יום הזיכרון

[ענת_גיגר*]

זהו יום הזיכרון הראשון של כאם.
זה מציב אותי במקום קצת שונה מבעבר.

המחשבה הבלתי נמנעת עלתה במוחי בזמן הצפירה: האם אני רוצה שבני יהיה חייל? האם אני מוכנה שהוא ייצא למלחמה?
אני מסרבת: לא רוצה לגהץ לו מדים ולא לשלוח חבילות. ולא רוצה לשלוח אותו לעשות דברים שמנוגדים להשקפת עולמי. אבל נניח רגע לשאלת הסרבנות.

חשבתי על השיר "אנחנו הילדים של חורף 73'". אני מהילדים האלה, שנולדו אחרי יום כיפור והשיר תמיד מרגש אותי. אבל השנה משהו בו גם קצת עצבן אותי. מוטחת טענה בפני ההורים: "הבטחתם שלום ואין. לא יפה להפר הבטחות". דור ההורים אחראי ואנחנו הילדים חסרי האונים שרק מסוגלים לתלות בהורינו מבט שואל ועצוב ולשאול בקול חלוש "למה?". הילדים של שנת 73' מתקרבים לגיל 30 והם לא ילדים. הם הורים בעצמם, אבל יש משהו במנטליות שלנו שממשיך להתבכיין ולתלות את האשם בקודמינו. גדי טאוב כותב על זה ב המרד השפוף: על דור הX שרואה את עצמו כילד נצחי, חסר אונים מול מציאות שהגדולים מעצבים. די. אנחנו ההורים שנולדו בעקבות 73'. גם לנו יש ילדים ועכשיו אנחנו מחויבים כלפיהם כפי שהורינו היו מחויבים כלפינו.

אני לא יודעת לאן המחשבות האלה מובילות אותי מבחינה מעשית, אבל רציתי קודם כל להוציא אותן לאור.

ועוד הגיג: אני אוהבת את שירי יום הזיכרון ותמיד רועד בי נים ביום הזה. אבל איפה שירי המחאה? אני רוצה לשמוע כבר קול גדול ואמיץ של ביקורת, של מחאה, ולא רק של קבלת הדין ואבל. (ואני לא ממעיטה בערך האבל הקולקטיבי, אבל אני מרגישה שהוא בא בין השאר לטייח מציאות עגומה שלא עושים מספיק על מנת לשנותה)

[אמבט_ים*]

ענת, מסכימה (עם הרוב), אני אמא לבנות כך שהמחשבות לגבי עתידן הצבאי לא עלו אצלי, אבל אני מבינה לליבך.
יום הזכרון הוא יום קשה, תמיד היה כך, להזכר במדריך בתנועה, בשכן, בבן לכיתה, אבא של... , אח של...,
במילואים לפני שנה, בעלי יצא לחודש ימים, לפלוגה שלו היו 3 ימי אימון, ואח"כ פעילות בשטחים החמים, כבר ביום הראשון בקו, במחסום ירה צלף בשישה מחייליו, מתוכם קצין כמוהו, ששעות ספורות לפני כן הוחלט אקראית מי עומד במחסום ומי בסיור. בארבע שנות שירותו בסדיר הוא לא חווה כזה אובדן, כזאת תופת. לעבור בין לוויות, לאמר הספדים, לתת למשפחות ציוד אישי.
ולחשוב שיום אחרי התקרית הסירו את המחסום, המיותר הזה.

[יפעת_גת*]

היו לי שני שלבים ביום הזה
הראשון היה הטקס במושב שהיה מרגש ומדמיע בעיקר החלק על
שכנה שלי שאביה נהרג ביום כיפור . הקרינו מכתב שהאחות הגדולה כתבה לו אחרי שהוא נהרג ועוד לא ידעו, המכתב חזר סגור. במכתב היא מחכה שהוא יחזור כדי שיוכלו לחגוג את היומולדת 6 של האחות .כמובן שלא היתה יומולדת בסוף.

ותוך כדי שמנגבים את הדמעות יש תחושה קשה של מניפולציה שנעשית עלינו מטעם ממסד האבל והשכול
"...טמירים, גבוהים, חסונים ויפים..." וכו'..

החלק השני לרווחתי היה שידורי יום הזכרון בערוץ 8 .
ממש לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי.(לחיוב)
הערוץ לקח החלטה כנראה להפוך את יום הזכרון ליום דיון (מאלף!!)
ולא יום מניפולציה רגשית וקידוש 'טוב למות בעד ארצנו' ו'אין ברירה', 'פנינו לשלום אבל אין ברירה'.
כמי שגדלה בתוך משפחת השכול ומינהגיה , זה נראה לי מרענן ואמיץ !.
וכך היה:
סרט עלילתי של ג'אד נאמן על מפקד (גידי גוב) שגורם למותו של וייסמן (מוני מושונוב)
והעניין מטוייח...

אחר כך ראיון עם אמא שכולה שנאבקה 4 שנים וזכתה בבג"ץ מול חיל אויר
שהתעקש לטייח את העובדות הנוגעות למות בנה בתאונת אימונים .

ואחר כך גולת הכותרת בעיניי סרט המתעד את החודש בין פסח ליום העצמאות דרך יום השואה במערכת החינוך .

אינסרטים של לייבוביץ' המתאר את החינוך לזיכרון כחינוך לאלימות בעצם.
כלומר שמוצר מוצלח של המערכת הזו יהיה חייל קרבי ולאו דווקא אדם הגון.
הוא גם נוגע בנקודה המדהימה
שבזה שאנחנו מרבים לעסוק כעם ב מה עשו לנו אנחנו בעצם פוטרים את עצמנו מהדיון של מה אנחנו עושים ומרשים לעצמנו תחת מטריית הקורבן הניצחי להפוך אחרים לקורבנות שלנו.

האמת שבכורתי היתה לידי לאורך הסרט ודי שמחתי לדעת שאני לא שולחת אותה למטחנת התעמולה הזו.
שמחתי לראות את חצרות בית הספר של ילדותי שהיא לא תכיר, את האינטונציה הלא מוסרית בעיניי של המחנכת שהיא לא תכיר, את האילוף לאי דיון שהיא לא תעבור ואת טכסי יום הזכרון - יום השואה - יום 'דם ילד יהודי זועק לנקמה' (כך במקור) שהיא לא תשתתף בהם.
מהבחינה הזו לפחות יצאתי עם סוג של תקוה
עובדה ערוץ 8 , עובדה חינוך ביתי. עובדה.

[עדינה_מאוד*]

אני הרגשתי מאוד חזקה בבית הקברות היום בטקס. כל כך הרבה אנשים באים לתת כבוד למתים , עומדים בצפירה כל מיני אנשים...ילדת החינוך הביתי שהיתה איתנו הביטה סביב בעניין , לבושה כמו כולנו בכחול לבן עם מדבקה...(אני כבר שומעת את סבתא שלי בעורף :"לא לוקחים ילדים לבית קברות"...) וזה לא משנה לי בכלל כרגע מה דעתי על כל הנושא של מלחמות וסרבנות. אני נותנת גם ל"כוונות השלטון" לזרום דרכי בפשטות ביום הזה. זה כואב אבל גם מרגש שיש לנו את המדינה שלנו. זה מרגש להרגיש ציוני- למרות שאולי אי אפשר להגדיר מה זה בדיוק...
אולי זה לא IN כל כך היום , אבל אני מרגישה שמחה להכין עם הילדים דגלים וחידונים ליום העצמאות.
אולי זו הדחקה, כי לי יש די הרבה בנים ואני רוצה לשמר את ההדחקה הזו כדי לשרוד....

[אביב_חדש*]

כמשפחת שכול (סבא של בעלי, במלחמת העצמאות) נוהגים ללכת בכל שנה לטקס בגת ואז עולים לבית הקברות. הילדים כבר יודעים שזה מה שעושים, ושסבא יעקב מת במלחמה.
רק את הטלויזיה אני לא מסוגלת לפתוח. לשמוע את האמהות שמדברות על הרגע בו הודיעו להם שבנם נהרג במלחמה. אני חושבת על הילדים שלי וזה עושה לי רע על הנשמה.

[אילנה*]

ואני כל שנה חושבת על זה שהדביקו את יום הזיכרון ליום העצמאות.
קשה להיות שמח דקה אחרי.
במילותיה של אימי: אי אפשר לרקוד בחתונה מיד אחרי לוויה.
וזה נכון.
אני חושבת שצריך לקחת את זה בחשבון ולהפריד בין הימים-העצוב והשמח לפחות שבוע ביניהם!

[יעל_כ*]

משפט ששמעתי היום:
"יום הזכרון הוא למשפחות השכולות ויום העצמאות למשפחות הלא-שכולות". מה אתם חושבים?

[אמא_של_יונת*]

יעל,
אני בת למשפחה שכולה, ומבחינתי יום הזכרון הוא מיותר ומכאיב, והייתי מדלגת עליו אילו יכולתי. מצד שני, אני מודעת להבדלים בין אנשים שונים בכל תחום, וזה נכון גם לגבי ההתמודדות עם השכול. יש כאלה שהטקסים וההכרה הציבורית חשובים להם ומחזקים אותם.

[נאוה_פרנס*]

אבל אילנה,
החיבור ביניהם הוא חלק מהחיים כאן, בארץ שלנו. העצב והשמחה שזורים זה בזה,
אפילו בתקופה קשה זו של טרור,
אנחנו ממשיכים לבלות, לחגוג, לחיות ליהנות מילדינו ולהתווכח על שטויות
יום הזיכרון הוא תזכורת למחיר שאנחנו משלמים כדי "להיות עם חופשי בארצנו"
יום העצמאות הוא תזכורת שהכאב, האובדן, השכול הוא לא לחינם

[עדינה_מאוד*]

אני צריכה את יום הזיכרון כדי לחשוב על האחרים שכן נפגעו מהשכול. זה לא כמו לדמיין מה יכול לקרות לי, אלא כדי לדמיין את הכאב של המשפחות ולחוש אמפטיה. יום הזיכרון מאפיין אמפטיה ציבורית. זה אולי פחות חשוב לשכולים לקבל מאיתנו , אבל גם לנתינה עצמה יש משמעות. אפילו שזה יותר קשה לדמיין ומלהרגיש באמת (אבל זה עדיף!!)
אולי ככל שעוברות השנים וצהל נהיה פחות לגיטימי בקרב שכבות בעם, יום הזיכרון נהיה יותר קשה לעיכול?

[יפעת_גת*]

יום הזכרון מזכיר לי את מצעד האוולת השולט בחיינו ואת חוסר הכנות שלנו במאמצינו לשלום.
יום הזכרון מזכיר לי את הפרופגנדה הפנימית שאנחנו עושים כדי לשכנע נערים נוספים להפוך למגשי כסף קטנים, וכדי לשכנע את אמותיהם שזו המציאות.
יום הזכרון מזכיר לי שחיי אדם בארץ הזו שווים פחות מחיי חלל.

[הכובס*]

הדף חזר

[חדשה_באתר*]

יום הזיכרון - לשמוע את הסיפורים ברדיו, כמו אמא בת 97 (!!) שבנה נהרג בני יושע במלחמת השחרור כשהיה בן 19.
ומאז, 56 שנים, הם עולים כל שנה לשם, ועכשיו היא היחידה מן ההורים השכולים שם שנשארו. ועדיין היא חולמת עליו.


יום הזיכרון - לחשוב על אנשים שלא הכרתי, ובכל זאת אני מרגישה את הכאב המוזר הזה מידי שנה. צער והחמצה.

• לחשוב על הדוד שיכול היה להיות לי. שנהרג ב 1948, בן שלוש עשרה וחצי, והוא חלל צה"ל!!!

לא הסכים להתפנות עם הילדים מן היישוב ושימש כקשר בין עמדות. נפגע, ומת מאיבוד דם.

לחשוב על אח של סבתא שלי, שנהרג בקרב על קטמון ב 1948. בן 28. ורק תמונה מטושטשת נשארה.

זכרונות מקוטעים מן הבכי של יום הזיכרון שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשכל כך הרבה בנים מן היישוב שלנו נהרגו, הבן של בעל המכולת, בן דוד של חברה שלי, תאומים מאחד הכפרים...
ביום הזיכרון שאחרי המלחמה, אני בת 9 בערך, אבל מרגישה את עוצמת הכאב.

שלא נדע עוד צער

[פלוני_אלמונית*]

אתמול ראו לידה בטלויזיה. אמא מבוגרת שכולה יולדת תינוק חדש וברגע שהוא יוצא היא קוראת בקול שוב ושוב את שם בנה שנפל ולוקחת אותו לידיים.

[ריח_מנטה*]

מדליקה נר זיכרון

[ריח_מנטה*]

אני רוצה לכתוב משהו שמאוד מפריע לי ואני יודעת שאין מה לעשות....
יום הזיכרון הוא יום מאוד מאוד עצוב שבו אנו זוכרים את הנופלים וחושבים על משפחותיהם ומחזקים רוחנית את ידם.
אבל כל היום הזה מוקדש לקניות והכנות למנגל המסורתי וזה פוגע בקדושת היום הזה.
כשראיתי בבוקר את המולת הקניות וכל הדיבורים על איפה עושים פיקניק ומה קונים זה צרם לי מאוד, כי דיבורים על יום הזיכרון לא שמעתי.
אני בטוחה שכל אחד נושא כאב בלב בצורה אחרת, אבל הלוואי ויום זה היה מסתיים ורק מחר היינו חוגגים את יום העצמאות.

[נתן_הספקן*]

מעניין שהקהילה ה"אלטרנטיבית" הזאת לא שמה לב למשהו שהוא ברור כשמש : יום הזיכרון הוא יום פוליטי - שמוכתב על ידי השלטון !!! וכל מטרתו היא להראות לאוכלוסיה איזה התנהגות השלטון אוהב !!! ( ולילדים זכרים - איזה התנהגות אנחנו מצפים מהם ! )
כאדם מבוגר, וקצת נאור, אני ממש בז ליום הזה, ולטקסים הללו. הם חלק ממעגל הדמים והמלחמה.

[פלוני_אלמונית*]

ממש בז ליום הזה
לקרוא אותך ולא להאמין

וקצת נאור
נכון,קצת

[במבי_ק*]

סליחה אני רואה שאכן קשרת את יום העצמאות והנכבה ביחד ולא את יום הזכרון. זה פשוט שם הדף, אז ככה זה נקרא לי.

בכל מקרה כל דעה לגיטימית.

[במבי_ק*]

מוצאים מליונים של אנשים פורקן ריגשי

ביום "מוסכם" הופכים אנשים לשמחים או עצובים

נראה לי שממש ממש לא. מה פתאום? יום הזכרון הוא סמל. ולאנשים קל להתחבר הרבה פעמים לעצב על יד סמל, ועל ידי קלישאות. זה הכל. זה נכון מאוד עבור המשפחות עצמן (לא עבורי, אבל כנראה שעבור הרוב). וכנראה שזה נכון באופן מסויים גם עבור ההמון, למרות שלדעתי זה סוג של מס ישראליות שמשלמים כדי להרגיש למחרת ישראלי שלם (שמח, אבל גם זוכר ועצוב).

<<ענית לי בדבריך? לא מצאתי קשר למה שכתבתי...>>

עצם זה שיש יום כזה,ש בו אמורים להרגיש איכשהו - אלי זה לא דיבר מעולם. מגיל 10 הפסקתי ללכת לדברים האלה. לדעתי אין בזה שום נחמה שהארץ מרכינה ראש וכל הבלה בלה הזה. אבל אני מכבדת את אלה שכן מתחברים לזה (שוב, ממקום פרטי ולא ממקום פוליטי-לאומי)

[אל_דנטה*]

כל (טוב, לא אהיה דמגוג כהרגלי - רוב), רוב האירועים שחותמת ממלכתית מוטבעת עליהם הם אירועים פוליטיים. נאום שרון ביום הזיכרון היה נאום פוליטי ונאום יושב ראש הכנסת ריבלין ביום העצמאות גם כן היה נאום פוליטי רק שבשניהם הסבטקסט היה פוליטי והמעטפת היתה 'אחדות'.
אני מבין את הצורך ביום אבל לאומי ויום שמחה לאומית ומבין את החשיבות שלהם לבניית אתוס לאומי, במיוחד במדינה צעירה כל כך שאזרחיה מגיעים ממקומות כל כך שונים ונדמה שאין חוט מקשר ביניהם (למעט עובדת היותם יהודים, וזה, מה לעשות, כנראה לא מספיק) רק שהבעיה שלי היא שגם יום הזיכרון וגם יום העצמאות הם אירועים פורנוגראפיים בישראל. המוות 'נחגג' ללא קשר למשפחות ולכאבן האותנטי אלא כאירוע לאומי. כהוכחה לאומית להיותנו 'טובים'. שבנינו טובים מספיק כדי למות למען מטרה נשגבת. עפרה, נדמה לי שבזמנו דיברת על כך כאן.
תום שגב כתב פעם שכל שנה, מאז שהוא זוכר את עצמו היה מגיע בדואר ביום הזיכרון מכתב פומפוזי ולא אישי להחריד משר הביטחון למשפחתו (אביו נהרג במלחמת השחרור) (שם מעניין למלחמה אגב) ואיך רמטכ"לים התחלפו והנוסח לא.
יום העצמאות גם הוא אירוע שגובל בפורנוגראפיה - טחינת מוחות אין סופית על צדקת דרכנו בכל אשר פנינו, עם התעלמות גורפת מהנכבה למעט איזכורים שונים שלה במקרה ומישהו אמר שהוא מתגעגע לכפר סבא (וואי נט היום) כדי להוכיח שאוייבנו עדיין מחפשים להשמידנו (ולכן אין ברירה וגם בשנה הבאה יהיו אלמנות ויתומים. ולא באשמתנו) וכל זה למען נוכל ביום העצמאות לעמוד בפקק, לעשות מנגל ולהשתתף בסקר של ידיעות אחרונות שבו בלי שום בושה נכתוב שחלומנו כעם הוא לאו דווקא השלום אלא לראות את ישראל נקיה מערבים (מוסף החג של ידיעות אחרונות).
מוות ומנגלים.

[במבי_ק*]

רק שהבעיה שלי היא שגם יום הזיכרון וגם יום העצמאות הם אירועים פורנוגראפיים בישראל. המוות 'נחגג' ללא קשר למשפחות ולכאבן האותנטי אלא כאירוע לאומי. כהוכחה לאומית להיותנו 'טובים'. שבנינו טובים מספיק כדי למות למען מטרה נשגבת.

בדיוק.

[מיכל_שץ*]

אין "ואהבת לרעך כמוך" כל עוד אנו מפרידים את עצמנו איש מרעהו.
אני יכולה לכתוב מגילות בתגובה, אבל קשה לי להתנסח. אז רק - תודה רבה על הדברים!

[נתן_הספקן*]

אז אולי נחשוב ביחד איך יוצאים ממעגל הדמים והקורבניות המתמדת ?
איך מכבדים אנשים אחרים - וביחד עם זאת לא עומדים בצפירה המחרידה ?

לעיתים ניראה לי ששלושת הרגלים האמיתיים של המדינה הזאת הם - פסח - יום השואה - יום הזיכרון - שלושה תאריכים של מסכנות צרופה - "פעם רצו להרוג אותנו" "וגם לא מזמן רצו להרוג אותנו" וגם בזמן הנוכחי רוצים להרוג אותנו" - ולכן לגיטימי לאחוז בנשק ולהטיל עוצר על ישוב שלם של בני אדם ! למה - ככה ! כי תמיד רוצים להרוג אותנו ...

[אמא_של_נבט*]

יש מי שמנסה להפחיד אותנו ולהסביר לנו שכל הזמן יש כאן רעים = ערבים ,שרוצים להרוג אותנו .כך כבר 57 שנים.
זה חדש לך ?

[במבי_ק*]

איך מכבדים אנשים אחרים - וביחד עם זאת לא עומדים בצפירה המחרידה

אני דואגת להיות בבית בשעה הזאת. ואם, כמו השנה, אני בעבודה, אז אני נכנסת לשירותים שתי דקות לפני הצפירה ומחכה שם. נכון, זה קצת מגוחך. ואני מדמיינת את אבא שלי מסתכל מלמעלה ומבין בחיוך שאני ילדה קצת משונה...

בשום אופן לא הייתי ממשיכה בדרכי בחברת אנשים זרים. בחברת אנשים קרובים, זה בסדר. מכירים אותי. בחברת אנשים זרים לטעמי זה בוטה ומיותר. זה באמת לא בעיה פעם או פעמיים בשנה לתכנן את היום ככה. אני עושה את זה כבר שנים. הרבה הרבה שנים...

[במבי_ק*]

לגבי הכאב האותנטי האחר, הדוגמאות שהזכרת. זאת נקודה שאני חושבת עליה הרבה. בעיקר, למשל, נוכח הריב ההזוי בין משפחות נפגעי הטרור ומשפחות הרוגי צה"ל, או איך שקוראים לזה. "אנחנו", כלומר אלה שיקיריהם מתו במלחמה, מרגישים יותר שווים מסולם השכול מאלה שאיבוד את אהוביהם בפיגוע. (ככה שמעתי שיש ויכוח לגבי יום הזכרון).

אבל, יש כאן אישו יותר גדול. ואני מרגישה שבכל זאת אתה בא ממקום נורא ציני, ועד כמה שאני מנסה להסתכל על הסיטואציה מבחוץ ולשאול שאלות, עדיין יש לי מעורבות רגשית מסויימת. לכן לא עניתי לזה. בגדול אפשר לומר שיש פה, חוץ משימוש ציני במוות וכל זה, גם לקיחת אחריות מסויימת של המדינה על המתים האלה. וזה לדעתי חשוב. אם כי זה מעט מדי ולא מודע מדי. אבל עצם זה שזה קיים, זה משהו.

[ישוע*]

אחת הסיבות למלחומות הינה הנשק הנמכר בעולם.

כמובן שסוחרי הנשק מנסים לשמור שהם לא יפגעו מהנשק לכן הם מוכרים אותו למדינות העולם השלישי.
כדי שיהיה "כוחות" הם מקפידים למכור לשני הצדדים.
וזהו אחד הכחות החזקים המניעים את המלחמות כיום, הרי אין סוחרי נשק עניים.

ישנם אנשים שעשו את הונם ממסחר בנשק וכדי להלבין את עצמם הם קנו עיתון לבן שלהם.
ולמרבה הפלא גם הבן סטה מדרך הישר וישב בכלא, כמובן שהמדינה לא חשבה שאין זה ראוי שאדם שהורשע בפלילים יחזיק בעיתון.

אחד המאבקים של הנ"ל הינו שלא ישללו את... דרגותיו הצבאיות.

לכן בואו והניחו את נשקכם

[נתן_שלווה*]

קראתי בתגובתיכם שרבים מסכימים עם הצורך למחות כנגד כפית השלטון בימי הזכרון , אשמח להסב את תשומת לבכם לספרו של ההסטוריון ג'ורג מוסה , שאפילו תורגם לעברית - "הנופלים בקרב".
הספר דן בתופעת האנדרטואות, וימי זכרון, שהופיעו באירופה לאחר מלחה"ע ה-1. מוסה מראה כיצד בעלי אינטרס ( השלטון ) יצקו משמעות במוות החיילים ממלה"ע ה-1 לאחר שמותם נראה כאירוע מיותר ומגוחך. מוסה מוצא קשר ישיר בין פאור המוות וההקרבה - למה"ע השניה. זהו אחד הספרים המרתקים, ולעניות דעתי, הצודקים ביותר בנסיון להסביר את מלחה"ע השניה.

רוצה לומר, אל לנו לקבל את הטקסים וימי הזכרון בשוויון נפש ,לא מדובר בארוע שולי בחיינו . נזכור את הרושם העז שהשאירו עלינו הטקסים הללו. נזכור איך אנחנו מרגישים עם תחילת הצפירה. עם דמעות השכולים.
כיצד נצליח לפרוץ את מעגל הדמים הזה ?
אנו אנשים אינטלגנטים וזו התקופה שלנו . אין זו יותר מדינה רק של הורינו , זוהי המדינה שלנו . בואו נגלה אחריות ונוביל אותה לימים טובים . נשאיר את דור המלחמות וזיהום האוויר מאחורינו - נביא פריחה של גנים בוטנים, ולא של בסיסים צבאים.
אני מזמין את הקוראים להציע דרך של מחאה אפקטיבית מול הכפיה הדורסנית לדם ומלחמות כפי שהיא מיוצגת בימי הזיכרון.

[כסף*]

רק פעם באיזה חודש שאלה אינפורמטיבית על זכויות

כסף. זה טאבו גדול בחברה המנוונת הזאת, כמה כולם מנסים להשיג עוד "זכויות" ו"השוואת תנאים" זה לא שאין משפחות שהמת היה המפרנס העיקרי אבל הרוב הגורף מנסה להוציא את המירב ממשרד הביטחון, צריך רק לקרוא את העלונים של ארגון נכי צה"ל או של ארגון היתומים וכו' הכל שם נסוב סביב הכסף. "לקחו לי את הבן, אני אקח להם ת'כסף"
מילגות הנחות פרסומות ומתנות, צריך לקרוא כדי להאמין.
תביעות בבתי משפט של ארגון אלמנות צהל נגד אלמנות הטייסים ועוד ועוד.
היום הורים שכולים יכולים לתבוע מהמדינה (בלי קשר למעמדם הכלכלי והאם הבן היה המפרנס העקרי)מעמד זהה לזה של אלמנת צה"ל , בערך מאה אלף שקלים לשנה.
ארגון נפגעי הטרור רוצה "להשוות תנאים" עם הרוגי צה"ל.
על זה צריך לעשות כתבה.

[אליס_בארץ_המראה*]

רגע. שניה.
למה לא?

הרי אף אחד לא מנסה להחזיר כך את המת. אני די משוכנעת שאלמנת צה"ל הממוצעת תעדיף לקבל בחזרה את בן הזוג שלה מאשר מאה או מאתיים או שלוש מאות אלף שקל בשנה. וזה גם לא חייב להיות לקחו לי את הבן, אני אקח להם ת'כסף. לבן הזה היו גם משמעויות כלכליות, ואלו המשמעויות היחידות שההורים/נשים/ילדים יכולים לקבל בחזרה. אז למה לא?

הרוב הגורף מנסה להוציא את המירב ממשרד הביטחון
אני לא רואה עם זה שום בעיה.

זה טאבו גדול בחברה המנוונת הזאת
לטעמי הטאבו הכי גדול בחברה המנוונת הזאת הוא החוצפה, הקלות הבלתי נסבלת ועזות המצח בה שולחת המדינה אנשים למות. אבל זו רק דעתי. יכול להיות שלשלם קצת על האבדן המיותר הזה זה יותר מנוון. תלוי איך מסתכלים על זה.

[שרון_ג*]

הקדמה: לא מנסה להרגיז אף אחד. רק משתפת.

שנים שה"חגים" האהובים עליי הם יום הזכרון ויום העצמאות.
עוד מאז היותי ילדה נהניתי ללכת ברחובות נטולי המכוניות ולראות זיקוקים.
בגיל ההתבגרות הייתי מתמכרת לשירי יום הזכרון. בוכה בטרוף מכמה שירים ששוברים אותי.
נזכרת במישהו מאד ספציפי בזמן הצפירה. אחד מחבריהם של הורי שנהרג כמה שעות אחרי שבא לבקר את אימי בבית היולדות. חושבת שאולי אני נכנסתי לעולם והוא היה צריך ללכת.
לא חשבתי יותר מדי. מודה.
במקביל פיתחתי דעות פוליטיות המקבילות לחלק ניכר ממה שנכתב כאן.
בהחלט מחברת את הנכבה למלחמת השחרור שלנו, אבל לא את יום הזכרון ויום העצמאות.
יום העצמאות בא לסמל את יום הכרזת מדינת ישראל.
יום הזכרון - לזכרון הנופלים בקרב.
הנכבה היא ארוע לא נפרד, אבל מבחינתי אין לו זכות להתערבב בשמחתי על הקמת המדינה לפני 57 שנה או על האבל של יום הזכרון.

ואפרופו בי"ס - זה היה המקום בו למדנו את חירבת חיזעה של ס. יזהר (אני לא טועה? הסקלרוזה...).
ואני בהחלט זוכרת דיונים ביקורתיים בתיכון.
שטיפת מוח? ייתכן. יצאתי מורעלת בגיל 18. אבל ביקורתית בהחלט בגיל 35.

מישהו אמר כאן משהו על "שלושה הרגלים" שהם פסח יום הזכרון ויום השואה, והזכיר לי משהו שכתב עמוס עוז בספר הנעורים שלו "סומכי".
אני כותבת מזכרון עמום של שנים, אז תסלחו לי.
הוא מתאר שם את הדוד של גיבור הספר, ששונא את כל חגי ישראל חוץ מאשר את ט"ו בשבט.
כששואלים אותו למה הוא עונה שבחנוכה אנחנו כועסים על היוונים, בפורים - על הפרסים, בפסח - על המצרים, ביום העצמאות - על כל מדינות ערב. רק בט"ו בשבט אנחנו לא כועסים על אף אחד...

[אמא_של_יונת*]

סבתא מתנות,
לבקשתך.

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ / חיים גורי
^{(לדני מס וחבריו ממחלקת הל"ה, שנפלו בדרכם לעזור לגוש עציון המותקף. השיר נכתב בלילה לאחר הקרב.)}

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה, אֲרֻכָּה.
פָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.
כָּבִים נְגֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּךְ בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִּים וּדְמוּמִים,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.

רְאֵה, אִמּוֹתֵינוּ שְׁחוּחוֹת וְשׁוֹתְקוֹת, וְרֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת בִּכְיָם,
וּמַפַּץ רִמּוֹנִים מִקָּרוֹב וּדְלֵקָה וְאוֹתוֹת מְבַשְּׂרִים סְעָרָה!
הַאָמְנָם תַּטְמִינוּנוּ כָּעֵת?
הֵן נָקוּם וְהֵגַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשַׁבְנוּ שֵׁנִית לִתְחִיָּה.
נְדַדֶּה אֲיֻמִּים וּגְדוֹלִים וְאָצִים לְעֶזְרָה,
כִּי הַכֹּל בְּקִרְבֵּנוּ עוֹד חַי וְשׁוֹצֵף בָּעוֹרְקִים וְלוֹהֵט.

לֹא בָּגַדְנוּ. רְאֵה, נִשְׁקֵנוּ צָמוּד וּמְרֻקָּן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה.
הוּא זוֹכֵר מִלּוֹתֵינוּ עַד תֹּם. עוֹד קָנָיו לוֹהֲטִים
וְדָמֵנוּ מֻתָּז בַּשְּׁבִילִים שַׁעַל-שַׁעַל.
עָשִׂינוּ כְּכָל שֶׁנוּכַל, עַד נָפַל הָאַחֲרוֹן וְלֹא קָם.
הַאָמְנָם נֶאֱשַׁם אִם נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים
וּשְׂפָתֵינוּ צְמוּדוֹת אֶל אַדְמַת הַסְּלָעִים הַקָּשָׁה?

רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָּדוֹל וְרָחָב.
רְאֵה, פְּרִיחַת כּוֹכָבִים בַּמַּחְשָׁךְ.
נִיחוֹחֵי אֳרָנִים. תִּקְבְּרוּנוּ כָּעֵת, וְרִגְבֵי הֶעָפָר עַל פָּנֵינוּ.
פֹּה הַתַּיִל סָמוּר, חֲפִירוּת, פֹּה כֻּלָּנוּ יַחְדָּו.
יוֹם חָדָש, אַל תִּשְׁכַּח! אַל תִּשְׁכַּח!
כִּי נָשָׂאנוּ שִׁמְךָ, עַד הַמָּוֶת עָצַם אֶת עֵינֵינוּ.

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.
אַךְ הָרוּחַ עַזָּה בֶּהָרִים וְנוֹשֶׁמֶת.
וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְּלָלִים רוֹנְנָה.
עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵש, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים.
תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ "מַחְלֶקֶת הָהָר" הָאִלֶּמֶת.
אָז נִפְרַח, עֵת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה.

[פלוני_אלמוני*]

יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו.

[מי_מה*]

שיבה
לא צמאי מלחמה
אל הקרב הלכנו
אהבנו תמיד את הבית,
השמש, שדה הנפתח בנשמה
ושבנו עתה אליכם
פשוטים כתמיד
ורוח אין בנו .



התוכלו, רעים ,
לחזק את אמא
במקומנו ?


כתב יוסף שריג מבית השיטה שנפל במלחמת יום כיפור.
עם כל הרגשות המעורבים מדליקה נר וזוכרת .וכן מדברת עם הילדים. נזכרים בכל קורבנות האלימות , לא רק חיילים, לא רק גברים, לא רק יהודים . המסר שאני מנסה להעביר לילדי ביום הזה הוא די לאלימות.

[אנונימי]

אנחנו חיים במדינה שבה כולם מכירים לפחות קורבן אדם אחד.
יום קשה.

[אנונימי]

:

לזכרו של דובי, מהתיכון, אליל הבנות.

לזכרו של שילה מברנר, שיומיים לפני, התייעץ איתי בטלפון לגבי מערכת הסטריאו שהוא רוצה לרכוש. וקבענו שביציאה הבאה שלו, נסתובב ביחד לקנות.

לזכרו של החייל שלי, בגדוד גרניט, בעזה. שבכוונה לא אומר את שמו. שהחבר שלי שהיה רס"פ הפלוגה נתן לו את מדי הא' שלו כדי שיוכל לצאת לבקר את אביו החולה. ובשבת שאחרי, יצאנו לשבת (אני והחבר שלי) והיינו חמוצים כל השבת, אז הלכנו במוצ"ש להצגה של יוסי בנאי, לצחוק קצת. אבל לא לא צחקנו בכלל. ואז כשחזרנו הביתה, אחותי אמרה שהיו מלא טלפונים. וכשטילפנו בחזרה גילנו שהחייל ההוא נורה. צחוק הגורל, התמונה האחרונה שלו, זאת שהגדילו ותלו בסלון, פירסמו בעיתונים וכו', היתה עם מדי הא' של החבר שלי, עם כנפי הצניחה שלו. והאם סיפרה בשבעה על הבן הגיבור, הצנחן. החבר ואני הבטנו זה על זו ושתקנו.


אני מחלקת עיתונים בקיבוץ בבקרים. התהלכתי לי בחמש הבוקר.
רוב החצרות מוכנות לחגיגות בערב. שולחנות גדולים עומדים בחצרות. מגדלים של כסאות פלסטיק. מנגלים גדולים הוצאו מהמחסנים. וכמובן דגלים, דגלים, דגלים.
ויש את המשפחות השכולות. אין מנגלים, אין כסאות. ואני, לא יודעת אם מותר לי בכלל להכנס לשטח האינטימי שלהם, ביום המקודש שלהם ולהטריד אותם בזוטות כמו עיתון.
שוקלת איך להניח את העיתון? עם הצד שבו תמונה גדולה בה רואים את הילד מאשקלון שתולה קישוטים? או מהצד שבו תמונה מסרטי פולחן ישראליים וברכת חג שמח, אבל גם תמונת חיילים מתיחדים בהצדעה?
הלוואי ויכולתי להניח על השטיחון ליד הדלת גם חיבוק.

[רויטל*]

לזכרם של כל הילדים המקסימים האלה, שכל מה שנותר מהם זה תמונות וזכרונות.
לזכרם של כל אלו אשר היו כמוני, כמוכם, עם אהבות, חלומות, רגשות, התרגשויות, אמונות.
יום קשה קשה קשה.
שלא נדע עוד קורבנות

[רויטל*]

רוב החצרות מוכנות לחגיגות בערב

אצלנו בישוב, כמו שאני מניחה במקומות רבים בארץ, הבמה שמשמשת בערב יום הזכרון לטקס הכאוב והמייסר, משמשת לחגיגות ושמחות יום העצמאות.
מעבר חד וכאוב, אך מזכיר לנו תמיד שאנו זכינו לעצמאותנו בזכותם

[פלוני_אלמונית*]

הבמה שמשמשת בערב יום הזכרון לטקס הכאוב והמייסר, משמשת לחגיגות ושמחות יום העצמאות.
וזה באמת נורא מעצבן. הייתי מוותרת על יום הזיכרון.

[אמא_חדשה*]

הייתי מוותרת על יום הזיכרון

קראתי פעמיים, עדיין נראה לי שלא הבנתי...

[אלה_מעיין*]

אבא שלי מת מזמן, במלחמת ששת הימים. לפני 40 שנה בדיוק ואני הייתי רק תינוקת בת 4 חודשים. לא יאומן כמה שזה עצוב, עד היום הזה, כל הזמן ובמיוחד ביום הזה. נסענו רחוק, לבית הקברות, כמו בכל שנה-כבר 40, ולא יאומן כמה בכיתי.כל שנה אני מתפלאת מחדש כמה זה עוד כואב. ומה שהכי כאב לי היום היה שדודנ שלי דיברה על הג'ינג'י שלו ואני פתאום קלטתי שאף פעם לא ראיתי את הצבע הזה, כי כל התמונות ממנו הם רק בשחור לבן...

[פלוני_אלמונית*]

הייתי מוותרת עליו כי הוא לאלה שלא נהרג להם מישהו. אני זוכרת כל יום, כל היום. לא טוב לי שרק ביום הזה אנשים מנסים להתחשב, לכבות את הרדיו? להחליש? מה פתאום באת לעבודה, את יודעת שהמדינה משלמת לך אותו. כן אני יודעת. אני לא רוצה להסגר היום בבית.אני רוצה לנסות להמשיך לחיות כאילו כרגיל. אני לא רוצה ללכת דווקא היום לבית הקברות, סליחה יקירי שרק הקבר שלך ללא מבקרים, אבל אין לי כוחות להיות שם דווקא ביום הזיכרון. והנאחס הזה להצמיד אותו ליום העצמאות.אני לא סובלת את השירים ביום הזיכרוןם. תעשו מה שאתם רוצים, רק שיעבור כבר. אלמנה אני אהייה תמיד. גם אם יום אחד אתחתן שוב.

[אמא_חדשה*]

אני מכירה את התחושה, כשחווים אובדן שכזה, לא ברור לנו איך העולם ממשיך כהרגלו, והשמש זורחת והשיגרה ממשיכה בזמן שאלצנו הזמן עצר מלכת.

[אמא_של_יונת*]

המשפחות השכולות אינן זקוקות ליום הזכרון. הן זוכרות את החלל הפרטי שלהן ממילא. יום הזכרון מיועד לאלה שאינם שכולים, להזכיר להם ש"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף".
בקיבוץ שלי יש הפרדה ברורה בין יום הזכרון לבין יום העצמאות. טקס הזכרון מתקיים במקום מיוחד לו, וטקס יום העצמאות, ואחריו החגיגות השונות - במקום אחר. ההפרדה הזאת הכרחית והיא המינימום שאפשר לעשות כדי לאפשר את המעבר הרגשי החד מאבל לשמחה.
אין לי כוחות להיות שם דווקא ביום הזיכרון
גם לי לא. ואני אכן לא נמצאת שם ביום הזכרון. אני מבקרת שם רק בימים אחרים, ובלי קהל וטקסים מסביב.
בכלל יש לי הרגשה, שיום הזכרון הוא מעין עינוי: מגרדים לי בפצע ופותחים אותו, מאלצים אותי לזכור אותו בהקשר למוות. ואני לא רוצה. אני רוצה לזכור אותו בהקשר לחיים, לזכור אותו כפי שהיה בחייו, ולא רק את העובדה שהוא מת.

[אנונימי]

אני מרגישה שיש התחשבות בכל השנה. כאשר יודעים כמובן. ז"א כאשר יודעים על משפחה מסויימת כשכולה, מתחשבים בה מכל מיני היבטים.

אני מאד מסכימה עם אמא של יונת
המשפחות השכולות אינן זקוקות ליום הזכרון. הן זוכרות את החלל הפרטי שלהן ממילא. יום הזכרון מיועד לאלה שאינם שכולים, להזכיר להם ש"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף".
מין יום של מחשבה על קורבנות האדם הללו, ולשם מה, והאם יש דרך לשנות את זה. וגם להזכיר לכולם מי הן המשפחות השכולות, כדי שנדע להתחשב בהם בהמשך השנה.

[אמא_של_יונת*]

וגם להזכיר לכולם מי הן המשפחות השכולות, כדי שנדע להתחשב בהם בהמשך השנה.
לאותה התחשבות בדיוק זכאית משפחה ששכלה בן-משפחה במחלה או תאונה או מעשה פלילי.
הכאב הוא אותו הכאב.
ואילו הקשיים הכלכליים גדולים יותר, מכיוון שמשפחות אלה אינן זוכות בתמיכה הנדיבה של משרד הבטחון.
הן גם אינן זוכות להכרה של החברה באסונן כמו משפחות שכולות ממעשי איבה או שירות בצבא.
האם באמת יש מקום להפרדה בין כאב לכאב?

[מי_מה*]

נוכחתי שאני עקבית. גם השנה לפני הצפירה דיברתי בדיוק על זה והדלקנו נר ועמדנו יחד בצפירה. אחר כך הטלוויזיה נשארה דלוקה ושמעתי את הנאום של נשיא המדינה שמעון פרס. זה היה נאום כל כך מרגש ופשוט מררתי בבכי. במיוחד כשהוא אמר שאומרים שהזמן ירפא את הפצעים אבל הכאב רק מחריף בחלוף הזמן. השכול הוא מכאיב כל כך, איך אפשר שלא לראות את כאבו של אדם שכול, יהא הלאום שלו אשר יהא?

[אשה*]

_מעניין שהקהילה ה"אלטרנטיבית" הזאת לא שמה לב למשהו שהוא ברור כשמש : יום הזיכרון הוא יום פוליטי - שמוכתב על ידי השלטון !!! וכל מטרתו היא להראות לאוכלוסיה איזה התנהגות השלטון אוהב ! ( ולילדים זכרים - איזה התנהגות אנחנו מצפים מהם ! )
כאדם מבוגר, וקצת נאור, אני ממש בז ליום הזה, ולטקסים הללו. הם חלק ממעגל הדמים והמלחמה._

[שומשומית*]

_יום הזכרון מזכיר לי את מצעד האוולת השולט בחיינו ואת חוסר הכנות שלנו במאמצינו לשלום.
יום הזכרון מזכיר לי את הפרופגנדה הפנימית שאנחנו עושים כדי לשכנע נערים נוספים להפוך למגשי כסף קטנים, וכדי לשכנע את אמותיהם שזו המציאות.
יום הזכרון מזכיר לי שחיי אדם בארץ הזו שווים פחות מחיי חלל._
עצוב. ואני חותמת על כל מילה
כל שנה מחדש מגלה שוב שבמקום לפעול ליצירת מציאות של מקום טוב וצודק יותר, אנחנו משתמשים במוות הנורא הזה כדי לקדש מלחמות

[ש_חף*]

כל שנה מחדש מגלה שוב שבמקום לפעול ליצירת מציאות של מקום טוב וצודק יותר, אנחנו משתמשים במוות הנורא הזה כדי לקדש מלחמות
תפדלי. רוצה ליצור מקום טוב וצודק? מי מונע ממך? רק בבקשה, לא לשבת בבית, מאחורי המקלדת, ולקטר כמה שכל האחרים רעים. המתנחלים עוכרי ישראל, הדוסים בכלל לא בני אדם, ואת הערבים צריך לזרוק לים. לו רק כולם היו מודעים ומכילים כמוני, הצדקת באדם, הרי שתכף ומיד היה משתרר שלום עולמי. מי אמר צדיק ורע לו בענייני באופן?
יום הזיכרון הוא יום פוליטי, כי מה לעשות שאנחנו חיים במציאות לא פשוטה. מלחמות זה איכסה ופויה ורע, והרוגים (משני הצדדים) זה הכי גרוע בעולם, אבל זה לא ייגמר רק כי כמה אנשים חושבים שלבוז לערכים של מדינת ישראל זה בוגר. איך אמר פעם מישהו חכם, או שתנהיגי, או שתצייתי, או שתשבי בשקט ולא תפריעי. איזה צד את לוקחת?