השיבה ארצה

[יוטי_בעיר*]

תקציר הפרקים הקודמים

אחרי 3 שנים בלונדון, שמתוכן שנה בחינוך ביתי מלא, החלטנו לשוב ארצה.
אחת הסיבות לחזרה היתה שקשה לנו לארגן חברה לדריה בלונדון בחינוך ביתי ובארץ זה הרבה יותר קל.
טיילנו בעולם קצת לפני כן, היינו 4 חודשים בהודו ב המסע להודו בלוג חינוך ביתי ומלאי תובנות ורצון לפתוח בחיים חדשים, חזרנו לארץ.
השבים: הורים, דריה (אוקטובר 2004) ויותם (מרץ 2008) וזהו דף בלוג לשובנו ארצה.

[ה_עוגיה*]

בהצלחה

[יוטי_בעיר*]

המבחן הראשון

קרובת משפחה, שבעבר כבר מתחה ביקורת רחבה על החינוך הביתי שלנו, שואלת את דריה מה היא לומדת ומי מלמד אותה.
קרובה: מי מלמד אותך לקרוא?
[דריה חושבת מעט ומבינה שהיא מתכוונת למשחקים, חוברות ופעילויות שאנחנו עושים איתה]
דריה: סבא ואמא.
קרובה: וחשבון?
דריה: אמא
קרובה: ואת גם לומדת תורה?
דריה: אבא מלמד אותי תורה וסבתא ציור ויש לי חוג התעמלות ו... [קוראת בקול] אמא, מה עוד יש לי?
אני: אולי תתחילי חוג אנגלית אחרי סוכות
דריה: אולי אני אתחיל חוג אנגלית אחרי סוכות
קרובה: אולי, נכון? זה כבר יותר מידי, לא?

[תמרי*]

ברוכים השבים!

[יוטי_בעיר*]

חוברות עבודה לפעמים עם סבא או עם אמא, סיפורים על התנ"ך, חוג התעמלות או משחקים לימודיים במחשב,
כל זה טוב ויפה לרשימות על הדף, זה לא החיים האמיתיים. בחיים האמיתיים לומדים כל הזמן, מבינים כל הזמן איך העולם פועל, מבינים שרוצים לדעת עוד ושואלים בלי הפסקה.
בני אדם זו חיה כזאת, שכל הזמן לומדת. הילדים הביתיים שלי מתוך היותם בני אדם לא מפסיקים ללמוד לרגע.
אני בכלל לא יודעת אם אפשר למדוד את זה ומה זה חשוב מדידות בכלל?

גם אני כבן אדם לומד כל הזמן, למדתי על עצמי לאחרונה כמה עלי להשתחרר מתפיסה מוטעית של חינוך וידע, מתפיסה שמאמינה שילד צריך לחנך במשמעת, אמנם רכה אבל משמעת. שילדים לא מגיעים לסדר לבדם וצריך לחנך אותם לזה. שאפשר לסדר לילדים מה ללמוד, בתוך תוכי לא האמנתי שהם ילמדו לבד אם אני לא אעזור להם. התפקחתי
כאמא ביתית התחלתי להשתחרר מתפיסות ישנות. זה לקח לי שנה וחצי של חינוך ביתי במלואו אבל זה מגיע בסוף.
ילדים חופשיים לא צריכים עימות ולהוכיח את עצמם, הם פשוט אוהבים לשתף פעולה.

[אהבת_עולם*]

ילדים חופשיים לא צריכים עימות ולהוכיח את עצמם, הם פשוט אוהבים לשתף פעולה.
אהבתי.
גריינתי.

[סיגל_יות*]

מתחבר לי יופי לשיחה שהייתה לנו בפארק.
קוראת עכשיו את המנוס מחופש לפי המלצתך.
קוראת אותך. תמשיכי לכתוב.

[יוטי_בעיר*]

קוראת עכשיו את המנוס מחופש לפי המלצתך.

איזה יופי. גם לי בא לקרוא אותו עכשיו, שוב.
אני ממליצה גם לקרוא את סאמרהיל ולא לפספס את ההקדמה הנפלאה של אריך פרום לספר.
אמא שלי (כן, זאת שפעם אמרה לי שילדים לא יעשו כלום אם לא ישבו להם על הראש) קנתה לי את הספר הזה.
פעמיים כבר התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם היא יודעת מה היא נתנה לי, מרוב שלא האמנתי.
ספר נפלא. הוא פתח לי ערוצי מחשבה רבים. פתאום הבנתי כמה כבוד לילד חשוב הרבה יותר ממשמעת.
יש הבדל בין לדעת ולהבין ואני עד עכשיו רק ידעתי.

[יוטי_בעיר*]

ואפרופו אמא שלי, סיפרתי לחברה שמחנכת בבית בלונדון 3 ילדים שאמא שלי אמרה לי שילדים לא יעשו כלום אם לא ישבו להם על הראש והיא תגובה אמרה: "איפה יש דבר כזה ילדים שלא עושים כלום? הלואי שרק יום אחד יעצרו שניה ולא יעשו כלום, רק ליום אחד!" .

[יוטי_בעיר*]

עם השיבה ארצה יש הרבה עבודה. לבנות לנו בית, לסדר לנו פרנסה ולבנות לילדים סביבה נוחה לחינוך ביתי.

השיבה ארצה מלווה בהרבה שאלות. לא שלנו, של הסובבים, של כל אלה שנורא דואגים לילדים. מה עם גן? מה עם בי"ס? מה הם יעשו כל היום בבית? הם לא מסכנים?

השיבה ארצה מלווה בהרבה הערות. משום מה אנשים מרגישים שזה מעניין אותנו מה הם חושבים. הילדים צריכים מסגרת, צריך לשלוח אותם לגן, צריך לבקש אישור לא ללכת לבי"ס וכדומה וכדומה. שכחתי כבר מה זה ישראל.

השיבה ארצה מלאה בפעילות חברתית לדריה ויותם: במפגשים, בחוגים של דריה, בחברויות עם ילדי חינוך ביתי וילדי חברים או קרובי משפחה. לא קובעים יותר שבוע-שבועיים מראש והכל זורם בכיף.

השיבה ארצה מלאה בפעילות בחוץ לדריה ויותם: גנים ציבוריים, פארקים וחצרות הסבים והסבתות. הרבה חול ואדמה להימרח בהם ולזרוק בחדוה אחד על השני, הרבה שמש להיות בחוץ.

השיבה ארצה מלווה בהערות נחרצות של החמים על כך שילדים לא אוהבים ללמוד וחייבים לשבת להם על הראש, אחרת מה יוצא מהם? קטסטרופה.
מזכיר לי כמה אוהבים להיות פה דרמטים.

כיף לחזור ארצה .

[יוטי_בעיר*]

בית הספר מיותר

[יער_ה*]

קוראת אותך (קראתי לפעמים גם בגלגול הקודם, בלונדון) @}
מועדים לשמחה!

[יוטי_בעיר*]

@}

[יוטי_בעיר*]

דריה מכירה במינוסים

מרכז ת"א, חניון, קומה 2-
אני: חנינו בחניון 2- , יש מספרים שהם מתחת ל-0 והם נקראים המינוסים.
דריה מביטה בי במבט משתומם.
אני: כן, 0 זה לא המספר הכי נמוך [מסבירה לה שיש סדרה של 1- 2- 3-...]
דריה: אז המספר ה-כי נמוך זה 100-?
אבא: לא, אפשר לעשות 100- פחות 1 וזה יהיה 101- .
דריה: [מפקעת מצחוק]
אמא: זה כמו המספרים שאת מכירה אבל הפוך.
דריה: [צוחקת] ויש 200-?
אבא: כן, ואם נעשה 200- פחות 1 יהיה לנו 201-
דריה: [מתפקעת מצחוק] זה מספרים מצחיקים!

[סיגל_יות*]

מתוקה אמיתית הקטנה שלכם

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם אני בקוראות @}
וכל התגובות שאת מצטטת על החינוך הביתי מוכרות לי ואני מאמינה שלכל אחד ואחת שבחרו בדרך...

[יוטי_בעיר*]

דריה חגגה 5 במסיבה קטנה בחצר ההורים שלי.
רק משפחה קרובה, בנות דודות ששיחקו איתה כל המסיבה בבית בובות החדש וכלי התסרוקת של הבובות.
סושי ביתי, לחם עם גבינות ויין איטלקי נחמד שנמצא במזוה של ההורים.
עוגת יום הולדת בצורת רכבת עם גלגלים מעוגיות אוראו ופסי רכבת מליקריץ.
היה קטן ונחמד. לא רב משתתפים ואטרקציות כמו בימי הולדת שעשינו בלונדון אבל עם האנשים הנכונים לנו ולדריה.
אין כמו לחגוג עם המשפחה.

[יוטי_בעיר*]

פעם בלונדון עשינו משחק: לקחנו כדור והדבקנו מדבקות בתור ארצות בדומה למיקום על הגלובוס. מקומות כמו ישראל (סבא וסבתא גרים שם) אנגליה (אנחנו) יפן (נוריקו סאן- למי שמכיר את הספר) ומערב ארה"ב (שם דוד שלה גר). א"כ לקחתי פנס שיהיה שמש והראתי איך השמש זורחת ביפן אבל בישראל ואנגליה עדין חושך א"כ היא זורחת בישראל אבל באנגליה עדין חושך וכשבקר באנגליה חושך במערב ארה"ב וכבר מחשיך ביפן. לא יאמן כמה זה נקלט טוב, היא ישר הבינה את התהליך וחזרה עוד ימים אח"כ ואמרה "עכשיו עוד חושך בארה"ב, נכון?" בבקרים בלונדון או "נוריקו סאן כבר הולכת לישון" כשבאנגליה צהרים.
אח"כ התחלתי להראות לה מפות ולהסביר לה קצת והיא בתגובה החלה לצייר לעצמה מפות משלה, יותר קשקושים אבל המשחק נראה מהצד יפה כשהיא מסבירה לעצמה או לאיזו בובה או דמות דמיונית מה כל מפה מראה ואיך מגיעים ממקום למקום.
לפני זמן מה מצאתי אצל ההורים גלובוס שקיבלתי מתנה בילדותי.
עכשיו הכל מסתדר ביחד, המפות וסיבוב כדור הארץ. זה עוזר לתשובות לשאלות כמו "למה באנגליה קר יותר?" "נכון שבקטבים יש רק קרח ויורד שלג כל הזמן?" "איפה עכשיו עוד לא יום?" ומוחשי הרבה יותר. קל הרבה יותר להסביר לה דברים כשזה מול העינים.

[טליה_טקאוקה*]

מזל טוב לדריה@}
גם אנחנו בדרך כלל חוגגים לנעם בארץ כי הוא נולד בקיץ ואנחנו בדרך כלל נוסעים לבקר בקיץ. אבל יוקה נולדה בחורף...עד עכשיו היא היתה קטנה אז לא ממש חגגנו אבל עכשיו שהיא יותר גדולה לא יודעת מה יהיה....ביפן בדרך כלל לא חוגגים יומולדת ואם כן אז בקטן מאד.

[רוני_ושו''ת*]

ברוכים השבים!
אני עוקבת מהודו ונהנית מאד לקרוא אתכם.

[יוטי_בעיר*]

שיעור הסטוריה

שיחה שהתקיימה בין שתי ילדות בנות 9 שלהן אחים קטנים, בשירותים ציבוריים שליד המפגש חינוך ביתי שלנו:
הילדה א' אומרת לילדה י כשהיא מצביעה על משטח החתלה שעל הקיר: "את יודעת מה זה? על זה מחליפים חיתולים לתינוקות"
ומוסיפה: "אנחנו פשוט לא צריכים כזה אבל זה מה שעושים עם זה"
הילדה י: "גם אנחנו לא צריכים כאלה"
הילדה א: "כן, אבל יש כאלה ששמים חיתולים לתינוקות והם צריכים את זה"

[לוטם_מרווני*]

ברוכים החוזרים!@}

[מי_מה*]

ברוכים השבים!
נעים לקרוא אותך גם כאן ועכשיו ראיתי שדריה והפיונת חוגגת ביחד יומולדת. ממש בול. גם אנחנו חגגנו בגינה של סבא וסבתא אבל לעוגה שלנו סבתא פיסלה צורה של רקדנית פולקלור משוקולד ומקרוני....
המון מזל טוב ושמחה.

[יוטי_בעיר*]

סבתא פיסלה צורה של רקדנית פולקלור משוקולד ומקרוני....
וואו! נשמע מקורי לגמרי...
דריה ביקשה רכבת, כנראה בעקבות הנסיעה ברכבת לילה בהודו. מזל כי זה קל לאללה.

היא לא באמת חגגה ביום ראשון אלא כמה ימים אחרי, פשוט היה נוח לכולם להיאסף אותו היום.
מזל טוב לפיונת .

[יוטי_בעיר*]

ליומולדת תיכננו טיול עם הסבים והסבתות אבל היה שרב והיה מעיק והטיול נדחה.
לבסוף הוחלט לקיים את הטיול ונסענו כולנו: הורים, סבים, סבתות, דודה ושני ילדים. נפגשנו בבקר בצומת מחנה 80 ונסענו כולנו לעמק בית שאן.
הדרך היפה, הנוף הפתוח והגלבוע שמתנשא לימיננו השרו בנו אוירה רגועה ובאוירה זו הגענו לגן גורו שליד הסחנה.
גן גורו הוא גן חיות קטן של חיות אוסטרליות שרובן אינן חיות בכלובים וניתן לטייל בינהן.
דריה קצת מפחדת מהקנגורו אבל יותם צוהל, מלטף אותם, מחקה אותם ומקפץ אחריהם בקריאות שמחה.
דריה מחקה אותו ומקפצת כמוהו.
כל זה מתחבר לנו מצוין עם שיחה שהיתה לי ולדריה בבקר על יבשות. הראתי לה על הגלובוס שלה את החלוקה ליבשות ובכל יבשת הצבעתי על הארצות שהיא מכירה. אמנם שכחתי לציין את אוסטרליה, אבל זה ניתן תיקון בקלות .

אחרי שאנחנו בוחנים עוד כמה חרדונים תוצרת אוסטרליה אנחנו נוסעים לעין מודע שנמצא בקרבת מקום, לאכול ארוחת צהרים שהבאנו עימנו ולטבול במים המרעננים.
עיפים אך מרוצים אנחנו חוזרים לרעננה לעת ערב.
לדריה מזנק החום גבוה גבוה בלילה.

[רוני_של_4*]

שיחה שהתקיימה בין שתי ילדות בנות 9 שלהן אחים קטנים
הי, מוכרת לי השיחה הזאת מאיפהשהוא הילדות י', מ' ות' מתגעגעות.... תבואו ביום חמישי?
שמחה לקרוא אותך, איך זה שמצאתי את הדף שלך רק עכשיו?? (בשלי לא כתבתי כבר מלא זמן, לא מוצאת פנאי).

[רוני_של_4*]

לדריה מזנק החום גבוה גבוה בלילה.
אוי, מקווה שעבר מהר!

[יוטי_בעיר*]

השיבה ארצה זה מבצע לא מהעולם הזה. אני מתחילה המון דברים בסיסיים מהתחלה: מגורים, זמניים, תכנון מגורים קבועים, תכנון לעסק, תכנון לדרך גידול הילדים... הכל מאד משמעותי בפני עצמו והכל עכשיו ביחד.
לשוב ארצה זה כמו להיולד מחדש רק עם משפחה משלך ועם בגדים. לא סתם, עם כמה מזודות של בגדים ששירתו אותנו כבר 7 חודשים.
את כל העבודה של חיפוש הדירה וארגון החיים שלי אני עושה כשאני מתגוררת אצל החמים שלי, תחת עיניהם הבוחנות והביקורתיות, במיוחד כשדרך החינוך שלנו הפוכה לדרכם שלהם, ועם זאת התנאים נוחים מאד מאד.


אוי, מקווה שעבר מהר!
ביום שלמחרת היא נמנמה חולה כל היום.
אחה"צ יותמי החליט לנסות לרדת את חמשת המדרגות בכניסה לבית כשהוא רכוב על בימבה.
התוצאה מחרידה, שתי שיניים תחתונות קדמיות התעקמו ב-90 מעלות ופערו פצע גדול בפה. מדמם וחבול הגענו איתו למיון, בהתחלה במאיר ומשם נשלחנו לשניידר.
בשניידר תפס רופא פה ולסת את השיניים ומשך ללא כל הודעה מוקדמת והחזיר אותן כמעט למקום.
יותם נכנס לדיאטת מזונות רכים בלבד ל-3 שבועות וקיבל אנטיביוטיקה במשך שבוע. פעם ראשונה שאני נותנת לילד שלי אנטיביוטיקה, עוד חויה אמהית לא קלה.
לבסוף שניהם מרגישים טוב יותר רק יותם נשאר עם המרקים והדייסות.
בנתים נפלו כמה החלטות ושינויים משמעותיים בחיינו, עליהם אני אכתוב בקרוב.
הראשון בהם הוא שאנחנו עוברים לכרכור בשבוע הבא.

[נטע_ש*]

אתמול בערב חשבתי עליך משום מה... רציתי לשאול אותך פה איך בכנות את מרגישה בארץ
והנה, את כבר מעדכנת
מאד מעניין אותי, אני גרה בחו"ל, אשמח לקרוא עוד
מצטערת מאד לקרוא על השיניים של יותם והחום של דריה

[יוטי_בעיר*]

רציתי לשאול אותך פה איך בכנות את מרגישה בארץ
אני מרגישה מצוין. מרגישה שמעולם לא עזבתי ורק נסעתי לטיול ארוך.
עם זאת, לפעמים אני מסתכלת על החוצפה הישראלית או על חוטפי העצבים למיניהם ושואלת את עצמי בלב: למה צריך את זה? אחרת יכול להיות נחמד וקל יותר.
למדתי כמה דברים חיוביים באנגליה.

[יוטי_בעיר*]

חודשים עברו מהפעם האחרונה שכתבתי כאן והרבה השתנה.
בראש ובראשונה, אנחנו כבר לא בחינוך ביתי ודריה הולכת לגן חובה.
אמנם של ביה"ס הדמוקרטי פה אבל עדין גן. בשנה הבאה אנחנו מקוים לשלוח אותה לדמוקרטי הדתי-חילוני בזכרון יעקב.
הרבה התפשרות שלי, הרבה דאגה שלדריה לא תהיה חברת ילדים דתיים והיא תרגיש שונה.
בכל זאת דמוקרטי ועם הרבה מעורבות של ההורים.
עדין בי"ס.

כשהכרתי את הורי בעלי והכרזתי באחד מערבי שבת שנעבור לגור באיזור בנימינה. הם החוירו מולי, כמעט ונחנקו מהמרק עוף, לא הבינו איך אפשר לעזוב את המרכז ולעבור לסוף העולם.
עכשיו, אחרי 3 שנים באנגליה בנימינה זה רק 45 דקות נסיעה.

ככה זה עם הבי"ס הדמוקרטי. אני יודעת שהיו משגעים אותנו ומנדנדים לנו שזו לא מסגרת לילדה.
אני מכירה את דעתה של אמא שלי על חינוך דמוקרטי וכמה החמים שלי מאמינים רק במשמעת ברזל.
אבל עכשיו? מי מדבר איתנו? העיקר שהיא לא בחינוך ביתי. רק בשביל זה היה שווה שהיא היתה בבית (וגם בשביל הזמן הכיפי איתה, גם בשביל זה ).

[סיגל_יות*]

היי יוטי,
וואו, אילו שינויים אתם עוברים. כל הכבוד על האומץ לעשות אותם. אנחנו בניו יורק, לעת עתה מתאקלמים וממשיכים בחינוך ביתי. מבחינת תכנים אנחנו רצים קדימה ועושים דברים מדהימים (קריאה, כתיבה, מדעים, טבע, גיאוגרפיה, שפות). מבחינת חברה, זה טיפה בעייה עדיין. עוד לא התחברנו לקהילת החינוך הביתי פה בניו יורק אבל לאט לאט ובטיפטופים (קטנים קטנים) מתחילים להיות ניצנים של חברה. זה די קשה לי אבל לעת עתה ממשיכים בתהליך. ברק כבר בן 4.5 ויש ימים שאני שואלת את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון. ימים יגידו.
מאחלת לדריה שיהיה לה הרבה כיף בבית ספר ולאמא שלה שקט ושלווה וידיעה שהקטנה שלה בידיים טובות.
אולי עכשיו תוכלי להמריא קצת מקצועית עם העסק.
חיבוק גדול
סיגל

[יוטי_בעיר*]

מבחינת תכנים אין לי צל של ספק שדריה לא צריכה בי"ס, רק צריך לתת לה את הזמן שלה והיא לומדת המון בעצמה ולפעמים איתנו (או עם סבתא, סבא, דודה, דוד, חברים שלנו ומי לא). לכן אני שולחת אותה לבי"ס בו היא יכולה לבחור לה שיעורים כרצונה ואין לי בעיה שתבחר לה שיעורים חופשיים ככל העולה על רוחה. בי"ס בעיני הוא בייביסיטר.
בי"ס הוא גם ענין חברתי כי לא לאמא שלה ולא לאבא שלה יש כוח לארגונים ומפגשים כל הזמן.


אולי עכשיו תוכלי להמריא קצת מקצועית עם העסק.
דוקא פה אני קצת בבעיה , אני מתחילה להבין שעסק רציני משלי זה המון השקעה של זמן לאורך זמן ואין לי את הזמן הזה כשיותם ודריה עוד קטנים וכשאני מתכננת להם עוד אח או אחות בקרוב.
כנראה שאצטרך לדחות את הרעיונות העסקיים בכמה שנים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[יוטי_בעיר*]

דריה רוצה בי"ס! דריה רוצה בי"ס ורוצה ללכת לכיתה א'.
זה לא נסיון לרצות אותנו כי אנחנו (אני לפחות) בפנים בפנים לא רוצים בכלל שהיא תלך לבי"ס אבל היא רוצה.
בגן רק משחקים ולא לומדים שום דבר (לדבריה) ובי"ס זה של ילדים גדולים ונראה שיש להם שיעורים מעניינים.
אמא שלה מתפשרת על בי"ס דמוקרטי.

האם אני מגוננת עליה יותר מידי?
מערכת החינוך נראית לי שלילית כל כך לילדים, אני בוחנת אותה יומיום לראות אם אני עושה את הדבר הנכון, אם אני מזיקה לילדה שלי שאני שולחת אותה לשם אבל דריה שלי אוהבת את הסדר הזה.

היא מספרת איך הם לא נותנים למילים מסוימות להיכנס לגן (כמו "מטומטם" למשל) ומוסיפה שלפי דעתה המילים האלה לא צריכות להיכנס גם לחצר (אני אוהבת את המבט הרציני והנהון הראש שמלווה את ההסבר הזה).
איך ילדים מפריעים ב"מפגש" בבוקר והיא לא מבינה למה, זה הרי מפריע להתנהלות ה"מפגש".
איך היא היתה מהילדים שנבחרו מהגן ללכת לטקס יום הזיכרון בבי"ס כי היא יודעת לשבת הרבה זמן בשקט ובכל פעם שאני אוספת אותה מחוג ההתעמלות שלה אני מקבלת הסבר מהמורה כמה דריה היא ילדה "טובה" שאף פעם לא מפריעה למהלך החוג.
מכל החינוך הביתי הזה בסוף יצאה לי "חנונית" שאוהבת מסגרות וסדר ושזוהרת בגן, ממש זוהרת.
רק אני עוד לא יודעת מה דעתי על זה. האם זה באמת טוב לה?
אני מניחה שכן, היא נראית מאושרת.

[קוראת*]

מכל החינוך הביתי הזה בסוף יצאה לי "חנונית" פשוט יצאה לך ילדה "מחונכת", סליחה על המילה.
גם שלי כאלה, ואף פעם לא היו בחינוך ביתי.... בעצם, נכון יותר יהיה להגיד שהם התחנכו בבית. בבית ספר הם אולי למדו כמה דברים.

[יוטי_בעיר*]

בעצם, נכון יותר יהיה להגיד שהם התחנכו בבית. בבית ספר הם אולי למדו כמה דברים.
איזה משפט יפה.

רציתי בהתחלה לרשום שאולי אין לה הרבה לבעוט בו אבל אז חשבתי שזה יהיה עוול לכל הילדים ה"לא מחונכים" לכאורה שלדעתי אין בהם משהו לא בסדר הם פשוט עושים מה שכנראה טוב להם ולא מה שמהערכת רוצה.
מערכת שאני בכלל לא תומכת שלה.

בנתים רק אני בבית ממררת על מ"ע החינוך. כולם פה מסתדרים איתה מצוין.
(יותם עוד לא יודע מה זה אבל הוא נורא רוצה ללכת לגן עם אחותו)

[יוטי_בעיר*]

ל"ג בעומר.
דריה ואבא שלה היו במדורה עד מאוחר בלילה, יותם ואני נשארנו בבית וגם חגגנו עד מאוחר.
עם כמה שכולם לא ישנו הרבה בלילה זה ממש לא מפריע לשני הזאטוטים להתעורר ברבע ל-7 , לפנות בוקר לפי דעת רוב המומחים. יותם מטפס עלי לא מבין למה הוא ער ואני לא ודריה כבר עם ספר ביד נרגשת מאד כי היא זמן רב לא מצאה אותו בכוננית שלה והבקר מצאה.
ביום רגיל הייתי מפילה אחריות על האבא הנפלא שלהם שאוהב כל כך לקום מוקדם אבל הבקר הזה הוא שלי, הבטחתי טיול עם סבא, סבתא והבנות דודות ואני נותנת לו חצי יום חופשי מאיתנו.
חיתול בד יבש של יותם משכנע אותי לקום יחסית מהר ולקחת אותו לשירותים.

זה לא כזה פשוט: הוא זה שצריך להוריד את החיתול לבד, אחרת הוא מאד כועס, אני חייבת לחכות בצד בסבלנות, גם רק קצת לעזור לו או להראות איזושהי כונה לעזור לו מביא לתגובה כועסת וצעקות "אני אבד! אני אבד!" .
לבסוף, לאחר נסיונות משיכה של התיקתקים מכל הצדדים, הוא מצליח לפתוח צד אחד ולהוריד ממנו את החיתול.
עכשיו הישבנון- יש לשאול אותו בזהירות אם הוא מוכן שאני אסדר לו אותו על האסלה. יופי! הבקר הוא מסכים אבל לעלות עליו אני כבר יודעת שהוא חייב לבד, כנ"ל לכוון את הבולבול לתוך האסלה. כל עזרה מצידי תגרור איתה תרעומת אבל אני חייבת להיות בהיכון כי אני לא רוצה פיפי על הרצפה. יופי! גם זה עובר בשלום ועכשיו אני פנויה לענייני. מצידי שיישב לו על הישבנון שלו כמה שהוא רוצה עכשיו וידבר או ישיר לברוזים מסלסילת משחקי האמבטיה שלו שנמצאת לידו. להוריד אותו משם זה בלתי אפשרי, הוא חייב להיות זה שמחליט מתי ואיך.
כשהגיע לגיל שנתיים גילינו אבא שלו ואני שגדל לנו בבית פריק של שליטה במסווה של מלאך.

אחותו לעומת זאת לבושה בפיז'מה שקועה בספר על המיטה שלי. ביום רגיל לא הייתי מצליחה להזיז אותה משם אבל היום מספיק לי רק להזכיר את הטיול והיא כבר מאורגנת. אני פשוט מחליטה לא לחשוב על זה, לא ידעתי שהיא יכולה להסתדר בבקר כל כך מהר עד היום ואולי כדאי שאמשיך לא לדעת כדי לא להתרגז בימים הבאים.

זהו, עכשיו כולם מאורגנים, ארוחת בקר קלה ונוסעים להורים שלי.
מחלקים את הנוסעים במכוניות. שתי הגדולות, בנות ה-10 וה-9 באות עם יותם. מרגע זה ועד סוף הטיול הן לא יעזבו אותו וידאגו לכל צרכיו.
דריה נוסעת עם השתיים שקרובות אליה בגיל באוטו של סבא וסבתא.

נוסעים לנחל אלכסנדר לראות צבים ולוטרות.
על אף שבכל מקום כמעט יכתב על הנחל הזה שהוא על שמו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי מתעקשים ההורים שלי שהנחל נקרא על שם ערבי אחד בשם אלכסנדר שבסוף המאה ה-19 היה שולח אבטיחים למצרים משפך הנחל לים ושבית ינאי וחוף ינאי נקראו מאוחר יותר על שם הנחל.
מי שחי היום בנחל הם אלו ששרדו את הביוב הרב שנשפך לשם במשך שנים. צבים נדירים גדולים עם שריון רך, לוטרות ושמפנונים.
אנחנו יושבים מעל הנחל ליד הגדר ומביטים בהם בהתלהבות.
הצבים הללו לא צמחוניים והם יכולים לטרוף. פעם אנשים היו מביאים לשם תרנגולי הודו להאכיל את הצבים, אפילו חולים, וחוץ מהסירחון הנורא ששרר בנחל מתו גם צבים רבים מהרעלה.
לבסוף רשות הטבע והגנים שיקמה את הנחל ואסרה להאכיל את הצבים.
לא כולם עומדים באיסור הזה וכמה אנשים זרקו להם חתיכות לחם ועכשיו אנחנו מביטים מהם מנסים להגיע לחתיכות האלה לפני שהפשושים יגמרו אותם אלא שאז מופיעה לוטרה בשחיה מהירה, מנווטת בזנבה, מטפסת בקלות על גדול הנחל ואוכלת את חתיכות הלחם שנשאר.
כולנו מרותקים ומהילדות אני שומעת קריאות התפלאות.

עכשיו כולם הולכים לשחק באיזור המתקנים.
כל המטיילים עזבו או המשיכו במסלול והצבים מנצלים את השקט לעלות על הסלעים להתחמם בשמש הנעימה. שתי האחייניות שלי ויותם מתקרבים לגדר להסתכל עליהם. אני מתקרבת גם אלא שיותם רואה אותי ומתקרב אליי במהירות, דוחף אותי וצועק "אך איכאן! אך איכאן!" "אל איקאב!" (לך מכאן! לך מכאן! אל תתקרב!). הוא מוטרד שאני אפריד אותו מבנות הדודות שלו?
אני כבר בונה עליהן לשעות אחה"צ שישמרו לי קצת על יותם ויהיה לי יותר זמן לעבוד.

מצליחים לאסוף את כולם וליסוע לאכול גלידה לסיום הטיול. כולן מהר מוצאות בדיוק את הגלידה שלהן ואוכלות בשקט מופתי שמתאים רק למצבים כאלה.
לגלידריה נכנס אב עם שלש בנות וקונה להם גלידה.
הם יושבים לידנו ובנותיו רבות מי תשב לידו שהרי רק שתיים יכולות והן שלש. הוא קצת מתרגז אומר להן: "אולי אני צריך למכור אחת מכן ואז לא תהיה לנו בעיה" אני מחייכת וכשהוא מביט עלי אני כבר מרגישה נוח לצחוק.
לבסוף הוא פותר את הבעיה ע"י כך שאחת הבנות תשב עליו.
הטלפון שלי מצלצל, זו מישהו מחברה של שילוח בין לאומי, מתעניין מה קורה עם המשלוח שלי מאיטליה, ברקע צועקות הבנות של האיש שולחן לידי.
"תפסתי אותך עם הילדים?" שואל הבחור מהשילוח.
"דוקא אלה לא שלי... אבל כן, אתה יודע, ל"ג בעומר, זה חופש" אני מרגישה נבוכה קצת לערבב עבודה עם ילדים, מנסה להחזיר את השיחה לנושא, למשלוח, למתי נדבר שוב, לגמור את השיחה.
אנשים חושבים שאני עובדת ממשרד ולא מהבית עם ילדים סביבי כל הזמן. אני מנסה ליצור את התדמית הזאת כדי להיראות רצינית. אני צריכה להרגיש שהעסק מספיק רציני ומתקתק בשביל שלא יהיה אכפת לי.
אני צריכה להיות בטוחה בעצמי יותר.

הסתים הטיול.
נשאר להחזיר את כולם הביתה ולחזור בעצמנו לדירתנו הצנועה.
זה זמן החלפת המשמרות. מעכשיו אבא שלהם שומר עליהם ואני מתישבת לעבוד.