סיפור הלידה של יואב

[שורשים_עמוקים*]

דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית
דף מוצנע

סיפור הלידה של יואב

אני מתנצלת מראש על אורך הסיפור אבל הסוף הטוב.

הכל התחיל בכלל בהודו.. ירח דבש של חודשיים. טיול מדהים שעבר לאט ובכיף, שהתחיל בשלג בלאדאק ונגמר בחופים באיי אנדאמן.
נכנסתי להריון בדארמסאלה, אני אפילו יודעת בדיוק מתי ובאיזה גסטהאוס. כאן הסתיים מסע שהחל בגיל 17 כשאמרו לי שיהיו לי בעיות להכנס להריון, אבל זה סיפור לעמוד אחר.
היתה לי תחושה מדהימה כל ההריון. הייתי גאה בגוף שלי, ביכולות ונהנתי מהמראה המתעגל הנשי. היה לי ממש כיף ביוגה, לראות את כל הנשים העגולות מסביבי. הכל הלך יחסית חלק, מלבד קצת לחץ בשבועות 12-17 בהם הוחלט על מי שפיר בעקבות סיכוי של 1:150 לתסמונת דאון. מי השפיר גילו שהכל תקין ובריא ושיש לנו בן.
ההתרגשות והתחושות בהריון היו מדהימות. החוויה שלי ושל נ', אהובי היקר, היתה כולה משותפת. ההריון היה כולו שלנו, לא רק שלי.

אמא שלי ילדה אתי בשבוע 35 אחרי 3 חודשים של צירים מוקדמים ושמירת הריון. פחדתי שאולי אלד מוקדם. היא ילדה אותי בקיסרי חירום בהדסה עין כרם, לידה שהיא לא דיברה עליה וכל מה שידעתי כל השנים על הלידה שלי בא מאבא שלי.

מחודש חמישי הלכתי לחברה שהיא דולה להכנה פרטית ללידה. במקביל, עשינו נ' ואני קורס הכנה מקסים אצל 2 דולות במושבה. החברה הזו, א', עזרה לי בהתמודדות עם חששות שלי ללידה מוקדמת וניתוח קיסרי. קראתי אינסוף סיפורי לידה באתרים שונים, קראתי כתבים של ימימה על לידות, עשיתי מדיטציה ודיברתי בלי סוף עם בורג, העובר שלנו, על הלידה שלו שקרבה.

בשבוע 29 נ' נסע לחו"ל לארבעה ימים לחברים ובזמן שלא היה התחילו התכווצויות חלשות בשרירי הבטן שלא ממש נתתי עליהם את הדעת. הם באו והלכו ודי נעלמו. בשבוע 30 יצאנו לטיול ברמת הגולן ובעליות הרגשתי שוב כיווצים, ברקסטון היקס קלאסיים מבחינתי. בשבוע 32 חשבתי שיש לי דלקת בדרכי השתן משום מה והלכתי לרופא לבדיקה. היה רופא תורן די מגעיל שלא מצא דלקת אבל החליט "במקרה" לעשות מוניטור לראות שהכל שבסדר.
אני לא אשכח את הגלים העולים ויורדים בהפרשים מדודים וקצובים שיצאו בפלט הנייר מהמוניטור. ידעתי מה הם מבשרים הרבה לפני שהאחות והרופא אמרו לנו משהו. אני זוכרת אותה תולשת את הנייר עם קמט במצח..יש צירים סדירים לחלוטין כל 3 דקות. פתאום הבנתי שכאבי הגב הקטנים שהיו לי מזה תקופה לא היו "סתם כאבי גב של הריון" אלא ממש כאבי מחזור קטנים של לידה. הצירים הקטנים הללו לא כאבו, ראיתי 40-50 במוניטור אבל כלום לא כאב, רק קצת לחץ בגב. חשבתי שאולי זה אומר שתהיה לי לידה קלה יחסית. צירים סדירים כל 3 דקות בשבוע 32 הביאו אותנו למיון יולדות עם הפניה ביד מהרופא התורן.
נסענו עם תיק שזרקנו מהר בבית להדסה עין כרם. אז עברתי בדיקת פתיחה לראשונה, חוויה הזויה שלא אשכח. רעדתי עוד 3 דקות אחריה מההלם והכאב. אין פתיחה, אולי קצת מחיקה. עשו אולטרא סאונד והודיעו שיש 50% מחיקה. קיבלתי זריקות סטרואידים להבשלת ריאות במקום ואשפזו אותי 3 ימים במחלקה לסיבוכי הריון. הייתי החמישית בחדר דחוס נשים בהריון בשלבים שונים. שמעתי סיפורים קשים על אבדן לידה, הפסקות הריון ובדיעבד זו היתה חוויה מדהימה של לגלות נשים חזקות שעושות הכל, אבל הכל לשמור, על העובר שלהן ולהביאו לעולם.
בזמן כל הסיפור הזה ההורים שלי היו בברצלונה, חזרו מהר והתקשו מאוד לשמוע שאני בהדסה עין כרם עם צירים מוקדמים, כמו שהיה להם. ביום השלישי שיחררו אותי כי הדחיפות והסדירות ירדה.

הייתי 5 שבועות בשמירת הריון בבית, תקופה בה כל יום חשבתי שאולי אני יולדת. היתה מין שחיקה כזו של ההתרגשות, דברים היו מהולים בפחד. קראתי עוד סיפורים, דיברתי לבורג. דמיינתי כל הזמן את הלידה הטבעית, הקלה שלי. פחדתי מלידת פג, פחדתי מהפגיה וכל סיפורי הזוועה ששמעתי עליה במחלקה לסיבוכי לידה..

השמירה עברה ממש בכיף, נ' ואמא בישלו לי כל הזמן. הרגשתי ממש טוב, מלבד כאבי הגב שעדיין באו והלכו מידי פעם. במהלך השבועות האלה נ' ואני "תרגלנו" הרבה מצבים שונים באמצעות דמיון מודרך במחשבה של המנעות מאפידורל כמה שיותר. תרגלתי נשימות מהיוגה וכל הזמן דיברתי עם בורג על הלידה הטבעית שאני מייחלת לנו.

ב-36+0 ירד מה שחשבתי שהוא הפקק והתחיל מין טפטוף מיימי שקוף. אקצר ואומר שאחרי נסיעה בשלוש בבוקר ואמירות של "זהו, היום סוף כל סוף יולדים" חזרנו הביתה עם דיאגנוזה מוזרה – הטפטוף השקוף היה נוזל שמופרש מהצוואר בעקבות ההבשלה שלו ובכלל לא ירידת מים. הטפטוף למעשה נמשך כל הזמן ואמרו שרק כשיהיו יותר מים אז אולי יהיה מדובר בירידת מים אמיתי ושאם אנחנו מתלבטים אז לחזור.

חשוב לי לספר שכל התקופה הזו הייתי במצב רוח די מדהים. הרגשתי ממש טוב, מאוד האמנתי בעצמי וביכולת שלי ללדת טבעי. אמרתי כל הזמן שאת הראשון אלד בבית החולים (כי נ' והסבתות חששו מלידת בית והייתי צריכה את התמיכה המלאה שלו כדי לשעות את זה) אבל את הבאים כבר אלד בבית. אשליית השליטה שהיתה לי בתהליך הלידה היתה עצומה. דיברו איתנו על זה המון בקורס הכנה אבל ככל שקראתי יותר סיפורי לידה הרגשתי שהכוונה של היולדת היא שקובעת ושדברים יהיו בשבילי ממש טובים. בדיעבד, אני חושבת שבאופן לא מודע ייחלתי לעצמי ולאמא שלי חוויה מתקנת על הלידה הקשה שהיא עברה איתי. רציתי לומר לעולם, ובפרט לאמא "תראו, הצלחתי! אפשר ללדת טבעי, זה באמת אפשרי! כל סיפורי הקיסרי שלכם (ושמעתי מלא) לא קשורים אלי"... אם יש משהו שלמדתי בלידה הזו, זה שיעור עצום בצניעות והבנה שלא הכל בידיים שלנו..

ככה משכתי עד 37+5. ביום הזה הבנתי סופית השתחרר הפקק ושמה שחשבתי שהיה לפני כשבועיים הפקק היה כנראה משהו אחר. כאבי המחזור הגביים התגברו קצת, זה היה בשבת. למדתי למבחן שעוד הספקתי לגשת אליו ולהוציא ציון לא רע בכלל ביום ראשון.
ביום שני קבלתי את הרושם שהטפטוף אולי מתגבר אבל כלל לא הייתי בטוחה. התלבטתי כל היום בעבודה.. כאן למעשה, בדיעבד דברים התחילו להסתבך לנו.
לקראת 16:00 אמרתי לנ' שאולי הטפטוף מתגבר אבל הייתי מאוד לא בטוחה. אני זוכרת שהתלבטנו אם להשאר עוד בבית כדי שיוכל לסיים איזה מבחן בית שעבד עליו ורק אז לנסוע למיון יולדות. הייתי ממש בטוחה ששוב נחזור הביתה וממש לא חשבתי שזו ירידת מים..

אחרי בדיקה כואבת שהראתה שאין פתיחה, בחנו את חומציות הטפטוף המיימי המוזר שהיה לי וקבעו סופית שזה מי שפיר. אני כבר הרבה זמן עם טפטוף מיימי שבלי כל הודעה דרמטית הפך לירידת מים ולא ידעתי. איפה המודעות שלי לגוף? הרגשתי נבוכה מאוד. איך הייתי אמורה לדעת? פתאום קלטנו שאנחנו בלידה. היינו בטוחים שעוד נאכל בערב בבית ושיש עוד המון זמן. המוניטור הראה צירים סדירים כל 3-4 דקות, מה שלא ממש הרעיד אותנו כי זה מה שהמוניטור הראה כבר שבועות. היו לי צירי גב קלים אבל גם זה לא היה חידוש גדול.

פתאום קלטתי שאני לא יודעת מתי הזרם התגבר, ידעתי שאני עם GBS חיובי וכבר קראתי וידעתי שאני ישר ראשונה בתור לחדר זירוז.. עם GBS חיובי, בלי פתיחה וירידת מים שלא ברור מתי החלה סיכוי גדול שינסו לזרז.
היתה לנו שעה לשרוף עד שהחדר יהיה מוכן. הלכנו לאכול מרק, אני זוכרת את השקיעה מבעד לחלונות הזכוכית בקניון שצמוד לבית החולים. אני זוכרת שאמרתי לנ' שבזריחה אולי כבר נהיה הורים.. בדיעבד אני מסתכלת אחורה ולא קולטת מה חשבתי לעצמי.. בידיעה שהם יהיו חייבים לזרז ושהלידה הזו כבר לא תשאר נטולת התערבויות, דיברנו ביננו שאין מה לעשות וננסה לבקש פיטוצין כמה שיותר הדרגתי, להתחיל ב-2 טיפות ולעשות הפסקות כדי לראות אם יש פתיחה והגוף מפתח צירים יעילים לבד. ככה המליצו לנו בקורס.
עוד דבר שאני זוכרת שדיברנו עליו היה פרוטוקול נוסף שידענו עליו והלחיץ אותנו – אם עוברות יותר מ-48 שעות מתחילת ירידת המים עד הלידה עצמה חייבים לעשות בירור ספסיס.
בירור ספסיס זה פאנל של בדיקות שעושים לתינוק אחרי הלידה לראות אם יש זיהום. הדבקה כזו יכולה לגרום למוות לעיתים בעקבות דלקת ריאות ו/או דלקת קרום המח שיכולות להתפתח. כבר קראתי וידעתי שבירור ספסיס כולל לקיחת דמים, מתן של מלא אנטיביוטיקה לוריד והכי גרוע מבחינתי, ניקור מותני בגב ליילוד הקטן. לוקחים נוזל מעמוד השדרה כדי לבדוק דלקת קרום המח. המחשבה של התינוק שלנו עובר את זה כי הלידה מתעכבת הפחידה אותנו מאוד. רציתי לידה ומהר, בלי אפידורל ובלי עזרה.

נכנסנו לחדר הקטן של ההמתנה והזירוז, זה ששומעים ממנו את הלידות בחדרי הלידה ליד. בדיעבד, בחדרון החנוק הזה נשארנו מיום שני בערב עד רביעי בבוקר.. לא ידענו את זה אז, אבל את רוב הלידה עמדנו לעבור שם.
היות ולא היתה פתיחה, היה ברור שיתחילו עם נר פרוסטגלנדינים. אני כל הזמן כלל לא מרגישה צירים, רק את כאבי הגב הקלים שמלווים אותי כבר שבועות. שמו לי נר בלי חוט, כלומר נר שלא ניתן להוציא אותו. אמרו שאם לא תהיה פתיחה תוך 7 שעות ישימו עוד אחד.

נ' קיבל מזרון לידי על הרצפה והלך לישון. תוך כשעה התחילו מאוד מהר צירים חזקים, כאב הגב החריף מאוד. המוניטור קפץ די מהר ל-90 ובהמשך ל-110. אחרי חודשים של צירים קטנים סדירים שלי הפכו לחלוטין לא סדירים וכך למעשה הם נותרו עד הלידה, בדיעבד. תוך מעט זמן הצירים באו כל 1-2 דקות והיו חזקים. אני זוכרת שלא הבנתי איפה ההדרגתיות של הצירים, למה זה מתחיל פתאום כל כך חזק? בדיעבד, הגוף הגיב קצת בהיסטריה לנר.. אני, שלא לקחתי אקמול שנים, התחלתי מסכת של התערבויות וקיבלתי כל כך הרבה כימיקלים בשעות שבאו..
הצירים ביו מאוד חזקים והרגשתי שאני במין מערבולת מים חזקה, גלים קורסים לי על הראש ולא ממש הספקתי לעלות לנשום בין לבין. אלה לא היו צירים טבעיים, הם באו בעקבות ההתערבות של הנר.
נ' עבר איתי כל ציר. כל ציר נשם איתי. אני זוכרת את עצמי מתרכזת בשפתיים שלו, מנסה לנשום איתו לאט. קצת פחדתי מהמהירות והעוצמה של הצירים שלפתע באו אבל גם מאוד התרגשתי כי הרגשתי שהנה, הוא כבר בא ועם כאלה צירים מטורפים אין סיכוי שאני לא בפתיחה של 4-5 כבר..
העברנו כשעתיים במקלחת שהיתה מעבר למסדרון מחדר ההמתנה, נ' עם זרם חזק על הגב ואני עם הזרם השני על הבטן. לא הפסקתי לומר בלב תודה לתורם שאיפשר שיהיו 2 זרמים חזקים של מים בחדרי המקלחת של היולדות בעין כרם 
כשדידיתי חזרה לחדר שמתי לב שהצירים ממש כל דקה. לא הבנתי איך הם כל כך תכופים כל כך מהר. כל הזמן אמרתי לעצמי ששמו לי נר במינון גבוה (יש כזה דבר בכלל?) ושהגוף שלי ממש מגיב אליו טוב.. בטוח יש כבר פתיחה מעולה ומי צריך פיטוצין ואפידורל אם הצירים כאלה תכופים וחזקים כי אני עוד שניה יולדת להם פה..
אני זוכרת שהייתי בערפול מטורף על 6 על המיטה בצירים כשהמיילדת שאלה אם אני רוצה משהו לכאב, אם אני רוצה פטידין. אני זוכרת שצעקתי לה "כן, עכשיו!".. מה חשבתי לעצמי? הרי ידעתי מה זה פטידין..חברה שלי עם בן שסובל מפיגור בעקבות פטידין בלידה שלו. זה גרם לחוסר חמצן מתמשך בלידה, הם מקבלים פיצויים עד היום מבית החולים.. ואני בגלי הכאב שקורסים לי על הראש צועקת שתמהר עם הפטידין..
נ' ישר תפס מה קורה והזכיר לי שזה ממש לא מה שאני רוצה. הוא דיבר אלי דרך מנהרה חלבית, לא הבנתי מה הוא אמר אבל הבנתי שהוא מנסה למנוע ממני להסכים לדברים שידענו שאנחנו לא רוצים. המשכנו עוד קצת עם הצירים ההזויים והמחשמלים האלה.
אני זוכרת בצורה מובהקת שהיתה לי בלב הרבה שמחה כי כל הזמן התנגן לי בעולם החלבי ההזוי הזה של הכאב שתיכף הבן שלי מגיע אלי. היה לי ברור לחלוטין שהנר גרם לצירים אפקטיבים, שאני בפתיחה מעולה וגדולה. כשיש GBS חיובי לא ממהרים לבדוק פתיחה כל הזמן בגלל הפחד מזיהום. אמרו לי שבשש בבוקר יבדקו שוב ואז נראה.
הצירים המטורפים המשיכו, הרגשתי חנק ושאני טובעת. נ' היה החיבור היחיד שלי למציאות באותם רגעים. כשבאו לבדוק פתיחה חשבתי שהם כבר יראו את הראש בחוץ..

כאן נחתה המכה הראשונה. כאן אני מרגישה שהתנפץ בי משהו. אני, שכל כך מאמינה בגוף וביכולות שלו, שמנסה כל הזמן עם מטופלים לגרום להבנה והערכה של הגוף המדהים שלנו.. כאן החל השבר.. כי אחרי בדיקת הפתיחה ההיא המיילדת היישירה לי מבט ובמקום לומר לי שאני בפתיחה של 6 לפחות היא אמרה "אין כלום. אין בכלל פתיחה.".
אני זוכרת את הרגע הזה במדויק, למרות שהצירים לא ממש הפסיקו.. אני זוכרת תחושת שבר. עלבון. הגוף שלי לא נפתח. יש לי צירים מהשאול וצוואר הרחם סגור וחתום.. שום דבר לא מניע אותי לכיוון של לידה. כל השעות האלה (עברו רק 6 שעות מאז ששמו את הנר אבל מבחינתי עברו 20) ואין כלום. היו לי אז צירים של 40-50 שניות בערך כל דקה או שתיים, צירים שקרעו אותי ושום כדור פיזיו או תנוחה מבין אלף ששינינו לא עזרו ממש.. נכנסו קצת רופאים במבט מודאג.. יש 7-8 צירים בעשר דקות, קצב מהיר מידי והרחם, שגם ככה חווה צירים קלים כבר הרבה זמן בסכנה. אני בכלל לא הבנתי מה הם מנסים לומר לי.. צעקתי כל ציר ולא שמעתי כלום. נ' הקשיב טוב והעביר לי את המסר – עם כאלה צירים יש סכנה לקרע ברחם.. ביקשתי עוד קצת זמן אבל לא ממש היה..
בלי שביקשתי הכניסו מרדימה לחדר, לא הבנתי מה היא עושה עד שהביאו את הטופס לאפידורל. אני זוכרת קצת הסברים של "את מותשת, פוחדים מקרע ואת חייבת לנוח.. הנר כבר מזמן לא יכול לצאת והגוף שלך משום מה הגיב בצורה מוגזמת ולא כמו שציפינו לנר".. הם רצו לתת אפידורל כדי שאנוח, כדי שהם יראו איך ניגשים למצב הזה של הצירים האלה ללא פתיחה בלי שאני צורחת. הם חשבו שהאפידורל יאט את הכל ויתן לרחם לנוח . בדיעבד, זה בדיוק מה שקרה אבל לפני שחתמתי על טופס ההסכמה לא ידעתי את זה.
רעדתי ובכיתי כל כך. אני זוכרת שצעקתי כל הזמן "למה" לנ'. "למה אין פתיחה?!" הפכה למנטרה שלי בצירים המטורפים ההם. הרגשתי כעס מטורף, בגידה – תחושות שליוו אותי הרבה אחרי שלושת ימי הלידה הזו.. רציתי כל כך ללדת אותו טבעי.. רציתי כל כך לא לקבל אותו מסוממת מאפידורל.. היום אני חושבת אחרת לחלוטין אבל כך חשבתי אז.
באופן מוזר רק כאן הבנתי שדברים הולכים להיות שונים מאוד ממה שדימיינו. לא הפסיקו לומר לנו שכך יהיה בקורס, שיש פייה שמפזרת בכל לידה אבקה של הפתעות שונות ומשונות אבל אני חשבתי, אחרי שכבר החזקתי את הבן שלי בידיים, שהפייה הזו כנראה הקיאה עלי את כל מה שהיה לה...
חתמתי על הטופס בתחושת כשלון גדול ורק חיכיתי שהכאב יחלש. זה קרה מהר. לפני האפידורל הרגשתי אדומה ובוהקת ואחריו הייתי ירוקה, קרה ועמומה.
מהרגע הזה, בשלישי בשש וחצי בבוקר ועד הלידה עצמה ברביעי בצהריים שכבתי על הגב, עם המחט של האפידורל והקטטר.. איפה אני ואיפה התנועתיות בלידה.. הייתי פלגמטית ואיטית מאוד. הקאתי 8-9 פעמים במשך כמה שעות והיו לי צרבות קשות.
אני זוכרת שמשמרות המיילדות עברו להן ובכל משמרת שהתחלפה היה לי עצוב לומר שלום למיילדת. נורא רציתי ללדת במשמרת של כל אחת מהן. עברתי בלידה 7 משמרות של מיילדות, אני זוכרת אותן במדויק, את השמות ואת הפרצופים. הן היו מדהימות, מנחמות, רכות. הן לא הפסיקו להסביר לי מה קורה כל הזמן והתלבטנו איתן כל הזמן מה הצעד הבא.
נ' בכל השלבים היה הסלע שלי. מהצונאמים של הצירים עד האורות העמומים שאחרי האפידורל ועד צירי הלחץ ואחריהם הוא פשוט היה הסלע שנאחזתי בו. הרגשתי שבלעדיו לא אצא שפויה.
השעות עם האפידורל כבר עברו אחרת. הרופאים חיכו לפתיחה שלא באה. הם ניסו פיטוצין בשלב כלשהו, 2 טיפות לדקה בהתחלה, וישר ירד הדופק.. הם חיכו כשעתיים, ניסו שוב ולמעשה לא עברתי את ה-8 טיפות לדקה כי כל פעם שניסו היה נראה להם שבורג לא מגיב לזה טוב. אני זוכרת הרבה שיחות עם רופאים ומיילדות דרך מסכת חמצן ירוקה. ריח פלסטיק בנחיריים.
א', החברה שאיתה התכוננתי חודשים ללידה באה ועשתה לי רייקי. היא ניסתה לומר לי שזה ממש בסדר שלקחתי אפידורל ושמעכשיו אני צריכה להתרכז בלהפתח. להיות עם א', שילדה בבית בלידה מהירה וקלה, היה לי קצת מביך. התביישתי מולה קצת.. אלוהים יודע שאין שום סיבה אבל ככה הרגשתי אז.

מכאן כבר דברים די ידועים מראש.. מעט פיטוצין, צירים חזקים מידי, מורידים פיטוצין, פתיחה איטית מידי של 1-2 בשלב כלשהו.. אני זוכרת טוב את המעבר של 48 שעות מרגע ירידת המים.. היות ולא ממש ידענו מתי הם התחילו הרופאים קבעו 4 בבוקר ביום ראשון כי זה היה נשמע לנו הכי הגיוני. כעבור 48 שעות, כשאני שוכבת לי במיטה בחדרון זירוזים ויודעת שעכשיו בורג יהיה חייב לעבור בירור ספסיס נשברתי שוב. המחשבה של הגוף הקטן והמחטים כל כך כאבה לי. ידעתי שזה יכאב לו, ידעתי שזה יהיה לו קשה וכל מה שרציתי זה שאוכל ללדת אותו רגיל ולא קיסרי כדי שאוכל ישר לעטוף אותו בזרועותיי. התמונה הזו שלי עוטפת אותו שניה אחרי שהוא יוצא כל הזמן היתה לנגד עיניי. אמרתי לעצמי כל הזמן שבסוף הוא יצא ובסוף הוא יהיה אצלי בידיים, על החזה, שלי.

ביום רביעי בשש בוקר כבר הגענו לפתיחה יפה של 5-6 ועברתי לחדר לידה. די מהר מהרגע שהכניסו אותי לשם הגעתי לפתיחה מלאה. הייתי מאושרת לחלוטין שלמרות כל הבלאגן שהיה ביומיים האחרונים אני הצלחתי להגיע לפתיחה מלאה. הנה אני תיכף יולדת אותך, תיכף תהיה עלי רטוב ומדהים.
לפני שהתחלנו בלחיצות שאלתי את איילת (שאמנם היתה רק בלימודי מיילדות אבל למעשה היתה המיילדת שלי, ג'מילה המיילדת הרשמית לא לקחה את החלק המרכזי ביילוד) איך ללחוץ כשאני לא מרגישה כלום. הייתי המון שעות עם אפידורל ואפילו את הרגליים לא יכולתי להזיז לבד. הן ונ' הזיזו לי אותן כדי שאוכל ללחוץ. שכבתי על הגב, בהטיה הצידה 2 הרגליים מוחזקות על ידי ג'מילה ואיילת. התחלתי ללחוץ, לפי הספירה שלהן, כי לא הרגשתי בכלל לחץ ללחוץ. היו עוד ירידות דופק ונכנסו רופאים כל כמה זמן וכל הזמן נתנו לי חמצן.
לחצתי. לחצתי כמה שרק יכולתי. לחצתי כל כך חזק. הרגשתי שהוא יורד כל פעם קצת, לפחות ככה חשבתי. חשבתי שהנה, אני יולדת אותו.
אחרי שעתיים וחצי כמעט של לחיצות הרופאים נכנסו לחדר עם פנים חמורות. אני חשבתי שאני לוחצת גג חצי שעה והם מודיעים לי שעבר יותר מידי זמן.. כאן המילה קיסרי עלתה ואני ונ' ביקשנו לנסות וואקום.. בורג ירד למינוס אחד ונתקע. כבר הרבה לחיצות שהוא לא זז או יורד. הם ניסו לסובב אותו. קראו לראש המחלקה והוא גם ניסה וכלום לא זז. הראש נתקע באגן. בורג התברג ולא זז. מי ידע, אי שם בטיול בהודו, שהשם שנתנו לעובר שלנו יהיה כל כך מתאים.
אחרי כל כך הרבה שעות הצלחתי להגיע לפתיחה מלאה. לחצתי יותר משעתיים ואז הוא פשוט נתקע. לא הצלחתי להבין את זה. הם הרגישו שכבר יש לו שטף דם בראש. הם רצו קיסרי, אנחנו רצינו לנסות וואקום כי לא רציתי קיסרי אחרי כל מה שעברנו.. אולי עוד אוכל להחזיק אותו לאחר שיצא? בקיסרי ידעתי שלא אוכל. הרופאים היו מקסימים, היה סוג של משא ומתן. באף שלב לא הרגשתי שהלידה לא בידיים שלי, למרות שברור שהיא לא היתה בידיים שלי כבר הרבה מאוד שעות.
הם הסכימו לנסות וואקום אבל רק בחדר הניתוח עצמו כדי שאם הוא יכשל (נתנו לוואקום 30% סיכוי הצלחה) ישר ינתחו אותי. ביקשתי שנ' יהיה איתי כל הזמן והם הסכימו למרות שאני יודעת שבהרבה מקומות לא מסכימים שהבעל יהיה בוואקום או בקיסרי אבל נ' היה לצידי כל הזמן.

אני זוכרת שכשהוציאו את המיטה למסדרון, בדרך לחדר הניתוח, אמא שלי באה ואמרה לי "בבקשה אל תחשבי שנכשלת". זה היה רגע מטורף ואדיר מבחינתי. היא ידעה בדיוק מה אני מרגישה בלי שאומר. היא ידעה מה זה להיות מובלת לקיסרי במסדרונות האלה. היא ידעה מה אני עוברת. היא ניסתה להסיר ממני קצת מהתחושות הקשות. היא ידעה כמה רציתי שדברים יהיו אחרת.

אני זוכרת את הוואקום בחדר הלידה. אמרו לי מתי ללחוץ והתפללתי כל כך ששם הוא יוולד. אני זוכרת שאחרי הנסיון הכושל השלישי הם אמרו "די, זהו. אין מה לעשות". אני זוכרת מין רפיון בכל הגוף בשלב הזה. המתח יצא. הסתכלתי על הפלורוסנטים של חדר הניתוח וניסיתי לומר לעצמי שניסיתי הכל. ניסיתי הכל להוציא את הילד הזה בצורה בכי טבעית וטובה. ניסיתי ולא הצלחתי. ניסיתי לקבל אותו בזרועות פתוחות. רציתי לקבל אותו לעולם הזה והוא קיבל אמא קשורה למיטה עם בטן פתוחה. הידיעה הזו כל כך כאבה לי. הרגשתי שלא היה משהו שהלך לי טוב.
לא הבנתי עד כמה הדבר הכי טוב בחיים שלי ממש עוד דקה נולד.

המרדימה לחשה שהיא תתיר לי את הידיים ושהן לא ישארו קשורות וכך אוכל לגעת בו. נ' היה מאחורי, בצד הכתף שלי וכל הזמן דיבר אלי. בשלב כלשהו שמעתי בכי עמום ואחרי דקות שנראו לי נצח הביאו לנו חבילת בדים לבנה ובתוכה יואב שלנו. נישקתי אותו והצלחתי ללטף אותו קצת.
יואב בא אלינו.

יואב שלנו נולד ביום רביעי 10.6.09 ב-13:25. 3.048 ק"ג.

ההמשך כבר מעורפל לי. בקצרה, הייתי שעתיים בהתאוששות לבד שבסופם צרחתי על האחות שתשחרר אותי כבר כי "אני אחרי קיסרי ועוד לא החזקתי את הבן שלי!". נ' לא עזב אותו דקה ויואב היה עליו כל הזמן. הוא התקשר לספר לי כששכבתי בהתאוששות כל דבר שקורה איתו בזמן שהוא מחכה לי. אמא שלי הביאה לי אותו לראשונה אחרי שהחזירו אותו למחלקה. אני לא זוכרת הרבה מהמפגש הראשון איתו, הייתי בשוק והמומה ולא ממש הבנתי מה קורה.
התעקשתי על ביות מלא, לא הסכמתי שיהיה דקה בתינוקיה וקבלתי חדר לבד במחלקה והאמת שכך היה ואין לי מילה רעה אחת לומר על המחלקה של הביות המלא בבית החולים הזה. יואב סבל משטף דם גדול בראש בגלל הלידה ולקח כחודש עד שנעלם סופית. בגלל שטף הדם התפתחה צהבת. הוא עבר אינספור דקירות של בדיקות בילירובין וכ-24 שעות שכב ערום עם אור כחול (בחדר איתנו) עד שהצהבת התחילה לעבור. הוא בכה בלי הפסקה באור הכחול. הוא עבור בירור ספסיס מלא – בגיל שעתיים הוא עבר ניקור מותני (בחלק הזה הוציאו את נ'), 3 ימים עם 3 אנטיביוטיקות שונות ווריד פתוח שכל הזמן היו צריכים להחליף את המיקום שלו כי הוא נסתם. להחליף עירוי לתינוק בן יומיים זה סיוט. לקחו לו דם לבדיקות.
היינו שלושתנו יחד במין צוללת קטנה, החדר הפרטי שלנו במחלקה. יואב לא היה דקה לבד. נ' היה ואני היינו איתו כל הזמן. אני שכבתי במיטה ולא ממש קמתי ונ' החליף לו ואירח את האנשים. הוא קיבל מזרון וישן 4 לילות על הרצפה בחדר שלנו. אני לא ממש הייתי שם. לקח לי המון זמן להבין מי זה התינוק שמונח עלי. אני זוכרת שביקשתי שנ' יסביר לי את כל הדברים שלמד בינתיים מהאחיות.

על ההתחלה היו בעיות קשות בהנקה , היו לי הרבה סדקים ופצעים. רק אחרי כמה וכמה בירורים הבעיות נפתרו אחרי התרה של לשון קשורה, אבל לצערי זה לקח זמן ונפתר רק אחרי 3-4 שבועות של הנקות כואבות. בבית החולים, בגלל הצהבת וכי לקח זמן עד שהגיעה החלב (זה מתעכב קצת אחרי קיסרי) נתנו לו קצת מטרנה , לדאבוני.
ניסיתי להתאושש מהניתוח, היו לי בעיות בגלל הקטטר שהיה לי הרבה שעות, תגובה של בצקות קשות ופריחה בגלל האנטיביוטיות שקבלתי וכשאני מסתכלת אחורה על הימים ההם אני לא בטוחה שממש הייתי שם. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שיואב הוא אותו בורג שהיה לי בבטן כל החודשים הנפלאים של ההריון. בבית החולים ההתאהבות היתה איטית, זה כואב לומר, כי באמת הייתי בשוק. זה קשה להודות בזה אבל זו האמת.
נכנסתי עם חשד לירידת מים ביום שני והשתחררתי ביום שני שבוע אחר כך.
יואב ישן מעט מאוד ביום וינק כל שעה עגולה במשך הרבה זמן. הייתי לחלוטין לא מאופסת ובקטעים שהיה לי קשה עם ההנקה, והיו הרבה כאלה לפני שטיפלנו בלשון הקשורה, חשבתי לעצמי שהלוואי והיה משהו שהייתי טובה בו באמהות. אלה היו משפטים חסרי חמלה עצמית וכעסתי על עצמי שאין משהו שאני מצליחה לעשות טוב עבור הילד הזה. אני מסתכלת אחורה על החודש הראשון שלי באמהות וזה נראה לי כמו לפני שנתיים.

יואבי היום בן 4 חודשים. היום אני כאן. אני מחוברת אליו. אני כבר לא מרחמת על עצמי וקצת נבוכה מכמה קשה הייתי עם עצמי בעקבות הלידה. קבלתי שיעור עצום בצניעות, בהבנה שלגוף יש דרכים משלו ושהמיינד שלנו הוא לא בעל השליטה המוחלטת.
היום אני אמא של יואב במשרה מלאה. אוהבת אותו בכל הלב. הוא התחיל לאחרונה לצחוק בקול רם. הוא מעל 7 ק"ג. הוא מדהים בעיניי. נ' לצידי וביחד אנחנו לומדים להיות הורים. הוא עם יואב המון, בזכותו אני ישנה. הם שניהם מדהימים בעיניי, הגברים שלי.

ואני? אני אמא. אני אמא של יואב, ולמרות שהכניסה שלו לעולם שלנו לא היתה מה שקיוויתי עבורו, אני מבינה שזו היתה הדרך שנבחרה עבורנו יחד. זה היה שיעור עצום. כל ההסתכלות שלי על נשים והיכולות שלנו השתנתה. כל אישה בהריון וכל חברה יולדת הן מקור לגאווה עבורי, אני גאה בנו הנשים ועל היכולות שלנו.
אני אמא ואני מאושרת.

[פלוני_אלמונית*]

מדהים מדהים מדהים
ממש הרגשתי את התחושות שלך ובכיתי(איפה שהרגשתי..)
תודה על הפתח להכנס לסיפור שלך.

[נהלל_במעגל*]

אין לי מילים. מרגש עד דמעות. את חזקה ואמיצה!

[אמא_אום*]

קראתי בנשימה עצורה.עם חלק גדול הזדהיתי (האכזבה מניתוח קיסרי).
תודה על השיתוף

[ב_דרך*]

תודה על הסיפור, הוא השאיר עלי רושם עז. ברוכה הבאה לעולם האמהות הוא אכן מלא בהפתעות.

[ר_ו_ת_ה*]

איזה סיפור!
מרגש לקרוא את כל התהליך שעברת
והתמיכה שזכית לה
תודה על הפתח להכנס לסיפור שלך

[פלונית*]

תודה על הסיפור, הוא השאיר עלי רושם עז
מעניין במיוחד הדימיון בין הלידה שלך עצמך ללידה של יואב
מאחלת לך שבלידה הבאה תקבלי מהפייה את מבוקשך..

[שורשים_עמוקים*]

תודה לכולן. מחזק לשמוע אתכן.
זה אירוני שאומרים תודה על כתיבת הסיפור כי אני מרגישה צורך לומר תודה שיש פורמט שאני יכולה "לשפוך" את מה שיש בי.. אחרי 4 חודשים בבית עוד לא ממש עיכלתי את מה שהיה בלידה. הבנתי את זה בעקבות לידה של חברים טובים שלנו.

אחרי ששמענו טת החדשות הנפלאות על הלידה הטובה שלהן, ולא יכולתי לחזור לישון. הלידה שלה היתה "רגילה", וגינלית, בלי התקעויות או וואקום או יותר מידי התערבויות. ידעתי שהיא ילדה "כמו כולן" (כביכול) וחשתי צביטה. אני עדיין לא מבינה איך מצליחים ללדת "רגיל", איך זה עובד ולא נתקע?
במקום לשמוח על הלידה כל הזמן חשבתי על כמה אני עוד לא עיבדתי מה היה וכמה כואבים לי הדברים שיואב עבר כשבא לעולם שלנו. זה נכון שהיום הוא תינוק שמח ובריא ומקסים אבל החדשות האלו מהחברים היו לי קשים והייתי מופתעת מעוצמת הרגש שעלתה בי.

הרגשתי מאוד אנוכית שאני שמחה רק חלקית, שעולות בי דמעות לשמוע שהחבר שלנו אומר "איזה מדהים היה לראות אותו יוצא" ואותה מספרת "שהוא ישר ינק אחרי שהניחו אותו עלי".
חשוב לי להיות חברה טובה עבורם, חשוב לי לשמוח בחלקם ואיתם (ועם כל הלידות המבורכות שבדרך מסביבנו) ובשביל זה אני חייבת להתמודד עם הקושי שלי. לעכל ולעבד ולשים מאחורי, לא?ברור שהסיבה לא אמורה להיות אנשים אחרים אבל אנימנסה לחשוב על זה כטריגר טוב להתחלת התמודדות.
זה חשוב בשביל יואבי ובטח בשביל נ' והכי חשוב - בשבילי.

סיפור הלידה הארוך (מידי) הזה יצאה ממני כמו הקאה, סליחה על ההשוואה - פשוט הקאתי אותו מקרבי. ישבתי 2-3 שעות וכתבתי וכתבתי. זה היה באמצע הלילה, זמן שגיליתי שיש בו קצת זמן לעצמי כשיואבי ישן. במשך היום זה כמעט לא קורה יותר.

אני רוצה לראות בזה התחלה של ניקוי. של הוצאה ועיבוד כדי להחלים ולהמשיך הלאה. חשוב לי שליואב לא תהיה אמא מוכת טראומה, שאוכל לדבר איתו על הלידה וכמו שפלונית הזכירה - לשבור את המעגל והרצף שנוצר עם הלידה שלי ושל אמא שלי.

אשמח לשמוע איך אתן, אלו שחוו לידה לא קלה, התגברתן והמשכתן הלאה.

[כל_הריון_הוא_התחלה*]

אני אמא ואני מאושרת.
תהני מכל רגע.
מזל טוב.

[תמרול_ה*]

אוך כמה שהזדהיתי.
תודה לך.
במיוחד על החמלה הזאת שלך אל עצמך.
<לוקחת לך קצת... (-: >

[חיפאית_חיננית*]

וואו מה שעברת... דמעות בעיניים...
את צריכה להיות גאה בעצמך על כוח הרצון המופלא צירים של 40-50 שניות בערך כל דקה או שתיים במשך 6 שעות!
על ההתעקשות על הוואקום, על שבעלך היה איתך בקיסרי. על הדרך שעשית עד לתוצאה שלא היתה תלוייה בך.

בלידה ראשונה, נולד לא רק ילד, אלא גם האמא שבך באה לידי מימוש מלא וכאילו נולדת האמהות - - - ואיתם נולדת האשמה.
ומול האשמה צריך השלמה. זה בסדר ללכת לשירותים כשהילד צורח כי גם לך יש צרכים. זה בסדר שעבר בדיקות נוראיות אלו, כי את עשית כל מה שיכולת כדי למנוע זאת, וזה נעשה לטובתו.

הם שניהם מדהימים בעיניי, הגברים שלי. אז כנראה שהם מתאימים לך. את פשוט מדהימה!

[שורשים_עמוקים*]

תמרול וחיפאית - תודה לכן.

חיפאית - המילים שלך כל כך יפות ומחזקות וכל כך נכונות. בלידה ראשונה, נולד לא רק ילד, אלא גם האמא שבך באה לידי מימוש מלא וכאילו נולדת האמהות - - - ואיתם נולדת האשמה. ומול האשמה צריך השלמה.

גוריינת אני ממש שמחה שמצאתי את האתר הזה השנה, כל כך הרבה נשים נפלאות יש פה.

[סירופ_מייפל*]

חשוב לי שליואב לא תהיה אמא מוכת טראומה
כל כך מוכר לי מהחוויה שלי עם שתי הלידות.
את הגדול ילדתי עם 0 תמיכה מהמילדת, בלידת בית. לקח לי זמן להבין שהרגשתי סוג של התעללות.
את הקטנה ילדתי עם הכי תמיכה שיכולתי לבקש.

איך שהוא זה עבר לבן הגדול שלי. ההשוואה בין הלידות. למשל, הייתי מדברת בטלפון ומספר כמה מיכל מדהימה.
והוא היה שואל על אילנה והייתי עונה בלקוניות "אילנה הייתה המילדת שלך" בלי לההרחיב.

אני רוצה להוסיף שעקב עוד משפט כתבת כאן אמא שלי באה ואמרה לי "בבקשה אל תחשבי שנכשלת".
אני חושבת שאולי העברתי בן שלי שהוא לא היה בסדר ללידה, או שהוא היה איכשהוא אחראי לחוויה הקשה שלי בזמן הלידה שלו. שהוא נכשל.
וזה כל כך לא נכון.
עוד מעט הוא יחזור וכבר אדבר איתו, לגשש מה ואיפה הוא נמצא, מה הוא חושב.
תודה@}

[שורשים_עמוקים*]

סירופ - בן כמה הבן שלך? זו תחושה קשה לחשוב שמשהו מתחושת האשמה יעבור לבן שלי. מעניין לשמוע איך היתה השיחה עם הבן.
אני במשך שנים ידעתי שהלידה שלי היתה טראומטית וקשה עבור אמי אבל אני לא חושבת שחשתי אשמה, אולי רק סקרנות גדולה כי לא דיברו איתי על זה.

אנחנו 2 ילדים בבית ושנינו נולדנו בקיסרי (חירום) ואני חושבת שכילדה קטנה זו הדרך שחשבתי שילדים באים - בניתוח..
מאוד מעניין אותי עד כמה כל זה נכנס לתת מודע והשפיע עלי כשבאתי ללדת.

[לוטם_מרווני*]

שורשים עמוקים, הסיפור שלך בא לי כמו פלאשים. סיפור אחר לגמרי ועם זאת מוכר, כואב ומוכר. (סיפור ההריון והלידה של ליה ו )

תודה על השיתוף, תהליך הכתיבה אכן תהליך מרפא.
מצד שני- הכאב הזה, והתחושה הזו של הכשלון, היא לדעתי תוצאה של האידיאליזציה של הלידות. האמונה שלנו, בתמימות, שאנו מחליטות על הלידה שלנו, ולא כך הוא.
(מתוך כך עולה הנחמה בנשים שבוחרים קיסרי אלקטיבי. הן מראש מחליטות על אופן הלידה, אם כי על שאר הפרמטרים אין להן שום שליטה, כמו החיים שלהן,הבריאות,ההנקה,התינוק ועוד).

[שורשים_עמוקים*]

לוטם, תודה לך. אני מסכימה איתך מאוד הכשלון, היא לדעתי תוצאה של האידיאליזציה של הלידות. האמונה שלנו, בתמימות, שאנו מחליטות על הלידה שלנו
זה מאוד מזכיר את הדברים שאורית העלתה ב-תיקון חויית לידה טראומטית

[נעמ_תי*]

גם אני עם דמעות בעיניים. נשמע לי כל כך קשה מה שעברתם,ויחד עם זה איזה מזל שבסוף יואב נולד בריא ושלם ושיש לך כזאת תמיכה מבעלך וממשפחתך.עם כל ההתנגדויות לבתי חולים ולהתערבויות, שגם לי יש, איזה מזל יש לנו שהאפשרויות האלה קיימות עבורנו במקרי חירום!
עמליה שלי גדולה מיואב שלך בשבוע וקצת, גם אני ילדתי בעין כרם ב 27.5.09...
את יכולה לקרוא בדפבית שלי את סיפור הלידה שלה.
את נשמעת לי מאוד אמיצה ואמא נפלאה.
נשיקות.