נורא קשה לי לחכות

[אנונימי]

דף תמיכה

[דולה_מזדמנת_בצרות_צריכה_עזרה*]

אז ככה, אני בעילום שם, מסיבות מובנות (לי), אבל אורחת קבועה פה.
הסכמתי בשמחה ללוות לידה אשה קרובה לי מאד. אני לא באמת דולה, אבל יש לי עניין עם לידות...
היו לנו כמה שיחות לפני זה על העניין ובררנו הרבה דברים והרגשתי שאנחנו ברורות בציפיות. בהתחלה היה מדובר בלידה בבית חולים, אבל אחרי סיור דווקא נחמד עלה הרעיון של לידה בבית, שאותו כמובן מאד רציתי להציע, אבל לא הצעתי דווקא בגלל שכל כך רציתי את זה.
היתה חגיגה בלב שלי כהשם החליטו על זה.
עכשיו אני מחכה ללידה. פתאום אני מזדהה כל כך עם מיילדות שמספרות מה זה לחכות, איך זה שכל אירוע משפחתי יכול להגמר בצלצול טלפון, ואיך צריך תמיד לחשוב על זמינות ולא להתרחק יותר מדי וכו וכו'... גדול עלי האינטנסיביות הזו. בקושי שרדתי את סוף התשיעי שלי, כל בוקר לקום ולראות שלא ילדתי ועכשיו זה קורה לי כל הזמן והי... זו לא הלידה שלי.
בימים האחרונים אותות המתח הגיעו לגוף שלי: אני משלשלת, אבל הכי גרוע זה תחושת חנק בגרון, כאילו מישהו תפס אותי מפנים... קשה לבלוע, אבדתי את התאבון שלי, אבל לא את יכולת הדיבור.
אה, וכמובן אני צריכה קודם כל להכיל את הלחץ שלה. לא ממש כדאי שאוסיף לה את שלי, נכון? אז אני ורצה להשפריץ את זה כאן ולקבל ממכם התייחסות ועזרה, תובנות וסתם חיבוקים.

[שרון_ג*]

הי,
קבלי תמיכה וירטואלית

המשיכי לכתוב, כי מה שאגיד כאן לא יעזור לך כמו לשפוך את אשר על ליבך.

[ורד_לב*]

הנה לך
לי נשמע שזו תהיה חוויה גדולה מאד עבורך, בעצם עבור שתיכן.
ודאי שאת בלחץ, זה מאד לגיטימי. הרי עוד לא היית מהצד הזה של הלידה ואת לא יודעת למה לצפות...ומה יצפו ממך...ואיך תתפקדי בכלל, אם בכלל. זה מלחיץ!
איכשהו נראה לי שכשיתחיל הדבר האמיתי, תדעי מה לעשות.
משהו פרקטי שאולי שווה לחשוב עליו הוא שאם זה לא יתאים לך, או להם תהיו מסוגלים לתקשר במקום הזה ולשחרר. את תלכי לדרכך והם ימשיכו בשלהם ותיפגשו אחרי כן. איך את מרגישה לגבי זה? האם את מחוייבת להישאר בכל התהליך?

[דנה_ה*]

אני ממש מבינה אותך. גם אני חוויתי את זה כשאחותי הייתה בתשיעי. הייתי "בכוננות" משבוע 38 ועד סוף שבוע 43 שבו היא ילדה. לכל מקום לקחתי איתי את הכדור המתנפח הענק, את סלסלת השמנים הריחניים, שלטים שאחותי הכינה, דיסקים וקלטות, מתנות לכולם ומה לא. כל נסיעה הפכה לפרויקט.
אבל למה להילחץ? הרי כמו שאת אומרת זו לא הלידה שלך. יש לך הזדמנות לחוות את כל הציפיה ובקרוב גם את הלידה מבלי שזו תהיי את.
יש המון רגשות ופרפרי בטן שמעורבים בעניין, אז נסי אולי לתעל אותם למחשבות חיוביות של שמחה והתרגשות. אולי ע"י כתיבת משפטים מחזקים לעצמך וחזרה עליהם כשאת מרגישה צורך.
אולי זה רעיון טוב שיהיה לך גיבוי (כמו שוודאי מיילדות בית עושות), כדי שאם לא תוכלי לבוא מכל סיבה שהיא או שלא יצליחו לאתר אותך, אז חברתך לא תישאר ללא תמיכה.
וחוץ מזה - הרבה נשים יולדות בשעות הלילה - בשעות שבהן אין אירוע משפחתי. והרבה לידות הן ארוכות, אז גם אם תתרחקי 100 ק"מ קרוב לוודאי שתספיקי להגיע עוד הרבה לפני הצירים האחרונים (כך למשל היה אצל אחותי שמפרידה ביננו כשעה נסיעה).
ולבסוף:

[דולה_מזדמנת_בצרות_צריכה_עזרה*]

אוי דנה, זה ממש עוזר לי לשמוע. האמת שבאמת מדובר באחותי...
האם לא הרגשת באיזה שהוא שלב שאת מעוצבנת שהיא עוד לא ילדה???
אני יודעת שזה לא תלוי בה.... זה מה שמעצבן שאין על מי להתעצבן...

[טרה_רוסה*]

תנסי לחשוב על זה כך: זה מצב זמני ההמתנה תיגמר בקרוב.

אני חושבת שאת צריכה לדבר אתה על זה. את לא חייבת לעשות איתה "שיחה" רצינית, אלא אפילו רק לזרוק לה בקלילות שאת מרגישה לחץ, ושאת כל הזמן בהמתנה וקצת קשה לך. אולי עצם זה שתגידי את זה לה, תחושי הקלה. תזכרי גם שאת לא חייבת להיות מושלמת. שאם באמת תגיעי קצת באיחור, לא יקרה כלום (במיוחד אם זו הלידה הראשונה שלה, ואז זה לוקח קצת יותר זמן). את יכולה לבקש ממנה להודיע לך גם כשהיא רק ממש בהתחלה, כשהיא עדיין לא בטוחה, כי אז יהיה לך יותר זמן להתכונן.
תמיכה נוספת זה רעיון טוב. חברה בסטנד-בי. ויש לה גם בן זוג שאיתה. אם את לא נמצאת, היא לא לבד, היא אתו.

[תבשיל_קדרה*]

למה את מכנה (מתארת) את עצמך כ - "בצרות"?

[דנה_ה*]

לא זוכרת אם הרגשתי מעוצבנת, אבל בהחלט היו רגשות אחרים של דאגה (האם ההריון לא ארוך מידי?) ו"נו כבר, שזה יקרה כבר", וכל צלצול טלפון ישר חשבתי שזה ממנה, והייתי מתקשרת אליה 3 פעמים ביום לפחות לשאול מה קורה ואם יש התקדמות...

בסוף זה קרה דווקא ביום שלא ציפיתי, ובשעה 4 בבוקר קיבלתי טלפון. אם אחותי תסכים, אספר פעם את סיפור הלידה שלה - או שהיא תספר אותו.

אבל דבר חשוב שרציתי להוסיף - איזה כיף לך שתהיי בלידה של אחותך. זה דבר נפלא שיכול מאוד לחזק את הקשר ביניכן (שאני מתארת לעצמי שהוא חזק גם כך). אחותך ודאי לא מצפה שתהיי מקצועית כמו מיילדת או אפילו שתשלפי מאמתחתך טריקים של דולה מנוסה. היא רוצה שתהיי שם כי את פשוט את, כמו שהיא מכירה אותך. אז אל תילחצי מציפיות מומצאות, פשוט תשמחי על האפשרות הטבעית והמקסימה הזו של ללוות את אחותך ובן זוגה וילדם /ילדתם שטרם נולד.

[דולה_מזדמנת_צריכה_תמיכה*]

גילה את צודקת. המילה בצרות לא מתאימה..וגם שינתי מעזרה לתמיכה.... בקצב הזה בסוף אכתוב את שמי האמיתי...
עכשיו דברתי איתה, היתה לנו שיחה טובה ואמיתית. תחושת שמחה הציפה אותי והתרגשות חיובית. אמרתי לעצמי בדיוק את הדברים שאת אמרת דנה: איזה כיף לי שהוזמנתי... איזה כיף לי שאהיה נוכחת כשהדודנית שלי תיוולד ותצטרף למשפחה שלנו. אני אוהבת כל כך את אחותי וגם את בעלה ויהיה מה שיהיה.... אני הרי אוהב אותם גם אם לא אהיה בלידה מסיבה כלשהי...
יש לי תחושת הקלה וגם נראה לי שקצת פחות מחניק בגרון...

[דמצת*]

אני עוד כאן. מחכה. קשה לי לישון בלילה. מחכה לטלפון שלה ותוהה מתי יגיע הרגע.

[סיגי*]

שולחת לך תמיכה וכוח.
תאמיני בעצמך. זה הדבר החשוב ביותר - לשתיכן. @}

ובעניין המחנק בגרון, קיבלתי בשבוע שעבר תרגיל להפגת תחושה זו בדיוק:

תשבי בישיבה נוחה עם גב זקוף, תעצמי עניים, ותנשמי עמוק שלוש פעמים.
ואז, תלחצי את האגודלים שלך בלחיצות חזקות על שתי האצבעות האמצעיות שלך (האמה והקמיצה כשהן צמודות זו לזו).
תשבי כך לפחות חצי דקה, אבל כמובן שכדאי יותר.
תנשמי נשימות עמוקות דרך האף ותשאפי דרך הפה.
בזמן הזה תדמייני את כל הדברים שנותנים לך הרגשה טובה, תדמייני איך את רוצה שהדברים יקרו, מה גורם לך להרגשה טובה וכו'...

לי זה עוזר - מקווה שגם לך זה יעזור.

[אמא_נוגי*]

אני נכנסת כל יום לראות אם ההמתנה כבר הסתיימה.
אני מקווה שתיידעי אותנו, ושנשמע גם חוויות, אני מקווה שהן תהיינה חיוביות.
את עומדת לעשות דבר

גדול

!
בהצלחה.

[דמצת*]

ההמתנה נמשכת...
עוד מעט אעבור את המשוכה האחרונה (סיום הגן) ואז מבחינתי ארגיש שחרור גדול.
אני מצרפת כאן שיר של לאה גולדברג שממש משקף את מה שאני מרגישה:

עוד יום אחָד מאביבים זרוח,
עוד יום אחד – לצער ושמחה.
חנני, אלוהי, באורך-רוח,
עשה ציפיתי מבורכה.

שלוה מאד, ובחדווה נכנעת
כולי לחסד-פתע כלנס,
אקשיב לכל מילה, להד כל צעד,
אדע פני כל אדם שיכנס.

אך אם יהיה ויפתח השער
וכל גופי יקרא: הנה הנו!
אהיה כעץ באפלת היער,
אשר בחר בו אור להקרינו

[דנה_ה*]

דמצת יקרה, מה קורה?

[נועה_ברקת*]

הי דנה
אני היא הדמצת שיוצאת מהארון....
אחותי ילדה לפני שבועיים וחצי בלידת בית, במים, את בתה החמודה. הלידה היתה חוויה מיוחדת במינה לכל המשתתפים ואני חושבת שעדיין אני מעכלת לטובה את החשיבות של החוויה הזו בחיים שלי.
באופן כללי רק אומר, (בשביל יותר מזה אני צריכה אישור...) שזו היתה לידה ארוכה, שבמהלך רוב הזמן לא התקדמה כלל, אם כי אנו לא ידענו על כך. כשהתגלתה אחרי 12 שעות העובדה שהלידה אינה מתקדמת בכלל, חווינו כולנו משבר אמון ועברנו דרך רגשות של אכזבה, קצת כעס והרגשה של התפרקות, שלוותה בהתאוששות מדהימה של אחותי, התחברות פנימה והתקדמות מהירה ביותר קדימה. החוויה של המעבר דרך המשבר והיכולת להתאושש מהתנפצות ה"חלום" שהיה לנו, היתה עבורי חוויה עמוקה ומשמעותית. מעבר לכך, אני מרגישה שהאהבה שהיתה תמיד ביני לבין אחותי ומשפחתה, העמיקה מאד. וזו תמיד חויה נפלאה.

[דנה_ה*]

איזה יופי לשמוע! מסתבר שלידה (ולידת בית במיוחד) היא חוויה שיכולה להיות מעצימה לא רק ליולדת אלא גם לקרובים אליה. מסתבר בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, שהחיים יכולים להיות חוויה מעצימה למי שמעז לחיות אותם.
אז מזל טוב והרבה שמחה ואהבה.

[חנה_חננה*]

לחכות ללידה..........! מצב נפשי סבוך מאוד....
איך עוברים את התקופה הזו?? מסיחים את הדעת... מצחיק אבל איך אפשר?
שבוע 38, מחכה לישועה....
רק לא להגיע ל42 אין לי כבר כח!!