המיטה המשפחתית של טובה הרשטיק

אני מעתיקה את סיפור המעבר שלנו למיטה משפחתית, כפי שפורסם בעיתון "מקור ראשון" בטור "עין של אשה" בשבת שעברה:

עין של אשה
מסיבת פיג'מות

ימים לא קלים עברו לאחרונה על משפחת הרשטיק-הכרמי. לא רק זה שטובה מנסה לגדל תאומים אורגניים עם אבא סקפטי בתנאי שטח קשים, להניק אותם עד שיודיעו מרצונם החופשי בפה מלא ובעברית צחה "דיינו" ולחתל אותם בחיתולי-בד נושמים, אלא שבבית מסתובב גם בן-בכור שהודח במחי יד מכס יורש העצר הבלעדי והחליט להשיב מלחמה שערה.
"הוא לא עוזב אותי לרגע" הסבירה טובה "הוא מסרב ללכת לישון, ושעתיים אחרי שהוא נרדם סוף סוף הוא מתעורר בבכי ונוחת במיטה שלנו ישר על הקטנים שנמצאים שם ממילא, דוחף את כולנו ומתעקש לישון באלכסון".
עם הבעיה הזאת ניסתה טובה להתמודד בדרכים שונות, החל בפרחי באך וכלה בפטנטים של חמש דקות מבית מדרשה של הלוחשת לפעוטות, אבל ללא הועיל. בוציהו המשיך להתעורר באמצע הלילה בבכי, וטובה ואביעד העבירו לילות שלמים בלי לישון ברציפות יותר מחמישים דקות ולאחר מכן הסתובבו ימים שלמים כשהם עצבניים וסהרוריים.
"לא נוכל להמשיך כך זמן רב" אמרה לי טובה בשבוע שעבר "אנחנו נתמוטט".
ניסתי לחשוב מה יכולה טובה לעשות בלי לוותר על עקרונותיה הטבעיים החדשים, ונדמה היה לי, שיהיה עליה פשוט לגלות סבלנות ולצלוח בשלום את התקופה הלא קלה הזו, ולכן שמחתי מאד לשמוע, שלושה ימים אחר כך, שהבעיה נפתרה חד וחלק לשביעות רצון כל הצדדים, והלילות חזרו לשפיותם בכפוף לנוכחות שני תאומים יונקים.
"יש לנו שיטה חדשה" צחקקה טובה "את לא תאמיני".
"אני מבטיחה להאמין" אמרתי מיד, והוספתי, שעל שיטה לפתרון תופעת הפעוט המהביל הנוחת במיטת הוריו בחצות אפשר, לדעתי, לרשום פטנט ולגרוף מליונים.
"פשוט מאד: לקח לי זמן אבל בסוף הצלחתי להבין אותו" אמרה טובה "אבא ואמא ישנים ביחד, שוקי וחבצי מבלים אתי כל הלילה, ורק הוא צריך לישון בחדר השני. תארי לך מה הוא אמור לחשוב על זה. למה, בעצם, שהוא לא יהיה אתנו? בחברות מסורתיות כל המשפחה ישנה יחד. ילדים רוצים לישון ליד אבא ואמא שלהם, ולהרגיש את הבטחון והשלווה שהם מקרינים. זה כל כך טבעי! כמו גורים!! החלטנו, פשוט, להרשות את זה".
אכן, בימינו נהוג לקנות לתינוקות בני יומם חדר ילדים מעוצבים, לקשט בדמויות של וולט דיסני ולשלוח אותם לישון בבדידות מזהרת כשהם מחבקים דובון צמרירי. אמהות משקיעות בצירופי הצבעים ובהתאמת הוילונות ומשתדלות מאד שהכל יהיה חמוד, ואחר כך נדהמות כאשר הינוקא מעדיף להשאיר את הדובי לישון לבד בחדר המעוצב ולהדחף בעצמו למיטה של אבא ואמא.
לאור התובנות החדשות האלה אזרה טובה עוז, פירקה באחת את חדר המיטות המכוער שקיבלה במתנה מחמותה וריפדה את רצפת חדר השינה במזרונים מקיר לקיר.
"עכשיו כולנו ישנים ביחד" אמרה "לכולם יש מקום, אף אחד לא צריך לדחוף ואני לא צריכה לפחד כל כך על הקטנים. בוציהו הולך לישון בשמחה במיטה המשפחתית שלנו ולא מתעורר אפילו פעם אחת במשך הלילה".
דיברנו על יתרונות המיטה-המשפחתית וחשבנו על החברה בה אנו חיות, שהמציאה בקבוקים ומוצצים ותחליפי חלב-אם ודובונים צמריריים ושמיכות רכות וצעצועים מנגנים ומכשירים שמנענעים ומקפיצים ומרגיעים, וכל אלה כדי לחסוך מן האמהות את החובה האיומה והמעיקה לגעת בתינוק ולהיות אמא.
"הבעיה היא, שאנחנו קונות את הדברים האלה והם משפיעים על האמהות שלנו" אמרה טובה. ובאמת: בעלי ואני לא דנו אף פעם בשאלה, האם לשלוח את הילדים שלנו לישון לבדם בחדר השני או לפרוש מזרונים על הרצפה ולייסד מיטה משפחתית בביתנו. כמו כל אדם מן הישוב קנינו חדר-שינה-הורים עם שתי שידות תואמות ושולחן פירכוס תמוה, וחדר-ילדים, עם כלוב סורגים לתינוק ושידת החתלה מודולרית הגדלה-עם-הילד, ונדמה היה לנו, שכך בדיוק הדברים צריכים להיות. וכאשר ילדינו התמרדו וסרבו לשתף פעולה, לא קלטנו שהתכנון הוא אדיוטי אלא התעקשנו משום מה לטעון שהילדים הם הבעייתים.
חמושה במחשבות החדשות האלה העליתי את נושא המיטה המשפחתית ונפלאותיה בפני בני משפחתי עוד באותו הערב.
"צריך לבדוק האם מנהגינו נובעים מנהיה עדרית אחרי נורמות חברתיות, או האם הם מתאימים באמת למשפחה שלנו" אמרתי לבעלי "יכול להיות, שגם אנחנו היינו רוצים בעצם לישון במיטה משפחתית".
"אני דווקא אוהבת את המיטה שלי" אמרה דסי לאחר הרהור קל "ואת השמיכה שלי ואת המדפים שלי".
"ואת בובילי" המשיכה בושקולינה את המשפט בשמחה וחיבקה את הבובילי המסמורטטת שלה "אני אוהבת את בובילי שלי!"
"גם אני אוהב את המיטה שלי" אמר בולוש, אשר בחודשים האחרונים ייסד לעצמו אימפריה של מנורת קריאה וערימות ספרים למראשות מיטתו "זה לא נשמע לי נוח בכלל להדחס ביחד במיטה משפחתית."
"נדמה לי שתצטרכי לוותר הפעם" אמר בעלי באנחת הקלה והביט בילדינו בגאווה בלתי מוסתרת "אולי זה מתאים כשהילדים קטנים מאד, אבל כאן נדמה לי שכולם מרוצים דווקא מן המצב הקיים".
האמת היא, שגם אני שמחתי להשאיר את המצב כמות שהוא ולא לעבור למזרונים משפחתיים על הרצפה, אבל בושקולינה קיבלה את הרושם המוטעה, שהאופוזיציה המשפחתית החד משמעית נתפסת אצלי כעלבון ומדכאת את רוחי. "את יודעת מה, אמא" אמרה במאור פנים והושיטה מולי את הבובילי שלה "את יכולה לבוא לישון אתנו במיטה שלנו".

גדול (-:

אנא טובה עלי על נס והופיעי כאן במלוא עוזך! (גם ביעלום שם תתקבלי בברכה)
<מעדינה מאוד שנאה דורשת ונאה מקיימת את הדיסקרטיות...>

את כותבת נהדר, מאוד נהנתי ממה שכתבת.

מחמם את הלב!!
אני מקווה שגיסותי שנמנות מקוראי העיתון, יקראו את זה !!!
אי שם בעמונה, או בירושלים!!!

הנה הכתבה "הבשורה על פי טובה" שהתפרסמה במקור ראשון ב12.12:

בעקבות משבר רמדיה נרתמה טובה הרשטיק הכרמי למשימת קודש חדשה, אותה היא מבצעת באדיקות דתית ממש: להפיץ את בשורת ההנקה הטבעית לכל האמהות והעוללים באשר הם. היא עברה קורס מזורז אצל יועצת הנקה, השתתפה בסדנת מיניקות בירושלים ועכשיו היא נוסעת ממקום למקום, תומכת באמהות שזה עתה ילדו ונותנת להן דוגמא אישית של אם מיניקה גאה.
"אני שמה את שוקי וחבצי בכיסאות-אוטו שלהם ונוסעת", הסבירה לי בשיחתנו האחרונה, "זאת לא בעיה בכלל, ותאמיני לי, זה מעולה. כשאמהות רואות איך אני מגדלת שניים בהנקה מלאה הן לא יכולות לומר, שקשה להן להסתדר עם אחד. זה עובד טוב יותר מנאומים שלמים".
שמחתי מאד לשמוע שטובה מצאה דרך לחסוך מאמהות לתינוקות רכים את הנאומים השלמים, שכן הנאומים האלה, על פי ניסיוני, יכולים להעביר חלחלה בלב כל אם אשר העיזה אי פעם להגיש אל שפתי תינוקה חלב מקופסה.
"מקופסה!", רושפת טובה בזעזוע פנימי עמוק ומשכנע, "הקטנצ'יק המתוק תלוי בך כל כולו, יש לך את המזון המושלם והמתאים לו ביותר, חמים וזמין, ואת מעדיפה לפתוח קופסה, השד יודע מה שמו בה, לערבב אבקות במים ולהשלות את עצמך שאת מאכילה אותו כמו שצריך!".
את הטענות האמוציונליות האלה מגבה טובה גם בהוכחות מדעיות למכביר. יש לה קלסר של מחקרים מוכחים המעידים על כך שחלב אם הוא המזון האידיאלי לתינוק, שתינוקות יונקים חשופים פחות למחלות, סובלים פחות, סטטיסטית, ממוות בעריסה ומפתחים קשר טוב יותר עם האמהות שלהם.
"אני השתכנעתי", אמרתי לטובה כשהפסיקה לרגע כדי לנשום, "לצערי בושקולינה נגמלה כבר לפני שנתיים, אחרת הייתי מתחילה תיכף ומיד להניק בקצב".
"זה לא מצחיק", אמרה טובה, "את קולטת כמה מעוותת החברה שלנו? נשים לא יודעות איך להניק! הדבר הכי טבעי, הכי נורמלי, הפך פתאום לאיזו תורה נשכחת שצריך ללמד אותה. את יודעת כמה נשים נשברות פשוט מפני שהן לא יודעות להחזיק נכון את התינוק? את יודעת כמה אמהות אומרות לי שאף פעם לא הזדמן להן לראות מקרוב אשה מניקה?"
את הבעיה הזאת מנסה טובה לפתור בדרך מקורית: היא מיניקה בכל מקום, בלי בושה ובלי עכבות, כשהיא שומרת על צניעות מקסימלית מחד, אך אינה מסתירה את טיב הפעילות התת-קרקעית המתרחשת מאידך. "הורס אותי כשנשים אומרות לי שזה לא נשי", אמרה טובה, "מה יותר נשי מאשר אמא מיניקה? ראית פעם תמונה יותר יפה מזאת? אין בעולם כולו תמונה יותר יפה מזאת!"
הבעיה היא, כמובן, שלא כל בני האדם חושבים שאין בעולם תמונה יותר יפה מאם המיניקה במתינות את תינוקה. הרבה אנשים חושבים, משום מה, שבמדובר בפעילות אנטי-סוציאלית דוחה ומביכה, אותה אין לבצע בפרהסיה בשום מקרה, אפילו כשהיא מתבצעת ברוב צניעות ובטוב טעם.
"בשבוע שעבר סולקתי מחנות נעליים", סיפרה לי טובה, "הלכתי לקנות נעליים לחורף. חבצי היתה במנשא ושוקי בעגלה, וכשחבצי בכתה התיישבתי בפינה כדי להניק אותה. תוך פחות מדקה התייצבה מולי מוכרת, את קולטת, אשה, ועוד עם מחשוף גדול פי שלושה משלי, וביקשה ממני בתקיפות לעזוב את החנות, בטענה שהם חנות נעליים ולא מחלבה".
"מה עשית?", שאלתי.
"אמרתי לה בתקיפות שאני אדווח עליה לשדולת הנשים וללה-לצ'ה", אמרה טובה, "למרות שזה דבילי, כמובן. ואחר כך קניתי ארבעה זוגות נעליים בחנות ממול וחזרתי לנפנף לה בשקיות שלי. חוצפה שכזאת!".
"בטורונטו יש בכל קניון חדר מיוחד להנקה", סיפרתי לטובה, "עם כורסה נוחה ושולחן החתלה".
"גועל נפש!", הגיבה טובה באופן בלתי צפוי, "שלא יסדרו לי חדר מיוחד ולא יבלבלו את המוח! כמו שבנאדם יכול להסתובב בכל מקום עם פחית שתייה ולגמוע בלי שזה מביך אף אחד, גם תינוקות יכולים לקחת שלוק בכל מקום בלי שיעיפו אותם מיד לחדר האטום!".
כזאת היא טובה: כאשר היא מתלהבת ממשהו, היא עושה את זה בצורה כל כך טוטאלית, שלא משאירה מקום לשום דבר אחר. ואחר כך היא מתפלאת כשאומרים לה, שהיא מעצבנת.
"אני לא מעצבנת", היא אומרת, "את לא קולטת שזו בעיה מרכזית של הדור שלנו? אנחנו לא מחוברות לילדים שלנו. אנחנו לא מחוברות אליהם בלידה, כי אנחנו מסוממות, אחרי הלידה לוקחים אותם מאתנו, כדי שנוכל לנוח, כשחוזרים הביתה אנחנו מאכילות אותם מבקבוק ומתלוננות כשהם רוצים שניקח אותם על הידיים, ואחר כך לא מבינים, איך גדלו פה פתאום ילדים מנותקים. והכי גרוע, שזה רק הולך ומסלים מדור לדור. ילדה שלא ינקה, שלא ראתה את אמא שלה מניקה, איך היא תהיה מחוברת לילדים שלה עצמה? תגידי, איזו מין אמא היא תהיה??"
טובה השתתקה. שמעתי אותה מוחה את דמעותיה בצד השני של הקו, ונזכרתי בטובה עצמה, לפני פחות משלוש שנים, מערבבת במרץ את האבקה במים ומשאירה את הבקבוק ואת בוציהו גם יחד אצל המטפלת בדרכה לעבודה."אני בטוחה שהיא תהיה מחוברת יפה מאד", אמרתי, "גם את לא ראית אף פעם את אמא שלך מניקה, ובכל זאת, תראי איזו אמא נהדרת שאת נהיית".
"כן", אמרה טובה, "לא חשבתי על זה. אם אני מסתובבת כיום ברחבי הארץ כיועצת הנקה, אכן, אין ספק שיש עדיין תקווה לאנושות".

אני כל כך מסכימה
הילדים של היום גדלים כל כך מנותקים מההורים שלהם, ההורים חושבים קודם על נוחותם האישית ואח"כ על מה שטוב לילדים שלהם
פלא שהארץ שלנו נראית ככה ?

איזה פאנץ'-ליין!!!!! אהבתי. @}

קראתי וקראתי את הסיפור האחרון ולא האמנתי. מה זה, טובה הרשטיק זאת אני?

אולי? את מכירה אחת, מיכל ווזנר ???

התגלגלתי מצחוק! בסוף עוד נעשה מנוי...

אני לא מאמינה איך פספסתי את המדור שלה דווקא בשבוע ההוא!!! מזל שכאן תמיד יש מי שיקשר:-)
וכרגיל מיכל היא

הייתי כבר משוכנעת שמיכל ווזנר גולשת כאן, כי בזמן האחרון כמעט כל הכתיבה שלה עסקה בנושאים שבהם עוסק האתר, כמו הצרכנות החדשה, למשל. עכשיו היא כתבה מדור על הניקיונות והיא קוראת שם ל"פליי ליידי" "פליינג ליידי". התאכזבתי קשות... אם הייתה גולשת כאן, הייתה כותבת את זה נכון...

אולי זה העורך/ת או המגיה/ה.
את יכולה לשים קישור, בבקשה?

נהניתי מאוד מהכתוב ומהכתיבה!!
איפה אפשר לקרוא עוד ?

מנסה
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1746
אולי זה עדיין של שבוע שעבר (די מצחיק, אגב

), אז נסו שם שוב ביום א'

הנה על הניקיון
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1776
תהנו:-)

נראה לי שאנשים שוכחים שאנחנו לא חיים באיזה שבט אפריקאי של גברים ציידים ונשים מלקטות. בחברה שלנו היום מעודדים נשים לפתח את עצמן ואת זהותן מלבד היותן אימהות. כשאנחנו מגיעות לאמהות אנחנו בד"כ כבר אחרי לימודים,זוגיות ארוכה, אולי אפילו קריירה. לא לכולן קל לזרוק את כל זה ולהפוך להיות רק אימהות, לותר על איזשהו חופש מסויים שהיינו רגילות אליו ולהיצמד באופן טוטאלי ליצור הקטן שהתווסף לחיינו. זה לא סתם שבימינו משתמשים בכל אותן אמצעים שהוזכרו כאן (פורמולה, מיטות תינוק, עגלות וכו') . אמצעים אלו נותנים מענה לסוג אמהות חדש שהתפתח וזה נראה לי טבעי לגמרי בחברה שלנו כיום להזדקק להם.
אני מניקה את בני (שברגעים אלו ישן עלי במנשא) אך גם שואבת כדי לאפשר לבן זוגי להאכיל (גם מקומם של הגברים במשפחה השתנה והם בד"כ אבות "פעילים יותר") מה שמאפשר לי לצאת מידי פעם מהבית לבדי.
אני גם לא מרגישה בנוח לישון ב"מיטה משפחתית" מלבד זה שאני לא ישנה טוב אחרי 10 שנים של זוגיות המיטה שלנו היא אחד המקומות שהוא רק של שנינו (כאן המקום להזכיר שגם זוגיות בימינו השתנתה מעט).
אני חושבת שאחד מהדברים שהופכים אמא ל"טובה" היא היכולת שלה להאמין ביכולות שלה ולעשות מה שהיא חושבת לנכון ומה שנוח לה. תחושת הביטחון של האם בעצמה עוברת אל התינוק.
הדרך של טובה היא נכונה בשבילה אבל לא בשביל כל אמא ומאמרים כאלה מערערים את תחושת הבטחון של אותן אמהות.
בקיצור רק אתן יודעות מה טוב בשבילכן ובשביל התינוק/ת שלכן.

הדרך של טובה היא נכונה בשבילה אבל לא בשביל כל אמא
ודאי.
ומאמרים כאלה מערערים את תחושת הבטחון של אותן אמהות.
לפי זה לא כדאי בכלל לכתוב מאמרים, או כתבות. תמיד תימצא האם שעושה אחרת, וזה יערער את תחושת הבטחון שלה.
ובכלל, אם נחליף את "ערעור הבטחון", ב"הטלת ספק", "התלבטות", "מודעות", "ביקורתיות" -- מה רע?
>סמדר תוותר כרגע על ציטוט פנינים מ"להיות משפחה" שהגיע אליה מבלי שהתכוונה לכך<

הכוונה היתה לגישה של המאמר, שזו הדרך היחידה ומי שלא פועלת ככה היא לא אמא טובה.

לפי הציטוטים הנ"ל:

דיברנו על יתרונות המיטה-המשפחתית וחשבנו על החברה בה אנו חיות, שהמציאה בקבוקים ומוצצים ותחליפי חלב-אם ודובונים צמריריים ושמיכות רכות וצעצועים מנגנים ומכשירים שמנענעים ומקפיצים ומרגיעים, וכל אלה כדי לחסוך מן האמהות את החובה האיומה והמעיקה לגעת בתינוק ולהיות אמא.

"מקופסה!", רושפת טובה בזעזוע פנימי עמוק ומשכנע, "הקטנצ'יק המתוק תלוי בך כל כולו, יש לך את המזון המושלם והמתאים לו ביותר, חמים וזמין, ואת מעדיפה לפתוח קופסה, השד יודע מה שמו בה, לערבב אבקות במים ולהשלות את עצמך שאת מאכילה אותו כמו שצריך!".

"את לא קולטת שזו בעיה מרכזית של הדור שלנו? אנחנו לא מחוברות לילדים שלנו. אנחנו לא מחוברות אליהם בלידה, כי אנחנו מסוממות, אחרי הלידה לוקחים אותם מאתנו, כדי שנוכל לנוח, כשחוזרים הביתה אנחנו מאכילות אותם מבקבוק ומתלוננות כשהם רוצים שניקח אותם על הידיים, ואחר כך לא מבינים, איך גדלו פה פתאום ילדים מנותקים. והכי גרוע, שזה רק הולך ומסלים מדור לדור. ילדה שלא ינקה, שלא ראתה את אמא שלה מניקה, איך היא תהיה מחוברת לילדים שלה עצמה? תגידי, איזו מין אמא היא תהיה??"

בחברה שלנו היום מעודדים נשים לפתח את עצמן ואת זהותן מלבד היותן אימהות

א. האם זהותה ועצמיותה של אשה לא יכולות להיות אמהותן? (אם זה מתאים להן כמובן) האם זה חייב להיות משהו אחר, יותר "נעלה" כביכול מאמהות?
ב. מי הם אלה שמעודדים? האם אנחנו צריכים לעשות מה שהחברה מעודדת בלי לשאול את עצמנו אם זה נכון או לא, אם זה מתאים לנו אישית או לא, אם זה מתאים לנו כמין (בני אדם) או לא? אני, למשל, חושב שכל השוויוניות המודרנית גורמת נזק גדול מאוד כי היא מלאכותית. לא שאני לא נהנה ממנה לפעמים, אבל אני חושב שגם זה איזשהו עיוות.

אני חושבת שאחד מהדברים שהופכים אמא ל"טובה" היא היכולת שלה להאמין ביכולות שלה ולעשות מה שהיא חושבת לנכון ומה שנוח לה. תחושת הביטחון של האם בעצמה עוברת אל התינוק.
השאלה אם מה שחשוב הוא שהאמא תחשוב שהיא "טובה" או מה שחשוב זה שגור האדם יקבל את מה שהוא זקוק לו.
האם החולייה הבאה בשרשרת תהיה שלמה או פגומה? זה תלוי רק בנו. ואנחנו, מה לעשות, רוב הזמן בורים וחסרי ניסיון ועוד מתעתעים בנו מסיבות של רווח כספי - שלדעתי, זהו פשע נגד האנושות.

אני מניחה, לימונדה, שלא קראת את עקרון הרצף.
אני ממליצה על הדף של בשמת, אמא שאוהבת יותר.

ד"א השבוע במקור ראשון מיכל ווזנר כתבה על חווית הלידה הטריה שלה - בבית. אם את קוראת באתר - מזל טוב! והיה מרגש.

יולדת, אל תפריעי ללידה "היתה לידה כואבת, עוצמתית, מרוממת, אחת החוויות היפות שעברתי בחיי"
}יולדת, אל תפריעי ללידה

1.2005

בשש וחצי בבוקר, בדיוק כאשר התחיל טיפ-טיפונת להתבהר בחוץ, נשמע קול בכיו הראשון של בננו. הוא יצא לעולם כשכף ידו מונחת על לחיו וזרועו מקופלת, וכך לקחתי אותו בזרועותי הרועדות, בירכתי אותו והיבטתי בו, וגם הוא פקח את עיניו בזהירות והתבונן בי ובאביו בריכוז ובתשומת לב, כמי שתוהה לאן הגיע והיכן זה נחת פתאום. כולנו ניגבנו את דמעותינו ואמרנו ברכת שהחיינו וקיימנו הוגענו לזמן הזה, ואפשר היה להרגיש איך התמלא החדר קדושה חגיגית עד אין להכיל.
בשנים האחרונות הולך ונפוץ הז'אנר של סיפורי לידה. נשים כותבות את סיפור הלידה שלהן, שלב אחר שלב, עוברות תהליך מטהר של השתחררות והחלמה, וקוראות שם לחוויות שהן מן האינטימיות ביותר והאוניברסליות ביותר שאפר לחוות. כל אשה שעברה זה עתה לידה, מוכנה, בדרך כלל, לספר בפרטי פרטים את מהלך העניינים, כיצד התקדמו הדברים משלב לשלב ומה היה בכל רגע ורגע, לבדוק שוב את גבולות היכרון ולנסות להכינס סדר לאירועים, אשר קרו אולי לפני שעות אחדות בלבד וכבר הם מתערבבים אלה באלה בשל עוצמת הרכשות הכרובים בהם. הבעיה היא, כמובן, שלא הרבה אנשים מעוניינים במיוחד לשמוע, ועד מהרה מתמקדת תשומת להב ברך הנולד: כמה הוא שוקל ולמי הוא דומה ואיזה פרצוף מתוק יש לו. לא פעם נדמה שאין זה משנה בעצם איך עברה הלידה ומה בדיוק קרה, מתי ואיך התייחסה המיילדת ומה אמר הרופא המרדים; לאם ולתינוק שלום, תודה לאל, וזה מה שחשוב באמת בחשבון אחרון.
ואולי על ההנחה המסכמת הזאת מסתמכים רופאים ומיילדות המרשים לעצמם לא פעם הלתייחס ליולדת כאילו נוכחותה בשעת הלידה הינה בגדר מטרד גריידא. נכון אמנם שיש גם אנשי צוות נפלאים, אנושיים וצנועי דרך, הזוכרים כי תפקיד היולדת הוא ללדת ותפקידם בכוח הוא לעזור; אבל עדיין לא חסרים גם כאלה הרואים לפניה לידה, תינוק ומיילדת, כאשר באמצע, מקודת מבטם, תקוע יצור מעצבן ומיותר, המתעקש לעשות רעש ולהקים מהומה. "מיילדות יכלה להיות מקצוע נפלאה" , חושבים לעצמם לא מעט אנשי צוות בימינו, "אלמלא רק היו גם יולדות בשטח".
כך קורה, שסיפורי הלידה מלאים, בצד תיאור רגעי ההוד והיפעה, גם בתיאורים מכעיסים של גסויות רוח והשפלות, אותן נאלצות יולדות לעבור כדבר יום ביומו. רופא מרדים שמסרב להמתין רגע עד שהציר יחלוף ויאפשר ליולדת להתמסר לזריקת האפידורל ברגיעה; מיילדת שמתעלמת מזעקותיה של יולדת המרגישה שהגיע שלב הלחיצות, בטענה שרק לא מזמן עוד בקושי היתה פתיחה וזה "לא יתכן", ורגע אחר כך מגיח התינוק לאוויר העולם ישר לזרועותיו של האב ההמום, שנותר לבד עם היולדת בחדר; מיילדת שמסרבת לנתק יולדת מן המוניטור, למרות שהוכח כבר שהמכשיר אינו תקין ולמרות שהיולדת מתחננת על נפשה שיותר לה במחילה ללכת לשירותים. כמעט כל אם יכולה לתרום משהו למאגר החוויות המטרדיות האלה, כאילו יחד עם הכאב הוטל עלינו, עת סולקנו מגן העדן, לסבול בלידה גם השפלות ודיכוי. אבל האמת היא שההשפלות והדיכוי אינם חלק הכרחי מן הלידה כלל, ועם קצת תשומת לב יצירתית אפשר עדיין ללדת, בכאב גדול אמנם, אבל בסביבה תומכת ואוהבת, מיטיבה ומכבדת.
לכן בפעם הזאת החלטנו ללדת בבית. לא לנסוע בהיסטריה לבית חולים כאשר הצירים יתחילו, לא למלא אינספור טפסים, לא ללבוש את החלוק המעצבן שפתוח מאחורה, לא לפגוש ברגע הקריטי לראשונה בחיינו צוות מתחלף שאיננו מכירים, ולא לנסות לשכנע אנשים זרים כי מן הראוי להתייחס ללידה כאל אירוע חגיגי מאין כמוהו. במקום זאת ביקשנו להיפגש מראש עם המיילדות שלנו ולדעת שבשעה המיוחדת והמופלאה הזאת יהיו לידי נשים שמכירות אותי ומוכרות לי, שמוכנות לתת כבוד לתהליך ולעבור אותו יחד איי בשקט ובאורך רוח.
אל הנשים האלה יכולתי להתקשר בשתיים לפנות בוקר, כאשר הצירים הלכו והתחזקו, וידעתי, כי הלילה יקרה הנס ובננו ייצא לאוויר העולם. הן באו ליבתנו, הקימו בשקט וביעילות חמ"ל חירום קטן בחדר השינה שלנו, הקיפו אותי בתשומת לב שקדנית ועודדו את רוחי. במהלך השעות הקשות שלאחר כמן, כאשר התחזקו הצירים עד ללא נשוא, כאשר נדמה היה לי שאין בי יותר כוח, הן תמכו בי, חיזקו אותי וכיוונו אותי בעדינות לתנוחות אשר הקלו עלי לשאת את הכאב. בשקט ובתבונה הן ליוו אותי לאורך הלילה ועמלו סיבבי להיטיב ולהקל, עד אשר גמר הכל, בננו שכב נקי ועטוף בזרועותי, והסדר בחדר הושב על כנו.
במהלך ההכנות ללידה, כאשר שוטטתי באינטרנט וחשבתי על כוחות הנפש שאפשר לגייס כדי לחק ולהגביר את כוחותה גוף, העתקתי לי משפטים אשר נתנו השראה לנשים יולדות ואפשרו להן להתחבר למקורות של עוצמה וכוח. בין המשפטים האלה אהבתי במיוחד את זה, המחבר את היולדת לנשים יולדות אחרות במקומות שונים ובדורות שונים: "אני חלק משולשלת של נשים יולדות העומדות סביבי ומחזקות אותי". בפועל לא הייתי צריכה לקרוא את המשפט הזה במהלך הלידה כדי לחוש את כוחה ועוצמתה של שושלת הנשים היולדות מאז ומעולם, ודעת כי הן עומדות סביבי ומחזקות אותי. לידי עמדה אמא שלי, שקטה ונרגשת, חוותה אתי ציר אחרי ציר, כאב אחרי כאב, התרגשות אחרי התרגשות, ואיתה יחד סבבו אותי שתי המלאכיות שלי, הגנו עלי והעניקו לי מכוחן ומחכמתן.
בננו יצא לאוויר העולם, כאמור, כשכף ידו על לחיו וזרועו מקופלת. היתה לידה כואב, עוצמתית, מרוממת, אחת החוויות היפות שעברתי בחיי; וכאשר חלף הכל וישבתי שקטה בסלון שלנו, כשהקטן בזרועותי, שמעתי את בעלי מדווח בטלפון מן המטבח לכל אוהבינו: עברנו לידה קשה ומאושרת, לאם ולתינוק שלום.

לחגית
תודה רבה על ההפניה לדף של בשמת מאוד נהנתי ממה שהספקתי לקרוא במיוחד ממה שתמי כתבה שם.
לגבי עקרון הרצף (שכבר כולם יודעים שנכתב ע"י אישה שהיא לא אמא) הספר מציג חברה שבטית שונה מאוד מהתרבות המערבית מה שנדרש מהילדים שם שונה ממה שנדרש מהילדים בתרבות שלנו.
לדוגמה: יש הרבה שבטים שבהם הילדים נישאים על גוף ההורה שנה ויותר וכשהם יורדים סוף סוף מהמנשא הם ישר הולכים כשהם פוסחים לחלוטין על שלב הזחילה.
ואילו אצלנו ישנה חשיבות להשכבת הילד על הבטן על מנת שיפתח את השרירים הנדרשים לזחילה. הזחילה מפתחת את אותו חלק במוח שקשור גם לקריאה וכתיבה, ילדים שגדלים בחברה בה לא נדרש מהם ללמוד קרוא וכתוב יכולים כנראה לפסוח על שלב זה בלי שזה יפגע בהם בעתיד.

לעודד - הכוונה היתה לזהות "טרום האימהות". מבחינתי אני קודם כל אמא אבל אני גם עוד כל מיני דברים חוץ מזה (אחרי 8 בערב כשהילד שלי סוף סוף נרדם...

).
והחברה שבה אנו חיים שמעודדת כיום נשים לעשות עוד כל מיני דברים בנוסף לאימהות (נגיד לעבוד איפהשהו...) הרבה פעמים עושה עוול לאשה.

יישר כוחך על הסיפורים הנפלאים והמשעשעים ומלאי המסר, טובה הרשטיק! חוץ מזה, היית בשבט עמיעד איפה? אני רואה שיש כאן סחבקייה שלמה של בני עקיבא, או לפחות אווירה של כזה מין דבר... הצטרפתי רק אתמול לאתר הזה, כלומר נכנסתי אליו לראשונה אתמול ושמי אכן בדוי כי אני קצת מתביישת (אולי אספר דברים אישיים). בכל אופן יישר כוח ותודה רבה ואני הייתי בשבט אחווה.

את הטורים שמוזכרים פה פרסמתי במדור שלי, עין של אשה, במוסף דיוקן של מקור ראשון
בינתיים המדור לא קיים וההפניות למדור דרך האתר של העיתון מגיעות לשום מקום...
בכל מקרה,
עכשיו אני שמחה לספר שאספתי אותם לספר, ואפשר למצוא את טורי טובה הרשטיק
וגם טורים אחרים, שקשורים לבאופן ושלא, על ענייני הבית והמשפחה והלב,
בספר עין של אשה
וגם באתר שלי, "סלון משלך"www.michalwosner.co.il

רגע - אז טובה הרשטיק לא קיימת בכלל??? אפילו לא בשם אחר?
ומצטרפת: @}

טוב כבר מזמן רציתי להקפיץ את הדף - (אז הנה הגריין הזכיר לי אותו)
ולהמליץ בחום גם עליו אבל לא רק, אלא בעיקר על מי שכתבה את הסיפורים

מיכל ווזנר כתבה במשך שנים מדור מקסים במקור ראשון, המדור שהיה הכי אהוב עלי שם, והצליחה לשלב בו רעיונות מאוד עמוקים וכתיבה משעשעת שהצחיקה אותי נורא.
את הטורים היא פרסמה בספר שנקרא : "עין של אשה" - מומלץ בחום לקנות ולקרא

אז הנה אני ממליצה ומקפיצה

page]קישור לרכישת הספר ממיכל id[/po]=21

באופן טבעי

באופן טבעי