משפחת בן הזוג ואני

[או_רורה*]

כמו שאמרת, הם גרים במדינה אחרת, הקשר איתם מאוד מצומצם ולא יום יומי, תנסי לאפשר להם את הביקור הזה, ולהמעיט כמה שיותר במגע איתם במהלכו.

היכן בעלך בכל התמונה?
יש מצב שהוא יבין, ישתף פעולה ויהיה נוכח איתם (כי את לא מרגישה בנוח לעזוב את הילדים איתם לבד) בזמן שאת לא תסבלי מההתנהגות המרעילה שלהם?

[אוליב*]

וואו.
את אני?
לא, את לא אני. אבל הייתי שם, והתיאורים שלך כלכך מדויקים. כולל המדינה האחרת.
אישית, מה שעזר לי היו כמה דברים:

1. להבין ולהפנים שמה שלא יהיה, חמי וחמותי זכאים לכל הכבוד וההערכה שלי, כי הם אלו שבזכותם יש לי את אישי, אבי ילדי והשותף המדהים שלי לחיים.
2. להבין ולהפנים שלמרות זאת, אין שום סיבה שהם יתערבו בהחלטות שלי, או יגרמו לי לחשוב שאני לא בסדר כי אני חיה אחרת מהם.
3. לצמצם מגע: אני מזמינה אלי במקום לנסוע לשם. (כיום חמותי גרה אצלנו אבל אני מדברת על התקופה שלפני זה). גם לגבי גיסתי וילדיה, אותו דבר. אני הרבה יותר רגועה ובשליטה בבית, והרבה יותר מעורערת אצלם. ובבית אני תמיד יכולה לשלוח את הילדים החוצה, או לחברים, וכך לנטרל את ההשפעה.
4. להסביר לילדים: כך אנו חיים, בזה אנו מאמינים. סבא וסבתא חיים אחרת. ברגע שהייתי בטוחה בעצמי, הפסקתי לחשוב שאני כבשה שחורה ושהבחירות שלי לא טובות - הילדים קיבלו את זה ככה, כפשוטו.
5. גם לגבי השוואות: אני מדברת עם הילדים חופשי ומסבירה למה לא נכון בעיני להשוות, למה אנחנו לא משווים, ומה עושים אם מישהו (כולל קרובי משפחה) מדבר אליהם בצורה שלא נעימה להם.

עזבי. אל תשווי. קשר עם סבא וסבתא בעיני הוא חשוב, כדאי להוציא ממנו את המיטב כמה שאפשר.

[כבר_לא_כבשה_שחורה*]

אוליב ואורורה תודה,
ממש מסכימה עם מה שכתבתן,
בעלי מבין אותי מצד אחר מצד שני מסובך עם המשפחה ונוטה להיות מופעל ע"י ההורים שלו
תמיד שמח לעזור למצוא פתרונות אבל קשה עם המניפולציות של אימו.
הרקע המשפחתי קשה רוב הילדים נמצאים במצב של חוסר תפקוד מול ההורים
בעלי יחסית במצב טוב זו לדעתי אחת הסיבות שבחר לא לגור באותה מדינה שבה הם חיים
התקיעות והפחד (כן פחד) הם מהמניפולטיביות שמופעלת עלי במהלך הביקור, אני מגיעה מראש במצב נפשי עדין ומרגישה שאני חייבת להיות חזקה
בעלי יהיה איתנו רק בחלק מהביקור ומהחלק בלעדיו אני פוחדת.
מנסיון בביקורים קודמים הם מטרטרים עד שאני נשברת תוך שמוש במניפולציות בסגנון:
את מונעת מאיתנו קשר עם הנכדים, בגלל בעיות שלך וכו'
הם לא מעוניינים לבוא לבקר בטענה שהמקום שבו אנו שוהים לא מתאים להם
(דירה פשוטה באיזור פשוט) נוח להם להיות עם הנכדם שלהם בבית שלהם
לא מסוגלים לעמוד בסיכומים והכי קשה לי זה שאחרי ביקור של הילדים אצלהם
הילדים חוזרים מחורפנים ואני צריכה לטפל ולשקם.
אני לא חושבת שמערכת יחסים עם סבא/סבתא צריכה לפגוע כך באמא
מתוסכלת מנסיונות למצוא פתרון יעיל
אוליב אני קוראת שוב ושוב מה שקראת ומנסה לשנן כמו מנטרות
קשה לי בעיקר עם 5כי זה משהו שתמיד עשיתי עם ילדיי
הבעיה שכשזה הגיע לחמותי (הבן הגדול היה לגמרי פתוח ואמר לה מהו בסגנון זהו אורח חיינו ויהיה נחמד אם תקבלי אותו)
היא היתה בשוק אבל מיד ענתה בסגנון: אתם אומנם חיים כך בסגנון חיים שהוריך בחרו
אך רוב האוכלוסיה חיה אחרת
ברור שהוא נפגע והרגיש חריג
מה שמחזיר אותי לשאלה האם יש טעם להתמודד איתם בשאלות האלה
כי חוסר הקבלה כ"כ עצום
לפעמים אני חושבת שזה נכון לילד להביע את עצמו אבל יותר פוגע בילד
כי בסופו של דבר מרגיש חריג ודחוי ע"י סבתו
רציתי לציין שביקור זה חלק מאוד מרכזי מהתקשורת במשפחה
אני חשבתי שאני אה ממשפחה ביקורתית,
עם השנים גיליתי שבמשפחה של יש קבלה ואהבה בסיסית ועל רקע זה ההורים מנבים להעיר מינימום
במשפחה של בעלי הבסיס הוא חוסר קבלה וביקורת
ההשוואה היא רק כי אני כל זמן אומרת לעצמי למה לי לבלות עם אנשים שפגעים בי במום עם אנשים שאוהבים אותי

[פלוני_אלמונית*]

אוף מסובך

[פלוני_אלמונית*]

אני לא חושבת שמערכת יחסים עם סבא/סבתא צריכה לפגוע כך באמא

אבל אין שום קשר לאמא או לאבא, זה רק הילדים מול הסבים. וכמובן שתפקידך כאם לנחם ולאזן כשהתקשורת עם כל חלק מהעולם החיצון משבשת משהו באיזון שלהם. גם אם הם רבים עם חברים וכו'. אבל לא להתערב בקשר עצמו, אלא אם יש מצב קיצוני שמאיים עליהם (לא עלייך ועל תחושותייך).
תקבלי את החוקים השונים אצלם, זה יעזור לילדים לגלות גמישות במקום נוקשות בדרך של דוגמה אישית - זה בכל מקרה שיעור טוב ללמוד.

[פלוני_אלמונית*]

אבל את כן יכולה לדרוש מבעלך שישהה איתכם שם וייתן תמיכה, זאת בכל זאת המשפחה שלו והאחריות שלו לשמור איתם על קשר.

[או_רורה*]

אם את מרגישה שזה עד כדי כך פוגע בך - אולי יש לשקול שוב את הביקור..... או לפחות: תאמרי לבעלך שישהה איתם כל הזמן. לא חלק מהזמן. את לא צריכה לסבול לבד מהמשפחה שלו.

ופלונית, וודאי שזה קשור אליה.
זה אף פעם לא הילדים מול הסבים בלבד.
מי שלא מכבד את האמא - ברמה הכי בסיסית - מאוד קשה לאפשר לו לשהות עם ילדיה. בפרט שהם קטנים.
לא נכון לדעתי לשלול את האמא ותחושותיה. זה הבית שלה. זה הילדים שלה. זו דר ךהחינוך שלה.


חוץ מזה, המקרה שתיארת ומה שנאמר לבנך, כבשה, הוא מזעזע בעיני.
אם הם ממש פוגעים בילד מבחינתך - דברי עם בעלך, אולי יש צורך בעמידה מחודשת על הגבולות שלכם והבהרה שלהם.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

אם הם ממש פוגעים בילד מבחינתך - דברי עם בעלך, אולי יש צורך בעמידה מחודשת על הגבולות שלכם והבהרה שלהם.
נכון, ויותר מרק אולי.
אני חושבת שצריך לשקף לו את המצב כפי שאת רואה וחווה אותו. מה ההורים שלו עושים לך, מה ההורים שלו עושים לילדים בעינייך.

בעיני, חלק מחינוך ילדים הוא להראות להם שאמא שלהם היא לא אסקופה נדרסת. שהיא לא מוכנה לקבל יחס גרוע בשביל שהילדים יהנו, או יקבלו משהו שלא היו מקבלים אחרת. לדעתי, זה מאוד בעייתי מנקודת המבט של הילד. בגללי אמא סופגת כזה יחס? בשביל שלי יהיה טוב לאמא רע? זה נראה לי כמו מתכון מצויין ליצירת רגשות אשם בגילאים מאוחרים יותר.
קשר עם סבא וסבתא זה נחמד מאוד, אבל לא בכל מחיר. זה לא ערך עליו מקודש להתאבד עליו.
אבל זה כן יכול להיות כיף, עם הצבה של גבולות מסויימים.

מה שאני מנסה להגיד הוא - אל תתני להם לתפוס אותך בביצים. הם אומרים לך משפטים כמו את מונעת מאיתנו קשר עם הנכדים, בגלל בעיות שלך ,ומצפים שעכשיו תעברי לדום מתוח ותעשי כדבריהם כדי לשמור על הקשר החיוני הזה בין הסבים לנכדים.
אז לא.
את תשמחי שיהיה קשר כזה, אבל בשביל זה צריכים להתקיים א' ב' ו-ג'. לא יכובד ההסכם? לא יהיה קשר. וזה לא נגדם, זה לטובתך ולטובת הנכדים.
את עושה מאמץ, באה, מראה נכונות - שיבואו גם הם לקראתך.
תציבי את הגבולות קודם כל לעצמך. מה את כן מוכנה לעשות ומה לא.
ברגע שלך יהיו גבולות ברורים יהיה קל יותר לאחרים לדעת לאן להגיע.

[דלעת*]

המצב באמת נראה לא פשוט, אין לי ממש עצות, רק רציתי לשלוח אנרגיה טובה

האמת כן נראה לי שמה שחשוב זה שבעלך יהיה אתך שם , לא להסכים להיות שם לבד.

וגם, אולי, לא להיכנע למניפולציות שלהם, הם רוצים לראות את הנכדים, שיתכבדו ויבואו אליכם. קשה להם? ואללה, קשה גם לכם. מה לעשות. הם חושבים שאתם צריכים לבוא אליהם ולא הם אליכם? אז הם חושבים. אז???
אני כן בעד לכבד ולהגיע, אבל לצמצם. אולי לעשות ביקור קצר יותר.

את הטענות על "אתם לא באים לבקר מספיק" אני מכירה גם כזוג, ומה שעזר לי זה להבין שאכן אף פעם זה לא יהיה מספיק, גם אם נבוא לשם כל שבוע, זה לא יהיה מספיק. גם אם נישאר כל הערב והבוקר, כשנלך הם ייעלבו שלא נשארנו לארוחת צהריים. אז להחליט על מינון שטוב לנו, ולא להתייחס ל"לא מספיק", כי זה פשוט משהו שלא רלוונטי. מה שעזר לי זה להחליט מראש על המינון הזה, במקרה שלנו, פעם בחודשיים. ככה אני יודעת (וגם הם יודעים) שנבוא לביקור מכובד, ואלה היכולות שלנו, וברגע שאני רגועה, ובלי רגשות אשם (על זה ש"אנחנו לא באים מספיק"), זה מרגיע גם את הצד השני.
מדובר על ההורים של בעלי, ולמעשה אני מעודדת אותו להגיע לשם לפעמים בלעדיי, זה עושה לו טוב, וגם להורים שלו, ומשחרר לחץ ממני.

לא הבנתי מכל מה שכתבת, האם הביקור שם גם עושה טוב לילדים שלך? האם הם נהנים, מקבלים מזה משהו?

חתיכת אתגר קיבלת... אני חושבת שהתמודדות איתו תצמיח אותך בצורה מדהימה. בהצלחה

[דלעת*]

ג'וניפר ואני כתבנו דברים דומים באותו זמן....
והמרגיעון - לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע
טוב, לפעמים (-:

[אוליב*]

_אתם אומנם חיים כך בסגנון חיים שהוריך בחרו
אך רוב האוכלוסיה חיה אחרת
ברור שהוא נפגע והרגיש חריג._
זהו, שאני ממש השתדלתי - ונראה לי שדי בהצלחה - להפריד אצל ילדי את "כולם עושים אחרת" מ"זה אומר שאני לא בסדר".
כולם נוסעים לגן באוטו. אנחנו הולכים ברגל. הילדים יודעים שכולם עושים אחרת, לפעמים גם צוחקים עליהם, אבל הם יודעים בדיוק למה אנחנו הולכים ברגל, ויכולים להסביר על היתרונות של זה (טוב לגוף, זמן עם אמא, זמן להסתכל בכל הנמלים והמכוניות המענינות, לא קשורים באוטו, התינוק לא בוכה, זמן לדבר עם אמא על כל מיני דברים). זו הדוגמא שישר קפצה לי שמנתקת בין "אני לא כמו כולם" לבין "אני לא בסדר". אני עובדת חזק על זה שזה שאני לא כמו כולם לא אומר שאני לא בסדר, ולא אומר שהם לא בסדר, אלא אני עושה מה שמתאים לי, גם אם כולם עושים אחרת.
וכך גם בענין הביקורת המשפחתית. על "ההורים שלך לגמרי טועים שהם ישנים עם התינוק במיטה, זה מסוכן והרגל גרוע" הילדים שלי יודעים לענות ש"ככה טוב לנו, ואמא יכולה להראות לך מחקרים שזה דווקא יותר טוב לתינוק". על "אמא שלך חסר לה בורג, כל היום סוחבת את התינוק עליה במקום לתת לו להתפתח על הרצפה" הילדים יודעים לומר "זה מה שטוב לתינוק שלנו, והוא מאד מפותח". וכו' (הציטוטים אמיתיים).
בנוסף אני משתדלת ללמד אותם לנתק מגע, וכל אחד מיישם בדרכו. לימדתי אותם שכשסבתא מעצבנת הם צריכים לעבור נושא. אז הבכור פשוט אומר "סבתא, נכון שכשאבא היה קטן לא היו מנשאים? אז מה כן היה?" ואז היא גולשת לסיפורים. הקטנה פשוט אומרת "די עם כל הדיבורים האלה, את מסכימה לספר לי/לשחק איתי/וכו'".
הילדים שלי חיים עם ביקורת יומיומית, אבל הם לא נפגעים - כי הם יודעים שזה לא רע להיות כמו כולם ואין בזה שום דבר פוגע.

כי חוסר הקבלה כ"כ עצום
גם על זה אנחנו מדברים. אני מסבירה להם שהמבוגרים לא יודעים הכל, וכמו שאמא לא תמיד מבינה מה הם רוצים, גם מבוגר אחד לא תמיד מבין מה השני חושב, ולא תמיד אפשר להסביר. ולכן סבתא, שהתרגלה לדברים מסוימים ואף פעם לא ראתה שחיים כמו שאנחנו, לא מבינה וקשה להסביר לה, ולא צריך לכעוס עליה בגלל זה. לקח זמן אבל הם הפנימו. נראה לי.

ובכלל, אני רואה בהתמודדות הזו הזדמנות עצומה. הזדמנות עבורי לעבוד על הסבלנות שלי, על ההכלה שלי כלפי מישהו שמאד מאד שונה ממני ובכל זאת הקשר איתו חשוב לי. הזדמנות לילדים להתמודד עם מציאויות מורכבות, עם זה שלא תמיד הם מובנים, עם ביקורת. הזדמנות ללמד את הילדים להפריד בין דברים, להתמודד עם דברים, לכבד מי ששונה.
ואני בינתיים רואה ברכה בעמלי. אתמול שמעתי את הבכור אומר לקטנה "את לא צריכה להעלב, סבתא לא מתכוונת, פשוט ככה היא רגילה".

הילדים חוזרים מחורפנים ואני צריכה לטפל ולשקם.
השאלה ממה בדיוק. אצלנו אחרי שבודדתי את מה שמפריע לי, יכולתי לעבוד על זה עם הילדים ועם עצמי, והם הפסיקו להתחרפן וגם אני. כמו שכתבתי בעיני זו הזדמנות להעצמה אישית (אלא אם כן יש מצב חריג של התעללות מילולית או פיזית, שזה מצב שבו הייתי מנתקת קשר ולא שולחת אותם. אבל אם מדובר על ביקורת, גם אם נוקבת, ועל התנהלות משפחתית שונה, זו עדיין לא סיבה בעיני לנתק).

[תמר_איל*]

פוסט ליום המשפחה עם קשר גם ליום השואה
אשמח לשמוע מה אתם חושבים ואיך זה נראה אצלכם
יש מקום לתגובות בתחתית הדף
משפחה של ניצולי שואה