זמן פנוי פנאי זמין

[אנונימי]

_{ראו גם: לחיות לאאאאאאט}

[ריש_גלית*]

ובכן סיפורינו מתחיל בבית גדול בפינת רחוב מה זה ורחוב למה
הלא הוא ביתו של פוגי
ובתוך הבית ישנו ארון,
ובתוך הארון יושבת חבורת אנשים שמחכה שם כבר הרבה זמן .
שלמה הרגיש את עצמו מאוד לא נוח בין כל הבגדים
ולידו ישבו ויטורה פרסטו, אייצ'י פאפא ולוגי גרסקו
והעבירו את הזמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן.
(דני סנדרסון, "אנשי הארון")
@}

כבר כמה זמן אני חושבת על הנושא הזה, זמן.
כמה זמן?
מצד אחד, העיסוק בשאלות של זמן - חיינו הקצרים מדי, זמננו הקצוב ללדת ילדים - מלווה אותי שנים.
מצד אחר, שאלת הפנאי עלתה בי לאחרונה מכמה זוויות. למשל, כשקראתי את תחזוקת בעל (בגלל הדיון שיש עליו פה באתר) ושאלתי את עצמי: מה אני עושה בזמני הפנוי? האם יש לי זמן פנוי? פנוי ממה?
וגם: האם יש לבן הזוג שלי זמן פנוי? ולמה אני לא שואלת כאלה שאלות על הזמן של הילדים שלנו?
וגם: האם יש לי זמן להגג על זה באינטרנט?

ומעוד צד: אם זמן הוא עניין רגיש כל כך אצלי, למה אני מאחרת לכל מקום?

ועוד זווית מטרידה: עכשיו שאני מובטלת ואמורה לנצל את זמני כדי לכתוב ספר, למשל, למה אני לא עושה את זה? ומה שאני כן עושה - האם זה בזבוז זמן?
@}

אני אקרא לזה דף בלוג כדי שארגיש חופשייה להגג להתפלסף ועם זאת לכתוב לגמרי אישי.
אבל
אני מזמינה את כל מי שרוצה להגג איתי, להוסיף ציטוטים מרחיבי דעת או לספר על חיבוטי הזמן שלה/ו - להצטרף.

[אורי_יורמן*]

האם זה בזבוז זמן

מזמין אותך לנסות ולהגדיר - מהו בזבוז זמן?

[שמש_בחורף*]

כל הספר "מומו" מתאים כקריאה מומלצת לדף כזה.

[הגבירה_בחום*]

אני חושבת שאחד המאפיינים הבולטים בחברה המערבית הוא זה שיש הרבה יותר זמן פנוי שפעם בחברה מסורתית לא היה. וכשנהיה זמן פנוי נגזר ממנו המושג שעות פנאי.
בחברה מסורתית, היינו מתעוררים עם עלות השחר יוצאים לעבודה שהיתה בעיקרה הישרדותית/ תחזוקתית, בין אם זה לגדל את המזון שלנו ואת הילדים שלנו, לצאת לציד, לעבוד בשדה ובין אם זה לתחזק את מה שבנינו כדי שנוכל להמשיך להתקיים. ואז עם רדת החשכה שכבנו לישון. וזהו פחות יותר. שעות הפנאי של אנשים התרכזו בעיקר סביב טקסים מסורתיים שליוו את עונות השנה או את השלבים השונים בהתפתחות שלנו ומתוך כך נוצרה תרבות ומנהגים.
בחברה שלנו, יש הרבה יותר זמן פנוי. אדם ממוצע מתעורר איפשהו בין 6-10 בבוקר הולך לעבודה וכשהוא חוזר איפשהו בין 5-8, היום שלו רחוק מלהסתיים. יש לו שעות פנאי. (מי שעובד במשמרות ערב או לילה, מתעורר בצהריים ואז גם היום שלו הפוך וגם יש לו את שעות היום להעביר) ושעות הפנאי יכולות כמובן להיות מקור מצויין למנוחה, התבוננות, העשרה והעלאת איכות החיים שלנו אבל גם מקור לפחד. פתאום אנחנו נשארים עם שעות פנויות וחופש בחירה (ויש כאן באתר כמה דיונים מעניינים על מושג החופש ועל עד כמה אנחנו באמת חופשיים). זו הסיבה שהרבה אנשים שאני מכירה ממהרים למלא את כל הזמן הפנוי שלהם בפעילות (חדר כושר, חברים, טלבזיה, מחשב) כי אם לא, מיד מתגנבת אליהם תחושת אי נעימות שמתבטאת בצורת שיעמום או בתחושת בזבוז זמן.
אני עצמי, כמי שהפרנסה שלה מושתתת על מה שאנשים בוחרים לעשות בשעות הפנאי שלהם (ובמיוחד על הפלח המצומצם שבוחר ללמוד יוגה בשעות הפנאי)
כמובן מוצאת בשעות האלה תועלת רבה. גם כי היא המקור לפרנסה שלי וגם כי היא מאפשרת לי בין השעורים שלי פנאי. פנאי שלא תמיד אני יודעת איך למלא באופן שנכון לי.
זאת הסיבה שלפעמים, אני מעדיפה שלא יהיה לי זמן פנוי, מעדיפה לעבוד כל הזמן ולא להשאר עם הרווח הזה (שאפשר כמובן לעשות איתו דברים נהדרים) כדי לא להרגיש את ההחמצה הזו שבלתת לו להמרח ולזלוג ללא כל משמעות ממלאת. לפעמים אני מברכת על הפנאי הזה שיש לי, כשאני עושה באמת את מה שעושה לי טוב, שבאופן מפתיע הוא דבר שלפעמים צריך בשבילו להתאמץ, גם אם המאמץ הוא לשחרר (כמו לתרגל, כמו לקרוא במקום לשבת מול המחשב, כמו לבשל ארוחה במקום לנשנש איזה משהו, כמו לבהות או לשבת למדיטציה במקום...) ואני מניחה שאולי זו הסיבה לכך ש עכשיו שאני מובטלת ואמורה לנצל את זמני כדי לכתוב ספר, למשל, למה אני לא עושה את זה? כי לשבת ולכתוב עושה לך באמת טוב, אבל דורש ממך משמעת עצמית ועיקביות וסבלנות וזמן... זמן שקל יותר למלא בכתיבה וקריאה בבאופן או במיליון דברים אחרים שדורשים ממך פחות.
כשאנחנו עסוקים מאוד, אנחנו נוטים לומר שהבעיה שלנו בחיים היא זמן ושאם היה לנו את הזמן הפנוי היינו עושים איתו המון דברים כשבעצם, אנחנו צודקים רק חלקית. צודקים לגבי זה שהבעיה שלנו בחיים היא זמן וטועים לגבי מה שהיינו עושים איתו, כי בפועל כשיש לנו זמן אנחנו נוטים למלא אותו לרוב לא במה שרצינו.
אני חושבת שלפעמים לא לעשות כלום הוא לא בזבוז זמן, לפעמים הוא בדיוק הניצול המדוייק של הזמן, אבל הוא נחווה כך כשאנחנו עושים דברים שלא ממלאים אותנו (ולכל אחד יש את אוסף הדברים שלו) או כשאנחנו חושבים על איך שהיינו רוצים להיות או משווים את עצמינו לקצב התנהלות שונה משלנו

זהו בינתיים... כרגיל יצא לי ארוך, ולא בהיר במיוחד (-:
מאוד מעניין הנושא הזה @}

[ריש_גלית*]

תודה על התגובות. אורי, אם הייתי יכולה ככה בהינף אצבע על המקלדת להגדיר מהו בזבוז זמן לא הייתי צריכה לכתוב את הבלוג הזה (-:. או בקיצור, זה אחד הדברים העיקריים שבאתי לברר כאן.
על "מומו" אני חושבת כמובן בהקשר הזה, אם כי מהפעם האחרונה שקראתי את הספר דווקא העיסוק בזמן לא נחרט בזכרוני כדבר העיקרי. זה אגב אחד הדברים שאני עושה ותוהה עליהם אם הם לא בזבוז זמן: לקרוא שוב ושוב ספרים אהובים, בעיקר אלה המוגדרים ספרי ילדים ונוער. באמת הגיע הזמן לקרוא שוב את "מומו".

הגבירה בחום, תודה שהזכרת לי את היוגה, שהיתה עוד טריגר לפתיחת הדף הזה:
לפני כמה ימים, בסביבות אחת וחצי בלילה, הצלחתי לקום מהמחשב וללכת לחדר השינה. בדרך הרגשתי את הערנות שעדיין מילאה אותי, כרגיל אצלי בשעות האלה, והחלטתי לפרוש את מזרן היוגה שלי ולעשות כמה תרגילים. שתי ברכות לשמש יספיקו, חשבתי. וכך היה: שתי ברכות, עוד פעמיים אוטנסנה, כמה נשימות (צד ימין עדיין היה הפתוח, כלומר הייתי יותר ערנית מאשר רדומה), קצת מדיטציה והרפיה.
נשמע טריוויאלי? זה לא. לא נגעתי במזרן היוגה כבר חודשים, שלא לומר שנים. לא תירגלתי יוגה (גם לא מדיטציה) מאז סוף ההריון האחרון, כשנתיים וחצי.
אחד הקשיים שלי היה ש"יוגה עושים בבוקר". ככה התרגלתי, ככה הרגלתי את עצמי לחשוב, וככה לא עשיתי יוגה. כי בבוקר הכל קשה לי, ובטח תרגול כלשהו. אפילו בידיעה שיהיה לי כיף.
ופתאום, באותו לילה לפני כמה ימים, אמרתי לעצמי: יש לך זמן עכשיו. מתחשק לך לתרגל עכשיו. אז מה אם אחת וחצי בלילה?

וככה התחלתי לחשוב שוב על הזמן הפנוי שלי ומה אני עושה בו. עכשיו למשל: הייתי אמורה להיות פנויה. אבל הבת שלי כבר כמה ימים חולה און אנד אוף והלילות מסתובבים סביבה. ולפני כן היה איזה שבוע שהיא לא הצליחה להירדם ונצמדה אלי בלילות. גם עכשיו היא בסלון. התעוררה וקמה "כי אני לא איתה".
וזה הזמן שלי. זה השקט שלי, בעיקר כשהבן זוג עובד וחוזר מאוחר כמו היום. ודווקא עכשיו היא צריכה אותי. יש לזה מן הסתם סיבות טובות ואני לא באה בטענות אליה. אבל אם חשבתי לבדוק מהן השעות "שלי" ומה אני עושה בהן, הנה גם הן לא מובטחות לי.
הולכת לטפל בה...

[הגבירה_בחום*]

אחד הקשיים שלי היה ש"יוגה עושים בבוקר".
כן.... זה קושי מאוד מוכר. בדיוק כתבתי משהו בנושא הזה בלוג אחר.
כשהיוגה היא תורה כ"כ מפורטת ומקיפה, וכמו בכל תורה יש לה חוקים. על חוק שננקט בנחרצות במקום אחד, יש חוק שאומר את ההיפך במקום אחר (-:
ויש פלגים, וסוגים שונים ושיטת שונות, ושיטות אחרות שהן בכלל לא יוגה אבל קוראים להן כן (-: (להלן יוגה צחוק, יוגהלאטיס, בייבי יוגה וכ') ובכל זאת, החוק היחיד שמקובל על כולם היא שהיוגה על כל פלגיה אמורה להכין, ולטהר את האדם בכל רבדיו כדי שיוכל להשקיט את תנודות המחשבה ולהתחבר לאלוהי שבו....
גם כשאני הייתי בתחילת דרכי היו לי (ועדיין לפעמים יש לי...) כל מיני אג'נדות לגבי איך צריך לתרגל יוגה ויותר מזה איך צריך ללמד יוגה. וגם לי היו תקופות עם המחשבות האלה לגבי תירגול בבוקר. העקרונות שלי היו כאלה: שיוגה עושים בבוקר, כשהבית ריק ושקט מכל יושביו (יש בו רק עוד יושב אחד) ושיש לי לפחות זמן של שעתיים פנויות.... ברור לך שעם חוקים שכאלה, היוגה לא התקיימה. אם מחכים כדי שיהיו תנאים מושלמים ב- 100% לתירגול, היוגה לא קורית.
היום אני יודעת שיוגה נכון לעשות בכל זמן שמתאים לי. הדבר החשוב ביותר לי היום ביוגה היא לעשות אותה. גם כשיש רעש בבית, גם אם אכלתי לפני, גם אם יש לי 10 דקות, וגם לפעמים קורה שיש לי אימונים שמופסקים כל 10 דקות ע"י ענייני דיומא (10 דק' עמידת ראש ואז טלפון, ועוד 10 דקות ברכות ומשהו אחר מקפיץ אותי, 20 דק' מדיטציה והופ...) וכמובן שבתוך זה אני מלמדת ומכינה שעורים. זה לא מושלם ולא אידיאלי אבל זה יותר טוב מלא לעשות אותה. זה הופך אותי מאדם שאינו מתרגל (כי התנאים לא מתאימים) לאדם מתרגל (בכל שלב שהחיים מאפשרים לו, גונב אימונים בכל רגע נתון) בין אם יש לזה את הזמן או לא. ובמובן מסויים זאת היוגה. להיות חופשי ממגבלות שאנחנו שמים לעצמנו, ולתרגל אף על פי כן....
אז כל הכבוד לך על העניין הזה. אגב, בתור מי שפעמים רבות מתעוררת בלילה ולא נרדמת שוב, אני מוצאת את עצמי קמה מהמיטה באמצע הלילה, מתרגלת נר, עמידת ראש או כל מה שבא לי וחוזרת לישון. וגם בפעמים שהראש שלי אומר לא, כבר לא כדאי לתרגל עכשיו. מספיק לי שאני אומרת לעצמי: טוב, רק שתי ברכות..... הן בד"כ מובילות לעוד כמה, ומשם קצת כפיפות לאחור וקצת כפיפות לפנים כדי לאזן ובלי להרגיש אני כבר מתאמנת....
נראה לי שאחת הבעיות עם זמן פנוי קשורה להגדרה שלנו בראש את הזמן הזה. התודעה שלנו כ"כ רגילה לחשוב בתבניות ומגירות ולפעמים זה מקשה עלינו לחשוב מחוץ לתבנית הזו ולנצל את הזמן הפנוי האמיתי....
לא יודעת אם יצא לי ברור..

[ריש_גלית*]

נראה לי שאחת הבעיות עם זמן פנוי קשורה להגדרה שלנו בראש את הזמן הזה. התודעה שלנו כ"כ רגילה לחשוב בתבניות ומגירות ולפעמים זה מקשה עלינו לחשוב מחוץ לתבנית הזו ולנצל את הזמן הפנוי האמיתי....
אני חושבת שתיארת יפה את אחת הסיבות העיקריות שלי לפתיחת הדף הזה.
אבל אין לי זמן להרחיב P-:

[אחת*]

זה אגב אחד הדברים שאני עושה ותוהה עליהם אם הם לא בזבוז זמן: לקרוא שוב ושוב ספרים אהובים
האם את אכן שוקלת ברצינות להגדיר פעולה כה מתגמלת כבזבוז זמן?
לי קשה לעשות זאת.
הנה פתח לשאלה הגורלית "מהו בזבוז זמן?"
(לא שאני יודעת לענות עליה או משהו, כן?)

[ריש_גלית*]

האם את אכן שוקלת ברצינות להגדיר פעולה כה מתגמלת כבזבוז זמן?
האם לקרוא שוב את "אן שרלי" שאני מכירה כמעט בעל פה זאת פעולה מתגמלת כמו לקרוא ספר חדש, שאולי קשה לי יותר להיכנס אליו אבל אם אצליח אולי יהיו לי חוויות חדשות, תובנות, ארגיש שהתעשרתי?
אין לי תשובה. בשנים האחרונות, אחרי שהפסקתי ללמוד, חזרתי לקרוא יותר. לפני השינה, בשירותים, ואם זה ספר סוחף ממש - בכל מקום ורגע אפשריים. ועדיין... הספרים שאני נהנית מהם באמת הם אלה שבולעים אותי לעולמם, ואלה לא ספרים "חשובים". כמעט אף פעם לא. וגם אם נבלעתי לתוך ספר "חשוב" - בדף אחר מדברים כרגע בין היתר על "כפרה" ועל "תולדות האהבה", שנופלים לקטגוריה הזאת (וגם על ספרים "חשובים" יותר P-: ) - ספרים כאלה, שהרגשתי שאני לא רק קוראת אותם בנשימה עצורה אלא גם עושה משהו חשוב בשביל האינטלקט, יעני, לא באמת הטביעו בי את חותמם. אני מנסה להיזכר ממה התפעמתי כל כך ב"תולדות האהבה", למשל, ולא נזכרת. אבל תשאלו אותי על "הארי פוטר" או על שלושת "ספרי האוטורי" (יהיו עוד!!! הטרילוגיה תתרחב לפנטלוגיה!) או על "המצפן המוזהב" והמשכיו (טרילוגיית "חומריו האפלים" המופלאה מאת פיליפ פולמן) - אני אזכור בדיוק מה סחף אותי ולמה אהבתי למרות הידיעה שזאת לא בדיוק יצירת מופת (חוץ מספרי פולמן). ורק שיעבור מספיק זמן ואני אהיה מוכנה לשקוע לתוכם שוב, אולי.
אם ארשה לעצמי לבזבז על זה זמן.
הנה חזרתי בתנועה מעגלית אך לא אלגנטית לנקודת ההתחלה. האם זהו בזבוז זמן?

חזרתי עכשיו מפגישה בענייני חינוך. הקמת "מקום לגדול" בהשראתו של דני לסרי ובהדרכתו. בספרו "חינוך בביצת הפתעה" יש פרק קצר (כל הפרקים בספר קצרים, מעין הרהורים שבכל אחד מהם מקופל עולם ומלואו) שכותרתו "בעיה: בזבוז זמן". בדרכו החכמה ומרחיבת הדעת עוסק לסרי בשאלה הזאת: איך ייתכן שבימינו, כשמכונות מקצרות תהליכים רבים ויש לנו הרבה יותר זמן פנוי מאשר לאבותינו שהיו צריכים לשאוב מים, להדליק אש, לגדל מזונם בעצמם, להגיע ממקום למקום בלי כלי תחבורה - איך ייתכן שעל אף כל אלה אנחנו חיים בתחושה של מרוץ אחרי זמננו. וכך הוא כותב:

"משהו מוזר קורה לזמן באופן הזה - הוא מתפצל. בשעה שהאוכל המוכן מתחמם בתנור במשך שתי דקות אני יכול לעשות שלושה דברים נוספים. אני חש ש'לא בזבזתי זמן', אבל במובן עמוק יותר, זה בדיוק מה שעשיתי - בזבזתי את זמני. שכן, בשעה שהאדם היה אופה לחם או עסוק בכל אותן מלאכות שהיה להן הזמן שלהן, הוא היה חייב להיכנע לממשות. גם הדעתן ביותר היה צריך לעזוב את עולם הסמלים בהם רצונו מתגשם מהר, הוא היה חייב ללכת בקצבם של הדברים. והנה התגלית: זמן זה לא דבר נתון, זמן זה דבר שנוצר. הוא נוצר מעצם המפגש השלם שלנו עם הממשות."

[הגבירה_בחום*]

"משהו מוזר קורה לזמן באופן הזה - הוא מתפצל. בשעה שהאוכל המוכן מתחמם בתנור במשך שתי דקות אני יכול לעשות שלושה דברים נוספים. אני חש ש'לא בזבזתי זמן', אבל במובן עמוק יותר, זה בדיוק מה שעשיתי - בזבזתי את זמני. שכן, בשעה שהאדם היה אופה לחם או עסוק בכל אותן מלאכות שהיה להן הזמן שלהן, הוא היה חייב להיכנע לממשות. גם הדעתן ביותר היה צריך לעזוב את עולם הסמלים בהם רצונו מתגשם מהר, הוא היה חייב ללכת בקצבם של הדברים. והנה התגלית: זמן זה לא דבר נתון, זמן זה דבר שנוצר. הוא נוצר מעצם המפגש השלם שלנו עם הממשות."
כן כן כן!!
וגם, בהקשר הזה, איך נסביר את התופעה שבה יש ימים שבהם אנחנו עושים X דברים ומרגישים שבזבזנו את הזמן וכל היום נמרח וימים אחרים שבהם עושים בדיוק את אותם X דברים ומרגישים שניצלנו את הזמן כראוי. מרגישים מלאים ושבעי רצון??
זה רק מוכיח לי שהזמן הוא לא הבעיה אלא תחושת הזמן. כלומר האופן שבו אנחנו חווים אותו. וחוויית בזבוז הזמן לא קשורה בלעדית לדברים שאנחנו עושים או לא עושים

[ריש_גלית*]

אני מתלבטת אם להמשיך את הבלוג הזה. דמיינתי משהו אחר... תמיד מדמיינים משהו אחר, לא?

היום, בשיחה עם האשה שעוזרת לי לעבוד על עצמי (אני מוכרחה למצוא לה כינוי, היא לא מטפלת או פסיכולוגית ואני לא רוצה להגיד מה בדיוק דרך העבודה שלה), דיברנו על עיתוי. איך דרכי בחיים רצופה עיתויים לא מוצלחים, נסיבות משובשות, ואיך הנחתי לזה כל פעם מחדש לעצור אותי, להסיג אותי לאחור. בכל פעם שהעבודה שלי, הדבר שיצרתי בפנים, נפגשה עם מציאות חיצונית לא מתאימה, היא התפוררה. אני התפוררתי.

יש לי דוגמאות...כל תולדות הכתיבה שלי הן דוגמה אחרי דוגמה.
והנה עכשיו אני כותבת כאן. ואפילו כאן, באתר הזה שלאט לאט (או די מהר בעצם) נעשה לי לקהילה אמיתית, עם אנשים לא וירטואליים, אנשים שאני עושה איתם דברים ממשיים מאוד, אני נשברת ובורחת. מתחבאת. נעלמת מהבלוג שלי, שכבר היו לו כמה קוראים קבועים, ופותחת בלוג חדש בלי לגלות לאף אחד. מי שיבוא יבוא. ירצו יאכלו. ושמה לעצמי סד של נושא שאולי הוא בכלל לא הנושא האמיתי.

זמן זה לא דבר נתון, זמן זה דבר שנוצר. הוא נוצר מעצם המפגש השלם שלנו עם הממשות
ומה אם הזמן הוא זמן לכתיבה? לציור? לקריאה? לנגינה? האם הממשות של הכתיבה (הדבר שמעסיק אותי מכל הרשימה) דומה לממשות של לישת הלחם?
ובכן... באיזשהו מקום, כן. אבל זה מקום חמקמק כל כך. קשה כל כך למצוא אותו, להיות בו, להישאר.
איך אני יודעת?
הייתי שם. הגוף שלי זוכר שלכתוב מתוך ריכוז, מתוך השראה, די דומה למה שהוא, הגוף, מרגיש בזמן שאני מנקה את הבית, למשל. או חותכת ירקות לתבשיל. כשאני לבד בבית. או בלילה, כששקט לגמרי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לי נראה בזמן שירותים לקרוא ממש בזבוז זמן...
יש משמעות לדעתי בנוכחות של אדם במקום במלוא ההויה...חוצמזה, גם ספרים לפעמים זה בזבוז זמן.
לפעמים גם ספרים בדיוק כמו טלויזיה וכמו אינטרנט כמובן פשוט לוקחים אותך לפנטזיה אחרת שהיא אינה
חייך.
הלוואי ויכולתי להגמל מהמחשב הזה.
הכל לדעתי הוא פרמטר של מה המטרה שלך . אם למשל המטרה היא שיהיה אוכל טעים ומזין
ומרחב מסודר בבית ואני קוראת ספרים אז בעצם אני לא הולכת לכוון הנכון.
לעומת זאת אחרי יום עמוס במיוחד, אני מרגישה צורך בבריחה למקום אחר - אני אקרא ספר עלילתי
או משהו דומה אבל ברור לי לגמרי שזו בריחה מהקושי, בריחה מנוכחות מלאה.
מהוייה.

[או_רורה*]

כן, אבל בחיים יש גם מקום לסלפסטיק, ולהתנתקות, במיוחד אחרי יום קשה בחוץ, להתפנות לתוכנית פנטזיה זה לא בזבוז זמן. לפעמים ניתן לברוח קצת, למלא כוחות.

[תמי_גלילי*]

תודה על הדף הזה! זה נושא שמעסיק אותי מאוד ובגלל סיבות דומות. אם כי בניגוד אלייך, אני חזרתי לחלום הכתיבה אחרי שנים שהדחקתי אותו (למרות שמעולם לא באמת הפסקתי לכתוב).

בגלל ההיסטוריה האישית שלי ומי שאני, אני תמיד מרגישה שאני צריכה "לנצל את הזמן". לסמן "וי" על משהו מהרשימה. להצדיק את קיומי ואת ערכי.
אם עשיתי משהו שלא נתפס בעיניי כמועיל, אני מחפשת תירוצים למה זה כן מועיל. זה מאוד מתקשר לי לקריאה החוזרת באותם ספרים (מזדהה לגמרי. גם אני לא קראתי כבר הרבה זמן ספר שהפעים אותי ולכן חוזרת שוב ושוב להר הקסמים, לוליטה, ציפיות גדולות והארי פוטר...).

מצד שני, אחרי שהגעתי להתמוטטות כללית לפני כמה שנים, גם דברים שמעניקים לי אושר נכנסו לרשימת ה"צריך" (למשל, בימים אלה אני משקיעה שעות על שעות בתיכנון בית חלומותיי...).
אבל יש גם בזה מילכוד, כי אז יש צורך ליהנות - ומה יקרה אם ניסע לוועידת האנסקולינג במסצ'וסטס ובסוף לא ניהנה? אני ארגיש חרא.

איך דרכי בחיים רצופה עיתויים לא מוצלחים, נסיבות משובשות, ואיך הנחתי לזה כל פעם מחדש לעצור אותי, להסיג אותי לאחור. בכל פעם שהעבודה שלי, הדבר שיצרתי בפנים, נפגשה עם מציאות חיצונית לא מתאימה, היא התפוררה. אני התפוררתי.
אני מזדהה מאוד גם עם זה - אני מרגישה שהחיים שלי רצופי התחלות, ואני לא מתמידה בשום דבר. אני מבטיחה, נבהלת ומאכזבת פעם אחר פעם.
לכן אני מרשה לעצמי קצת פרשנות - אם הגזמתי אימרי לי.

כתבתי בדף תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות - וסליחה על הציטוט הארוך מעצמי:
תובנה, שהתחדדה לי גם בעקבות ההבנה שכולנו בנויים להתאים התנסויות לתבניות, מעצם היותנו חלק מהמין האנושי.
אני חושבת שלכולנו יש תבניות סיפוריות שנוצרו בילדות, שאנחנו מנסים להלביש אותן על דברים שקורים לנו. אלה תיאורי מצבים שאפשר לסכם בכמה מילים או משפט אחד.
הנה, למשל, כמה סיפורים שנתקלתי בהם:

מסתירים ממני מידע במכוון
יש לי כפיל שתופס את מקומי - מישהו שהוא בדיוק כמוני, רק קצת יותר מוצלח, והופך אותי למיותר
פעם היה טוב יותר - המצב הולך ומתדרדר ואין לי יותר סיכוי

הסיפורים האלה נוצרו כחלק מההגנות שבהן השתמשנו כדי להתגונן מאמיתות כואבות. המצאנו אותן כחלק מהניסיון להסביר לעצמנו את העולם.
היום, אנחנו הרבה פעמים מניחים אותן, כמו שבלונות, על מה שקורה לנו, כי אנחנו עדיין מנסים להבין את העולם באותה צורה.
מעבר לכך שמן הסתם אנחנו מביאים את עצמנו למצבים שהקווים האלה מופיעים בהם (כמו שאנחנו נמשכים לבני זוג המזכירים את ההורים) - לעתים קרובות המצב או האירוע מכילים מעט מאוד קווים דומים, וצריך די לאנוס אותם לתוך התבניות האלה. אנחנו ממציאים את הקווים האלה גם במקום שבו הם לא קיימים, או מבליטים אותם במקום שבו הם לא חשובים ומייחסים להם חשיבות מופרזת, ובמקביל מתעלמים מקווים שמספרים סיפור שונה, או ממעטים בחשיבותם.
(בדומה למה שקורה עם ראיות אנקדוטליות שאנחנו אוספים ש"מוכיחות" לנו שהאמונות שלנו נכונות...)
לפעמים אנחנו חושבים ש"אותו דבר קורה לנו פעם אחר פעם" כי "זה שיעור שאנחנו צריכים ללמוד".
וברור שכאשר אנחנו קוראים את המציאות דרך הפריזמה של ההסברים האלה, אנחנו מפספסים את המשמעות הנכונה של הדברים ולא מסוגלים להגיב בצורה שהכי טובה לנו.

עד כאן הציטוט. ההמשך הוא שרק לאחרונה הבנתי, שאצלי "אני לא מתמידה בשום דבר" "אני לא מסיימת דברים" זה אחד הסיפורים שאני מספרת לעצמי על עצמי. זה סיפור כל כך וותיק שאני זוכרת בבהירות את עצמי לא מסיימת עבודות במלאכה בבית הספר היסודי, ואת המורה מעירה כשפעם אחת כן הצלחתי לסיים עבודה... אבל ברור לי שהמקור אפילו מוקדם יותר מזה.

אבל לאחרונה הבנתי (ועכשיו נזכרתי) שזו לא המציאות, אלא פרשנות קבועה שלי למציאות. וכדי להתאים את המציאות לפרשנות ולשמור על תמונת העולם שלי, יש דברים שאני לא מסיימת, ואלה שכן - אני מתעלמת מהם או ממעיטה בערכם. הנה, למשל, אני מגדלת בבית ילד כבר יותר משמונה שנים, ואני חיה באושר עם אותו בנזוג כבר יותר מאחת עשרה שנה. הייתי אומרת שזו חתיכת התמדה. אבל לכי תגידי את זה לקטגור החמור והנחרץ שיושב לי בראש. הוא מתעלם מזה ויוצר מציאות וירטואלית חלופית בטיעוניו. כמו כל עורך דין.
(כשהייתי עורכת דין, הפיקציה שהיא מהות המקצוע קסמה לי מהצד האינטקטואלי, אבל שיגעה לי את הנשמה).

לאן זה יגיע מכאן? לא יודעת. אבל ההבנה הזו היא צעד ראשון בדרך למציאות טובה יותר, אני מאמינה. ואולי אפילו להתמדה בחלום הכתיבה למרות המכשולים הפנימיים והחיצוניים שאחד הגדולים בהם הוא הפחד.
האם יש סיכוי שהתחושה שסיפרת עליה - של עיתוי לא נכון, העצירות החוזרות וההתפוררות מול המציאות - היא מין סיפור שכזה?

יש לי עוד כמה דברים להגיד על נושא הכתיבה ומה יכול לעזור להגיע אליה, אבל אני מעדיפה בדוא"ל. אולי תשלחי לי? tamitamir ביאהו דוט קום.

[תמי_גלילי*]

_לעומת זאת אחרי יום עמוס במיוחד, אני מרגישה צורך בבריחה למקום אחר - אני אקרא ספר עלילתי
או משהו דומה אבל ברור לי לגמרי שזו בריחה מהקושי, בריחה מנוכחות מלאה.
מהוייה._

האם הקשבה לצורך ומענה לו אינם חלק מ נוכחות מלאה בעצמם?
ואפשר גם להתייחס למשיכה לשמוע סיפורים כנטייה אנושית כללית או אפילו צורך, שימיו כימות האנושות .

[ריש_גלית*]

ואפשר גם להתייחס למשיכה לשמוע סיפורים כנטייה אנושית כללית או אפילו צורך, שימיו כימות האנושות
איזה משפט יפה ומעודד... כמו שאר הדברים שאמרת למעלה. אני לא יכולה להתייחס עכשיו להכל כי אני שומעת את הקטן שרוצה ציצי ולישון.
תודה שנכנסת לדף הזה. חיכיתי לך...

[אהבת_עולם*]

דף מעניין.

[פלוני_אלמונית*]

אני גימלאית עוסקת בספורט מציירת מעט רואה סרטים הצגות פוגשת חברים ובכל זאת יש לי זמן פנוי כי נכדי רחוקים...
מחפשת למלא את הזמן.יש רעיון?

[תפילה_לאם*]

אם הנכדים רחוקים - גם ההגעה אליהם תמלא את הזמן...
אפשר ללמוד משהו חדש (צילום, תכנה מסוימת, שפה זרה ועוד), לקרוא, לבשל מאכלים מורכבים, לטייל, להתנדב, לעסוק במלאכת יד, לגדל צמחים, לכתוב, להרהר, לפתור תשבצים, לגלוש ב"באופן"...
תיהני!

[אישה_במסע*]

דף להחייאה

יוצא לי לחשוב לא מעט על הנושא הזה. בעיקר, על אי יעילות בתור חוק טבע.
כלומר "יעילות" בגרסא המערבית שלה היא פיקציה. היא אפשרית כשעושים דברים כמו להכין אוכל - אני יכולה להכין אוכל ביעילות, ואם אלו לא מתכונים חדשים, אני גם יכולה להכין כמה דברים בו זמנית, או תוך חפיפה חלקית בזמני ההכנה. להכין בצורה יעילה.
אבל זה לא עובד לרוחניות. זה לא עובד לכתיבה, ואפילו לא ללימוד מתמטיקה. ולדעתי גם לפעילות גופנית, ולמדיטציה (וליוגה, שהיא שילוב של השניים).

כי "יעילות" קיימת כשיש קשר ישיר פחות או יותר בין הזמן המוקדש לתוצאה. אם הכנתי אוכל במשך חצי שעה, יהיה אוכל. לתלות כביסה יקח לי רבע שעה, ולהוריד ולקפל אותה גם כן רבע שעה, או אולי פחות (תלוי מה כיבסתי). ואם אני אטאטא את הבית, הוא יהיה מטוטא...
אבל אני יכולה כמ תלמידה טובה לשבת על בעיה במתמטיקה חצי שעה, ושעה וזה יהיה בזבוז זמן מוחלט. ואני יכולה לעזוב וללכת לקרוא בבאופן, ולשתות תה. ובזמן שאני אלך לשירותים הגרעין של התשובה, קצה החוט, יעלה במחשבותיי. (מפה, יש מקום ליעילות. יקח לי חצי שעה או שעה לפתור את התרגיל. כי מפה זה סוג של עבודה טכנית).
ומה עם הכתיבה? לוקח זמן להיכנס למוד של השראה, לזרימה, לריכוז. וההבדל בין מה שנכתב בהשראה שכזו למה שלא - מהותי.

מצד שני, לפעמים, בעיקר בטבע, ברורה לי העודפות של דברים. אני לא חובבת גדולה של עבודות בית, ואני עושה אותן בזמן שאני שומעת משהו ברקע. הן לא מעניינות מספיק כדי לרכז את כל מחשבותיי בהן. נשאר לי מקום פנוי שאני יכולה למלא בלשמוע, מוזיקה, הרצאה או ספר, או בלחשוב.

כשאני בטבע, או סתם בחוץ, מפנה לעצמי זמן לשבת, לשתות תה, לקרוא ספר, זה יבוא מאליו. הנקודה בה אם אני שומעת מוזיקה, היא תרגיש מיותרת, מפריעה. כי אני צריכה את כל הפניות שלי למחשבות שלי. גם ספר, או כל קלט חיצוני אחר יהיה מיותר. זה ניצול זמן יעיל ל"רוחניות". ובו זמנית, זה הכי לא ניצול יעיל של הזמן שיש. כי תיאורטית, מי מפריע לי לעבור למוד הזה בבית? אבל זה לא קורה.

ומה שנשאר זו הפרדיגמה של ניצול יעל של הזמן.

פעם, בשיעור פיזיקה, מזמן מזמן, יעילות הייתה משתנה. ומאוד הופתעתי לגלות שיעילות של 25% זה הרבה!

כך שאני חושבת שמצד אחד, כדאי לקבל את זה שיעילות במובן המערבי של המילה זה פיקציה, ומצד שני, לנסות להגביל זוללי זמן, ולפנות בכוונת תחילה זמן לדברים עדינים. כאלו שאינטרנט או טלוויזיה יכולים להאפיל עליהם בקלות.

זה נושא מעניין מאוד. ולדעתי ראוי בהחלט לדיון מחודש.

[טלי_ב*]

בדיוק חשבתי על זה גם, כשנתקלתי בפרסומת שנוסחה בערך כך "לתקתק את הבית בזמן שאת בפקק" (לאיירובוט).
וכמה הלך הרוח של "תקתוק", שהיא קצת כמו יעילות, משכיח מאיתנו לפעמים שיש דברים שהם בלתי ניתנים לתקתוק יעיל. כמו ילדים (-:

[הולכת_והרוח_בפניי*]

זה נושא שמעסיק גם אותי. אני מרגישה שאני מנהלת את החיים שלי מתוך הלך מחשבתי של "צריך להספיק" ולסמן וי על כמה שיותר דברים במהלך היום. לקום בבוקר ולכתוב קצת. לארגן קצת את הסלון. לשתות כוס תה צמחים לפני שאני רעבה. לעשות משימות שקשורות לעבודה - ו"להספיק לעשות" כמה שיותר משימות מהרשימה באינסופית שמוכרת לכולנו. הטריק הוא - שאם באמת הספקית הכל בצורה מרשימה, לא נהניתי משום דבר בתהליך עצמו, והגעתי לערב מותשת. ואם לא הספקתי -אז אני מתוסכלת גם מחוסר ההספק עצמו וגם מתוצאותיו (כלומר - נניח הבית מבולגן, אין מה לאכול ויש משימות של העבודה שעדיין צריכות אותי). אז איפה האמצע? ולא רק זה - כשאני עסוקה עד מעל הראש בעבודה כדי להכניס כמה שיותר כסף - אני מרגישה שאני מתישה את עצמי מבלי לעשות דברים שאני נהנית מהם באמת. אם אני מקדישה קצת מהזמן שלי לנושאים מהנים - אני מרגישה לחוצה להספיק כמה שיותר במסגרת הזמן המצומצמת שהקצבתי, מבלי שאני ממש רואה תוצאות או התקדמות, ואם אני מורידה כמות מהותית משעות העבודה לטובת תחביבים - אני נבהלת שאני לא מנצלת הזדמנויות להרוויח כסף כשהן קיימות, ואולי אח"כ, כשלא יהיו קיימות אתחרט על כך וארגיש לא אחראית.
בזבוז זמן לדעתי הוא לתת לזמן לעבור מבלי שקידמתי את עצמי איכשהו. רצוי רוחנית\נפשית. מבלי שהתקדמתי במענה בשאלה או דילמה שמטרידה אותי. מבלי שהצלחתי להקשיב לעצמי או להתקדם לקראת תובנה, או קשב מעמיק יותר. מבלי שהצלחתי להפעיל משהו שגורם לי הנאה עמוקה.