למה זקוקים ילדים

שליחה על ידי שירי* » 10 יולי 2006, 13:31

לאחרונה מעסיקה אותי מאוד השאלה - מה צריך ילד כדי לגדול שמח, מאמין בחיים, מעז להתנסות ונטול חרדות? כילדה שהורי מאוד הצרו את צעדי וגוננו עלי (מתוך דאגה) הדבר שנראה לי חשוב הוא הרבה חופש פעולה, קבלה וחום (לא בטוחה בזה לגמרי). אשמח לשמוע מאנשים שחייהם טובים (כן ירבו), כאלה שיודעים ליהנות מהקיים ומעשייה פשוטה - מה הביא אותם עד הלום? וגם מאחרים, כאלה שהיו צריכים לעשות עבודה כדי להגיע לאושר - מה דעתכם, מה חשוב לתת לילד, ואיך עושים את זה נכון?

אשמח לשמוע מאנשים שחייהם טובים (כן ירבו), כאלה שיודעים ליהנות מהקיים ומעשייה פשוטה - מה הביא אותם עד הלום?

אני בסה"כ בנאדם שמח. זה בטבע שלי, ואני גם עושה עבודה פנימית כדי להגיע לשם / לשמור על זה - אין סתירה בין הדברים. אני יודעת שלא קיבלתי בילדותי כל מה שילד זקוק לו - רחוק מזה - היתה לי ילדות מבולבלת מאוד ודי קשה. אבל אין שום ספק שאחד הדברים הגדולים והנפלאים שכן היו לי, מה שבזכותו אני אולי קצת פחות מתוסבכת מרוב מי שאני מכירה ומגיעה לשמחה בלי הרבה עיכובים, זה שאמא שלי היוותה דוגמא ומופת לבנאדם שמח, קליל, סלחן, שאוהב את החיים ולהינות ולצחוק.
וזה באמת בלי קשר למה שילד זקוק לו, שזה בחלט כמו שאמרת הרבה חופש פעולה, קבלה וחום ועוד הרבה.

בעיני אין לנו באמת תמיד שליטה על רגשותיהם של ילדינו,
אנו יכולים להעניק בלי סוף,לתת להם אהבה ,חופש חומר ובכל זאת לא בטוח שיהיו מאושרים.
יתכן שזאת לא האחריות שלנו-אושרם של ילדינו תלוי גם ביכולת שלהם לקחת את הטוב מהחיים,
מה שבאחריותי כאמא,זה לתת להם חינוך טוב לחיים,ללמד אותם דרך ארץ אהבת אדם ואהבת הא-ל.
ללמד אותם גבולות ברורים,מה נכון ומה לא (כן,אני יודעת שיש כאן באתר גישות אחרות)
לאפשר להם יצירתיות,ללמד אותם כמה טובים הם וכמה מוכשרים הם ולתת להם כלים לגלות את זה בעצמם.
ואם הם יהיו מאושרים זה באמת ישמח אותי,
אבל לא זאת המטרה שלי.
מה שבאמת ישמח אותי זה לדעת שהם גדלו להיות בני אדם טובים,
שנותנים מעצמם לזולת,
שיודעים שמלבדם יש בריות נוספות בעולם.

שליחה על ידי שירי* » 11 יולי 2006, 00:05

תודה על התשובות.
זה שאמא שלי היוותה דוגמא ומופת לבנאדם שמח, קליל, סלחן, שאוהב את החיים ולהינות ולצחוק.
איזה כיף לגדול ליד אדם כזה. מעורר בי מיד רצון לקלילות ועליצות. שזו תהיה התמונה שיראו ילדי.

לאפשר להם יצירתיות
ולתת להם כלים לגלות את זה בעצמם.
איך? יש לזה מתכון?

הדברים שלך מזכירים לי דברים שאמר אדם שעובד עם נוער מנותק - שההורים באים ואומרים - אבל נתנו לכל הילדים אותו הדבר למה דווקא הוא מרגיש כך ? והוא אומר שלא מספיק לחלק את האהבה שווה בשווה אלא לראות למה באמת זקוק כל אחד מהם.

היום שמעתי הרצאה על פרחי באך והמרצה אמרה שלדברי באך מה שילד צריך כבסיס לחיים זה אהבה וביטחון. מיד נכנסתי לעמדת ביקורת - האם אני מעניקה לילדי ביטחון, האם תמיד אוכל להעניק להם אהבה, גם בתנאים של כעס או לחץ? ומה יקרה להם אם לאו?

המרגיעון כותב "כולנו משפחה אחת" ואולי זה הביטחון - המשפחה.

_לאפשר להם יצירתיות
ולתת להם כלים לגלות את זה בעצמם_

פשוט,לדאוג שיהיו זמינים לחומרים שונים
ולא להבהל שישתמשו בהם ומאוד ישנו את הצורה של הבית...
ובכלל לחשוף אותם ליצירתיות,להראות להם ספרות מקצועית,להתבונן יחד ביצירות שונות ולחוות איתם דעה על היצירה.
ילד מוסיקאלי צריך להיות ליד כלי נגינה שיאפשרו לו לנסות להפיק צלילים שונים,
לשמוע מוסיקה מגוונת בבית ולא דווקא שירי ילדים.
זה ככה על קצה המזלג...

שליחה על ידי טליה* » 12 יולי 2006, 13:37

איזו שאלה גדולה.אני מסכימה עם כל מה שנכתב.ליכאורה,נשמע פשוט תאורטית.
אך קשה מאוד מעשית כי . להיות הורים - הינו המקצוע הקשה ביותר.ככל שנרצה להיות הורים אידיאליים (השאלה הנשאלת מיהם ההורים האידיאליים?)נשגה בתגובותינו.מעשינו.הרגשתינו ומחשבותינו.
לכן,אהבה ללא תנאי מגע.(כולל עיסויים)הזדהות. אמון ,אמינות כבוד,ביטחון. הצבת גבולות במידה.(חוסר גבולות עלול לגרום לפחדים רבים). סביבה הרמונית ומכילה. תוך הקשבה והתייחסות.(עם כל החושים.) לצורכי הילד מצד אחד והן למצוקה מצד שני. להגיב ולהתייחס בהתאם. .לחזק.לעודד.להתלהב.לאפשר לו מרחב להתנסויות רבות(לא מזיקות)ולגיטימציה לביטוי רגשי.תנועתי.חשיבתי אנרגטי ויצירתי.לספק לו גרויים וחוויות במידה.לא לשכוח לבקש סליחה על הטעויות שעושים.
הרשימה עדיין לא הסתיימה.........

שליחה על ידי שירי* » 17 יולי 2006, 12:38

זה אומר להיות שלווים ונינוחים ולהצליח לראות את הייחוד של הילד, לשמוח בו להיות ערניים. אני רוב הזמן עיפה וטרודה.

עירית_לוי

הדבר שנראה לי חשוב הוא הרבה חופש פעולה, קבלה וחום
אני מסכימה לגמרי עם כל מי שדיברה על קבלה.
מאמינה ששם הבסיס:

לקבל את הילד כפי שהוא. לתת לו חופש להיות מי שהוא.

אני חושבת שאין מתכונים מוכנים מראש וגם שכל אדם זקוק למשהו קצת אחר, ויודע בדיוק למה הוא זקוק.
אבל בבסיס, ועל מנת שכל אדם יוכל להתחבר אל עצמו ולדעת מה הוא זקוק - הוא זקוק קודם כל לחופש.

זה בעיני ה-אתגר של ההורות שלי.
אתגר (ולא משהו שבהכרח בא בקלות או באופן טבעי) כי:

לא כך גדלתי. הדרך בה עוצבתי גרמה לי להתרחק ממי שאני, ולקח לי זמן למצוא את הדרך בחזרה.
בני אדם מעוצבים לתייג ולמיין לתבניות. למיין גם בני אדם אחרים. נוח לנו יותר להתנהל בעולם כשיש מולנו בהירות בדמות תויות: "הוא ילד טוב", "הוא ילד עקשן", "הוא ילד קשה" וכו'. זה נותן לנו תחושה (או אשליה) של שליטה וביטחון.

הדרך למימוש האתגר כפי שאני רואה אותה היא כזאת:

להיות בעצמי אדם חופשי. לתת לעצמי להיות מי שאני, לקבל את עצמי (מאוד לא פשוט ), להתחבר לעצמי, למי שאני באמת, לא להיות "בסדר" כל הזמן. לא משנה כמה חופש אתן לבתי, אם אני לא אהיה כזאת רוב הסיכויים שגם היא לא תהיה כזאת. הילדים מעתיקים את ההוויה שלנו אם נרצה או לא נרצה (יעלי לה נתנה דוגמא לכך). אז אם לחזור לשאלה בראש הדף - ילדים זקוקים קודם כל להורים חופשיים, הורים שמקבלים את עצמם כפי שהם.

לקבל אותה כפי שהיא. פשוט ולא פשוט בכלל. לא לשפוט אותה, לא לדבר אליה בצורה לא מכבדת.

לשים לב ל"משקפיים" דרכם אני מביטה על בתי. למשקפיים הללו יש את העוצמה לעצב את מציאות וכדאי לבחור אותן בקפידה. לרוב, הבחירה שלהן היא אוטומטית לגמרי ומונעת מהעבר שלנו, מהפחדים, החסכים וההדחקות. אין כאן 'מושלם' כי תמיד ישנם משקפיים ותמיד נקודת המבט היא מוטית, אבל חשוב לשים לב ולהיות נוכחים להם.

לא להעצים את הנטייה הטבעית של הילד לרַצות אותנו (ע"ע אליס מילר). מנגנון ההשרדות האבולוציוני מעוצב כך שילד מרצה את ההורה על מנת לקבל ממנו אהבה. חשוב לי לשים לב היטב לכל ההשלכות של זה.

אתגר לא פשוט מצד אחד, ומצמיח מאוד מצד שני

מה צריך ילד כדי לגדול שמח, מאמין בחיים, מעז להתנסות ונטול חרדות?
בחוצפתי לא קראתי את מה שכתבו לפני, וממילא אני צריכה לעוף, אז רק דבר אחד, בקיצור:

תורידי את ה"נטול חרדות".

מגיע לילד לגדול שמח, מאמין בחיים ומעז להתנסות.
אני מאמינה שאפשר לעזור לו להגיע לזה.

אבל בתור אשה כזאת (שמחה וכולי), אני לא רואה שום דבר שמישהו אחר היה יכול לעשות כדי למנוע ממני את האופציה לפחד ולדאוג.
זה חלק כל כך טבעי של הצמיחה: יש לי כאב קטן, או משהו לא פתור, או חולשה שאני רוצה להתגבר עליה (וגם את זה אי אפשר למנוע), אז יהיו לי כיווצים בנקודה הזאת. לפעמים הם יתבטאו בחרדות.
וגם אם אני רוצה להתגבר על זה אז משהו בי יפחד מהשינוי עצמו.
ואני אתפתל ואפחד, ולפעמים אנסה לדחות אותו (את השינוי)
זה בלתי נמנע.
מרגע שנולדנו בלתי מושלמים - יהיה לנו את הקטע הזה.

עירית_לוי

מסכימה לגמרי עם תמרוש שלפחד יש תפקיד חשוב בצמיחה.

אני גם חושבת שההכרה המודעת בעובדה הזאת - מאפשרת לא להתנגד לפחד, לא לשפוט את הפחד כאשר הוא צף (או לשפוט אותו כתגובה ראשונית ולאחר זמן מה להפסיק לשפוט אותו).
והקבלה של הפחד (או אי השפיטה שלו), רק היא בפני עצמה, מספיקה פעמים רבות על מנת ליצור קפיצה משמעותית קדימה.

השבוע דיברתי עם יועצת חינוכית שהדגישה מאוד את הצורך בעשיית סדר וגבולות. לצמצם את אפשרות הבחירה של פעוטות כי זה מטיל עליהם עול גדול מידי. זה הפך לי את נקודת ההסתכלות. חשבתי שלאפשר זה נכון, התברר לי שזה מכביד. מה דעתכן?

הצבת גבולות

מעתיקה לכאן טכסט שנשלח אליי מהאתר "הסוד של מיה"

ילדים מדברים

בניגוד לכל הכתבות שלי בעבר, הפעם אין לי המלצות בנוסח "עשו כך וכך" או "היזהרו לא לעשות כך וכך". כל מה שאני רוצה הוא לשתף אתכם בפלא הזה של שיח הילדים שלנו. אותה שיחה שמתנהלת לה מבלי שאנחנו, המבוגרים, נכוון אותה, נעשיר אותה, נתערב, נתקן, נשבח, נקלקל... מסתבר שהשיחה הזאת שמתנהלת בלעדנו היא ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיינו מצפים, ושהיא גם חשובה מאוד לפיתוח כישורי השפה של ילדינו.
ילדים מדברים וזה חשוב! שתי מסקנות מרכזיות יש למחקר החדש: הראשונה היא, שילדים מצליחים לתקשר הרבה יותר בשיחות עם ילדים מאשר בשיחות עם מבוגרים. המסקנה השנייה היא, שהשיחה בין ילדים חשובה כי היא מלמדת אותם איך לספר סיפור, איך לשכנע ואפילו איך להתנצל. אלו הן יכולות שילוו אותם בהמשך חייהם כמבוגרים.

לשחק בנדמה לי! אחת ההוכחות שילדים יכולים לייצר שיחה הגיונית היא משחקי דימיון. המחקר החדש הוכיח שילדים יכולים לשהות במשחקי דמיון במשך זמן ארוך, אפילו עד שעה וחצי. משחקים כאלה כוללים עולם בדיוני שלם, קוהרנטי ועקבי בתוך עצמו, ולו חוקים ותפקידים. משחקי דמיון הם הוכחה שכאשר מדובר בעולם שהילדים שולטים בו, המורכב מבני גילם, הם יכולים לתפקד בצורה שלמה, רציפה והגיונית.

לריב זה טוב! אחד הפרקים החשובים בספר עוסק בוויכוחים בין ילדים. הממצא החשוב של המחקר מצביע על כך שריב בין ילדים הוא הזדמנות טובה לפתח יכולות שיחה מתוחכמות. מה הסיבה לכך? כשילדים מתווכחים, הם מנסים להתמודד עם היכולת גם להתווכח אבל גם לא לפרק את יחסי החברות שנרקמו קודם לכן. ההפתעה היא שזה מצליח להם. יותר מזה: הם לומדים איך למנוע ריב, איך לשכנע את החבר להסכים לדעה שונה, ואפילו איך לנסות לשכנע חבר באמצעות משא ומתן המבוסס על שימוש בהוכחות מדעיות. ההמלצה היא כי בפעם הבאה כשתשמעו את הילד שלכם רב ומתווכח, רצוי שלא תתערבו. הסיכוי שזה יסתיים בצורה טובה גדול יותר דווקא כאשר הילד משוחח עם חברו בן גילו מאשר כשבשיחה משתלב מבוגר.
אז מה לעשות?! לא הרבה... הכי חשוב - לאפשר לשיחות האלה להתקיים. למשל - לעודד קיום מפגש עם עוד ילדים ולהתמיד במאמץ לעוד ועוד מקומות שבהם אפשר לפגוש ילדים ולשחק אתם.
איך ילדים מתקשרים? המחקר מחדד את העובדה שהתקשורת בין ילדים היא לא רק באמצעות שיחה, ובכך הם שונים מאתנו, המבוגרים. אנחנו למשל אוהבים להיפגש לקפה ולדבר על נושאים שוטפים. ילדים מתקשרים ביניהם באמצעים רבים ומגוונים, שדיבור הוא רק חלק קטן מהם.
ומה קורה בשיחות בין ילדים למבוגרים?! השיחות של מבוגרים וילדים מבוססות תמיד על פערי סמכות וכוח. המבוגר הוא החזק, בעל הסמכות והידע, והוא מנסה לשמש מודל לילד. אפשר לנסות ליצור מדי פעם סיטואציה מאוזנת יותר. לא לשאול, לא ללמד, לא להעשיר. להאזין לילד ולזרום אתו. משחקי דמיון של ילדים הם הזדמנות טובה להתחבר לשיח הזה מעמדה שוויונית יותר. יחד עם זאת אסור בשום אופן לשכוח את התפקיד המעשיר שיש לשיחה עם מבוגר. הפעם ניסינו רק להדגיש את חשיבות השיח השוויוני.