממך, ואני מרגישה שזה השיעור מההבלחה הנוכחית שלך באתר, שיעור רלוונטי מאד עבורי בימים אלה.

חיבוק חם בחזרה אליך.
<בחזרה, כי ככה הרגישו לי המילים שלך>
(-:

[גוונים*]

הסמיילי אמור היה להיות @}

[גוגוס*]

שיעור רלוונטי מאד עבורי בימים אלה.
מעולה לך. שיהיה בהצלחה!

מילה לגבי המים - היום ניסיתי למתן את השתייה ולא לרדוף אחרי מספרים.
יודעות מה גיליתי (לא צריך לשבת, זה לא מפתיע)? שכאשר המים לידי, בטווח ראייה, יש לי צורך יותר גדול בהם. אני יותר מושיטה את היד אל הבקבוק וכאשר אני עושה זאת אני שותה בשמחה והגוף אומר תודה.
מה אני לומדת מזה? שעם כל הכבוד ל רמות מאד גבוהות של קשב והיכרות עם הגוף יש לי איזה באג עם המים.
הוא לא משדר לי צורך כמו בדברים אחרים אבל אם אני מציעה לו הוא לוקח ואומר תודה.
המשמעות בשבילי היא שאני צריכה לחשוב על דרך שבה מאזן הנוזלים שלי יחזור לדבר איתי. זה לא עובד אם אני שותה בלי צורך בכלל כמויות גדולות וזה לא עובד אם אני שותה רק כשאני צמאה באמת. אולי להשאיר לידי את הבקבוק זו הדרך.
מזכיר לי קצת את תחילת הדרך עם התזונה החיונית. פוצצתי את השיש בפירות וירקות וזה הזכיר לי כמה אני אוהבת אותם כל פעם שחלפתי על פני המטבח וככה יצא שאכלתי אותם ולא דברים אחרים. כי מה שנגיש לעין וליד נגיש גם לתודעה.

[מיכל_בז*]

אני רוצה לעדכן ולבקש תמיכה ועיצה. שלושה ימים ללא גלוטן וסוכר לבן. קשה לי מאוד, הרבה יותר מאי פעם. אני חושבת שקשה לי מאוד, כי הפעם, בניגוד לרוח הדף הזה, החלטתי "ללכת על זה". ללכת על זה ברצינות, לזמן מה, לתקופה ארוכה, לא לחמישה ימים.

וקשה לי. יש לי, פשוטה כמשמעה, כמיהה לאיזה דגן מתפצפץ בין השיניים. וזה משמח אותי, כי אני ממש שונאת להיות תלויה בדברים ומכורה אליהם, אז טוב שאני עושה את זה עכשיו, נגמלת. ואני מרגישה טוב יותר בגוף, מהר מאוד התחושה הנקייה חוזרת ואני רוצה מאוד-מאוד להצליח הפעם - לדבוק בזה ופשוט לשחרר את הג'אנק. להתנער ממנו.

[מיכל_בז*]

היום בעבודה שלי איזו מישהי סיפרה לי שהיא הלכה למכון אברהמסון כדי להיגמל מסוכר וגלוטן. "הא!" חשבתי בלבי (עם מצ'טה בין השיניים) "אני יכולה לעשות את זה בלי מכון אברהמסון." חיח. לא בטוחה בכלל.

העניין הוא כזה, אי שם במעלה הדף, ניצן אמ כתבה, ובצדק, שעדיף לעשות דברים כשהם באים בקלות, ללא מאמץ. זו אמירה כל כך חכמה, כל כך משכנעת בעיני שזמן רב חיפשתי את הבלי-מאמץ הזה ושוב ושוב נפלתי. כי ה"בלי-מאמץ" הפך אצלי מהר מאוד ללגיטימציה להישבר. "בלי מאמץ" עבד בשבילי עד עכשיו רק בתיאוריה, אז החלטתי לנסות את זה אחרת: עם מאמץ, עם כוח רצון, עם עקשנות. כל התפיסה המערבית המרגיזה הזו - להתאמץ עכשיו בשביל גמול שיגיע מאוחר יותר.

מצד שני... מצד שני. כמה פעמים, לעזאזל, עשיתי כבר דיאטות "עם מאמץ", נשברתי וחזרתי לסורי. כלומר, "בלי מאמץ" לא עובד, אבל גם ה-"עם מאמץ" הקרציה הזה לא עובד. להשתגע! ואולי מה שאני צריכה זה איזה תמהיל בין השניים?

אז אני מפנה את השאלה אליכן. כשזה עבד. כשהצלחתן לשנות משהו משמעותי, להיגמל ממשהו, לשנות משהו, איך זה היה? עם מאמץ או בלי מאמץ?

[בשמת_א*]

מה דעתך לפנק את עצמך עכשיו בשפע של אוכל שאין בו גלוטן וסוכר לבן?
מה שאני אכלתי, למשל:

• סושי צמחוני (לא אוהבת דג נא...)
• מרק מיסו
• אורז + ביצים קשות + עמבה + אבוקדו + סלט (-:
• אטריות אורז עם ירקות מוקפצים ואצות ווקאמה
• אורז עם שקדים וצימוקים
• סלט תפוחי אדמה במיונז (אצלי: תפוחי אדמה שבושלו בקליפתם חתוכים לקוביות, ביצה קשה חתוכה לקוביות, מלפפון כבוש חתוך לקוביות קטנות, בצל לבן או ירוק קצוץ דק, אפונים ירוקות, עם מיונז אמיתי ביתי. יש כאלה שאוהבים גם גזר בזה).

אולי ייתן לך רעיונות.

[בשמת_א*]

כשהצלחתן לשנות משהו משמעותי, להיגמל ממשהו, לשנות משהו, איך זה היה? עם מאמץ או בלי מאמץ?
המממ. נגמלתי מכל כך הרבה דברים P-:
אז ככה:
לא שמתי לב למאמץ.
אצלי המניע היה הסיבה. למשל, כשלא אכלתי מוצרי חלב שבע שנים, זה היה בגלל תינוקות אלרגיים. כשהפסקתי לאכול גלוטן, זה היה כשכבר היה לי ברור, אחרי אין ספור ניסיונות והוכחות, כמה שזה רע לי.
ועדיין, מדי פעם אני אוכלת איזו פרוסת לחם. אפילו קורה שכמה ימים אני אוכלת פה ושם לחם, או פרוסת עוגה.
ושוב חוזרת לשבועות בלי גלוטן.
לא החלטתי שלא אגע בזה לעולם לנצח נצחים (-:

[יונת_שרון*]

מיכל, אני חושבת שכדאי לך לתכנן קצת מראש כדי שיהיה לך קל יותר בזמן אמת. למשל, לתכנן מראש תפריט שבועי ולדאוג מראש שיהיו בבית הרבה מאכלים שאת אוהבת. לתכנן משהו שיכול לענות על הצורך בדגן מתפצפץ -- אולי אגוזים/גרעינים למיניהם, אולי איזו בטטה מתוקה, אולי משהו אחר שאת אוהבת.

לגבי איך אני עשיתי את המעבר: בקושי ובלית ברירה, ועם הרבה נפילות בדרך. מצד שני, מכירה כאלה שפשוט החליטו ועשו. מצד שלישי, הם גברים. אז לכי תדעי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני עושה קרקרים במייבש מזון. יוצא קרנצ'י להפליא.
גם עוגיות "נאות" עם כוסמת מונבטת נותנות את המענה למתוק ומתפצפץ.
מתכון: כוס אגוזים, רבע כוס כוסמת מונבטת, כוס תמרים מגולענים, 2 כפות אבקת חרובים , קצת אבקת וניל טבעית.
הכל במעבד מזון, לכדרר ולמעוך לצורת עוגיה שטוחה והיישר לפריזר.
מעדן. נשבעת לך...(-:

[גוגוס*]

שבתי לספר על השליש השני של הניסוי שלי. מהיום ה 23 (שכבר סיפרתי עליו, היה זוועה) ועד ה 44.

יום 25 – נחמד. הספיק לי יום אחד של תזונה חיונית בשביל להתאזן בחזרה. הכאב באוזן נעלם. הליחה והנזלת נעלמו. כאב הראש נעלם.

יום 27 – אכלתי בערב ארוחה מחוץ לבית. מבושלת. בסוף מעט עוגת שמרים והנה הופ אני במדרון כי משהו נמאס לי. לא טוב, אני מרגישה את זה מזדחל.

יום 28 – ארוחת צהריים הופכת לזוועה קולינרית יוצאת מגדר הרגיל. אני מתבאסת. בלי כל קשר אני מחליטה לעצב טיפה אחרת את המטלות שלי, בעיקר אלו הקשורות לתנועה. לוקחת על עצמי לנוע כל יום אבל לאו דווקא באותן דרכים. תכננתי לי מערכת שיש בה כל יום צעדה ואז או יוגה או שחייה או ריקוד. משהו ביוגה לא מספק לי את הסחורה. לא יודעת להסביר מה אבל יש לי צורך בסוגים נוספים של תנועה.

יום 30 – אני אחרי כמה ימים ממש מתסכלים, בעיקר בגלל תזונה ואינטרנט. ואני מתכוונת לצאת מזה מחר. החלק הטוב בניסויים שלי זה שהם מייצרים ממש מהר זיכרונות טובים. תמיד יש לאן לחזור. וגם מורגשת לי השמחה בכך שבכל זאת, למרות האיכסה, הצלחתי להשיג לא מעט בגלל ריבוי המשימות. הן כולן במודעות שלי כל הזמן ואני מצליחה להשיג את חלקן גם בימים גרועים במיוחד. חוץ מזה, החלטתי לחזור לישון עם הכרית. כרגע מרגיש לי יותר נכון. בלי הכרית יצא שקמתי פעמים עם גב כואב. משהו בתנועה אצלי נדפק והגוף שלי דואב.

יום 34 – תקופה לא טובה. מה תקופה? כמה ימים, אבל מרגיש כמו נצח קטן. אוכל רע כמעט כל יום, מעט מדי תנועה, עייפות ממש קשה, הכל כבד עלי. נקודת האור – השחייה היתה נפלאה. ממש תענוג. וחוץ מזה, הצלחתי לעבוד הרבה יותר מכרגיל. מתקשה מאוד להתנתק מהאינטרנט למרות שזוכרת היטב את אמירתה המשמעותית של ניצן על זה שהניתוק הזה דומה להרמת מסך של ערפל ומביא להתבהרות כללית. אני מתגעגעת לזה ולא מצליחה. הקטנה שלי מוציאה שיניים בקצב, אני ישנה ממש בקושי וגם כשישנה זו שינה רעה. אני פשוט מותשת לגמרי. גם פיזית וגם נפשית. צריכה נשימה עמוקה.
מה שאני מצליחה להחזיק בשתי הידיים שלי מהניסוי הזה גורם לי לפליאה אמיתית. אני חושבת שבלי התוכנית הזו הייתי פשוט סמרטוט רצפה בימים האלה. אז כן, מפרגנת לעצמי את מה שכן מסתדר איכשהו. הנה, כתבתי את זה, ולמרות שכבר החלטתי שנגמר היום אני בכל זאת אשקיע ברצפת האגן שלי! הידד לי.

יום 37 – פחחח... מתפרק לי לגמרי. מזל שאני סופרת כמה מטרות השגתי כל יום כי ככה אני רואה באופן מאוד ויזואלי שזה לא מחזיק את עצמו. גם המעט לא מחזיק את עצמו. מסמנת לעצמי שני דברים: אחד, שאני בתקופה קשה קשה קשה מהרבה בחינות. חלקן פיזיות וחלקן רגשיות ושזה תירוץ ממש טוב למה שעובר עלי. שתיים, שזה תירוץ ושגם אני יודעת את זה. משהו בפנים הרשה לתזונה לזלוג למחוזות רחוקים והכל טס אחריה.

מסמנת לעצמי עוד משהו שאני כבר יודעת בקשר לתזונה שעליו יושבת הנפילה הקולוסאלית הזו – כשמחליקים, בהתחלה מרגישים כל אפון מתחת לערימת המזרונים. אבל אם ממשיכים בזה חוזרת ממש מהר הקהות, וגם אם מכניסים מתחת לערימה חרב בעמידה, כבר לא מרגישים אותה. כלומר, מרגישים, אבל אפשר להתעלם מהדקירה די בקלות. האוזן למשל כבר לא אומרת לי שום דבר. התייאשה ממני והשתתקה. וזו רק דוגמה אחת לקלות שבה אפשר להשתיק את הדיבור העדין של הגוף בזמן די קצר אם רק דוחסים לשם מספיק משתיקי קול.

יום 38 – התאוששות חלקית. חזרה קצת לעבודה. תזונה מושלמת (תמיד טוב). מחסור בפעילות עקב דחייה של דברים לערב ובזבוז זמן על האינטרנט. מחר יהיה יותר טוב. חייבת להתנתק מהאינטרנט.

ימים 40-44 – אחרי קטסטרופה רצינית יצאנו לכמה ימים מהבית. לקחתי על עצמי לתקן את התזונה עד כמה שניתן וזה הלך לא רע. צעדתי המון וזה עשה לי ממש טוב. ישנתי בלי כרית וזה דווקא היה מוצלח. מלמד אותי על קשר אפשרי בין תנועה טובה לשינה נוחה בלי כרית. ככל שאני זזה יותר טוב כך נוח לי יותר בלי כרית. אם אני מפסיקה לזוז הגוף זקוק לכרית. לא יודעת בדיוק להסביר למה.

בסך הכל השלישי השני בניסוי הזה היה גרוע מאוד וגם ממש מעולה.
גרוע – ביצעתי חלק קטן יחסית מהמשימות שלי והרגשתי די רע רוב הזמן.
מעולה – ביצעתי חלק מהמשימות שלי וזה גרם לי להרגיש טוב מאוד. חשוב לי מאוד שגיוונתי את אפשרויות התנועה שלי וחזרתי לשחות. זה עושה לי ממש ממש טוב.

מבולבלות? אני לא. אני פשוט יודעת איך היתה התקופה הזו, שלושה שבועות, נראית לולא המטלות האלה. המטלות שמרו אותי במצב סביר יחסית למה שקורה לי בדרך כלל בתקופות כאלה. וזה לא דבר של מה בכך. בכל זאת עבדתי קצת, בכל זאת זזתי קצת, בכל זאת תרגלתי קצת את רצפת האגן, בכל זאת אכלתי מדי פעם טוב. בכל זאת... וזה טוב. ועכשיו התחיל השליש האחרון. אני כבר במצב אחר לגמרי ובונה על שלושה שבועות מעולים. לא פחות!

[גוגוס*]

מיכל, רק עכשיו ראיתי אותך. אשמח לשמוע איך הולך לך. סליחה על התגובה המאוחרת, לא יודעת אם זה עוד מועיל במשהו...

אז אני מפנה את השאלה אליכן. כשזה עבד. כשהצלחתן לשנות משהו משמעותי, להיגמל ממשהו, לשנות משהו, איך זה היה? עם מאמץ או בלי מאמץ?
יש כל מיני סוגים של מאמץ. יש את הסוג הנוקשה והמחזיק (לא טוב) ויש את הסוג שנראה כמו הטיפוס הר שממש מתחשק לך להגיע לפסגתו.
זה בסדר להתאמץ, לרצות להשיג משהו ולדעת שזה קשה. החלק שבא בקלות תמיד נגמר מתישהו, לפעמים ממש מהר. זה לא אומר שהמאמץ שבא בעקבותיו הוא תמיד בלתי נעים ומרגיש כמו כפייה או כורח.

בקיצור, אני לא מתחברת כל כך לטרמינולוגיה של מאמץ. אני מחבבת יותר את השיח הרגשי ובודקת אצלי שמחה. אם משהו משמח אותי אני עושה. הכי הרבה השמחה תיגמר ואני אלך בדרך אחרת. אם הוא גורם לי ייאוש ודכדוך אני לא עושה כי אין שם אפילו עם מה להתחיל.

פרקטית - אני בעד הקרקרים מזרעים. בפועל - לי הם לא עושים טוב אם אני אוכלת יותר מאחד ולפעמים יש לי חשק להרבה יותר מאחד והכרסום של אחד רק מעצבן אותי. אני תקועה בפירות היבשים האורגניים כשקשה לי. משמשים, תאנים. כלומר, לא רק תמרים.

[יעלפו_מהמושב*]

היי, מצטרפת גם להחייאת הדף (אולי אפשר לקרוא לו שנת החיוניות שלי ואחריה? זה מרגיש קצת מוזר לכתוב בו, כמו לפלוש לארכיון).

אז הריון, שבוע 24 וכמה ימים, ואני לא מצליחה להתאזן. חילופי עונות תמיד מפילים אותי, אבל אנחנו כבר הרבה אחרי חילופי העונות ואני עדיין לא מצליחה להתאושש. בתוך כל בלגן החיים, ילד, איש, עבודה, לימודים ועכשיו גם- הריון, נשארת לי מעט מאוד אנרגיה להתאפס על עצמי. וזה חיוני (כמו שנת חיוניות). לא רק בשביל האיש בבטן שטרם זכיתי להכיר, אלא גם ממש בשביל עצמי. כבר הייתי חולה אולי שלוש או ארבע פעמים בחורף הקצר והשמשי הזה. אולי לכתוב על זה יעזור...

[גוגוס*]

הי יעל, חזקי ואמצי. ובשעה טובה!
אם חילופי עונות מפילים אותך אז שימי לב שהשנה כמעט כל עונה נראית כמו חילופי עונות. וחוץ מזה, יש שמועה שבשבועות האחרונים מרקורי היה בנסיגה.
לי מעולם לא היה דיבור עם או על הכוכבים אבל מישהי דואגת להסב את תשומת לבי לכך שזה קורה וזה תמיד תמיד תמיד כרוך אצלי במצוקות שונות ומשונות של גוף ומערכות יחסים.
אני רציונלית מדי בשביל זה אבל איכשהו המתאם מושלם אז הפסקתי להתווכח. אולי משהו שם משפיע גם עליך?
בכל אופן, הנסיגה הנוכחית הסתיימה (אין לי שום מושג מה זה אומר שהוא נסוג או שזה הסתיים) ולי בפירוש הוקל. אולי גם אצלך זה בדרך.

מה לדעתך יועיל לך לצאת מזה?

[מיכל_בז*]

היי גוגוס, איזה כיף שאת פה. היה מרתק לקרוא את הניסוי שלך.

באמת יצאתי קצת מאעפנה. לא עדכנתי ולא שיתפתי. האמת היא שיום אחרי שכתבתי את השאלות שלי אירחתי את כל המשפחה להדלקת נרות. הכנתי לביבות בטטה עם קמח וכל לביבה שלא יצאה יפה (והיו כמה כאלה, יש להודות) מיד חשתי להעלים את הראיות.

זה היה מאוד מבאס וככה באו ארבעה ימים לקיצם בקול רעש ולשירת מעוז צור.

אבל... שבוע חדש. מיכל נחושה. אתמול ושלשום כבר טובים יותר. אני בסדר.

אני רוצה להזכיר לכולן (ולהיות קול ניצן שהיתה בטוח מזכירה אם היא היתה פה) שחורף. וקשה. וקר. והגוף צועק פחמימות פשוטות כי הוא זוכר שזה מה שעזר לו פעם להתחמם ממש מהר. בחורף אני נוטה להיות יותר רחמנית כלפי עצמי, אופטימית ולהכין מרקים עם הרבה ירקות שורש. יעל, אולי זה יעזור?

[גוגוס*]

מיכל, ארבעה ימים זה המון. זה פשוט המון. מתי בפעם האחרונה היו לך ארבעה ימים נקיים מהדברים האלה?
אני חושבת שזה נפלא. וגם ש אתמול ושלשום כבר טובים יותר
מצוין לך!

[יעלפו_מהמושב*]

מה לדעתך יועיל לך לצאת מזה?
רעיונות לאוכל, הרבה מהם. אוכל פשוט, אוכל מסובך, מה שאכלת אתמול או לפני יומים.
הקשרים הנוירונליים שלי מחווטים על מאפי שמרים, זקוקה לתפנית.

[גוגוס*]

רעיונות לאוכל, הרבה מהם
מצטערת, זו לא המחלקה שלי. אני אוכלת מאוד מאוד משעמם. כל יום כמעט אותו דבר.
שייקים ירוקים עד הצהריים, אחר כך סלט גדול וירוק מאוד ועד הערב נשנושי ירקות ופירות.
האמת היא שלא מזמן הכנתי לי רול מוצלח אבל זה לא עשה לי כל כך טוב.
מרחתי טחינה מלאה וחרדל על אצה נורי ושמתי אבוקדו ומלפפון וגלגלתי. יצא סופר טעים אבל אצות לא טובות לי כל כך.

אולי תכיני לך שוקולד? תוכלי למרוח אותו על קראסט של זרעים ופשתן (יש לקנות וגם די פשוט להכין). אותי זה הכי מנחם שיש.
מזכירה מתכון בשתי שניות: 100 גרם פולי קקאו שלמים טחונים לאבקה בויטמיקס או מעבד מזון, לערבב עם צנצנת גדולה (400 מ"ל) של שקדיה ולהוסיף סילאן אורגני לפי הטעם.
בשבילי זה יותר טעים מכל שוקולד רגיל.

[יעלפו_מהמושב*]

אני לא יודעת אם דווקא שוקולד יעשה לי טוב. אני חושבת שאני צריכה לחזור עמוק אל הפירות והירקות ולהתחיל לזהות שוב את התחושות האמיתיות של הגוף שלי לפני שאני מעזה בכלל להטעין אותו בקקאו ושקדיה וסילאן. מצד שני, אני לא עושה את זה.... אז אולי את צודקת.

[גוגוס*]

אני חושבת שאני צריכה
חושבת זה מהראש וצריכה זה גם מהראש רק יותר גרוע
מניסיון, לא אוכלים המון מהשוקולד הזה. פשוט אי אפשר. כלומר, את לא מטעינה כלום. את רק מנשנשת כשבא לך משהו כזה מפנק.
חוץ מזה, אני עצמי לא אוכלת את זה בחיים על קראסט (אני לא נוגעת בקראסט בכלל) אלא עם פירות. פירורים של זה על בננה או עם אגס זה פשוט מעדן. הכי מפנק בעולם.
ואם אני אוכלת בטעות יותר מדי מייד בא לי... סלט ירקות עם קצת מלח אז הרווחתי שניים במחיר אחד.

מזכירה לך חוויה ממש מעצבת מהשנה הזו שהיתה, משהו שממש הקפיץ אותי (ותודה לבשמת לנצח נצחים על הזיכרון הזה) - האפשרות לאכול תמרים ובננות כאוות נפשי. בשמת אמרה לי ללכת על זה וזה מה שעשיתי. כל פעם שהתחשק לי משהו גרוע אכלתי בננה או תמר מג'הול. בצהריים של אותו יום כבר שאבתי סלט כמו אני לא יודעת מה עם ערימת זיתים.
את יודעת, צריך להתחיל מאיפשהו. והאיפשהו הזה נמצא בחשקים שכן עוד נשארו לך לדברים מזינים.
לכי לאכול אותם עכשיו בלי חשבון ותראי מה זה עושה לך.

בהצלחה ובתאבון.

[יעלפו_מהמושב*]

והאיפשהו הזה נמצא בחשקים שכן עוד נשארו לך לדברים מזינים.
ושוקולד כאילו נכנס לקטגוריה של דברים מזינים?
איי יאי יאי

מנסה ל...הרגיש? מה מתחשק לי-
תותים, תפוזים, אגוזי מקדמיה, ברוקולי בתנור
איך יוצא שקוקו פופס בחלב זה מה שאני אוכלת בסוף?

[גוגוס*]

_ושוקולד כאילו נכנס לקטגוריה של דברים מזינים?
איי יאי יאי_
גיברת, קראת את המתכון? כן. זה מזין. יש מזינים ממנו אבל לטעמי אין בזה שום דבר מזיק. לכי להכין ולאכול אם זה משמח אותך.

_מנסה ל...הרגיש? מה מתחשק לי-
תותים, תפוזים, אגוזי מקדמיה, ברוקולי בתנור
איך יוצא שקוקו פופס בחלב זה מה שאני אוכלת בסוף?_

יופי, יופי, להרגיש זה טוב. יצא לך ממש ארוחת מופת. הנה ניחושון למה בסוף זה נגמר אחרת. אולי אני טועה, אין דבר.
תותים צריך לשטוף ולקטום. תפוזים צריך לקלף. מקדמיה זה יקר ומרגיש בטעות כמו משהו משמין וברוקולי זה גם כאילו עבודה עם התנור וכל זה.
לעומת זאת... למזוג ולזלול זה ממש פשוט. מוכן מהר ונגמר מהר ולך כנראה זה טעים.

מה מתוך הרשימה הזו יש לך בבית כרגע? ואם כלום, יש לך חשק לקחת זאטוט ולרדת לקנות?

[יעלפו_מהמושב*]

_תותים צריך לשטוף ולקטום. תפוזים צריך לקלף. מקדמיה זה יקר ומרגיש בטעות כמו משהו משמין וברוקולי זה גם כאילו עבודה עם התנור וכל זה.
לעומת זאת... למזוג ולזלול זה ממש פשוט. מוכן מהר ונגמר מהר ולך כנראה זה טעים._
כרגיל את צודקת בול, זה פשוט מרגיש לי דבילי להתייחס לקטימת הקצה של התות של כעבודה. לאן הגענו? (לעייפות הריון? לעייפות זאטוט? עבודה? לימודים? כן, כן, כן, כל התשובות נכונות, ובכל זאת מרגיש מפונק ודבילי).

מה מתוך הרשימה הזו יש לך בבית כרגע? ואם כלום, יש לך חשק לקחת זאטוט ולרדת לקנות?
יש תותים, יש תפוזים, מתחשק לי לקנות מקדמיה. אני אבדוק בחנות הטבע ליד הבית אם יש קקאו, אבל אני לא בטוחה שהם מחזיקים כזה. יש בטטות שאפשר להכניס לתנור. (ויש בצק שמרים שתופח לטובת פיצה משפחתית. מבינה? את זה היה לי כוח להכין).

גוגוס, תודה על היחס, את גלגל הצלה

[גוגוס*]

זה פשוט מרגיש לי דבילי להתייחס לקטימת הקצה של התות של כעבודה.
משפט נפלא. בגלל החיבור בין "מרגיש" ל"דבילי". הדבילי הוא מהראש. אבל מה שקורה זה שבשבילך זו באמת באמת כרגע עבודה ולכן את לא מבצעת אותה.
אז בואי נישאר עם מה שאת מרגישה באמת ונחפש משהו שלא גורם שום עבודה או שמייצר טירחה משמחת.
אם בא לך לרדת לקנות משהו וזה משמח אותך לצאת מהבית לכי על זה. בטוח תקני דברים טובים ומזינים.
אם לא, הנה מה שאני מציעה כי זה מה שאני עושה במצבך - לוקחת את התותים מהמקרר, מתיישבת בלי לשטוף אותם ובלי לקטום ובלי כלום, ופשוט נוגסת אותם עד לעלים וזורקת את השארית. לא מתים מלא לשטוף ולא מתים אם בגלל העצלות נשאר קצת על התות.
גם מהפיצה לא תמותי אבל לבטח תרגישי פחות טוב.

יאללה, לכי למטבח עכשיו ורדי על כל חבילת התותים או שתרדי לחנות.

משהו קטן - לא אבקת קקאו. זה בכלל לא אותו דבר כמו פולים שלמים כתושים. הקטנה התעוררה אז לא יכולה להסביר כרגע אבל זה משהו אחר לגמרי.

[יעלפו_מהמושב*]

הנה, הבאתי את התותים מהמקרר

כן, כן, הבנתי שמדובר בפולים, לכן אני מניחה שאין פה בחנות הטבע הקטנה שבמרכז שסמוך לבית

[גוגוס*]

הנה, הבאתי את התותים מהמקרר.
צעד קטן לתותים, צעד גדול ליעל! הידד. ועכשיו לשאלת מיליון הדולר - אכלת אותם?

לגבי הפולים - כבר גיליתי איפה אני קונה. אצל אלי טראב שנמצא ליד ניצת הדובדבן. בימי שני מגיע לניצת משלוח העלים האורגניים היפה והעשיר ביותר שראיתי בחיי. אני מגיעה לשם בצהריים, אחרי שהכל כבר הגיע, אומרת יפה שלום לבחור הנחמד שעובד בירקות כדי שיגלה לי איפה הוא החביא את כל הדברים הטריים שהוא טרם הספיק לסדר וממלאת שתי עגלות בירוק ירוק. אחר כך אני הולכת לאלי וקונה לעצמי פולים בשביל השוקולד. זה אחד הדברים הכי משמחים בשבוע. בימי שני אני תמיד אוכלת יותר טוב מאשר בשאר ימות השבוע כי הכל טרי וקורץ ושמח.

לגבי הפולים - בתהליך העיבוד מפרידים אותם לשלושה חלקים. אבקת קקאו היא רק אחד מהם. יש גם את חמאת הקקאו ואת עיסת הקקאו, אם אני זוכרת נכון. והשלם הזה לגמרי הרבה יותר טוב מסך חלקיו. ממליצה בחום.

[מיכל_בז*]

טוב, אני גם תופסת טרמפ על ההתעוררות המחודשת של הדף. שלושה ימים של נקיון והפעם זה קל. למה? לאלוהים פתרונים.
אתמול הייתי בטבע מרקט וקניתי מכל טוב הארץ. האסטרטגיה שלי כרגע היא לא להיות צדקת, אלא להצליח. במילים אחרות, נכון שפצפוצי קינואה עם חלב שקדים זה לא ממש מזון-על, אבל אין בזה גלוטן ואין בזה סוכר. מספיק טוב.
אני הולכת על מספיק טוב בינתיים.

קניתי גם קרקרים מיובשים בשמש. לפי המחיר כנראה שכל זרע וכל גרעין יובשו שם בנפרד, אבל מילא. זה לא רע... עונה על הצורך לקראנצ'. קצת. לא לגמרי, כי זה לא מאוד פריך.

משונה התחושה הזו של נקיון מצד אחד וצורך מצד שני. ההרגשה הפיזית שלי נורא טובה כשאני לא אוכלת לחם וזה עובד כל כך מהר שזה לא יאמן. מצד שני, יש לי תחושה של חוסר, כל הזמן. אבל זו תחושה טובה, לא מציקה.

אז היום היום הרביעי.

[יעלפו_מהמושב*]

עכשיו לשאלת מיליון הדולר - אכלת אותם?
אכלתי גם אכלתי. נדמה לי שאפשר להכריז רשמית על שינוי פאזה. למרות ששוב אני מתבאסת שאני מגיעה לכאן רק כשאני כבר ממש עמוק בייאוש והשינוי כבר בסף. זאת אומרת, כיף גדול מאוד להיות כאן, חבל שזה לא היה יכול לפעול לפני חודש או חודש וחצי או חודשיים.

אומרת יפה שלום לבחור הנחמד שעובד בירקות כדי שיגלה לי איפה הוא החביא את כל הדברים הטריים שהוא טרם הספיק לסדר וממלאת שתי עגלות בירוק ירוק.
מתרשמת מקשרייך האינטימיים עם הבחור של העלים שתי עגלות? איזו כמות עלים ירוקים את אוכלת שם, גוגוס?

סיפור יום שני שלך נשמע מעולה, אם הייתי מגיעה מדי פעם למרכז תל אביב, הייתי מאמצת את המתודה

[גוגוס*]

מיכל, את א-לו-פה! ממש ממש. ואני לגמרי בעד קינואה עם חלב שקדים בתור דרך להתגבר על הקושי. את הרי עושה את זה במודעות כל כך מלאה עד שזה בכלל לא משנה אם זה ממש מזין או לא. שיצליח לך.

אפשר להכריז רשמית על שינוי פאזה
(קול חצוצרה) לפנינו שינוי פאזה! הנה, הכרזתי. נשמע נפלא. שיצליח גם לך. אין כמו תותים...

שתי עגלות? איזו כמות עלים ירוקים את אוכלת שם, גוגוס?
וואו, אין לך מושג... ואנחנו חמישה פה. וכולם שותים מלא ירוק על הבוקר וחלק גם בהמשך היום. שתי עגלות מלאות עלים מספיקות בקושי לארבעה או חמישה ימים.

יקירותיי, אני מנסה ממש בכוח לא להישאב בחזרה לבאופן. שיואו, איך שזה ממכר. מיכל, יש לך את המייל שלי. אם את חושבת שאני יכולה להועיל לך במשהו בבקשה כתבי לי. יעל, אם זה מתאים לך ואת חושבת שאני יכולה להועיל לך במשהו את מוזמנת להשאיר כאן את המייל שלך ואני אחזור אליך.
ובינתיים שתיכן יכולות לתמוך יפה אחת בשנייה ולקוות שכל מיליון משתמשות באופן שעושות בדיוק את מה שאתן עושות תגענה לכאן לחגוג איתכן את שפע החיוניות הזו.
@} @} @}

[גוגוס*]

שלושה ימים של נקיון
מיכל, משהו ניג'ס לי. אז עכשיו אני מנג'סת לך לרגע. מציעה לך את אוצר המילים החלופי שלי, אולי תמצאי בו עניין.
חופש במקום נקיון. שלושה ימים של חופש.
כשאני נטולת גלוטן וסוכר ושאר מרעין בישין אני מרגישה שהגוף שלי חופשי. כשהם איתי אני מרגישה שהגוף שלי מוגבל. שאני מוגבלת.
אני חושבת שבטרמינולוגיה של נקיון ולכלוך (מה לעשות, זה הצד השני של המטבע) יש בעיה תודעתית חזקה מאוד. לי זה מתחבר ישר לאיסורים וציוויים ומוסכמות וכו'...
אבל חופש... חופש זה הכי שמח וטוב שיש.

[בשמת_א*]

שלושה ימים של נקיון
גם לי הפריע מה שלגוגוס. גם אני מציעה להחליף את המונחים.

[במבי_ק*]

רציתי לספר על התגלית שלי שפתרה לי לגמרי את ענייין ארוחות הבקר (במקום עוגיות): בתחנות הדלק של פז יש את yellow ומוכרים שם פרוסות קוקוס טרי ארוז (לדעתי משהו כמו 80 גרם). אם אני מצליחה לעבור שם בבקר בדרך לעבודה, זה מסדר לי לגמרי את ארוחות הבקר יותר זול משתי עוגיות באר-קפה. הקוקוס עולה 7.5 ש"ח.

[במבי_ק*]

אה, ועוד אנקדוטה - אני כבר כמה שבועות בקושי אוכלת לחם כי לגוף שלי לא בא. יוצא לי בערך פעם בשבוע או שבועיים. זה לא שאני מתנזרת ממוצרי חיטה או גלוטן, אבל לחם ודברים בצקיים לא בא לי כמעט כל הזמן. עוגיות זה משהו אחר, וכשאין את הקוקוס מלמעלה זה עדיין עדיף לי על פרי כמשהו בבקר.

[מיכל_בז*]

_אני חושבת שבטרמינולוגיה של נקיון ולכלוך (מה לעשות, זה הצד השני של המטבע) יש בעיה תודעתית חזקה מאוד. לי זה מתחבר ישר לאיסורים וציוויים ומוסכמות וכו'...
אבל חופש... חופש זה הכי שמח וטוב שיש._

גם לי הפריע מה שלגוגוס. גם אני מציעה להחליף את המונחים.

התבחבשתי עם זה איזה יומיים. אתן צודקות.

נקיון זו לא המילה, אבל אני גם לא מתה על חופש. זה כבד לי מדי.
אני מפחדת, גם פה, מצידו השני של המטבע. כי כשאני לא חופשיה, מה אני, כלואה? משועבדת? אסירה? מכורה שנפלה?
כל מילה כבדה מדי, גוררת מטה. אני צריכה לחשוב על זה.

באתי לספר שהכל בסדר. לא מושלם, לא. הייתי יכולה לאכול טוב יותר, טרי יותר, מדויק יותר. אבל אני לא אוכלת סוכר ולא אוכלת גלוטן. עד כה זה בסדר גמור.

יעלפו, גם באתי לדרוש בשלומך. איך הולך לך? בהשראתך קניתי מקדמיה. ממזרים הקטנים האלה - רגע היו בבית ובמשנהו כבר לא. אז איך את?

[יעלפו_מהמושב*]

היי, איזה כיף שהתעניינת. אני ממשיכה לעקוב בשקיקה אחרי הדף.

כאמור- שינוי פאזה. כשזה מגיע זה מגיע. עשיתי השבוע משלוח אורגני גדול, אז יש ירוקים לשייק כל בוקר (יש שייק כל בוקר, גם לי ולא רק לתינוק, כבר שיפור ניכר). אני אוכלת בריא עכשיו. אבל שוב, אני חייבת לומר - מרגישה שזו לא חוכמה גדולה. אני אחרי תקופה ארוכה (מאוד, במונחי התקופות שלי) של אכילת ג'אנק טהור, ועוד בהריון, שזה סופר מבאס אותי. אז עכשיו אני בתקופה טובה. אבל אני מרגישה שהמשימה האמיתית שלי עכשיו היא לא להתפייט על כמה מוצלחת התקופה הזו (וכמובן שאני יכולה, ובקלות, כי היא אכן מוצלחת וזה אכן כיף וכמה מהר הכל נהיה מוצלח שוב וכו' וכו'), אלא להבין איך אני מצליחה לשמר משהו מזה לאורך זמן.

אני מרגישה שאני לא בתקופה (ולא מסוג האישיות) שיכולה לעשות את זה בצעדי תינוק. זאת אומרת, אני לא ממש מצליחה לשתות בבוקר שייק ירוק ואז ללכת ולאכול איזה ג'אנק. וככה יוצא שאני בתקופות "חופשיות" מאוד, או בתקופות של זבל טהור. ומאוד חבל לי שזה ככה. כאמור, אם הייתי מוצאת דרך להתגבר על זה, הייתי מאוד מאוד (מאוד) מרוצה.

[יעלפו_מהמושב*]

ומקדמיה.. כן, ספרי לי על זה החבאתי את שלי בארון הכוסות שהאיש לא פותח אף פעם, ואז פתאום כאב לו הגרון והוא החליט לשתות מכוס! זה היה מאוד מצחיק.
"את מחביאה כאן את האגוזים שלך??"
"מה? הממ... כן... הממ... נו, אני בהריון! תאכל אתה אגוזי מלך!!"

[בשמת_א*]

לא הבנתי מה מפריע לכן במקדמיה.
בניגוד לאגוזי ברזיל, אין מגבלה על כמות המקדמיה שכדאי לאכול ביום.
רק מדבר אחד צריך להיזהר: ממקדמיה מעופשת. כי מדובר באגוזים מקולפים, נכון? אחרת זה חתיכת סיפור לעמוד ולפצח אותם אחד אחד...
אז דווקא הייתי אומרת: לחסל לפני שמתקלקל P-:

[יעלפו_מהמושב*]

(המחיר...)

[שקמה*]

התלבטתי לרגע אם לחכות ל 1 לחודש. סימלי להתחלת התחלות חדשות ולהכרזת הכרזות.
כדי לשבור את דינמיקת ההכרזות החלטתי להתחיל קודם. היום. עכשיו.
בהצלחה לי.
הילדים יצאו, אין לי תירוצים. נכון, הבית מבולגן, הררי כלים, כביסה. אני מבקשת לעצמי עכשיו חצי שעה של שיחה איתי ואיתכן ותוך כדי כך אפתח את הבוקר בטבעיות, משמע לא בגלוטן, לא בנס קפה. קצת מים, פירות ואולי שייק. יש לי עלי מיזונה,חסה, תפוח, בננות, תמרים,אגוזים.
יש גם פטרוזיליה וכוסברה,הם יחכו לסלט הצהרים.מה עושים עם שמיר אם לא בבישול? האם נכון שכדאי לשתות מים עם כף שמן זית ולימון על הבוקר?
האם אני יכולה להיעזר בדף הזה ובדיירותיו המקסימות ? מבקשת להתרומם מתקופה ארוכה ומתסכלת של אכילה שלא מכבדת את הגוף שלי ואת נפשי. התלבטתי אם לפתוח דף תמיכה משלי, אבל לא מרגיש לי נכון כרגע. הדף הזה כ"כ חזק עבורי שמרגישה ממש משיכה פיזית אליו:-)
לא אכחיש שגם לא מרגישה "ראויה" באופן מסוים לדף משלי בשל המחשבה המטרידה ש"ממילא זה לא ישרוד, העסק הטבעי הזה, מעבר לימים ספורים"
זו נק' מוצא לא מספיק טובה ומחלישה, אבל ריאלית בשל השנים האחרונות בהן היו הרבה התחלות. צריכה אופטימיות כרגע ומבט קדימה...אז אם הכל דרך אחת- אני ממשיכה מאחד המורדות בכיוון גבעה קטנה ירוקה ומפתה, בדרך אל האושר:-)

[יעלפו_מהמושב*]

היי שקמה, ממש משמח לראות את החזרה לדף הזה (גוגוס, אין עליך ועל הדף שפתחת).

מאוד מוכר לי הבלגן הזה של ההתחלה- כן נכון, לא נכון, מומלץ, לא מומלץ. אני חושבת שבסוף (ובהתחלה) את יודעת הכי טוב בשביל עצמך, ואם את לא בטוחה- תבדקי ותגלי. כל אפשרויות הבוקר שלך נשמעות מלהיבות.

והאם זה ישרוד? שאלת השאלות. מוכנה להצטרף יחד איתך למסע הזה, בדרך אל האושרhappy

אל תשכחי לחזור ולעדכן

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מקדמיה ובכלל את כל האגושים כדאי לשמור בפריזר על מנת למנוע עיפוש.
(קשיו קפוא זה מעולה...נסו ותהנו...)