ילד שלישי הריון שני לידה ראשונה

[עדי_יותם*]

אם פי 3! איזה יופי! מזל טוב! כל הכבוד לשרהל'ה, לאחותך ולבן זוגך, אבל בעיקר לך. חדשות מקסימות. וגם השם מקסים. http://www.irishfestivals.net/clover.htm

[עירית_ל*]

אם פי 3, אושר ואושר ואושר. כמה טוב לשמוע, הכל כמתוכנן וכמו שרצית. מזל טוב!

[אביב_חדש*]

ווואו! נפלא! מזל טוב!

[ענת_גיגר*]

@} @} @} @}
@}מזל טוב @}
@} @} @} @}

[מיכל_מ*]

אם פי 3, מזל טוב לכם!!! כל הכבוד!!!!!! חיכיתי ללידה שלך...

[חבצלת*]

מזל טוב, אנו מצפים בכליון עיניים לסיפור לידה "מימית"!

[נורית_מ*]

מזל טוב!

[יונת_שרון*]

מזל טוב והמון אושר!
קחי את הזמן לנוח, ואז תחזרי לספר לנו הכל.

[אורית_ג*]

אם פי 3 איזו התרגשות
שמחה אתכם כל כך
ואיזה יופי של שם!

[בשמת_א*]

איזה יופי! מזל טוב!
מקווה להתראות בטיול לחוף סידני עלי D-:

[אילנה*]

אם פי 3, נהדר! ברוך הבא ל-
מזל טוב
ו...
הנקה בהנאה.

[חגית_ו*]

אם פי 3!!!
איזו התרגשות!
המון מזל טוב רב אושר והנאה!

(יש לנו עדיין התערבות לגבי הגידול הפעם, את זוכרת?
ועוד אגב, יש ברכות גם למלח ופלפל (-: (-: )

תהנו!

חגית.

[מיה_גל*]

היי אם פי 3 מזל טוב!!
איזה אושר
שם מדהים ורענן
תהנו, מתרגשת לאללה

[רועי_שרון*]

{@ מזל טוב גדול לכולכם! {@
מחכה בקוצר רוח לסיפור הלידה.

[א_ילת*]

מזל טוב! כיף שיצא כמו שרצית.

[אלה_נוננה*]

מזל טוב איזה יופי

אני כולי קנאה הייתי רוצה אחד עכשיו (-; .
רק אושר שיהיה לכם

[ורד_לב*]

המון מזל טוב

[חגית_פ*]

מזל טוב ואלפי איחולים לאושר ובריאות!

[אם_פי_3*]

תודה גדולה על הברכות מחממות הלב (העולה על גדותיו ממילא...). המשך יבוא...

[ענת_גביש*]

מזל טוב !! איזה יופי !! שמחה מאד בשמחתכם
איזה שם מקסים.

[ענת_שן_לוי*]

מזל טוב! איזה יופי!
ואיזו כותרת מהממת לדף, לקח לי זמן מה לפענח את ההסטוריה המיילדותית שלך אבל בסוף הבנתי...
בעזרת השם, שכולנו נזכה ללידות אמיתיות ונפלאות.

[גלית_של_גיא*]

אם פי 3 אני עוקבת/ מכירה עוד מפורום הורים של יואל.
המון המון המון מזל טוב והרבה הרבה אושר.
מזל טוב גם לאבא המאושר ולתאומים הבוגרים שהם עכשיו גם אחים גדולים...

גלית וגיא

[מיץ_פטל*]

גם לי לקח זמן עד שירד לי האסימון לגבי שם הדף.

מזל טוב ענקי. הרבה אושר וימים יפים.

סקרנית לשמוע על הלידה המימית....

[אמא_של_אופק*]

אם פי 3 - עשית את זה !!!!! מחכה לשמוע עוד פרטים... מזל טוב ובהצלחה , עכשיו את אמא לשלושה...

[לילה_טוב*]

מזל טוב!

[תבשיל_קדרה*]

מזל טוב לכולכם!
(אחת התהיות שלי בשבועיים האחרונים היתה אם ילדת ואיך ומה...)

[יעל_אבמ*]

תתחדשו ותהנו

[ויויאן_מיוחס*]

אם פי 3 - אני גאה בך כל כך!!!!!!!!!!!!!!!!!!
המון מזל טוב לכולכם ולגמדנק - ברוך הבא לעולם!

[עדי_יותם*]

אין מילים.

[אמא_אדמה*]

אם פי 3, את גדולה!
חוויה נהדרת ועוצמתית..

[בשמת_א*]

אח, אם פי 3, פשוט נהדר, נהדר! וכל הכבוד!!!!!

[יונת_שרון*]

איזה סיפור נפלא ומעצים! פפפ פפפ (קול של משיכות אף)

[חגית_ל*]

פנטסטי!!! תודה על השיתוף - זה עוזר לי להתכונן. אני רואה שהיה לך ממה לחשוש לפני הלידה ובכל זאת החלטת כן בבית ועברת את זה בשלום ובאומץ. כל הכבוד.

[חגית_ל*]

וכמובן - מ ז ל ט ו ב!!!!!!!

[אביב_חדש*]

סיפור נפלא! תודה

[ענת_גיגר*]

כל הכבוד! חוויה מתקנת אמיתית זה נשמע.

[רועי_שרון*]

עומדות לי דמעות בעיניים. כל הכבוד על ההחלטה וההליכה איתה.

[דרומית*]

אם פי 3 יקרה ומדהימה, את לא יודעת כמה כוח הסיפור שלך נותן לי...לעבור לידת בית אחרי קיסרי...
שיהיה לך ולמשפחתך רק אושר ובריאות!

[אמא_גמדים*]

המון מזל טוב, פשוט מדהים, ותודה על השיתוף, והמון ישר כוח והנאה בהמשך

[תבשיל_קדרה*]

יו... אם פי 3! איזה יופי של סיפור!
ואיזה כיף שהגשמת חלום!

[הד_בר_ניסן*]

וואו. כל הכבוד. איזה יופי. מזל טוב.

[מיכל_מ*]

טוב, אני כותבת מהר לפני שאני אשכח, את מה שחשבתי לעצמי תוך כדי (בין התגברות-על-התרגשות אחת לשניה) -
מדהים איזה כוח יש לגוף. הרחם הזה אחרי קיסרי, והוא יודע ללדת. (ובהמשך - והנה, אפילו בלי קרעים).
סה"כ לידה קצרה, בשביל לידה ראשונה בטוח (ב- 17:00 רק נסיונות לתזמן).
בהרבה סיפורי לידה טבעית וגם כאן, המעבר בין פתיחה של 5 או 6 ללידה הוא מהיר יחסית. יש קטע אינטנסיבי ומגיעים מהר ל 9-10. לא שעה לכל ס"מ כמו שכתוב בגרף של ביה"ח הדסה עין כרם... (אין לי מספיק ידע כדי לתת הסבר [זה כנראה שלב המעבר], רק תחושה שכשנותנים לגוף לעבוד זה יכול להתקדם טוב. לכן כשאותי אילנה בדקה ואמרה 6-7 לא באמת התייאשתי. זכרתי שזה יכול לרוץ. וזה רץ! אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק מהבדיקה, אולי חצי שעה ואולי הרבה פחות. עשר דקות?).
ועוד מחשבה, מקווה שאצליח להסביר את עצמי - יש איזה טון, ניגון, שמופיע בסיפורי לידה שהם חוויה חיובית ליולדת. איזו תפיסה של העצמי ושל הסיטואציה, מקבלת, שלמה, אני מחפשת את המילים לתאר...


אם פי 3, המון המון המון מזל טובים!!! מאחלת לכם שיהיה לכם טוב, וכיף, ובקלות. מאמינה שהטוב הזה של הלידה יהיה מקור לכוח עצום ולאמון בהמשך. שהחווייה הטובה הזו תתן לכם בסיס איתן כדי להתמודד עם התרחבות המשפחה, כמו שכתבת, ביצירתיות ומתוך סיפוק של הצלחה. ותודה על השיתוף

[חגית_ו*]

מאד מאד מרגש!
שוב המון מזל טוב!

[עירית_ל*]

אין, אין לי מלים ואני לא יכולה בכלל להעביר את כל התחושות שלי. התרגשות ושמחה והערכה עצומה - זה בטוח. הערכה לא רק בגלל הביצוע, אלא גם בגלל הדוקטורט שעשית בנושא. זה במסגרת המחשבות עליך.

אבל אני חושבת גם על עצמי (תסלחו לי) ומרגישה גם קצת פחד, בעיקר מהמשפט שלך: פתיחה של 5-6 ס"מ ואני מקטרת נורא. אני לא אצליח. הייתי יומרנית מדי. רוצה בית חולים ואפידורל. רוצה קסמים. מה יהיה איתי? אני אהיה בבית חולים ואסור, פשוט אסור לי להשבר. אני יודעת ממש בודאות שבשבילי אפידורל = עוד קיסרי.

[תות_שדה*]

אם פי 3 - איזה סיפור לידה מרגש ומלא כוח!
הסיפור שלך נותן לי כוח להאמין בעצמי ובגוף שלי שהוא מסוגל !

ושוב המון מזל טוב

[אמא_של_מיה*]

מזל טוב! איזה סיפור מקסים...

[צפי_ג*]

מזל טוב

[אלונה_רוטר*]

המון מזל טוב. כמה זה מרגש לקרוא עוד סיפור לידה שבו נולדה גם אישה מחדש. תהנו.

[אנונימי]

דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים
דף סיפור לנלק
דף סיפור לידה של אבא

סיפור לידת הבית של גמדנק

הקדמה ארוכה

סיפור הלידה של גמדנק מתחיל למעשה באי-סיפור הלידה של אחיו ואחותו התאומים, שנולדו בניתוח קיסרי מתוכנן בגלל מצג עכוז + אלכסון (וזה פתרון תעלומת הכותרת המוזרה). ניתוח שבו הרגשתי מנותקת מהנעשה, ולקח לי זמן לקלוט שאלו בכלל הילדים שלי. מצב שהחמיר, בגלל שבני הבכור נולד במשקל נמוך במיוחד (1.860 ק"ג) ונלקח לתינוקיה (למזלנו לא לפגיה) לחימום. הוא גם לא נראה כמו תינוק, אלא כמו פג, עם אסוציאציות קשות של ילדים באיזורי רעב – וזה בהחלט הקשה על היכולת שלי להקשר אליו. גם ההנקה לא כל כך הצליחה בהתחלה (ויועצת ההנקה, שהיתה גם אחות בבי"הח בו נותחתי ולכן בנינו עליה, בדיוק היתה חולה. בהמשך היא סייעהלי רבות, כך שבתי ינקה, אבל בני לא יכל לינוק, וההנקה הסתיימה כשהם היו בערך בני 3 ח'. זה סיפור ארוך ונפרד, ולא אכנס אליו כרגע).
נפילת ההורמונים המוכרת של היום השלישי שלאחר הלידה, הביאה אותי לתחושת כשלון עזה, ופגיעה בתחושת הנשיות שלי. לא הצלחתי ללדת, ולהניק. חששתי קשות מהיכולת שלי להיות אמא כמו שאני מאמינה. מאז, תחושת הנשיות והאמהות שלי השתקמה, אבל נותר חור גדול בכל הקשור לחווית הלידה וההנקה. היה לי ברור, שהפעם זה יהיה אחרת. זה מוכרח להיות אחרת.
בארבע השנים שחלפו מאז, נחשפתי להרבה חומר בנושא הריון, לידה וגידול ילדים. הרבה אקסיומות עורערו אצלי והרבה גישות השתנו, אם כי, בעיקר ברמה הטכנית, של איך עושים – כי הגישה הבסיסית שלי לא השתנתה. אמונה בגוף שלי ובטבע, במגע ובאהבה (זה קיצור מעוות במיוחד של אמונותיי...).
לפני כשנתיים, נחשפתי למאמר של ד"ר מרסדו ואגנר: דגים אינם יכולים לראות את המים ולמידע על לידות בית. משהו במחשבה שלי השתנה והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה, גם אם לקח עוד זמן רב, עד שהאמנתי שהחלום הזה יכול להיות מציאות גם עבורי. אז גם פעלתי למימושו. המשכתי ללמוד עוד ועוד על הלידה ועל הטיפול בילוד – מה ואיך אני רוצה. הרגשתי מוכנה מאד ללידה.

ולעסק...

יום שני, שבוע 38+6. כבר כמה פעמים היו צירונים, כאלו שחשבתי שאולי יתפתחו לכדי לידה, אבל נעלמו כלעומת שבאו. ודווקא עכשיו, אחרי שכל ההריון הייתי בריאה, אני חולה. כואב לי נורא בלסת/שיניים בגלל בקיעה עקומה של שיני בינה (הגיע הזמן...), אני מצוננת, ומרגישה ממש רע. חום נמוך אמנם, אבל בניגוד להרגלי אני לוקחת אקמול (בעצם אקמולי של הילדים, כי לא מצאתי בבית אקמול רגיל...), כדי שאוכל טיפונת לתפקד. כבר לא יכולה לשכב במיטה כי הכל כואב כל כך בגלל ההריון... מתפללת שהגוף שלי מספיק חכם לחכות שאבריא – כי עם כל התכניות שלי ללידה טבעית, במצב הנוכחי – יכולת ההתמודדות שלי אפסית.

יום רביעי, 26.3.2003, שבוע 39+1. כבר מרגישה יותר טוב, אבל מחליטה לא לנסוע לעבודה (במיוחד כי מדובר על נסיעה רחוקה – מעל שעתיים מהבית), ולתת לעצמי להתחזק עוד קצת. בצהריים מרגישה שוב קצת חולשה, והולכת לנוח. אחרי כשעה, ב-15:00 מתעוררת בחוסר נוחות ולא מצליחה להרדם שוב. אולי צירים? לא לגמרי ברור. מתארגנת והולכת להביא את הילדים מהגן (למרות שסיכמנו שבנזוגי יביא אותם). לאט לאט אני מתחילה להאמין שאולי היום זה היום. מתלבטת אם להגיד משהו למטפלות, אבל לא רוצה לעורר ציפיות שווא. לא אומרת כלום, אבל גם לא מסכימה לילד ללכת לבקר ילדה מהגן, למקרה ש...
החלק הבא קצת מבולבל לי. יותר מדי דברים שלא נכנסים לפי סדר כרונולוגי הגיוני. מילא.
בערך ב- 17:00 מתחילים לנסות לתזמן צירים. לא כל כך הולך. מתחילים להתארגן, אולי הפעם זה באמת זה, אבל עדיין לא מרגישה מספיק בטוחה בשביל להתקשר למיילדת או לכתוב בפורום (דווקא חשבתי על לידה מקוונת...), ומה אם זה סתם נדמה לי? אני נכנסת למקלחת קצרה, כדי להתרענן. יוצאת ומצטרפת לילדים שרואים (באופן חריג) סרט בוידאו – כשאני על הכדור הפיזיותרפי, אבל כשיש ציר, זה לא ממש עוזר.
הצירים בערך כל חמש דקות, כשבנזוגי נכנס לקלח את הילדים. עכשיו כבר די ברור לי שזה זה, אבל אני רוצה שהוא יתקשר לשרהל'ה, המיילדת, ולהורים שלי, וחושבת שלא נורא לחכות עד שיסיים. זו לידה ראשונה (הניתוח היה מתוכנן מראש, ולכן, גם מבחינה רפואית זו נחשבת לידה ראשונה), ואני יודעת שהשלב הראשון יכול לקחת הרבה זמן. אבל מה זה? נראה כאילו הצירים כל שתי דקות. והם גם די כואבים. הוא יוצא ומתקשר. אני חוזרת למקלחת. אולי זה יעזור.
שולחים את הילדים לאכול בחדר האוכל עם חבר שלנו מהקיבוץ. אני במקלחת ואיל מארגן את הבית ללידה. הכוונה שכשיחזרו מהאוכל, בנזוגי יקח אותם להורים שלי, ויביא את אחותי (שגרה באותו קיבוץ כמוהם), אבל הקצב האינטנסיבי משנה את התכניות: החבר יקח אותם להורים שלי, ושרהל'ה תאסוף את אחותי, בדרך. בנזוגי מסביר לילדים למה הם נוסעים, אבל כנראה שהם לא קולטים – הם אמרו להורים שלי שהסיבה היא שאנחנו מסדרים את הבית...
אני לא מוצאת את עצמי. יוצאת מהמקלחת, ונכנסת חזרה. הלוואי והייתי יותר גבוהה – בכל ציר אני מנסה "לטפס" מעצמי... מסתבר שצירים זה באמת כואב...
שרהל'ה ואחותי, מגיעות. שרהל'ה מיד מתארגנת להכנס אלי למקלחת, אבל אני שוב יוצאת. הבית כבר די מאורגן ללידה: שולחן הסלון מוזז, ובמקומו בריכת-ילדים מתנפחת מונחת על מזרונים (שלא יכאב בברכיים), עדיין ריקה (ניפחנו את רובה מראש). מזרון מצופה בצד, למקרה שארצה ללדת מחוץ למים. כריות, אביזרים למיניהם. מפזרים נרות. לא דיברנו מראש, אבל בנזוגי שם את אחד מהדיסקים שחשבתי עליהם: מוזיקת המים של הנדל. שרהל'ה מציעה להחליף למוזיקה שלה. בסדר. אני שומעת אבל במין תדר אחר, וכמעט לא מגיבה. מתחיל ציר, ושרהל'ה מציעה לי מקום להשען – כשהיא עושה לי מסג' בגב – זה ממש במקום. מרגע זה – לא מוותרת על המסג' המדויק הזה בכל ציר, ולפעמים גם בין הצירים...
הצירים תכופים אבל די קצרים. הקצב לא לגמרי אחיד. אני עוברת בין הספה בעמידת שש או מעין שכיבה על הצד, עמידה, מקלחת, והבריכה. שרהל'ה בודקת פתיחה: 4 ס"מ. אני קצת מאוכזבת. זה סימן שאנחנו רק בהתחלה, וזה כבר נורא כואב לי. שרהל'ה מרגיעה שזה מצוין וכבר לידה פעילה, אבל אני קראתי כל כך הרבה חומר, גם של מיילדות, שאני יודעת שהיא אומרת את זה גם כאישור והרגעה עבורי.
כבר הכל מתערבב לי (ועברו רק כמה ימים...). זוכרת כאבים חזקים, שלא ידעתי מה לעשות איתם. נשימות לא כל כך עזרו, גם כי האף שלי היה סתום. קולות נמוכים – ניסיתי, עזרו להעביר את הציר, וגם לסמן לנוכחים שאני בציר, אבל לא יותר מכך. פתיחה של 5-6 ס"מ ואני מקטרת נורא. אני לא אצליח. הייתי יומרנית מדי. רוצה בית חולים ואפידורל. רוצה קסמים. מתחננת לבנזוגי שיציל אותי (הוא בכלל לא תכנן להיות בלידה, אבל אני מחזיקה לו את היד, והוא מחזיק לי את הראש מעל המים, וכל כך טוב (לי) שהוא שם. אני אוהבת אותו, והנוכחות שלו נותנת לי כוח). ואני קצת נעלבת שלא נראה לי שמתייחסים לתלונות שלי (שהן אמיתיות מאד), אבל כששרהל'ה לוקחת אותי ברצינות, ומציעה להקציב זמן ואז לראות, מיד יוצאת מהמוח שלי בת קול הגיונית ואומרת – לא. אין צורך להקציב זמן. אני לא באמת רוצה. הבדיקה הבאה (מראש שרהל'ה אמרה לי שיהיו יותר בדיקות ממה שהיא עושה בד"כ בגלל שזה אחרי קיסרי. בתכנונים חשבתי שזה יפריע לי, אבל תוך כדי אני אפילו רוצה את זה – וכמובן שהמועד גמיש, ו"כשיהיה לך נוח תסתובבי שאוכל לבדוק אותך") מראה שוב 5 ס"מ. רגע של יאוש, שמלווה בציר חזק, די התכווצותי. לוחץ. אבל רק חמישה ס"מ. זה מוקדם מדי.
הצירים הבאים באים, לתחושתי, במרווחי זמן לא אחידים, ולא מאד צפופים, אבל גם בין הצירים כואב. חלקם ממש התכווצויות שמסובבות אותי בבריכה. כמה פעמים חשבתי שירדו המים, או שמשהו יוצא – אבל לא. אני מסתובבת לגב (בציפה) לבדיקה הבאה שמראה 10 ס"מ (לא יודעת כמה זמן עבר, בדיעבד שרהל'ה אומרת שבדקה אותי כל שעה בערך). הצירים עכשיו חזקים מאד. ממש כל הגוף מתכווץ ואני בצרחה חייתית גדולה (לא צרחה של כאב, אלא של עוצמה). ואז אני מרגישה ואומרת שיש שם משהו. שרהל'ה מאשרת: זוהי שלפוחית מי השפיר, עדיין שלמה, יוצאת החוצה. אני מרגישה אותה בחוץ! ממש כמו בסיפור לידה שקראתי והתקנאתי (שם זה היה מחוץ למים, ורואים תמונה, שהשק מתדלדל בין רגלי היולדת) הרגשה מדהימה. עוד קצת, ויוצא הראש. אני מלטפת אותו, מרגישה מתחת למים את השיער הרך. אבל עדיין כואב. תוציאי אותו – אני מבקשת משרהל'ה. היא אומרת לי להרים את האגן, וקצת עוזרת לו להוציא את הכתפיים (זה הסתבר לי בבירור מאוחר. אם לא הייתי חסרת שקט, היא היתה נותנת לו לעשות הכל לבד) אבל נותנת לי להוציא אותו, ולהניח על הבטן שלי. הוא יוצא, מקסים ומקומט. מייבב קצת, שנראה שהוא נושם, אבל לא ממש בוכה (בניגוד לאחיו הגדולים, שהרופאים טענו שעושים להם חור בראש, מיד כשיצאו). השעה 23:40. החדר חשוך ורק נרות מסביב, וההתרגשות גדולה. אני מלטפת אותו ומדברת אליו. שומרת על הגוף בתוך המים החמימים, ועל הראש מחוץ להם. אחרי כמה דקות חבל הטבור מפסיק לפעום, שרהל'ה רוצה לחתוך, אבל אני מבקשת לחכות עוד. מחכים לצאת השיליה, אבל היא עדיין לא יוצאת. שרה לה נותנת לי תמצית אנג'ליקה מרה, שאמורה לעזור ליציאת השיליה (וזו ה"תרופה" הראשונה שאני מקבלת...). אנחנו מגלים את השם, שהחלטנו כבר קודם, ובנזוגי תולה את התמונה שרקמתי לו עם שמו, ליד התמונה שרקמתי בזמנו לבכורי (התמונה של הבכורה – ליד מיטתה בגן). לי קר במים, ואני חוששת שגם לו, אז אחרי עוד כמה דקות אני מאשרת את החיתוך, והוא יוצא מהמים לידיים של אחותי, אח"כ אבא שלו, מנוגב ונעטף בחיתול בד. אני יוצאת אל המזרון נשכבת עליו ומכוסה. קר לי. אחרי עוד כמה דקות השיליה יוצאת (סך הכל כחצי שעה לאחר הלידה, תקין לחלוטין). בדיקת נזקים מראה פירינאום שלם, למעט קרע פצפון, שלא דורש תפירה, ולא מציק לי (תודה לאפינו, למים, וללידה הטבעית...). לאחר מכן אני מנסה להניק. קצת עזרה משרהל'ה והתינוק יונק.
במהלך השעתיים-שלוש הקרובות, אחותי, בנזוגי ושרהל'ה מסדרים מסביב, הגמדנק (כינוי לעת מצוא) מספיק לעשות קקי-מקוניום, אני מתקלחת ונבדקת שוב, הגמדנק נשקל (3.300 ק"ג, תואם בדיוק להערכה הידנית של שרהל'ה שבוע קודם, ולהערכת האולטראסאונד יום קודם), ואנחנו הולכים לישון במיטה שלי (כמה נפלא ונוח. בבי"ח לא הייתי מצליחה לישון בכלל). הגמדנק ישן 6 שעות רצוף, עד הבוקר, ורק אני ישנה ומתעוררת לשחזורים לסירוגין. (אל דאגה, הלילה שלאחר מכן כבר כלל הרבה יותר התעוררויות יניקה...).

סיכום
אני כל כך שמחה שילדתי בבית. בבית חולים, בטוח הייתי מגיעה לאפידורל, ומי יודע לאיזה התערבויות נוספות, שכל כך לא רציתי. מבטיחה יותר לא לחשוב, אפילו בלב, דברים "רעים" על מי שבוחרת לקחת אפידורל... היה קשה, כואב בטירוף – אבל עשיתי זאת, והיה שווה. גם מבחינה בריאותית (בלי להכנס לזה, אבל מאמינה שההתערבויות מזיקות), גם מבחינה אישית. גם מבחינת להרגיש ולהיות שם, כפי שרציתי, בצירים, אבל בעיקר בלידה עצמה. הגמדנק, עד כמה שניתן לומר על תינוק בן מספר ימים, הוא תינוק רגוע להפליא, מתוק, יונק היטב, ישן בשלווה. עכשיו מתחילים את ההתמודדות עם היותנו משפחה עם שלושה ילדים...
חסרות לי מילים לתאר את גודל החוויה. אולי בגלל זה אני מתמקדת בצדדים הטכניים. המון המון תודות לאחותי ולבנזוגי – שלא רצו להיות שם, אבל היו שם עבורי, כי לי זה היה חשוב. תודה ענקית גם לשרהל'ה, שהלכה איתי, למרות חששות שהועלו במהלך ההריון (היה לי חשד לסכרת הריון גבולית, ובכל זאת זו לידה לאחר קיסרי. הרופאה שלנו העלתה גם חששות שאני קטנה פיזית - מתוך כל מה שקראתי, אני משוכנעת שהסיכון שלקחתי הוא בהחלט סביר ולא מוגזם, אבל אם משהו היה משתבש, אפילו ללא קשר, זה היה נחשב לפאשלה, ואולי חוסר אחריות. זו גם הסיבה שהסכמתי לאולטראסאונד האחרון).

---

{הנה הזוית של אבא, מהדף אבות שתומכים בלידת בית (בשינויים המתבקשים):

[איש_שפעם_נורא_התנגד*]

לא רציתי להיות נוכח בלידה בשום אופן. גם כשעוד דיברנו על לידה בבית חולים. עוד מאז היותי ילד, אני רואה שתי טיפות דם - וצריך למצוא לי מיטה במחלקה.
גם כל ענין השיליה הנפלטת לא גרם לי לרצון עז להיות שם.
בתחילה כל נושא לידת הבית נראה לי מסוכן מידי. מה אם יקרה משהו, ומה אם יהיו בעיות, ומה אם הסכרת ההריונית תיצור מצוקה לעובר,ומה.. ומה.. בלי סוף, אבל מאחר ואני לא "נורא רשע", נראה היה לי הגיוני לגמרי להפגש עם מיילדת בית ולבחון עד כמה השד נורא.
נפגשנו עם המיילדת שאיתה אם פי 3 רצתה ללדת (לא אציין כאן את שמה כדי לא לתת לה טפיחה חזקה מידי על השכם ותפיחה לאגו שלה). ובמשך שעה ארוכה, ולאחר מכן במספר טלפונים, שאלתי את כל השאלות שהציקו לי.
שרהל'ה נתנה לי תשובות עניניות כמעט על כל נושא שהעלתי. על מה שלא מצאה תשובה, הבטיחה לבדוק ואכן עשתה זאת.
מצאתי את עצמי מאד רגוע ותומך לחלוטין בביצוע הלידה בבית ואף הצלחתי בקלות להעביר את המסר לכל המשפחה הקרובה ולהרגיע את כולם.
למרות כל זאת, לא רצית להיות נוכח בלידה עצמה, והסיכום היה שחוץ מהמיילדת הראשית תהיה גם מיילדת נוספת ואחות של אם פי 3 תגיע כדי להיות איתה בלידה. אני הייתי אמור לקחת את ילדינו הגדולים לסבים שלהם ולהשאר שם עד יעבור זעם...
כמובן שהחיים מכתיבים שינויים, ובפועל הצירים התקדמו מהר מאד, המיילדת השנייה הודיעה שלא תוכל להגיע ובשלב די מוקדם מצאתי את עצמי ממלא מים חמים בבריכה שנחה לה באמצע הסלון שלנו ושם מוסיקה נעימה במקום הרעש שהביאה המיילדת (כן, מתחת לחגורה, אני יודע).
קל זה לא היה - פעם ראשונה מאז שאנחנו יחד (וזה די הרבה) שראיתי את אם פי 3 צורחת מכאבים. ממלמלת מילים לא ברורות, שרויה בהזיות כאב, כאילו היא בטריפ בגהינום. גם כאן, הושיעה שרהל'ה שהרגיעה אותי והדריכה למה להתייחס ולמה לא.
בסוף - (לא יאמן) התינוק יצא. מעוך, שקט, בוחן את העולם החשוך שסביבו לאור הנרות שדלקו.
זה היה השלב שבו התפרקתי. כמה דקות של בכי עזרו לי לפרוק את המתח העצום שבו היייתי, האם הכל יעבור בשלום?, האם התינוק תקין?, האם שלום לאשתי?.
היום, חצי שנה אחרי, יש לנו את גמדנק, תינוק מתוק שלא מפסיק לחייך (אני לא אובייקטיבי, תשאלו את כל מי שפגש אותו) ואבא שלו שנשבע שאם אי פעם,
בצורה ממש, ממש לא מתוכננת (בחיי) יהיה עוד הריון, הלידה תהיה שוב בבית, עם אותה מיילדת שממשיכה לרדת עלי עד היום.

[ג'ינ_ג'ית*]

אם פי 3, איזה סיפור מצחיקול!
בקיעת שיני הבינה והאף הסתום ממש הגיעו בעיתוי הנכון...
נהניתי לקרוא ומזל טוב, גם אם באיחור לא אופנתי

[ניצן_אמ*]

באמת סיפור מקסים.
שמחתי לגלות אותך שוב בכנס, ועכשיו פה.

[יפעת*]

איזה יופי של סיפור, הגמד כבר בטח בן חמש, בגיל של הקיסרי שלי, אבל הסיפור מעורר השראה.
תודה!

[ניקי_ניים*]

ממש שמחתי לקרוא את הסיפור הזה. הוא בא לי בזמן. גם אני ילדתי בקיסרי והיתה לי תחושת כישלון והחמצה (למרות שפחדתי מהלידה ובעיקר מחתך החיץ)יש לציין כי הניתוח וההחלמה ממנו היו יותר קלים עבורי מהזירוז והבדיקות הפנימיות המזוועות שלפני כן.
הסיפור שלך גם יפה ומעורר השרא כשלעצמו אבל הוא מאוד מעודד בדבר האפשרות ללדת טבעית בבית אחרי ניתוח. הלוואי שהיה לי את האומץ שלך.

[אם_פי_3*]

תודה למאחלות המאוחרות...