ילד שני שונה

עורך ניסוי מדעי חשוב מאוד של השלכת כל חתיכות האוכל שלו אל הרצפה ואז מנסה להאריך ולכפוף את צווארו ככל הניתן תוך הטיית הכיסא שלו במטרה לבדוק איפה בדיוק נחתו רסיסי המזון)
אתרום לך טיפ: ילד מס' 2 שלך צריך לאכול בישיבה על הרצפה ולא על שום כסא.
בכלל לא נועדנו לשבת על כסאות, ולהושיב תינוק על כסא גבוה בשביל לאכול היא המצאה הזויה במיוחד.
יותר הגיוני להוריד את שלושתכם לגובה הרצפה. כמו שהערבים נהגו לאכול. כמו בפיקניק. או ליד שולחן נמוך כמו היפנים. שהתינוק יהיה בגובה הרצפה.

שאני לא רואה איך ילד מס' 2 זקוק לי, איך אני יכולה להועיל לו.
בזה שתעזבי אותו במנוחה ותפסיקי לנסות "לפתח" אותו P-:
לעומת זאת תקדישי תשומי לבכור.
לצעיר פשוט תהיי נוכחת. כשהוא מסתכל אלייך תחייכי אליו חיוך רחב. ותשתדלי לא להפריע לו יותר מדי, רק במה שחייבים (למשל, החשמל).

אבל בין לא להפריע לו לבין להיות יחד איתו ולבנות איתו - מערכת יחסים ואהבה ולמידה - המרחק די רב (לפחות בהרגשה שלי), ומכאן התסכול
אבל זה העניין! פשוט להיות שם, נוכחת, בלי להפריע עד כמה שאת יכולה, רק לשדר אליו מסר של אהבה וקבלה - זה "לבנות מערכת יחסים". זאת האהבה. הילד הזה צריך לחקור בלי הפרעה, ולא צריך כרגע הקראת סיפור (מה שיכול להשתנות עוד חודשיים, את יודעת). תני לו רק מה שהוא צריך. לא יותר מדי (כל מיני למידה שהוא לא מעוניין בה) ולא פחות מדי (שזה, למשל, לשדר לו שהוא לא בסדר ושמה שמעניין אותו לא בסדר).

שהוא כזה בגלל כל מה שלא עשיתי איתו בעשרת החודשים האחרונים כי היה לי בכור בן שנה ושבעה וחצי חודשים כשמספר שתיים נולד
תנוח דעתך. כל מה שאת מתארת מצביע על ילד בריא, סקרן, מתעניין, עירני, אינטליגנטי, נהדר. אילו התיאוריה שלך היתה נכונה, היית רואה ילד עם חסכים. בתיאור שלך, הוא בכלל לא מגלה שום חסכים. הוא מגלה בריאות.

וילד שיש לו צמא לחול? כמו שכתבתי, אני לא יודעת איך מצמיחים את זה לכדי משהו, אם בכלל.
מאפשרים לו גישה לחול. וזהו.
אולי גם מספקים לו כל מיני כלים למשחק בחול. אם הוא רוצה (דלי, כפות, מסננת, משפך וכדומה. אם זה מעניין אותו. לא חובה).
ולא מפריעים לו.
לא מנסים להדריך, לעצב, לבלבל לו במוח, ללמד, לכוון, להתוות דרך, להפיק תועלת, להרצות על תולדות החול של מישור החוף הישראלי בשפך הנילוס באלכסנדריה...

לגבי מוצץ: זה לא משהו שאת עשית. אין "חלון הזדמנויות למוצץ". הוא פשוט לא צריך את הקביים האלה. וטוב שכך! הוא צריך מה שהוא צריך, והוא יודע בדיוק מה הוא צריך.
וואו איזה ילד...

שליחה על ידי א* » 10 פברואר 2013, 10:43

כי במקום שיש אינטלקטואליות, פורחים גם הפחדים. לא יודעת למה, אבל ככה זה.

(כך בשמת במעלה הדף) אני חושבת שזה בגלל מוטיב הסיבתיות, שנותנת תחושה של שליטה. ושליטה ופחד הם חברים טובים.

הי ניק,
הדף הזה ממש קורע להב בעיני כי אני מרגישה נורא חזק את הכאב שלך, את התחושה שאת לא מחוברת אל הילד שלך, ושהוא לא מחובר אליך.
אני מאמינה שלילד הקטן שלך יש כזה ביטחון בנוכחות שלך, ובכלל בנוכחות של המשפחה סביבו, שהוא באמת פחות מפעיל אותך "אחד על אחד", ויותר "הקפית", כלומר, שהוא חש אותך מקיפה אותו, נוכחת, קורנת אור וחום כלפיו, מעניקה לו ביטחון וקיימות.
אני לא מאמינה שהוא היה מסתדר אותו הדבר עם בייבי סיטר, לא לאורך זמן בכל אופן.
הוא צריך אותך, ולא זו בלבד, אלא שהוא צריך אותך ומשתמש בך במקומות שאת לא כל כך מכירה אותם, וגם לא כל כך מכירה בהם... או בקיומם.
תעשי לעצמך טובה ותנסי להבין, שיש בך עצמך חלקים שאת לא מודעת אליהם, שהבן הקטן שלך מחובר אליהם. לאט לאט, בקטן, או בגדול, תנסי להתחבר למקומות שבהם הוא מחובר אליך, ושאת לא מכירה אותם. עדיין לא, בכל אופן.
ואז גם את תרגישי את מלוא היופי של המתנה שקיבלת איתו.
כל טוב,
מציפורי.

שלום לך @}

אני ממליצה לך בחום על הספר "כוחה של נחישות" של קרול דואק. מדבר על התפיסה שלנו שיש או אין לנו או לילדים שלנו כישורים מסוימים. בתפיסה שלה אין דבר כזה כישורים - אלא אנחנו מתפתחים. להביא גישה כזו כלפי הילדים שלנו (ועצמנו) מאפשר המון חופש התפתחות, להגיע להשגים שלא חשבנו בכלל שאפשריים לנו. כשאת מדברת על ילדך השני אני שומעת משהו מקובע לגבי "הוא כזה ולא כזה". הספר הזה היה מאוד מהפכני בשבילי כאם, כשקראתי אותו.

כתבתי על הספר ועל נושא שנגזר ממנו - מחמאות לילדים - קטע שאנשים אמרו לי שהיה טוב להם לקרוא. אבל אני ממליצה על הספר עצמו

_ילד מס' 2 לא מוכן לקחת מוצץ.
שוב, אני לוקחת את האשם/אחריות עלי_
אלוהים אדירים, עוד מעט תקחי עלייך את האחריות לזה שהוא לא אוהב חצילים.
גוועלד!
(הוא אוהב? לא נורא, זה יעבור לו. בגיל ארבע הוא לא יתקרב אליהם. ואת יכולה לקחת את האשמה לזה כבר עכשיו, מראש, אם בא לך. הכל בגלל שעכשיו את עסוקה בלהכין ארוחות צהריים לבכור)

מה אני אגיד לך, בא לי לבכות ולצחוק בעת ובעונה אחת.

האם את יכולה לשקול להתפטר, או אפילו רק להשעות את עצמך זמנית, מתפקיד האלוהים של הילדים שלך, וגם מתפקיד המלאך הקובע גורלות?
("והיה בצאת התינוק לאויר העולם יצתה בת קול ואמרה: זה השני יגדל להיות פרחח גדול וחסר חינוך וקוצים-בתחת וסרבן-מוצצים, וכדי לוודא שזה אכן יקרה אני אישית אדאג לגדל אותו בחצי עין וחצי אוזן וציצי ספייר אבל רק יד אחת, כי יש לי ילד גדול יותר על הראש")
את באמת חושבת את מה שאת כותבת, שכל כך הרבה דברים באופי הבסיסי של הילד שלך הם תולדה ישירה של מה שאת עשית ולא עשית לו ואתו בגיל חודש וחודשיים וחצי שנה?
באמת?
באמת-באמת?
קצת צניעות לא תזיק

זה קשה. בטח שזה קשה. כמו שהיה לי קשה עם דפוסי השינה של הגדול שלי, שחודשים היה מתעורר מכל פיפס (ביום) - אלא אם כן ישנתי אני אתו.
לכי תעשי ככה משהו בבית! (מנשא בסבתא שלי. הוא כבר כבד מדי לנשיאה קדמית, סירב לנשיאה אחורית, המנשא לא התאים וגרם כאבי גב, וכו' וכו' וכו')
ואחד כזה שאי אפשר להעביר אותו, בשום מצב, מהאוטו הביתה / לעגלה / למנשא או בכל כיוון אחר, כי הוא היה מתעורר.
קשה מספיק עם הקטעים המתישים האלה, גם בלי להוסיף על זה את המרור של רגשות האשם.
מה עוד? הסבלת וגם אשמת? לסחוב תיק אחד (ילד בלי מוצץ) לא מספיק לך, אז את גם צריכה לנעוץ את הסכין בפצע ולסובב - שהכל הכל הכל באשמתך? שכל זה היה נמנע אילו (עשית כך-וכך)?
חליק! מה זה העונש הזה?

והפנטזיה הזאת שאת אמורה לגדל את השני עם אותם משאבים שגידלת בהם את הבכור...
אם לבכור הקראת ספרים, או יכולת להקדיש לקריאת ספרים, שעתיים ורבע בכל יממה - אז גם לשני צריך. את אותו הזמן, את אותן ההזדמנויות. את אותו סוג של תשומת לב. ואם לא - גוועלד! עוול! זדון! כל היחידה הזאת מנייאקים!
_{(הדף הזה עושה לי הרבה חשק לגוועלד)}
יש בכלל דבר כזה? הרי אין בכלל דבר כזה. לבכור היתה אמא במשרה מלאה, ושום אחים בכלל. והסוג הזה של חיים ושל גדילה היה טוב בדרכו וחסר בדרכו. וטוב שכך. לילד הזה יש אח גדול (איזה נכס!) ואמא שגם מגדלת אח גדול.
מצב שונה, חיים אחרים, תנאים אחרים, וטוב שכך.

אני חושבת שזה בגלל מוטיב הסיבתיות, שנותנת תחושה של שליטה. ושליטה ופחד הם חברים טובים.
אולי הם חברים טובים זה של זה, אבל בכלל לא חברים טובים של כל אמא באשר היא.

אבל בלב שלם מה? לתת לו לטפס על כל הדברים בבית בזמן שאני והגדול קוראים סיפור? או לעמוד לידו? (כי לא נראה שהוא זקוק לאנשים, אם הוא תקוע הוא קורא לעזרה) או לשים לו עוד משהו, יותר גבוה, נניח, כדי לאתגר אותו לעשות משהו אפילו יותר מסובך? (אני נשמעת מפגרת? אני באמת באמת לא מבינה).
קודם כל, מה שבשמת כתבה.
אחר כך, מה שקרוטונית כתבה.
ועכשיו במילים שלי:
בלב שלם, זה להבין את הרמזים שלו ולעבוד אתם, תוך הרפיית הקונספטים שלך ש"צריך".
אם הוא מטפס על כל הדברים בבית, והבית כבר מאובטח באופן סביר (אין חשש משמעותי לתאונות מחרידות) והוא לא רוצה אנשים סביבו - אז לתת לו לעשות את זה.
לשים לו עוד משהו יותר גבוה - זה להיכנס שוב לקונספציה שאם את לא תעשי משהו כדי "לפתח" אותו - הוא לא יתפתח.
שוב גוועלד! לא עשית משהו באופן אקטיבי כדי לפתח את העולל = כשלת במילוי חובתך כאמא.
אקטיביזם מודרני. מיותר. גישה מיותרת לחלוטין, מתישה, שלא תביא אותך לשום מקום.
(כמו שכתבו פה באחד הדפים, נראה לי חינוך חופשי: גישת בית הספר יוצאת מנקודת הנחה שילדים לומדים רק את מה שמתלמדים אותם, רק כאשר מלמדים אותם, ורק אם מלמדים אותם. אנסקולינג מניח שילדים לומדים, נקודה)
להרפות. לנשום עמוק, ולהרפות את הקשקוש המערבי-מודרני הזה, שהורים צריכים להפליץ בקצב של ארבעה רבעים, ואז שלושה רבעים, כדי ללמד את מערכת העיכול של הילד לפעול באופן מוסיקלי.
(אני רואה אפילו מרפאות בעיסוק נופלות בפח הזה, של "תעשו כך ותעשו אחרת" כל מיני דברים שאולי תלושים בכלל מחיי היומיום של המשפחה הספציפית, ולא עוזרים להורים להבין כמה הרבה כבר מתרחש בבית. כל דבר שהיה יכול לקרות באופן ספונטני, מעצם העובדה שהילד חי בבית עם אנשים וחפצים סביבו, פתאום נהיה "פעילות מכוונת מטרה התפתחותית" שצריך לזכור ולהכניס לסדר היום ולהקדיש לו זמן ומקום על חשבון ניקוי שולחן המטבח - ניקוי שהיה יכול כשלעצמו לספק כמה וכמה פונקציות כאלה. רבאק! זה מתיש! תנו ליהודים לחיות!)

אני מרגישה שילד שיש לו צמא לספרים, אני יכולה לספק. אני יכולה לעזור לו. אני יכולה לבנות איתו משהו יחד. וילד שיש לו צמא לחול? כמו שכתבתי, אני לא יודעת איך מצמיחים את זה לכדי משהו, אם בכלל.
ושוב, הקונספציה שאת אמורה "להצמיח" את זה למשהו "משמעותי".
עזבי, עזבי, עזבי.
הצמא שלו לחול ולתנועה ולמים כבר קיים ומפותח היטב, אין צורך להצמיח אותו לכלום.
המשמעות והרלוונטיות של המים, החול והתנועה כבר קיימות בשביל הילד הזה כאן ועכשיו, ואין צורך לחפש משמעות חדשה מתחת לאדמה.
אפשר וצריך להסתפק בכך שהוא זקוק לדברים האלה, בלי לשבור את הראש עם הסברים שכלתניים למה, ולשמוח שאת יכולה לאפשר לו לקבל אותם.
למרות שהייתי יכולה לעשות את זה (להכביר הסברים שכלתניים), ואני מכירה אנשי מקצוע שהיו עושים את זה ("אם הוא יתעסק הרבה עם חול, זה יפתח את הקואורדינציה הסב-גרגרית שלו, את שרירי הידיים האינטרינזיים ואת האינטגרציה הבין-חושית. העיסוק במים ילמד אותו את תכונות החומר ומצב הצבירה הנוזלי וכוח ההתנגדות של המים וכוח ההינע וכוח הציפה - פיינמן השני יוצא לדרך!") אבל זה בדיוק מה שאני לא רוצה.
לא כי זה לא נכון _{(נו... במובן מסוים זה נכון, אני מודה, אם תדחקי אותי אל הקיר עם אקדח ברקה)}, אלא כי זה בדיוק מה שעלול לתקוע אותך עוד יותר חזק בתור מעגל הקונספציה האכזרי של אמא טובה

מפתחת את הילד שלה

אחראית לכל בדל של התפתחות של הילד שלה

אם הוא לא התפתח כפי שהוא "אמור", אז סימן שהיא פישלה

רגשות אשם = אני אמא גרועה.
ואז נצטרך לשלוח אותך להתאוששות ב אוי אני אמא מזניחה.
(ואני לא בטוחה שזה הדף המתאים לך, כרגע)
ואני ארגיש חרא, כי כבר יש מספיק קרציות התפתחותיות בשטח, בלי שגם אני אצטרף לחגיגה.

_והצעיר מה? לא סקרן? לא מתעניין? לא להוט ללמוד על העולם?
בטח שכן!
רק מה, שהוא לומד בערוצים שונים מאלה שאת מצפה לראות, כשאת חושבת את המילה "למידה".
תאירי את עיני?_
אני לא בטוחה מה חשוך כאן. תאירי את עיני איך להאיר את עינייך?

וזה החשש שלי, שגם בגיל ארבע הוא ירצה לטפס ולהפיל ולזחול
סביר מאוד להניח שהוא ירצה.
ברמה מתוחכמת יותר, מן הסתם.
או שלא...
יקירתי, יש לך המון זמן להתרגל לילד הזה, וללמוד איך לחיות אתו בבית אחד, ואיך להעריך את אהבת העיסוק והלמידה הייחודית שלו.
קחי את הזמן. עכשיו הוא בן שנה. גיל ארבע זה נצח לתוך העתיד.
בינתיים, השאיפה היא שמחר יהיה יום טוב.
לכולכם.
למחרתיים נדאג אחר כך.

תמרוש מה שכתבת גאוני.

קראתי וקראתי, ואין לי שום דבר להוסיף.
כותבת כאן כרגע רק כדי להגיד שאני ממש נהנית לקרוא את כולכן.
תודה

_תקדישי תשומי לבכור.
לצעיר פשוט תהיי נוכחת. כשהוא מסתכל אלייך תחייכי אליו חיוך רחב. ותשתדלי לא להפריע לו יותר מדי, רק במה שחייבים (למשל, החשמל)._

פשוט להיות שם, נוכחת, בלי להפריע עד כמה שאת יכולה, רק לשדר אליו מסר של אהבה וקבלה - זה "לבנות מערכת יחסים". זאת האהבה. הילד הזה צריך לחקור בלי הפרעה, ולא צריך כרגע הקראת סיפור (מה שיכול להשתנות עוד חודשיים, את יודעת). תני לו רק מה שהוא צריך. לא יותר מדי (כל מיני למידה שהוא לא מעוניין בה) ולא פחות מדי (שזה, למשל, לשדר לו שהוא לא בסדר ושמה שמעניין אותו לא בסדר).

איזה יופי של דף! בשמת, את זה ועוד הרבה מזה כדאי שתכניסי לספר שלך, כדי שגם אלו שלא קוראות/ים כאן יוכלו לקרוא זאת. כל כך חשוב!!!

אם את יכולה לשקול להתפטר, או אפילו רק להשעות את עצמך זמנית, מתפקיד האלוהים של הילדים שלך, וגם מתפקיד המלאך הקובע גורלות?
בדיוק! מזכירה לעצמי גם! ויפה שנייה אחת קודם לכן!

תמרוש רוש, אילו היה כאן כפתור לייקים המערכת היתה קורסת. כל מילה, אבל כל. ראי עצמך כאילו ציטטתי כל מה שאמרת.
לפותחת הדף - העולם מתחלק ל-thinkers ול-doers. אני מהחושבים והיודעים והזוכרים כל פרט, הלמדנים והמצטיינים. בן-הזוג הוא מאלו שבסופו של יום מצליחים לתמרן את הארון מאיקאה לתוך המכונית, לגזור ציפורניים לחתולה, להרגיע את אבא שלי אחרי בדיקה, לגבות את המחשב להבין איך לחבר את כל חלקי הפאזל הטכנולוגי בביתנו זה לזה, וכמובן להחליף גלגל, להרכיב את ארון האמבטיה, ולדבר עם חברת הביטוח. מיותר לציין שבעבודה הוא מצליח ומרוויח הרבה יותר ממני. העולם זקוק לשניהם. איך כתבו לך כאן - יש מקום גם למי שבונה ארמון בחול וגם למי שמתאר אותו בפרוזה ושירה. למי שיודע הכל על הירח ועל ספינות חלל, ולמי שאשכרה מגיע לשם.

את הבנות חילקנו - אחת כזו, ואחת אחרת. זו שהייתי פחות מחוברת אליה כשהיתה קטנה גדלה ופרחה ו(לא ייאמן) הפכה להיות כמעט-נערה עם אופי משלה, שאולי לא דומה לאופי שלי, אבל אני כבר רואה איך היא תגיע למקומות שאני יכולה רק לחלום עליהם. החיבור בינינו משתנה כל יום ואני מזכירה לעצמי לתת לה את המרחב שלה ולא להפריע.
גם השניה גדלה וגם היא על סף הנערות, וגם
החיבור שלנו עובר אבולוציה שלמה מדי תקופה. אה, כן, ושתיהן שונות למדי ממה שהיו בגיל שנה-שנתיים. זו שהיתה דבוקה אלי בולקרו וגרה לי על מותן ימין מזמן למדה ללכת, זו שהיתה בורחת ומתפתלת ומקשיתה גב כבר מזמן מתרפקת ומחבקת. זו שהיתה עם עיכוב התפתחותי רציני כבר לא. זו שגרמה לי בכל הרצינות לפקפק במסוגלות ההורית שלי כבר לא. גיל ההתבגרות ואתגריו עוד לפנינו, אבל הבסיס קיים.

בקיצור, כמו שתמרוש, בשמת ויונת (ועוד כותבות רהוטות כאן) אמרו: את בסדר, תני לו לעסוק בענייניו.

והנה שיר שכתב thinker על ואל doer, או לפחות כך אני מפרשנת אותו (למרות בהקשבה חוזרת נראה שטעיתי לגמרי).

http://www.youtube.com/watch?v=pu7AR0-FRro

<אמא אינקובטור>

לתמרן את הארון מאיקאה לתוך המכונית, לגזור ציפורניים לחתולה, להרגיע את אבא שלי אחרי בדיקה, לגבות את המחשב להבין איך לחבר את כל חלקי הפאזל הטכנולוגי בביתנו זה לזה, וכמובן להחליף גלגל, להרכיב את ארון האמבטיה, ולדבר עם חברת הביטוח
פששששש!

_ועכשיו, דווקא עכשיו, את באמצעו של תהליך עצום ומופלא, של הרחבת היכולות האמהיות שלך לאזורים חדשים לגמרי של הספקטרום.
קאי משמע לן - את הולכת ונהיית אמא טובה יותר. במובן של - יותר ויותר מסוגלת לזהות ולהיענות לצרכיו של כל ילד שיש לך, אחרים ושונים ומגוונים ככל שיהיו.

הילד הזה זקוק לך, ליכולת שלך לראות אותו כמו שהוא, לזהות את הטמפרמנט ואת הצרכים שלו כמו שהם, לכבד אותם ולהיענות להם.
והוא אומר די במפורש למה הוא זקוק._

תמרוש תודה על המלים האלה! זה תיאור כל כך מדויק למסע שאני עוברת עם הילד השלישי שלי. והיום כשהוא בן שנה ושלושה חודשים אני כבר הרבה יותר מחוברת להודיה על המסע הזה, שבהתחלה הרגיש שמלא רק בקשיים ותסכולים.

מה שאני יכולה להוסיף שאולי יתרום לך, ניק, הוא שמבחינתי עיקר העבודה היתה במישור שביני לבין עצמי. אולי בגלל שהוא ילד שלישי, יכולתי לראות שזה הוא, ככה הוא בא לעולם ואלה הצרכים שלו. וזהו, זה החלק שלו בעניין. מה שאני הייתי צריכה (ועדיין) לעשות הוא לחפש את הדרך להרחיב בהדרגה את הגבולות והיכולות שלי כדי לתת מענה לצרכים האלה. אבל זה שיכולתי להזיז את זה לחלוטין מהילד ולהחזיר את זה לעצמי, שיחרר את המקום של רגשות אשם או את המחשבות שמשהו מזה תלוי בי ופינה אותי לעסוק בעיקר. והיתה לי שם הרבה עבודה

ובדיוק עכשיו עלה לי הגריין המעולה מהדף של דג חתול:

תהיי עם אהבה לעצמך, אמא יקרה, זה כנראה הדבר שהכי ישמח את הילדים שלך.

מרגיש מאד רלוונטי....

_והצעיר מה? לא סקרן? לא מתעניין? לא להוט ללמוד על העולם?
בטח שכן!
רק מה, שהוא לומד בערוצים שונים מאלה שאת מצפה לראות, כשאת חושבת את המילה "למידה".
תאירי את עיני?
אני לא בטוחה מה חשוך כאן. תאירי את עיני איך להאיר את עינייך?_

היי, קודם כל - הזמנתי את הספר שהמלצת עליו! אז אני מחכה לקרוא אותו בקוצר רוח.
איך להאיר את עיני? לא יודעת. פשוט באמת לא ברור לי איזו מין למידה "חשובה" ו"משמעותית" מתרחשת בארגז החול. זאת אומרת, אני יכולה להבין שמדובר בשלב- של סבלנות קצרה, של רצון לבחון יכולות פיזיות, אבל באמת להעריך את הפעילויות האלה בפני עצמן? קשה לי.

תמרוש רוש, אילו היה כאן כפתור לייקים המערכת היתה קורסת. כל מילה, אבל כל.
הדברים שלך באמת מאוד משמעותיים גם עבורי. אז שוב תודה ענקית.

בקיצור, כמו שתמרוש, בשמת ויונת (ועוד כותבות רהוטות כאן) אמרו: את בסדר, תני לו לעסוק בענייניו.
אם את יכולה לשקול להתפטר, או אפילו רק להשעות את עצמך זמנית, מתפקיד האלוהים של הילדים שלך, וגם מתפקיד המלאך הקובע גורלות?

אוקיי, הבנתי את הרמז. אבל אתן יכולות להבין למה זה מאוד קשה לי? זאת אומרת- בחרתי בחינוך ביתי מכמה סיבות- חלק מהן היו החסרונות הברורים (בעיני) של גן- כמו ריבוי ילדים, כמו ניתוק מהמשפחה הגרעינית, כמו הרבה יותר מדי רעש ובלגן וחינוך שמנותק מהרעיונות החינוכיים שלי. אבל חלק היה בגלל מה שנראה לי כמו יתרונות שקיימים בחינוך הביתי- היכולת להציע לילד להתעמק במה שמעניין אותו (בחייאת, אל תגידו לי עכשיו- "את מאפשרת לו להעמיק בלדפוק על שולחנות", לדפוק על שולחנות לא נחשב תחום עניין! [או שאולי בדף הזה כן?]), היכולת לטייל הרבה מחוץ לבית, כל מיני כאלה. ועכשיו, כאמא לילד שלא ממש שם עליה, אני מרגישה קצת מיותרת.

חוץ מזה, אני בתור עצמי מאוד אוהבת אתגרים אינטלקטואלים (אם קראתן עד כאן, אתן כבר יודעות את זה עלי) ולכן גם כאמא בחינוך ביתי מחפשת כאלה. מכיוון שאני לא ממש יכולה להתעמק בנושאים שהם מחוץ לחינוך הביתי (אני עושה את זה, אבל במידה מוגבלת בשל גילם הצעיר של ילדיי), אני מתעמקת באופן אינטלקטואלי (זה האופן שבו אני מתעמקת בדברים) גם בנושא הזה. אז אם מה שאני אמורה לעשות כל היום זה לשחק בחול, אני הופכת לאבודה למדי בתפקיד שלי. זאת אומרת, דמיינו אותי מגיעה לעבודה שלי (דמיינו את העבודה שלי לפני הילדים), ואז את הבוס שלי מפטיר לעברי- אוקיי, היום משחקים בחול. הרי לא הייתי נשארת שם עוד רגע אחד נוסף (אלא אם זה היה הראשון באפריל והייתי מניחה שעובדים עלי ועכשיו אחרי שצחקנו אפשר לשוב לשולחן ולמחשב ולקרוא ולכתוב). אז עכשיו אני אמורה להשלים עם זה שאלה הם חיי?

אז עכשיו אני אמורה להשלים עם זה שאלה הם חיי?

אני רוצה להציע לך להסתכל, במבט נייטרלי ככל הניתן, על החיים שלך בשלב הזה. עכשיו כשאת אמא לפעוט ותינוק, שמאד שונים אחד מהשני במה שהם אוהבים לעשות, לפחות בינתיים. מה זה אומר על היום שלך, על הפעילויות שלכם? עם אילו חלקים ביום את מרגישה יותר נוח ובאילו יותר קשה לך?
אני יודעת שהמידע הזה מפוזר לאורך הדף, אבל יש לי תחושה שיכול לעזור לך להוריד את הדברים לפסים יותר קונקרטיים, לאתר את הסיטואציות שבהן קשה לך ולראות איזה מענה אפשר לתת.

וגם, מותה של האם המושלמת של אורנה שפרון

אבל אתן יכולות להבין למה זה מאוד קשה לי?
ממש. מאד מאד.
בחייאת, אל תגידו לי עכשיו- "את מאפשרת לו להעמיק בלדפוק על שולחנות", לדפוק על שולחנות לא נחשב תחום עניין!
D-:
אז עכשיו אני אמורה להשלים עם זה שאלה הם חיי?
רק לבינתיים, ולחפש דרך לעשות את זה קל לעצמך, במיוחד שהילד לא ממש דורש שתעשי איתו עוגות בחול. את רק צריכה להיות שם עם הספר שלך.
אבל כן, זה קצת קשור לכך שמהורות אי אפשר להתפטר.

וגם, מותה של האם המושלמת של אורנה שפרון.
קראתי. אהבתי. תודה. (כמובן, קל יותר לקרוא מליישם, אבל טוב שאנשים נתנו לכל התחושות האלה מילים עוד הרבה לפניי).

מה זה אומר על היום שלך, על הפעילויות שלכם? עם אילו חלקים ביום את מרגישה יותר נוח ובאילו יותר קשה לך?
המממ... שאלות טובות. הפעילויות שלנו? הגדול מאוד אוהב לקרוא, אז בכל הזדמנות שאנחנו מצליחים אנחנו קוראים משהו. חוץ מזה- לפעמים הולכים למפגשים, או לסתם פעילויות יומיומית- סופר, דואר וכאלה. אני מנסה שלפחות חלק מהיום נהיה מחוץ לבית- בפארק, בחול וכאלה. האמת היא שהבכור מאוד נוח, אז גם אם לוקחים אותו מחוץ לאזור הנוחות שלו (בית, ספר) הוא משתף פעולה (זו רק אני שמרגישה שהוא מפספס הזדמנויות לעשות דברים "מועילים יותר").

אין לי ממש איזה קושי פרקטי (מלבד הקושי הנפשי "להזניח" את הצעיר כשהוא בעיסוקיו). כרגע אני מחפשת דרכים להיות איתו (עם הצעיר) באופן שהוא יהנה ממנו. בשבוע שעבר היינו יחד בג'ימבורי ונראה לי שהילדים די נהנו, אבל היה שם רועש והמוני (משום מה הלכנו בשעות אחה"צ יחד עם כל העולם). אני מנסה לחשוב על פעילויות שאנחנו יכולים לעשות יחד (מקומות מגניבים ומאתגרים לטפסנים אלופים בני שנה, רעיונות, מישהי?). (כאמור, הוא יכול להסתפק בגינת החול הביתית, אבל אני רוצה לעשות דברים שיהיו קצת יותר מעניינים, גם אם רק עבורי). חשבתי על לטייל איתו (איתם) לספארי, אבל אני לא בטוחה שזה יהיה מעניין מספיק עבורו (אולי כשילמד ללכת), לא בטוחה. ומסיבה טכנית טיפשית הפסקנו לשחות, ונוכל לחזור לעשות את זה רק בעוד חודש בערך, וגם לגבי זה אני צריכה לחשוב מה לעשות (כי היה קצת לא פרודקטיבי עם שניהם במים). בקיצור, רעיונות לפעילויות שיוכלו להיות מוצלחים לשילוב של פעוט אקטיבי ואמא אינטלקטואלית (ובכור זורם) יתקבלו בברכה.

_אז עכשיו אני אמורה להשלים עם זה שאלה הם חיי?
רק לבינתיים, ולחפש דרך לעשות את זה קל לעצמך._

אז זהו, שבדומה לויקטור פרנקל (

), אני לא מחפשת שזה יהיה קל, אני מחפשת את המשמעות.
מבינה? אם היית אומרת לי, זה יהיה לך סופר קשה, עכשיו את צריכה בכל יום להתגלגל מצד ימין לצד שמאל, לקפוץ שלוש פעמיים על רגל אחת ולעשות שתי סלטות, ואז לך ולילד יתאפשר בונדינג אמיתי, הייתי אומרת- דיינו (אפילו שאני לא יודעת בכלל לעשות סלטות. הייתי מתחילה להתאמן בשניה הזו ממש).
אני לא רוצה שהילד ידפוק על שולחנות, אני אקרא ספר ובגיל חמש אני אגלה שיש לי איזה איש בבית שאין לי מושג אמיתי מי הוא (שזה פחות או יותר מה שקרה לי איתו, רק בגיל עשרה חודשים ולא חמש). ואני לא ממש יודעת איך להתחבר אליו כמו שהוא ושיהיה לנו כיף יחד.

אני לא מחפשת שזה יהיה קל, אני מחפשת את המשמעות.
אני חושבת שחלק מהמשמעות היא: ההתמסרות לסיטוציאיה.
קל זה לא (תנוח דעתך ודעת ויקטור).

אני לומדת מהדף הזה המון.
לו ניתן היה להחזיר את השעון אחורה, הייתי מדברת עם ילדי הרבה פחות בינקותם. קוראת להם הרבה פחות ספרים. ומבלה הרבה יותר ליד ארגז החול (שאיננו כלל כוס התה האישית שלי, ממש כמו אצלך).
עכשיו כשהם טינאייג'רים זה כבר מחוץ לשליטתי.

הי ניק,
אם כל כך חשוב לך להבין אינטלקטואלית מה חשוב בלדפוק על שולחנות או בלשחק בחול, אני ממליצה לך בחום לקרוא כתבים שעוסקים בחינוך וולדורף, הידועים גם בשם חינוך אנתרופוסופי. לא חייבים לקבל את זה, אבל הם נותנים המון מידע על החשיבות של פעילות לא אינטלקטואלית, ריתמית, חושית, להתפתחות התקינה של ילדים. יש ספרים גם בעברית וגם באנגלית, תאמרי לי מה מתאים לך ואוכל לנסות להמליץ על משהו מתאים.
בהצלחה
ציפורי
אם פספסתי אותך בדף אז אני במייל [email protected]

ובגיל חמש אני אגלה שיש לי איזה איש בבית שאין לי מושג אמיתי מי הוא.
אבל את כן שמה לב. את פשוט לא מבינה עדיין. ממה שאמרת רואים שאת מתבוננת בו בתמהון רב ובענין.
לא בטוח שיש מה לעשות, אקטיבית, יותר מזה.במהלך שנות ההורות הרגשתי הרבה פעמים שיש לי איזה איש בבית שאין לי מושג אמיתי מי הוא - פעם אחר פעם, עם כל מיני תפניות וקפיצות גדילה של אלה הגדלים בביתי. ואז עשיתי בדיוק את הסלטות, הקפיצות והגלגולים שאת מתארת. לא חושבת שזה מה שעזר לי להבין.

לו ניתן היה להחזיר את השעון אחורה, הייתי מדברת עם ילדי הרבה פחות בינקותם. קוראת להם הרבה פחות ספרים. ומבלה הרבה יותר ליד ארגז החול (שאיננו כלל כוס התה האישית שלי, ממש כמו אצלך).
למה, בעצם?

יש ספרים גם בעברית וגם באנגלית, תאמרי לי מה מתאים לך ו
תגידי את, מה הספר שהכי היית ממליצה עליו? (יכולה לקרוא באנגלית ובעברית, קוראת מהר יותר בעברית).

ואז עשיתי בדיוק את הסלטות, הקפיצות והגלגולים שאת מתארת. לא חושבת שזה מה שעזר לי להבין.

טוב לדעת שלפחות אני לבד... (גרמת לי ממש לצחוק מול המסך, אז תודה על זה)
תכלס, כנראה שזה בלתי נמנע לא לדעת לפעמים מיהם האנשים האלה שאנחנו מגדלים בבית.

ממה שאמרת רואים שאת מתבוננת בו בתמהון רב ובענין.
כן, זה נכון. הייתי רוצה למצוא לנו איזה תחום עניין משותף, איזה אתגר להתגבר עליו יחד (אני נשמעת פסיכית? ייתכן), אבל בגיל 10 חודשים עוד לא מצאתי משהו שהוא אוהב לעשות ושהוא צריך אותי בו.

גם אני מרגישה שספרים של חינוך ולדורף יכולים להעשיר את נקודת המבט שלך (כאנקדוטה: הבכורה שלי היא ילדה מאד מאד אינטלקטואלית, מה שהיה מאד תואם והרמוני במיוחד בהתחלה כי אלה גם הנטיות שלנו. רק אחרי שנחשפתי לחינוך הזה הבנתי כמה זה חשוב דווקא בשביל ילדה עם נטיות כאלה לקבל את החיבור לפיסי, לאדמה, לעשייה....). יש ספר שנקרא "הינך המורה הראשון של ילדך", לא קראתי אותו באופן אישי אבל אני יודעת שהוא מאד מומלץ ונחשב נקודת היכרות מצוינת למי שלא יצא לו להיחשף.

עוד משהו שעולה לי - בדיוק היתה לי מחשבה השבוע על הבן שלי שיש בו המון דברים שעוד לא התגלו, שאני עוד לא מכירה, פשוט כי הוא עדיין תינוק. אני כבר כל כך רגילה להיות אמא לבנות גדולות שמדברות ועושות דברים בעולם ואני מרגישה שכבר יש לי היכרות עמוקה איתן, ואני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם שלוקח לשלב הזה זמן להגיע. ובהתחלה הם פשוט.... תינוקות. כאלה שצריכים ידיים, וציצי, וחיבוק, וחיוך, וזהו. הוא צריך אותך בשביל לחיות , בשביל להיות בריא, בשביל להתפתח. הוא צריך אותך נקודה, באופן בלתי תלוי בפעילויות המועדפות עליו או עליך. את אמא שלו

וגם כשאת מבולבלת, ומרגישה קושי, ומחפשת את הדרך שלך להתחבר אליו, את עדיין הכי בעולם בשבילו. מעצם היותך.

_אני לא מחפשת שזה יהיה קל, אני מחפשת את המשמעות.
מבינה? אם היית אומרת לי, זה יהיה לך סופר קשה, עכשיו את צריכה בכל יום_
תקשיבי, אנחנו מציעות לך משהו עוד יותר קשה. הכי קשה לך בעולם!
עכשיו את צריכה בכל יום פשוט לתת לו להיות!
לא להתגלגל
לא להעשיר
לא לעשות כלום
לא לחפש ספארי - ג'ימבורי - בלגנים
למה ללמד ילד שמרוצה מהחיים ומסתפק במה שיש, שחייבים תמיד משהו גדול-ממוסחר-רועש-הו-הא-פלצני-ממוסד-מאורגן-כמו כולם?

רק בשביל מה שתמרוש רוש כתבה היה שווה לפתוח את הדף.
המסר ברור מאוד:
תעזבי אותו בשקט ותני לו לעשות את שלו. הוא יודע יותר טוב מכולם.

וזה קשה לך, איך את אומרת שלא... קשה כקריעת ים סוף.

ועוד דבר קשה: תהיי מרוצה ממנו כמו שהוא.
גלגולים וסלטות לאחור, זה קל.
להרפות ולהיות מרוצה עם מה שיש - אוי געוואלד... כמה קשה.

אה, ורק כדי שתביני:

להרפות ולהיות מרוצה עם מה שיש.
וואיי וואיי כמה יש לי עוד ללמוד את זה. שלא תחשבי לרגע שאני מדברת אלייך מבימת "המושלמת" P-:

אני לא רוצה שהילד ידפוק על שולחנות, אני אקרא ספר ובגיל חמש אני אגלה שיש לי איזה איש בבית שאין לי מושג אמיתי מי הוא (שזה פחות או יותר מה שקרה לי איתו, רק בגיל עשרה חודשים ולא חמש). ואני לא ממש יודעת איך להתחבר אליו כמו שהוא ושיהיה לנו כיף יחד.
אולי כדאי גם לשחרר את הרעיון ש"כולם עושים הכל יחד כל הזמן". כלומר, כמובן שעכשיו זה נתון מובנה שהולכים יחד לכל מקום כי הם איתך והם קטנים. אבל בתור קונספט בסיסי, זה לא רק "מותר" זה אפילו "טוב" שכל אחד עסוק בעיסוקיו וזורם לכיוון שלו. מהן נקודות החיבור של רעיון המשפחתיות או הקירבה שלך, חוץ מ"לעשות דברים יחד" או "להבין זה את זה"? (נגיד שהנקה זה חיבור חשוב, טיפול פיזי זה חיבור חשוב, ומה עוד?)
האם משפחתיות נמדדת בתחביבים ובילויים משותפים? האם בהבנה הדדית מיידית ואולטימטיבית? או שהיא נמדדת בשותפות גורל? אולי בלימוד הדדי ובנכונות לקבל (ולפעמים להשלים) עם התכונות של כל אחד מבני המשפחה? ואולי בעזרה הדדית? או בתמיכה רגשית? או בהכאבה זה לזה? (זה לא רק נעים...). או בבדיחות משותפות על השטויות של דודה רוחמה? או בסימביוזה כאילו-זוגית? יש לזה כמובן המון תשובות, אבל אם תפרקי את הרעיון של "מה זה משפחה" או "מה זה קשר אם-בן" עבורך, אולי תגלי דברים חדשים. ואולי גם את מה שלא מובן מאליו, או לא בהכרח דווקא כך.

הוא לא ידפוק על שולחנות גם בגיל 10. כמו שהבת שלי שמאוד עסוקה בימים אלו באיפור ובעיצוב השיער לא תבלה את שארית חייה בהתייפייפות אלא תמצא משמעויות אחרות בחיים אחרי שהיא תמצה את השלב הזה.

הוא בן 10 חודשים, הוא עדיין תינוק. תינוקות דופקים על שולחנות, שופכים והופכים ולועסים. עלה בדיוק גריין שכתבתי לפני הרבה שנים על השימוש הנאות בתפוחי האדמה ובבצל שבסלסלת המטבח. השלב הזה עבר מזמן-מזמן. כאחת שלא נכנסה בדיוק לאיזו משבצת אינטלקטואלית שהמשפחה נסתה להלביש עליה ובילתה שנים ברונדלים חסרי תוחלת לעבר איזושהי קריירה שלא התממשה, עד ששיניתי כיוון, אני מתחננת - הרפי. קריאת ספרים בבית היא לא ה-end all and be-all. ואת זה אומרת לך אחת שבילתה 90% מילדותה בקריאת ספרים בבית והיתה יכולה לחזור לעסוק בזה במשרה מלאה אילו רק יכלה.

אם תפרקי את הרעיון של "מה זה משפחה" או "מה זה קשר אם-בן" עבורך, אולי תגלי דברים חדשים. ואולי גם את מה שלא מובן מאליו, או לא בהכרח דווקא כך.

לגמרי. במשפחה המורחבת שלי לא כולם מחוברים לכולם בקשר אינטלקטואלי עמוק. האהבה והחיבה והדאגה תמיד שם, גם אם השיחה המעמיקה ביותר שיש לנו היא על מתכון לעוגיות.

וואו בשמת..כל מה שכתבת על אהבה ואוריינות וכו. - מדהים.
מתחברת לכל מילה וזה דרך אגב חופף מאוד לאנטרופוסופיה...אבל איך שחיברת את זה ליחסים...וואו!!!!

ולגבי ההזנחה שלך אמא יקרה.
זה כל כך לא נכון שבא לי לצעוק אליך דרך המחשב.
למרכז ילד לפעמים זה להזניח דברים מאוד מאוד חשובים אצלו אבל לעומק.
הוא בסך הכל תינוק!! בן שנה!! גור.
יש לי תחושה שהעניין הוא לא באמת חוסר היכולת שלו לשבת במקום אחד (שלי בני שנתיים וארבעה חודשיים ועדיין לא יושבים במקום אחד הרבה זמן) אלא
משהו אחר עמוק יותר אצלך אני לא יודעת מה...
אני מידי פעם רואה אימהות צעירות שמתייחסות לתינוקות שלהן "כמו לגדולים" ומצפות מהם כל מיני דברים כמו אימהות שמצפות מילד בן פחות משנתיים שיגיד תודה
או ילד בן שנה שלא יינק וכל מיני כאלו ציפיות שזה פשוט נראה לי הרסני כל כך...
מעניין אולי יהיה לך לבדוק עם עצמך מה הוא משקף לך...

אני מרגישה מאוד משונה לשאול את זה פה באתר ופה בדף אבל אסתכן - את עיקרון הרצף קראת...?
זה אולי נחשב בסיסי לחלק מאתנו ואולי יש אחרות שלא קראו אבל יודעות, או חושבות שיודעות, מה כתוב שם.
אבל זה שווה קריאה, לפחות פעם אחת, ומדי פעם לרענון.
כי הרבה ממה שתיארת נשמע לי כמו ניסיון עקר ולא הגיוני למרכז את הילד.
זה מוזר,
כי זו בעיניי מלכודת העיקרית האורבת להורים בעולם המודרני המערבי,
המלכודת ששווה להשקיע קצת מחשבה בתכנון החיים כדי להימלט ממנה.
כששאלת את מצ'רה _לו ניתן היה להחזיר את השעון אחורה, הייתי מדברת עם ילדי הרבה פחות בינקותם. קוראת להם הרבה פחות ספרים. ומבלה הרבה יותר ליד ארגז החול (שאיננו כלל כוס התה האישית שלי, ממש כמו אצלך).
למה, בעצם?_
אז זו התשובה שעלתה לי בראש מדי - כי זה הרבה יותר נכון להניח לילדים להיות בעיסוקיהם ולהיות את בעיסוקייך.
לא למרכז אותם.
לתת לפעילויות המשותפות ולתחומי העניין המשותפים לצמוח מעצמם, עם הזמן, באופן אורגני וטבעי.
לא לנסות להנחיל או לעצב אותם.

גם כשאני חושבת על המשפחה הקרובה שלי בחיי הבוגרים - רוב הזמן שבו היינו ביחד היה זמן שבו שהינו זה בנוכחות זה.
אחד רואה סרט, השני עושה שיעורי בית, אמא בסידורי הבית, אבא נוחר על הספה (-:
מדי פעם עושים משהו ביחד - אני ואחי או אני ואמא שלי, או כולנו.
וכך גם נראה פחות או יותר היום שלי עם הבנות שלי, עכשיו כשהן טיפה גדלו.
הן חוזרות מבית ספר ומהגן, אוכלים ביחד, לפעמים משחקים קצת ביחד, אחר כך כל אחד נפנה לעיסוקיו לזמן מה - אחת רואה טלוויזיה, השנייה משחקת,
לפעמים משחקות ביחד, לפעמים בא חבר, מדי פעם אחת מהן מגיעה להפר את שגרת הכלים-כביסה-סידור המהממת שלי בבקשה לתשומת לב או לעזרה במשהו.
זו מין זרימה טבעית של בית, כך נראה לי.
ואם הילדים בשלים לכך גם בגיל צעיר - זה פשוט נפלא.
הגדול קורא ספר, הקטן חופר בחול - אלה תחומי העניין שלהם כרגע.
לא נראה לך שתינוק בן שנה אמור לשחק בחול ולדפוק על השולחן?
(שואלת בשיא הרצינות)

ואוווו!!! איזה דף נפלא!!! תודה לכולכן!

אוי, ניקי...

(())
_{(אפשר לקרוא לך ניקי? זה נשמע כמו שם... וקצת יותר נעים מלקרוא לך "זמני" או "כרגע")}
בדיוק נהגתי היום לספרייה (הא הא, צחוק האירוניה, אבל בחיי, זה היה לספרייה), ובדרך נפל לי אסימון קטן בקשר אלייך, הרגשה מעורפלת שהתדפקה על חושי כבר די הרבה זמן, ורק עכשיו הצטללה לכלל הבנה:

מי שקורא אותך בשטף, בלי לעצור ובלי להתעכב על הפרטים הקטנים, יכול בקלות לקבל את הרושם שהילד הגדול שלך הוא בן ארבע-חמש מינימום, והקטן או-טו-טו בן שלוש.
ולא היא. הם בני פחות משלוש ופחות משנה
ילדים את קוראת להם?
תינוק!!
פעוט!!
תיזהרי שלא תקפיצי עליהם את הזיקנה קודם זמנם...

ואז נכנסתי לפה וזה מתחבר מצוין עם מה שכתבת כאן עכשיו.

אני לא ממש יודעת איך להתחבר אליו כמו שהוא ושיהיה לנו כיף יחד.
מפני שהציפיות שלך כלפיו הן לא ריאליות.
נשגב מבינתי איך הגדול, בגילו הפספוסי, כן הצליח לענות עליהן. זה גובל בנס, או גרוע מזה.
סנונית הפנתה אותך לחומר קריאה של חינוך וולדורף, שזה פספוס ענק בפני עצמו

- כאילו שרק ה"אלטרנטיביים" יגידו לך שחול זה משמעותי. כל חומר קריאה טוב על התפתחות האדם בגיל הרך יגיד לך את אותו דבר בדיוק.
ב ד י ו ק.
עזבי בצד "לשבת", עזבי בצד "לקרוא", עזבי בצד "ללמוד". עזבי בצד "להבין" כמו שאת חושבת שלהבין זה להבין. מילות המפתח בגילאים האלה הם לחוש, למשש, לטעום, להריח, לשמוע, לראות, ולנסות לחבר את כל חלקי הפאזל הבלתי נתפס הזה ביחד, למשהו קוהרנטי, פתיר, שאפשר להבין פחות-או-יותר את החוקים שלו.
איך מחברים את הפאזל? על ידי הרחה, גלגול, מעיכה, התנגשות, דפיקה, קירוב, הרחקה, קפיצה, פירוק, הרכבה...
למשל:
דפיקה על שולחן א'. דפיקה על שולחן ב'. דפיקה על כסא עץ. דפיקה על כסא עם מסגרת מתכת וכרית. השוואה (לחלוטין בלתי מודעת) של הרזוננס, גובה הצליל, עוצמת הצליל, תגובת החומר, האופן שבו הוא "חוזר" אל הגוף, ועוד מאה פרמטרים שונים.
אבל זו רק ההתחלה... כי צריך גם:
דפיקה עם סכין חיתוך. דפיקה עם סכין מריחה. דפיקה עם היד. עם האצבע, עם פרקי האצבעות. עם כפית פלסטיק. עם מזלג מתכת בעל ידית פלסטיק. בעוצמה 1. 2. 5, 7, 9 ו- 22. או. קיי, עכשיו בשילוב של כל מיני קומבינציות. השוואת תגובות. חזרה לדפיקה מספר אחת, כי כמובן שכבר שכחנו מה הלך שם וצריך להזכיר. וכמובן, כמו כל מדען טוב, הוא חייב לחזור על הניסוי כמה פעמים, כדי לוודא אמינות ומהימנות. פעם אחת, אפילו פעמיים, זה ממש לא מספיק.

הלאה:
חול.
חול ים.
חול בגינה א'.
חול בגינה ב'.
חול בשטח פתוח.
חול מתחת לעץ.
חול בשוליים, שנכנס אליו קצת חצץ מהשביל.
חול בבוקר לח
חול באחר-צהריים לח.
חול באחר-צהריים יבש.
חול עם קקי של כלבים.
חול עם קקי של חתולים.
כל אחד מהחולות הנ"ל, שונה מרעהו בלפחות חמישה פרמטרים שונים. כל פרמטר הוא חשוב - עד שלא הוכח אחרת (ורק אחרי כמה וכמה ניסויים מייגעים, יוכח אחרת. וגם זה רק טנטטיבית, עד הניסוי הבא...)
טוב, אחרי שביצענו סיווג ראשוני, גם אם לא לגמרי מספק, אפשר להתחיל:
קצב הזרימה של החול דרך כף יד קפוצה.
דרך כף יד חצי-קפוצה.
שליש-קפוצה.
די פתוחה.
פתוחה לגמרי.
פתוחה, אבל עם אצבע אחת למעלה.
עכשיו עם הזרת למעלה.
זריקה באויר על ידי הנפת כף היד.
זריקה באויר עם כל הגוף.
זריקת החול שעל פני השטח.
זריקת החול שנחפר מבור.
כל שינוי הוא חשוב! כל וריאציה היא משמעותית. כל וריאנט כזה על פעולה "שגרתית"-בעיני-המבוגר, מספר לך דבר חדש ונפלא על החול. על הידיים שלך, על הרוח והטמפרטורה ומזג האויר. על כוח הכובד. על העולם

זה הבסיס שעליו נבנה כל האינטלקט. אנחנו חייבים, פשוט חייבים, בהתחלה, לחשוב דרך הגוף. ללמוד יחסים דרך הגוף. ללמוד סיבה ומסובב דרך הגוף. ללמוד כללים ויוצאים-מן-הכלל דרך הגוף.
אחרת אוי ואבוי. משהו חסר. מאוד.

<יש פה איזה ילד.... Q@$%^%@# עמך הסליחה. אחזור מאוחר יותר>

הלאה:
מילים? מילים באות הרבה הרבה אחר כך.
אם בכלל.

אני לא מחפשת שזה יהיה קל, אני מחפשת את המשמעות
משמעות בשבילו, או בשבילך?
המשמעות בשבילו היא כאן, מתחת לאף שלך, מתרחשת כל יום. והיא נשמעת במצב די טוב.

אבל אם את מחפשת משמעות בשבילך... אם לזה את מתכוונת ("אני רוצה לעשות משהו עם התינוק שלי שירגיש משמעותי גם בעיני") כאן אני עשויה להזדהות אתך מאוד, כי בינינו, לי בהחלט היה קשה למצוא את המשמעות הזאת למען עצמי, בשגרה עם תינוק ופעוט קטן.
כתבתי על זה לא מזמן ב אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה. אולי אני באמת אצטט את עצמי:
אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה (2013-01-22T13:19:49)
אמנם מה שתיארתי שונה לחלוטין ממה שאת מתארת, כי אני תיארתי את חוסר המשמעות (למבוגר) שנובע משרשרת פעולות תחזוקת-הפעוט המתישה והמשעממת-עד-מוות-כשלעצמה, ואת מתארת מצב קצת הפוך, של תינוק שכל כך מתחזק את עצמו, כל כך לא מבקש ממך להיות שם, עד שהוא "משאיר אותך בחוץ", בלי עיסוק, בלי "משהו מועיל" לתרום, וזה כשלעצמו משעמם ומשמים ומייבש וגם, איפשהו, די מעליב.

בשמת כתבה: _תקשיבי, אנחנו מציעות לך משהו עוד יותר קשה. הכי קשה לך בעולם!
עכשיו את צריכה בכל יום פשוט לתת לו להיות!_
וזה נכון. זה הקושי שלך עכשיו, וזה הקושי הנכון. ללמוד להיות אתו, לצדו, אולי במרחק-מה ממנו, ליהנות מלצפות בו מוצא משמעות עמוקה בעולם, ללמוד, לאט, מתוך הצפייה הזאת, מה בעצם כל כך משמעותי בחול, או בדפיקה על השולחן, וכל זה - בלי להיעלב, בלי להרגיש נטושה על ידי הסיטואציה, בלי להרגיש מיותרת.
זה האתגר הקשה-עד-דמעות שלך.

אז אולי פתרון אפשרי זה להניח לו לעשות את מה שהוא עושה, תוך כדי שאת קוראת חומר קריאה טוב על התפתחות בגיל הרך (בגיל הרך!!! לא בגיל שבע!), ומדי פעם מפסיקה את הקריאה כדי להשוות בין הילד ובין הספר, לגלות את נקודות הדמיון וההשקה בין מה שהוא עושה באופן הכי טבעי בעולם, לבין מה שהמלומדים הבינו, אחרי שנים של מחקר, על איך פעוטות עושים וצומחים וחיים, ולאט לאט לגלות עולמות חדשים בתוך ה"סתם ערימת חול" הזאת.
קשה? קשה. אבל טוב

_קצב הזרימה של החול דרך כף יד קפוצה.
דרך כף יד חצי-קפוצה.
שליש-קפוצה.
די פתוחה.
פתוחה לגמרי.
פתוחה, אבל עם אצבע אחת למעלה.
עכשיו עם הזרת למעלה_

מאלף, תמרוש רוש{{}}. מתי ספר?

ועכשיו, לעזאזל הנימוסים:
אבל אתן יכולות להבין למה זה מאוד קשה לי? (...) בחייאת, אל תגידו לי עכשיו- "את מאפשרת לו להעמיק בלדפוק על שולחנות", לדפוק על שולחנות לא נחשב תחום עניין! (...) ועכשיו, כאמא לילד שלא ממש שם עליה, אני מרגישה קצת מיותרת.
אה, זה "קל". הכי קל בעולם, והכי קשה למי שגדל בתרבות שלמה שלא מלמדת את זה אף פעם, ורק מלמדת את ההיפך:

תפסיקי לדבר ותתחילי להקשיב

מי שאומרת לי שלדפוק על שולחנות לא נחשב תחום עניין - פשוט לא מקשיבה לבן שלה.
לא פלא שהוא מנפנף אותה הצידה.

_מי שאומרת לי שלדפוק על שולחנות לא נחשב תחום עניין - פשוט לא מקשיבה לבן שלה.
לא פלא שהוא מנפנף אותה הצידה_
לדעתי את דווקא מאוד מקשיבה לבן שלך, ניק. ובטח שלא מגיע לך "עונש" ממנו, ואין לך מה לראות בעצמאות שלו כאילו הוא מנפנף אותך.
וזה בלי לחלוק על אף מילה אחרת של תמרוש. רק על האגרוף בבטן.

למה, בעצם?
כי אני חושבת שאם לא היינו מנפחים להם את השכל כ"כ הרבה בקטנותם, הם היו יותר מחוברים אל הכווחות שלהם בבגרותם.
זה לא שהם במצב גרוע מהבחינה הזו. הם במצב טוב. שני אנשים צעירים עצמאיים ורבי יכולות.
אבל מדובר בשני חכמים ביותר מטבעם, שאני חושבת שהעמסנו עליהם מטען עודף. והוא מכביד על תנועתם בעולם.
כיום, הייתי משקיעה יותר בללמד אותם לתלות את המגבת אחרי המקלחת P-: במקום ללמד אותם כל כך הרבה שמות של ציפורים.
(רק שאני בעצמי לא כ"כ מתענינת בתליית מגבות)

כאמא לילד שלא ממש שם עליה, אני מרגישה קצת מיותרת.

את יכולה לבדוק עד כמה את מיותרת באמצעות ניסוי פשוט: כשהוא משחק ועסוק בענייניו, תצאי ותלכי למקום אחר. אם הוא מרגיש שאת מיותרת -- הוא ימשיך במעשיו.

אם מה שאני אמורה לעשות כל היום זה לשחק בחול, אני הופכת לאבודה למדי בתפקיד שלי.

את אמורה לעסוק בדברים משמעותיים לך -- החל מספונג'ה-כביסה-בישול, עבור דרך שיחה עם מבוגרים אחרים והליכה ממקום למקום ("סידורים"), וכלה בריקוד-שירה-נגינה-ציור-סריגה-כתיבה.
האתגר העיקרי הוא להצליח לעשות פעילויות משמעותיות לנו בלי להתנתק מהילדים -- להניח להם לשחק לידנו או להצטרף אלינו (שזה גם סוג משחק בשבילם). אני מחרה מחזיקה אחרי מי שאמרה שכדאי שבנושא הזה כדאי ללמוד מעקרון הרצף, וממליצה על הדפים התרכזות בילד, משימות בבית לילדים, חד הוריות ומרכוז הילד ובטח יש עוד.

אני לא ממש יודעת איך להתחבר אליו כמו שהוא ושיהיה לנו כיף יחד.

תעסקי במה שמשמעותי לך, ותסמכי עליו שהוא ימצא את ההזדמנויות להתחבר אליך. (ואז כמובן יש אתגר איך לאפשר לו את זה, אבל זה כבר סיפור אחר...)

_לדעתי את דווקא מאוד מקשיבה לבן שלך, ניק. ובטח שלא מגיע לך "עונש" ממנו, ואין לך מה לראות בעצמאות שלו כאילו הוא מנפנף אותך.
וזה בלי לחלוק על אף מילה אחרת של תמרוש. רק על האגרוף בבטן._

טוב, די כבר, כמה אפשר להסכים עם תמרוש רוש וכל היתר? ניקי, לא היה כאן בהיסטוריה של באופן דף עם הסכמה גורפת מקיר לקיר כמו הדף הזה. ואני כאן מאז שהבכורה שלי היתה פיצית. היא חגגה בת-מצווה בחודש שעבר.
תמרוש, החשבון של הכירופרקטית בדרך אלייך - מרוב הנהונים נמרצים הסתבכו לי כמה חוליות בצוואר. ניקי, התינוק שלך הוא תינוק ולומד על העולם.
ואם נפרק את הגעוואלד לשני חלקיו -
געוואלד א', הילד (שבגילו המופלג, עשרה חודשים, כבר היית מצפה ממנו להבדיל בין היביסקוס ליקינתון) עסוק בלדפוק על חפצים ולשכשך בחול. אני מקווה שהאוטוריטות בתחום הריפוי בעיסוק והתפתחות הילד הצליחו לשכנע אותך שהילד נורמלי לחלוטין*
(אבל אני לא רוצה ילד נורמלי!! אני רוצה עילוי!!)
(גם אני רציתי עילוי, עד שהגרלתי ילדה עם קשיים התפתחותיים, ואז תאמיני לי שכל מה שרציתי היה ילדה נורמלית)
(***סגרה פערים לחלוטין, תודה)

געוואלד ב': את מרגישה שאין לך ממש תפקיד משמעותי בפיתוח הילד. אבל הילד מתפתח נפלא גם בלי מיקור חוץ של פיתוח! מקווה שגם כאן ותיקות באופן הצליחו להעביר את המסר: טפחי את עצמך, פתחי את עצמך, היי שם פיזית, היי פנויה אליהם נפשית ובעיקר קבלי את העובדה שהוא זה הוא, ואת זו את, והקשר שלכם יצמח בהדרגה בקצב שלו. עם הבכור את הרבה מורה. עם הצעיר את בעיקר מאפשרת, וזה המון.

געוואלד ג': זה קשה. ההורות מוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו כמו שכמעט אף סיטואציה אחרת לא מוציאה. לכן אנחנו כאן, לקרוא ולהתייעץ ולייעץ ולשתף. ההורות היא לא פרוייקט אלא מסע.

ההורות היא לא פרוייקט אלא מסע
גריינתי (בפעם הראשונה שגריינתי

מילה מוזרה: גריינתי LOL )

אוקיי, קראתי הכל, שניה לפני שאני מגיבה-
חשוב לי להבהיר (שוב) שאני מאוד אוהבת את הבן שלי, ומבינה לחלוטין עד כמה הוא פלא.

שלוש אנקדוטות קטנות מהיום:

תנועת כף הרגל הקטנה, החופשיה והמופתעת (בכל פעם מחדש) כשהוא מתעקש, ומושך שוב ועוד את הגרב הקטנה שלו, עד שזו מתעופפת לה לאי שם.
אינסוף הפירורים, גם מתחת לשלוש מאות שכבות של חורף (איך הצלחת להכניס אותם לשם?!), שמתגלים מתחת לגופיה שלו, רגע לפני המקלחת בערב.
היכולת החברתית הבאמת מדהימה שלו (היום פגשנו אנשים, בזמן שאני בעיקר חייכתי בשתיקה, הוא ניגש והכיר חברים חדשים. בחיי, בן עשרה חודשים וחברותי נורא.

זהו, כדי לא להיות רק שלילית כל הזמן. (ואם לא הייתי אלמונית, הייתי מוסיפה תמונה של הילד הכל כך יפה הזה, תאלצו לדמיין

)

_תקשיבי, אנחנו מציעות לך משהו עוד יותר קשה. הכי קשה לך בעולם!
עכשיו את צריכה בכל יום פשוט לתת לו להיות!
לא להתגלגל
לא להעשיר
לא לעשות כלום_

תכלס, בשמת, צודקת 100%. זה באמת הכי קשה לי בעולם. מילא לעשות את זה, אבל עוד להאמין שזה מה שהכי טוב לילד שלי?

למה ללמד ילד שמרוצה מהחיים ומסתפק במה שיש, שחייבים תמיד משהו גדול-ממוסחר-רועש-הו-הא-פלצני-ממוסד-מאורגן-כמו כולם?
כל מילה, רק מעוניינת להבהיר שהילד היה בפעם הראשונה בג'ימבורי פחות או יותר בשבוע שעבר. ואנחנו גרים במושב. שהאטרקציה היחידה בו היא סופר קטן מאוד.

מעניין אולי יהיה לך לבדוק עם עצמך מה הוא משקף לך...
ניסיתי לחשוב על זה עוד קודם. אני לא בטוחה. אני מגיעה ממקום מאוד "שאפתני", "קפיטליסטי", "אמריקאי". התרבות המשפחתית שלי היא מאוד הישגית. מה עשיתי עם כל הריצה הזו בסוף? הפכתי לאם בחינוך ביתי. ככה שברור שזה יושב על איזו נקודת קושי.

_לא נראה לך שתינוק בן שנה אמור לשחק בחול ולדפוק על השולחן?
(שואלת בשיא הרצינות)_
קראתי את עיקרון הרצף (וגם עוד מאה ספרים אחרים, באוריינטציה דומה או הפוכה. מכל אחד ניסיתי ללמוד משהו, לא תמיד הצלחתי, לא תמיד התחברתי, אבל אני בעד להכיר כמה שיותר).
זו נשמעת שאלה טריוואלית, אבל עבורי היא לא. כי עד עכשיו היה לי את הבן הבכור שלי, שהיה שונה לגמרי, שלא ממש אהב לשחק בחול ולא דפק על שולחנות. אז עבורי ממש לא מדובר בשאלה רטורית. עד כמה שידעתי, הילד שלי ייצג את ילדי העולם כולו, והוא לא ממש התעניין בדברים האלה. החשש מגיע מהמקום הזה שהילד הבכור שלי גדל והפך לילדון נהדר, ככה שאני יודעת שמה שהוא עשה הוביל אותו למקום נחמד מאוד, ואין לי מושג לאן מגיעים הילדים שדופקים על שולחנות. (זה נשמע לי מתנשא, אבל אל תקראו את זה ככה, אני פשוט באמת לא יודעת).

דפיקה עם סכין חיתוך. דפיקה עם סכין מריחה. דפיקה עם היד. עם האצבע, עם פרקי האצבעות. עם כפית פלסטיק. עם מזלג מתכת בעל ידית פלסטיק. בעוצמה 1. 2. 5, 7, 9 ו- 22. או. קיי, עכשיו בשילוב של כל מיני קומבינציות. השוואת תגובות. חזרה לדפיקה מספר אחת, כי כמובן שכבר שכחנו מה הלך שם וצריך להזכיר.
זה תיאור כל כך מדוייק שלו, לא הייתי מצליחה לכתוב את זה טוב יותר, תודה!!

כשאת מתארת את זה ככה זה באמת נשמע אחרת מאיך שהמציאות הזו מתרגמת בראש שלי. תודה תודה תודה על הפרספקטיבה.

_מי שאומרת לי שלדפוק על שולחנות לא נחשב תחום עניין - פשוט לא מקשיבה לבן שלה.
לא פלא שהוא מנפנף אותה הצידה._
מממ... אוקיי. אבל אני מבינה שיש לי בעיה ולכן אני פה.

_לדעתי את דווקא מאוד מקשיבה לבן שלך, ניק. ובטח שלא מגיע לך "עונש" ממנו, ואין לך מה לראות בעצמאות שלו כאילו הוא מנפנף אותך.
וזה בלי לחלוק על אף מילה אחרת של תמרוש. רק על האגרוף בבטן._
תודה, באמת משתדלת להיות קשובה לו ולצרכים ולרצונות שלו.

את יכולה לבדוק עד כמה את מיותרת באמצעות ניסוי פשוט: כשהוא משחק ועסוק בענייניו, תצאי ותלכי למקום אחר. אם הוא מרגיש שאת מיותרת – הוא ימשיך במעשיו.
אוקיי, אז זה תלוי- נניח, היום היינו באיזה מקום בחוץ שהוא אף פעם לא היה בו בעבר. הוא התחיל לזחול. וזחל וזחל ולא הביט לאחור. בשלב כלשהו רצתי לתפוס אותו (הוא כמעט ניסה לעוף ממקום גבוה). לא יודעת מתי הוא היה עוצר. בפעמים אחרות (נניח כשהוא אוכל ואני הולכת לסדר משהו) הוא יכול לקרוא לי מיד כשאני נעלמת משדה הראייה שלו. מה המסקנה?

ההורות מוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו כמו שכמעט אף סיטואציה אחרת לא מוציאה. לכן אנחנו כאן, לקרוא ולהתייעץ ולייעץ ולשתף. ההורות היא לא פרוייקט אלא מסע.
אכן. ובאמת שווה גריין. תודה על זה.

אוקיי, אז זה תלוי- נניח, היום היינו באיזה מקום בחוץ שהוא אף פעם לא היה בו בעבר. הוא התחיל לזחול. וזחל וזחל ולא הביט לאחור. בשלב כלשהו רצתי לתפוס אותו (הוא כמעט ניסה לעוף ממקום גבוה). לא יודעת מתי הוא היה עוצר. בפעמים אחרות (נניח כשהוא אוכל ואני הולכת לסדר משהו) הוא יכול לקרוא לי מיד כשאני נעלמת משדה הראייה שלו. מה המסקנה?{{}}
אוקיי, לי זה נשמע מתבקש: בסיטואציה שהייתה היום, הוא בחר להתרחק. הוא סמך עלייך שאת שם ומשגיחה, והרשה לעצמו לזחול בלי להביט לאחור. לעומת זאת כשהוא אוכל ואני הולכת לסדר משהו. - את זאת שבוחרת לצאת מטווח ראייתו, והוא מביע את דעתו על העניין (-: לדעתי מסקנת הניסוי שהציעה יונת - ברורה. את לא מיותרת בחייו.

מזכיר לי קצת תיאוריות של בולבי. בין כל חומר הקריאה הרב שלך - יצא לך להיתקל בו?

דמייני מנתח/ת בכיר/ה עם אחוזי הצלחה מדהימים בניתוחים, עם רזומה עמוס בטכניקות חדשות שפיתח, עם ידי זהב שמצליחות לבצע פעולות עדינות שאף אחד אחר לא מסוגל להן. מנתח שיש לו יחסי עבודה מצוינים עם הסגל הרפואי וגישה נפלאה לחולים ולמשפחותיהם (זוכרת את הרופא הכי נפלא שפגשת כילדה או בגלל הילדים? אז כזה). מתערבת איתך על קרמבו שבילדותו הוא היה (א) חברותי ומקסים ו-(ב) מהילדים האלו שחופרים ובודקים וממשמשים גרגירים קטנים.

זה רק להרגיע את ההישגית-קפיטליסטית-פולניה שבך. ואם יהיה מורה נערץ ואהוב שיסחוף אחריו דורות של תלמידים? ואם יהיה אדריכל שמתכנן בניינים מוצלחים ואנושיים, כי הוא עצמו אכפתי לאנשים ויודע למה הם זקוקים? ואם יהיה אבא-בבית, אבל יהיה האבא הכי מבוקש בשכונה?

ומה שמצ'רה אמרה: לפעמים חשוב גם שידעו לתלות את המגבת אחרי האמבטיה, ולא רק שמות של ציפורים.

<אמא אינקובטור>

כדי לשים את מה שכתבתי בפרספקטיבה:
ברור שאת מאוד משתדלת להקשיב לו

רואים את זה.

אבל יש לך כמה קולות בראש, נודניקיים אמיתיים, שכל פעם מנסים להשתלט על הסיטואציה. עלייך, בעצם.
והם מתחילים לדבר בפול ספיד, ולנסות לפתות אותך "לעבוד" בפול ספיד - לעשות כך, לעשות אחרת... "למלא את חובתך", באופן שחייב להיות אקטיבי, כמובן, כי זו הקונספציה.
אותם צריך לעצור.

ואם לנסח את עצמי יותר טוב: המטרה: לעבור ממצב אקטיבי למצב רצפטיבי
לא פאסיבי. רצפטיבי.
ולקבל את העובדה הכה-בסיסית, הכה-חיונית, שאף אחד לא טורח לספר לנו -

שמצב רצפטיבי, שקט, מקשיב, לא מתערב, הוא אחד הדברים שאנשים וילדים זקוקים לו הכי הכי הכי בעולם

אנחנו (כולנו) גוועים מרעב לקצת יחס מהסוג הזה.

ועוד משהו: יש לי קצת סלט בראש בעניין חיפוש המשמעות.

ניקח כדוגמה משחק בחול - אבל זה יכול להיות כל דבר שעל הפרק, יש לו שלושה רבדים של משמעות:
א. למשחק בחול יש משמעות עמוקה וחשובה מבחינת הבן שלך. ויש מאחוריו גדוד של מומחי-התפתחות-הילד שמאשרים את זה

ב. לאפשר לבן שלך הזדמנויות לשחק בחול בלי הפרעה ולהרגיש טוב עם זה מהווה את אחד התפקידים המשמעותיים והחשובים שלך כאמא. גדוד המומחים מאשר גם את זה

ג. לצפות בילד משחק בחול שעה שלמה, או לנסות להצטרף אליו, עשוי להיות חסר משמעות ומשעמם עד דמעות בשבילך - כאדם אינדיווידואלי, כאשה בוגרת.
כאן גדוד המומחים מתחפף מהשטח, כי אין לו מה לתרום (הם אקטיביסטים מדי, שיהיו לי בריאים........), ו יונת שרון נכנסת במקומו עם:
_*את אמורה לעסוק בדברים משמעותיים לך – החל מספונג'ה-כביסה-בישול, עבור דרך שיחה עם מבוגרים אחרים והליכה ממקום למקום ("סידורים"), וכלה בריקוד-שירה-נגינה-ציור-סריגה-כתיבה.
האתגר העיקרי הוא להצליח לעשות פעילויות משמעותיות לנו בלי להתנתק מהילדים – להניח להם לשחק לידנו או להצטרף אלינו (שזה גם סוג משחק בשבילם).*_
וכל מילה בסלע.

אז שווה לברר - איזה רובד או רבדים של המשמעות פה הוא הכי קשה / מאתגר לך?

היום היינו באיזה מקום בחוץ שהוא אף פעם לא היה בו בעבר. הוא התחיל לזחול. וזחל וזחל ולא הביט לאחור. בשלב כלשהו רצתי לתפוס אותו (הוא כמעט ניסה לעוף ממקום גבוה). לא יודעת מתי הוא היה עוצר. בפעמים אחרות (נניח כשהוא אוכל ואני הולכת לסדר משהו) הוא יכול לקרוא לי מיד כשאני נעלמת משדה הראייה שלו. מה המסקנה?

המסקנה שלי: כאשר הוא מרגיש שאת משגיחה, הוא מרשה לעצמו לקחת סיכונים כי הוא יודע שתשמרי עליו. כשאת לא איתו, הוא עדיין צריך אותך.

_שמצב רצפטיבי, שקט, מקשיב, לא מתערב, הוא אחד הדברים שאנשים וילדים זקוקים לו הכי הכי הכי בעולם
אנחנו (כולנו) גוועים מרעב לקצת יחס מהסוג הזה._
תמרוש, את מפגינה גאונות מתמשכת בדף הזה.

אין לי מילות חוכמה להגיד - אבל רק שתענוג היה לקרוא את הדף הזה - את האומץ והפתיחות - ואת התובנות המופלאות.

לכולכן

כאשר הוא מרגיש שאת משגיחה, הוא מרשה לעצמו לקחת סיכונים כי הוא יודע שתשמרי עליו. כשאת לא איתו, הוא עדיין צריך אותך
וסיכום של המסקנה:
הוא מרגיש אותך כל הזמן.
זקוק לך בסביבה כל הזמן.
מניח את נוכחותך כל הזמן.
מצפה לך כל הזמן.
אם זה משתנה (למשל, את יוצאת מהחדר והוא רואה) - הוא נזעק מייד להחזיר אותך.

מתערבת איתך על קרמבו שבילדותו הוא היה (א) חברותי ומקסים ו-(ב) מהילדים האלו שחופרים ובודקים וממשמשים גרגירים קטנים.
בסדר, סגרנו על רופא ילדים מהמם.

הבעיה עם הלוגיקה הזו היא, שאכן, ייתכן מאוד שהרופא המקסים אכן היה חברותי, מקסים וחובב חול, אבל די בטוח שלא כל אלה (חברותים, מקסימים, חובבי חול) הפכו לרופאים מופלאים (ולא שזה לא בסדר, כמובן, רק אומרת).

לא פאסיבי. רצפטיבי.
אוקיי! יש סיכוי שעלינו כאן על משהו. מה ההבדל בין פאסיבי לרצפטיבי? כי עד עכשיו זה נשמע לי ממש אותו הדבר! (אלא אם הכוונה כולה היא להענות לו כשהוא קורא, כי את זה אני כבר עושה, נדמה לי).

_כאשר הוא מרגיש שאת משגיחה, הוא מרשה לעצמו לקחת סיכונים כי הוא יודע שתשמרי עליו. כשאת לא איתו, הוא עדיין צריך אותך
וסיכום של המסקנה:
הוא מרגיש אותך כל הזמן.
זקוק לך בסביבה כל הזמן.
מניח את נוכחותך כל הזמן.
מצפה לך כל הזמן._

בשמת, סיפקת סיכום ארוך יותר מהמקור

תודה על זה

אבל די בטוח שלא כל אלה (חברותים, מקסימים, חובבי חול) הפכו לרופאים מופלאים (ולא שזה לא בסדר, כמובן, רק אומרת).
גם לא כל אלה שקראו המון ספרים, "יצא מהם משהו". לפעמים עודף ידע ואינטלקט יכול לשתק - ביקורתיות יתר, מילוליות יתר, נטייה לצפות מהצד במקום לעשות, שיתוק כשצריכים להירשם לאוניברסיטה כי הכל מעניין במידה שווה, הערצה לענקי רוח והתבטלות לידם שיוצרת הערכה עצמית נמוכה ולכן עשייה פחותה. וכולי. לעומת זאת הילד ששיחק בחול פשוט ניגש ועושה. לא הצליח - מנסה שוב מכיוון אחר. אופי של יזם סדרתי כזה.

אני חושבת שהצלחה בחיים (במובן שאת מדברת עליו, חומרי-קרייריסטי) לא קשורה לתחומי העניין אלא לסוג האישיות. יש מה שאפשר לקרוא לו "אינטליגנציה מעשית" - יכולת לתכנן, לחלק את העבודה למנות, להפעיל שכל ישר, למצוא פתרונות יצירתיים כשנתקעים, לדעת מתי לנוח ולהתחיל מחדש. ויש אינטליגנציה "חברתית" - להסתדר עם אנשים בשגרה ובמצבי לחץ, להפעיל הגינות בסיסית, להשתמש בהומור כשצריך... ועוד ועוד.
ידע כללי או ספציפי תמיד אפשר לרכוש - פותחים ספר, מחפשים בגוגל. הדברים שמניתי הם יכולות הרבה יותר מסובכות שנולדים איתן, או שצריך להקדיש המון משאבים כדי ללמוד אותן מאפס.

<קרוטונית>

מה ההבדל בין פאסיבי לרצפטיבי? כי עד עכשיו זה נשמע לי ממש אותו הדבר!
או! שאלות כאלה אני אוהבת.

ישירות אני לא יכולה לענות, אבל אספר לך על אבא שלי.
אבא שלי יכול להיות קוץ בתחת מהמין המשובח ביותר. כשהוא נכנס לשוונג של דיבורים, כשהוא מעוניין במשהו ורוצה לספר לך עליו - הלך עלייך. הוא יספר, ויספר, ויספר, ויספר, ובינתיים את יכולה לאכול, לשתות, לקום, לשבת, להתפגר ולחזור לחיים - הוא לא ישים לב.
(זה רק כדי לסבר את האוזן, שהוא בנאדם ולא מלאך)

אבל כשהוא מקשיב - הוא מקשיב.
יום אחד תפסתי אותו ואמרתי לו: אני רוצה להתייעץ אתך בנוגע למשהו. אולי זה היה הלימודים באוניברסיטה, אולי השד-יודע-מה. ישבנו באיזו מסעדה בשוק ואני דיברתי.
והוא הקשיב.
והקשיב.
והקשיב.
והקשיב.
ואחר כך הקשיב עוד קצת.
ואני דיברתי ודיברתי והסברתי.
בסוף גמרתי.
הוא השתהה. חשב קצת. שקל מילים.
חשב עוד קצת.
ובסוף אמר: אני חושב שעכשיו אני מבין הרבה יותר טוב את הדילמה שלך.

ייעוץ פרקטי לא קיבלתי ממנו

. אפילו את דעתו הוא לא הסגיר.
אבל המעמד הזה זכור לי כרגע יקר, פנינה בין רגעי החיים. הוא לא עשה שום דבר - אבל הוא היה אתי.
ובהיותו, בנוכחותו השקטה, בפוקוס שלו שהיה עלי ולא על שום דבר אחר, ובייחוד בכך שהוא לא היה בתוך המחשבות שלו והדעות שלו על מה שסיפרתי לו - הו, איזה הבדל מהותי - (כי זה בדרך כלל המקום שאנשים נמצאים בו כשהם "מקשיבים" לך, עלק), הוא נתן לי מרחב.
וחמצן.
ושוב מרחב. מרחב מחייה. מרחב להיות אני. מרחב להרגיש. מרחב להתבטא. מרחב להיות מקובלת על מישהו, אהודה, חשובה, בעלת זכות להישמע ולהיות מובנת.
עשה? הבנאדם לא "עשה" כלום!
אבל כמה שאי העשייה הזאת היתה רחוקה מפאסיביות.
הוא היה רצפטיבי אלי. הוא הפנה אלי את מלוא הקשב שהיה לו.
והו, כמה שזה עזר.

להיות אקטיבית, זה מה שאנשים עושים בדרך כלל כשהם חושבים שהם מקשיבים לך:
זה לייצר כמה שיותר מהר את התגובה שנראית להם המתאימה ביותר למה שאת מתחילה לספר או לעשות. בין אם התגובה הזאת היא דעה שהם שומרים לעצמם, שעה שהם אומרים לך, עצה, הצעה, תיקון, הוראה, התראה, פקודה.
זה מצב אקטיבי מאוד, ורצפטיבי רק במידה המינימלית ההכרחית, כדי שיצליחו לרמות "הקשבה".

להיות פאסיבית - זה באמת לא להקשיב. לא אכפת לך.

להיות רצפטיבית - זה להקשיב, אבל באמת להקשיב לזולת.
זה להיות בתשומת לב מלאה עליו.
תנסי פעם לעשות את זה

, ותראי כמה זה רחוק מפאסיביות. זה וואחד עבודה קשה זה

. זה מתיש! בי נשבעתי, אין עבודה קשה מזו, בייחוד בהתחלה. כשעדיין לא רגילים.
ולמה? כי כדי להיות רצפטיבית, אין הנחות: את צריכה להיות עם הבנאדם, בקשב עליו, לא על דבר אחר (זה עוד הצד הקל) ובעיקר לא על עצמך-חושבת-עליו-מגבשת-דעה-עליו-מוצאת-לו-פתרון-עצה-הצעה-תיקון-פקודה - שזו המלכודת האמיתית.
פשוט להיות אתו.

והחדשות הטובות -

ככל שאת מתרגלת רצפטיביות, כך היא נהיית יותר ויותר קלה, כטבע שני.

ובסוף את יכולה להיות רצפטיבית ולהיות עם הבנאדם, אפילו דרך האינטרנט

רצפטיביות מביאה מרפא לכל כך הרבה חוליים...

טיפ: להתחיל עם חמש, עשר דקות.
ואז לנוח

את נשמעת לי אמביציוזית (מדי...), אז קצת פרופורציות: לא צריך ואי אפשר להיות רצפטיבית כל הזמן. גם לא רוב הזמן. רצפטיביות טובה היא כל כך אפקטיבית, כל כך עוצמתית, שמספיק ממוצע של רבע שעה ביום, שעתיים בשבוע, כדי להעניק לזולת המון. מעל ומעבר.

עוד שני מיתוסים על הקשבה, שראוי לנתץ כאן ועכשיו:

אפשר להקשיב רק למי שמדבר

קשקוש גמור. דווקא השותקים, הם אלה שזקוקים להקשבה יותר מכולם. וזו הקשבה שונה לגמרי, בחווייה, להקשיב חמש דקות לדינה כשהיא שותקת, ולהקשיב חמש דקות לרינה כשהיא שותקת. זה מרגיש אחרת, זה נראה אחרת, זה חש אחרת לגמרי. מניסיון.

בני אדם מדברים רק במילים

גם זה קשקוש גמור, בייחוד כשזה מגיע לילדים. אצל ילדים, גם התנהגות היא תקשורת
ואידך זיל גמור.

סיפקת סיכום ארוך יותר מהמקור.
זה לא היה תקציר, זה היה סיכום. מה שהיה חשוב לי להדגיש בו היה משהו שנראה לי מרומז במה שיונת כתבה, ורציתי להדגיש בו את השורה התחתונה:
בשני המקרים - הוא תמיד זקוק לך.

וכל מה שתמרושרוש כתבה כמובן.

גם לא כל אלה שקראו המון ספרים, "יצא מהם משהו". לפעמים עודף ידע ואינטלקט יכול לשתק - ביקורתיות יתר, מילוליות יתר, נטייה לצפות מהצד במקום לעשות, שיתוק כשצריכים להירשם לאוניברסיטה כי הכל מעניין במידה שווה, הערצה לענקי רוח והתבטלות לידם שיוצרת הערכה עצמית נמוכה ולכן עשייה פחותה.

קרוטונית, נא לא לדבר עלי ולתאר אותי במדויק בפורום ציבורי. תודה.
מפחיד כמה דייקת. לכן אני לא מרפה מהדף הזה.

כל מה שתמרושרוש כתבה כמובן.
Goes without saying... צריך להתווסף אוטומטית לכל תגובה.

שמצב רצפטיבי, שקט, מקשיב, לא מתערב, הוא אחד הדברים שאנשים וילדים זקוקים לו הכי הכי הכי בעולם

שמצב רצפטיבי, שקט, מקשיב, לא מתערב, הוא אחד הדברים שאנשים וילדים זקוקים לו הכי הכי הכי בעולם_ ואמרו "אמן". שקט במוח הוא מתנה מופלאה שאנחנו יכולים להעניק לאחרים ברגע שהצלחנו להגיע אליו בעצמנו.

יש מה שאפשר לקרוא לו "אינטליגנציה מעשית" - יכולת לתכנן, לחלק את העבודה למנות, להפעיל שכל ישר, למצוא פתרונות יצירתיים כשנתקעים, לדעת מתי לנוח ולהתחיל מחדש. ויש אינטליגנציה "חברתית" - להסתדר עם אנשים בשגרה ובמצבי לחץ, להפעיל הגינות בסיסית, להשתמש בהומור כשצריך... ועוד ועוד.

הנה סיכום על סוגי אינטליגנציה באדיבות אגודת הפסיכולוגים של אנגליה:

http://www.charteredpsychologist.co.uk/ ... gences.htm

אכם, כל מה שתמרוש רוש כתבה.

ומוסיפה תשובה משלי לשאלה:
מה ההבדל בין פאסיבי לרצפטיבי? כי עד עכשיו זה נשמע לי ממש אותו הדבר! (אלא אם הכוונה כולה היא להענות לו כשהוא קורא, כי את זה אני כבר עושה, נדמה לי).

התשובה שלי היא לא דוגמא של הקשבה לאחר, אלא לעצמי.
פאסיביות היא לא לעשות משהו. למשל, כשאני חוזרת עייפה הביתה ואין לי כוח לכלום ואני נכנסת לאינטרנט וקוראת כל מיני דברים כדי לא לחשוב, או שומעת מוזיקה, או עושה משהו, משהו ימלא את הזמן שלא יהיה משעמם, ויתן למוח שלי לנוח, או לא עושה כלום, יושבת, ושומעת מוזיקה, או לא שומעת מוזיקה כי אין לי כוח להפעיל אותה. פשוט לא עושה כלום.

הקשבה לעצמי, לעומת זאת, היא מצב שונה לחלוטין. נניח, אני הולכת ושומעת מוזיקה, ולא מתרכזת בה, היא רקע, כדי שהרעש העירוני לא יפריע. ולפעמים המוזיקה מפריעה להתרכז ואני מכבה אותה. ואני חושבת על כל מיני רעיונות חדשים.
הקשבה כזו היא פינוי מקום. מקום ריק. הטבע לא סובל ריק. וכשאני מפנה מקום אז המקום הז המתפנה לעצמי ואני עולה וממלאה אותו.

פאסיביות היא מילוי מקום, כדי שלא יהיה ריק, כי אם יהיה, יצוץ משהו שימלא אותו.

במובן מסויים, הקשבה היא שקט שמכוון כלפי מישהי או מישהו.

והערה לא חשובה במיוחד - לא אוהבת את המונח "רצפטיבי". לועזי מידי, לא מעורר אסוציאציות. המילה העברית הפרוטה והברורה "הקשבה", ועדיף, "הקשבה בשקט", עדיפים בעיני.
וזו גם העצה האהובה עליי לרוב המקרים. לשבט בשקט בשקט ולהקשיב. רק טוב צומח מזה

תמרוש, אין לי מילים מרוב כמה שכל מה שכתבת נוגע בי עמוק (וכואב).

אישה במסע, לפעמים קשה לי להתחבר לדברים שאת כותבת, אבל הפעם הצלחת להמשיך את אותו קו כאוב אצלי.

תודה לשתיכן. הולכת לישון על כל זה.

טוב, שמעו קטע, יש לי רק שניה מול המחשב, אבל תגידו, מה דעתכן?

מאז שהכרתי בכך שחול יכול להיות משהו שאני עושה עם הילדים (אל תתפסו להגדרות, בסדר? אין לי זמן לנסח כמו שצריך), אנחנו משחקים בחול כל יום, להנאת ציבור הילדים כולו.
מה ההפתעה?
שילד מספר אחת נכנס לעניין החול ממש. ממש. היום הלכנו לאיזו חורשה ליד הבית, ובזמן שילד מספר שתיים לעס חמציצים, ניסה לעוף מסלעים (כן, זה הרגל, לא הצלחתי ללמד אותו לרדת מדברים, הוא יודע לטפס ואז להתקע) או סתם ביקש להתלות עלי בשלל דרכים מוזרות, ילד מספר אחת היה עמוק בחול (במלוא מובן המילה, עכשיו באמבטיה). הוא היה מכבש, והכין בית, ואליפסה, ועוגת אגס ובאופן כללי סירב להתפנות מאזור החול לטובת כל עניין אחר.

מצד אחד, מגניב. מצד שני, וואלה, שוב יוצא שמספר אחת הוא "מצטיין", עכשיו "מצטיין החול". מבינות? זה קצת מבאס אותי. מה? בכל פעילות שאני אחליט לעשות, תוך שניה מספר אחת ישתלט על העניינים ויכתיב את הטון ויוביל? (זאת אומרת, ברור, יש לו את יתרון הגיל, אבל אתן מבינות מה מטריד אותי?). כאילו, שוב מספר אחת קצת נהיה המרכז, אפילו בפעילות דבילית (סליחה, סליחה, חשובה להפליא) כמו משחק בחול.

מה תגידו?

גם אני רק שניה מול המחשב אז אולי לא יצא לי הכי מעודן, אבל אני זוכרת שכשמעלים כאן משהו, מאוד רוצים לקבל תגובה.

בואי אספר לך מה אני קראתי כאן: בפסקה הראשונה ממש שמחתי: איזה יופי!בזכות קטנצ'יק הגדול זכה ללמוד ולהכיר דבר נוסף, שקיים אפילו בגנים הכי עתיקים במוסדות הכי שמרניים, מתוך הבנה שזה נורא חשוב.
ואת ראית משהו אחר לגמרי. את יכולה לראות שזה איך שאת (בוחרת?) רואה את הסיטואציה? שאפשר היה לראות ולפרש אותה אחרת לגמרי?
ולכן דבר שהטריד אותי מאז פתיחת הדף עולה כאן: זה לא החול, על 1017 איזכוריו בדף, זה ההתבוננות והפרשנות.

ולכן זה מדבר ונכון לכולנו, כי (כמעט) לכולנו יש את הציפיה והאכזבה והפרשנות לסיטואציה במונחים של טוב ורע, מצטיין וגרוע, בעוד שזו בסה"כ המציאות. נייטרלית. את הערך אנחנו נותנים.

ולי יש עוד פרשנות:

לבכור יש חסך במשחקי חול*. לקטן אין.
אז בהינתן הזדמנות לשניהם יחד, די צפוי שהגדול יעמיק בזה (תרתי

) יותר מאחיו.

^{*אגב, אני רצינית. חסך, לא פחות. התפלשות בחומרים זה שלב חשוב, ממש, וחסך בו עלול - לא חייב אבל יכול - להביא לקבעונות לא רצויים בגיל מאוחר יותר. מניסיון. אז מעולה שאת נותנת לו הזדמנות להשלים חסרים}

אפילו בפעילות דבילית (סליחה, סליחה, חשובה להפליא)
D-:

בכל פעילות שאני אחליט לעשות, תוך שניה מספר אחת ישתלט על העניינים ויכתיב את הטון ויוביל? (זאת אומרת, ברור, יש לו את יתרון הגיל, אבל אתן מבינות מה מטריד אותי?).
זה מטריד רק אותך, לא את הקטן, שברור לו שאחיו הגדול הוא גדול ממנו, וזה בסדר.
כשאחד מהם יתלונן, תחשבי מה לעשות. בינתיים כולם מרוצים ורק את מחפשת מה לא בסדר בתמונה

מה? בכל פעילות שאני אחליט לעשות, תוך שניה מספר אחת ישתלט על העניינים ויכתיב את הטון ויוביל?

סביר שכן, לפחות בשנים הראשונות. ובדרך כלל הקטנים נהנים מהמצב הזה יותר מאשר הגדולים.

תראו מה זה! יש לי זמן להיות פה- אחרי ששיחקנו כמה שעות (!) בחול בבוקר (יש לנו חורשה ממש ממש שווה ליד הבית, כך מתברר) הקטן ישן מ-10:30 עד עכשיו והנה הגדול הצטרף אליו לשנ"צ. פששש... אם היו מספרים לי על זה קודם, כבר מזמן הייתי שולחת אותם לחול

_מה? בכל פעילות שאני אחליט לעשות, תוך שניה מספר אחת ישתלט על העניינים ויכתיב את הטון ויוביל?
סביר שכן, לפחות בשנים הראשונות. ובדרך כלל הקטנים נהנים מהמצב הזה יותר מאשר הגדולים._

למה?
כי אני דמיינתי את זה כ- ילד א' מומחה לספרים, ילד ב' מומחה לחול. כאילו, שילד ב' יהיה "מוצלח" בענייניו, כשאני מקבלת את זה שהם לאו דווקא עניינים אינטקטואלים. גם זה לא? (אח, קשה פה!)

בינתיים כולם מרוצים ורק את מחפשת מה לא בסדר בתמונה
ממש סיפור חיי (אייקון של פולניה).

הפרשנות לסיטואציה במונחים של טוב ורע, מצטיין וגרוע, בעוד שזו בסה"כ המציאות. נייטרלית.
כל מילה. כמה עבודה עוד יש לפני...

מה תגידו?
כל מה שכולן כתבו. מילה במילה.

בינתיים כולם מרוצים ורק את מחפשת מה לא בסדר בתמונה

כשאחד מהם יתלונן, תחשבי מה לעשות

לחלוטין.

_זה לא החול, על 1017 איזכוריו בדף, זה ההתבוננות והפרשנות.
ולכן זה מדבר ונכון לכולנו, כי (כמעט) לכולנו יש את הציפיה והאכזבה והפרשנות לסיטואציה במונחים של טוב ורע, מצטיין וגרוע, בעוד שזו בסה"כ המציאות. נייטרלית. את הערך אנחנו נותנים._
לגמרי, לגמרי לגמרי.

ובמילותי שלי:
מה שאת מנסה לעשות, זה ליצור סיטואציה, וכיוון שאת זקוקה לפידבק מדיד שישקף את ערכך, אז שהתוצר ישקף בדייקנות את מה שאת עשית ואיך זה הוביל למה שהבנים השיגו

מה שקורה בפועל, ומה שצריך לקרות, זה שאת מכינה את הסטינג, עורכת את הבמה, עם חומרי הגלם שנראים לך המתאימים ביותר, ואז הילדים נכנסים פנימה ומתחילים לאלתר.
והם תמיד יפתיעו אותך. ותמיד יעשו משהו קצת אחר (או לגמרי אחר) ממה שחשבת שיהיה.

וזה בסדר גמור!!

מספר אחת ישתלט על העניינים ויכתיב את הטון ויוביל
אני לא ראיתי שם שום הובלה, בטח שלא השתלטות.
מה שראיתי בתיאור שלך, זה שני ילדים קטנים וחמודים, שנהנים מאוד ממשחק בחורשה, וכל אחד חופשי לבחור את הפעילויות שמתחשק לו הכי ביותר באותו רגע, מכלל שלל הדברים שיש שם.
זה שאת החלטת מראש ש"היום משחקים בחול" - בעיה שלך ;-D
זה שהפוקוס שלך צבע את התצפיות שלך ברושם מסוים, כאילו הגדול מאפיל על הקטן - זה לא בעיה לא של הגדול ולא של הקטן. אני לא ראיתי שם ולו רגע אחד שבו הגדול מנע מהקטן לבחור, או הדף אותו (פיזית או מנטלית) הצידה, או "הכתיב את הטון" באופן שלא השאיר לקטן ברירה. בכלל לא! שניהם היו חופשיים לבחור, בדיוק כמו שצריך להיות, והם אכן בחרו. כל אחד בהתאם לנטיות לבו.
וממה שמשתקף מהתיאור שלך, הם אפילו לא הפריעו בכלל זה לזה.
הרמוניה!

אולי כתוצאה ממה שכותבים לך פה עכשיו את תתחילי לחשוב שגם טיפוס על סלעים יכול להיות משהו רב-ערך שאת עושה עם הילדים, ואז, מתערבת אתך, בדיוק כשתפנימי את זה ותגידי לעצמך "היום הולכים לטפס על סלעים!", הקטן יבחר בכלל לעקוב אחרי נמלים או למולל עשבים כל אחר הצהריים, והגדול לא רק שינסה לעוף מסלעים, הוא גם יהפוך אותם על הדרך לחלליות וכדורים פורחים, יחבר את זה לעושר של משחקי דמיון שיפעימו אותך לגמרי, ומצד שני שוב ישאירו אותך בהרגשה ש"הוא מאפיל".
וזה רק מתוך השיפוטיות שלך

. כי שוב, מה שיקרה פה, הוא שני ילדים שנהנים ממה שיש להם, כל אחד בדרכו, כל אחד על פי נטיית לבו (המקומית, לא רק לטווח הארוך) ולפי בחירתו.

תני להם. תני להם לבחור. לא עלייך החובה ליצור את הסיטואציה. לא עלייך החובה לנווט אותה. בטח שלא עלייך החובה לנבא מראש "על מה הילדים יעבדו היום" ולגרום לכך שיעשו זאת. הבל הבלים, שנובע כולו מצורך בשליטת יתר.
כל מה שעלייך לעשות - לתת את האפשרות. לתת את ההזדמנות. לספק את המקום והזמן ואת החומרים. להציל מסכנות כשצריך. להיות שם. ברקע. לקחת חלק פעיל כשמבקשים ממך, כאוות נפשך, יום פחות, יום יותר. אבל בדרך כלל קצת פחות

. ועם פחות יומרה "להשיג".
ו-ז-ה-ו

כי אני דמיינתי את זה כ- ילד א' מומחה לספרים, ילד ב' מומחה לחול. גם זה לא?

גמרת אותי לגמרי
כן, גם זה לא...
וכל כך טוב שלא.

(את מתקדמת נפלא)

<כל ילד הוא איש אשכולות קטן. מדלג לו מתחום עניין לתחום עניין, מתמקד לזמן-מה ונוטש, מתעמק עד אינסוף ואז יום אחד עושה סוויץ' למשהו אחר בכלל. איזה כיף להם שהם יכולים! היום בדיוק בעלי החווה על הילד שלנו, שכרגע מעוניין בכל דבר אפשרי על פני האדמה, ואמר לי: "כמה חבל שצריך לגדול ולהתחיל להצטמצם ולהתמחות">

אני באתי להתמוגג.
קודם כל מתיאור הילדים המשחקים ומהגדול שלך שמחזיר לעצמו את החול, אח, נחת!
וחוץ מזה מכל הדברים החכמים שכותבים לך, שאני חותמת על כולם.
(ומזמן לא היה דף שהצליח להשיג כל כך הרבה השתתפות של יונת שרון (-:

).

_אני באתי להתמוגג.
קודם כל מתיאור הילדים המשחקים ומהגדול שלך שמחזיר לעצמו את החול_
את רואה? רק טוב היה שם

הולכת לישון על כל זה.
תעשי לי טובה קטנה?
תהיי עדינה אל עצמך.
יש פה דף מרוכז כמו... לא חשוב כמו מה. מרוכז מאוד. דחוס מאוד. עמוס מאוד מאוד.
מאתגר מאוד.
קחי אותו לאט. תני לעצמך את כל הזמן שבעולם, את כל הזמן שדרוש לך, לישון על זה, וגם לישון סתם...

ותני לעצמך להמשיך להיות את

אין שום צורך להפוך את עורך. אולי רק להוסיף עוד שכבה או שתיים, להרחיב את יכולת הבחירה שלך. בדיוק כפי שבימים אלה את מרחיבה את חופש הבחירה של הבנים.

איזה סיפור מקסים! ונשים מקסימות וחכמות, שכל מה שנשאר לי זה להסכים איתן - כי אמרו כבר את כל מה שרציתי לומר, וכי כשבאתי לרשום עם מי אני מסכימה גיליתי שאני מסכימה עם כל התגובות לסיפור הגדול-משחק-בחול.

זה דף גאוני! באמת, צריך לאסוך אסופה של דפים כאלו בבאופן, להדפיס אותן בתור ספר, ולחלק אותו לנשים בהריון, כדי שעוד בהריון יהיה להן זמן לעכל את המידע החדש.

אני דמיינתי את זה כ- ילד א' מומחה לספרים, ילד ב' מומחה לחול. כאילו, שילד ב' יהיה "מוצלח" בענייניו, כשאני מקבלת את זה שהם לאו דווקא עניינים אינטקטואלים. גם זה לא?

אולי כן ואולי לא, ואולי בכלל משהו אחר. אי אפשר עדיין לדעת כשהם כל כך קטנים. (וגם לא כשהם יותר גדולים...)
זה מזכיר לי את הבדיחה על האמא היהודיה/פולניה (תלוי איפה מספרים), שכאשר שואלים אותה בני כמה הילדים שלה היא עונה: "הרופא בין שלוש והעו"ד בן שנה".
אבל באופן כללי ילדים קטנים אוהבים לעשות מה שעושים ילדים קצת יותר גדולים מהם. למען האמת, גם הרבה ילדים גדולים אוהבים לעשות מה שעושים ילדים קצת יותר גדולים מהם.

זה דף גאוני! באמת, צריך לאסוך אסופה של דפים כאלו בבאופן, להדפיס אותן בתור ספר, ולחלק אותו לנשים בהריון, כדי שעוד בהריון יהיה להן זמן לעכל את המידע החדש.

עשינו את זה לגבי תינוקות: ספר תינוקות באופן טבעי -- מדבר פחות-או-יותר על השנה הראשונה לחיים. וב-מוסף חינוך ביתי יש הרבה לגבי גילים יותר מתקדמים. אבל באמת שיש המון חומר חדש להוסיף...

כל אחד חופשי לבחור את הפעילויות שמתחשק לו הכי ביותר באותו רגע, מכלל שלל הדברים שיש שם. אני לא יודעת לגביך, אבל עבורי, זו אחת הסיבות לחנ"ב. לא "עכשיו שולחנות יצירה, ב-10:00 פינת בובות, 12:30-13:00 משחק חופשי" (בחיי שזה היה הניסוח בדף שחולק בגן עירוני שבחנתי פעם).

ועוד דבר קטן: אני מניחה שאף אחת מהכותבות כאן לא נולדה כ"כ חכמה (חלק כן, אבל הרוב, נו

) ובוודאי לא נולדה אמא. רובנו למדנו תוך כדי תנועה. אני למדתי הרבה מהחיים עם הילדים ומהאתר הזה, ולומדת עדיין. כמה עבודה עוד יש לפני...
ואגלה לך סוד, היו פעמים שהדרתי עצמי מהדף כי הפריעה לי הדרך שבה ראית את הקטן. אבל האמת היא, שגם אני עושה את זה, בדברים אחרים, אבל עושה. וכל הכבוד לך שאת מסתכלת בלבן של העין של ההורות שלך (ומשקפת לי) ומתמודדת עם זה.

יונת, אני לא ראיתי את הספר עצמו, אבל אני חושבת שהספר הוא, נו, ספר.
יש בו הסברים ודגמאות. לא דף שהוא דיאלוג, חי ונושם, ותהליך שעוברת אישה אמיתית.

זה פורמט שונה לחלוטין.

בספר אני מניחה יש סיכום. פה יש תהליך. ולדעתי, לעיתים תהליך מלמד הרבה יותר מסיכום שלו. מצד שני, במגבלות זמן, נוח יותר לקרוא את הסיכום.

תזכורת לעצמי: לאפשר להם לטעות, לאפשר להם לא לרֳצות אותי כל הזמן, לאפשר להם לעשות דברים באופן פחות ממושלם, העיקר לעשות.

ולא לחלק ציונים ולדרג דירוגים על כל פעולה טריוויאלית משל היינו ב"כוכב נולד". והיום ב"תינוק נולד": מי יצטיין בזחילה? ומי יצור את עוגת החול הכי מרשימה? הישארו אתנו...

אני דמיינתי את זה כ- ילד א' מומחה לספרים, ילד ב' מומחה לחול.
בזכות המשפט הזה זכית בפרס. האמא הפולניה של המאה.
איחולים.
היו לך עוד פנינים בסגנון, אבל זה נראה לי השיא. D-:
בהצלחה לילדים (שנשמעים כל כך מתוקים), כי לרצות אמא כזאת, זה כמעט בלתי אפשרי.

אני דמיינתי את זה כ- ילד א' מומחה לספרים, ילד ב' מומחה לחול.
גם אני השתעשעתי.
אבל יש בזה משהו מטריד. הם כל כך קטנים!
למה להחליט כבר עכשיו מי מומחה למה? זה נורא נורא מקבע.
נגיד על אח שלי אמרו כל החיים שהוא משוגע. ותנחשי מה, הוא יצא משוגע (-:
אני לא אומרת שהוא לא נולד משוגע (-: רק שלשמוע את זה כל החיים בטח לא עזר לו לצאת מהתבנית הזו שתמיד דחפו אותו אליה.
ואל תגידי לי שזה רק בינך לבין עצמך והם לא יודעים מה התבניות שאת מייעדת להם, כי מה שקורה בינך לבין עצמך זה אחד הדברים הכי חשובים, שהכי משפיעים על החיים של כולכם.

בגדול, כמו שכבר אמרו פה, נשמע שהילדים נורא נהנו,
לי לא נשמע שהיתה שם תחרות בשום מקום - חוץ מאשר בראש שלך.
נראה לי שהפתרון הוא לעזוב אותם, להשגיח עליהם תוך כדי שאת עושה מה שמעניין אותך, אם זה בבית תוך כדי עבודות הבית ואם זה בחורשה עם ספר או ווטאבר.
אולי עכשיו הקטן עוד קטן מדי ודורש השגחה צמודה, אבל בגדול מה שנראה לי זה שאת קצת צריכה לצאת להם מהפריים.
גם בשבילך אגב. אני לא יכולה לעמוד בלו"ז שלם שסובב סביב פעילויות של הילדים. זה לא מה שמעניין אותי, ונראה לי שגם אותך (לפי איך שתיארת את עצמך)

בחייאת, זה דף תמיכה, תרפו. אפשר לכתוב פה בכנות, אבל כשאתן גורמות לי להרגיש האמא הדפוקה של המאה, זה לא ממש מועיל. (ניק זמני)

(התכוונתי ספציפית לפלונית אלמונית שמעל דניאלה. זה היה קצת יותר מדי בשבילי)

אני חייבת לתרום את שני הסנט שלי על חול (הגיג מספר 1017 אמרנו? אז אני 1018)

אני ממעריצי החול. כשקראתי את הדף עמדתי לגלול למטה 20 פעם ולכתוב לך כמה חול זה חשוב, עד שתמרוש ואחרות הסבירו בפירוט את זה והרבה יותר טוב ממני, אז הצלחתי להמשיך עד סוף הדף ורק עכשיו לשבת לכתוב.
אני רציתי לספר על בן השבע שלי, שאגב מאד מאד אוהב ספרים- שמשחק בחול תמיד היווה חלק מרכזי מעיסוקיו בכל גיל.
השנה הוא התחיל ללכת לבי"ס פתוח. פתוח זה אומר שהוא מחליט כמה הוא נכנס לכיתה וכמה הוא משחק בחוץ.
בחודשים הראשונים של השנה הוא בילה, בהערכה זהירה, כ -60% מזמן בי"ס בארגז החול בחצר.
משהו כמו 3 שעות ביותר אם לא יותר.
בן שבע, כן?
ומה הוא עשה? למשל, במשך כמה שבועות הוא חקר איך עושים קובבות מבוץ. הוא הצליח ליצר קובבות בוץ מדהימות, כדורים מושלמים, חלקים, וקשים כמו אבן. אני לא הייתי מצליחה להכין כאלה.
הוא אסף בוץ מכל מיני פינות בחצר- בוץ אדום, בוץ חום, בוץ אפור, וידע איזה בוץ יתן לו את התוצאה הרצויה מבחינת מרקם הקובבה.
הוא ריסק אבנים, סלעים, גושים של בוץ יבש מכל מיני סוגים, בעזרת אבנים וסלעים אחרים, והשתמש באבקה ליצירת קובבות.
הוא למד כמה מים צריך להוסיף לאיזה בוץ על מנת לקבל איזה סוג של קובבה.
כל זה קרה כמובן בשותפות עם ילדים אחרים, כך שעל הדרך היתה שם גם אינטראקציה חברתית, חלוקת תפקידים, עבודת צוות וכו'.
מה שתמרוש תארה שעושה ילד בן שנה- כל זה קורה גם בגיל שבע, רק ברמה עוד יותר מורכבת ומודעת, עם הסקת מסקנות אופרטיבית.
לא מדהים?
וחוץ מהקובבות היו שם נחלי מים (שזרמו מהברזיה) עם סכרים וגשרים ותעלות, וארמונות ומבנים ובנייה בלבנים שהם מצאו ועוד המון דברים שבטח לא ראיתי.
אז איך אפשר להגיד שלשחק בחול זה חסר משמעות?...

<שלא תחשבי לרגע שהייתי שאננה לגמרי מזה שהילד כל היום בחול... בשבועות הראשונים בהחלט הייתי בסרט של "אבוי, הילד ישחק כל היום בחול ובגיל 8/9/10 עוד לא ידע לקרוא". אבל החלטתי לסמוך עליו והרי זה פלא, מתברר ששעות המשחק בחול לא הפריעו לו להכנס לכיתה כשרצה וזה ענין אותו ללמוד עברית וחשבון ופה ושם גם לטעום מעוד שיעורים על קצה המזלג. אז הסרט נגמר,לפחות לעת עתה

>

בחייאת, זה דף תמיכה, תרפו.
מסכימה. לכל אחת מאיתנו יש את הלמידה שלה. אצל "ניקי" זה, לצורך הנוחות, נגיד חול (1019), ואצל אחרת זה משהו אחר. וגם אם זה מעורר בנו רגשות קשים, אפשר לבדוק בצנעה למה, ולא לתקוף אם שגם כך זה יושב לה על מקום כואב.

ובראיה רחבה יותר: הרי נרצה מקום שבו הורים יוכלו להעלות את הקשיים שלהם ואת חוסר המושלמות שלהם בביטחה. ולטעמי, עדיף שזה יהיה כאן, ולא בפורום הורות בYNET.

לכל אחת מאיתנו יש את הלמידה שלה.
כולנו חכמות מאוד בדף אחד ומתחילות, מגששות, חסרות אונים, אובדות דרך - בדף אחר.
(וגם אם אנחנו לא מתעדות את זה בבאופן, בחיים האמיתיים בטח)

הרי נרצה מקום שבו הורים יוכלו להעלות את הקשיים שלהם ואת חוסר המושלמות שלהם בביטחה. ולטעמי, עדיף שזה יהיה כאן, ולא בפורום הורות בYNET.

האמת הדף הזה היה נשמע יותר כמו הכנה לספר ולא דף תמיכה.
אני ממש מתנצלת אם פגעתי.
חשבתי על זה הרבה אחרי שכתבתי את ההערה העוקצנית הזו, מנסה להבין מאיפה היא באה.
לא יודעת למה הדף הזה כל כך הפריע לי. הכי מפריע לי שזה בעצם מפריע לי.
אז נכנסתי לכתוב סליחה.
סליחה, סליחה, סליחה.
הולכת לבדוק את עצמי. ומבטיחה לא להפריע יותר.
כל טוב