סיפור הגמילה מהנקה של קיצקיצ ושלי

קצת רקע:
כל כך הרבה מדברים פה באתר על הקשיים בתחילת ההנקה ועל הצורך לעודד ולתמוך באמהות בתחילת דרכן על מנת שההקנה תתממש, כל כך מעט תמיכה ב-איך מסיימים? מדברים כאן הרבה על זה שאם מחכים בסבלנות הילד יפרד בעצמו מההנקה, אבל מה לעשות שבמקרים רבים זה לא ריאלי? במקרים רבים האם מיצתה את ההנקה הרבה לפני הילד, אז איך בכל זאת "נפרדים כידידים"? איך מתמודדים עם התחושה הקשה של לקחת לו את היקר לו מכל? ביתי היתה קשורה להנקה מאוד וזה אכן היה היקר לה מכל (בעיני). בשבילי ההנקה היתה אמצעי רב שימושי למגוון גדול של מצבים, וגם האישור הראשון במעלה להיותי אמא בכל רמ"ח ושס"ע. הילדה שלי לא לוקחת מוצץ או אצבע ואין לה כל קשר סנטימנטלי עם שום "חפץ מעבר". השד הוא ידידה הטוב ביותר. לכן לא היתה לי כל כוונה לסיים את ההנקה שלה. מאוד רציתי שהיא תהיה זו שתסיים. זה לא קרה. הגמילה היתה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בהורות עד כה.

כשהיתה קיצקיצ בת שנה וחצי הריתי בשנית. בניגוד לציפיותי, ההנקה בזמן ההריון לא גרמה לי לכאבים עזים והמשכתי. החלב הלך והתמעט, ואז ורק אז קיצקיצ התיחילה לאכול אוכל ממש, כלומר, יותר אוכל מיניקה. היא רזתה מאוד, היתה מזפזפת מצד לצד כדי להשיג עוד כמה טיפות, אבל התמידה ביניקה. גם כשהגיע הקולוסטרום היא המשיכה לינוק, על אף שבשלב הזה כבר קיותי שתוותר לבד, כמו שקרה אצל חברה שלנו עם ילדה בגיל דומה. בעצם היו לי רגשות מעורבים בעניין, כי הנקת צמד נראתה לי חויה מיוחדת והנחתי גם שזה ימתן את הדרמטיות שבכניסתה של אחותה התינוקת למשפחה. עד סוף ההריון קיצקיצ ינקה לפי דרישה מסביב לשעון, יום ולילה. בעצם היה סייג אחד שליוה אותנו כבר המון זמן, אולי מגיל שנה או משהו כזה: לא יונקים בפומבי, כשיש הרבה אנשים, כי אמא לא רוצה שיראו לה את הציצי. במהלך הלילות לקראת סוף ההריון היה נדמה כבר כי היא לקראת לילות שלמים ללא יניקה, אבל אז כנראה בגלל שהלילות התקררו, שוב חזרה להתעורר ליניקות בלילה. עהייתי מאוד גאה בעצמי שעם בטן של חודש תשיעי אני לילות שלמים דחוסה בין הבת לאב ומיניקה בלילה. שבועיים לפני הלידה, לילה אחד היא העירה אותי כל כך הרבה פעמים שבאמצע הלילה החלטתי, זהו, נגמר, אין יותר יניקות בלילה. יונקים רק בבוקר כשרואים אור בחלון. העניין עם האור בחלון היא עצה שקבלתי מזמן מחברה מניקה והתבררה כטעות מרה וכעצה גרועה, כי אז מתעוררים לינוק עם אור ראשון, גם אם זה 4 וחצי בבוקר ונגמר הלילה. אמנם היה קצת בכי ועניינים אבל עבר יחסית סביר. הצטערתי שלא היא זו שסיימה את הנקות הלילה אבל בדיעבד זה דוקא היה טוב שהובהר לה עוד לפני לידת אחותה שהיא לא יונקת בלילה, כי, כפי שבודאי ניחשתם, כשאפונית נולדה קיצקיצ הופתעה לגלות שיש מי שדוקא כן יונקת בלילות ומיד התחילה גם היא לדרוש לינוק בלילות.( "מה זה זה, אחותי יונקת ולי לא נותנים?!").
אפונית נולדה כשקיצקיצ היתה בת שנתיים ושלושה חודשים בלידת בית. היא לא נכחה בלידה אבל הגיעה כמה דקות אחרי וגילתה את אמא מניקה תינוקת. הצעתי לה את השד השני אבל היא סירבה ואמרה "אני לא יכולה". שוב הצעתי והיא שוב סירבה. בעלי חושב שבנקודה הזו היא היתה מוותרת על ההנקה אבל אני לא חושבת כך. בסופו של דבר נאלצנו אפונית ואני להתפנות לבית חולים ( סיפור הלידה של אפונית ) וכשקיצקיצ באה לבקר אותנו היא ינקה מלא הבטן ונרדמה עליי שינה מתוקה. מה שקרה אחרי הלידה, וזה דבר שאף אחד לא הכין אותי אליו ולא קראתי עליו מעולם כאן באתר הוא שבעודי מניקה תינוקת בת יומה ההנקה של הגדולה פתאום נראתה לי פשוט לא רלוונטית יותר. ראיתי למולי ילדה גדולה, כבר לא תינוקת כפי שהרגשתי רק אתמול, ומה בכלל היא עושה לי על הציצי. פתאום זה הרגיש לי ממש לא מתאים להניק אותה. ריחמתי עליה על שאני מרגישה כך אלב אין מה לעשות, כך אני מרגישה. עכשו הייתי בבעיה, מכל הזמנים בעולם, עכשו זה לא הזמן לסיים את ההנקה, עם הנץ האחות, ובי נשבעתי לגמור את זה יפה.

הדבר הראשון שהיה צריך לעשות הוא "לעשות סדר" בהנקות. היא כל התלבה שהחלב חזר וגם ראתה כל הזמן את אחותה יונקת שפעם בחמש דקות ביקשה לינוק. החזקתי מעמד ככה כמה ימים ואז לקחתי אותה לשיחה ואמרתי לה: תראי קיצקיצ, אחותך תינוקת ויונקת כל הזמן, את גדולה ויונקת יניקה של גדולים (ותודה ל ילדת טבע על הרעיון של "יניקה של גדולים"). יונקת רק בזמנים שאנחנו קובעות עכשו ואין יניקות ביניהם. מניתי שש או שבע הנקות יומיות, שהיו זמנים שבהם היתה רגילה לינוק והיא קיבלה את זה די יפה. אמנם קצת בכיות פה ושם, ופה ושם כאב לי הלב עליה על איזו נפילה שבנסיבות אחרות היתה נגמרת בהנקה ועכשו לא, אבל בגדול היתה בסדר והרעיון הופנם. היה חשוב מאוד, עם זאת, להקפיד מאוד על סדר יום קבוע, כדי שתדע למה לצפות, מתי יתאפשר לה שוב לינוק. די מהר התפוגגו מעצמן איזה שתיים שלוש הנקות. כשלושה חדשים אחרי הלידה של אפונית קיצקיצ נשארה רק עם ההנקות של לפני ואחרי ( וגם אחת באמצע ) שנת הצהריים, והנקת הבוקר. הבעיה עם הנקת הבוקר היתה שקיצקיצ היתה מתעוררת לפני קריאת השכוי, כשעדיין יש רק אור כחלחל עמום וטוענת שיש כבר אור. ואז כל (לפנות) בוקר ויכוחים אם כבר אור או לא והלך הלילה, קמים ליום חדש בחמש בבוקר. יום אחד זה כבר היה כל כך בלתי נסבל שהחלטתי להוריד את הנקת הבוקר, אבל אחרי יומיים חזרתי בי, כי ההנקה הזו נראתה לי המשמעותית ביותר: התחלה של יום חדש כשהיא מתודלקת במנה גדושה של אמא. מעבר לכך, פתאום הבריק במוחי רעיון: תשכחי את כל מה שהיה עם האור בחלון, יונקים כשהשעון מצלצל בבוקר. כיוונתי שעון לשעה שבע וזהו: רק אז יונקים. אז בהתחלה היו בקרים שהיא היתה מתעוררת בשש ועברנו שעה מורטת עצבים עד שהשעון גמל אותנו מיסורינו, אבל די מהר הסתנכרנה עם השעון והיקיצות של כולנו השתפרו פלאים.

שמחה על היוזמה - וצמאה לשמוע עוד.

בינתיים עם הצוציק אותו דבר - מתעורר עם אור ראשון ומראה לי שכבר אור ואפשר לינוק, אבל למזלי יונק במיטה ונרדם מיד בחזרה

אמנם כל מה שכתבתי עד כה היה טכני לחלוטין אבל כל התקופה הזו היתה מאוד מטלטלת וקשה עבורי. המון רגשות אשמה כלפי הגדולה, כי בעצם בכל זמן נתון שהקטנה היתה ערה (ומזל שזה לא קרה הרבה) העדפתי להיות איתה ונכוחתה של הגדולה היתה לי קצת מיותרת. השתדלתי מאוד להסתיר את זה. ההנקה שלה מיום ליום היתה פחות ופחות נסבלת עבורי. כבר לא רציתי להניק אותה,אפילו די סלדתי מהתחושה של להניק אותה, רק רציתי לסגור יפה ובהדרגה. פתאום כשהקטנה היתה בת חודשיים העניינים התחילו להשתבש בהנקה וסבלתי מסדקים בפטמות, סתימות, גודשים ומה לא, ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שמה שגורם לכל הבעיות זה כשאני מניקה את שתיהן בו זמנית ואז התפיסה משובשת, אז הורדתי את העניין הזה לחלוטין, למרות שהגדולה אהבה לינוק עם הקטנה ביחד, והיתה מלטפת אותה ברוך. חבל שלא יכולתי להשתמש בזה יותר כדי לקדם את קירוב הלבבות, אבל זה לא הלך. לקיצקיצ הקליטה של הקטנה היתה די קשה והיא התחילה לבכות הרבה יותר ממה שזכרתי אותה. הזמן הקשה ביותר היה היקיצה משנת הצהריים. אולי בגלל שקודם היה לי את כל הזמן שבעולם איתה במיטה ועד שהיא חוזרת לעניינים ועכשו יש עוד מישהי שצריך לחזור אליה. כל יקיצה משנ"צ היתה מלווה בבכי מתמשך.
כשלושה חודשים אחרי הלידה, כשקיצקיצ היתה בת שנתיים וחצי החלטתי לגמול אותה מהנקת צהריים, לפני תוך כדי ואחרי. היה ברור לי שזה יעלה לי בביטול שנת הצהריים לאלתר. בתכנית המקורית חשבתי למשוך עם ההנקה הזאת עד ספטמבר, כקיצקיצ תהיה בת שלוש וגם תתחיל ללכת לגן, אבל נשברתי. זה כבר היה בלתי נסבל מבחינתי, גם התחושה הפיזית, וגם השעבוד בצהריים: להניק אותה באמצע השינה כשהיא מתעוררת ולהחזיר לישון ובינתיים להפקיד את התינוקת בידי השכנה וכל הסצינה אחרי השינה. הודעתי לה שבעוד כך וכך ימים, נראה לי שלושה או משהו כזה, לא יהיו יותר הנקות בצהריים. ואז הפסקתי להניק בצהריים. זה היה הקטע הקשה מכל. הילדה היתה עייפה מאוד אבל לא רק שלא מסוגלת להירדם אלא גם הכניסה איתה למיטה מזכירה לה את היניקה החסרה ולכן גם לא היה טעם לעשות נסיונות במיטה. כיוונו את זה על ימים שאבא היה בבית בצהריים ויכל להרדים אותה על הגב במנשא, אבל זה לא קידם אותנו בשום דבר כי כשהוא חזר לעבודה נשארנו עם אותה בעיה ואני לא הייתי מוכנה להרדים אותה במנשא על הגב, במיוחד לא כשבאמתחתי עוד תינוקת שנמצאת כל אותה העת בעצמה במנשא. נסיתי בעגלה כמה פעמים אך ללא הועיל. נאלצנו לוותר על שנת צהריים, דבר שגרר תקופה קשה של מצבי רוח קשים אחר הצהריים. האפשרות היחידה שלה להירדם היתה אם היינו חוזרים מנסיעה כלשהי ועל כן התחלנו ליסוע במרץ להתארח אצל חברים ולחזור בצהריים הביתה. תקופה קשה מאוד מתישה מאוד בשבילי.

כל הכבוד על היוזמה לפתוח דף בנושא!
זה באמת הדבר הכי הכי קשה. כ"כ קשה שמשכתי אותו עם הבכורה עד כמעט חמש ועם השנייה עד ארבע ועם השלישית אני שוב לא יודעת איך לצמצם ולסיים.
אולי אני אצליח ללמוד משהו פה.
תודה @}

הי מוצמוצית. יכולתי להניק אותה ברגע שמתעוררת עם האור הכחלחל ולהניק ובטוח היא היתה חוזרת לישון, אבל העדפתי לא לעשות זאת משתי סיבות: א. זה פתח להתעורורויות יותר ויותר מוקדמות שלאט לאט יזחלו חזרה אל תוך הלילה. ב. אם היא היתה חוזרת לישון, הרי שהיתה מבקשת לינוק שוב כשתתעורר סופית ולבטח לא היתה זוכרת שכבר ינקה ולא הייתי מעוניינת להוסיף עוד הנקה.

כל התהליך לווה בשתי תופעות שהיו כמו בעיטה בבטן הרכה והעיקו לי היטב על המצפון: הראשונה: קיצקיצ התחילה לגמגם גימגום כבד ביותר. זה הלחיץ אותי מאוד. זו היתה הוכחה מבחינתי שגרמתי לה נזק בלתי הפיך ושכל ההשקעה של שנתיים וחצי הנקה היתה לשוא. קלינאית תקשורת שהתייעצתי איתה אמרה שבהחלט ייתכן שזה קשור לפרידה מההנקה. לשמחתי הגימגום נעלם תוך חודש כלא היה. התופעה השניה שמלווה אותנו עד היום ואני לא כל כך יודעת מה לעשות איתה היא חריקת שיניים חזקה בלילות. היא עושה את זה כל כך חזק שאני מצטמררת. היא ישנה לילות שלמים בלי להתעורר ונראה לי שהחריקות באות במקום בו היתה אמורה להיכנס יניקה... אבל אולי אני טועה. בכל מקרה, היא לא רכשה לה חלופות כמו אצבע או מוצץ ולכן אני מסיקה שבסה"כ עברה את זה בסדר ואף יצאה מחוזקת מהתהליך, אם להקדים את המאוחר. מאוחר. אמשיך ביום אחר.

קוראת ומזדהה מאד עם כל מילה.
אמנם ביתי כבר לא ינקה כשנולד בני (היא החליטה, לשמחתי הרבה, על הפסקת הנקה בגיל שנה וחצי והיתה בת שנתיים ו-7 כשהוא נולד) אבל יש עוד המון סיטואציות אחרות בהן נקרעתי בין שניהם. לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שמאמא שמחוברת לחלוטין לאינסטינקטים ו(כמעט) תמיד יודעת מה טוב לביתי הפכתי לאמא פשוט ג-ר-ו-ע-ה (לפחות בהרגשה, אבל זה מה שקובע). כל הזמן הרגשתי ששניהם מקופחים, ששניהם לא מצליחים לקבל ממני את מה שהם זקוקים לו ושניהם לא מסופקים.
לא יכולתי להפסיק לבכות- פעם מצער עליו ופעם מיגון עליה. הרגשתי שאני מאבדת שליטה על המשפחה הקטנה שלי. כל נסיון לעודד את ביתי היה מסתיים בכשלון (בכי/מכות שלה כלפי וכו') ואני הרגשתי שאנחנו הולכות ומתרחקות זו מזו (ולפני כן היינו קרובות עד מאד- היתה בינינו הרמוניה אינסופית, פשוט אושר גדול).
השינוי הגדול הגיע כשהבנתי שקודם כל אני חייבת לתפוס שליטה במצב. להפסיק לבכות (או לפחות לבכות פחות), להפסיק לחשוב על מה כל אחד מילדי האהובים מפסיד ולהתחיל למצוא פתרונות.
גיליתי שאם אני נשארת רגועה ולא כעוסה ומצליחה לדבר עם ביתי מתוך אהבה והבנה למצבה, ולא בכעס מתוך התסכול הפנימי שלי, אני מצליחה למנוע ממנה וממני ליפול לתוך הבורות שהיא מכינה לנו. לעיתים מצאתי שכשאני משתפת אותה בקשיים שלי (אבל לא כל הזמן ותוך הפעלת צנזורה- אחרי הכל היא בת 3..) קל לה יותר להזדהות ולהבין שהמצב קשה לא רק לה.
ויותר מכל הבנתי שכל דבר שלא בא לי באופן טבעי (...) לעולם לא יעבוד, לא משנה עד כמה אני רוצה ומנסה. שוב זאת היתה תזכורת לרגישות המדהימה שיש לילדים בזיהוי זיופים. תזכורת לכך שאין דבר שהם לא מסוגלים להתמודד איתו, כל עוד האמת נאמרת והם מקבלים מאיתנו גב חזק ואמונה מלאה בכוחות שיש בהם.
כשאני הרגשתי שהיא מסכנה גם היא הרגישה כך. כשאני הרגשתי שהיא מקופחת גם היא חשבה כך.
אבל כשאני הבנתי שהמצב החדש אליו נקלענו הוא טבעי לחלוטין, שהחיים זורמים ושצריך להסתגל לשינויים , אז ראיתי איך גם היא לאט לאט מתחילה להאמין שיהיה בסדר ושמקומה במשפחה מובטח, כך או אחרת.
עדיין לא עברנו את התקופה הקשה. כיום בני בן 7 חודשים ואני עדיין נתקלת באינספור מצבים הדורשים תמרונים ותעצומות נפש מצידי. אבל היום אני יודעת כי יש בכוחי. יש בכוחי לתת להם את (כמעט) כל מה שהם צריכים ובנוסף יש להם זה את זו- וזו בודאי מתנה שבהמשך חייהם הם ידעו להעריך.
מאחלת לך המון המון כוח ואמונה בעצמך ובדרכך.

תודה על הדף, מקשיבה בעניין <ומניקה שניים. הקטנה בת שלוש + והפצפון בן 3.5 חודשים>

גם אני מקשיבה בענין. מניקה בת שנה וחודשיים. ורציתי לספר שעניין חריקות השיניים מוכר לי היטב ללא קשר להנקה - אני חורקת שיניים וביתי הגדולה לפעמים חורקת שיניים - בת חמש) ולא מצאנו קשר בין זה ובין שום ענין נפשי ספציפי (זה בא והולך בימים שונים, כולנו ישנים יחד אז שומעים...). אולי זה מבנה הלסת? אל תאשימי את עצמך, נשמע שהצלחת להתמודד בצורה מוצלחת מאוד עם סיטואציה סבוכה. כל-כך סבוכה שאני רק חושבת על גמילה ואני רואה את ביתי בת 10. לא מאמינה שבעצמה תיגמל קודם לכן...

גם אני מקשיבה בעניין רב מאוד. הבת שלי בת שנתיים וחמישה חודשים ונראה שלעולם לא תיגמל מיוזמתה (אולי בצבא?). אני כל כך מזדהה עם חלק מהדברים שכתבת.
נעה בין מחשבות של - לתת לה להיגמל מעצמה ועד - מתי כבר יגיע היום המיוחל?
פשוט כי לפעמים זה כיף אדיר ולפעמים זה לא.

מצד שני אני רואה את השיעורים שיש בזה בשבילה ובשבילי. ההכרח ללמוד להבין כי אמא היא ייצור נפרד, והצורך להתחשב ברצונותיה גם כשהם נוגדים את רצונות הילדה... זה משהו נפלא שגמילה מהנקה בעיני מלמדת את הילדה. ואותי, מה זה מלמד אותי - הצורך להתגבר על תחושות של אשמה או יגון, לקבל לאט לאט בחזרה את האוטונומיה על הגוף שלי.
זוהי פשוט מערכת יחסים עדינה שהתחילה ב- 100% נתינה (של האמא) ו - 100% תלות של התינוקת, ולאט לאט היא מאפשרת צמיחה והתבגרות של שני הצדדים.

דיאלוג לדוגמה מאתמול:
אמא: נעמה, הציצי עכשיו הולך לישון (שתים עשרה בלילה)
נעמה: לא רוצה. רוצה ציצי.
אמא: נעמה, העניין הזה זו החלטה שלי.
נעמה: לא, זאת החלטה שלי.
אמא: זה הגוף שלי וזאת בכל זאת ההחלטה שלי.
נעמה: זו החלטה שלנו.

<מצטערת שהתפרצתי ככה לבלוג. רציתי רק לכתוב שמקשיבה בעניין ובסוף יצא המון. אם לא מתאים לך - אפשר למחוק>

תודה על הדף, מקשיבה בעניין
אכתוב קצת אחר כך.
@}

כל הכבוד על היוזמה ויישומה המהיר

קוראת בעניין. עוזר לי לגבש לעצמי תוכנית פעולה לזמן הקרוב...

חריקת שיניים חזקה בלילות.
בכורתי חרקה שיניים במשך שנים, למרות שינקה כמעט חמש שנים. אני לא חושבת שזה קשור.

תודה לכולן. איזה כיף זה לקבל תגובות.
דנה, דיברת על כך שהגמילה היא הזדמנות פז ללמוד כל מיני דברים, גם לילד וגם לאם. נכון! חבל רק שלא היתה לי ההכוונה איך לעשות את זה נכון וגיששתי את דרכי באפלה. זו הסיבה שאני רואה חשיבות בכתיבת סיפורי גמילה. כאלה שמתארים את כל התהליך ויכולים לתת השראה. המעט סיפורים שמצאתי עזרו לי מאוד. נדרש גם קורטוב של ביטחון עצמי של האם, גם עבורה וגם עבור הילד שלא ירגיש אבוד בתוך התהליך. מקווה שבפעם הבאה ילך יותר קל ולו מעצם הידיעה שעברתי את זה כבר פעם. שמחה מאוד אם מה שאני כותבת עוזר למישהו.
שואפת לארבע , תודה על השיתוף, והסיפור של מה שעבר עלינו בתור משפחה הוא נושא לדף שלם. גם הקטנה שלי בת 7 חודשים עכשו ואני מרגישה שהקושי הגדול מאחורינו והכל משתפר במהירות. אני חושבת שמה שעזר לי יותר מכל הוא האמונה בה, בגדולה, בטוב ליבה שאינו ניתן לערעור. וגם, וזה חשוב, להיות מאוד מאוד עם היד על הדופק ולברור מילים היטב. איך להגיב ומה להגיד זו ממש תורה שלמה חשובה מאין כמותה, וכאן תודה גדולה לבעלי היקר, החכם מכל אדם, שברגישות אין קץ תמיד מצא את הדבר הנכון להגיד (בלי קשר לגמילה אלא להתנהלות של הגדולה מול הקטנה למשל).
אני חושבת שהקושי הגדול שלנו היה קשור לגמילה מהנקה ולוא דוקא לתינוקת. אמנם יש כאן מצב קצת יותר סבוך של גמילה, גמילה בהנקת צמד, אבל התהליך עצמו לא קשור לזה שהיתה עוד יונקת בתמונה, ולכן אני מביאה את הסיפור כסיפור גמילה. מקרה פרטי של גמילה. למען האמת לאורך כל הדרך מנקודת מבטי עינה של הגדולה לא היתה צרה בקטנה. אני חושבת שפירגנה ועודנה מפרגנת לקטנה על ההנקה. היא היתה מאוד רוצה לינוק בעצמה, אבל מבינה את הצורך השונה של הקטנה.

בספטמבר ימלאו לקיצקיצ שלוש, והיא גם תתחיל ללכת לגן לראשונה בחייה. סיכמתי עם עצמי שאני מסיימת את סיפור ההנקה לא יאוחר מיומולדת שלוש. היה נפלא לו אפשר היה לומר "כשימלאו לך שלוש נסיים את ההנקה", כי אז זה איזשהו סוף מאוד ברור, את כבר גדולה וכו, אבל בגלל שזה בא ביחד עם הגן ולא כדאי לערבב שמחה בששון הבנתי שזה יצטרך להיות עוד לפני הגן. אז כמו שאמרתי, אחרי שלושה וחצי חודשי הנקת צמד נשארנו עם הנקת בוקר בלבד. למעשה, בשלב הזה, למעט הכמה דקות בבוקר בהם חלצתי את שדי, הרגשתי שההנקה הסתיימה. הנקת הבוקר היתה רק צל חיוור של ההנקה המופארת שלנו. אבל קיצקיצ היתה שמחה בחלקה. שמחה על הפינה הזו ששמורה לה. באותה תקופה דיברנו על זה שבבוא היום היא תהיה מספיק גדולה ותפסיק לינוק. מנינו בפניה את כל הילדים שהיא מכירה ומסתבר שאף אחד מהם לא יונק. אמנם באופן כללי אני משתדלת לא לעשות את המנפולציה הזו של "תראי את X, גם הוא כבר לא Y", רק שהיות והנקה הוא דבר שקורה באינטימיות בחדרי חדרים (לנו לפחות) היא עלולה לחשוב שלמעשה זה מקובל לגמרי וכל הילדות בנות השלוש יונקות, ואם זה יהווה איזושהי נחמה עבורה במשהו שיקרה כך או כך אז העדפתי להשתמש בקלף הזה. בפסח סיפרנו הרבה על משה בתיבה שבת פרעה מצאה אותו במים ואמא שלו יוכבד באה לארמון ונשארה שם להניק אותו עד שהיה בן שנתיים וחצי ואז הוא הפסיק לינוק ואמא שלו חזרה הביתה. האמת שהתוספת לסיפור (זה וריאציה על רעיון שקראתי פה באתר) הורידה מאוד את הרייטינג שלו. בקיצור, בשום פנים לא רציתי לגרום לה רגשי אשמה על זה שהיא יונקת, ולכן, שוב, בחרתי מילים בקפידה, אבל ניסיתי לעשות פרומושן לנושא הפרידה מההנקה. היה לי ברור שהחלק האחרון של הגמילה יהיה קל, שוב, כי בתחושה שלי ההנקה כבר היתה מאחורינו, אבל הייתי צריכה את המשהו הקטן הזה שיבשיל בי על מנת שזה יקרה. ויום אחד זה קרה. בשביל שזה יקרה היו צריכים להתקיים כמה תנאים:
א. שההנקה הזו תעיק עלי מספיק. הגענו לנקודה הזו אחרי רצף של כמה ימים בהם התעוררה בשש וחצי במקום בכמה דקות לשבע. היות וידעתי שזה הסוף לא השראתי אותה מרוטת עצבים חצי שעה עד שהשעון יצלצל אלא התעלמתי ממנו והנקתי אותה בשש וחצי. רק כי ידעתי שבזה מסתיימת ההנקה. אם שוב אנחנו חוזרים לכל הנושא של היקיצה המקודמת אז די. מספיק.
ב. שאדע איך להסביר את סיום ההנקה. אחרי התלבטויות רבות החלטתי להגיד פשוט שהיא מספיק גדולה. בדר"כ אני לא אוהבת להשתמש בטיעון הזה כי הוא לא רלונטי, הרי אם היא עדין רוצה לינוק אז מה זה בכלל משנה בת כמה היא, אבל לא יכולתי כמובן לומר שהחלב נגמר (עובדה שהקטנה לא גוועת ברעב) וגם לא שכבר לא נעים לי (אז איך זה שהקטנה לא עושה לי לא נעים. מה, רק המגע שלה לא נעים? לא מתאים) וגם באמת הרגשתי שהיא גדולה מידי בישבילי להניק. באותו זמן גם קראתי משהו שכתבה דברתיה קוממי בזמנו על איך היא גמלה את ילדה מהנקת טרידם, והיא גם אמרה להם שהם מספיק גדולים. אז אם דברתיה יכולה אז גם אני. הפוסט שלה שקראתי בהחלט הפיח בי רוח אומץ.
ג. סוף סוף גיבשתי את החזון של איך נעשה את זה הלכה למעשה כדי לסגור יפה ובחגיגיות.

אחרי חצי שנה של הנקת צמד, כשקצקיצ היתה בת שנתיים ותשעה חודשים, ההנקה הגיעה לסיומה. תלינו על שרוך אברעה חרוזים אדומים. כל בוקר אחרי ההנקה לקחנו את השרוך וקיצקיצ הוציאה חרוז אחד ואמרתי שוב ושוב, כשהחרוזים יגמרו נעשה מסיבת סיום להנקה ולא תינקי יותר. בבוקר האחרון קיצקיצ ינקה כהרגלה והוציאה את החרוז האחרון. למחרת בבוקר התעוררה וכמובן ביקשב לינוק. ואז הקמנו את כל המשפחה: אבא ואפונית ועשינו מסיבת סוף הנקה, שכללה הדלקת נרות, ברכות ואיחולים, וגולת הכותרת: משאת נפשה - עוגת שוקולד (נא לא לסקול אותי: השוקולד היה מחרובים והקמח מלא). זה סיפק אותה לאותו בוקר. למחרת שוב התעוררה בבוקר וביקשה לינוק. ושוב פרצנו במסיבת סוף הנקה עם העוגה שנשארה מאתמול*. וכך גם ביום השלישי לגמילה. אחרי שלושה ימים נשארנו בלי מסיבה, רק עם גמילה. היו מחאות וקצת בכי אבל באופן כללי אני יכולה לסכם שנסגר יפה.

ה"עוגה" היתה בעצם רעיון חמוד שראיתי ביומולדת אצל השכנים:מאפינס בתוך גביע של גלידה. גימיק שהדליק אותה, וגם שמרתי גביעים לשולשה ימים אחרי המסיבה הראשונה כי כמובן צפיתי את הצורך במסיבות החוזרות.

וראו זה פלא, מרגע שהתסיימה ההנקה סופית, חזרה היכולת להרדם בצהריים, לפחות בחלק מהימים. חשדתי שזה מה שיקרה. שכל עוד החושה של ההנקה חיה, היא נמצאת לה בפה כל הזמן, מציקה לה, גורמת לה לרצות ולא מאפשרת לה לעבור את המשוכה. מרגע שהיא לא קיימת אז היא לא קיימת והתחושה התעמעמה במהירות (כך נדמה לי) ואפשרה להירדם בלי זה במקומות בהם היתה היתה רגילה לינוק. במובן הזה (ובעצם בעוד מובנים, וארחיב מיד) ההדרגה וההשארות עם הנקה בודדת רק הקשו עליה לתחושתי, כי בעצם היו עוד המון סיטואציות בהן בודאי רצתה לינוק אבל ידעה שלא תקבל, וכל עוד התחושה עדיין היתה בפיה זה רק ייסר אותה. מלבד זאת, כל הורדה של הנקה היתה קושי תהומי מחדש, גם לי וגם לה אז אני לא בטוחה שלא היה עדיף פשוט לסיים בבת אחת וזהו במקום להכאיב כל פעם מחדש.
הדבר שהכי הציק לי בהנקה היה שכל עוד ינקה, כל גילוי אהבה שרצתה להרעיף עליי התנקז לדבר אחד יניקה. לא נשיקה, לא חיבוק, תמיד יניקה. אתן ודאי מכירות את זה. וזה מציק נורא. עכשו כשהיא כבר לא יונקת אני זוכה להרבה חיבוקים, התרפקויות ו"אמא, אני אוהבת אותך הכי". אני גם מרגישה שבסוף כבר כעסתי על זה שהיא יונקת ושמחתי מאוד לוותר על הרגש הזה שעמד בינינו. סיום ההנקה שחרר את שתינו למערכת יחסים יותר טובה. לפני שקיצקיצ נולדה זה היה נראה לי מוזר ולא מתאים להניק ילד אבל אחרי שהיא נולדה אמרתי לעצמי, נראה לאן ההנקה תיקח אותי. אולי לא ארגיש ככה כשנגיע למקום הזה. אבל בדיוק במקום בו ראיתי לפני ילדה ולא עוד פעוטה לא יכולתי להניק אותה יותר. לא הסתדר לי.
בשבעה חודשים שחלפו מאז שאחותה נולדה קיצקיצ בגרה מאוד מאוד מאוד והפכה ממש לילדה. מאוד מאוזנת רגישית, כך נראה לי. רוצה להאמין שכל מאמצי נשאו פרי ושהצלחתי להוביל אותה לחוף מבטחים אחרי הזעזוע שעברה לפני שבעה חודשים. בטוחה שעשיתי את כל מה שיכולתי ושנתתי מעצמי את כל מה שאפשר לי לתת.
בעניין חריקת השיניים, תודה על השיתופים. אפשר להמשיך להתדיין בדף חריקת שיניים .

בטוחה שעשיתי את כל מה שיכולתי ושנתתי מעצמי את כל מה שאפשר לי לתת
לא מאמינה עלייך בכלל. את רוצה להגיד לי שיש לך ספק?!
אני חושבת שכבר אמרתי לך פעם, בעניין ה"בשביל מה הינקתי אותה שנתיים וחצי אם... ואם..."
שמבחינתי התשובה בגוף השאלה: הינקת כדי להיניק.
כמו שהורדת חיתול כדי שהיא תהיה בלי חיתול, ולא כדי להשיג מטרה מעבר לכך.
בריאות נפשית זה דבר חשוב (-: אבל מכיוון שאנחנו לא באמת יכולות להבטיח את בריאותם הנפשית של ילדינו באמצעות פעולות ובחירות שלנו, עלינו להסתפק בלנסות ולעשות את הבחירות שנראות לנו נכונות, ולקוות שזה יתרום לתהליך.
אני כמובן מזדהה (כרגיל) עם המצב - האחות הקטנה, איך שזה שינה את הגדולה ואת היחסים עמה, רגשות האשם...
אני חושבת שברגע שהתחלת להרגיש סלידה מההנקה - שם התחיל הסוף. וזה בסדר.
באמת באמת באמת שאני חושבת שעדיף לה ככה.
הטיעון הזה - אם לאמא לא טוב גם לילדים לא טוב - אני יודעת שמשתמשים בו בקיצוניות ומגיעים איתו לאבסורד
(לאמא לא טוב להיניק כי היא רוצה לחזור לעבוד 12 שעות ביום כשהתינוק בן שנייה וזה מה שטוב לה וכו'). אבל צריך לזכור שכשלא מעוותים אותו, הוא טיעון נכון וחשוב מעין כמותו,
בעיקר כשמדובר במערכת יחסים בין אמא לילד, ולא לתינוק.

בעניין ההדרגתיות - את יודעת הכי טוב.
מהסיפור שלך נשמע שאולי אכן היה עדיף לחתוך את זה יותר מהר.
אבל ניסוי וטעייה (ותהייה) הם חלק מהעניין...
בסך הכול נשמע שעשית את זה עם המון רגישות ושכל, והחרוזים... מקסים!
אם תרצי אספר איך הלך אצלנו, לא בטוחה שזה מתאים בדף בלוג שכזה.

בהצלחה בגן.
נשמח לראותכן!

תודה, אני מרגישה שלמדתי ממך הרבה. אשמח לשמוע איך הלך אצל אחרות, בדף הזה או בכל דף אחר.

תודה רבה על השיתוף - אני בדיוק בימים אלו מהרהרת בסיום (אולי) של ההנקה, וגם אני מרגישה שתצטרך להיות מסיבה ולא גמילה הדרגתית - ניסיתי להוריד כל מיני הנקות ופשוט לא מצליח בגלל סדר היום הלא קבוע שלנו או אולי בגלל סיבות אחרות. התהליך שעברתן נשמע מצויין ומאוזן, וכנראה שאכן, כשהאמא מגיעה להחלטה שהיא שלמה איתה, אז זה מקרין לילדה וזה עובר חלק יותר.

אז שוב תודה

כל הכבוד על התהליך ועל השיתוף!
נשמע שאת מלאת מודעות עצמית ויכולת להכיל ולעשות סדר עדיפויות נכון, גם כשלא קל לך.
יכול להיות שהצבת גבולות היתה עוזרת מבחינת התחושות הקשות (הסבל בהנקה)? להניק תינוקת בת יומה סביב השעון ואת אחותה הגדולה 6-7 (!!!) פעמים, נשמע לי קשה בטירוף.
גם אני הנקתי טנדם בגילאים דומים במשך חצי שנה, אבל מכיוון שכן סבלתי מההנקה בהריון, כבר אז שמתי את הגבול לשלוש הנקות ביום. אחרי הלידה פיתחתי, כמוך, דלקות, סתימות וגודשים, והבנתי שזה בגלל חוסר היציבות ביניקה של הגדולה (פעם מרוקנת, פעם לוקחת שלוק), והחלטתי להוריד להנקה אחת (היא היתה בת שנתיים ו-4 חד'). זה החזיק מעמד עוד כמה שבועות, עד שהרגשתי מותשת והתחלנו במסע של "שטיפת מח", שבו פימפמנו לה "עוד מעט כבר לא תינקי" וכו'. והאמת שזה עבר די בקלות.
הרעיון עם החרוזים על החוט מעולה! טבלת יאוש לקטנטים...
בקיצור, אולי כן כדאי לשים גבולות ברורים בהנקה במצב כזה. זו בהחלט הזדמנות נהדרת ללמד את הילד כבוד לזולתו, התחשבות, אוטונומיה על הגוף וכו', וגם, על הדרך, להפחית את העומס בהנקה, ואולי להביא להפרדות יותר זורמת.

תודה על השיתוף. משום מה אני לא מרגישה שאני מסוגלת לעשות את זה. גם אני בונה על גיל 3 לגמילה. הלוואי שעד אז אני אוכל.

אום, תודה רבה רבה על השיתוף!

אני זוכרת שקראתי לא מזמן איזשהוא תיאור אנתרופולוגי, והכותב סיפר שאמנם עד סביבות גיל שלוש הילדים יונקים מתי שהם רוצים וצמודים לאמא, אבל ברגע שיש עוד תינוק - האמא מנתקת את הילד בלי הרבה הסברים, והקטן "מצטרף" לחבורת הילדים. הוא אמנם מגיע לאמא לחיבוקים ונחמה וכו', אבל את רוב היום הוא יבלה עם שאר הילדים הגדולים יותר.
בהתחלה שקראתי את התיאור הזה אמרתי לעצמי איך יכול להיות וכו', אבל בסופו של דבר החלטתי שזה הגיוני לגמרי, ומאוד מתחבר למה שאת כתבת -
שבעודי מניקה תינוקת בת יומה ההנקה של הגדולה פתאום נראתה לי פשוט לא רלוונטית יותר.

הרעיון עם החרוזים ומסיבת סיום הנקה הם סטארט-אפ מטורף!! אני מאמצת בחום. מדהים. אני מאוד אוהבת לחגוג ציוני דרך אמיתיים ולא סתם תאריך סתמי שלא מתייחס לכלום מלבד העובדה שנולדת בו אי אלו שנים אחורה.

@} @} @}

את יכולה להרחיב קצת על שנת הצהריים החדשה? האם מצאה לבד דרך להירדם או שהצעת לה דברים שונים?
נראה לי שאצלנו גם תהיה בעיה כזו.

יכול להיות שהצבת גבולות היתה עוזרת מבחינת התחושות הקשות (הסבל בהנקה)? להניק תינוקת בת יומה סביב השעון ואת אחותה הגדולה 6-7 (!!!) פעמים, נשמע לי קשה בטירוף.
כפי שאמרתי, 6-7 פעמים ביום היה אז הרבה פחות ממה שהיא היתה רגילה אליו עד אז כך שזה בהחלט היה גבול בשבילה (כשביקשתי כאן בבאופן עצה מה לעשות עם זה שהיא מבקשת כל חמש דקות לינוק אחרי הלידה, התשובה שקיבלתי היתה: אז אולי תציעי לה כל שלוש דקות, יענו בהפוך על הפוך ואז ירד לה מזה. אני לא צוחקת. זה באמת מה שאמרו לי) וגם לא הרגיש לי המון. אבל, כפי שאמרתי, מהר מאוד התמסמסו 2-3 הנקות ונשארנו רק עם ה-hard core.

חריקת שיניים יכולה לנבוע מתולעים במעיים.

באמת? מה הקשר?

אה, ועוד משהו לפלונית:
בקיצור, אולי כן כדאי לשים גבולות ברורים בהנקה במצב כזה. זו בהחלט הזדמנות נהדרת ללמד את הילד כבוד לזולתו, התחשבות, אוטונומיה על הגוף וכו', וגם, על הדרך, להפחית את העומס בהנקה, ואולי להביא להפרדות יותר זורמת.
כאן באמת נכנסת הבעייתיות של הסיטואציה הספציפית שלנו. לא רציתי שהיא תחשוד, במה שכמובן היה האמת, שלמעשה אחותה היא שדחקה את רגליה מההנקה. זה היה מאוד חשוב לי ונראה לי שבזה הצלחתי. לכן, לא יכולתי לומר שקשה לי: לא יכולתי לומר שקשה להניק שתיים (כי אם זה נכון, אז שהקטנה תוותר, למה דוקא היא) לא יכולתי לומר שקשה להניק אותה (כי זה מעליב וגורם לה להרגיש דחויה. למה את אחותה לא קשה להניק?) כנ"ל לגבי אוטונומיה על הגוף. אם זו היתה גמילה אחרת, בלי עוד מישהו שדוקא כן נשאר לינוק, הייתי בהחלט משתמשת בטיעונים האלה, שהם כמובן האמת. אם מישהי חולקת עליי, אשמח לשמוע. אני שונאת שמתרצים את הגמילה ב"נגמר החלב" (למעט אם זו האמת) כי זה שקר פחדני במקום פשוט להיות כנה עם הילד.

הי שירי, מה שלומכם?
בקשר לשנת הצהריים: אני סוגרת תריסים ואומרת לה שעכשו אני עייפה ואני אשן צהריים עכשו ושלא תפריע לי. ואז היא נשכבת או מתהפכת על משכבה ובסוף נרדמת. טוב נו, זה לא תמיד הולך, ביומיים האחרונים זה לא הצליח. אם מאיזושהיא סיבה מאוד חשוב לי שתישן בצהריים (אם עומד להיות משהו בערב) אני אומרת לה שהיום מאוד חשוב שתישן ושתגיד לי איך לעזור לה. תמיד היא מציע דבר ראשון מנשא, ותמיד אני מסרבת לזה (14 קילו. די). סיבוב בעגלה בדר"כ הולך, אם כי באוגוסט גם זה לפעמים יותר מידי בשבילי. כבר קרה פעם או פעמיים, מתביישת לומר, שלקחתי אותה לסיבוב אוטו כי פשוט הייתי חייבת שהיא תירדם. אפשר לומר שרוב השבוע היא ישנה צהריים. אבל היום גם אם היא לא ישנה צהריים זה כבר לא זוועה כמו שהיא כשרק הפיסקה. כנראה גם בגלל שהיא כבר יותר גדולה. או אולי רק התרגלה.

מה שהתכוונתי לומר בקשר לסגירת התריסים והשכיבה וכו' זה שכל עוד הנקת הבוקר היתה קיימת (כלומר, התחושה של לינוק עדיין היתה קיימת) זה מיד היה מזכיר לה שאין הנקה והיא היתה נכנסת לקריזה מהתסכול. רק אחרי שההנקה נגמרה לגמרי (ואולי גם עבר מספיק זמן מאז שהסתיימה הנקת השנ"צ) אפשר היה לחזור לזה.

שלומנו סביר בהחלט

תודה. יש לי הרבה דברים לחשוב עליהם.

אני שונאת שמתרצים את הגמילה ב"נגמר החלב" (למעט אם זו האמת) כי זה שקר פחדני במקום פשוט להיות כנה עם הילד.
לא נראה לי שילד בן שנתיים-שלוש בשל לשמוע סיבה שהיא רגשית ומופשטת לחלוטין. אני יודעת שלדוגמה לקטן שלי לא מזיז אם לא נותנים לו לראות סיבה פיזית, או סיבה שהוא יכול לקשר לעצמו כי הוא חווה אותה, כמו "כואב לי". כמו שאני רואה את זה, כל סיבה להפסקת הנקה לא תהיה מובנת להם במלואה, כי מבחינתם הם צריכים להיות אלו שמפסיקים את ההנקה. יש דימיון בין להסתיר את העובדה שהתינוקת דחקה את הגדולה מההנקה לבין להסתיר את הקושי של האמא באמירה "נגמר לי החלב". השני הוא אולי יותר שקר מאשר הסתרה. עם הסתרה אין לי בעיה

כמו שאמרתי, לא נראה לי שפעוט בשל לשמוע את האמת, כל האמת ורק את האמת .

אצלנו - כרגע אני מוציאה הנקות לפי ההרגשה שלי (אוי זה נשמע נורא). למשל היום בבוקר פשוט לא הייתי יכולה לחשוב אפילו על הקטן נצמד לי לציצי אז פשוט אמרתי לו - אני לא יכולה. כואב לי הציצי. תקבל ציצי לפני שתלך לישון.
למרבה ההפתעה הוא קיבל את זה מיד, הלך להעסיק את עצמו עם איזה פאזל, ואחרי כמה שניות הרים עיניים ושאל אותי - "אתה לא מקבל ציצי עכשיו ותקבל ציצי בלילה שחושך?". אחרי האישור הסופי הזה שכח מהעניין.
האמת שקל לו לקבל את טיעון כואב-לי-הציצי כי כבר כמה חודשים יש לי שם פצע יובש שלא עובר, כיוון שהוא מגרה אותו עם ההנקה.
התחלתי לטפטף לו שעוד מעט הוא כבר לא יקבל ציצי, ושעוד מעט ייגמר החלב (בציצי אחד כבר נגמר האמת, והשני מתייבש לאיטו) וזה ממש לא הרשים אותו

הוא פשוט הסתכל עליי ואמר במבט זועף "לא!".

<ד"א, אולי את הקטעים על ההנקה שלנו אני אעביר לבלוג משלנו? לא רוצה להסית יותר מדי את הדיון והסיפור. לשיקולך. >

קראתי והחכמתי.
אני ככל הנראה על סף גמילה של הגמד (בן שנה וחצי) וגם לי היה קשה למצוא כאן סיפורים על גמילה ואיך עושים את זה באופן פרקטי. הסיפור שלך מרתק, ותודה. מקווה להצטרף בקרוב עם סיפור משלנו.

אני שוב מתפרצת לדף שלך, ואם זה לא מתאים אז תגידי. אם הכל ילך כשורה אז אולי אפתח דף סיום הנקה של נעמה ושלי. נעמה בת שנתיים ותשעה חודשים כמעט ולעוד יומיים נקבעה מסיבת הגמילה שלה (היא קוראת לזה "מסיבת היפרדות מהפיטמות"). אני שלמה עם זה ב - 90% בערך, ונראה לי שלמאה אחוז לעולם לא אגיע...
אני שואבת רעיונות והשראה ממסיבת הפרידה שהייתה לכם ומקווה שנעבור את התהליך בצורה טובה.
תחזיקו לי אצבעות...

כל טוב. גם אני עדיין בהרהורי חרטה על הגמילה...

הי אום אל קיצקיצ,
רציתי לספר לך כמה מוצלחת היתה הגמילה וכמה הסיפור שלך עזר לנו. במשך כמה ימים סיפרתי לנעמה שביום שבת נקום בבוקר ונעשה מסיבת פרידה מהציצי. סיפרנו לה מה יהיה במסיבה והיה נראה שהיא דווקא מקבלת את זה. כל הזמן חשבתי שהיא פשוט לא מבינה מה העניין וכשהאסימון ייפול היא תעשה מהומה. ביום שבת קמנו בבוקר, הכנו ביחד רוטב שוקולד שמרחנו על מאפינזים (ככה נעמה קוראת למאפינס) בריאים, נעצנו נרות וקישטנו את הבית בבלונים. הנקתי אותה הנקה אחרונה ואחר כך אכלנו מאפינס. מייד אחר כך יצאנו לטיול לסחנה (היה נורא כיף) וחזרנו ממנו רצוצים למדיי.
במשך היום היא ביקשה כמה פעמים ציצי וכל פעם פשוט הזכרנו לה שעשינו כבר מסיבת פרידה. להפתעתי לא היה בכי ולא דרמות.

הכי חששתי מהבוקר כי זו היתה היניקה הכי משמעותית של היום - ממש ארוכה, לפעמים כמה שעות (מחמש בבוקר עד תשע נגיד, לסירוגין במיטה). אז למחרת קמתי לפניה (היא ישנה עם אבא ואני בחדר אחר ליתר ביטחון), כדי שהיא לא תמצא אותי במיטה ותרצה לינוק, והיא אכן ביקשה ציצי והיה בכי קטן שלך חצי דקה, ואז שאלתי אותה אם היא רוצה שוב מסיבה - והודיתי לך בלבי על שסיפרת שזה מה שעשיתם. היא רצתה עוד מסיבה, אז שוב הוצאנו את המאפינזים ששמרתי והדלקנו נרות (לשמחתי הרבה נעמה רק רצתה את הטקס ובכלל ביקשה פיתה עם חומוס ומלפפון במקום המאפינס).
במהלך הימים הבאים היא ביקשה עוד כמה פעמים ציצי אבל אף פעם בלי דרמה, ובימים האחרונים היא בכלל לא מבקשת ורק מספרת לכולם בגאווה שהיא "נעמה שכבר לא יונקת".
אז תודה רבה על ההשראה ועל הרעיונות הטובים. אני ממש שמחה שזה עבר בקלות כזאת כי כל כך פחדתי מזה ודחיתי את זה.

איזה כיף לי שעזרתי!