365 ימים דף בלוג

הכי אני אוהבת לקרוא את ימי הסידורים שלכם- הדואר, הבנק והכי את הבתי קפה

.
(אם היית רואה איפה אני גרה היית מבינה למה

)
(באם-אמא של החורים, אם זה לא היה ברור).

לי נורא מוזר לכתוב את ימי הסידורים האלה. כי אנחנו לא "עושים" שום דבר. סתם הולכים לדואר ומבזבזים כסף...
אז - תודה על העידוד

גם אני אוהבת את ימי הסידורים שלכם. ואני כל הזמן מנסה לדמיין איפה ישבתם, וחושבת שלעצמי שאני בטח לא מעודכנת באיפה שאתם גרים, כי הבתי קפה שאני מכירה די רחוקים מה"מתחם"...

תגידי - ילדה בת 3 וחצי שגרה בצפון באה לישון אצלכם? איזה אומץ! אצלנו מעבר לכביש הן (חברות הכי טובות) לא הצליחו עדיין ללכת על זה עד הסוף, תמיד ב 10 בלילה זה נגמר כשמישהי רוצה לחזור הביתה (נוסה פעמיים בערך, והן כמעט בנות 5). היא ישנה בינתיים רק אצל סבתא..

לא. הקפצנו אותה אל סבתא שלה, שגרה ברחוב שבו שכרנו דירה לפני שקנינו את הבית שלנו (ושבה גם התאהבנו בהוד השרון והחלטנו להשאר כאן).

אנחנו לא גרים במתחם! אנחנו גרים ליד המתחם. לא אותו דבר בכלל.

ובתי הקפה שלנו (פרסומת חינם למקומות שאוהבים ילדים) - "ארנו" בחנקין, שהפעם הגיבור לא רצה ללכת לשם "כי הגלידה כל הזמן נוזלת לי על היד", ומה שהיה פעם "טורונטו" ליד כיכר מגדיאל, ועכשיו קוראים לו "אצל זהבה" או משהו דומה.

_ועכשיו קוראים לו "אצל זהבה" או משהו דומה._

קפה זהבה, גם אנחנו גילינו אותו לאחרונה.. עכשיו יש לי לוקיישן לדמיין

*יום שלישי*

קמים.
אוכלים.
"אמא, מה נעשה היום?"
"נסע ללשכת הבריאות."
"ומה נעשה ב..." מנסה את האותיות עד שהמילים נוצרות היטב, ורק אז משחרר אותן אלי, "לשכת הבריאות?"
"אמא תקבל רשיון היות רופאה.
"אני לא רוצה שתהיי רופאה! אם תהיי רופאה תצאי לעבוד, ואני רוצה שתשארי בבית איתי!"

אבל נסענו בכל זאת, וחיכינו בתור שעה, והגיבור שלי העסיק את עצמו מבלי לבכות שמשעמם לו. הוא ספר את הדלתות, ובדק את מספרי החדרים, ומילא מים בכוסות פלסטיק קטנות, ודיבר איתי קצת, והתחבק איתי הרבה, ובסוף הגיע תורנו.
קיבלתי את הרשיון שלי, נייר צהוב עם חתימה ותאריך. אני לא יכולה יותר להתנער מאחריות. כל עצה רפואית עכשיו מלווה בחותמת רשמית של משרד הבריאות שמצהירה, הנה כי כן, אני רופאה.

חוזרים לאוטו. על הכביש מונחות ערימות עפר וחצץ, צינורות ריקים מחכים בשמש.
אני מוצאת שלט שמסביר שעוד מעט יחלו עבודות לתיקון צינור המים ברחוב. ברק תוהה איך יפתחו את הכביש כדי להניח את הצינורות החדשים, ושנינו מעלים רעיונות - אולי עם טרקטור? אולי עם דחפור?
הוא רוצה להשאר עד שהפועלים יגיעו, ואז לעזור הם. הוא מתגעגע לטרקטורים שעבדו מתחת לבית שלנו. אני מבטיחה לו שאחפש עבורו אתר בניה חדש קרוב יותר לביתנו.

נוסעים לסבתא שלי.
אוכלים שם צהריים. המאכל האהוב על הקטן - קוסקוס. סבתי ההונגריה מבשלת לנין הישראלי שלה קוסקוס במטבח.
אני אוכלת אוכל הונגרי עמוס בפפריקה ושמן.
טעים לי, טעים לברק, טעים לתינוקת.
אחרי הואכל הוא יוצא עם סבא רבא לקנות לו מתנה, והם חוזרים עם טרקטור חדש.
הטרקטור שהגיבור הביא איתו מתחבר במהירות עם הטרקטור החדש, ולאחר היכרות הכרחית הם יוצאים לחפור ביחד בעציצים של סבתא שלי.
המבוגרים וזו שעוד לא נולדה יושבים בפינת האוכל ומדברים, מדי פעם צוחקים משיחת הטרקטורים.

מאוחר.
חוזרים הביתה, לישון צהריים.
הוא נרדם עלי בזמן שאני גולשת באינטרנט, ומתעורר אחרי שעה וחצי, כאשר אבא כבר בבית.

אנחנו יורדים לשטוף את האוטו - פעילות אחר צהריים מתאימה ליום חמים. מטלית ורודה לי, מטלית צהובה לו, ממלאים את הדלי במים, ומנגבים את האבק, עד שהאפור נעלם והכחול מופיע שוב.
מסיימים עם התזת חומר להברקת שמשות. זה לא הכרחי, אבל הגיבור אוהב לעשות את זה, ולי זה לא מפריע.
הוא שופך את המים המאובקים על אבני החניה, ועוקב אחריהם עד שהם נספגים בין המרצפות.
עולים למעלה.
שוטפים ידיים.
אבא וילד אוכלים ארוחת ערב, מצחצחים שיניים וקוראים לי להתכרבל לפני השינה.
הוא נרדם, ואני חוזרת אל הסלון, להתכרבל עם בעלי.

וכולם ביחד...:
מזלטוב מזלטובמזל טוב!!!!
גאה בך בטירוף! כל הכבוד!
ותגידי, עכשיו כשזה כבר רשמי... אולי את יכולה לעזור לי?
יש לי בעיה עם אוסמורגולציה באדנוהיפופיזה...נראה לי שהפרשת הGH ו PRL לא משהו וזה משפיע לי על וויסות המלחים...
אולי זאת בעיה בגלוקוקורטיקואידים? את חושבת שיש אצלי משהו לא תקין במחזור הצירקאדי? יש מצב שבכלל מדובר באקרומגליה, שמעתי שזה יכול לקרות אם יש גידול במדולה אובלנגטה...תעזרי לי בבקשה.
ואם את כבר פה, תני איזה מרשם לריטלין.
וסרוקסט.
וציפרלקס, שיהיה את יודעת.

_וכולם ביחד...:
מזלטוב מזלטובמזל טוב!!!!_

אתן גנובות.
שתיכן

D-:
את כבר קיבלת ממני את המזל טוב!!!! רוצה עוד אחד?

מזל טוב, יקירתי! איזה יופי.
תענוג לקרוא אותך, כתמיד.

*יום חמישי*

שני הומלסים, אמא מניקה, ילדה בוכה בזרועות סבתה, נשים מבוגרות יושבות על ספסל ומדברות בשפה אירופאית זרה.
תל אביב.

יצאנו בשש בערב מהבית, והגענו לבית אריאלה מספיק מוקדם בשביל לחקור את כל הכוכים והמדרגות. הייתי אמורה ללכת אל "כנס בדיון"http://bidyon.sf-f.org.il/ עם הבנזוג, אבל היתה לו עבודה לסיים, ושני זוגות ההורים היו עמוסים, ובסופו של דבר החלטתי שילדים הם *לא* מעמסה, ולכן מי שלווה אותי לכנס מדע בדיוני ופנטזיה הוא הפעוט.

היה נפלא.

כאשר מביאים ילדים למקום "של מבוגרים" יש תמיד רק שתי תגובות - אלו שמעקמים את האף וממלמלים מתחת לשפם, ואלו שמחייכים, והאור הנוגה מהילד נוגע בהם גם.
זה היה קהל מהסוג השני.
עורכי עיתונים, מתרגמים וסתם חברים דיברו עם הגיבור, התעניינו בטרקטורים שלו, שאלו לשמו, וחייכו אלי.
כל כך הרבה חיוכים.
בשלב כלשהו, בזמן אחת ההרצאות, הטרקטורים של הגיבור נסעו מהר והקימו רעש. כל העיניים הופנו אלינו, וביקשתי ממנו לשמור על השקט. הוא הסביר לי, ברצינות הראויה, שהטרקטורים שלו לא יכולים לסוע לאט. "הם טרקטורים, אמא, הם חייבים לסוע מהר!" הוא אמר בקול רם, ההדים נשפכים מהקירות המצופים של האולם הקטן.
אף אחד לא מחה.
להפך - היו עוד כמה חיוכים שצצו. חברי הפאנל עברו להשתמש במיקרופון, והעיניים הופנו חזרה אל הבמה.

מאוחר יותר, בזמן מחיאות הכפיים, הוא נופף אל הפאנליסטים, וקיבל נפנוף חזרה מאורח הכבוד, אדם מבוגר שלרוב נראה לי מעט מתנשא.
טעיתי בו.
טעיתי בכולם, למעשה, ובעיקר בבן שלי.
הוא התנהג באופן בוגר, הרבה מעבר לגילו.
אני לא יודעת האם זה מכיוון שהוא בבית, או בגלל האופי שלו. אבל היה לי כל כך כיף שהתחלתי לחשוב על להביא אותו לכנסים שלנו, להתערות בקהילה בגיל שלו.

הי - כבר הקראתי לו את הפרק הראשון של "האריה, המכשפה וארון הבגדים". עכשיו רק צריך לעבור על סדרת המוסד של אסימוב, וההשכלה שלו תהיה מספיק רחבה, לא?

*שישבת*

קמים מאוחר.
אוכלים ארוחת בוצוריים בבית קפה.
חוזרים הביתה.
הולכים לישון.
קמים.
אורזים.

נוסעים.
נוסעים.
נוסעים.
עוברים את תל אביב, את רמלה, את גדרה.
נוסעים.
עוברים את באר שבע, את ירוחם, את רהט.
נוסעים.
מחליפים דיסק, ואז עוד אחד.
נוסעים.
השמש שוקעת מימיננו, והפעוט מציין שכבר אין עצים, רק גבעות חול.
בתי העיר הלבנים מתחלפים בפחונים, עזים וגמלים. ארץ ישראל נעשית עתיקה ככל שאנחנו מדרימים.
חוצים את מכתש רמון.
מאתרים את הפניה ימינה, רגע לפני שהשמיים משחירים לגמרי.

מכוניות גודשות את הואדי הקטן, אבל מקום אחד מתאים לנו בדיוק.
הבנזוג ואחיו פורקים את האוהל ושקי השינה בזמן שאני מחליפה את הסנדלים בנעליים הגבוהות, נפרדת ממראה כפות הרגליים שלי ללילה שלם.
דׂודׂו (קיצור שמו של הגיס) והפעוט יוצאים לרוץ על גבעת חול, פנסים מהבהבים באדום מסמנים לנו את המצאם.
אחד הפנסים נעלם וצץ שוב. רק אחרי שהגיבור יחזור אלי אני אגלה שישבנו מלא בחול, וכך אדע שהוא נפל.
אני מסדרת את פינת החמד שלנו, מניחה את התרמוסים על הצידנית, מארגנת את השמיכות, מכניסה את שקי השינה לאוהל. הילד ואביו יוצאים לנפח את המזרון, וכאשר הם חוזרים, אנחנו מניחים אותו על המחצלת, משתרעים על הגב, וצופים בשמיים.
מישהו הדליק את כל הכוכבים עבורנו, שביל החלב נמתח בין האופקים, וכולנו נאנחים.

אחרי מנוחה וענבים אני יוצאת לתור בין הטלסקופים. מדי פעם הגיבור מצטרף אלי, אבל לרוב הוא מעדיף לחבוט במקל באדמה במקום להסתכל על גלקסיות מרוחקות וצבירים כדוריים. הוא מזהה את נוגה ואת צדק, ויודע להסביר שבשבוע הבא השמש תהפוך לענק אדום.
ידע אסטרונומי כמעט מלא (פרט לבלבול הזמנים הצפוי בגיל שלוש וחצי).
ארוחת הערב הלילה היא פיתה עם נקניק ומעט חסה בתור מנת ירקות.
הגיבור מניח את המקל שלו ומתכרבל איתי מתחת לשמיכה. הוא לא נרדם, אלא חוזר להשתולל עם הדוד בין האוהלים, מתרוצץ עם פנס אופניים מהבהב.
שעות מאוחר יותר, אחרי שקית דוריטוס ואפרסק, הוא יכריז שהוא מספיק עייף, ויכנס איתי לאוהל, להרדם בין שני שקי שינה.

אני מתעוררת שוב, יוצאת לעשות סיבוב שמיים אחרון, מבקשת בנימוס מבעלי הטלסקופים הגדולים להסתכל אל ערפיליות שלא נראות בטלסקופ שלנו. מבטיחה לעצמי שביום ההולדת הקרוב אני אפתיע את בנזוגי בעדשה חדשה, ויודעת ששוב, כמו בשנה שעברה, המתנה תיפסל בשל חסר תקציב משפחתי.

בנזוגי מוציא את הגיבור לזרועותי ומכניס את המזרון לאוהל. משאירים את הדוד הנפלא בחוץ ונכנסים להתחמם ביחד.
נרדמים חצי מחובקים מתחת לשני שקי השינה.

מתעוררים לפני השמש. השמיים כחולים, אבל אין ציפורים.
שקט מדברי צלול.

"מה נעשה היום?" הגיבור שואל, לא מודע לשעה.
"ניסע הביתה," אני עונה, והוא מסכים, רצוץ משינה של שש שעות בלבד.

נוסעים.
חולפים על פני רהט, באר שבע, תל אביב.
מחליפים את הגבעות החוליות בהרי בניינים ערומים בשורות, בינהם עצי פרי מלאכותיים.

אני מתכרבלת עם הגיבור במיטת הורי, והוא נרדם אחרי עשר דקות של התהפכויות.
גם אני.
צלצול הטלפון אחרי שעה מעיר אותי, מחזיר אותי הביתה, אל בנזוגי הממתין.

מסיימים סוף שבוע הפוך, שבו הלילה הוא היום והיום הוא הלילה.

כמה יפה!

מקסים!!!! איזה יופי.
אני לא כועסת שלא עצרתם אצלנו בבאר שבע רק בגלל שהיינו בסופ"ש במרכז. פעם הבאה - דיר בלאק!

*יום רביעי*

אחרי שלושה ימי פיג'מה רצופים החלטתי שכאבים זו סבה לנוח, אבל לא להתחרדן.
דוד ג' הגיע להושיע אותי, ויצאנו ביחד (אחרי ההשתוללות המסורתית כאשר הוא מגיע לביקור) לבית הקפה הקרוב.
בלי תירוץ של סידורים, רק מזומן בארנק וגיבור על הכתפיים של הדוד.
השמש חמה מדי, והנעליים שלי לא מספיק נוחות, אבל הגענו, והזמנו, וישבנו בבוקר קיצי בבית קפה בעירנו הנאווה, והרגשתי טוב.
לא בגלל בזבוז הכסף, אלא בגלל האפשרות שלבת עם הילד שלי במקום ציבורי בלי צורך "להשתלט" עליו, או "לאכוף עליו משמעת".
פעמיים הוא השתולל מדי, וגם אז הספיקה רק נזיפה מהירה, עם "מבט האמא" שלי.
נו, אתן מכירות את המבט. זה שמקבלים ביציאה מחדר לידה, ביחד עם הבטן המשתפלת ושלושת משפטי ה"לעולם לא אגיד אותם לילדים שלי".

"כבד לך?" אחי שאל אותי בשלב כלשהו, ולקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון.
כן, אני הולכת כמו ברווזה, אבל לא ממש כבד לי, עדיין לא. אני זוכרת את הכבדות של סוף ההריון, ועדיין רחוקה משם.

כלב עבר לידנו, עם חרוט פלסטיק על הצוואר, והגיבור שאל למה יש לו קופסא על הראש.
הסברתי שהחרוט מונע ממנו לגרד את הפנים, והגיבור שאל מתי גם הוא יקבל קופסא כזאת, כדי שגם הוא לא יגרד את הפנים שלו.

אחרי האוכל ביקרנו בחנות צעצועים, זאת שרק מסתכלים בה על הצעצועים אבל לא קונים שום דבר.
הגיבור ואחי עברו בין כל כלי המוזיקה, וניגנו על כל אחד מהם. הגיבור שלי הקיש על קסילופון ושר לפי המנגינה שהוא הקיש.
נדהמתי - לא דעתי שהוא מסוגל לחקות מנגינה. עד היום הוא בעיקר שר בטון אחיד את השירים שהוא מכיר. כנראה שכאשר יש לו שליטה על המוזיקה הוא מפנים אותה טוב יותר.

חזרנו הביתה, דביקים מגלידה וחוויות.
אחי עלה לשתות קפה, והגיבור סחט ממנו עוד משחק ועוד אחד, ועוד "אחרון ודי", עד שאחי הסתכל על השעון, ונפרדנו.

נכנסנו למיטה, והגיבור נרדם, מריח מזיעת ילדים ושמש.

בערב אפינו עוגיות, "אמא, בואי נעמיד פנים שאנחנו טבחים!" הוא מחייך אלי בזמן שאני מפעילה את המיקסר.
"בסדר."
הוא מסתובב אל אבא שרואה חדשות, "אבא, תראה, אנחנו טבחים!"

כל כך קל לגרום לו לאושר.

ארוחת ערב היתה, כמובן, העוגיות שהכנו.
אני אומרת לעצמי שיש בפנים קמח מלא וסוכר חום, וזה בריא יותר משאריות הפיצה מאתמול.

הוא הולך לישון עם בובת הכלבה הענקית שלו. לפני שהוא נדם הוא מבקש שמחר נלך לבקר במשפחתון הישן שלו ונביא להם את העוגיות שאפינו.

נראה.

שליחה על ידי gani* » 21 יוני 2007, 00:47

זה בטח יהיה פוסט נפלא (what else is new?)

בבקשה, מקווה שלא תתאכזבי

*יום חמישי*

הגיבור מעיר אותי בקריאות, "אמא, הולכים לתת עוגיות לתינוקות, נכון?"
נכון.
אבל הוא אכל את כל צלחת העוגיות לארוחת הבוקר, והשאיר שלוש. לפי הספירה שלו זה מספיק.
לפי הספירה שלי, במשפחתון של חמישה ילדים + גננת + אמא אחת מורעבת - צריך להכין עוד.
אני משמנת את התבנית ומסיימת ליצור גבעות תבליל בתוכה.
הגיבור כבר עם סנדלים, נתלה על ידית הדלת, בוכה מהתרגשות בלתי פרוקה.
כאשר אני מעבירה את העוגיות לקופסא הוא מוצא בקבוק קולה ריק וממלא אותו במים, לוקח את כוס הפלסטיק שלו ומכניס את שניהם לתיק.
"אמא, סידרתי הכל!" הוא מודיע, "בואי נצא."
אנחנו יוצאים.
חם בחוץ, והוא נע בין הצורך לרוץ לבין הלחות החונקת.
בדרך עוצרים להתנדנד, ולשתות מברזיה, ולהסתכל על שיירת נמלים.
"אמא, אני אתחלק בעוגיות עם כל התינוקות. אני מאד נדיב, נכון?"
אני מאשרת שהוא אכן נדיב, והוא ממשיך לתכנן איך הוא יחלק את העוגיות.
חם לי מכדי לחשוב מה יקרה אם הדברים לא יתאימו לתוכנית המגובשת שלו.

מגיעים, ומתקבלים בצהלות שמחה.
הוא פותח את הקופסא, והגננת מבקשת מכל הילדים לשבת על השטיח.
הגיבור שלי עובר בין הילדים, בוחר עוגיה אחת לכל ילד, ומגיש בהדרת כבוד. לבסוף הוא מחזיר לי את הקופסא ומתיישב בעצמו, גבוה בין הפעוטות, מלחך את העוגיה שלו.
חצי שעה מאוחר יותר אני כבר הצטננתי מספיק, ורוצה להתחיל לחזור הביתה.
הוא לא .
יש צעצועים סביבו, מכוניות, ונדמה לי שכיף לו להיות "הילד הגדול", זה שמשליט סדר. הוא מארגן את הילדים בשקט, כמו אבא שלו. מדגים להם מה הוא רוצה, והם מסתדרים לפי הרצון שלו, מבלי שהוא יצטרך להרים את קולו או להסביר. חמישה ילדים נושאים אליו את מבטם, והוא במרכז.

הזמן עובר, ארוחת צהריים מגיעה, והוא מתיישב בין הילדים האחרים בטבעיות, אוחז בכפית, ממתין לאוכל "שלו."
אני נבוכה - לא הבאנו אוכל.
"זה בסדר," הגננת מרגיעה אותי, "נסתדר."
מסתדרים.
הגננת עוברת בין הילדים, עוזרת לאלה שעדיין לא מסתדרים עם הכפית, ותוך כדי מאכילה גם הבן שלי.
הוא מתחיל לצחוק, וכאשר היא מבינה מה עשתה גם היא צוחקת.

אני מתקשרת לחמי ולחמותי. זו הדרך היחידה לשכנע אותו לצאת מהמשפחתון - להחליף אטרקציה אחת באחרת.
מגיעים אליהם.
עכשיו אנחנו אוכלים. שניצל, תירס, סלט.
מתפתחת שיחה על גלידות. אני אומרת שאם כבר לאכול גלידה אז עדיף בן וג'ריס, שיש בהם רכיבים אמיתיים ולא דברים "בטעם" או"בריח" של מציאות.
הסבים לא מסכימים איתי.
נואשתי מלשכנע אותם. פעם בשבוע הם מאביסים את הבן שלי בתחליפי אוכל, אבל לפחות בשאר השבוע הוא אוכל בבית.
הגיבור אוכל רק שני קלחי תירס ויורד מהכסא. אני משקיטה את הפולניה הקטנה שבתוכי. אם הוא יהיה רעב הוא יאכל אחר כך.
כמובן שהפולניה צודקת, ואני טועה.

ישנים צהריים שם.
מתעוררים.
הפעוט מתעורר רעב.
הסבים מציעים לו גלידה.
אני מציעה שניצל.
מעניין במה הוא בחר (רמז - לא בשניצל).
הגיבור יורד לשחק בארגז החול עם סבא וסבתא, ואני נשארת בבית. בהתחלה חשבתי לרדת איתם, אבל התינוקת מעדיפה שאנוח. היא לוחצת בתוכי עד שאני נשכבת על הספה.
הם חוזרים, הפעוט שלי שוב רעב, רגליו מלאות חול, עיניו בוהקות מאושר.
לפני שאני מספיקה להציע לו שניצל או סלט, סבתא פותחת אריזת תפוצ'יפס.
ועוגיה אחת מאלו שאנחנו אפינו.
לפחות העוגיה מקמח מלא.

הוא מתיישב מול הטלויזיה, ורואה סרט של דיסני.
אני לא מכירה את הסרט, חוקרת את הסבים מה יש שם.
"תפסיקי להגן עליו." חמי מלגלג, "את רוצה שהוא יראה רק סרטי בנות?"
כן.
אני לא חושבת שילד בן שלוש וחצי צריך לראות סרטים עם קרבות, שדים ופיראטים (פיטר פן, אלאדין וכו').
"יש לו סיוטים." אני אומרת.
"אז מה?"
אני זאת שקמה אליו בלילה כאשר הוא מתעורר מחלום רע!
אבל אני מרככת את הטון, משנה קצת את המילים.
זה לא יעזור ממילא, ועדיף לי שיספרו לי מה הם עושים איתו מאשר שתחילו להסתיר ממני דברים 'כי אני לא מרשה'.

לקינוח הילד מבקש פלפל אדום. הוא אוחז בפלפל עד שאנחנו חוזרים הביתה, ואז אוכל אותו בזהירות, כאילו מדובר במעדן נדיר.
אבא חוזר מהעבודה עם מעדן גבינת סקי.
כן, מחלב פרה מפוסטר. אבל לפחות ללא צבעי מאכל, ויחסית עם מעט חומרים משמרים, וללא מלח. זה הממתק היחיד שיש לנו בבית בשבילו, ובתור ארוחת ערב מאולתרת בסוף יום ארוך זה מספיק טוב.
למה אני מצטדקת?
כי יש בתוכי קול שאומר שיכולתי למנוע את הזבל שנכנס אליו לגוף היום.
וגם קול אחר שאומר שלפחות זה תפוצ'יפס ולא במבה.

מקלחת, למיטה, לישון.

הוא נהנה היום.
וזה מה שחשוב.

ובקריאה חוזרת אני מבינה שאני מייחסת יותר מדי חשיבות לחלקים המרגיזים, ולא מפנה מספיק מקום לשעות המהנות שעברו עלינו במשפחתון. על ההתענינות הכנה בשלומי, על החיבוקים נטולי האנוכיות שהוא קיבל מילדי המשפחתון, על ההנאה הצרופה בלהסתכל עליו מדגים לשאר הילדים איך צריך לשחק במשחק מסובך.
על הבעת הפליאה בפניו כאשר הגננת הקריאה סיפור פשוט לילדים.
על האושר שלו, שהדביק גם אותי, כאשר הוא "מכר" לי צעצועים, וצחק כשהצעצועים בידי ניסו להתנגד למכירה.

רוצה לתקן - היה יום נפלא.

זה כל כך חשוב ששמת לב לזה...
משהו שלמדתי באמת רק בזמן האחרון, והקרדיט מגיע למיסטר נו-גיימס:
כל יום אנחנו מדברים בטלפון בערב, הוא חוזר מהעבודה ואני מהלימודים, ושנינו מחליפים מידע על היום שהיה.
לפני שבועיים בערך היה לי יום סופר מרגיז: בוחן שלא הלך משהו, רכבת שפוספסה ועוד כהנה וכהנה מנעמים של אנרגיות שליליות.
בערב כמובן סיפרתי לו כמה התעצבנתי ואיך היקום נגדי... אז אחרי שסיימתי לפרוק, הבחור דורש: "טוב בסדר, אבל מה כן היה מגניב היום?"
ואז חשבתי קצת, ופתאום נזכרתי שחברה שלי הביאה לי עוגייה, והבנתי את כל מה שלמרצה לסטטיסטיקה היה לאמר על מבחן כי בריבוע, ושסיימתי איזה תרגיל שהייתי צריכה להגיש... בעצם היה יום פרודקטיבי ממש!
ומאז, כל "סיכום יום" שלי מתחיל במה היה לי כיף היום, ואז אני כבר שוכחת את הדברים שעיצבנו.
הבנתי שלפני זה הייתי מעדיפה להתרכז ב"איך אלוהים מעדיף להיות נגדי", וגם אחרי שהגעתי הביתה ונרגעתי, שחזור המאורעות הלא-נחמדים רק גרם לכל הרגשות הרעים לעלות שוב, במקום לחשוב על מה כן הצלחתי לעשות היום, ומה היה דווקא כן נחמד.
זה קצת דבילי, אבל באמת בסופו של דבר מה שנשאר איתנו מכל יום זה מה שאנחנו מעדיפים לזכור ממנו... וזה לקח ממש נחמד וחשוב.

טפו עליכן וחמסה חמסה גם, איזה אחיות חמודות אתן.
שיהיו לכן המון ימים מגניבים עם סיכומים טובים.

חכמת ברק -

הייתי בשירותים, עוסקת בעיניני, והגיבור הוציא חמישה גלילי נייר טואלט מלאים ובנה מהם מגדל, מעסיק את עצמו במקביל.
הורדתי גליל אחד, והוא ספר שנשארו רק ארבע, אחר כך עוד אחד, והוא ספר שוב ונשארו רק שלושה.
כך המשכנו, חיבור וחיסור בסיסי.
בערב אבא בא וסיפרתי לו ששיחקנו בחשבון עם נייא טואלט.

יופי, חווית חינוך ביתי.

היום התיישבתי לי שוב בשירותים, והגיבור כרע מולי על השטיח ואמר, "אמא, בואי שוב *נתחשב* בגלילי נייר טואלט."
אז התחשבנו בהם

_למה אני מצטדקת?
כי יש בתוכי קול שאומר שיכולתי למנוע את הזבל שנכנס אליו לגוף היום._

הזדהות עמוקה.
_אמא, בואי שוב נתחשב בגלילי נייר טואלט."_ D-:

*יום ראשון*

בבוקר הגיבור מתארח במשפחתון הישן, ואנחנו מקבלים קצת זמן זוגי לעצמנו.
עשינו קניות, אכלנו שטויות, ראינו סרטי אימה בעשר בבוקר.
בצהריים בנזוגי אמור לסוע לאוניברסיטה, ואני אמורה לקחת את הגיבור ולהשכיב אותו לישון.
מחליפים מבטים.
צוחקים.
ממתי אנחנו זוג רגיל, שעושה רק דברים מקובלים?
אוספים את הפעוט מהמשפחתון ונוסעים ביחד לאוניברסיטת תל אביב. נפרדים מאבא, והולכים לקפיטריה לאכול ארטיק.
הגיבור בוחר קרטיב מלון, ואני אוכלת כיף כף. הוא נוזלי כמעט כמו הקרטיב של הפעוט, אבל מתקתק וגורם לתינוקת לקפץ.
יוצאים החוצה.
יש מרחבי דשא מסביב, שנועדו לגיבורים קטנים הזקוקים למקום ריצה.
אני התפוחה מדדה אחרי הילד המתרוצץ. הוא נעצר ליד אנטרדה לזכר בוגרי האוניברסיטה. מבקש רשות, ומקבל, לרדת במדגות עד לקיר עם השמות.
"מה כתוב כאן אמא?"
"אלו השמות של כל החיילים שמתו שלמדו כאן."
הוא לא מבקש הסברים. בשבועות האחרונים הוא מדבר הרבה על מלחמה, חיילים ומוות.

ממשיכים.
הולכים לשירותים.
אוכלים שוב.
הקופאית משוחחת עם הילד. כמו כל אשה צעירה היא מבקשת ממני רשות לתת לו שוקולד. נחמד לי שהיא מבקשת רשות ולא דוחפת לו את הממתק כמו נשים מבוגרות יותר.
אני מסרבת, והגיבור מחזק אותי - "אמא לא מרשה לי לאכול שוקולד", הוא מסביר לה.
יוצאים החוצה.
יש בריכה קטנה, כסאות פלסטיק, ושמש.
הרבה שמש.
הוא מזיע, אבל מתעקש לטפס על הסלעים שמקיפים את הבריכה, עד שהוא מחליק, נופל, ובכי שנת הצהריים מפרץ סוף סוף.
אני מחזיקה אותו, מנחמת, והוא חוזר להתרוצץ בשמש.
לא הבאתי כובע, ואין לי קרם הגנה.
לא נורא, רק חצי שעה בשמש צהריים.

אני מכינה לו מטוס מנייר קטן, שמתרסק אל הבריכה.
הגיבור מנסה לדלות את המטוס, אבל נופל שוב ומוותר.
אני מוצאיה את המטוס, מניחה אותו על השולחן ומציעה לגיבור לשבת עלי.
"אמא, הבאת את המוצצי?" תקווה בקולו.
אני מנידה בראשי, והוא משפיל את מבטו, גופו אומלל.
"אני יודע!" הוא קורא לפתע, "אולי נתנדנד כאן?"
ליד הבריכה ספסל נדנדה עם צלון.
אנחנו מתיישבים על הספסל, ומתחילים להתנדנד.
אושר אין קץ, רכות.

אבא מסיים את הקורס שלו ומצטרף אלינו, וקצת אחריו חברה טובה.
הגיבור מפנה לכולם מקום על הספסל, אבל אנחנו מחליטים לחזור לדשא המוצל. הוא זועם, וצועק, אבל אבא מרים אותו על הידיים ומדבר איתו, והפעוט מתרצה.
כאשר אנחנו מוצאים נקודת צל חברתי ואני קורסות על הדשא, והגיבור ואביו יוצאים לטפס על פסלים ולרוץ.
מאוחר יותר אנחנו מתחלפים - ברק הולך איתי לקנות יוגורט ומיץ, ובנזוגי יושב על הדשא ומדבר על הלימודים עם החברה שלנו.
שעות עוברות, השמש שוקעת. הבכי מתחלף בפרצי פעילות, ושוב בכי קורע.
בשש אנחנו נפרדים מהדשא, מהחברה, מהאוניברסיטה.
נוסעים הביתה.
הגיבור נרדם במושב האחורי לפני שמגיעים לירידה לאיילון.

הוא ישן עד עשר וחצי בלילה, ואז מתעורר, מוכן ליום חדש.
מגיעים איתו להסכם - הוא יכול להשאר ער עד שאנחנו נלך לישון בתנאי שהוא יעסיק את עצמו בחדר שלו.
התעסוקה העצמית נודדת לאט לסלון, ולבסוף הוא מתיישב עלי עם מוצץ בפה, מחכה שהשינה תגיע.
ליאור שליין מופיע על המסך, והיגבור קורא חיוך על פניו, "אמא, זאת תוכנית שכן מתאימה לי!"
נכון, אבל שנינו עייפים מכדי להנות מהשנינויות של מהנחה המתולתל.

הולכים לישון כמשפחה.
נרדמים כמשפחה.
מחר נתעורר לבד.

*יום שני*

השעון המעורר מצלצל פעמיים, ובנזוגי יוצא לעבודה.
חם לי כל כך.
אני מתהפכת, והגיבור כבר ער, בוכה וצועק שהוא רוצה לראות טלויזיה.
עייפה מכדי להבין שהוא בעצם עייף, אני נכנסת לקרב חזיתי איתו, וכרגיל - אף אחד לא מנצח. הקרב נגמר בהרגעה של "התינוק יודע", חיבוק דוב גדול, נגדו הוא יכול לבעוט ולכעוס.
"אמא, אני ארגע." הוא אומר, ואני משחררת אותו.
הוא זוחל אל המוצץ שלו, נשכב לידי ומתחבק איתי.
אני נרדמת, ומתעוררת, והוא עדיין ער, לידי.
נרדמת שוב, והפעם, כאשר החום מעיר אותי - הוא ישן עמוק.
הבוקר עובר בהשלמת שעות השינה החסרות מהלילה הקודם. הגיבור שלי מתעורר רק בצהריים, מופיע במסדרון, מחייך, "אמא, אני אוהב אותך!"
הוא רץ לחיבוק שלי.
אפשר להתחיל את היום.
חם מכדי לצאת, חם מכדי לנשום, חם מכדי לבשל.
"אמא, אני רוצה שתשכבי כאן, על הספה, לידי." הוא מצביע על הספה.
"כדי שתוכל לראות טלויזיה ולהתחבק איתי?"
הוא מהנהן ומחייך.
אני לא יכולה לשכב איתו על הספה, יותר מדי דברים דורשים את תשומת הלב שלי.
אנחנו אוכלים כרוב קר בתור ארוחת בוצוריים, ואחר כך אני מכינה פנקייקים כארוחת צוערב. הוא רוצה להכין איתי, אבל כאשר אני מבקשת ממנו לשטוף ידיים הוא נמלך בדעתו, "קשה לי מדי עכשיו," הוא אומר, "אני צריך לנוח."
וחוזר לספה, ל"הופ!".

שותים הרבה, יושבים הרבה, מתחבקים.
אני חוזרת למחשב, ובוא מתיישב לשולחן העבודה שלו, מכסה הדפסי קטרים בצבעי גואש.

היום נמס לערב, ללילה, ואבא חוזר הביתה, בדיוק כאשר הטרקטורים של ברק יוצאים למשימה חשאית במרפסת.
"לא רציתם לצאת לקנות דברים?" הוא שואל.
"לא, אבא," הגיבור מתקן אותו, "אנחנו מחכים שיגיע האיש של הירקות!"
שעה מאוחר יותר האיש של הירקות מגיע, עם משלוח מיוחד בשבילנו.
מאוחר מכדי לבשל את הפירה שרציתי.
ברק אוכל עוד פנקייק גדול, מצחצח שיניים וננס למיטה.
אבא שר לו.
אני מקפלת כביסה.
הוא נרדם, האור הקטן דולק בחדר השינה שלנו.

עוד יום פיג'מה, אבל לא בדיוק.

אני מוסיפה

לקוראות הסמויות, אלה שחושבות שרק מכיוון שהן לא מכירות אותי אישית הן לא יכולות להגיב כאן.

זה בסדר להגיב, וזה בסדר להשאר חבויות. את החיבוק תקבלו בכל מקרה

_את החיבוק תקבלו בכל מקרה_
אין עלייך. ואני ממש לא סמויה אבל מייד הזמנתי את עצמי להתחבק.

_אין עלייך. ואני ממש לא סמויה אבל מייד הזמנתי את עצמי להתחבק._ גם אני!

חיבוק בחזרה מסמויה נאמנה.

עוד חיבוק בחזרה

איזה קטע, כתבתי לך שהיינו באוניברסיטה לפני שקראתי שגם אתם... גם אנחנו נהנינו

_זה בסדר להגיב, וזה בסדר להשאר חבויות. את החיבוק תקבלו בכל מקרה_
תפסת אותי על חם...
נהנית לקרוא אותך.

וחיבוק אישי לאלמונית

ולקוראת

תודה.

*יום שלישי*

למה כל כך חם לעזאזל?
אי אפשר לצאת החוצה, ערימת הניירות למחזור מוטלת ליד הדלת כבר שלושה ימים, ואני לא מסוגלת אפילו להכנס למכנסיים מרוב חום.
יושבת כל היום על הפוף בסלון ומרוקנת גלונים של מים לתוכי ולתוך התינוקת.

הגיבור עדיין לא הפנים את הנורמה שאומרת שכאשר חם לא זזים. הוא מתרוצץ, משחק עם בובות פרווה, טרקטורים ורכבות.

"אתה רוצה להרגיש את התינוקת בועטת?"
"לא," הוא מחייך אלי, "אבל כלבי (Klavi) כן רוצה."
הוא משכיב את בובת הפרווה הענקית על הבטן שלי ונובח.
"כלבי שמחה. היא מרגישה את התינוקת זזה!"

הוא חוזר אל הצעצועים שלו, משחק לידי על הרצפה.
יש סיפור חדש בבית - כלבי דגרה על ביצה, וממנה בקע הגור שלה, כלב פרווה קטן.
אני מבולבלת - הרי הוא רואה אותי בהריון.
"ברק, כלבים בוקעים מביצים?"
"מה פתאום?" הוא צוחק, "רק כלב (Klav) בקע מביצה."
אני נרגעת, חוזרת לבקבוק המים, צופה בכלב הקטן חוסם לרכבת את הדרך, מרחרח את הכדורים הקטנים שהיא מעמיסה על הקרונות שלה.

כלבי, דרך אגב, לא מניקה את הגור שלה. הוא אוכל את האוכל של החתולה שלנו. נמש (שהיא אמיתית לגמרי, וסובלת מהחום כמוני), עומדת ליד קערת האוכל שלה ומייללת, אבל הגיבור מסרב להוציא משם את בובת הפרווה.
"כלב עדיין רעב." הוא מסביר וחוזר לשחק ברכבת.
לפחות הוא לא משקה את הבובה.

בערב הוא מסביר לי שאחרי שהתינוקת תוולד הוא יעזור לי לטפל בה. הוא יקח אותה לשירותים אם היא תצטרך לעשות פיפי או קקי, כי רק צעירים יכולים לטפל בתינוקות, אני כבר מבוגרת מדי ולא מבינה.

נו טוב, לפחות הוא דוגל ב לגדל_ילדים_בלי_חיתולים...

_הגיבור בוחר קרטיב מלון, ואני אוכלת כיף כף. הוא נוזלי כמעט כמו הקרטיב של הפעוט, אבל מתקתק וגורם לתינוקת לקפץ._

_הקופאית משוחחת עם הילד. כמו כל אשה צעירה היא מבקשת ממני רשות לתת לו שוקולד. נחמד לי שהיא מבקשת רשות ולא דוחפת לו את הממתק כמו נשים מבוגרות יותר.
אני מסרבת, והגיבור מחזק אותי - "אמא לא מרשה לי לאכול שוקולד", הוא מסביר לה._

לאמא מותר ולו לא?

_לאמא מותר ולו לא?_
כן, כמו במבה, קפה, ושאר מרעין בישין שאני משתדלת למנוע מהגוף המתפתח שלו.

*יום רביעי*

יושבים בבית הקפה, חוגגים לאבא יומולדת.
שתי נשים עם שני תינוקות יושבות בשולחן ליד - "כמה כיף לכם!" אחת מהן מעירה, "הוא לא הולך לגן היום? הוא בחופש?"
לפני שאני מספיקה לענות השניה אומרת, "איזה יופי שלקחת חופש מהעבודה בשביל לבלות עם המשפחה."
אני מחייכת ומלטפת את זרועו של בנזוגי החוגג, "ככה בחרתי אותו."
הן מחייכות חזרה ושוקעות לשיחה על הבעלים שלהן שמעדיפים לראות כדורגל, ושחופש בעינהן הוא להיות בלי הילדים.

שאלת קיומו של הגיבור נשכחת אצלן.
היא נשארת אצלי.
עוד חודשיים בלבד נותרו לי לשבת איתו בבית קפה בבוקר סתם כך.
אני משחזרת את שרשרת הנימוקים. בשביל לחיות צריך כסף, בשביל כסף צריך לעבוד, בשביל לעבוד אני צריכה לצאת מהבית, בשביל לצאת מהבית צריך להכניס את הגיבור לגן.
השרשרת עדיין מחזיקה.
אבל עדיין יש צביטה בלב, ועדיין פתרונות חלופיים מתרוצצים אצלי, שוברים את כנפיהם השקופות במבואות הסתומים.
הגיבור ילך לגן, ואני לעבודה, ונהיה משפחה "רגילה".
כזאת שלא יושבת בבית קפה בעשר בבוקר באמצע השבוע סתם כך, כי לאבא יש יומולדת.

מקשיבה.

ושכחתי- מזלטוב ליומולדת של אבא של הגיבור!

מאחלת שלא תצטרכו כסף כי יהיה לכם המון המון רק מכוח המחשבה
שתוכלו להשאר איפה שתרצו ומתי שתרצו רק בגלל שתרצו.

_כזאת שלא יושבת בבית קפה בעשר בבוקר באמצע השבוע סתם כך, כי לאבא יש יומולדת._

צריך להזמין הזדמנויות...

שליחה על ידי בלה* » 27 יוני 2007, 23:25

אהלן

ואצלי כתוב: הספק מבורך.

תודה לכן, יקירותי

_נו טוב, לפחות הוא דוגל ב לגדל_ילדים_בלי_חיתולים‏..._

איזה מרגיעונים כולן קיבלו.
לי יש: החסרונות הם היתרונות...

וואו.
אני מתחילה לחשוב שמישהו יושב ומסדר את המרגיעונים

(לי יש - _ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו_. מה עושים עם זה?)

הבהרה קטנה -

זה אמנם הבלוג של הגיבור שלי, אבל הוא נכתב על ידי אשה בהריון שלא זקוקה לביקורות, אלא רק לתמיכה וחיבוקים.
אם יש לכן משהו שעלול להשמע פוגע, אנא התאפקו. בינואר, בערך, ההורמונים ירדו לרמה סבירה, ואז אהיה מסוגלת לשמוע דברים שכרגע גורמים לי להרגיש רע.

להמשך שבוע רך ומכיל.

*יום ראשון*

עברה עלינו שבת קצת מסובכת - חגיגה לסבתא של הבנזוג, ואחר כך הייתי צריכה לצאת מהבית ולחזור מאוחר, דקות לפני שהגיבור הלך לישון.
במשך הלילה הגיבור התחיל להשתעל. תחילה שיעול רגיל, כחכוח קל במורד הגרון, אבל לפנות בוקר (שעת האסתמה והשיעולים) הוא השתעל שיעול גרוני, עמוק, והתעורר מהשיעול.

"אמא, למה כואב לי הגרון?"
הוא שואל, וחושך, ואני ישנה, וההסבר נפלט מבלי לחשוב, "יש לך בגרון וירוסים, שאלה חיות קטנות קטנות, שאפשר לראות אותם רק עם מיקרוסקופ, ובגללם כואב לך הגרון."
הוא שאל עוד משהו, אבל נרדמתי, ואחר כך גם הוא.

בבוקר הוא התעורר עם אבא והלך לשחק בחדר שלו. רק לקראת תשע הוא נכנס לחדר השינה, זחל למיטה והעיר אותי.

"אמא, אמרת שתספרי לי על הוירוסים בגרון שלי."

עכשיו אני כבר ערה, ויכולה גם לבדוק שההשערה שלי נכונה.
בלוטות נפוחות מתחת ללסת, שקדים אדומים, אין חום, אין נקודות לבנות.
וירוס.

"למה הוירוסים רוצים שיכאב לי?"
חמוד שלי, משוכנע שלכל דבר בעולם יש סיבה והסבר.
"הוירוסים קטנים מאד," אני מסבירה, "הם לא כמוני, או כמוך, או כמו נמש. הם לא חושבים. הם פשוט קיימים."

מאוחר יותר אני מבקשת שהוא ישתעל עם יד על הפה ושיתרחק ממני קצת, כדי לא להדביק אותי.
הוא צוחק, מניח את כף ידו על הירך שלי ומרים אותה, "אמא את רואה, את לא נדבקת אלי."

בצהריים הוא מבקש לשתות מהתרופה הגדולה שבמקרר (ורמוקס).
אני מסרבת, מסבירה שזו תרופה נגד תולעים בטוסיק, לא לגרון כואב.
"טוב," הוא מתרצה, "אז מהתרופה הקטנה."
אני פותחת את הבקבוק עם הפרפר, מתיזה טיפות ברזל נוזלי לכפית ונותנת לו.
הוא מלקק את שפתיו וצוהל, "אמא, עכשיו כבר לא כואב לי הגרון!"

וחוזר לשחק בתומס הקטר ובאבן שהוא מצא באדנית.

עכשיו הוא ישן, מותש מיום ארוך. בערב נצא למסעדה כדי להשביע את הרעב שלי לבשר.
אני מקווה שהוא יהנה, ויצהל, כפי שצהל כל היום.

*יום שלישי*

"אבל אמא, מה אני אעשה בלי הופ?"
החלטתי שהטלויזיה תשאר סגורה הבוקר. נמאס לי מקטיעת הפעילות בשביל בציורים המרקדים.
"אתה יכול לאכול חטיף."
הוא מסכים, ומהחטיף (ופל אורגני מקמח מלא עם חלבה...) הוא עובר למשחק שכולל שלושה טרקטורים ורכבת אחת.
אחר כך הוא מגיע להתכרבל איתי.
שנינו צוברים כוחות ומסתערים על היום.
אני מכינה ארוחת בוקר במטבח "שלי", והוא במטבח שלו - הוא מוציא מהארון את השף המהיר (כלי של טפרוור שנועד לריסוק מזון) ומרסק בפנים בננת פלסטיק ופרוסת עוגה. פותח, בודק האם הכל מרוסק כפי שהוא רוצה, סוגר מחדש, ממשיך לבחוש.
בסיום התהליך הוא מוציא את שני הפלסטיקים ומגיש אותם על צלחת פלסטיק לטעימה.
אני מסדרת את המבטח שלי, והוא את שלו, ושנינו מתיישבים לאכול ארוחת בוקר - לחם שאור עם ממרח חלבה.
הוא טועם מהממרח באצבע אחת ומודיע שלא טעים לו. הוא מעדיף לשחק בחתול.
אני אוכלת.
חתול ברק מתלטף עלי, שורט את הרגל שלי, רץ אחרי הכדור של נמש, חוזר אלי ומגרגר.
"אתה רוצה לאכול?"
הוא מהנהן, ואני מושיטה לו חתיכת לחם.
"אמא, אני כבר לא חתול!" הוא מתרעם ומתיישב לידי, מפקיע לעצמו את הצלחת שלי, עם פרוסת הלחם שלי ושותה מכוס המים שלי.
זה יותר טעים, מסתבר.

אחרי האוכל הולכים לחדר שלו. הוא מסיע את המכוניות על השטיח, ומסביר לי מה כל האנשים עושים (הם הולכים לקרקס, ואחר כך הביתה, לישון).

די, צהריים.
שנינו עייפים.
עכשיו אני מוכנה לפתוח את הופ, והוא נמרח בהכרת תודה על הספה. סוף סוף הוא יכול לנוח קצת.

*יום רביעי*

"מה עושים היום?"
"נוסעים לבקר חברים חדשים."
הוא חושב לרגע, "לא רוצה. אני רוצה להשאר בבית."

בסוף הוא מתרצה, ואנחנו יוצאים. נסיעה של פחות מעשר דקות מתארכת לעשרים כי טעיתי בדרך (פעמיים!), אבל הגענו.
בית פרטי, גינה, ארבעה ילדים מתרוצצים, שתי אמהות מדברות.
מפגש חינוך ביתי.

אני מחפשת את המבוכה שבהכרות עם אנשים חדשים, אבל שנינו מתערים בסביבה מיד. הנשים מחבקות, מכילות, נעימות, והגיבור מוצא משאית עם מנוף, ושוקע למשחק פרטי.
אין זמן למבוכה. יש פירות טריים, שיחה נעימה, צעצועים ואושר.
הרבה אושר.
חודשים לא היינו במפגשי חינוך ביתי, ושכחתי כמה זה חסר לי. להיות עם נשים שלא שואלות "מה הוא לא הולך לגן?" או "למה את לא מרשה לו....?"
מקבלות אותי, ואותו, כמו שאנחנו.
ואנחנו מקבלים אותן בחזרה.

הגיבור עובר מהמנוף למשאית זבל, ולמשחק מחשב שהבנים משחקים. משם הדרך קצרה לריצות ומשחקים ברחבי הבית. הבדלי הגדלים בינהם מטשטשים יחד עם התנועה.
צהריים.
הגיבור אוכל ביס אחד מהלחמניה הטריה וחוזר אל המחשב שהתפנה.
אחרי האוכל שלושה גדולים מתגודדים סביבו, מסבירים לו איך לשחק, מצביעים על המסך, והוא במרכז, קטן וזהוב, עוקב אחרי ההוראות.
תכננתי ללכת באחת, אבל כבר שתיים, ואז שלוש, ואני לא מבינה איך הזמן זורם כל כך מהר במפגשים האלה.

המשפחה השניה עוזבת, ואנחנו נשארים שלושה ילדים ושתי אמהות.
שותות תה, בונות עם הילדים משחק הרכבה, מדברות.
ברבע לחמש הגיבור מוצא אוצר - שני ארגזים עם מסילות ורכבות. הוא מתיישב להרכיב אותן, מוסיף למהפכה שיצר כבר בסלון.
בחמש בנזוגי מתקשר, לשאול מתי נחזור. אני לא רוצה לנתק את הילד מהרכבות.
עוד שעה חולפת.
הצעצועים נזנחים בבית לטובת הבריזה שבחוץ.
אני אוספת את הצעצועים לקופסאות, נותנת לגיבור לרוץ בגינה עם כרית, מצחקק ברוח.

חוזרים הביתה.
הוא מתיישב מול הופ, ואני מזמינה פיצה.
ג'אנק לגוף ולנשמה, אבל שנינו עייפים מכדי לחפש משהו ממלא יותר.
מקלחת.
מיטה.
הוא כבר ישן. אני אצטרף אליו עוד מעט.
קצת אחרי שאסיים לכתוב ב"באופן" את קורותינו.

*יום חמישי*

קבעתי להפגש עם חברה מהצפון שהגיעה לבקר משפחה באיזורנו. בחרנו בית קפה, אבל כאשר הגענו לשם הגיבור החליט שהוא מעדיף את בית הקפה שמעבר לכביש. מיתרונות החיים בעיר גדולה - בני שלוש יכולים לבחור לעצמם מקומות בילוי.
עמדנו מעבר לכביש ונופפנו להן בעת שחצו במעבר החציה. אמא וילדה בשמלה צהובה, מחייכות אלינו.
הילדים בחרו את השולחנות, התיישבו אחד ליד השניה, הזמינו לעצמם אוכל, ושקעו בשיחה ערה לגבי התפריטים, המסיבות, והמאורעות בחייהם מאז שנפרדו בפעם האחרונה, מנדנדים את רגליהם על הכסאות הגבוהים.
אנחנו ישבנו והסתכלנו עליהם, שותות מים ומחייכות אחת לשניה, מדברות ביננו על התפריטים, המסיבות, והמאורעות בחינו מאז שנפרדנו לאחרונה.
אבל הרגליים שלנו כן הגיעו לרצפה.

אחרי האוכל יצאנו לגלידה ולקפה. ישבנו על המדרכה, ושוב - הקטנים דיברו בינהם, כמעט ולא זקוקים לנו. רק כאשר הגלידה הכתימה את השמלה הצהובה או את הידיים השמנמנות נחלצנו לעזרתם, חמושות במפיות ומים.

צהריים.
מאחר מכדי להשכיב את הגיבור לישון.
"רוצה לבוא אלינו?" שואלת הילדה, והגיבור מהנהן.
"זה עריון מצוין!" הוא צוחק, ואני מחייכת כאשר אני שומעת את שיבוש המילים שלו.
צועדים במעלה המדרכה.
חוצים את הכביש.
הילדים אוחזים ידיים, מדברים על הסכנות שבחצית כבישים ללא מבוגר, ושתי האמהות מחליפות מבטים.

מגיעים לבית הסבים.
הילדים נשפכים לחדר המשחקים, וחוזרים משם עם קרטוני משחקי הרכבה.
שעה וחצי חולפות בזמן שהם משחקים ביחד, מדי פעם מפסיקים כדי לראות קצת טלויזיה.

השעון שלי מצפצף - הגיע הזמן לצאת.
אנחנו נפרדים, צועדים חזרה למכונית החמה.
הוא משתחל למושב שלו, לוקח את המוצץ ונרדם. הגיבור שלי ישן כל הדרך לעבודה של אבא, וממשיך לישון בפקקים בדרך לתל אביב.
מגיעים.
פותחים את החגורה שלו.
הוא מתעורר, מחייך אל אבא, שלא ראה כל היום.
"רוצה ללכת לשחק בגן שעשועים?"
הוא מסכים, אבל קודם רוצה לשתות.
שלושתינו נכנסים לדירה שבה שני חדרים - אחד לטיפולי שיאצו ואחד לחוגי יוגה.
הגיבור מגלה את גן השעשועים האולטימטיבי - מזרונים עבים ודקים, כדורי פיזיו, כריות הנקה צבעוניות, אותן ניתן לערום לערימה אחת, לרוץ אליהן ולצחוק כאשר הן נופלות עליו.

אני נכנסת לטיפול, והגברים שלי ממשיכים לשחק בחדר היוגה. צחוקו של הילד נמהל בצחוקו של אביו, ושניהם מלווים אותי בזמן העיסוי והמתיחות.
אחרי הטיפול הגיבור כבר לא שם. רק אביו מחכה לי. אמא שלי הגיעה לקחת אותו אליהם, והשאירה את שנינו להמשך יום בוגר.

בלילה אנחנו נפגשים שוב, אצל הורי.
הוא עייף, ונרדם דקות אחרי שאנחנו משכיבים אותו במיטה שלו.
גם אנחנו.

שליחה על ידי טלי* » 09 יולי 2007, 14:36

מזמן לא קראתי אותך. זה מקסים
הילדים שלי בגן ואני מתגעגעת
מתי הלידה?

תענוג צרוף לקרוא.

אחד לטלי ו

ללוטם המרוונית.

הלידה צפויה אי שם בערפילי אוקטובר, אבל לאור הלידה הקודמת (42+2 אחרי זירוזים וואקום) אני מתארת לעצמי שהיא תוולד בתחילת נובמבר.
עקרבית קטנה

כמוני!

*יום שלישי*

קמים מוקדם, נוסעים למעבדה המרכזית.
אמא מקבלת כוס גדולה עם 50 ג"ר סוכר, ושותה.
גיבור קטן מתרוצץ סביבה, מביא לה מים, מלטף את היד, מחייך, מחכה.
יוצאים לרחבה שבמרכז הבנין להמשיך לחכות ביחד.
הגיבור מסיע את הטרקטורים שלו באדניות הענקיות, חופר מעט אדמה, מדבר עם זוג מבוגר שעומד בצד ומתמוגג ממראה הילד הזהוב המשחק.
"אמא, למה יש רשת למעלה?"
אני לא יודעת, וזו הפעם הראשונה שבה הבחנתי שיש רשת מתוחה מעלינו בין הבנינים, תוחמת את האוויר המותר.

הטרקטורים נאספים חזרה לתיק - תורנו הגיע.
"קוראים לי ברק ואני בן שלוש וחצי!" הוא מכריז בפני הלבורנטית.
אני מושיטה את זרוע ימין, מקשיחה את עצמי מפני הדקירה, ובינתיים הגיבור שלי מציג בפני הלבורנטית את שני הטרקטורים שהביא איתו, מספר לה עליהם ומחייך.
"למה אתה לא בגן היום?" היא שואלת, והוא עונה, לפני שאני מספיקה.
"אני לא הולך לגן, רק בשנה הבאה אני אלך, לגן של גדולים." כך הוא מסביר, ובינתיים הדם שלי נשאב למבחנות קטנות, סדורות.
הוא מסרב למדבקה, ומבקש שגם אותו ידקרו. הלבורנטית מסתכלת אלי ואני מאשרת.
היא שולפת את המחט, הגיבור מסתכל, ומשנה את דעתו, "בעצם אני לא רוצה עכשיו." הוא אומר לי, מכתיף את התיק עם הטרקטורים, ואנחנו יוצאים.

הולכים לבית קפה קרוב.
אני מטביעה אומלט במלח, לוגמת מים, מחכה שהבחילה מהמתוק תעבור.
הוא אוכל קצת יוגורט וגרנולה ולאחר מכן שולף שוב את הטרקטורים ומסיע אותם על הרצפה לידי.
שתי נשים מתיישבות מאחורינו איתן ילדה בת שנה וקצת. היא מתענינת בטרקטורים שלו, מצביעה עליהם וצוחקתץ
הגיבור בוחן אותה, ומסיע את הטרקטורים למחבוא מאחורי אחת מרגלי השולחן.
"אני לא רוצה שהילדה תשחק בטרקטורים שלי."
לא צריך.
אוכלים עוד קצת.
"איך קוראים לך?" אמה של הילדה כורעת לצידו.
"אני ברק, ואני בן שלוש וחצי, ועכשיו אנחנו מחכים לדוד ג'. הוא האח של אמא, וכבר לא גר בלונדון."
האמא מחייכת אלי, "עוד מעט הוא יגלה את כל סודות המשפחה."
אני מחייכת חזרה, מסיימת לכרסם את החסה מהצלחת השקופה.

שעתיים עוברות במזגן, ואחי מגיע, גבוה ומחייך.
הגיבור רץ אליו, בקושי מאפשר לו לשתות את הקפה שהוא הזמין, "בוא נלך להאכיל את היונים!"
הם יוצאים ואני משלמת.
ליד הספריה בכפר סבא מעופפות יונים אפורות, ומעליהן, תלוי בזרועותיו של אחי, גיבור קטן מרחף ומנפנף בידיו.

הולכים לקניון, קונים צרכי כתיבה, חוזרים הביתה.
הגיבור מלמד את אחי איך משחקים בצעצועים שלו, ולאחר מכן שניהם מתיישבים למחשב.
אני מכינה אוכל, אבל הם לא מגיעים - המשחק מענין יותר ממני.

שעת שנת הצהריים חולפת, ואנחנו מחליטים לסוע לטויס אר אס.
הגיבור שלי בוחר לעצמו משאית זבל ירוקה, חברה למשאיות שלו.
משלמים.
יוצאים.
נפרדים מאחי, שחוזר לביתו.
חוזרים הביתה.

אבא חוזר מוקדם מהרגיל, והגיבור מתיישב בחיקו, מסתכל על מסך המחשב המרצד. אחרי מספר דקות ראשו נשמט והוא נרדם לשינה ארוכה, עמוסת חלומות.

*יום רביעי*
רצינו ללכת למפגש חינוך ביתי ולא הסתדר.
רצינו ללכת לקניות, וגם זה לא הסתדר.
במקום זאת נשארנו בבית, ראינו טלויזיה, שיחקנו במשאית החדשה, וחיכינו שמזג האוויר יתאושש.

בצהריים קיבלתי מסר מחברה - "אנחנו בבית, לא רוצה להפריע לשנת הצהריים המיתולוגית שלכם".
וכך, כל כך פשוט - מצאנו תעסוקה לשארית היום.

הגיבור התעורר, ויצאנו לפגוש חברים חדשים.
בית גדול, מרחב מתאים בדיוק לנסיעה על מכונית כתומה וקטנה.
השעה לא מתאימה לגיבור שלי. הוא כועס, מתנגש עם הילדים האחרים, ואחרי שעתיים אנחנו נפרדים ונוסעים לסבתא, עמוסים באוכל אורגני וענבים טריים מהשיח.

אצל סבתא - ילד אחר.
הוא צופה עם אחותי בסרט מטופש, אוכל ענבים ירוקים, מחייך, מחכה שאחי יחזור מהעבודה כדי לשחק איתו.
בקושי נפרד ממני לשלום, כל כך הוא שקוע בדברים שלו.
אני נוסעת לאסוף את בנזוגי מהעבודה, ואנחנו יוצאים לעיסוקים שלנו.

בלילה אוספים את הגיבור חזרה הביתה. הוא כועס שוב, תערובת של עייפות ותסכול כי מכונה בלעה את השקל האחרון של אחי, ולכן הם לא הצליחו להוציא עוד צעצוע משם.
חוזרים למיטה, מתכרבלים.
הוא נרדם עוד לפני שאני מספיקה לסדר את השמיכה סביבו.

חושך.
שקט.
לילה.

סליחה,כן?
אבל בשום פנים ואופן את לא תקראי לאף סרט עם מולי רינגוולד "סרט מטופש"!!!
ובמיוחד לא ל"בת שש עשרה הייתי"!!

_אבל בשום פנים ואופן את לא תקראי לאף סרט עם מולי רינגוולד "סרט מטופש"!!!
ובמיוחד לא ל"בת שש עשרה הייתי"!!_
סליחה אבל מסכימה איתה...

וחוץ מזה ממשיכה להנות מלקרוא אותך..
תמיד זה נראה לי שכל כך פשוט למלא את הימים כשאני קוראת אותך..

סליחה.
מתקנת את עצמי.
הגיבור ישב וראה עם אחותי סרט בעל עלילה מדהימה, דמויות עמוקות, ובכלל לא שטחי מטופש, על חייה של בת 16 בשנות השמונים הסוערות.
זה בכלל סרט פוליטי - הוא מתרחש על רקע משטר רייגן והתהפוכות השלטוניות בארה"ב של אמריקה.

עכשיו תכיני לי עוד קציצות ירק טעימות?

*שישבת*

נוסעים לתצפית.
מתארגנים מהר, אבל יוצאים מאוחר, ושוב מגיעים אחרי החשיכה.
ההורים של מיקי כבר שם, עם מיקי, והגיבור מתרוצץ בחברת הכלבה השחורה. מטפסים על גבעה, מרחרחים סביב האוהל, וצונחים על המזרון בעייפות.
אוכלים, שותים, מתחבקים.
אני מתיישבת על המזרון, מדברת עם ההורים של מיקי ועם החבר שהגיע איתם. בנזוגי מסדר את הטלסקופ, מפנה אותו לכוון וגה - הכוכב הבהיר ביותר בשמיים בשעה הזו.
הגיבור מתמלא מרץ מחודש, ושועט עם מיקי בסיבובים, מלטף אותה ומרחיק את פניו כאשר היא מלקקת אותו. אין לו זמן להסתכל בטלסקופ - הוא עסוק.
אבא של מיקי שולף מגביר אור כוכבים, וכולנו משחקים בצעצוע החדש. העולם צבוע בירוק בהיר, הכל מודגש, והגיבור מצמיד עין אחת למשקפת ומנופף אלי בחושך. הוא לא יודע שרק הוא מסוגל לראות אותי, שאני לא יכולה לראות אותו.
אחרי שעה של צחקוקים ילדותיים וכלביים הוא מגיע לחיקי.
"אמא, תספרי לי על הכוכבים," הוא מבקש, ואני מראה לו את תצורת העקרב ועינו האדומה.
המבוגרים הולכים למגרש החניה להסתכל על הכוכבים, ואנחנו נשארים מתחת לשמיכת הפליז.
קול מציצת המוצץ מאט, ולבסוף נפסק.
הוא נרדם, עלי, ואני עוצמת את עיני ונחה איתו.
בשלב כלשהו בנזוגי מעיר אותי. אני מסתכלת על אנדרומדה, מנופפת לחיים ששם, אפילו שאני יודעת שהם לא יכולים לראות אותי.
עוברים לאוהל, להמשיך לישון.
כאשר השמש זורחת אנחנו מתעוררים, מקפלים את האוהל, אוכלים שאריות של פיתה וחומוס, נפרדים מההורים של מיקי והחבר, ונוסעים צפונה.
הגיבור יורד אצל ההורים שלי ליום של סבים.
הבנזוג בבית - פורק את הדברים והולך לישון.
אני לתל אביב, ליום ארוך של חזרות וקפה.

בערב מתאחדים שוב, מתחבקים מול המסך המרצד.
הולכים לישון.

נגמר סוף השבוע, מתחיל שבוע חדש.

*יום ראשון*

קמים מוקדם.
אבא שלי אוסף אותנו ואנחנו חוצים את הפקקים בדרך למוסך.
הגיבור מתרוצץ באולם הכניסה, בוחר לעצמו מכונית אדומה בתצוגה ומנסה לנהוג בה.
"אמא, שבי איתי,"
אני מסרבת, לא רוצה להדחק לתוך מכונית עכשיו.

יוצאים לקניון לארוחת בוקר.
בדרך עוברים על יד מכונה שפולטת סוכריות בתמורה לשקלים.
"אמא, אני יכול לקבל סוכריה?"
"כן, אבל רק אחרי האוכל."
הוא מסכים ואנחנו ממשיכים לבית הקפה.

הגיבור מסתכל אל המלצרית, "אני רוצה בבקשה קש אימא ויוגורט."
ואני מתרגמת - "מיזלי, בבקשה."
"אמא, די," הוא גוער בי, "אני רוצה להזמין לבד." פונה חזרה אל המלצרית, "קש אמא עם יוגורט, הפירות והדבש בצד."
המלצרית מתמוגגת, ואבא שלי ואני משתדלים לא לצחוק.

האוכל מגיע, ואנחנו סועדים בשקט, ממלאים את הקיבה המקרקרת בתשע בבוקר.
הגיבור אוכל את השכבה העליונה של הגרנולה ומודיע שהוא שבע.
"אני רוצה סוכריה." הוא מבקש מאבא שלי, ואני עוצרת אותם, "קודם תגמור את האוכל."
משפט פולני, אבל אני יודעת שהוא לא שבע, אלא רק מהופנט מהסוכריות שראינו.
אוכל עוד שתי כפיות, "אמא, קשה לי מדי לאכול. אולי את תאכילי אותי?"
והפעם, אני מסכימה.
הוא אוכל את כל היוגורט והגרנולה, ורק אז אני משחררת אותם להוציא סוכריה מהמכונה.

כאשר אני נוברת בשאריות הסלט שלי, ותוהה האם לאכול עוד פרוסת לחם, הם חוזרים.
הגיבור מנופף באושר בסוכריה על מקל, עמוסת חומרים משמרים וצבעי מאכל, אבל אני מחייכת.
סוכריה אחת בשבוע זה לא נורא.

"ותראי מה עוד קנינו!" הוא מצביע על הכיס בחולצה של אבא שלי, משם אבי מוציא טופי, מרשמלו, סוכריה בצורת מוצץ, ושני מסטיקים.

אני אוגרת את אנחת האכזבה בפנים. "אתה יכול לאכול רק סוכריה אחת."
הוא מתנגד, בוכה, אומלל. עייפות מצטברת ותסכול נוכח הסוכריות המפתות המונחות על השולחן מולו הופכים לבכי.
ואני נכנעת.
לא מסוגלת להאבק כאשר אבא שלי עומד מאחורי, וגם אני עייפה.
מה יקרה מכמה סוכריות?

ממשיכים לחנות כלי כתיבה בקצה השני של הקניון. במשך עשר דקות הילד שלי מחסל את כל הסוכריות.

רמת סוכר עולה.
הוא רץ.
בסיבובים, מקיף אותנו, רץ קדימה, נעצר, חוזר לאחור, רץ לפנים, רץ בין המדפים, מוריד דברים, מחזיר דברים, רץ שוב למדף אחר.
אני קוראת לו, אבל הוא מסונור מסוכר, ולא מקשיב.

משלמים.
עוברים לחנות צעצועים.

רמת סוכר מתאזנת.
הגיבור שלי מטייל בין הצעצועים, לוחץ על דברים מהבהבים, מניע גלגלים.
אני מוצאת ערכת סריגה לילדים, והולכת למצוא את הבן שלי, לשאול האם הוא רוצה אותה.

רמת סוכר יורדת.
"תראה מה מצאתי, אתה רוצה שנקנה את המסרגות האלה?"
"לא!" מצביע על מכונית מהבהבת, "אני רוצה את זה!"
אני מסרבת. מזכירה לו את ההסכמה שהגענו אליה בשבוע שעבר, לפיה לא נקנה יותר צעצועים עד יום ההולדת.
משחזרת את הטיעונים שהוא אמר בעצמו, מסבירה על כסף, על חסכון, על מקום פנוי בבית.
הוא לא מקשיב.
הילד הנפלא שלי, שלא עבר טנטרום כבר יותר משנה וחצי, מטיל עכשיו את עצמו על הרצפה, בועט ובוכה, חירש לקול שלי.
אבא שלי מחליט שזה מכיוון שהוא עייף, חירש להסבר שלי שזו התוצאה של יותר מדי סוכר בפחות מדי זמן.

מצמצמת נזקים.
יושבת על רצפת חנות הצעצועים, מערסלת את הילד שלי, מחבקת אותו, נותנת לו לצעוק ולבכות במרחב המוגן שבין זרועותי.
אבא שלי לוקח אותו בידיו, והגיבור מניח את ראשו על הכתף הגבוהה, עיניו בוכות.
אני משלמת על ערכת הסריגה הזנוחה.

חוזרים הביתה.
הבן שלי אומלל, עייף, בוכה.
עולים למעלה.
הוא חולץ נעליים וזורק אותן על הקיר.
אני מכניסה אותו למיטה, מחבקת, נותנת לו לפרוק את שאריות הבכי שלו.
הוא נרדם לארבע שעות.
בערב הילד שלי חוזר אלי, חמוד וחייכני, צוחק, משחק, שמח.

לא עוד סוכר מעובד.

*יום שני*

תופסים טרמפ עם אבא ודוד ג' שנוסעים לאילת. הם מורידים אותנו בפתח תקווה וממשיכים דרומה.
הגיבור לא נפרד ממזוודת הסריגה שלו, סוגר ופותח אותה.
מגיעים אל סבא וסבתא שלי.
אוכלים איתם צהריים מוקדמים.
הגיבור פותח את המזוודה, מסביר להם על מסרגות הפלסטיק, על כדורי הצמר, ומבקש ממני לסרוג איתו.
אני מעלה חמש עיניים, סורגת שורה אחת, ונותנת לו את המסרגות.
אנחנו מעבירים את העיניים ביחד, עד שנמאס לו, והוא משאיר אותי עם הוראות להמשך.
"אני רוצה נחש סגול," הוא שולף את כתר הפלסטיק המזוודה, ואני עוקבת אחרי ההוראות בדף המצורף לסריגת שרוול ארוך ודק.
אני סורגת, מדברת עם סבתא שלי, והגיבור וחצי הסבא שלי יורדים לקנות עוד משאית ענקית מפלסטיק.
הם חוזרים בעיניים בוהקות, והגיבור מסיע את המשאית על הרצפה.
"אני צריך זבל," הוא מבקש, וסבתא שלי שולפת ממחטה מהכיס.
המשאית מעמיסה את הממחטה ופורקת אותה, אני ממשיכה לסרוג נחש סגול, סבא וסבתא מדברים, והכל שקט ונעים.

בערב בנזוגי מגיע לאסוף אותנו. כולם שמחים לקראתו, מחבקים אותו, אומרים את המשפטים הרגילים שמכסים על הכבוד והאהבה שהוא מעורר במשפחה שלי.
נוסעים הביתה.
הגיבור שלי נרדם במושב האחורי, משאית הזבל על ברכיו.
עולים הביתה, משכיבים אותו במיטה, חולצים את הנעלים הכחולות.
מתקלחים, מחליפים בגדים, יוצאים שוב.
הגיבור מתעורר רק כאשר אנחנו כבר נוסעים בדרך להורים שלי.
"איפה הנעליים שלי, ומי לקח לי את המשאית?"
הוא בוכה, מבולבל, לא מבין את פער הזמנים מאז שנרדם.
מגיעים אל ההורים. היום ערב נשים - רק אמא שלי ואחותי שם. עוברת כמעט רבע שעה עד שהגיבור שלי מתעורר לחלוטין ומסוגל לשחרר אותי.
בנזוגי ואני נוסעים לעניננו, חוזרים אחרי חצות.
הגיבור שלי יושב בסלון ובוכה כאשר אני פותחת את הדלת, "אמא, למה חזרת כל כך מהר?"
אני לא מבינה, והוא מסביר, "דוד ג' עדיין לא חזר הביתה!"
הקטן שלי, המתין בסבלנות עד אחרי חצות כדי לפגוש את הדוד שלו.
אני מסבירה שהם נסעו לאילת ויחזרו רק מחר, ובסופו של דבר הילד מתרצה.
נועל נעליים, יורד איתי לאוטו, אוחז את מזוודת הסריגה ביד אחת ואותי ביד השניה.
מגיעים הביתה.
מקלחת מהירה.
הולכים לישון.

הוא עייף, מתעורר רק אחרי עשר בבוקר ביום שלישי.
וזה יהיה יום פיג'מה.

_הלידה צפויה אי שם בערפילי אוקטובר, אבל לאור הלידה הקודמת (42+2 אחרי זירוזים וואקום) אני מתארת לעצמי שהיא תוולד בתחילת נובמבר._
וואי, חשבתי שאת מתקדמת יותר ממני.
אבל בול אותו הדבר.

מה, באמת

איזה כיף לנו!

*יום רביעי*

יום שלישי היה באמת יום פיג'מה, פרט לארוחת ערב משפחתית בערב, שגבתה מחיר נפשי (מיני התפרצות שלי, התפרצות גדולה של הגיבור והתכנסות של הבנזוג).
יום רביעי התחיל אחרת.
היינו אמורים ללכת למפגש חינוך ביתי, אבל הגיבור מצא משהו מענין בטלויזיה, ואחר כך התחיל משחק ארוך במשאיות שלו, ואני סתם הייתי מותשת מאתמול, והזמן נמשך, ונמשך, והצהריים הגיעו, ושנינו התכרבלנו מול הטלויזיה, מכרסמים פלפלים ומדברים על אהבה.
בשלוש הלכנו לישון.

בארבע וחצי התעוררנו.
הוא נועל סנדלים, אני לוגמת מים, ויוצאים.
עוצרים בחנות צעצועים קרובה - יש חניה מול החנות לשם שינוי.
נכנסים.
הוא עובר בין המדפים, מחפש מתנת יום הולדת לחבר טוב.
"אולי את זה?" אני מצביעה על קופסאת לגו.
"לא." הוא ממשיך.
"ומה עם זה?" אני מציעה משאית גדולה.
"לא." הוא עובר למדף סמוך.
"וזה?"
"אמא," הוא נוזף בי, "זה שוב לגו. הלל לא אוהב לגו."
הוא נעצר ליד רכבת גדולה, "אמא, את זה אני רוצה לקנות להלל."
המחיר - 229 ש"ח.
"לא, חמודי, זה יקר מדי."
הוא רגיל לתשובה הזאת, ואנחנו ממשיכים לחפש, סורקים את החנות, עוברים בין מחברות, בובות ספיידרמן ובראציות רוקדות.
"אולי את זה?" אני מורידה קופסא ובה משאית אדומה ארוכה שנראית כמו כבאית.
הוא נד בראשו וממשיך.
"אמא! מצאתי!" הוא קורא לי כאשר אני כבר מתייאשת.
אני ממהרת אליו - הוא אוחז קופסה ובה משאית, הליקופטר, מכונית ותמרורי רחוב.
המחיר סביר.
"בסדר גמור חמוד שלי."
הולכים לקופה. עומדים בתור.
הוא מקפץ מרגל לרגל, "אמא, את יודעת מה?"
הוא מרים אלי זוג עיניים עמוקות, "אני חושבת שאולי עדיף בכל זאת את הכבאית."
חוזרים למדף, מניחים את הקופסא הכחולה ונוטלים את הקופסא הצהובה.
"אני חושבת שזה מנוף."
"לא, זאת כבאית!"
משלמים.
המוכרת עוטפת את הקופסא.
"אמא, אני רוצה לקחת את השקית."
מלא גאווה הוא מסתובב ברחוב, אוחז בשקית שקופה בידו, שומר עליה.
אחרי שהוא כבר חגור במושב אני שואלת, "ואם זה בכל זאת מנוף ולא כבאית?"
הוא חושב ועונה, "אמא, גם אם זה מנוף זה בסדר."

והכל באמת בסדר.

*יום ראשון*

שבוע וחצי חלף.
עמוס בחזרות, הכנות, סיכומים ורשימות לקראת הכנס, ואז יומיים נטולי אמאבא, ושישי שהיינו בים, ושבת שהיינו בבית, ועכשיו - חוזרים לשגרה.

קמים בבוקר.
מכינים דייסת שיבולת שועל. הוא יושב מול הופ, ואני מבשלת.
"אמא, מתי נשטוף את הבית?"
"אחרי שנסיים לאכול."
אוכלים.
הוא מציף קוביית קרח בדייסה החמה, משחק איתה עד שנמאס, ואז בולע אותה בשלמותה ומחייך.
מרימים כיסאות, מזיזים שולחנות, אוספים צעצועים פזורים.
"אמא, עכשיו נשטוף את הבית?"
כן. מגב לי ומגב לו, סמרטוט לי וסמרטוט לו, ומתחילים.
קודם חדר השינה. הוא אוסף את כדורוני שערות החתולה, ואני מציפה את הרצפה במים ומעבירה אותם לפתח הביוב הפתוח.
אחר כך חדר העבודה - הוא מוציא את הכסאות מהחדר, ועוזר לי לשפוך מים על הרצפה.
נכנסים לקצב - אני מפנה את המים לחדר האמבטיה, והוא אוסף אותם לביוב.
"לא ככה, בואו לכאן," הוא מדבר אל המים הסוררים שעוקפים את המגב, "לא, אתם צריכים להכנס לביוב, אל תלכו לחדר שלי!"

במטבח פירורי אוכל נאספים אל המים, בפינת האוכל - אבק.
הוא עומד מול חדר האמבטיה, דובק בתפקידו - פינוי המים לחור הביוב.
השקית עם הבקבוקים למחזור נופלת, ואחד מבקבוקי הזכוכית מתנפץ על הרצפה. הגיבור שלי עומד בפינת הפרוזדור, ממתין עד שאני אאסוף את כל החתיכות הקטנות. טוב שאנחנו שוטפים עכשיו - אפשר לנקות את הכל.

הוא מתעייף.
מתיישב על פיסת הספה הפנויה ורואה שאריות תוכניות מרצדות בזמן שאני מסיימת לשטוף סביבו.

"עכשיו לא לדרוך על הרצפה, טוב?"
הוא מהנהן, המוצץ כבר בפה. מגיע להתכרבל עלי כי המיטה שלו מונחת על שלנו - עדיין לא הספקתי להוריד אותה חזרה לרצפה.
הוא נרדם בזרועותי בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברה, משלימה חסרים אחרי כנס מתיש.

חוזרים לשגרה, לאט.

_כן. מגב לי ומגב לו, סמרטוט לי וסמרטוט לו, ומתחילים._

אני נותנת להם לפעמים שני מטאטאים קטנים כאלה, שופכת קצת אקובר ונותנת להם לחפוף לרצפה את הראש... (מישהו בבית הזה צריך לחפוף את הראש

)

*יום שני*

בוקר איטי.
אבא חולה על הספה בסלון, ברק עומד לידו, נוגע בו וצוחק, "אבא אתה לא דביק בכלל!"
בהסבר נוסף הוא מבין את המשמעות של "להדביק", ומאותו רגע עומד מרוחק מאבא שלו ומחייך אליו.
טלויזיה, מחשב.

בצהריים חברה מתקשרת - הם הגיעו למרכז, ושתינו מעמיסות את הילדים על המכונית ונוסעות אל איקאה.
הגיבור מוליך אותנו בריצה דרך חדרי ההדגמה הממורקים, ואנחנו משתרכות אחריו. הוא עוקב אחרי המפה התכולה בידו "אמא, עכשיו אנחנו כאן," מוליך את אצבעו על הקו המקווקו, "ועוד מעט נגיע לכאן".
מגיעים לאיזור הילדים.
הבן שלי והבת שלה חולצים נעליים ורצים במעלה המדרגות ובמורד המגלשה. ילדים אחרים מצטרפים.
גן שעשועים במזגן.
צחוק מסביב.
אנחנו יושבות על מיטת ילדים, מדברות על הרהיטים המוקטנים והיקרים מדי.

יותר מחצי שעה הם משחקים על המגלשה, ואז אנחנו אוספות את שניהם ועוברות למסעדה.

"אני לא אוהב צ'יפס!" הוא צועק ורוקע ברגל, "וגם לא שניצלים, ואני רוצה רק לראות טלויזיה!"
הוא צועק ובוכה, מסרב להצעה לטבול את הצ'יפסים בקטשופ (מה שקונה אותו לרוב כי אין לנו בבית קטשופ), מסרב לרעיון לחתוך את השניצלים ביחד, אומלל, עייף ורעב.

אני מוותרת.
מסתובבת אל החברה שלי וטובלת בהיסח הדעת את אחד הצ'יפסים במרק העגבניות.
"אמא, מה את עושה?"
אני מסבירה, והוא, בהבעת פנים חשדנית, מנסה גם כן.
מתיישב לשולחן איתנו ומתחיל לאכול את כל הצ'יפסים.
אני מחייכת, חותכת לעצמי שניצל וטובלת אותו במרק העגבניות.
בשלב הזה שתי הצלחות אצלו, והוא טובל הכל ומחסל את תכולת הצלחת במהירות.

כולם שבעים, מחייכים, אבל עייפים.
נכנסים למכונית, נוסעים דרומה.
הילדים נרדמים בדרך.

אנחנו נפרדים מהחברה ומביתה, וחוזרים הביתה, אל אבא החולה.
נשמטים במיטה לשניה טרופה של שעה, מתעוררים.
הוא בוחר משאית ענקית ואנחנו יוצאים שוב.
שוב צפונה, שוב פקקים.
מגיעים באיחור של יותר מחצי שעה, אבל מתקבלים בחיוך.

קצת שאלות, קצת התפעלות מהבטן, ואני נשכבת על המיטה, מוכנה לדיקור.
הגיבור נעמד לצד המיטה ומסתכל עלי בזמן שתוקעים בי מחטים קטנטנות.
"למה את לא מרשה לי לדקור אותך, אמא?"
השאלה הופכת במהירות לרצף שאלות לגבי מרידיאנים וזרימת אנרגיה, והפעוט והמדקר יושבים ביחד, מסתכלים על מפת הגוף ומשחקים ב"איפה צריך לדקור אם כואב ב...".
הילד שלי עוקב אחרי הקוים הצבעוניים, מחפש נקודות דיקור המתאימות לכאב בטן, כאבי אוזניים, כאבי ראש, והוא מאושר.

עשרים דקות עוברות, ועכשיו הפעוט מקבל הסבר איך לשלוף את המחטים, מכניס את המחטים לפח המיוחד, מדבר ללא הפסקה.
בסיום הטיפול הוא מקבל במתנה מוליך מחט, ומסתובב עם צינור הפלסטיק הקטן באושר.

חוזרים הביתה.
מצחצחים שיניים.
נכנסים למיטה.
הילד נרדם אחרי חמש דקות, וישן עד למחרת.

יש לי שאלה (כלל לא קנטרנית): מהן תחושותייך לגבי "ימי פיג'מה"?

מעורבות. מצד אחד - לא עושים הרבה בימים האלה, כאילו אנחנו "מבזבזים את הזמן".
מצד שני - אנחנו בחינוך הביתי. כל הקטע הוא שמותר לקחת הפסקה מהחיים ולנוח.

קוראת(())

תודה על התשובה (אני מתחבטת בזה לא מעט, אחרי שהשבוע התברר לי שכנראה הילד צריך פחות חברה ממה שנדמה לי שהוא צריך, או פחות ממה שאני צריכה).

*יום שלישי*

אבא עדיין חולה, ואנחנו יוצאים מהבית. מנצלים את המכונית כדי להגיע רחוק - עד למרכז כפר סבא.
אוכלים ארוחת בוצוריים עם אחותי בבית קפה קטן. האוכל טעים, אבל עברות כמעט ארבעים דקות עד שהחביתה שהזמנו מגיעה לשולחן.
כדי להעסיק את הילד הרעב אני מקפלת לו עגור אוריגמי, ואחותי משחקת איתו. הם מתחבאים מתחת לדלפק הגבוה, מתרוצצים ברחבי בית הקפה, והצחוק שלו נשמע מעל קולות השיחה העמומים.
האוכל מגיע, והגיבור שואל מתי הוא יכול לקבל קינוח. אני מצביעה על כמות היוגורט שהוא צריך לאכול בשביל זה.
אחותי מתחלחלת - זו הדרך להפרעות אכילה.
היא צודקת.
אבל.
אמא שלי הרגילה את הילד לקבל משהו מתוק בסוף האוכל, וכאשר לא הגבלתי אותו הוא אכל מעט מדי, עבר לקינוח, ונשאר רעב ואומלל במשך שאר היום.
אוכלים.
הוא טועם מסלט הטונה של אחותי, מהלחם המטוגן שלי, מהיוגורט עם הגרנולה שלו.
האוכל נגמר, יוצאים החוצה.
הוא מקבל קרטיב בטעם אננס, ואני עולה אל הרופא, להוציא תעודת מחלה עבור הבעל השוכב במיטה ומשתעל.
מטיילים עוד קצת, עד שכולנו מתעייפים.
מחזירים את אחותי הביתה.
מחזירים את עצמנו הביתה.
נכנסים למיטה.
הולכים לישון.

*יום רביעי*

בבוקר משאירים את הגיבור אצל ההורים שלי, וממשיכים אל הרופא. הוא בודק את בעלי האומלל ומכריז שזה אכן וירוס, ממליץ על מנוחה, ומאריך את חופשת המחלה.
שנינו מתיישבים בבית קפה, כל אחד שוקע בארוחה שלו, מדברים קצת, מחייכים קצת, נמנעים מחיבוקים ומנשיקות.
הוא לא רוצה להדביק אותי, ואני מתגעגעת מעבר לשולחן.

אוספים את הגיבור מההורים שלי, מחזירים את אבא למיטה, אוספים צעצועים, ממשיכים הלאה.
נוסעים למפגש חינוך ביתי.
ילדים בכל גיל ממלאים את הבית, אבל הבן שלי נעלם לגינה. הוא מעדיף לשחק לבד עם משאיות וטרקטורים.
במשך שעתיים הוא בלתי נראה, ורק כאשר הוא מתעייף הוא נכנס לבקש אפרסק, ומתיישב ליד המחשב עם הילדים הגדולים ממנו.
"אני רוצה לשחק באבנים המתפוצצות, אמא."
האם המארחת מדליקה עבורו את המשחק - נימו מחפש את אבא שלו בגרמנית. השפה הזרה לא מפריעה לבן שלי, אחרי שמוצאים עבורו את משחק הזכרון שבו אבנים מתפוצצות כאשר מתאימים את הציורים שעליהן.

צהריים.
חוזרים הביתה, למיטה, מדלגים על הארוחה, נאכל כאשר נקום.
בערב אנחנו מחזירים אותו אל ההורים שלי, ונוסעים לבקר חברים.
אוספים אותו שוב בחצות.
ההורים שלי כבר ישנים, אחי מכין אוכל במטבח.
הגיבור שלי בוכה כאשר אני נכנסת אל הדירה - "אמא, את תמיד באה לאסוף אותי מוקדם מדי!"
הוא לא סיים את הסט, לא הספיק לשחק עם אחי.
חצות וחצי לפנות בוקר, והשעה מוקדמת מדי עבורו.
חוזרים הביתה.
אוכלים משהו מהיר ומאולתר.
נכנסים למיטה.
מחר יהיה יום פיג'מה, יש גבול להתרוצצויות.

*יום חמישי*

לי יש פצע הרפס מכוער וכואב על הסנטר, בעלי מרגיש רע אחרי היום הארוך אתמול, ושנינו מותשים.
הגיבור שלי מעסיק את עצמו - קודם רואה טלויזיה, אחר כך מוציא את מועך השום מהמגירה במטבח ומתחיל לשחק בפלסטלינה.
"אמא, תראי! יש כאן נחשים!" הוא מתהב מהסרטים היוצאים מהחורים הקטנים.
הוא מכין לי גלידת פלסטלינה, כריך פלסטלינה ולעצמו - נחשי פסטלינה.
טעים לנו מאד.
מתכננים לסוע לסבתא בתל אביב, אבל כולנו מתעייפים מהישיבה בבית, והולכים לישון מוקדם.
בערב לאבא יש טיפול שיאצו, אני על המחשב, והפעוט ממשיך להכין לי מאכלי פלסטלינה מעוררי תאבון.

בעצם, הוא עוזר לי למצוא תשובה לקרוטונית - ימי פיג'מה הם טובים, בעיקר אם אמא לא מרגישה טוב והפעוט מעסיק את עצמו...

ועכשיו צריך לקנות לך מתנה מועך שום חדש (אלא אם את יודעת איך מנקים פלסטלינה ממועך שום ואז גלי לי מהר! אני את שלי הרתחתי בסיר מים למשך ה-מ-ו-ן זמן ועברתי חור חור עם קיסם. לא הועיל. הולאם לצורך עבודות פלסטלינה ואני קניתי לעצמי אחד חדש).
ותרגישו טוב כולכם.
שבת שלום

@}

איך עובר הזמן כל כך מהר?

מרכזת את רשימת הדברים שעשינו השבוע, כדי שלא יאבד בערפילי הזכרון המתעמעם שלי -
* קנינו מתנות לשני ימי הולדת, ונתנו אחת מהן. הגיבור בחר את המתנות בעצמו - מכונית מרוץ אדומה לבן, משאית זבל גדולה לבת. ניסיתי לשכנע אותו לבחור משהו יותר "נשי", אבל הוא סירב, מה שהתברר כהחלטה הנכונה. כאשר נתנו את המתנה הילדה התלהבה ממנה יותר מכל הבובות ואביזרי הציור שיש לה. זה היה ביום שני.
* פגשנו כלבלכ קטן ואמא בשבוע 38, ושיחקנו ביחד. הגיבר והכלבלב רצו לפנים, והאמא ואני השתרכנו מאחור, מדברות על הריונות, לידות, ולילות. גם זה היה ביום שני.
* הכנו ביחד פשטידת קישואים וטופו, וכאשר אכלנו אותה הגיבור אמר שהיא מאד טעימה לו. זה היה אתמול, יום רביעי.
* הלכנו לקבל טיפול בשיאצו, והגיבור שיחק בחדר ליד במשך שעה וחצי, כאשר הבנזוג ואני התחלפנו בשמירה עליו. אחד המשחקים שלו - הוא מצא בובת כלבלב קטנה והשכיב אותה לישון על הצד, כמו שהוא ישן. אחר כך הוא הסביר לי שהלילה הכלבלב (שקוראים לו מאקי, דרך אגב, על שם מיקי של ההורים שלה מיקי), החליט שהוא ישן לבד במיטה, ואנחנו צריכים להיות מאד בשקט כדי לא להפריע לו. גם זה היה אתמול.
* ראינו המון טלויזיה ביחד. אין סיבה אמיתית חוץ מזה שאני עייפה כל הזמן, ונטולת אנרגיה באופן כללי. המדקר המליץ לי להתחיל לקחת כמוסות אומגה 3, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. לא יכולה להסביר לגמרי למה. אולי אני צריכה לחזור לקחת ברזל? הערכים בבדיקות הדם תקינים, אבל אחרי בדיקת הסכרת המדומה שלי - אני לא בטוחה שאני סומכת על זה.
* אכלנו בקנטאקי פרייד צ'יקן, והגיבור שמר בצד שתי חתיכות עוף לאכול בתור ארוחת בוקר היום. הוא אכל אחת, ואז הודיע שאת השניה הוא ישמור למחר. ילד חסכוני.
* הוא יושב עלי, עכשיו, וכותב אותיות בפלאפון. הוא הפנים את העקרון של מספר לחיצות כדי לעבור בין האותיות, והוא יצר את הרצף "דהו". לבד.
* הוא קורא מספרים ואותיות בזמן נסיעה מתוך הרכב. הרבה פעמים הוא קורא מספרים מעמודי חשמל או משלטים חולפים, ואז מצווה עלינו לעזור לו בהמשך הקריאה, אחרי שהשלט כבר עבר...
* בזמן שלקח לי להקליד את המשפט הקודם הוא כבר הקליד את הרצף "זחטי" על צג הפלאפון המבהב.

עוד 21 ימים בלבד הוא יתחיל ללכת לגן, ואני כבר מתגעגעת. לריח שלו, לקול המצחקק, לבקשות הדחופות כאשר אני בשירותים.
גיבור שלי, איך אראה את העולם כאשר אתה לא לידי?

ומה יהה עלינו הקוראות? איך אנחנו נראה את העולם כשהוא לא לידך?
(למען האמת יש לי הרגשה, שאינה מבוססת על עובדות, סתם הרגשה, שיהיה בסדר גמור.עם כישורי הקריאה המדהימים שלו הוא יהפוך ל"עוזר גננת" תוך שניה)

_איך אנחנו נראה את העולם כשהוא לא לידך?_
מזדהה עם השאלה הזו @}
עכשיו אני נזכרת ששכחתי לספר- לפני כשבועיים נסעתי לבוקר סידורים עם הקטנה שלי (בת 2.9).
במהלך היום נזכרתי בכם מדי פעם, וזה עזר לי לחוות את היום אחרת, לראות אותנו מבחוץ כמו סיפור יפה, כמו הסיפורים שלך.
אפילו ישבנו בבית קפה

_המדקר המליץ לי להתחיל לקחת כמוסות אומגה 3, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון טוב_
למה לא בעצם? מחקרים מראים שזה גם עוזר להתפתחות מוח העובר, וגם בהנקה ראו תוצאות חיוביות באופן חד משמעי בנטילת אומגה 3 (שמן דגים) בקרב אמהות מיניקות. (זה ל-preview שלך, לא? (-; )

מימה, הכל יהיה בסדר (זה מה שאני אומרת לעצמי).
אני רק מקווה שנצליח לשמור על הקשר שלנו גם כאשר הוא ילך לגן, שזה לא יתמסמס בין שאר העומסים של החיים המיינסטרימים (עבודה, תורנויות, קפה, בראוניז).

ובשמתי, אני לא יודעת למה אני לא רוצה לקחת עוד כדורים. כבר עכשיו אני לוקחת בין שלושה לארבעה ביום, אבל זו לא הסיבה. פשוט נרתת וזהו. חוץ מזה - צריך להשאיר משהו לשפר בהריון הבא, לא

*יום ראשון*

אבא לוקח יומיים חופש מהעבודה. תכננו לסוע לצפות במטאורים במכתש רמון, אבל במקום זאת מחליטים להשאר בבית ולנוח.
הגיבור משתף פעולה, משחק במכוניות שלו, מדבר עם אבא (בשקט, כדי לא להעיר אותי).
מאוחר בבוקר שניהם מגיעים לחדר השינה ומחבקים אותי.

אני מתחילה לבשל, ובינתיים מקשיבה לשני הגברים שלי בסלון. הם משחקים שחמט מגנטי.
"אבא, למה הוא לא קופץ?"
"כי זה חייל, הוא יכול ללכת רק ככה."
"ולמה הוא לא הולך אחורה?"
"כי הוא יכול ללכת רק קדימה."
"מי כן יכול לקפוץ?"
הפסקה שבה הבנזוג מסביר לילד על הפרש.
"אבא, מה זה?"
"זה המלך."
"אהה, המלך." הילד חוזר בהשתאות.
"המלך יכול לקפוץ?"
"לא."
"אבא, אני רוצה לשחק לבד עכשיו."

אבא נסוג בהתאם, ומותיר לילד מגרש דמיוני עמוס בחיילים, סוסים, צריחים ומלכות. חיש קל הוא מתחיל במשחק במסגרתו המלכה מנסה ללכת, אבל החיילים מפריעים לה, עד שהפרש קופץ מעליהם ועוזר לה לצאת מהמצור.
הוא כל כך חמוד, שאני מעדיפה לתת לאוכל להתקרר ולא לקרוא לו לאכול.
אחרי הארוחה הטרקטור של הגיבור מצטרף למשחק. מסתבר שצריך לערום את כל החיילים לערימה אחת, אבל לטרקטור קשה מכיוון שהם מתגלגלים מהכף שלו כל הזמן.

בערב, ב"הופ" רואים חבורת ילדים מצויירם מגיעים לקוטב הצפוני המצוריים ורואים שם אורורה מצויירת.
"זה הזוהר הצפוני," אני מסבירה לו, "אלו חלקיקים מהשמש נלכדים בשדה המגנטי של כדור הארץ."
הגיבור קופץ נרגש מכסאו, רץ לארונית הקנטה ושולף משם את ערכת השחמט, "מגנטי כמו זה, נכון אמא?"
כן, חמוד שלי, בדיוק אותו הדבר.

ולילה.

*יום שלישי*

אחרי יומיים עם אבא בבית, פתאום שוב לבד. מתרגלים לשקט מחדש.
יושבים על הספה, מתחבקים, רואים טלויזיה.
המזגן כבר תקין, אבל יש בריזה נעימה מבחוץ.
אני משתהה עם ארוחת צהריים, בסוף מחליטים על קורנפלקס ויוגורט בשבילו, ניוקי דלעת בשבילי.
ישנים, מכורבלים על הספה, יש המון זמן.

יום פיג'מה, איטי, ונעים.

אני תמיד כל כך מתענגת על הכתיבה שלך.

*יום חמישי*

היום בסימן המתנה.
קמים מאוחר, מחכים לחשמלאי שיגיע בצהריים. בינתיים צובעים קרטון בצבעי גואש, משחקים עם הטרקטורים, עושים כביסה.
רואים טלויזיה.
הבנזוג ואני רוצים לצאת בערב, אז אני מחליטה להשאיר את הגיבור ער במקום לתת לו לישון צהריים, כדי שיהיה עייף בערב. היום מתוכנן היטב - בצהריים יגיע החשמלאי, אחר כך נצא לקניות, נחזור, נאכל ארוחת ערב, מקלחת, פיפי ולישון - אולי הוא אפילו לא יראה את הבייביסיטרית החדשה.

החשמלאי מתקשר באחת להודיע שהוא יגיע רק בשתיים.
הגיבור מרוח על הספה, מתחיל באיתותי "אני עייף". אבל - אי אפשר להשכיב אותו לישון, כי ברגע שהחשמלאי יגיע הוא יתעורר.
מעבירים קצת את הזמן, מכינים קוסקוס, אוספים צעצועים, הוא מריץ את החתולה עם הכדור הירוק הקטן שלה.

החשמלאי מגיע, והגיבור מתעורר.
הוא קודח בתקרה ומתקין את המנורה הראשונה מהארבע כאשר הטלפון שלו מצלצל.
"מצטער, אני חייב לצאת," הוא מתנצל, "אני אחזור עוד שעה."
משאיר את הכלים ויוצא.
אני סומכת עליו - הוא יחזור.
בינתיים צריך להעביר את השעה עד שהוא יגיע. אי אפשר לצאת החוצה - לא נספיק לחזור בזמן.
מתיישבת למחשב, הגיבור עלי, עוזר לי להתכתב עם חבר ב ICQ.
פתאום אני מרגישה שהראש שלו נשמט, "חמודי," אני מנסה, "לא להרדם, תתעורר."
"אמא," הוא ממלמל, "אני לא ישן, רק נח קצת".
ארבע וחצי - הילד ישן.

הלך התכנון לדלג על מנוחת הצהריים.
לא נורא, החשמלאי יחזור עוד מעט, ואז הגיבור שלי יתעורר שוב.
"עוד מעט" מתברר כשלוש שעות - רק בשש הוא חוזר, ואני מצליחה להעיר את הפעוט המנמנם.
החשמלאי מתקין את המנורות, הפעוט נותן לו עצות, ובינתיים אני מכינה אותו לבייביסיטר שתגיע בעוד שעה.
אני לא יכולה לחתוך סלט - החשמלאי עובד על הספוטים מעל השיש. אני לא יכולה להתקלח - יש אנשים זרים בבית שלי.
אני יכולה רק לשבת על הספה ולהרים רגליים. לא שזה רע, אבל יש לי המון להספיק בחצי השעה עד שהבייביסיטר תגיע.
אופס, רבע שעה - היא מקדימה, מחייכת.
אני מעירה את הבנזוג, שלפחות אחד משנינו יספיק להתקלח.
החשמלאי מסיים, ואני מטאטאת את הבית, חותכת סלט.
המונה דופק - כל רגע שאנחנו נשארים בבית ביחד עם הבייביסיטרית עולה לנו כסף. כסף מבוזבז.
סידורים אחרונים - מסבירה לה שהילד התעורר רק בשש בערב, ובגלל זה הוא לא ילך לישון בשמונה אלא בעשר.
היא ממשיכה לחייך.

אורזת את הסלט, מחליפה למכנסיים, יוצאים לחברים.

אחרי חצי שעה מתקשרת לוודא שהכל בסדר בבית.
הכל בסדר.
אחרי שעה מתקשרת שוב.
הפעוט בוכה ברקע, ואני מונעת מעצמי לזנק אל הדלת ולחזור הביתה.
אחרי שעתיים הבייביסיטרית מתקשרת, נותנת לי לדבר עם הילד.
"אמא," הוא בוכה, "היא לא צחצחה לי שיניים כמו שאני אוהב."
לא מצליחה להבין האם היא צחצחה לו מהר מדי או לאט מדי, וזה גם לא משנה. הטון אומר את הכל - הוא עייף, מרוט, צריך לישון.
מתדרכת את הבייביסיטרית לגבי הרגלי השינה שלו (בפעם החמישית, אבל מי סופר?)
אחרי שעה שוב טלפון - הוא לא מפסיק לבכות, והיא שואלת אם זה בסדר מבחינתנו שהיא תשאר איתו בחדר עד שהוא ירדם.
נותנת לבנזוג לטפל בזה.
שעה נוספת חולפת ללא טלפונים.
מתקשרת אליה - שקט.
מתקשרת אחרי עוד חצי שעה - עדיין שקט.
אחרי עשר דקות - טלפון ממנה.
הגיבור ישן.
אחת עשרה וחצי.
"את רוצה שנחזור?"
"מה פתאום?" הקול שלה מגחך, "תהנו."
ואנחנו נהנים.

זה לא היה לילה ראשון בלי אמא, אפילו לא לילה ראשון בלי הורים. אבל זה היה לילה ראשון שבו הגיבור שלנו הלך לישון עם מישהו זה בבית, ואני גאה בעצמי שלא חזרתי הביתה מיד עם סימן המרי הראשון.
מותר, בגיל חודשיים לארבע, להשאר עם בייביסיטר, נכון? בייחוד אם היא לא נבהלת מהבכי, ומצליחה להפעיל את ההגיון הפשוט של לחבק את הילד שלי כאשר הוא בוכה, לתת לו לדבר עם אמא כדי להרגע, ולהרגיע את ההורים הרחוקים.

מקסים!!!
מי זאת?

נשמעת בייביסטר נהדרת..

תשאלי אותה אם היא מוכנה להגיע גם לאזורנו..

ואולי בחמישי נגיע אליכם.. אני אדבר איתך..

היא אכן נהדרת, אבל נטולת אוטו.
נראה איך נסתדר איתה בשבוע הבא, כאשר הגיבור כבר ידע שכאשר היא מגיעה - זה אומר שאבא ואמא הולכים.

ואו, איזו שאקלית!
(הבייביסיטר והאמא שלא עצרה מונית וחלה עם הרוח בוויש קולני לעבר הבית)
בת כמה הבייביסטירית?
ואיך אתם ביליתם?
ומה אמר הגיבור למחרת?

19
יופי
"אני אוהב כאשר ענת באה לשחק איתי, אבל בפעם הבאה אני רוצה שתישארו ותשחקו איתי גם".