סבתא מתוך באופן 58

[אנונימי]

סבתא - מתוך באופן 58 שיצא לאור בחודש מאי 2005
מאת: נעמי רותם

א.
"אמא, תראי כמה הוא יפה..." אלו היו המילים הראשונות שאמרה לי בתי כמה שעות לאחר שבנה הגיח לאוויר העולם. טל אמא ואני סבתא. תינוק חדש, גל שמו. אמא חדשה, סבתא חדשה, פרק חדש בחיים...
חדש מחד וישן מאידך. התרגשות ושמחה, תחושות של משפחתיות והמשכיות מציפות אותי. נוספה עוד חוליה בשרשרת...
כשאני נשאלת איך מרגישה סבתא, ההרגשה של התרחבות והמשכיות היא חזקה מכל. אך עדיין איני מבינה מדוע.

אני באה לביתה של טל על-מנת לעזור לה. בערב אנחנו עומדות יחד במטבח ומבשלות... למחרת טל יוצאת לענייניה. אני בבית, גל ישן. אני רוחצת כלים, מניחה דברים במקומם, עומדת לגהץ... תחושה מיוחדת, משונה, מלווה אותי. כבר הייתי במקום הזה... הייתי בסרט הזה... מתי? איפה...?
וודאי שהייתי, אלא שהייתי אז בתפקיד אחר. לא העוזרת כי אם הנעזרת. ומי שהייתה בתפקידי היום היא לא אחרת מאמא שלי, סבתא של טל. אני מרדימה את גל, מחבקת אותו, ושרה לו שיר ערש שאבא שלי היה שר... דמעות מציפות אותי ואני ממשיכה לחבק לשיר ולבכות...
גל כבר הולך, אנחנו יוצאים לטיול, הוא צועד ואני בעקבותיו. בשלב מסוים אני מרימה את גל על הידיים ומסבה את תשומת לבו לפרח, לפרפר, לדבורה, לציוץ הציפורים... שוב אני שמה לב שאבא שלי מלווה אותי לאורך הדרך... כך אבא טייל עם נכדיו.
הפגישה המחודשת עם הורי הפתיעה אותי ולא מפסיקה לרגש אותי. נדמה לי שהם מלווים אותי כעת יותר מתמיד. אני חשה בהוויה שלי את הורי, ואת מה שקיבלתי מהם אני מעבירה לבתי ולנכדי בדרך טבעית וזורמת.
אני מקבלת בשמחה ובאהבה גם את עצב הגעגועים להורי שאינם עוד.

***
ב.
למערכת היחסים עם שלי עם טל נכנס גורם חדש ומשמעותי מאוד - גל, בנה של טל, נכדי שלי.
גל נולד בקיץ. בחופשה שבין השנה הראשונה לשנייה ללימודיה של טל. להפסיק את הלימודים לא בא בחשבון מבחינתה. היא נכנסה לשנת הלימודים כאם לתינוק בן כמה חודשים וחיפשה סידור... אני לא ידעתי את נפשי - כל-כך רציתי לעזור לטל, רציתי שגל יקבל את הטיפול הטוב ביותר. היה לי קשה, הייתי מתוסכלת. לראשונה בחיי חשתי את הקריעה הקשה הזו בין התחייבות לעבודה לבין המשפחה. אני מעולם לא עבדתי מחוץ לבית. כשהבנות היו קטנות )יש לי שלוש( לא עבדתי כלל. הבחירה שלי הייתה מאוד ברורה. הייתי שלמה איתה אז ואני שלמה איתה עד היום. כעת אני עובדת חצי יום מחוץ לבית. שקלתי לעזוב את העבודה על-מנת להיות זמינה לטל. כעסתי בתוכי על טל שהביאה אותי בעל כורחי, לא מתוך בחירה שלי, למצב הזה - למקום שנמנעתי ממנו בעבר במודע. רווח לי כשהבנתי שטל אמנם הביאה אותי למקום הזה אך אפשרות הבחירה היא עדיין בידי.

עברה שנה ומחפשים גן לגל. נכדי, נשמתי, ילך לגן בגיל שנה... קשה לי, זה בניגוד להשקפת עולמי, לדרכי, מה עושים?
הקושי הזה מביא אותי להבנה פשוטה ומשמעותית מאוד. אני לא אמא של גל. אני אמא של טל. טל אמא של גל. שלושה משפטים שמציינים עובדות, אך בשבילי הם עולם ומלואו. עבורי זו תובנה שמובילה תהליך שמאפשר לי להמשיך במערכת יחסים טובה ופתוחה עם טל. אני יודעת שטל היא אמא טובה, ומאמינה שהיא עושה לבנה את הטוב ביותר בתוך החיים שלה שהם לא דומים לשלי.
בעייני טל בחרה בדרך קשה, אולם התפקיד שלי זה לא לתת עצות ולהטיף מוסר. התפקיד שלי הוא להקשיב, לעזור, ולהיות בשבילה. כשהיא מספרת ומתייעצת איתי אני חושבת עליה ומגיבה בהתאם. אני סמוכה ובטוחה שהיא אמא טובה לגל ומקבלת החלטות נכונות עבורו. על-אף השוני בדרך אני מקבלת אותה בכל ליבי. לקבל, בשבילי זה לסמוך, לתמוך ולקבל באהבה גם את הצביטות הקטנות בלב שלעיתים אני חשה בכל זאת...

חשוב לי לציין שמה שמוביל אותי בכל התהליך הזה הוא הרצון שלי לנשום. לנשום עמוק במלוא הריאות. אני לא מנסה להיות אם טובה, אני מחפשת דרך להיות כנה ולחיות עם עצמי בשלום, משוחררת, פתוחה ומכילה...

אחזור להתחלה... לתחושת ההמשכיות, הנה התשובה:
הפגישה המחודשת והמרגשת עם הורי והתהליך שאני ממשיכה בו עם טל ודרכה, נותנים לי תחושה של רצף. אני החוט, החוליה שמקשרת בין העבר לבין העתיד.

---