ילד''עזב תבית'' בגיל 6

[אמא_עצובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי, בן בקושי שש, החליט שהוא גר עכשיו עם סבתא.
זה התחיל בסופ"ש שלקחנו בעלי ואני לראשונה מזה שנים, ללא הילדים והעניין מצא חן בעיניו.
אין לו אחים מציקים על הראש, אין מריבות, אין תחרות.
אין אמא עייפה.
כל היום הוא אופה ומבשל עם סבתא ומוציא את הכלבים לטיול, ומטפל בה כשכואב לה (היא חולה מאוד)מביא לה מים או צופה בתוכנית אם בא לו.
בשלווה שלו.
ובהתחלה זרמתי, ואפילו היה נחמד ככה, כמה ימים רגועים יותר בבית.
ואמא שלי מבסוטית, נעים לה שהוא איתה.
אחרי שבוע שאני מביאה כל יום בגדים זה כבר נראה לי מוגזם.
יום אחד כשלקחתי אותו איתי הוא מירר בבכי ובבית נתן לנו תזכורת מרה במיוחד לכמה קשה יכול להיות עם שלושה ילדים.
ככה משך מספר ימים, גימגמנו, פעם בית פעם סבתא.
עד שהוא הודיע לי, אני רוצה שתארזי לי מזוודה, אני הולך לגור עם סבתא. היא תטפל בי, אני לא רוצה לגור איתכם.
טוב, נו, לא לקחתי ללב, אמרתי שנראה, סבתא חולה והיא מתעייפת, אחר כך אמרתי שאני אתגעגע אליו, כאן הבית שלו וכל מיני כאלה.
כשהוא התעקש שאארוז לו תיק אמרתי שאני עצובה, שהוא רוצה לגור במקום אחר, הוא לא התייחס במיוחד.
אז נפגעתי והתבלבלתי וכעסתי ואמרתי שמבחינתי אין בעיה.
והילד, שמח וטוב לב, נסע לו לסבתא.
ארזתי לו תיק ושמתי לו ביצת הפתעה.
וחלפו כבר כמה ימים ונהייתי מודאגת, למה הילד לא רוצה להיות בבית שלו?
עשיתי טעות שאפשרתי לו ללכת?
ועכשיו אני עצובה.
אני יודעת שלא הייתי האמא הכי מסורה בחודשים האחרונים.
יש לי עוד ילדה בת שלוש וחצי ותינוק בן שנה שיונק ובלי חיתול שללא ספק תבע ממני המון ולא ממש גזרתי איתו דינוזאורים בשנה הזו.
והוא ואחותו הרבו לריב לאחרונה, לעיתים עד מהלומות.
אבל לרוב הם חברים טובים ומשחקים יפה יחד.
ואני, אני מודה, אני סתם אמא תפעולית עייפה.
פועלת על אוטומט לרוב, להספיק הכל עבור כולם שאוכל לנוח בשעה סבירה בערב.
אבל זה מעליב.
וזה עצוב.
וזה ממש כואב בלב.
ושורף בעיניים.

[פלוני_אלמונית*]

בינתיים חיבוק גדול. אולי אוסיף מילים אח״כ.

[פלוני_אלמונית*]

ילד בן שש לא מחליט איפה הוא יגור. זו החלטה שלך וזה ממש גדול להפיל את זה על הכתפיים שלו. ילד בן שש גר עם ההורים שלו בבית. השגרה שאת מתארת היא מוכרת מהרבה מאוד משפחות עם ילדים קטנים, ובכל זאת ילדים לא עוזבים את הבית והולכים לגור במקום אחר על דעת עצמם. אפשר לסדר לו יום קבוע בשבוע עם סבתא (זה גם קצת הזוי שהוא ייקח אחריות על הטיפול בה אם היא חולה מאוד, או שהיא תיקח אחריות עליו אם זה המצב).לדעתי ומתגובת הבטן שלי לקריאה הראשונית - אין מצב שילד יחליט על זה. אפשר לכבד את ההרגשה שלו ולהתייחס לקושי שלו ולדבר איתו על זה ולראות איך את יכולה לתת לו יותר. אין מצב לתת לו לגור עם הסבתא.

[אמא_עצובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פלונית, ברור שהוא לא עבר סופית לגור עם סבתא מה נסגר איתך?
אני מתארת פה משהו שמתרחש, משהו בתהליך.
ברור שיכולתי לשים וטו. ואז מה? אני חושבת שיש מקום לסבלנות לפעמים, כלום לא קורה.
גם לא ברור לי למה את חושבת שהוא מטפל בסבתא שלו.

[אמא_עצובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ראיתי שכתבתי
כל היום הוא אופה ומבשל עם סבתא ומוציא את הכלבים לטיול, ומטפל בה כשכואב לה (היא חולה מאוד)מביא לה מים
אז אם לא הייתי ברורה אמא שלי חולת סרטן מזה כמה שנים, היא מתפקדת מלא ובביתה, יש לה מטפלת צמודה שעוזרת בניקיונות וכל מה שצריך, ואת רוב שעות היום היא מבלה בבישולים ואפיה במטבח. לכל היותר הוא מביא לה מים אם כואב לה והיא נשכבה לנוח. לא יותר.

[פלוני_אלמונית*]

רק שתדעי שהחיבוק היה מפלונית אחרת

[לילי*]

מוסרת לך חיבוק גם ממני
ובנתיים נקרא כמו משהו חיובי. הקשר עם הסבתא והעצמאות שלו. אני הייתי מאפשרת לו לבדוק וסומכת על זה שהוא ישוב
לכל היותר הוא מביא לה מים אם כואב לה והיא נשכבה לנוח. לא יותר. מקסים הבן שלך @}

[שיחות*]

וואו, אמא עצובה, איזה סיפור!
לדעתי לקחת נשימה. חכי רגע. אל תמהרי לנסות להבין או להחליט החלטות. בטח שלא להאשים את עצמך. את יכולה מקסימום לשבח את עצמך על שגידלת ילד כזה. עם דעה עצמאית, עם ביטחון שהוא יכול להסביר מה טוב לו כרגע. עם ידיעה שיכבדו את רצונו (הרי יכולתם כמובן להתנגד ולכפות את דעתכם. אתם יותר חזקים ממנו.) בהרבה משפחות יש אפיזודות שמסתכלים עליהן ממרחק השנים בחיוך, ואפילו בטפיחה על השכם של עצמן.

אני מתארת פה משהו שמתרחש, משהו בתהליך. בדיוק. אז קחי נשימה.
(פרקטית: הייתי מדברת איתו, מסבירה לו שאת מכבדת את רצונו, אבל עד תאריך מסויים. ותני לו, ממש, משך יפה, תחליטי את מה המשך. שבועיים? חודש? חודשיים? אבל את תקבעי תקופה ידועה שתאריך בסופה, שאז הוא חוזר. ובבית תיערכו לחזרה סוערת, ממש תיערכו לקלוט אותו ושתהיה מהומה רבה בימי החזרה שלו, אולי תקחי עזרה לאותם הימים, ותהיי פנויה אליו מאוד, להכיל את השיבה הביתה. תחליטי את איך זה הולך להתרחש ומתי. )

(זה באמת קורא לעלבון, אז תגדלי מהמקום הזה של העלבון. פשוט קחי סולם וצאי משם. אין לך מה לעשות שם. תהיי איפה שאת יכולה לפעול ביצירתיות.)

[פלונית*]

היי,
קודם כל חיבוק
דבר שני, יש לי רק ילדון אחד בן 5
כשאני לא רואה אותו ומחבקת ראותו יותר מיומיים אני כמעט נטרפת מגעגועים
אני מבינה שיש לך תינוק יונק ופעוטה ולכן בטח אין לך זמן להתגעגע
אבל אני משערת שהילד רוצה להרגיש שמתגעגעים אליו
אולי תבואו כלכם לסבתא לבקר כי התגעגעתם אליו?

[פלונית*]

יצא לי לכתוב את השורש ג.ע.ג.ע בכל משפט
כנראה שאני רואה את הגעגוע כשורש הענין...

[אהבת_עולם*]

נראה שזה עושה לו טוב וזה עושה טוב לסבתא.
אולי זה אפילו מביא לה מרפא? ואולי הילד מרגיש שהיא צריכה את הנוכחות שלו מבחינה אנרגטית? נשמע שהם איזשהו סוג של ריפוי והעצמה אחד לשני....
וכיוון שכך, יכול להיות שזה אפילו לא קשור אלייך, ולא קשור ל'אם טוב לו בבית או לא'.

עד כמה שאת יכולה לא להיות בעלבון, הייתי חושבת שכדאי לאפשר את זה, אפילו חלקית.
אבל גם אם מאפשרים, עדיין לתת לו תחושה שהייתם שמחים אם הוא היה בבית, ולא כאילו ויתרתם על הנוכחות שלו ונוח לכם ככה.

אולי כמו ששיחות הציעה - אפשר לתת תקופת ניסיון.
לא להחליט מראש שבתום התקופה הוא חוזר - אלא להחליט מראש שבתום התקופה אתם בודקים את העניין מחדש.
אם יתאים לכם - זה ימשיך. ואם לא - הוא חוזר.
והוא צריך לדעת מראש שמה שתחליטו בתום התקופה זה מה שיקרה.

[פלוני_אלמונית*]

מה ששיחות אמרה. שילוב של כבוד לרצונותיו, יחד עם הסמכות ההורית.

אם יתאים לכם - זה ימשיך. ואם לא - הוא חוזר.
זו דווקא מלכודת בעייתית. מאיזו בחינה זה יכול להתאים להורים? (זה שלאמא יותר קל טכנית כעת, זה לא השיקול הראשון שצריך לקחת בחשבון).

[אהבת_עולם*]

מאיזו בחינה זה יכול להתאים להורים? (זה שלאמא יותר קל טכנית כעת, זה לא השיקול הראשון שצריך לקחת בחשבון).

לא התכוונתי שיתאים להם מבחינת נוחות.
אלא אם באמת יראו שזה עושה טוב לילד (ולסבתא) וירגישו שיכולים לחיות עם זה בשלום - במתכונת כזו או אחרת (אולי חלק מהשבוע).

[אביבה*]

אני הייתי מרשה. אני יודעת שאני מוזרה, אבל כזו אני כנראה...

[חלוקית_נחל*]

מה ששיחות כתבה כול כך יפה.
אני מאוד מעריכה אותך על כך שלמרות הקלות שבה ניתן ליפול למלכודות העלבון והאגו אפשרת את המהלך ואת נושמת בתוכו ובודקת איך כדאי לפעול. זה מעורר השראה. אצלי סיטואציות "קצה" מאפשרות לאוטומטים להשתלט בקלות ולנהל את העניינים. יפה לך! ואם טיפסת ויצאת מבור העלבון, דלגי בקלילות על ביצת האשמה, השפיטה והביקורת העצמית. הייתי מנסה (ומן הסתם נעזרת בטיפול/חניכה/חברה/בן זוג וכו') לבחון את הדברים ממבט גבוה ולא מתוך ערבוב רגשי. עלה פה צורך של הבן שלי, אני כרגע פחות פנויה למלא אותו אז אני מאפשרת לסבתא לעזור לי ו/או שאני דואגת למלא אותו בעצמי. בלי אשמה. בפשטות. זה לא נגדך-זה בעדו. הייתי מדברת גלויות על הקושי, בגובה העיניים וחושבת ביחד על פתרונות. לי לדוג' היה יום סבתא קבוע שזכור לי לטובה. זמן קבוע של אחד על אחד. הייתי משתפת אותו בגעגועים שלי וברצון שלי לשנות את המצב על מנת שיהיה לו טוב בבית ומזמינה אותו לחזור, מתוך ידיעה פנימית שלמה שמקומו בבית. חיבוק גדול ובהצלחה. קיבלת פה הזדמנות לקפיצת דרך מהממת

[אביבה*]

מרשה לגמרי אני מתכוונת. עד שיחליט לחזור.

[א_ל_א_ן*]

זה מעניין. אני מאוד מעריכה את החופש שאת נותנת, אחרי הכל הוא עם סבתא שלו.
אני מזמינה אותך להציץ באתר שלי. אולי תכתבי לו סיפור, לתעד את התקופה המיוחדת הזו, שבטח בקרוב תיפסק, כי יש בה משהו חלומי מידיי. זה יכול להיות מקסים בשבילו ובשביל הסבתא, ויכול לתת לך מענה לרגשותיך.
https://sites.google.com/site/illysofia ... srt-hwwywt

[אחת*]

אני מציעה לעסוק יותר בכאב שלך, בתחושה שאת לא נותנת לו מספיק, לברר את מה שאת מרגישה .

[א_ל_א_ן*]

את לא מוכרחה אותי כדי לכתוב, את יכולה גם לבד. או להכין להם אלבום משותף, הייתי מנסה להתחבר לחוויה שלהם. בגלל שאני אוהבת כתיבה, זה תמיד המענה הראשון שלי לדברים, במקרה הזה זה גם בעל ערך מוסף, בגלל הסבתא.
לא הייתי רוצה שתרגישי שאני משווקת את שירותיי. אני לא אוהבת שעושים את זה, פשוט ברמת הרעיון, דברים שאפשר לעשות מחוויות יוםיומיות וגם חד פעמיות.

[אמא_עצובה*]

נגעתן מעט בפחד מסוים שעלה לי. אמא שלי. לאחרונה יש לה כאבים שהולכים ומתעצמים ועלתה לי מחשבה מצמררת שאולי הזמן הזה שלהם לא הגיע סתם פתאום דווקא עכשיו.
מבחינת אמא שלי אין ספק שזה מעודד אותה להתעסק עם ילד קטן כל היום, וכל יום היא מספרת לי על דברים מקסימים שהוא אמר או עשה או הצחיק אותה או המיס אותה.
אני מתחילה לראות בזה הזדמנות. אני מניחה בינתיים למשמעויות הרבות שעשויות להיות לעניין הזה כרגע, ומנסה להתמקד בבית שלי, בהורות שלי.
ממתי הפכתי לאמא כזו יבשה?
למה אני מזעיפה פנים לעיתים תכופות כל כך?
איך קרה שאיבדתי את הסבלנות?
פתאום אני שמה לב, שבעת האחרונה היו ימים רבים מידי שפשוט חיכיתי שיגיע הלילה.
כאילו בלילה אני יוצאת לקרוע את העיר.
אני כבר לא יצירתית, ומתקשה לארגן שלושה ילדים לפעילות משותפת ומאורגנת.
פתאום, אתנחתא.

[אמא_עצובה*]

אלאן, תודה. ספרון תמונות זה רעיון פשוט נפלא ואני איישם אותו

[פלוני_אלמונית*]

אני כבר לא יצירתית, ומתקשה לארגן שלושה ילדים לפעילות משותפת ומאורגנת.
ציפיות גבוהות יש לך מעצמך עם שלושה ילדים בגילאים האלה פשוט אומרים תודה שכולם הלכו לישון שבעים ושלמים בגופם...

[שיחות*]

עם שלושה ילדים בגילאים האלה פשוט אומרים תודה שכולם הלכו לישון שבעים ושלמים בגופם...
לגמרי

(וידוי ראוי: כשאחד משלושת ילדיי נוסע או ישן אצל חבר אני ממש מרגישה הקלה בעומס בבית. בהתחלה הייתי מתבלבלת, ונותנת לתחושת אשמה להיכנס. איזו מין אמא מרשה לעצמה לחוש "הקלה" במצב כזה? עכשיו, אני סתם נהנית.)

[פלוני_אלמונית*]

אני חושבת שלחיות תקופה עם סבתא זה דבר מקסים וחיובי. הרי איך שאנחנו חיים היום כמשפחה גרעינית ולא בחמולה גורמת להרבה פיספוס של הקשר עם סבא וסבתא. ביחוד שיכול להיות שחס וחלילה סבתא לא תאריך ימים וצריך לנצל כל רגע. כל עוד הילד יודע שיש לו לאן לחזור, שיש לו את המיטה והמשחקים וכו' ואת אהבת ההורים בבית- למה שלא יהיה אצל סבתא? הבית של סבתא הוא לא בית יתומים. הוא הבית גם שלו.
ולגבייך- קיבלת הזדמנות לקצת הקלה בעומס, מרווח נשימה. למה שלא תנצלי זאת? תשקיעי בעצמך, תטעיני את עצמך בכוחות כדי שתהיה לבן שלך אמא שמחה יותר.
ברור לי שקשה בלי הילד ומתגעגעים, אבל המצב יכול להיות מנוף לצמיחה!
ולגבי מה שנכתב למעלה על כך שילד בגיל 6 לא מחליט לבד, ילד בגיל 6, בייחוד ילד בכור, יכול להיות מאוד בוגר. אני לא אומרת שאין מקום לסמכות הורית, בכל זאת הוא בנכם ובאחריותכם, אבל זה לא אומר שצריך לבטל את הרצונות שלו.

[אמא_עצובה*]

שוחחתי אתמול עם חברה שלי והיא סיפרה לי בגרון חנוק שביתה בת השש וחצי אמרה לה: "אמא, את כבר לא משחקת איתנו. את כל היום רק עושה דברים".
אני כל כך מזדהה עם הכאב שלה, זה בדיוק מה שאני הרגשתי בהתחלה כשהבן שלי ביקש ללכת לסבתא.
הבעיה, אני חושבת, התחילה לפני כמה חודשים. אני לא יודעת כבר מאיפה אימצתי את הרעיון הזה, אבל כשהעומס גדל וגדל ולא הספקתי כלום וגם לא היה לי כוח או חשק או עניין להפעיל את הילדים גיבשתי לי בראש רעיון שבכלל זה לא התפקיד שלי. אני אמא. אני לא חברה ולא משרתת(לא בשכר בכל אופן) ולא צריכה להיות אחראית לתעסוקה של ילדי. יש להם אחד את השניה, חצר ענקית, משחקים, מחשב, בעלי חיים בקיצור שיעשו משהו בעצמם בזמן שאני מבשלת/מנקה/מכבסת/מניקה/שוטפת/מכינה קפה ולא שותה אותו/מקלחת/מאכילה ועוד כל מה שאתן מכירות היטב מעצמיכן.
היום סגר עלי, ולא מצאתי זמן לשבת איתם לגזור, או להדביק או לשתול, ואפילו נמאס לי להקריא ספרים. אני מודה. והם היו עושים רעש. הרבה. וכל דבר הייתי צריכה לבקש עשרים פעם לא פעמיים. ולהלביש היה סיוט: בואי להתלבש, בואי, בואי בבקשה, אני מחכה, בואי! תרימי תרגל, רגל שניה, שניה, תעמדי! וככה הלאה והלאה ומצאתי את עצמי צועקת. אני. צועקת. אני לא צועקת. לא על בעלי, לא על הילדים לא צועקת. אבל אני כן צועקת, ודי הרבה. ומאיימת ומפעילה סנקציות. ושונאת כל רגע. ומנסה לשנות את זה ולפעמים מצליחה ולפעמים לא.
ועכשיו אני מבינה, שזו היתה טעות.
אני לא מרכז שעשועים, אבל אני אמא שלהם, ברור.
והם שמחים שמשתפים אותם, כמו שאמא שלי עכשיו עושה עם הגדול. הוא פורק את המדיח, מלווה אותה בהוצאת הכלבים, תולה איתה כביסה ומאושר לצאת להשליך את האשפה. ילד.
ואני הייתי כבר סתם בסבל ועייפות. והוא הראה לי את זה.

[פלונית*]

אמא עצובה, ריגשת אותי! כמה קל לנו לשכוח שהתפקיד שלנו הוא קודם כל להנות מההורות שלנו ולא רק לעבוד בה

[פלונית*]

בגדול אני נגד ג'אנק פוד ובזבוז כסף וזמן מסך, אבל בימים שכבר אין לי כוח אני משחררת: נלך לאכול פיצה וגלידה, נראה סרט, נוותר היום על סידור הבית והתעמלות. זה נותן לי כוח להמשיך אחר כך בהשקעה

[שיחות*]

ריגשת אותי!
גם אותי.
(אני לא מתה על זה שאומרים שכל בעיה מביאה מתנה וכל הניו אייג'יות הזאת, אבל ככה בדיוק זה מרגיש. שזה קורה לא סתם, שזה בא לעזור לך למצוא מרכז מחדש. למצוא שמחה.)

[סאלי_תדמור*]

עכשיו אני מבינה, שזו היתה טעות.
עקבתי אחרי הדיון שלך בחיבה. תהליך מדהים יש לך פה.
בעצם יש כאן כמה דברים מאוד נפרדים.
אחד הוא התהליך האישי שלך של ההתפתחות שלך, ה"הורות הפנימית" שלך - כלומר התפיסה שלך של ההורות, של המקום שלך, של הקשר בינכם, שזה נפלא ויתן לך בונוסים גם בכוונים אחרים.
שני הוא מה שלום הילד. ונשמע שמבחינתו להיות חלקים מהזמן אצל אימך הוא מדהים. אלו חוויות שאני חושבת שיש להרבה מאיתנו מהסבים: שקט, רוגע, אדם שמאוד פנוי אלינו ומשתף אותנו. ויכול להיות שבשבילו זה ממש מתנה אדירה.
שלישי הוא תחושת העלבון ממנו. שאת זה אפשר "להזין בחזרה" לתוך התהליך שלך (מה שנשמע לי שאת עושה) - לראות מה זה אומר לך, לאן זה מקדם אותך, על מה זה מצביע בפנס.
ונוסף הוא העניין של סמכות, החלטות, מי כאן מחליט... שגם הנושא הזה יעבור שינוי לדעתי עם התהליך האישי שלך שמתפתח.

בקיצור, כמו שאבא שלי אומר לי: "good job. keep going"

[גלי_לבנדר*]

אמא עצובה , מאוד הזדהיתי. גם אני לאחרונה מרגישה כמוך, צועקת ומאיימת ומתעייפת מלשמוע את עצמי אומרת דברים שכשאחרות אומרות אני מצקצקת בלב..
אבל זה בהחלט נשמע כאילו את קשובה ומודעת עד כמה שאפשר.
הייתי לוקחת כמה ימים להנות מההקלה בעומס ונחה עד כמה שאפשר ואז לוקחת זמן להתבוננות. בעצמך ובילדים ובצרכים שלהם, ומנסה למצוא פתרונות קודם בשבילך
אולי יש עבודות בית שאפשר לחלק לילדים, או להגדיר לעצמך זמן בסויים ביום לעבודות הבית, נגיד רבע שעה כל שעה לסידור/בישול/ כביסה
אולי להפך להגדיר לעצמך זמן, נגיד רבע שעה כל שעה להתרכזות בילדים בלבד
גם בעיני הזמן עם סבתא נשמע קסום. (רק לבדוק שזה לא מכביד עליה)
הייתי נותנת לזה זמן. נשמע שזה עושה טוב לכולם בנתיים

[עודד_המחפש*]

קראתי בעניין את הדיון. אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבו לגבי העצמאות שלו, החוויה שלו ושל הסבתא, ושזה מקום טוב להיות בו. קשר חזק עם סבתא זה דבר נפלא, במיוחד אם היא חולה ועלולה לא להאריך ימים.

יש רק מקום אחד שאני חושב שאולי אפשר לגעת בו קצת יותר:
כתבת על כמה שנהיית אמא מתפקדת ותו לא. זה באמת קשה להיות גם עם תינוק יונק ובלי חיתולים, גם עם ילדה קטנה וגם עם ילד קטן שהוא כאילו גדול אבל בעצם עוד קטנצ'יק (בהשוואה לאחרים הוא נראה ענק, אבל אצלי הקטנה בגיל הזה, והיא נראית ממש קטנה ליד הגדולים...). ומטבע הדברים תינוק יונק ובלי חיתולים לוקח הרבה מאוד מהמשאבים של אמא, ונשאר לה הרבה פחות לאחים הגדולים. זה טבעי.

אני רוצה להציע בזהירות, שיכול להיות שהמהלך הזה גם נועד לעורר אותך לבחון מחדש את האיזון בהשקעה שלך בשלושת הילדים, ולבדוק אם יש חוסר איזון. אני לא אומר שצריך עכשיו להפסיק להניק, לשים חיתולים ולשלוח למעון כדי שתוכלי לשחק עם הגדול. אבל אולי כן אפשר למצוא דרך (אם צריך) להקל עלייך את העומס שיש בטיפול בקטנים, כדי שזה לא יבוא על חשבון הגדול.

בכל מקרה, אני מאחל לכולכם הנאה וצמיחה מהתהליך הזה.

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני לא מרכז שעשועים, אבל אני אמא שלהם, ברור.
קודם כל אני מזדהה עם הרעיון הזה.

אחר כך הילד הולך לסבתא ...

אתם בח"ב או בי"ס?

האמת היא שזה לא מאוד משנה .
אם הוא מרגיש צורך להיות עם סבתא גם בגלל שהיא עצמה אטרקטיבית בעיניו וגם בגלל ששקט בבית שלה ונחמד-זה נראה לי נהדר.
הייתי מדברת עם הילד על הדברים הנוספים שהוא אמור לעשות בגילו שאת מבחינתך כאמא רוצה לטפח: את ההשכלה שלו ,את החבריות שלו, הפעילות הגופנית,וכ'
אפשר להביא אותו למפגשי חברים?אפשר לסכם איתו על ימים שבהם הוא בא הביתה ונפגש עם חברים בבית.יש חוגים, אז צריך לארגן את הציוד לחוג וכ'
עם אחות קטנה ואח תינוק ממש אין צורך לנסות 'להפגיש'- במילא נראה לי שזה לא איזה אטרקציה , אלא סיבה להתרחק ל10 קמ' לפחות.
אפשר להכין לו דפי עבודה/חוברת שיקח איתו.
אפשר להציע לו שההורים יענו את או אבא שלו ,יבואו לבקר אותו אצל סבתא או שיקחו לבית קפה או טיול בגינה ציבורית או במכתש רמון(תלוי כמה אתם יכולים להרשות לעצמכם)-אולי שהילד רוצה תשומת לב של אחד על אחד.הוא צריך להיות לפעמים במקום שהוא בוחר,שכייף לו,שיש לו שליטה .
עם כל הטיפול בתינוק והילדה והכל ,באמת שכדאי לראות איפה כל אחד מבני המשפחה מקבל התיחסות אוהבת ומיוחדת.
ודרך אגב, גם לך ולבן זוגך מגיע.

---

כשהייתי ילדה הייתי הולכת הרבה לסבתא שלי. היא היתה אישה מאוד מיוחדת בחיים שלי.נתחיל מהבית שלה שהיה תמיד נקי,מסודר.היה בו משהו מנימליסטי שאני מאוד אוהבת .
היא היתה עובדת במתפרה ,אפילו אחרי מה שנחשב גיל הפנסיה.אני מניחה שהיתה עייפה לפעמים ומתוחה או כל מני דברים.אבל היא ידעה לשכב לנוח ולא למתוח את עצמה עד קצה גבול היכולת.
היה בה משהו מאוד ברור.
מצד שני היא היתה מאותם 'אנו באנו ארצה' -שיש להם כוח לכל מה שהם רוצים.לעשות קניות ולהכין את האוכל הכי כייפי בעולם,לכבס ולנקות,לעזור בשיעורים בחשבון,לתפור בגדים לפי בורדה,היא נסעה לטיולים ועשתה פיקניקים משפחתים ..

אפשר היה לשמוע ברדיו תוכניות מענינות,היה מדף עם ספרי אגדות שקראתי מליון פעם.אפשר היה סתם לשוחח.
סבתא שלי היתה ההפך מ'מרכז בידור ושעשועים'. היא חיה את חייה וזה כשלעצמו היה אטרקטיבי .

[פלוני_אלמונית*]

אמא עצובה,
הגדרת כל כך יפה את הפיכת ההורות למשהו שעושים כי צריך ולא למשהו שנהנים ממנו... גם אני בתקופה כזאת של צעקות ואיומים והמתנה לערב שילכו כבר לישון.
אני מזכירה לעצמי שהחיים באים בתקופות ושזה לא לתמיד (בהריון מתקדם...).

הייתי מציעה לך גם לדבר עם הבן שלך על כל זה. אולי אפילו למצוא זמן כשאת רק איתו ומישהו אחר עם הקטנים.
זו הזדמנות להגיד לו (בלי כעס או עלבון) שהבקשה שלו לגור עם סבתא גרמה לך לחשוב אם יש משהו שלא נעים לו בבית, ושאם זה המצב אז את רוצה לשמוע ממנו מה לא נעים לו ואיך הוא מציע לשנות את זה.
הוא נשמע ילד בוגר ויכול להבין ממך שהסיטואציה ניתנת לשינוי, אם זה מה שהביא אותו להחלטה.
ואולי תשמעי ממנו עוד דברים. על איך זה לגור עם סבתא, האם קורה שהוא מתגעגע הביתה, מה חשוב לו שיהיה לו בחיים בבית כדי להרגיש שנעים לו, וכו וכו.

את גם יכולה להחמיא לו שהוא משמח את סבתא ולספר לו שאת מתגעגעת אליו ושאת חושבת הרבה על המצב הזה ולכן חשוב לך לדבר איתו על זה.

בהצלחה!
עדכני איך המשיך...

[א_ל_א_ן*]

ספרון תמונות זה רעיון פשוט נפלא ואני איישם אותו
בהצלחה

[אמא_עצובה*]

הוא הולך לגן. אמא שלי גרה עשר דקות ממני ושתי דקות מהגן. אז בבוקר בעלי אוסף אותו ולוקח לגן ובצהריים חברה מורידה אותו חזרה אצלה. הם מתכננים יחד מה יאכלו צהריים בכל יום. התחלתי "להזמין" דברים שהם יכינו לנו. ככה אני שומרת על רצף כלשהו ולא נעלמת. אתמול הקטנה היתה שעה שם כי הייתי השבוע חולה מאוד והלכתי לבדיקה. כשבאתי לאסוף אותה נפגשנו, ושאלתי לשלומו עם חיוך, והוא מיד וידא שהוא ישן היום אצל סבתא. אמרתי שוודאי, באתי לקחת את הקטנה, והוספתי שקצת הייתי עצובה השבוע כי הייתי מאוד חולה והוא לא התקשר לדרוש בשלומי. לא עשיתי עניין ועליתי לקומה השניה עם הקטנה לשירותים גי למטה הוא תפס. שמעתי אותו צועק אחרי אמא התכוונתי להתקשר אבל שכחתי :-) השבתי לו שלא נורא. בכוונה לא עשיתי מזה עניין, כאילו רק נתתי לו רעיון לחשוב עליו, שהחיים הם לא שחור לבן, אפשר לישון אצל סבתא ולהתקשר לאמא. אחרי שעתיים הוא התקשר בשמחה שנפלה לו שן! סיפר והתלהב ושאל מה יהיה אם הוא יניח אותה מתחת לכרית אצל סבתא. אמרתי לו שינסה, אבל שישמור אותה למתי שיחליט לחזור הביתה כדי שנניח אותה פה, בבית שלנו מתחת לכרית כי את הכתובת הזו פיית השיניים בטוח מכירה. כזה מתוק, יכולתי לשמוע אותו חושב על זה. בינתיים אני מסדרת את הבית. מארגנת מחדש ומשליכה דברים, מנקה הצטברויות מיותרות.

[אהבת_עולם*]

[צפרדע_ית]

שלום לך, מה אומר בן זוגך על הרעיון? גם אני הייתי שמחה לו הייתה פה איזו סבתא ליידי, שאפשר היה לברוח אליה מידי פעם. ץ

[פלוני_אלמונית*]

קוראת בעיניין, התרגשות ופליאה : איזו אמא נהדרת את. לומדת מכל מילה כאן..על מקום לילד ולבחירותיו, על עבודה אל מול האגו..
אני בטוחה שגם פיית האימהות מכירה את הבית שלכם ומפזרת עליו אבקת אהבה והכלה.
שבת טובה
עדי

[הממ*]

יוצא שאת מעבירה ימים שלמים בלי לראות אותו ולדבר איתו?

אני מפרידה בין זה שהוא אצל הסבתא לבין זה שאת מנותקת ממנו.
הוא בחר להיות שם ואת שיתפת פעולה, אבל מה לגבי להיות נוכחת בחייו גם כשהוא במרחק 8 דקות ממך?

אני תמיד זוכרת בסיטואציות מצורכבות במערכות יחסים משפט ענק שכתבה בשמת ומשמעותו - מילים לא שוות הרבה, מעשים כן.
את אומרת לו שאת מתגעגעת אליו כשאת באה לשם לקחת את הילדה הקטנה.
את אומרת לו שעצוב לך שהוא לא איתכם בבית. אבל את לא מגיעה אליו למקום שהוא נמצא בו.
את זו ששיחררת אותו מלכתחיל לכמה ימים אצל הסבתא ימים שלמים (!) שהיית מנותקת מסדר היום שלו, מתחושותיו ואף כתבת שזה היה נח גם לכם. לא הבנתי למה את באה אליו בטענות שהוא לא מתקשר אלייך. את אמורה הלתקשר אליו כל שעתיים. לדאוג לו, להתגעגע. להכין לו אוכל ודברים שהוא אוהב.
אז אנני מניחה שהמסר שעובר אליו דרך המעשים הוא שיותר אכפת לאנשים ממנו אצל סבתא מאשר בבית.

רשימת הדברים שכתבת בתחילתה עמוד - שאין לו אחים שמציקים, שיש לו מה שהוא רוצה בבית וכו' זו קצת רשימה מלאכותית. אולי כדאי לדבר איתו ולשמוע ממנו מה יש בבית של סבתא שאפשר לייצר בבית שלכם?
ואם יש משהו שאי אפשר, כמו למשל את סבתא אז לייצר שגרת יום שבה כל יום הוא הולך להתפנק אצלה אחרי הגן בארוחה שהם מכינים ואוכלים ואחהצ את באה לקחת אותו הביתה, או אבא, בהליכה אינטימית של שניכם לבד שבה הולכים לאט לאט ומדברים על המ שמעניין אותו ואולי יושבים קצת על ספסל לכמה דקות של שקט לבד לבד. ואחכ בארוחת ערב מבקשים ממנו עזרה ומשתפים אותו וכו'. לנסות לייצר שילוב ולא ניתוק (!).

את מגיעה לתובנות נהדרות לגבי החסרים עבורו בבית ולגבי היתרונות אצל הסבתא אבל בשורה התחתונה את אמא מאוד עסוקה ומותשת וזה לגיטימי לא להיות "שם" כל הזמן. אבל הניתוק שתארת שביצעת כבר בתוך הבית מלהיות שותפה שלהם ולשתף אותם בחוויות - הפך לחד מאוד מרגע שהוא אצל הסבתא.

אני אוסיף שאני ממש לא חושבת שטוב לו במובן העמוק. אני חושבת שנח לו ונעים לו שם אבל ההחלטה הקיצונית לנתק מגע איתכם, פיזי ממש - נגרמה גם ממרד. ברור וחד. בדרכו שלו. הוא ילד קטן בן 6! כשהוא עולה למיטה בלילה או נופלת לו שן, כשבא לו אוכל שרק את מכינה או שילד בגן שרק את מכירה עושה לו משהו, כשיש לו חרדות ממשהו, או כשהוא רואה את סבתא כאובה - הוא צריך אותך לידו.
וזה לפני החוויות של המשחק, והכיף.
לפני החוויות של הפינוק והליטוף.
ולפני היותך האמא, שאין לה תחליף את יודעת (ואני דווקא לא הייתי נעלבת כי אין תחליף לאמא בעולם, גם לא הסבתא הכי מכילה ואוהבת).

הנוכחות שלך לידו ושל אביו כמובן צריכה להיות יומיומית. לדעתי כמובן. אחרת את שלחת את הילד לפנימייה, גם אם זו הפנימייה המפנקת בעולם.

[טלי_ב*]

בינתיים אני מסדרת את הבית. מארגנת מחדש ומשליכה דברים, מנקה הצטברויות מיותרות.

אני אמנם לא מכירה אותך ואולי אני טועה בגדול, אבל סתם מקריאת הדף, מדברים שכתבת כמו:

אני מתחילה לראות בזה הזדמנות. אני מניחה בינתיים למשמעויות הרבות שעשויות להיות לעניין הזה כרגע, ומנסה להתמקד בבית שלי, בהורות שלי.

ואני הייתי כבר סתם בסבל ועייפות.

הייתי אולי מניחה לפיתוי "לנצל את הזמן" שהתפנה לך ביעילות, במילוי משימות - ואפילו משימות שממש הגיוני ומתבקש לכאורה למלא. תנוחי קצת, תצברי כוחות... זה נשמע לי כל כך קשה להתמודד עם הכל - ילדים קטנים, תינוק יונק ובלי חיתול, עננה של מחלה של אמא שמרחפת מעליכם כבר כמה שנים, ושבוע שבו את עצמך היית חולה. באמת, את חייבת לנוח. בכל רגע שאין לך משימה ממש דחופה.

[פלוני_אלמונית*]

הממ,
תודה על קולך השפוי.

[יונת_שרון*]

הקטע של משפחה גרעינית הוא רק בתרבות שלנו, זה לא משהו טבעי לילדים. אם קוראים סיפורים של אנשים בתרבויות אחרות, מגלים שזה שגרתי לחלוטין לחיות תקופות אצל סבתא, דודים, וגם סתם שכנים וחברים.

לכן לא הייתי מחפשת ״מה לא בסדר״, אלא בודקת עד כמה ועד מתי המצב הזה מתאים לכל אחד מהמעורבים.

[אישה_במסע*]

_הקטע של משפחה גרעינית הוא רק בתרבות שלנו, זה לא משהו טבעי לילדים. אם קוראים סיפורים של אנשים בתרבויות אחרות, מגלים שזה שגרתי לחלוטין לחיות תקופות אצל סבתא, דודים, וגם סתם שכנים וחברים.
לכן לא הייתי מחפשת ״מה לא בסדר״, אלא בודקת עד כמה ועד מתי המצב הזה מתאים לכל אחד מהמעורבים._

בדיוק!

[אביבה*]

נכון

[הממ*]

לכן לא הייתי מחפשת ״מה לא בסדר״, אלא בודקת עד כמה ועד מתי המצב הזה מתאים לכל אחד מהמעורבים.


אני מכירה מספר דו ספרתי של נשים שגדלו אצל הסבא סבתא חלק מחייהן ואישה אחת שגדלה אצל דודתה שנה מחייה. כולן ללא יוצא מהכלל חשו נטושיות בדיעבד. חלקן באותו הזמן. לרובן לא היה רע במקום האחר אבל לא היו שם אבא ואמא.

ילד בן 6 לא יכול לדעת אם מתאים לו לא לגדול עם הוריו ואחיו.
הוא יכול לומר שהוא רוצה מאוד לא לגדול עם הוריו ואחיו ואפשר לברר למה וכמה ולהגיע לאיזה אמצע שיכיר ברצונות שלו אבל לא יוותר על שאר הצרכים שלו, שאותם ההורים אמורים לספק בגידול יומיומי שלו.. וכשהסבתא חולה מאוד (אני מאחלת לה רפואה שלמה, נשמעת התמודדות לא פשוטה) שנאלצת להעזר בעזרה סביב השעון, אז בכלל.

נעלמים מהעין הנסיבות של כל הסיפור הזה? לא מדובר בשבועיים בילוי בחופש הגדול שנוצרו ביוזמת כולם. הילד קם והלך. זו הצהרה.
וזה יותר מרצון להיות אצל סבתא - חוסר רצון להיות עם ההורים והאחים.
הבהלה שלו כשאמא קופצת לרגע לסבתא ובמקום ליפול לזרועותיה בשמחה אין קץ (גם אם טוב לך במקום אחר אתה בטח בגיל 6 מתגעגע ושמח לקראת ההורים שלך אחרי זמן רב שלא ראית אותם), הדבר הראשון שקופץ לו לראש זה לוודא שלא מחזירים אותו הביתה.

נראה לי שדווקא הגישה שרואה בפעולה של הילד אקט פשטני שצריך לזרום איתו במידה והוא מתאים גם לגדולים - מזלזלת מאוד במורכבות של ההחלטה שהוא לקח והמניעים לה. אם כל אדם אחר בבית היה עוזב לגור בבית אחר, אם בן הזוג של מישהי או בת הזוג למשל - זה לא היה מתקבל כך. לפרק ולבדל את עצמך מהמקום שאתה גדל בו ומוקף באנשים אהובים - 4 במספר ומעדיף אחת רחוקה מהם ללא אינטראקציה עם השאר ימים שלמים זה לא קסם. זו מצוקה.

ולאמא פותחת הדף - אני חושבת שהאינטואיציות המודאגות שלך נכונות מאוד, חבל לטשטש אותן עם גישות ניו אייג'יות של זרימה וכו'. ולא בגלל אקט העזיבה כמו בגלל הנסיבות והאופן שבו הוא נעשה.

עוד לא דיברנו על מה זה עושה לשני הקטנים האחרים. >

[פלוני_אלמונית*]

ולאמא פותחת הדף - אני חושבת שהאינטואיציות המודאגות שלך נכונות מאוד, חבל לטשטש אותן עם גישות ניו אייג'יות של זרימה וכו'. ולא בגלל אקט העזיבה כמו בגלל הנסיבות והאופן שבו הוא נעשה.

[יונת_שרון*]

לא נשמע שהילד עזב את הבית בכעס. ולא נשמע שהוא לא יכול לחזור מתי שרק ירצה. הפרשנות שלך, הממ, נראית לי שאינה מבוססת על מה שסיפרה אמא עצובה.

[חני*]

ולי נראה מוזר שיש ימים שלמים שאין קשר בינכם, אם הבנתי נכון
לדעתי חשוב שיהיו מספר שיחות טלפון ביום קבועות בשעות קבועות כמו כשהוא חוזר מהגן לפני השינה ועוד..
וכמובן מפגשים וכמה שיותר

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני סבורה שיש כאן מורכבות אשר מזמינה לנסות ולהבין ולאוו דווקא לטייח באמירות "זורמות" כאלה ואחרות.זה באמת עצוב.המקום המשחק הפך למציאות והיא קצת מבלבלת.שאלות שאפשר לשאול בעולם המשחקי הופכות מבהילות ומאיימות כשספינת הפירטים היא אמיתית,כשהתפקידים מתחלפים באמת. הילד הוא ההורים של עצמו וכל השאר?המממ מטריד ביותר.

[שני_מ*]

בתור ילדה שגדלה בדיוק במצבו של בנך אני יכולה להגיד שיש כאן משהו לא בסדר.
סבתי והוריי גרו באותו המרחק והיה לנו סיפור מאד דומה איתי בתור הילדה.
ילד שגר כל כך קרוב לסבתא רואה בה אמא שניה
סבתא שלי היתה חולה בסרטן מגיל 8 שלי ועד גיל 14 וחצי כשנפטרה.
בחודשים האחרונים בהם תפקדה נדבקתי אליה כמו עלוקה.
לא סיפרו לי שזה הסוף אבל היתה לי תחושה לא טובה שפשוט גרמה לי להידבק.
ישנתי אצל ההורים אבל כל דקה שלא הוקדשה לשינה ביליתי אצלה במשך חודשים
אם היית שואלת אותי באותה תקופה למה הייתי עונה בדיוק את מה שבנך אומר, היא מבשלת את האוכל הכי טעים וכיף להיות איתה
אבל בתוכי קיננה תחושה שמשהו פה לא בסדר.
קשה לילד לחוות חוויה של סבתא חולה, ועם חוסר הזמן שלך אולי הוא מרגיש שאין לו אמא לשתף אותה ברגשותיו, אולי הוא לא יודע להסביר אותם לעצמו.
אני הבנתי מה הרגשתי רק כשנפטרה. פתאום גאתה בי הרגשה שנטשתי אותה והיא הלכה ולא תשוב בגלל זה. ושאם רק הייתי נשארת לצידה הכל היה כמו קודם.
ילד שמאבד סבתא כל כך קרובה סובל הרבה יותר מהילד הממוצע שמאבד סבתא, זה כמו לאבד אמא. כנראה שהוא מרגיש משהו עקום מבפנים, הייתי מנסה לברר את זה אתו. חיבוק גדול לך בינתיים. נסי לא לתת לרגשות האשמה לסמא את עינייך ולקבע אותך בנסיון להבין את הבעיה

[הממ*]

_לא נשמע שהילד עזב את הבית בכעס. ולא נשמע שהוא לא יכול לחזור מתי שרק ירצה. הפרשנות שלך, הממ, נראית לי שאינה מבוססת על מה שסיפרה אמא עצובה

את בטוחה שהתייחסת לדבריי או שאולי התכוונת למישהי אחרת?
לא כתבתי מה שאת אומרת. כתבתי שהוא במצוקה.

הפרשנות שלי אגב כמו הפרשנות שלך מבוססת רק על הדברים שאמא עצובה כתבה, היא פשוט שונה לחלוטין.

[אמא_עצובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סדר בדברים: הילד ואחותו הולכים לאחרונה כל יום אחרי הגן לסבתא לצהריים. זו הצעה שלה שהתקבלה בברכה. עניין השינה התגבש כאשר היינו בנופש אני ובן זוגי והילד ישן שם. גם אחותי המקסימה ובעלה הטרי גרים בבית בקומה השניה. הממ... לא מדובר בבית מצוקה. מדובר בבית משפחה. כל יום בעלי אוסף אותו לגן והוא או אני לוקחים לחוגים,ימי הולדת ומדורת לג בעומר כרגיל הוא לא מנודה לא יודעת מאיפה הרעיון. הייתי חולה ולא הייתי אצל אמא יומיים, סו? כן, גם נעלבתי שלא ידע לדרוש בשלומי וזה נכון מאוד בעיני שילד ידרש בעדינות ללמוד דרך ארץ שמקובלת עלי ויש מבחינתי מקום גם לאמא לחוות רגשות שקשורים בילדים. לא הכל זה תשבוחות ותרועות. היום טיילנו כולנו יחד כל היום והוא ישן אצל סבתא. לא מוצאת היגיון בלהתקשר כל שעתיים זו ממש הטרדה. ולגבי הסדר בבית... זמן טוב לארגון מחדש של דברים. זו הדרך שלי לארגן גם בפנים כמו בחוץ ולהתרענן.

[אמא_עצובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא חושבת שהוא רואה באמא שלי אמא שניה. הוא גם אוהב ללכת הרבה עם סבא שלו מצד בעלי. גם שם יש קשר טוב. הם מנגרים יחד ואוספים בקבוקים (סבא רומני מה לעשות) מוציאים תכלב ורוכבים על אופניים. הוא ילד מאוד משפחתי וחם,בזה אין ספק. ילד רציני ונבון שצוחק בקולי קולות. בכור מיוחד שכזה,לדעתי. לא ילד חבורות ללא ספק. גם אני כזו,תמיד העדפתי חברה של זקנות על פני קבוצת ילדים ואני דווקא מאוד זורמת עם חברים וכאלה,אוהבת אנשים. אני כן חושבת שמשפחה מורחבת זו ברכה. הלוואי והיינו גרים כולנו בסמיכות. חבל שאחיותי לא חושבות כמוני יותר (למרות שבאופן כללי נפגשים הרבה מאוד)

[יונת_שרון*]

נשמע סידור מאוד שבטי.

שני מ, את יכולה לספר איך היית רוצה שהדברים יהיו אחרת? מה היה לא טוב ואיך היה אפשר לשנות את זה?

[אלמונינית*]

עד שהוא הודיע לי, אני רוצה שתארזי לי מזוודה, אני הולך לגור עם סבתא. היא תטפל בי, אני לא רוצה לגור איתכם.

וחלפו כבר כמה ימים ונהייתי מודאגת, למה הילד לא רוצה להיות בבית שלו?

_אבל זה מעליב.
וזה עצוב.
וזה ממש כואב בלב.
ושורף בעיניים._

יש פה בפירוש מצוקה של ילד ומצוקה של אמא

אבל שבט נשמע הרבה יותר טוב, בהחלט.

[שיחות*]

אמא טובה , (לא בא לי לקרוא לך עצובה כל הזמן, ברשותך. (-: )
התיאור שנתת עכשיו של המשפחה ממלא את הלב, רבים היו רוצים לחיות ככה.
ואוספים בקבוקים (סבא רומני מה לעשות)
הוא ילד מאוד משפחתי וחם, ככה נשמע , בכלל, קשרי המשפחה נשמעים בריאים ומשמחים.

שאלה: את עדיין עצובה? האם הדיון הזה בצורה הזאת שלו עדיין משרת אותך, או שהוא מקבע אותך בהלך הרוח שהיית בו כשהתחלת את הדף?
כי את יודעת, את הקברניט של הספינה הזאת ואת יכולה להודיע על שינוי כיוון, אם זה מה שצריך.
<מרגיעון מבויים: מותר לנו להיות עצובות מסיבות משתנות. וגם מותר לנו לשנות את מצב הרוח>

[חלוקית_נחל*]

שיחות
תודה על התזכורת @}

[גילית_ט*]

מצד אחד זה נחמד שיש קשר טוב עם הסבתא, מצד שני הוא צעיר מדי, הייתי מגבילה בשעות ביקור ושינה בבית או מספר מסוים של ימי שינה אבל לא רק אצל סבתא, מה גם שהייתי משוחחת עם אמא שלך, מעבר לזה שבטח נחמד לה, גם קשה לא? אולי גם היא רוצה פחות?

[פשוט_אמא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אפשר בהחלט להחליף ניק, אני ממש לא עצובה. כבר אחרי יום יומיים לא הייתי עצובה החיים דינאמיים ועוצמתיים מידי כדי להישאר באותו מקום ליותר מכמה רגעים.
אני כותבת מהמחשב של אמא שלי
נראה לי שהגיע הזמן למתוח את הגבול של החגיגות. ככה פתאום מרגיש לי. אמרתי לו שהערב הוא בא איתנו, היום הוא לא נשאר. וככה זה עבר. בלי דרמות מיותרות, אולי בגלל שבאמת רווה. הסאגה הזו היא הרי רק פריים בחיים, כמו תצלום ממוקד שמנציח רגע.
הייתי רוצה להצליח להבין אותו טוב יותר.
ללא ספק ילד מורכב.
לא תמיד יש לי כוח למורכבות הזו.
גם פה כבר הספיק לעשות כמה שטויות, לבדוק קצת גבולות.
וזה טוב.
גם פה יש חוקים, גם פה לא הסכימו עם כל גחמה שלו.
פתאום מנת מציאות, גם לו, גם לאמא שלי

אני קיבלתי די והותר זמן להיות עצובה, לצאת מזה, להיות בהיי לסדר ולנקות ואפילו חזרה לנחות.
להיזכר במה שלא באמת שכחתי, וגם לא השליתי את עצמי. שיש לי בבית אישיות מאתגרת.
זה מרתיע.
זה מפחיד.
רוב הזמן הכל נראה רגיל חלוטין, ופתאום...משהו. גם אי אפשר לדעת מה זה יהיה.
לא מדובר במשהו כבד מאוד, רק...משהו.
וזה לא ברור אפילו לי מה זה.
בגלל זה אני נותנת מקום (משתדלת).
לפעמים אני מאשימה את עצמי שזה בגללי. בגלל הגישה שלי, בגלל החופש הכללי.
לפעמים ברור לי שאי אפשר להילחם בזה. אי אפשר להתנגד, זה גם לא ישנה כלום, רק יביא למאבק.

אני נעה על הציר שבין המחשבה שזה אצלי בראש לבין הוודאות שלא בדיוק.

למה אי אפשר להניף מטה קסם והכל יהיה וודאי וברור ופשוט?
לפחות שמח אצלנו. וחי. מאוד חי.

זה מצחיק, במבט לאחור, עוד פריים בחיים.

[עץ_לי_מון*]

ואו. מפתיע בפשטותו, האופן בו הוא פשוט חוזר הביתה.
את נשמעת אמא מקסימה ומיוחדת.
עצם העובדה שאת רואה את המורכבות שלו, ומכבדת את הדרך שלו, זה פשוט אוויר לנשימה לילד מורכב וצעיר.
מעניין מה האתגר הבא (-:

[א_ל_א_ן*]

עוד פריים בחיים מעולה. פתאום אולי קצת חבל שלא לקח איתו את אחיו/ אחיותיו, ואיפשר לך קצת זמן איכות שלך בבית...
אבל ברצינות, ואולי הוא הלך רק כדי לשמוע שאת מזמינה אותו חזרה.
עדיין לא מאוחר לדעתי בשביל לכתוב לו http://www.youtube.com/watch?v=F-H1EZsSAbo

[הדרי*]

קראתי את הדף והתרגשתי מאוד
מנקודת מבט של נכדה שמאוד קרובה לסבתא ולסבא (ז"ל) שלה ונכדה בכורה
אני יכולה להגיד שהזמן הזה עם סבתא הוא פרייס לס,
זה משהו שזוכרים אחר כך כל החיים
אולי זה לא הכי מקובל וגם נשמע שהיה לך קשה עם זה, אבל ממש ריגש אותי שאיפשרת לבן שלך מה שהוא רצה
והתאים לסבתא גם
ונתת לשניהם זמן איכות ארוך כזה יחד.

[נעמה_ו_טוהר*]

אמא,

כותבת לך בתור אמא שעברה תהליך קשה של לשחרר את הילדים שלה לדרכם העצמאית. היום, שנתיים וחצי אחרי, יכולה לומר לך בוודאות: הילדים יודעים מה טוב להם. הם מחוברים לתסריט הנשמתי שלהם, הם יודעים מה הם רוצים ומבינים את הסיבה שלשמה הם כאן: ללמד אותנו לשחרר אחיזה באדמה (חומר) ומים (רגש- מערכות יחסים ביאישיות) . (חומר זה לא רק גוף פיזי , זה גם מסגרות חשיבה והתנהלות. מסגרת משפחתית היא גם חומר) הילדים שלנו - הם לא באמת שלנו. אנחנו רק זוכים לתת להם בית לגופם הפיזי אבל נשמתם חופשייה.
הבן שלך לא חי כאן כדי ללמוד ממך אלא כדי ללמד אותך.

מציעה לך לשחרר את כל ההתניות התודעתיות של מה שאת חושבת שאת יודעת ב 100% , כי סביר שאת לא...

אם הוא רוצה להיות אצל סבתא וזה טוב לו וטוב לה - אז למה שלא תעבדי על עצמך, תעשי סוויץ תודעתי ב 180 מעלות ותחליטי שזה גם טוב לך?
בתור הורים אנחנו נוטים לקחת על עצמנו מה שאנחנו קוראים "אחריות הורית" . היום אני יודעת שהדבר הכי טוב שקרה לילדים ולי זה שכל אחד לקח אחריות על הבחירות העצמאיות שלו.

מוזמנת לקרוא עוד כאן

אחריות הורית? ילדים עצמאיים - אתר שינוי תודעתי

[פלוני_אלמונית*]

כותבת לך בתור אמא שעברה תהליך קשה של לשחרר את הילדים שלה לדרכם העצמאית. היום, שנתיים וחצי אחרי, יכולה לומר לך בוודאות: הילדים יודעים מה טוב להם.
ילדייך בחרו לעזוב ואת מוצאת רציונליזציה לזה ומנסה לשכנע אחרים שילכו בדרכיך. אם זה לא היה עצוב זה היה חצוף.

[נעמה_ו_טוהר*]

לא, אני מנסה לעזור לאמא להבין שלהיות עצובים מזה זו דרך אחת (לא מוצלחת) אבל לא יחידה להתמודדות. אם מתעלים מעל הרגש הנמוך להבנה הגבוהה ומנסים להבין למה דברים קורים כמו שהם קורים, אז חווים את החיים מנקודת מבט אחרת לגמרי - הרבה יותר בקלילות והנאה וחופש. ככל שעולים יותר גבוה - רואים תמונה יותר רחבה . דמיינו את google earth - טכנולוגיה שמאפשרת לראות כל פרט קטן על כדה"א ובשנייה, לצאת בזום ולראות את הכדור כולו. זה מתאפשר כי הלוויין נמצא רחוק- גבוה.
תודעת העל - שהיא המחשב המרכזי של הבריאה , נמצאת הרבה הרבה הרבה הרבה יותר רחוק וגבוה מהלווינים ולכן המידע שמנגישים לנו עכשיו להבין הרבהיותר מדוייק ומאפשר להבין את התמונה הרחבה - לא רק את התסריט האישי שלנו אלא את תכלית האנושות כולה כמעבדת ניסויים לחקר היסודות. בעידן הישן מהות ההתנסות היתה חקר האדמה והמים ובעידן החדש השתנו נושאי המחקר ויש קדימות עכשיו לאש ואוויר

אני לא מנסה לשכנע אף אחד בשום דבר. הגעתי לדף הזה לא במקרה - שמעתי קריאה אז הגעתי. לא נכנסתי לאתר באופן טבעי כבר שנתיים ודווקא היום משהו הביא אותי להיכנס למרחב הזה ולהחליט שיש לי מה לתת : פירסמתי הודעה בדף בית שלי ורגע לפני שיצאתי, קראה לי הכותרת הזו לקרוא ולהגיב.

אף אחד לא חייב לקבל מה שלא מתאים לו. זה הקטע כאן- שאנשים אומרים את דעתם וחולקים רעיונות. זה נחשב בסדר עד שמישהו ממש הזוי עם אנרגיות אש ואוויר מנסה להציע שהגיע הזמן לשחרר את האדמה והמים. זה כבר מעורר התנגדויות..

אמא - אני פורשת מהשיח כאן כי אין לי עניין בהתנצחויות . אם תרצי לשוחח עמי - תמצאי אותי באתר שינוי תודעתי. יש פרטי התקשרו בדף הבית שלי

לא במקרה גם נפרדתי מנוכחות בקהילת באופן. זו קהילה שמהותה אדמה(חומר ומסגרותיו) ומים(רגש) ואני הגיעה שעתי להתפתח עם אנרגיות האש והאוויר שלי . היום, שנתיים אחרי, אני במקום אחר ויש לי תרומה לתת. יוכל לקבל אותה ולהינות ממנה רק מי שבוחר להבחין בקיומה ככזו - מתנה

[נעמה_ו_טוהר*]

וגם: בתשובה להתרסה האלמונית:

אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה לומד בעצמך
ולומד הכי טוב כשאתה מלמד את מי שאתה עצמך

זה מה שאני עושה - לומדת ומלמדת .

לא הייתי יכולה ללמד אנשים על שינוי תודעתי בלי לחוות אותו בעצמי

כל עוד אתה חי באזור הנוחות והכל כרגיל - אין סיבה שתרצה שינוי. הבנה שהשינוי נחוץ וקיומי מתבהרת רק כשמשהו בחיים משתבש לך ואז מתחילים לשאול שאלות ולהטיל ספק.

כנראה שאתה - פלוני עוד לא במקום הזה , אבל אולי יש הורים אחרים שכן. עבורם נשלחתי לכאן להטמיע את השיתוף שלי בהבנות .

תודה
נעמה

[פלוני_אלמונית*]

כנראה שאתה - פלוני עוד לא במקום הזה , אבל אולי יש הורים אחרים שכן. עבורם נשלחתי לכאן להטמיע את השיתוף שלי בהבנות .
כמה נוח. הרבה יותר נוח מאשר לחשוב, שאולי נשלחת הנה כדי לתקן את האמהות שלך... ולא עשית זאת.

אין לי עניין להיכנס בך אישית. מרגיז אותי שאת מטיפה לאחרים שישחזרו את הקשיים שלך כאילו הם מבורכים ופותחי תודעה. האמא שפתחה את הדף לא רוצה להתחבר ליסוד האש או ליסוד האוויר אלא רוצה לשקם את היחסים עם הבן שלה. כרגע זה הרבה יותר חשוב מאשר התחברות ליסודות הקוסמיים.

[אחת*]

מן הסתם נעמה יכולה ללמוד משהו גם ממך פלוני אלמונית, וגם את ממנה, אבל היא מופיעה פה בשמה המלא ובמערומיה ולא כל כך יפה לסקול אותה בבואה לתת עצה ולתמוך.

[נעמה_וייס_טוהר*]

מממ... כבר שכחתי כמה דיונים כאן בבאופן טעונים . המסכות האנונימיות - הכינויים הפלוניים,מאפשרים לכם להוציא את השדים האפלים בלי לקחת אחריות על המילים שלכם ולכך אני לא מתחברת.
אין לי עניין בוכחנות והתנצחויות ובטח שלא ברמה שהבאת לכאן פלוני..
אני לא מטיפה לשום דבר ואין לי שום אפשרות או רצון לשנות מישהו אחר מלבד עצמי
נשלחתי לכאן כדי להציע דרך הסתכלות אחרת על המציאות, לפתוח פתח לחשיבה שונה . כפי שאחת אמרה - הרבה יותר קל להסתתר מאחורי שמות בדויים ולא לקחת אחריות על המילים שלך. אני לא עושה את זה.
אני חיה כבר בעידן חדש שבו אין יותר מערכות הסתרה, הכל גלוי ופתוח

מי שרוצה לשמוע עוד על איך העולם הזה מתנהל (לא הזה - עולם החלום שרובכם חיים בו אלא העולם האמיתי- זה שבאחרית הימים, מוזמן לשאול שאלות בדף שינוי תודעתי בעידן החדש

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך אמא זה לא להקשיב לשום עצות של אחרים (גם לא לשלי אם אינך מתחברת ...)אלא רק לקולך הפנימי. הילד הפנימי שלך-שבך, הוא הנשמה, הוא יודע מה התסריט שחתמת לממש כאן
הבן שלך בחר בך לאמא כדי שיוכל ללמד אותך. הוא כאן כדי לעזור לך הרבה יותר ממה שיש לך לעזור לו
הדרך הכי טובה שאני הבנתי לעזור - זה לא להפריע. לזוז הצידה ולתת להם מרחב חופש מחשבה ויצירה לעשות את מה שנועדו לעשות. הם יודעים מה זה. אנחנו כמבוגרים לא תמיד יודעים כי יותר מדי שנים חינכו אותנו לעשות מה שאומרים לנו ולהקשיב לעצצות של אחרים.

גם אתר באופן הוא סוג של מקום כזה שמקשיבים בו לעצות של אחרים, מתייעצים עם אחרים במקום עם עצמך וכך נותרת תלות באחר במקום עצמאות.

הילדים שחיים כאן היום נולדו להיות עצמאיים. כמה? כמה שאמא שלהם תאפשר להם...

ברשותכם פורשת מהשיח הזה. אין זה מקומי כאן...
מי שרוצה לתקשר איתי ידע איפה למצוא אותי

ביי

ובהצלחה לך אמא .

יום כייפי ומאתגר לכולנו
נעמה

[אביבה*]

"מרגיז אותי שאת מטיפה לאחרים"...
למה זה צריך להרגיז?
האם זה לא מה שכולנו עושים פה באתר?
מספרים על חוויות שעברנו כדרך ללמוד על החיים וכדרך להמליץ לאחרים לשפר את חייהם?

[נעמה_וייס_טוהר*]

נזכרתי פתאם בפוסט שיצרתי ב"יום האשה" : אשה,אמא,שחררי שמח יש שם אחלה שיר עבורך אמא- זו שפתחה את הדף...

[או_רורה*]

גם אני ראיתי רק מילים טובות וכוונה טובה לעזור אצל נעמה.
לעזור מניסיונה וממרום אמהותה לארבעה ילדים, ולא שום דבר אחר.
אני בכל אופן חושבת, אמא, שעברת תהליך מדהים עם עצמך ועם הילד שלך.
מאחלת לכם חוזק בהמשך.

[תמר_ס*]

גם אני בערך בגיל של בנך עברתי לגור אצל סבא וסבתא לתקופה.
הייתי קשורה מאוד לשניהם וסבא היה מאוד חולה. הייתי קוראת לו, שרה לו. שעות ביליתי רק בלהיות איתו. לא משהו שנורמלי לבת 6-7 אבל כל כך אהבתי את זה.
אני אפילו לא יודעת של מי היה הרעיון, שלי, של הורי, של סבתא.
אבל לא הייתי מוותרת על יום מהתקופה הזאת.
גם אחרי שסבא נפטר נשארתי עם סבתא עד שעברה לגור אצלנו.

יכול להיות שאם לא הייתי עוברת את זה בעצמי (ושמחה על זה מאוד!!) זה היה נראה לי מוזר.
ולכן אני חושבת שאין מישהו שיכול לומר לך אם זה טוב או רע.
רק אתם יודעים.
@}

[פלוני_אלמונית*]

וואו!!! וואו!!

[אנונה*]

וואו!!! וואו!!
את ממש מרגשת, בעצם כולכם ,כיף לקרוא @}

[סאלי_תדמור*]

את ממש מרגשת, בעצם כולכם ,כיף לקרוא
@}

[שיחות*]

וואו!
איזה יופי.
פשוט סיפור נפלא מהתחלה ועד כאן. תודה על השיתוף.
(פעם הרגשתי שכשמנקים חלונות האמת נכנסת פנימה, פתאום תובנות שבורחים מהם או מתעלמים מהם נכנסות בחדות להבנה)

[ענבל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דיון מרתק, ומה שלא יהיה נשמע שהילד שלך מתוק וחמוד.
וגם ביצועי.
וזה מתכון טוב להמשך חייו

[תמרול_ה*]

מאד משמח לקרוא.
מעורר בי מחשבות על המקום של הפחד בחיינו.
ועל המקום שיכול להיות לאמונה ביקרים לנו.
לוקחת לי למחשבה.
שולחת חיבוק לילד האמיץ והנוגע-כל-כך-בלב- הזה.

[תמרול_ה*]

ורוצה רק להציע שחשוב לתחזק את החופש הפנימי ואת ההתאוששות הזאת.
אולי לקבוע לך זמנים שמורים מכל משמר* להתרגעות ונשימה ולהיות עם עצמך.

• שמורים מכל משמר, כי מאד קל למסמס את זה. אנחנו הרי הכי פחות חשובים וזמננו הכי פחות יקר...

[א_ל_א_ן*]

לאהוב ולהצליח לשחרר- משימה רגשית לכולנו.

[אורלי_נ*]

חזרתי לדף הזה שכתבתי לפני כמעט שנה.
מרגיש לי לפני עשור.
מי ידע אז, שחודשיים אחרי שהבן שלי חזר הביתה, סבתא תאבד הכרה וחודש לאחר מכן תלך לעולמה.
זה בלתי נתפס.
רגע אחד הם מכינים עוגיות ופנקייקים ומספר רגעים לאחר מכן לא נשאר דבר.
כמו חלום.
אני חושבת שהיה לנו מזל. באמת מזל גדול.
מאוד כואב לי שהבן הקטן שלי לא יזכור בכלל את סבתא מירי. והיא הייתה מכורה לו.
אני עדיין מתעקשת לציין את שמה של חמותי כשאני מדברת עליה, לא יכולה לומר רק "סבתא" כי הרי עכשיו לא צריך להדגיש במי מדובר. נותרה רק אחת.
הבן הגדול שלי, זה שבילה עם אימא שלי תקופה יקרה מפז מבקש מידי פעם מאכלים שלה.
אימא, תכיני עוגיות של סבתא.
יום אחד הוא אמר לי שאני מכינה אוכל טעים, אבל לא כמו של סבתא.
אני מודה לו על כך, כי אני הייתי בבור שחור ענק מאז שמתה ופשוט לא הייתי מסוגלת לשוחח עליה איתם. עשיתי מאמצים אבל זה היה קשה מנשוא.
אני כנראה לא אפסיק לבכות עוד הרבה זמן, כל מה שאני כותבת לאחרונה ממלא את העיניים שלי בדמעות.
אבל הדף הזה נפלא, הוא ישאר בליבי לנצח. אני מודה לכל מי שהייתה איתנו אז, בחוויה העדינה ההיא שחווינו ולא ידענו איך היא תסתיים.

[אהבת_עולם*]

את מקסימה ומרגשת !

[לוטם_מרווני*]

[אורי*]

את באמת מקסימה,גם בתהליך שעברת בדף הזה.,גם בתהליך איך שיצא בסוף ושאף אחד לא תאר לעצמו.

[רותם_סנדק*]

חיבוק גדול