ילדים מנישואים קודמים

[פלוני_אלמוני*]

משפחה מורכבת.
אפילו מההגדרה עצמה מרגישים שקשה ל'הרכיב' אותה.
אני מצדיעה לכל מי שיש בה כוחות נפש ל'הרכיב' ולשמור על כך.

[אמא_חורקת*]

שלום לכולכן ושנה טובה!!!
מצטערת שקצת נעלמתי אבל החג פשוט לקח אותנו לכל הכיוונים. . .
את השנה החדשה החלטתי לפתוח ב"שבירת תבניות" - דיברתי עם הבנות, העלתי בפניהן את החשש שיש לי מכך שהן מרגישות שהזנחתי אותן בגלל הקטנה.
זה היה במהלך נסיעה ארוכה (שיחות טובות קורות לנו בדר"כ בדרכים).
להפתעתי הן אמרו שהן בכלל לא מרגישות רע עם כך שהתשומת לב מופנת לקטנה, נהפוך הוא הן מאוד שמחות מאחותן (מבחינתנו הין 100% אחותן לא חורגת ולא אחרת) וגם אם אנחנו עושים הרבה פחות דברים ממקודם עדיין זה עדיף ככה כי הן מאוד אוהבות אותה.
הלב שלי התרחב עד אינסוףףףףףףףףףףףףף. ירדה לי אבן גדולה מהלב אני חייבת להודות (במיוחד להודות לאמא במאבק על ה"push").
זה בתוספת לכל החיזוקים מהדף הזה, במיוחד על כך שזה נורמלי וקורה גם בין אחים ביולוגים באותה משפחה גרם לי למוסס את רגשי האשם שבי.

אנשים יקרים, הייתי מאוד רותה שתמשיכי לכתוב ולעלות התלבטויות וסוגיות מעניינות מחייכן בדף זה, אני בטוחה שלא חסר ואני בטוחה שהוא יכול לתרום הרבה לכולנו. על תתנו לדף לגווע הוא נחוץ כי באמת משפחה כשלעצמה היא דבר מורכב ועל אחת כמה וכמה כשהיא משפחה מורכבת.
שתהיה לכולנו שנה נפלאה

[אמא_תותבת*]

שנה טובה גם. שמחה לראות שחזרת, אמא חורקת.
הדף הזה, וכל שעולה בו, ובטח גם הימים האלה בשנה, עם הסתיו שחומק לי ללב ועם שיח פנימה של סוף מעגל, מעוררים ומטלטלים אותי.
אתמול צללנו עמוק וקרוב, האיש שלי ואני, בשיחה על המקומות שאני מונחת בהם כרגע.
זה הזכיר לי את מה שלרגע לא שכחתי- כמה הוא נפלא, האיש שבחרתי לי ובחר בי, וכמה המורכבות שווה את חיינו יחד.

חשבתי על זה שהעובדה שאין לתפקיד הזה שלנו שם הולם הוא סמלי מאוד.
אמא חורגת בודאי לא משקף שום דבר מהחמלה והרוחב שהמקום הזה מביא איתו.
מה גם שאני לא אמא שלהם, ואני בטח לא מרגישה חורגת, אם כבר מרחיבה.
גם לא חורקת ולא תותבת או יתר התחליפים המשעשעים יותר או פחות שנאמץ לנו.
אשתו של אבא זה בהחלט תיאור מציאות, אבל זה מאוד לא מלא. אין יחס ישיר בין הילדים לביני.
הקשר הוא בעקיפין, וזו לא התמונה במציאות שלנו, בדיוק כמו שאח שלהם הוא אח שלהם באופן מלא לגמרי.
אני לא מבינה, וגם הם לא, מה זה המושג המשונה של חצי אח. איזה חצי? העליון? התחתון? צד שמאל?
הם הילדים של האיש שלי, אבל הם גם משהו שלי, ואני שלהם.
יש עולם שלם שהוא שלנו, פרטי, נושם, והוא לא עובר דרך אבא שלהם. ואין לזה שם.
וזה נולד בדיוק באותו מקום בו הגבולות של הפונקציה הזו לא מנוסחים.
הייתה לי מחשבה כזאת, שאם נמצא שם, אולי נבין גם את המקום. או להיפך. שאם נבנה לנו את המקום באופן יותר בהיר, אולי פתאום תמצא לנו גם הטרמינולוגיה.
אני מחפשת.
שנה טובה. מתוקה. מפתיעה. מרחיבה את הלב.

[אמא_במאבק*]

אמא חורקת, איזה יופי מה שאת מספרת ! ממש שמחה בשבילך (בלבי לא קוראת לך אמא חורקת, אלא אמא חולקת. או אמא חוברת, אמא תומכת, אמא מבורכת. )
אמא תותבת (מה יהיה עם השמות האלה?! ) (אני אתאפק ולא אציע לך לשנות לאמא אוהבת שלא יסקלו אותי בעוון כמות קיטש מופרזת.)
יש עולם שלם שהוא שלנו, פרטי, נושם, והוא לא עובר דרך אבא שלהם. ואין לזה שם. מקווה שאת מרשה לחבק אותך על התיאור הזה ואחרים שכתבת.
שנה טובה

[רסיסים_של_אור*]

ולי התיאורים האלו הזכירו קצת חוויה של ילד מאומץ והורה מאמץ. מה זה משנה מה היה מבחינת הטבע ??

סיפר לי איש אחד פשוט וחכם, על הבן של אשתו שהוא החליט לאמץ. ואיך הבן הזה פגש פעם את האב הביולוגי שלו שרצה אותו בחזרה אליו, והבן שאל אותו, תגיד לי, מה זה אבא ?? והביולוגי התחיל להתפתל וכו' ואז הפספוס הסביר לו: אבא זה זה ששם בשבילי, שמכין לי אוכל, לוקח אותי למקומות, דואג שאחזור, מלווה אותי בכל צעד ושעל וכו' וכו' וכו'.

ההגדרות כאן מיותרות לגמרי. אמא זה לא רק כינוי בשביל מי שילדה אותנו. אמא זה הרבה הרבה מעבר לזה, ולפעמים אמא זה כל השאר בלי זה.

ולי הקטנה, אתן נשמעות אמהות אמהיות לגמרי ואולי אף למעלה מזה.

שתהיה לכולנו שנה טובה

[אמא_חורקת*]

אצלנו אין טרמינולוגיה למקום שלי איתן.
המונח אמא חורקת הופיע יום אחד בצחוק כשחברה שלי שאלה את הקטנה (אז הייתה בת 3.5 ) מה אני בשבילה?
הקטנה התפתלה במבוכה וחברתי על מנת להקל עליה את המבוכה אמרה לה שאני לא אמא חורגת שלה אלא אמא חורקת צחקנו ושכחנו
אני בחרתי בכינוי כי הוא משעשע ומתאים לי בבילבול שאני נמצאת בו,
אבל אצלנו הייתי מאז ומתמיד אני, זא"מ כשהבנות מדברות עלי בפני אחרים
הם מזכירות אותי בשמי, ורק למי שלא מכיר הן מוסיפות - "חברה שלא אבא".
כשאני נשאלת עליהן גם אני דואגת להציג אותן קודם בשמן ואח"כ "הבנות של. . ."
יחד עם זאת אני מבינה את הרצון למצוא מונח שיתאר את הקשר ביננו לבין הילדים שלהם,
אני מבינה מתוך המקום הענק שאני מרגישה שהם תופסים בחיינו - האהבה, דאגה, האיכפתיות כל מה שביננו לבינם.
הם משפחה שלנו אבל אין לכך ממש שם.

אני מסכימה עם רסיסים של אור ותודה
ההגדרות כאן מיותרות לגמרי. אמא זה לא רק כינוי בשביל מי שילדה אותנו. אמא זה הרבה הרבה מעבר לזה, ולפעמים אמא זה כל השאר בלי זה.

תגידו בנות אתן חושבות שהילדים עושים השוואות בין האמהות???
בעצם לילדים של שני בתים יש שתי דמויות אם (בנוסף ל2 מכל דבר אחר) אתם חושבים שהם משווים בנינו?
ואם כן אתם מדמיינים מה עובר להם בראש?!
ניראה לי שזה בלתי נמנע לעשות השוואה, זה מין אינסטינקט טבעי שכזה אבל איך זה משפיע עליהם?
זה יכול להיות מאוד מבלבל לא?

[רסיסים_של_אור*]

תגידו בנות אתן חושבות שהילדים עושים השוואות בין האמהות???
אין לי ניסיון בתחום הזה. אבל בתחומים אחרים שנתפסו בעינינו, המבוגרין, כמאד מבלבלים, גיליתי שדווקא ילדינו הצעירים עושים סדר ומסוגלים לחיות בשלום רב עם האי-סדר לכאורה. מבחינתם, המון דברים הגיוניים ולגיטימיים, הם נטולי עכבות שאנחנו רכשנו במהלך השנים...

[גאיה_שלו*]

_תגידו בנות אתן חושבות שהילדים עושים השוואות בין האמהות???
בעצם לילדים של שני בתים יש שתי דמויות אם (בנוסף ל2 מכל דבר אחר) אתם חושבים שהם משווים בנינו?
ואם כן אתם מדמיינים מה עובר להם בראש?!
ניראה לי שזה בלתי נמנע לעשות השוואה, זה מין אינסטינקט טבעי שכזה אבל איך זה משפיע עליהם?
זה יכול להיות מאוד מבלבל לא?_

את מסבכת את מחשבותייך בהבלי מבוגרים. הם פתוחים לקבל את המציאות כפי שהיא הרבה יותר מכל מבוגר. אני ממש מציעה לך לוותר על המחשבות הללו הן לא תורמות דבר לאף אחד מהצדדים, במיוחד לא לך.

[אמא_חורקת*]

מקבלת לוותר על המחשבה ומסכימה עם כך שילדים מפשטים את החיים
אך בואו לא נשכח שילדים הופכים למבוגרים בסופו של דבר.
חשבתי שאולי יש בניכם מישהו או מישהי שהוא ילד להורים גרושים ויודע ממקור ראשון.
העניין שלי בכך הוא לא מהתדמית שלי בעיניהם מול אמא שלהם זה לא העניין, אני פשוט מנסה להבין איך הדברים עוברים עליהם בפרספקטיבה ארוכת טווח.

[אמא_תותבת*]

אמא במאבק- בטח מרשה חיבוקים. ועוד לכבוד השנה החדשה.. תודה. זה מאוד מחמם את הלב.
ו ולי התיאורים האלו הזכירו קצת חוויה של ילד מאומץ והורה מאמץ מאוד נעימה לי המחשבה. זה הכי קרוב בתחושה שלי להוויה שאנחנו חיים בתוכה. לאמץ אל החיק. קרוב. זה מה שזה.

אני לא חושבת שהילדים עושים השוואה אחד לאחד. אבל אין לי ספק שיש פה דואליות קשה מנשוא.
המעבר הרגשי והמנטלי שהם צריכים לעשות בכל פעם הוא בלתי נסבל.
אני מוצאת את עצמי בפעמים רבות נדרשת לאזן, להציג אלטרנטיבה. לפתוח בפניהם עוד אפשרויות.
העולם שהם חיים בו מן העבר האחר הוא מאוד חד, נוקשה, תחרותי, כוחני.
קצת אחר מהבית שלנו.
כל אופן ההתבוננות על העולם ועל מקומנו בו הפוכים לגמרי.
אני חיה וחושבת אחרת. לפעמים זה מספיק. זה ננשם. זה נספג. עם החיבוק והאוכל והאהבה והשירים. והעלים ברוח.
ולפעמים אני מרגישה שמחובתי להציג בפניהם במפורש עוד אופציה. לפעמים זה אומר להגיד ההיפך מאמא שלהם.
לא תמיד מספיק שהם מרגישים ורואים מי אנחנו, לפעמים צריך לתת מענה קונקרטי למשהו שעולה על הפרק.
ויש בינינו פערים עצומים בתפיסת עולם.
אני סומכת עליהם שהם ידעו יום אחד לעשות בזה שימוש נבון.
הם יגדלו, ויבחרו במה שטוב ונכון להם.
אני רק רוצה שהם ידעו שיש יותר מאופציה אחת.
שהעולם מלא גוונים וצורות, והם יכולות להיות גם עגולות ורכות.
אני מביטה בהם והבלבול הזה נראה לי בלתי נסבל. בלתי נמנע ובלתי נסבל.

[רסיסים_של_אור*]

נשמע שאתם חווים חיי משפחה מורכבים, אבל גם חמים ומעניינים.

אני מביטה בהם והבלבול הזה נראה לי בלתי נסבל. בלתי נמנע ובלתי נסבל. מזכיר לי קצת דברים שאמרו לנו לפני שהחלטנו להתחתן, אני דתיה ובעלי חילוני. כל-כך בלבלו אותנו אם ההתרעות האלו ששקלנו לוותר על כל העסק...

בדיעבד, אני באמת באמת מגלה שהילדים מסוגלים לפשט דברים באופן מרשים ואני לומדת מהם לא מעט על כך. נכון, הבית שלנו הרבה יותר דתי מלא דתי, אבל יש המון תופעות סביבם שלכאורה עשויות נורא לבלבל אותם, ומבחינתם אלו החיים. אין הרבה אפשרויות אחרות.
יכול להיות שכשהם יגדלו הם יתהו איך זה שבמשפחה X האבא עושה משהו מסויים ואצלנו לא או הפוך.

אין ספק שאצלכם המורכבות הרבה יותר גלויה לעין ונוכחת, אבל נקרא לי שהילדים שלכם מרוויחים לא מעט כשאתם נוכחים בחוויה ולא מעלימים או מתעלמים מהם ומתחושתיהם...

[אמא_חורקת*]

אמא תותבת? כל מילה שלך מתארת בדיוק את התחושות שלי.
גם החיים אצלנו מאוד שונים מאצל אמא שלהם ואכן לפעמים זה מצריך הבהרה מצידנו, שיחה והסבר.
מה שמעניין ושמתי לב אליו לאחרונה זה שהבנות סיגלו לעצמן שתי סגנונות חיים - אצלנו ואצלם.
לפעמים זה כ"כ קיצוני ומהותי שאני באמת תוהה איך הן מסוגלות.
רק דוגמה קטנה בלי שמץ של שיפוטיות -
אצל אימן הן לא מקפידות על ציחצוח שיניים בוקר וערב או מקלחות פעם ביום
בעוד אצלנו אנחנו אפילו לא מעלים את הסוגיה הן מעצמן בסוף היום ניכנסות להתקלח ולאחר ארוחת ערב ניגשות לצחצח שיניים.
הן עושות את זה בכזו טבעיות שכשנודע לי שאצל אימן זה לא נעשה באופן קבוע תהיתי איך ה"טבעיות" אצלנו מתחלפת ב"טבעיות" לגמרי הפוכה שם?!
(להזכירכן מדובר בגילאי 7 ו 13 - ילדות גדולות שלדעתי אמורות כבר לגבש דיעה בנושא לא שנוי מחלוקת שכזה.)
לכאורה לא ניראה שהן מתבלבלות בכלל, נהפוך הוא, היכולת להסתגל למצבים השונים ביותר בין הבתים מפליא אותי
אך ברור לי שזה יוצר איזשהו קונפליקט / דיסאוננס כלשהו בתוכן
ומה אם השוני הזה עושה מהן אנשים שפועלים לפי מה שקורה סביבן ולא על פי מה שהן מרגישות כנכון / לא נכון
וזוהי רק דוגמה קטנה מה לגבי נושאים יותר מורכבים ומהותיים בחיים?
אני מאמינה שמתישהו כשיגדלו הן ידעו מה טוב עבורן
אבל עד אז זה מבלבל!

[אמא_במאבק*]

ומה אם השוני הזה עושה מהן אנשים שפועלים לפי מה שקורה סביבן ולא על פי מה שהן מרגישות כנכון / לא נכון
נקודה שמעסיקה גם אותי מאד.
וגם: הנאמנות הכפולה. האם משמיעים אצלכם קיטורים על הצד השני? או העברת ביקורת ? האם זה לא עולם מקביל שלא מגיע לעיבוד בשיחה מחשש לפגיעה בנאמנות?

[אמא_תותבת*]

אצלינו מקטרים. כל אחד מהם באופן אחר. הקטן יותר בזהירות, הבנות באופן יותר פתוח. כל אחד מהם עם הפוליטיקות שלו.
בדרך כלל אני רק שומעת. סופגת. לא מפתחים דיונים מעמיקים סביב כל אמירה.
אני מרגישה שנכון לי להיות במקום שלא מעודד את האמירות האלה אבל גם לא בולם.
לתת להם לפרוק את מה שעל ליבם בלי להיות מעורבת. כמו שהם יתלוננו על חבר שהרגיז אותם או על מורה בבי"ס.
לפעמים אני נדרשת לנקוט עמדה. זה לא מקום פשוט. שדה עמוס זהירויות.

אני נזכרת בסיטואציות בראשית הדרך, שהם היו עושים השוואות, מנסים להרויח במניפולציות חביבות כל מה שניתן בכל מקום. 'אבל אצל אמא זה כך'..
וכאן זה אחרת.
אני זוכרת גם את אמא שלהם, מנהלת איתנו שיחות ארוכות בניסיון לתאם עמדות וסדרים ביחס לכל פרט הכי קטן.
בשלב די מוקדם אמרתי לה, וגם להם: יש לכם שני בתים. זה מוזר. זה מבלבל. לא הכל נראה אותו דבר בשני המקומות, אבל זה לא כל כך רע. יש בזה הרבה יתרונות.
כשאבא ואמא חיו יחד, הם עשו מאמץ להיות מתואמים כל הזמן, וזה גרם לזה שכל אחד מהם ויתר על דברים שהיו מאוד חשובים לו.
עכשיו כל אחד בנפרד, וכל אחד מנהל את חייו כמו שהוא מבין, ולכם יש הרבה אפשרויות חדשות.
כל בית נראה קצת שונה, צריך להתרגל, ואז אפשר להתחיל להנות..
עברו כמה שנים מאז. אני לא חושבת שהם הפסיקו לעשות השוואות, אבל אני חושבת שהם יודעים מה שייך לאן, וזה טיפה יותר קל.

[אמא_חורקת*]

אצלנו בהתחלה הבלבול היה מאוד גדול השוני היה כ"כ גדול בין שני הבתים שהיה צורך להבהיר
שיש את הבית של אמא עם "החוקים" שלה ויש את הבית של אבא עם "החוקים" שלו
(השימוש במילה חוקים נעשה בעיקר לקטנה שאז הייתה בת 3+ לגדולה הסברנו את המשמעות יותר לעומק)
בהתחלה הן התלבלו אפילו בתחום המזון (אצלנו לא אוכלים ג'אנק ושם זה חופשי) והסברנו להן אז
כפי שהיום אנחנו מסבירים לגבי כל שוני - "הסיבה שאצלנו מתנהלים כך זה כי זה בריא יותר, נעים יותר. . ., אצל אמא זה אחרת אבל אתן יכולות לבחור מה טוב לכן"
אנחנו מראים להם שיש אפשרות אחרת, אנחנו מסביר ומנמקים את דעתנו, בתחושה שלי זה מתקבל עליהן, הן מבינות ומקבלות את השוני ובתוך תוכי אני גם מרגישה שהוא מרגיש להם נכון.
אני מודעת לכך שמתוך העלאת דרך חיים שונה אנחנו נותנים להם אפשרות לבחור אחרת, אבל
רוב הזמן הן גרות שם, הן ילדות וללכת "נגד הזרם" זה לא קל ולא תמיד בר ביצוע עבורן.
ומתוך כך קורה לא פעם שהן נימצאות בין שני עולמות
דבר שלפעמים יוצר

• חיכוכים בין הגדולה (שכבר מסוגלת לעמוד על שלה) לבין אמה.
• או הטלת אחריות על אמן - לדוגמה כשנשאלו למה לא צחצחו שיניים או התקלחו תשובתן "אמא לא קנתה מברשת שיניים / חזרנו מאוחר ואמא אמרה לנו להיכנס למיטה"

את שתי התופעות אנחנו בודקים כל מקרה לגופו כי לדעתנו לפעמים חשוב שהן תעמדנה על שלהן גם במחיר של חיכוך
ולפעמים זה ממש לא באחריות אימן ועליהן לצחצח שיניים / להתקלח גם אם אמא לא אמרה. . .
אין לי ספק שממש לא קל להן ואין לי ספק שאם הבתים היו "מסונכרנים" היה יותר קל לכולם
אבל לא ניראה לי שזה יקרה בגלגול הזה

אמהות נפלאות
מאחלת לכולם צום קל וחתימה טובה

[אמא_תותבת*]

שלום לכל החורקות. פתאום חסרתם לי, אז שבתי לבדוק אם מישהי מכן עוד כאן.
יש משהו שעולה בזמן האחרון ואני עוד לא מוצאת את הדרך להלך בו בתבונה, תהיתי אם יש מי מכן שמתמודדת באותו שדה ונחשוב יחד.
כשנכנסתי לתוך המשפחה המופלאה הזו, חיפשתי את דרכי בעדינות.
קיבלתי על עצמי שיש פה 4 דמויות בוגרות (מי יותר ומי פחות),
עם ההרגלים שלהם והדינאמיקות שלהם ותפישות העולם שהם חיים ומאמינים בהן.
נכנסתי לאט. קשוב. הבאתי את עצמי צעד אחר צעד פנימה עד שנעשינו מעגל אחד.
עוברות השנים. אני אמא היום לעוד פיציק, וגיליתי שהבשלות של פרי בטן שבא אל העולם מביאה איתה גם בשלות אחרת.
היא מעמידה בפני שוב ושוב שאלות על סדרי עדיפויות. מה חשוב ולא חשוב, במה אני מאמינה.
איפה ואיך אני רוצה לחיות את חיי ואיזה עולם אני רוצה להעניק לקטן הזה שלי.
הזמן הזה מחדד את הבהירות. מניח שאלות גדולות. ואני מקשיבה להן.
ובתוך השיח הזה אני יודעת בהדרגה יותר ויותר לתת לעצמי תשובות.
על הבית שאני רוצה, העולם הערכי, אבני הדרך.
לרובן המכריע שותף גם האיש הנפלא שלי. אם מראש ואם בדיעבד.
הוא מוכן לניסיונות. פתוח לגדילה.

ויש פה עוד שלושה ילדים, כבר לא כ"כ קטנים.
ויש להם את עולמם. הוא אחר משלי. בלא מעט מובנים.
הם גם נושאים בחובם עוד בית, עוד חווית הורות, עוד עולם שלם שהוא כמעט הפוך מעולמי.
זו מלאכה עדינה. לפעמים קשה מנשוא.
אני רוצה לאפשר להם את מקומם. אני גם רוצה להעניק להם כמתנה, כאפשרות, את עולמי.
ואני רוצה לחיות ולגדל את הבן האחד שהוא שלי מבטן, מראשית, כפי שאני מאמינה שנכון.

[ילדה_חורקת*]

איזה כיף לילדים התותבים שלכן!
החורגת שלי בכלל לא חשבה על זולתה, על שני הילדים שהגיעו עם אבא שלי,
מבחינתה היינו עול, לקחני זמן וכסף.
היא לא רצתה שהוא ייקח אותנו לטיולים יותר, וכל הוצאה חריגה עבורנו נדחתה, כי היא לא מרשה.
כן, גם אבא שלנו לא שיה תמימה, הוא אפשר לזה לקרות, ואולי אפילו היה לו נוח, כי נדיבות וחום זה לא הצד החזק שלו.
ויצא שגדלנו עם חסך אב נוראי שדפק לשנינו את החיים במידה לא מבוטלת.

כל הכבוד לכן שאתן כל כך אכפתיות לקטנים האלה.

[אמא_תותבת*]

שלום לך, ילדה חורקת. זה מצער מאוד לשמוע את מה שאת מספרת. מכאיב ומכעיס ולא מובן.
אני לא יודעת שום דבר על אבא שלך, על הקשר ביניכם היום, אם הדברים הם כפי שהיו אז, אבל נדמה לי שלדבר איתו ולומר את הדברים כמות שהם יכול להיות פתח לשינוי. אולי הוא לא רוצה לראות, אבל יכול להיות גם שהוא באמת לא רואה. לא יודע. יש לכולנו נקודות עיוורון שאנחנו מחליטים לא להתבונן במקום שהוא כואב מידי או שאנחנו חושבים שאין לנו כלים לחולל שינוי. יכול להיות שזה מקום כזה אצלו. שדה שלם של עיוורון.
אני לא באמת יודעת. אבל עלתה לי מחשבה כזאת.
חוצמיזה את מוזמנת אל חיקינו הוירטואלי. כאן יש הרבה אמהות תותבות אוהבות שישמחו לאמץ אותך בשמחה לכל זמן שתרצי.

[ילדה_חורקת*]

תודה
הוא כבר שמע את מה שיש לי להגיד, ללא כחל וסרק, אל תדאגי
ולא פעם ולא פעמיים.
הוא מנסה להיות יותר אבא אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.
כל כך הרבה סדנאות, טיפולים, תרפיות, פסיכולוגים ושיחות נפש נשפכו על הנושא הזה,
ים של זמן וכסף,
ולא שאין תיקון, אני מאמינה שמצבי היום יותר טוב,
אבל עדיין - הקילקול בתפיסה שלי את עצמי מאוד ניכר גם היום, הוא עמוק עמוק בפנים.
הייתי בת 7 כשהורי נפרדו ושנה אח"כ נכנסה החורגת לחיינו, שהרחיקה את אבא עוד יותר
ואני מאמינה שיש לזה חלק גדול בכך.

אתן נחמדות.

[אמא_תותבת*]

תודה. בשמחה.

הקילקול בתפיסה שלי את עצמי מאוד ניכר גם היום, הוא עמוק עמוק בפנים.
הייתי שמחה להבין יותר את מה שאת אומרת.
בודאי שיש לסוג כזה של דינמיקה השפעה עצומה על מי שאנחנו גדלים להיות, אבל מעניין אותי איזה מן סוג של השפעה היה או יש לזה עליך.
אם זה נוח לך לענות, מה את מרגישה שהתקלקל באופן קיצוני כל כך?
אני מנסה להבין מנק' מבט של מבוגר, איזה תפקיד ממלאים התהליכים האלה, באיזה מרחב הם מונחים.
גם מתוך עניין פשוט וגם כדי לזכור באיזה שדה אני מהלכת ולהיות עוד יותר ערה וזהירה עם התותבים המופלאים שלי, לא לחולל נזקים מתוך חוסר ערנות.

[ילדה_חורקת*]

כשאני מעידה על עצמי כ"מקולקלת" אני מתכוונת בעיקר לעובדה שכמעט כל חברותי הן נשואות + 1 לפחות
ואני אפילו לא בזוגיות, ואפשר לאמר שמעולם לא היתה לי זוגיות בריאה.
השילוב של אבא כמעט לא קיים, עם מסר ברור לגבי מיקומי הנחות בסדרי העדיפויות שלו
לצד אמא קשת יום ועצבנית
יצר בי רתיעה גדולה ופחד לכל מה שקשור בתא מישפחתי.
ולא משנה כמה שאני רוצה את זה במודע, הפעולות הלא מודעות/נשלטות שלי מביאות לכך שזה פשוט לא יתממש בחיי.

[אמא_תותבת*]

נראה לי שאם יש בך רצון שמונח מתחת לאי רצון, יכול להיות שמה שחסר זה כלים.
תמונה של זוגיות. משפחה. דבר שלם.
נראה כאילו לא פגשת מול עיניך מעולם מודל של זוגיות חיובית, יציבה, מכילה.
והיום, בהעדר כלים את מתקשה לבנות תמונה כזאת כי אין לה נקודת ייחוס.
את יודעת, אני מניחה, לפחות בראש, שמשפחה ובית יכול להיות דבר נפלא, שלא נראה כמו האי-מערכות יחסים שהכרת.
כלומר- יש מי בעולם שמיטיב לגדל ולקיים את הדבר הזה מהוריך, רק שלא היתה לך הזדמנות להריח, לנשום, לספוג, להתבונן, והיום את לא יודעת לאן צריך לכוון את הדבר הזה כדי שהוא יתפקד באופן משמח.
אני מאמינה גדולה בתיקון. אני מאמינה שזה יכול להלמד.

[tאמא*]

ולא משנה כמה שאני רוצה את זה במודע, הפעולות הלא מודעות/נשלטות שלי מביאות לכך שזה פשוט לא יתממש בחיי.

לאו דוקא! נישמע לי שאת מודעת מאוד לעצמך. בעצמך אמרת שעברת שינויי. וזאת למרות נקודת ההתחלה שלך. היכולת להיות מודעת למצב. היכולת להתמודד עם האבא ולומר לו את אשר את מרגישה. היכולת להביט למצב בעניים... להכיר ברתיעה ובפחד. מראה על בחורה/אישה חזקה וחכמה. זאת בייחד עם הרצון = מוטיבציה ויכולת להביא שינויי. בהצלחה.

[מיכל*]

היי, אני חדשה אצלכם, נשואה פעם שניה, לי 2 ילדים ולבן זוגי אחד שחי איתנו , בתי הבכורה גרה אצל אביה, ובני מגיע אלי כמה פעמים במשך השבוע, הבעיה מתחילה ברגע שאני מעירה בעדינות לבנו על כל מיני דברים ,בעלי ישר קופץ להגנתו ולא חשוב אם הוא צודק או לא לטענתו הוא יגן על הילד שלו בכל מצב, זה מצב מאוד מתסכל כי אני מאוד דואגת לילד וכל משפט שלי יוצר תגובות איומות מבעלי מה עושים?

[אחת_או_שניים*]

אני נמצאת בקשר זוגי בן 5 חודשים בערך. נדמה שהאהבה הולכת וגדלה ואנו מרגישים טוב יותר ביחד משבוע לשבוע. בן זוגי הוא גרוש ואב ל3 בנים: בן 15 ותאומים בני 11, הוא גם מבוגר ממני ב8-9שנים. אני רווקה בת 35 ואין לי ילדים.
מיד עם ההכרות עלה נושא הילדים והוא אמר שהיה רוצה עוד ילד, במיוחד בת. בשבועות הראשונים של הקשר הוא העלה את השאלה מה יהיה אם יתעורר קונפליקט חזק, כיוון שהוא רוצה רק ילד אחד ואני ארצה יותר. אמרתי לו אז שלא ננסה "לשלוט" בעתיד ושעלינו ראשית כל לדעת אם אנו רוצים לחיות ביחד, לפתח את הקשר בינינו , להביא קודם כל ילד אחד. הקשר שלנו התחיל באופן קצת סוער ונדמה שעם הזמן אנו מכילים יותר את הקונפליקטים, את החרדות...
אנו מדברים על מעבר לגור ביחד, ילדיו אמורים לחזור משנה בארה"ב עם אמם למשמורת משותפת.
כנראה ב"צל" המחויבות המתחזקת עולות אצלי דאגות רבות וביומיים האחרונים עלה שוב נושא מספר הילדים. אני אמרתי שעבורי שני ילדים זה מינמום לתחושת משפחה וגם שזה מאוד חשוב בעיני לילדים עצמם, עבורי הקשר עם אחותי ועם אחי הוא מאוד מרכזי וחיובי. עם אחותי יש לי קשר עמוק ודינמי, שההתפתחות בו סייעה לי מאוד להאמין ביכולתי בתהליכים בינאישיים ומכאן גם להגיע לזוגיות.
שאלתי את בן זוגי האם העניין נוקשה אצלו והוא אמר שאינו יודע , אבל לא רוצה לומר שזה פתוח כי אז אני אצפה שזה ישתנה ואולי זה לא ישתנה אצלו.הוא גם אמר שזה אעניין שלי להחליט. אמרתי לו שבעיני זו גישה לא דיאלוגית ולא זוגית ושאם הקשר חשוב לנו כל אחד צריך לבדוק את מידת הגמישות והמוכנות לפשרות. הוא אמר שהקשר חשוב לו מאוד.
חשבנו וגם חברות יעצו לי פשוט להניח לעניין כרגע כי הוא לא אקטואלי ואין לו קשר עם המציאות של היום. למעשה אנחנו עוד לא בשלים לילד הראשון מבחינת הקשר בינינו.
עולות בי גם מחשבות על כך שלאחרונה התחלתי לחוש שאני מאפשרת לעצמי לחוות שפע. פחות עסוקה בלאסוף את שייריי החיים, או "להסתפק במועט" (לא במובן החומרי), ולתכנן ברירות מחדל (כמו חד הוריות) ולשיר את: "אין לי כמעט כלום, אבל הכלום הזה הוא שלי"...כלומר לחיות סביב חוויית ההעדר והאין, כמשמעות.
אני חוששת שאם אצטרך להתפשר ולהסתפק בילד/ה אחת ארגיש שוב שאני כאילו מוותרת על האפשרות שיהיה לי שפע במובן הזה, שאחוש שוב שאני נקלעת למין הצטמצמות.
אני גם חושבת שאולי הרבה מן העניין עבורו קשור לחרדות כלכליות ובכלל להבדלים בתפיסה הכלכלית של החיים בינינו. אני חיה יותר צנוע, ומאמינה ב"להסתדר..." הוא יותר חרד בתחום הזה.
אשמח מאוד לקבל התיחסויות ...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני חוששת שאם אצטרך להתפשר ולהסתפק בילד/ה אחת ארגיש שוב שאני כאילו מוותרת על האפשרות שיהיה לי שפע במובן הזה, שאחוש שוב שאני נקלעת למין הצטמצמות

התייחסות מחד-הורית

האם פגשת בילדים שלו? זה אומנם נראה שלב מוקדם מדי בקשר, אבל זו אופציה שמן הסתם תקרה בעתיד כשהם יחזרו.
בעיניי נראה כאילו את עומדת לקבל שפע אפשרי, אבל נאחזת במה ש"שלי-שלי" ומתוך כך עלולה להפסיד את מה שלא באמת שלך, אבל זורם בכיוון שלך.
האם אני ברורה? במלים פשוטות: אם תקשרי את חייך בחייך האיש הזה, ואם תעשו ילד משותף, אתם לא תהיו זוג רגיל אלא תהפכו למשפחה מורכבת (אני יודעת שיש פורום כזה בתפוז, פורום משפחות מורכבות, משם שאלתי את המושג). יש לו ילדים, הוא כבר אב, ואם יהיה במשמורת משותפת הילדים הללו יהיו אצלך בבית דרך שגרה. האם את מסוגלת להכיל את זה, את העובדה שהם יהפכו אוטומטית לחלק מהמשפחה שלך ואת לשלהם? כמובן לא תהיי אמא שלהם לעולם, אבל תהיו בני משפחה. זה אומר לאכול ארוחות יחד, לרבוץ מול הטלוויזיה יחד, לפגוש את החברים שלהם, להזכיר להם לקחת משהו לבי"ס וכולי וכולי.

האם יהיו יחסים טובים לך ולילדים הללו? זה תלוי בהמון גורמים אבל גם ברצון הטוב שלך ושלהם. אין תעודת ביטוח שיהיו יחסים טובים איתם, בסה"כ הם כבר נכנסים לגיל ההתבגרות ומי יודע איך היו הגירושין של ההורים ואם הילדים כועסים וכולי וכולי. אבל בהינתן שזו משמורת משותפת, אם את רוצה לחיות עם אותו אדם פשוט תצטרכי להסתדר איתם ולקבל אותם... הם לא פלקטים ברקע אלא הילדים שלו שיחיו איתך.

ילד משותף שייוולד לשניכם ייוולד לתוך סיטואציה כזו. לעולם לא תהיו בתמונה רק אתם, שניים פלוס ילד. זה מה שאני מנסה לומר. השאלה היא, אם את רואה במצב כזה שפע משפחתי שנכנס לחייך, או אם את רואה במשפחה הקודמת/השנייה שלו משהו צדדי שלא קשור אלייך, ושואפת להיאחז ב"ילד שלי-שלי", שכאילו לא מספיק ילד אחד ואת רוצה יותר (בעוד שלכאורה יהיו לך אחד פלוס שלושה..).

אישית, כניסה למשפחה כזו היתה נראית לי כאפשרות לא רעה בכלל לחוות חיי משפחה עשירים יותר בלי להצטרך להיכנס לעוד הריון

מכל מקום, עדיין בכלל לא עברת לגור איתו יחד. אני חושבת שזה שלב מאוד-מאוד מוקדם לדבר על מספר הילדים.

בהצלחה @}

[אחת_או_שניים*]

תודה לך "קומה ג'" , לקחתי מדבריך...יתכן, אכן, שילדיו של בן זוגי יהיו בעצם למשפחה לי-לנו...ואת כמובן גם צודקת שזה מוקדם. בכל אופן הסערה והנושא ירד מ"סדר היום" כרגע. בן זוגי אמר שחשב על כך שאני מבטאה צורך במשפחה ופחד שלא יתן לי תחושה מספקת של משפחה ואמר שיתבונן על חלקו בכך. אני שיתפתי אותו בעניין הפחד שלי מהצטמצמות.
בכל אופן אשמח לשמוע תגובות נוספות מאנשים שחוו קונפליקטים דומים.

[ילדה_חורקת*]

נחמד שהדף הוקפץ שוב.
אני שמחה לדווח שהקלקול שדיווחתי עליו למעלה כנראה תוקן, כי מבערך שבועיים אחרי השיחה שלנו (כמעט שנה!) אני בזוגיות יפה ומעצימה, טובה ונכונה כמו שהאמנתי תמיד שאפשרי.
ומה שמצחיק זה שנכנסתי עכשיו לדף מהכיוון השני,
עכשיו אני בעצמי אמא חורקת ל 3 בנות, וזו חוויה מאוד מרגשת. להיות קשובה אליהן, לרצות שיהיה להן טוב.
אני חושבת שהן מרוויחות מהחוויה הקשה שלי, כי אני מאוד מודעת לבעיות שעלולות לעלות ולכן משתדלת לתת להן את עצמי באהבה,
ולא לקחת להן יותר מידי את אבא שלהן, אם כי זה לא לגמרי אפשרי כי אנחנו גרים מאוד רחוק וכשהוא איתי כמה ימים בשבוע, הוא לא איתן ואת זה אי אפשר לשנות.
ובעתיד הוא גם יעבור לגור איתי ויתרחק מהן אפילו יותר, פיסית לפחות...
אבל אלה נסיבות החיים, ובתוך הקושי הקיים, נשתדל לפגוע בהן כמה שפחות.
אני לא מאמינה שאפשר להימנע לגמרי מפגיעה כי הרי - אבא במרחק מאות קילומטר זה לא כמו אבא בבית,
אבל קשר טלפוני יומיומי, וניצול הזמן של הביחד לאינטימיות יכול להיות יותר טוב מאבא בבית, עצוב בודד ומתוסכל, נכון?

[ממלאת_מקום_באהבה*]

שלום בנות,
שנים לאחר פתיחת דף זה ויצא לי להיעזר בו מאוד.
קראתי בעיון ובסקרנות רבה את כל הדעות והעצות והאמת הלוואי ואוכל לזכות לתגובה והענות למרות שסביר להניח שאני כותבת פה לעצמי.
אם בכל זאת יש מישהי שנתקלת בעמוד זה אשמח להתייעץ לגבי נושאים הקשורים בביתו של בן זוגי.
אגב, בתחילת ההודעות הייתי עם הרבה חששות שהלכו והתעצמו עד שבסופן הבנתי כמה התפקיד שניתן לי מדהים וראוי להערכה, הלא אני והילדה בחרנו אחת בשניה ולא נקבענו מדרך טבע.
בכל זאת יש לי תחושות שאשמח לקבל הכוונה לגביהן.
מקווה ליחס
תודה

[מרת_פרת_משה*]

אם בכל זאת יש מישהי שנתקלת בעמוד זה.
העמוד קפץ ל'מה חדש' (בזכות ההודעה שלך) ולכן נתקלים גם נתקלים בו.
למען האמת גם אילו כתבת לעצמך היית מקבלת מזה לא מעט כנראה, אבל כאן באתר כמעט שלא יוצא לכתוב רק לעצמך...
דברי איתנו

[אחת*]

קודם כל, אין צורך בדף חדש.
חוץ מזה את מוזמנת לקרוא באתר על הצורך של ילדים בקשר חם וזמין מיטה משפחתית יחד עם אי מרכוז בילד.

נראה לי שעדיף לך לנסות לקבל את הילדה כמו שהיא (לא מושלמת) , לקבל את עצמך, עם רגשות הקנאה (זה טבעי), ולהוות פשוט דוגמא אישית .

[ממלאת_מקום_באהבה*]

פתחתי דף וחשבתי שהוא נמחק אז עשיתי חדש. מצטערת קצת הלכתי לאיבוד פה באתר
אני לא בטוחה שיש קישור עכשיו בין הדף החדש לזה..

בכל אופן, תודה רבה על העצה!

[ממלאת_מקום_באהבה*]

העמוד החדש נקרא הבת של בן הזוג שלי

[חביבה*]

מעניין לקרוא את כל הדף עכשיו.
כל הנשים שכתבו כאן נכנסו לקשר כשלהן אין ילדים ולבן הזוג יש. חווית האימהות נחוותה קודם כאימהות חורגת (חורקת, תותבת) לילדים לא ביולוגיים ורק לאחר מכן כטבעית. מעניין לשמוע גם על נשים שלילדיהן אבות שונים...
עולה כאן הרבה מטען שלילי על האימהות של הילדים, אולי ללא מודעות לכך שהרבה מידע מתווך על ידי הבן הזוג, אב הילדים. זה גם קשור להיעדר הפרספקטיבה של להיות גרושה שילדיה פוגשים בת זוג של האב.
אף אחת לא חזרה לספר איך זה מפרספקטיבה של שנים, מאד מעניין, אולי אם אתן קוראות תסכימו לחלוק?