הלידה הראשונה
דף סיפור לידה
הועבר מהדף הריון בשבוע 41
''צפונית'' (2005-07-04T07:22:25):
אתמול ישבתי וקראתי את הדף הזה עד 1 וחצי בלילה...
מאוד מעודד לדעת שיש בעולם עוד נשים שכבד להן והן מרגישות כמו לויתן שעלה על החוף, ושזה נמשך ונמשך ונמשך... גם להן. ובסוף הן יולדות בכל זאת-יש תקווה!!! (-:
מאוד התרגשתי לקרוא את הסיפורים של פילפילה ושל מנג בין. מזל-טוב!!! @}
''צפונית'' (2005-07-04T07:26:35):
אני גם בשבוע 41 ואתמול התלבטתי אם זה הכרחי להזיז את עצמי ולהתחיל לנסוע פעמיים בשבוע למוניטור (כ-40 דקות נסיעה) בהמלצת האחות במרפאה,
בינינו - למי יש כח לזה, אם זה מרגיש שהכל בסדר והקטנצ'יק פעלתן כרגיל?
''צפונית'' (2005-07-04T07:40:44):
אבל בכל זאת בראש מאחורה התחילו קצת דאגות, ואחרי שלפני שבועיים שוב הרופא נשים הודיע שיש "קצת פחות מים מהנורמה"... (כמו כמעט בכל ביקורת מתחילת חודש 9), כבר חשבתי אולי בכל זאת נכנע ונכנס למכונית וניסע את כל הדרך למוניטור, בכל זאת כבר עברתי את התאריך המשוער, ואז קראתי כאן שמישהי כתבה שפשוט צריך להשתחרר בראש ולהשלים עם זה שהלידה תבוא בזמנה, והבנתי שכבר מתחילת 9 אני בלחץ-רצון עז -ללדת(שלי ושל הסביבה). אז אתמול הלכתי לישון עם התובנה הזאת וניסיתי לשחרר את הראש שלא לדאוג ושזה יבוא בזמנו.
אז תחזיקו לי אצבעות... כי נדמה לי עכשיו שזה ממש קרוב... התחילו לי הלילה מעין "צירונים" והם אפילו די סדירים.... D-:
לא יאומן שאני פשוט כמהה לכאב, זה מרגיש כאב סתמי ואני אפילו לא בטוחה ש"זה זה".
Manty T (2005-07-04T09:07:39):
יו, איזה יופי! מתרגשת עבורך ושולחת לך המון אנרגיות לידה נפלאות..
(הדף הזה ממש הופך להיות דף הזרוז הטבעי
)
דנה ה (2005-07-04T20:58:34):
לא יאומן שאני פשוט כמהה לכאב, זה מרגיש כאב סתמי ואני אפילו לא בטוחה ש"זה זה".
איזה יופי!
בקרוב תלדי, וזה באמת משמח ומרגש.
שיהיה המון בהצלחה ולידה יפה, מחזקת ועוצמתית.
''צפונית'' (2005-07-07T08:38:26):
סוף סוף יש לי קצת שקט...
הדף הזה כנראה באמת זרוז טבעי, אני אמליץ עליו (-:
היתה לי לידה מדהימה, מאחלת לכל אשה בעולם כזו לידה!
''צפונית'' (2005-07-07T08:53:36):
אחרי שכתבתי כאן הצירים המשיכו כל 5 דקות בערך אבל לא ממש כאבו, בכל זאת טילפנתי למיילדת שהיתה אמורה לבוא לעוד ביקורת הריון, שאולי תשאר בינתיים בבית ונראה איך יתפתח. הלכתי לקנות מצרכים שיהיו בבית (בצרכנייה כרגיל אנשים שאלו "נו, מתי?" עניתי ש"קרוב מאוד" בחצי חיוך, מצאתי לי פינות שקטות בין המדפים ואף אחד לא נראה לי דמיין אפילו שאני בצירים), חזרתי הביתה וטלפנתי להודיע לאמא שזה כנראה מגיע, היא הגיעה די מהר ואחרי כשעה איתה נחלשו הצירים לכל 8 דקות (התדירות והעוצמה-עד שכמעט ולא חשתי בהם עוד). חשבתי שזה יתמשך עוד המון, אבל אחרי שאמא שלי הלכה המרווחים בין הצירים חזרו והתקצרו (כנראה שהייתי צריכה לבד עם עצמי), דיברתי שוב עם המיילדת, ואמרתי שזה שוב נראה מתקרב אבל לא ממש כואב...
הקטנצ'יק התעורר...
''צפונית'' (2005-07-07T09:17:29):
ינק, ושוב ישן כמו מלאך [-:
אני גם אלך לאכול משהו...
''צפונית'' (2005-07-07T09:59:59):
המשך הסיפור...
בין ציר לציר הספקתי לשאוב אבק ולשטוף את כל הבית (כולל מתחת לרהיטים), הכנתי ליפתן נקטרינות, סחטתי 3 ליטר מיץ תפוזים והכנתי עוגה...
לקראת 17:00 המיילדת הגיעה, הצירים עדיין לא ממש כאבו אבל היו כבר כל 2-3 דקות (כמו כאב מחזור-"מציק" אבל לא ממש מפריע או כואב), אמרתי למיילדת שזה נראה לי עוד רחוק, אך בכל מקרה היא בדקה אותי, לא האמנתי אבל היה לי 4.5-5 ס"מ! כשאני ציפיתי למקסימום 1...
בנזוגי שאל אם אני רוצה להכנס לאמבטיה, אמרתי לו שנראה לי שכדאי ש"אשמור" את האמבטיה לצירים הכואבים, דיברתי עם הצירים שיהיו אפקטיביים וניסיתי לשקוע לתחושה בצירים, ניענעתי את האגן והשקתי את הגינה, בשמש אחה"צ הנעימה.
סביב 20:00 ביקשתי שתבדוק שוב, והיה כבר 8 ס"מ, עדיין ציפיתי שיהיה יותר כואב אבל המיילדת אמרה שאם אני ארצה לבקר בלידה באמבטיה אז זה הזמן להכנס... באמבטיה הצירים כבר ממש התחילו להציק, ודי מהר הבנתי שהאמבטיה לא בשבילי, יצאתי לכרוע ועברתי לפינה בסלון.
כל ציר התמתחתי בכריעה בעזרת "חבלי הלידה" שתלינו מהתקרה ובעיקר בעזרתו של בנזוגי המקסים שלא הסכים להודות אבל הרגשתי שדי סבל להחזיק אותי בלי שום תמיכה של כסא (ואני שוקלת לא מעט... -או לפחות שקלתי (-: ).
הציים כבר ממש כאבו ובמהלך ציר כואב במיוחד ירדו המים...
''צפונית'' (2005-07-07T11:03:40):
אז זה כבר ממש התחיל לכאוב והרגשתי כבר צורך ללחוץ, ביקשתי מהמיילדת שתבדוק אם כבר פתוח והיא אמרה שיש עוד קצת שוליים אבל שאעשה מה שאני מרגישה. אז התחלתי ללחוץ ולנענע את האגן תוך כדי בכל ציר. בין ציר לציר מיששתי את הראש והרגשתי שמתקדם. הרגשתי שכבר אין לי תחושה ברגליים מהכריעה ועברתי לתנוחת 6 בה היה לי יותר נוח לנוח בין לחיצה ללחיצה. עוד כמה לחיצות התחלתי להרגיש מתיחה וביקשתי שיעסו לי את הפרינאום (ממש לא רציתי קרעים). הרגשתי אותו בפתח והמיילדת שאלה אם אני מוכנה לתפוס אותו (כי רציתי לנסות לעשות זאת בעצמי) אבל לא היה לי כוח לזוז מהתנוחה. המיילדת ביקשה לא ללחוץ. ולא לחצתי, הרגשתי אותו מחליק לאט לאט בפתח ואז המיילדת אמרה שאפשר ללחוץ ובלי שום ציר פשוט לחצתי בכל הכוח ותוך שנייה החלו להשמע צרחות קורעות לב.
חיבקתי אותו ואת בנזוגי ואמרתי לו שיטלפן להורים שלי שהגיעו עם כל האחים שלי תוך דקה! ממש כאילו חיכו בחוץ... ואני עוד לא הספקתי להוציא את השיליה אפילו, התרגשנו ונרגענו קצת ביחד ואז בנזוגי חתך את חבל הטבור וכשרק אימי ואחיותי הקטנות לידי הוצאתי את השיליה, שהיתה שלמה ויחד נדהמנו ממנה
המיילדת בדקה - השיליה והקרומים והראתה לנו. ואחר כך בדקה אותי - ולא היה לי אפילו קרע אחד. (בטח בזכות עיסוי הפרינאום שעשיתי בחודש האחרון).
''צפונית'' (2005-07-07T11:15:10):
אחרי כמה חיבוקים וצילומים פיזרנו את ההפגנה, והלכנו לישון משפחה חדשה, מחובקים ומאושרים.
סך הכל חוץ מהשעה האחרונה של הצירים שהיתה קשה ועוד כ-20 דקות של צירי לחץ, שהיו ממש כואבים, (אבל עדיין לא מה שציפיתי (-: ), כל השאר עבר בקלות מפתיעה. כנראה גם בזכות הסוף הקצר יחסית, הוא נולד ורוד וחלק בלי שום קמט (מדהים ביופיו!).
אפילו במהלך השלב הכי קשה לא הפסקתי לחשוב ולהודות על כך שאני לא בבית חולים. ובאמת יום אחרי כשטילפנו למיילדת שאנחנו מכירים בפוריה, אם שווה להגיע לשם (בשביל מענק הלידה- ילד ראשון) היא אמרה שלא נעיז להתקרב לשם ושהלילה היה מפוצץ שם בלידות ויש מיטות בכל המסדרון...
אחח... כמה טוב להיות בבית!
טרה רוסה (2005-07-07T11:28:42):
איזו לידה מדהימה הייתה לך! מזל טוב @}
אולי נעביר לדף מיוחד?
מנג בין (2005-07-07T14:00:15):
@} מזל טוב @}
מיכל (2005-07-07T20:52:53):
מזל טוב לצפונית
עולם קטן (2007-11-18T11:54:33):
נראה לי שאם לא כתבתי את סיפור הלידה הזה במסודר עד היום, אז יתכן וכבר לא אעשה זאת...
לכן אני מעבירה לפה קטע שכתבתי בדף סיפורים קוסמיים , שנראה לי חלק בלתי נפרד מסיפור הלידה.
היום בדיוק מתחילה חודש שמיני, הריון שני, וחשתי צורך "לסגור" את הסיפור של הלידה הראשונה לפני שנכנסת לשנייה.
''צפונית'' (09.01.2006 02:23):
זהו בעצם תחילתו של סיפור הלידה של בני, שעוד אמצא ודאי זמן לכתוב יום אחד...
קשה לדעת היכן להתחיל, כי הכל מתקשר בעצם,
אולי שיום אחד, בתקופת הלחץ של הפיגועים, החלטתי לעזוב הכל (דירה עם חוזה, עבודה טובה וחבר) ולנסוע לחו"ל (להודו כמובן),
זה היה באוקטובר, ונתתי לעצמי דד-ליין שעד סוף השנה, לא משנה מה (וכמה כסף ארוויח לטיול) אני נוסעת. ובדיוק כשהחלטתי התחילו ליפול עלי הזדמנויות, הצעות עבודה קבועה מצויינות וכו', וביניהן גם הזדמנות לרכוש בית עם אדמה במחיר מצחיק מאוד, הזדמנות שלא יכולתי לסרב לה, וכך מס' ימים לפני הטיסה רכשתי את הבית...
עברה חצי שנה וחזרתי לארץ.
מהחבר נפרדתי, ועד שיתפנה הבית שהושכר בינתיים, נדדתי לי בארץ, וכעבור כמה חודשים הכרתי בחור אחר, שלתדהמתי לאחר הכרות קצרצרה שאלתי אותו אם הוא רוצה לעבור לגור איתי כשאכנס לביתי. (נחשו האם הוא הסכים?...)
באחד הלילות בהם ישנו בבית חלמתי חלום.
שאני הולכת בבית ומפחדת, ואז רואה גופת אדם, בביתי.
התעוררתי בבהלה.
וכשהתעשטתי וסיפרתי לו על החלום, נזכרתי שלפני שנכנסתי לבית, שמעתי מישהו שאמר שבשכונה שלנו מישהו התאבד, ונדמה לו שזה היה בבית שקניתי.
הזמן עבר והחלום נשכח.
מהר מאוד גיליתי שאני בהריון,
באחת השיחות עם השכנים, עלה איכשהו הנושא,
השכן (שטרם ידע על ההריון שלי) סיפר לנו שבבית שלנו היה גר זוג צעיר, האשה הייתה בהריון מתקדם כשבן זוגה התאבד בביתם.
לא התעמקנו בנושא הנ"ל יותר (ואפשר להבין מדוע...) ושוב הוא די נשכח (אם כי עמד ברקע כל הזמן)
הזמן עבר וההריון הלך והתקדם, נדמה לי שמאז ומתמיד ידעתי שאני בבית חולים לא אלד, והאופציה היא כמובן בבית...
יצרנו קשר עם מיילדת בית מקסימה, שהמליצה לנו לעשות קורס הכנה ללידה, אני לא ראיתי צורך בקורס שכזה, אבל החלטנו שבשביל אישי נעשה איזה משהו,
וכך יצרנו קשר עם מיילדת אחרת שעובדת בבי"ח, ומתגוררת בישוב סמוך אלינו, שהיתה מוכנה להעביר לנו הכנה,
במפגש איתה התחלנו לדבר על לידות בית, והיא העלתה שיצא לה ללוות לידות בית למרות שהיא מיילדת בבי"ח, היו מס' לידות בלתי מתוכננות בבית, שפשוט קראו לה כשלא הספיקו לנסוע לבי"ח והיתה לידת בזק, והיתה אפילו לידת בית אחת מתוכננת מראש אותה ליוותה,
ואז היא אמרה, שהם היו בעצם מהישוב שלנו.
מוזר לא שמעתי על אף אחד מהישוב שלנו שילד בבית,
ואז היא סיפרה שהם היו זוג צעיר, גם לידה ראשונה, והם פנו אליה שתעביר להם הכנה ללידה, ושתלווה אותם בלידה.
אבל לקראת סוף ההרין בן-הזוג התאבד, והאשה עזבה את הישוב, ואותה מיילדת אכן ליוותה את הלידה, שנסתיימה בבי"ח, עקב קשיים של האשה לשאת את הצירים שהתארכו מאוד.
כשהיא רק התחילה לדבר עוד לפני שהזכירה את המקרה התחילה בי צמרמורת (אפילו עכשיו כשאני נזכרת בכך עולה בי שוב צמרמורת),
היא תיארה היכן הם גרו בישוב... ואז זה היכה בה שאנחנו גרים באותו הבית.....
כשיצאנו מה"הכנה ללידה" הייתה בי תחושה חזקה שכך הדברים צריכים להיות, ולא יתכן שזה במקרה.
לא פחדתי.
להפך, התחזקתי עוד יותר, ידעתי שלתינוק שלי יש יעוד בעולם הזה, והוא ממשיך משהו שנגמר לפני זמנו, וכך צריכים הדברים להיות.
במהלך ההריון התביתתי על פינה בבית שבה חשתי שהלידה תהיה,
ובאותה פינה אכן ילדתי, לידה מדהימה ומעצימה,
וכך, באותה פינה מתחת לאותו משקוף... נסגר מעגל.
והחיים ממשיכים...
אורנה הודיה (09.01.2006 11:31):
צפונית,
וואו.
הבחירה שלך לראות ולחוות את המעצים והמבורך בסיפור - זה מעצים אותי כקוראת של הסיפור שלך.
אורנה
נהורה (09.01.2006 13:06):
מפעים אותי, האומץ לב שלך והביטחון בעצמך, רוב האנשים שאני מכירה (אולי במובן מסויים גם אני) היו בורחים על נפשם מהבית. נשמע שאת עשית מן תיקון.
כשיצאנו מה"הכנה ללידה" הייתה בי תחושה חזקה שכך הדברים צריכים להיות, ולא יתכן שזה במקרה.
לא פחדתי.
להפך, התחזקתי עוד יותר, ידעתי שלתינוק שלי יש יעוד בעולם הזה, והוא ממשיך משהו שנגמר לפני זמנו, וכך צריכים הדברים להיות.
יעלי (11.01.2006 08:21):
צפונית - תבורכי!
סירופ מייפל (11.01.2006 20:26):
WOW צפונית, מזל טוב וכל הכבוד לך על הראיה שבך.
האחות (12.01.2006 15:07):
צפונית-
כמה ריגש אותי לקרוא את מה שכתבת.
האשה שאת מספרת עליה היא אחותי. (זו שבן זוגה התאבד).
אולי ישמח אותך לדעת שאותה תינוקת היום כבר בת חמש וחצי, שאחותי נשואה באושר (לחבר שלה מהתיכון שחיכה לה בסבלנות הרבה שנים ), ויש לה עוד שני ילדים.
אני אקריא לה את מה שכתבת- אני בטוחה שהיא תשמח לשמוע
יעלי לה (12.01.2006 16:36):
האשה שאת מספרת עליה היא אחותי
מתחולל פה סיפור קוסמי ממש לנגד עינינו
הועבר מהדף הריון בשבוע 41
''צפונית'' (2005-07-04T07:22:25):
אתמול ישבתי וקראתי את הדף הזה עד 1 וחצי בלילה...
מאוד מעודד לדעת שיש בעולם עוד נשים שכבד להן והן מרגישות כמו לויתן שעלה על החוף, ושזה נמשך ונמשך ונמשך... גם להן. ובסוף הן יולדות בכל זאת-יש תקווה!!! (-:
מאוד התרגשתי לקרוא את הסיפורים של פילפילה ושל מנג בין. מזל-טוב!!! @}
''צפונית'' (2005-07-04T07:26:35):
אני גם בשבוע 41 ואתמול התלבטתי אם זה הכרחי להזיז את עצמי ולהתחיל לנסוע פעמיים בשבוע למוניטור (כ-40 דקות נסיעה) בהמלצת האחות במרפאה,
בינינו - למי יש כח לזה, אם זה מרגיש שהכל בסדר והקטנצ'יק פעלתן כרגיל?
''צפונית'' (2005-07-04T07:40:44):
אבל בכל זאת בראש מאחורה התחילו קצת דאגות, ואחרי שלפני שבועיים שוב הרופא נשים הודיע שיש "קצת פחות מים מהנורמה"... (כמו כמעט בכל ביקורת מתחילת חודש 9), כבר חשבתי אולי בכל זאת נכנע ונכנס למכונית וניסע את כל הדרך למוניטור, בכל זאת כבר עברתי את התאריך המשוער, ואז קראתי כאן שמישהי כתבה שפשוט צריך להשתחרר בראש ולהשלים עם זה שהלידה תבוא בזמנה, והבנתי שכבר מתחילת 9 אני בלחץ-רצון עז -ללדת(שלי ושל הסביבה). אז אתמול הלכתי לישון עם התובנה הזאת וניסיתי לשחרר את הראש שלא לדאוג ושזה יבוא בזמנו.
אז תחזיקו לי אצבעות... כי נדמה לי עכשיו שזה ממש קרוב... התחילו לי הלילה מעין "צירונים" והם אפילו די סדירים.... D-:
לא יאומן שאני פשוט כמהה לכאב, זה מרגיש כאב סתמי ואני אפילו לא בטוחה ש"זה זה".
Manty T (2005-07-04T09:07:39):
יו, איזה יופי! מתרגשת עבורך ושולחת לך המון אנרגיות לידה נפלאות..
(הדף הזה ממש הופך להיות דף הזרוז הטבעי
)דנה ה (2005-07-04T20:58:34):
לא יאומן שאני פשוט כמהה לכאב, זה מרגיש כאב סתמי ואני אפילו לא בטוחה ש"זה זה".
איזה יופי!
בקרוב תלדי, וזה באמת משמח ומרגש.
שיהיה המון בהצלחה ולידה יפה, מחזקת ועוצמתית.
''צפונית'' (2005-07-07T08:38:26):
סוף סוף יש לי קצת שקט...
הדף הזה כנראה באמת זרוז טבעי, אני אמליץ עליו (-:
היתה לי לידה מדהימה, מאחלת לכל אשה בעולם כזו לידה!
''צפונית'' (2005-07-07T08:53:36):
אחרי שכתבתי כאן הצירים המשיכו כל 5 דקות בערך אבל לא ממש כאבו, בכל זאת טילפנתי למיילדת שהיתה אמורה לבוא לעוד ביקורת הריון, שאולי תשאר בינתיים בבית ונראה איך יתפתח. הלכתי לקנות מצרכים שיהיו בבית (בצרכנייה כרגיל אנשים שאלו "נו, מתי?" עניתי ש"קרוב מאוד" בחצי חיוך, מצאתי לי פינות שקטות בין המדפים ואף אחד לא נראה לי דמיין אפילו שאני בצירים), חזרתי הביתה וטלפנתי להודיע לאמא שזה כנראה מגיע, היא הגיעה די מהר ואחרי כשעה איתה נחלשו הצירים לכל 8 דקות (התדירות והעוצמה-עד שכמעט ולא חשתי בהם עוד). חשבתי שזה יתמשך עוד המון, אבל אחרי שאמא שלי הלכה המרווחים בין הצירים חזרו והתקצרו (כנראה שהייתי צריכה לבד עם עצמי), דיברתי שוב עם המיילדת, ואמרתי שזה שוב נראה מתקרב אבל לא ממש כואב...
הקטנצ'יק התעורר...
''צפונית'' (2005-07-07T09:17:29):
ינק, ושוב ישן כמו מלאך [-:
אני גם אלך לאכול משהו...
''צפונית'' (2005-07-07T09:59:59):
המשך הסיפור...
בין ציר לציר הספקתי לשאוב אבק ולשטוף את כל הבית (כולל מתחת לרהיטים), הכנתי ליפתן נקטרינות, סחטתי 3 ליטר מיץ תפוזים והכנתי עוגה...
לקראת 17:00 המיילדת הגיעה, הצירים עדיין לא ממש כאבו אבל היו כבר כל 2-3 דקות (כמו כאב מחזור-"מציק" אבל לא ממש מפריע או כואב), אמרתי למיילדת שזה נראה לי עוד רחוק, אך בכל מקרה היא בדקה אותי, לא האמנתי אבל היה לי 4.5-5 ס"מ! כשאני ציפיתי למקסימום 1...
בנזוגי שאל אם אני רוצה להכנס לאמבטיה, אמרתי לו שנראה לי שכדאי ש"אשמור" את האמבטיה לצירים הכואבים, דיברתי עם הצירים שיהיו אפקטיביים וניסיתי לשקוע לתחושה בצירים, ניענעתי את האגן והשקתי את הגינה, בשמש אחה"צ הנעימה.
סביב 20:00 ביקשתי שתבדוק שוב, והיה כבר 8 ס"מ, עדיין ציפיתי שיהיה יותר כואב אבל המיילדת אמרה שאם אני ארצה לבקר בלידה באמבטיה אז זה הזמן להכנס... באמבטיה הצירים כבר ממש התחילו להציק, ודי מהר הבנתי שהאמבטיה לא בשבילי, יצאתי לכרוע ועברתי לפינה בסלון.
כל ציר התמתחתי בכריעה בעזרת "חבלי הלידה" שתלינו מהתקרה ובעיקר בעזרתו של בנזוגי המקסים שלא הסכים להודות אבל הרגשתי שדי סבל להחזיק אותי בלי שום תמיכה של כסא (ואני שוקלת לא מעט... -או לפחות שקלתי (-: ).
הציים כבר ממש כאבו ובמהלך ציר כואב במיוחד ירדו המים...
''צפונית'' (2005-07-07T11:03:40):
אז זה כבר ממש התחיל לכאוב והרגשתי כבר צורך ללחוץ, ביקשתי מהמיילדת שתבדוק אם כבר פתוח והיא אמרה שיש עוד קצת שוליים אבל שאעשה מה שאני מרגישה. אז התחלתי ללחוץ ולנענע את האגן תוך כדי בכל ציר. בין ציר לציר מיששתי את הראש והרגשתי שמתקדם. הרגשתי שכבר אין לי תחושה ברגליים מהכריעה ועברתי לתנוחת 6 בה היה לי יותר נוח לנוח בין לחיצה ללחיצה. עוד כמה לחיצות התחלתי להרגיש מתיחה וביקשתי שיעסו לי את הפרינאום (ממש לא רציתי קרעים). הרגשתי אותו בפתח והמיילדת שאלה אם אני מוכנה לתפוס אותו (כי רציתי לנסות לעשות זאת בעצמי) אבל לא היה לי כוח לזוז מהתנוחה. המיילדת ביקשה לא ללחוץ. ולא לחצתי, הרגשתי אותו מחליק לאט לאט בפתח ואז המיילדת אמרה שאפשר ללחוץ ובלי שום ציר פשוט לחצתי בכל הכוח ותוך שנייה החלו להשמע צרחות קורעות לב.
חיבקתי אותו ואת בנזוגי ואמרתי לו שיטלפן להורים שלי שהגיעו עם כל האחים שלי תוך דקה! ממש כאילו חיכו בחוץ... ואני עוד לא הספקתי להוציא את השיליה אפילו, התרגשנו ונרגענו קצת ביחד ואז בנזוגי חתך את חבל הטבור וכשרק אימי ואחיותי הקטנות לידי הוצאתי את השיליה, שהיתה שלמה ויחד נדהמנו ממנה
המיילדת בדקה - השיליה והקרומים והראתה לנו. ואחר כך בדקה אותי - ולא היה לי אפילו קרע אחד. (בטח בזכות עיסוי הפרינאום שעשיתי בחודש האחרון).
''צפונית'' (2005-07-07T11:15:10):
אחרי כמה חיבוקים וצילומים פיזרנו את ההפגנה, והלכנו לישון משפחה חדשה, מחובקים ומאושרים.
סך הכל חוץ מהשעה האחרונה של הצירים שהיתה קשה ועוד כ-20 דקות של צירי לחץ, שהיו ממש כואבים, (אבל עדיין לא מה שציפיתי (-: ), כל השאר עבר בקלות מפתיעה. כנראה גם בזכות הסוף הקצר יחסית, הוא נולד ורוד וחלק בלי שום קמט (מדהים ביופיו!).
אפילו במהלך השלב הכי קשה לא הפסקתי לחשוב ולהודות על כך שאני לא בבית חולים. ובאמת יום אחרי כשטילפנו למיילדת שאנחנו מכירים בפוריה, אם שווה להגיע לשם (בשביל מענק הלידה- ילד ראשון) היא אמרה שלא נעיז להתקרב לשם ושהלילה היה מפוצץ שם בלידות ויש מיטות בכל המסדרון...
אחח... כמה טוב להיות בבית!
טרה רוסה (2005-07-07T11:28:42):
איזו לידה מדהימה הייתה לך! מזל טוב @}
אולי נעביר לדף מיוחד?
מנג בין (2005-07-07T14:00:15):
@} מזל טוב @}
מיכל (2005-07-07T20:52:53):
מזל טוב לצפונית
עולם קטן (2007-11-18T11:54:33):
נראה לי שאם לא כתבתי את סיפור הלידה הזה במסודר עד היום, אז יתכן וכבר לא אעשה זאת...
לכן אני מעבירה לפה קטע שכתבתי בדף סיפורים קוסמיים , שנראה לי חלק בלתי נפרד מסיפור הלידה.
היום בדיוק מתחילה חודש שמיני, הריון שני, וחשתי צורך "לסגור" את הסיפור של הלידה הראשונה לפני שנכנסת לשנייה.
''צפונית'' (09.01.2006 02:23):
זהו בעצם תחילתו של סיפור הלידה של בני, שעוד אמצא ודאי זמן לכתוב יום אחד...
קשה לדעת היכן להתחיל, כי הכל מתקשר בעצם,
אולי שיום אחד, בתקופת הלחץ של הפיגועים, החלטתי לעזוב הכל (דירה עם חוזה, עבודה טובה וחבר) ולנסוע לחו"ל (להודו כמובן),
זה היה באוקטובר, ונתתי לעצמי דד-ליין שעד סוף השנה, לא משנה מה (וכמה כסף ארוויח לטיול) אני נוסעת. ובדיוק כשהחלטתי התחילו ליפול עלי הזדמנויות, הצעות עבודה קבועה מצויינות וכו', וביניהן גם הזדמנות לרכוש בית עם אדמה במחיר מצחיק מאוד, הזדמנות שלא יכולתי לסרב לה, וכך מס' ימים לפני הטיסה רכשתי את הבית...
עברה חצי שנה וחזרתי לארץ.
מהחבר נפרדתי, ועד שיתפנה הבית שהושכר בינתיים, נדדתי לי בארץ, וכעבור כמה חודשים הכרתי בחור אחר, שלתדהמתי לאחר הכרות קצרצרה שאלתי אותו אם הוא רוצה לעבור לגור איתי כשאכנס לביתי. (נחשו האם הוא הסכים?...)
באחד הלילות בהם ישנו בבית חלמתי חלום.
שאני הולכת בבית ומפחדת, ואז רואה גופת אדם, בביתי.
התעוררתי בבהלה.
וכשהתעשטתי וסיפרתי לו על החלום, נזכרתי שלפני שנכנסתי לבית, שמעתי מישהו שאמר שבשכונה שלנו מישהו התאבד, ונדמה לו שזה היה בבית שקניתי.
הזמן עבר והחלום נשכח.
מהר מאוד גיליתי שאני בהריון,
באחת השיחות עם השכנים, עלה איכשהו הנושא,
השכן (שטרם ידע על ההריון שלי) סיפר לנו שבבית שלנו היה גר זוג צעיר, האשה הייתה בהריון מתקדם כשבן זוגה התאבד בביתם.
לא התעמקנו בנושא הנ"ל יותר (ואפשר להבין מדוע...) ושוב הוא די נשכח (אם כי עמד ברקע כל הזמן)
הזמן עבר וההריון הלך והתקדם, נדמה לי שמאז ומתמיד ידעתי שאני בבית חולים לא אלד, והאופציה היא כמובן בבית...
יצרנו קשר עם מיילדת בית מקסימה, שהמליצה לנו לעשות קורס הכנה ללידה, אני לא ראיתי צורך בקורס שכזה, אבל החלטנו שבשביל אישי נעשה איזה משהו,
וכך יצרנו קשר עם מיילדת אחרת שעובדת בבי"ח, ומתגוררת בישוב סמוך אלינו, שהיתה מוכנה להעביר לנו הכנה,
במפגש איתה התחלנו לדבר על לידות בית, והיא העלתה שיצא לה ללוות לידות בית למרות שהיא מיילדת בבי"ח, היו מס' לידות בלתי מתוכננות בבית, שפשוט קראו לה כשלא הספיקו לנסוע לבי"ח והיתה לידת בזק, והיתה אפילו לידת בית אחת מתוכננת מראש אותה ליוותה,
ואז היא אמרה, שהם היו בעצם מהישוב שלנו.
מוזר לא שמעתי על אף אחד מהישוב שלנו שילד בבית,
ואז היא סיפרה שהם היו זוג צעיר, גם לידה ראשונה, והם פנו אליה שתעביר להם הכנה ללידה, ושתלווה אותם בלידה.
אבל לקראת סוף ההרין בן-הזוג התאבד, והאשה עזבה את הישוב, ואותה מיילדת אכן ליוותה את הלידה, שנסתיימה בבי"ח, עקב קשיים של האשה לשאת את הצירים שהתארכו מאוד.
כשהיא רק התחילה לדבר עוד לפני שהזכירה את המקרה התחילה בי צמרמורת (אפילו עכשיו כשאני נזכרת בכך עולה בי שוב צמרמורת),
היא תיארה היכן הם גרו בישוב... ואז זה היכה בה שאנחנו גרים באותו הבית.....
כשיצאנו מה"הכנה ללידה" הייתה בי תחושה חזקה שכך הדברים צריכים להיות, ולא יתכן שזה במקרה.
לא פחדתי.
להפך, התחזקתי עוד יותר, ידעתי שלתינוק שלי יש יעוד בעולם הזה, והוא ממשיך משהו שנגמר לפני זמנו, וכך צריכים הדברים להיות.
במהלך ההריון התביתתי על פינה בבית שבה חשתי שהלידה תהיה,
ובאותה פינה אכן ילדתי, לידה מדהימה ומעצימה,
וכך, באותה פינה מתחת לאותו משקוף... נסגר מעגל.
והחיים ממשיכים...
אורנה הודיה (09.01.2006 11:31):
צפונית,
וואו.
הבחירה שלך לראות ולחוות את המעצים והמבורך בסיפור - זה מעצים אותי כקוראת של הסיפור שלך.
אורנה
נהורה (09.01.2006 13:06):
מפעים אותי, האומץ לב שלך והביטחון בעצמך, רוב האנשים שאני מכירה (אולי במובן מסויים גם אני) היו בורחים על נפשם מהבית. נשמע שאת עשית מן תיקון.
כשיצאנו מה"הכנה ללידה" הייתה בי תחושה חזקה שכך הדברים צריכים להיות, ולא יתכן שזה במקרה.
לא פחדתי.
להפך, התחזקתי עוד יותר, ידעתי שלתינוק שלי יש יעוד בעולם הזה, והוא ממשיך משהו שנגמר לפני זמנו, וכך צריכים הדברים להיות.
יעלי (11.01.2006 08:21):
צפונית - תבורכי!
סירופ מייפל (11.01.2006 20:26):
WOW צפונית, מזל טוב וכל הכבוד לך על הראיה שבך.
האחות (12.01.2006 15:07):
צפונית-
כמה ריגש אותי לקרוא את מה שכתבת.
האשה שאת מספרת עליה היא אחותי. (זו שבן זוגה התאבד).
אולי ישמח אותך לדעת שאותה תינוקת היום כבר בת חמש וחצי, שאחותי נשואה באושר (לחבר שלה מהתיכון שחיכה לה בסבלנות הרבה שנים ), ויש לה עוד שני ילדים.
אני אקריא לה את מה שכתבת- אני בטוחה שהיא תשמח לשמוע
יעלי לה (12.01.2006 16:36):
האשה שאת מספרת עליה היא אחותי
מתחולל פה סיפור קוסמי ממש לנגד עינינו
סיפור ההריון והלידה השניה
ערב ט"ו בשבט, ינואר 2008 נולדה הגורה
עולם קטן (2008-02-24T00:58:47):
כולם ישנים עכשיו,
ואני, שאישי היקר איפשר לי לישון כל אחה"צ, מוצאת סופסוף זמן לכתוב כאן את סיפור הלידה, שכבר מתחיל להטשטש בראשי.
אז מאיפה להתחיל...
אולי מהלידה הראשונה? שמיד אחריה כבר רציתי לעבור שוב את התהליך המופלא הזה של הריון ולידה.
אבל בכל זאת לקח שנה וארבעה חודשים עד שהוסת חזרה, וגם אז זה לקח קצת זמן... אבל בסוף זה הגיע, איזו שמחה!
כל ההריון (וגם הלידה) השוותי לתחושות מההריון הראשון. כל כך דומה, וכל כך שונה.
למשל בחילות - בראשון לא היו לי כמעט, ואילו עכשיו הן לא נגמרו!
אז אולי בעצם אתחיל עם הבחילות?
בחומוס ירוק ונפלא ( חומוס חי ) שהכנתי (עוד לפני שידעתי שאני בהריון), ומכיוון שלא רציתי שהגרגרים הירוקים שבגינה יצהיבו, אז הכנתי חומוס ירוק ענק שליקטתי מכל הערוגה...
אחרי שכיבדנו כל אדם שפגשנו וביקרנו, עדין נשאר הרבה,
ואני שהיה לי חבל לזרוק (הנה הרגשות הפולניים מתחילים לצוץ לי...), אכלתי לבדי צלחת ענקית של חומוס ירוק, מנוגב עם עלי תרד.
מיד אח"כ התחילה הבחילה, שלא עברה במשך שלושה חודשים.
3 חודשים במהלכם ירדתי 5 קילו, וכל קצה של מחשבה על חומוס או על משהו ירוק גרמה לי לבחילה עזה!
ידעתי שבריא לאכול סלט וכו' ובטח שבהריון, אבל מה לעשות, פשוט לא הייתי מסוגלת.
אמרו לי שאם עכשיו יש לי בחילות ובהריון הראשון - עם הבן, לא היו, אז עכשיו זו בטח בת.
שמחתי וקיוויתי.
לא רציתי לעבור שוב את החוויה של ברית-מילה, היה כל-כך קשה לגור להחלים מזה, ואני בכיתי איתו במשך חודש וכעסתי על עצמי שהרשתי שימולו אותו.
העדפתי שזו תהיה בת הפעם, שלא אצטרך לפתוח על זה דיון עם אף אחד.
התחילו לעלות לי ממש פחדים, כל הזמן חשבתי איך אשכנע את האיש שלא נמול.
בכיתי הרבה.
חיפשתי רמזים בחלומות, אם זה בן או בת.
בלילה חלמתי שמגיע רגע הברית, ואני חוטפת את התינוק ובורחת.
בשבוע 26 נסענו לעשות אולטראסאונד, ואכן התחושות שלי היו נכונות! זו בת! איזו הקלה!
עולם קטן (2008-02-24T01:15:14):
הריון ראשון - חלום:
אני יושבת בתוך בריכת מים נטושה בטבע. מעין מקווה עתיק.
יש שם עוד קצת אנשים, וגם איש אחד שמחזיק תינוק קטנטן ובהיר.
הוא מוסר לי את התינוק ואני מיד חשה שאני אמא שלו וחולצת לו שד, והוא יונק.
אני זוכרת את תחושת ההנקה בבירור ובחיות גם לאחר שהתעוררתי, אפילו שמעולם לא הנקתי, אני זוכרת את התחושה בדיוק, והיא תהיה מוכרת לי אחרי הלידה.
אני יודעת שהתינוק הוא לא שלי. הוא ניתן לי למשמרת, לדאוג לו ולגדל אותו. ואני אמא שלו.
עולם קטן (2008-02-24T01:25:35):
המשכתי להניק את הגור, ההנקה כבר התחילה להכאיב, הרגשתי שאין לי חלב, שהגור יונק על ריק.
בהריון הראשון כבר מהחודש השישי התחיל לדלוף לי חלב מהשדיים.
בבוקר הייתי קמה בשלולית קולוסטרום.
ועכשיו, שדי ריקים, עולים לי פחדים שלא יהיה לי מספיק חלב. (ושוב הפולניות עולה...)
אני, שהייתי מזרקה מהלכת,
שיכולתי לטרום חלב לכל נשות ישראל, ועוד היה נשאר מספיק להניק חמישייה, וגם עוד כמה שפריצים לקפה של האיש.
מה אני בכלל חוששת?
ובכל זאת זה כבר לא נעים לי להניק, וגם לא נוח עם הבטן התופחת...
בחודש השישי להריון, כשהגור בן שנתיים וארבעה חודשים, הפסקתי להניק. וזה הגיע כל כך פשוט ובטבעיות לשנינו.
(כתבתי על כך ב הנקה והריון שני ).
הילה ב (2008-02-24T01:32:46):
קוראת ומחכה לעוד...
עולם קטן (2008-02-24T01:52:23):
סוף ההריון.
פיזית אני מרגישה הרבה יותר טוב מבהריון הראשון.
אין בצקות כמו שהיה בראשון- שנגמר בשיא השרב,
אני מרגישה קלילה (נו, הכל יחסי...) ומתפקדת נפלא עם הגור.
רק לרוץ לקפוץ ולהתגלגל אני לא יכולה, ומסבירה כל יום לגור שמבקש, שאחרי שהתינוקת תצא אז אוכל לעשות זאת...
אבל נפשית אני נבולה.
מספטמבר נשארתי לבד. פתאום אני האמא היחידה בישוב שנשארה עם הילד בבית.
אחרי תקופת פריחה שהיתה לי בחורף הקודם, אז יצאתי ולמדתי, הייתי בקורס דולות, עבדתי בנקיון צימרים והרגשתי שם שאני בנופש בעצמי.
הייתה לי חברה במושב, הקמנו גן הורים, והיו מגיעות לכאן אמהות וילדים מישובים סמוכים, היה לי רכב...
עכשיו החברה עזבה, הגן הורים נגמר, הפסקתי לעבוד, אין לי רכב לנסוע ולבקר חברות, לא יכולה לנסוע עם הגור למפגשים. עצוב לי ובודד לי.
ובנוסף אני מרגישה שאני ואישי מתרחקים מיום ליום.
נובמבר, סוף שביעי-תחילת שמיני, האיש יוצא למילואים על גבול סיני, הכי רחוק שיכלו לשלוח אותו...
בבית מתחיל החורף.
גל קור גדול, תנור העצים מתפקד ללא הפסק, והגור מתפקד כמו איש קטן, עוזר לי לסחוב עצים הביתה, עוזר לי לקרוע עיתונים להדליק את התנור בבוקר.
אני מרגישה שאני מתאהבת בו. סוף סוף.
פתאום אני מבינה שמעולם לא התאהבתי בבן שלי מאז הלידה.
זה כנראה משהו שאמהות לא מודות בו, או שבאמת היה לי סכר נפשי רציני שלקח לו זמן להפרץ.
הגור כבר לא יונק, ובמקום זה הוא דואג להרעיף עלי חיבה, חיבוקים ונישוקים, מחבק אותי בלילה.
ואישי רחוק, במדבר.
עולם קטן (2008-02-24T02:28:01):
אפילו את המפגשים עם המיילדת, שדחיתי עד כה, אני עושה לבד, או יחד עם הגור...
והאיש רחוק, עובד, מפרנס, ומתרחק עוד יותר.
אני מכינה את הגור ללידה, מראה לו סרטים ותמונות, מספרת לו איך אולי יהיה.
שריינתי חברה טובה שתהיה איתנו בלידה למקרה שנזדקק לעזרה עם הגור, ובלב אני חושבת שאולי אני אזדקק לעזרה ממנה בעצמי.
חולמת שאני יולדת והאיש לא איתי.
עולים לי חששות. בהריון הראשון עשינו עיסוי פירנאום, ועכשיו אין לזה זמן, אין לזה כוח, אבל לי יש פחד שאם לא אעסה הפעם אקרע.
אבל לא מרגישה מספיק קרבה ופתיחות שהאיש יעשה, ולבד לא מצליחה.
פתאום חושבת שאם אני מרגישה כך לגבי העיסוי, אז מה בנוגע ללידה?
עולים לי כעסים ותחושות לא טובות. בוכה הרבה.
ינואר, סוחבת תשיעי,
האיש עובד קשה, חוזר הביתה מאוחר, ויוצא מוקדם עוד לפני שאני קמה. אנחנו בקושי רואים אחד את השני, בקושי מדברים.
אני מרגישה שכבד לי בלב (ובגוף...), ושאני עומדת להתפוצץ (נפשית ופיזית...), הבטן ענקית וכמעט מתפקעת,
המוני סימני מתיחה, שלא היו לי בראשון, הופכים לי את הבטן לאבטיח עם פסים, וזה שורף ומגרד.
ערב אחד האיש חוזר קצת יותר מוקדם. שנינו יושבים בסלון, אבל זה מרגיש לי כאילו אנחנו יושבים בעולמות רחוקים אחד מהשני.
אני מתחילה לבכות. הכל יוצא, ממני וממנו.
שנינו שופכים את הפחדים והרגשות שנעצרו, אצל שנינו.
איזו תחושת הקלה. לא להאמין שאפשר להרגיש כל כך קלילה פתאום בסוף חודש תשיעי.
עולם קטן (2008-02-24T02:42:37):
שבוע 40.
חברה טובה מאוד, שגרה בהולנד, באה במפתיע לביקור עם האיש שלה.
אנחנו יוצאים ביחד לטייל בצפון הגולן. הכל קפוא. אני שוכחת את המעיל באוטו, אבל חם לי בלב...
בערב חוזרים הביתה והחברה מתחילה לאפר לי את הבטן (היא מאפרת גוף),
איך שהיא מתחילה למשוך את הצבעים על העור שלי עם מכחול ומים חמימים, תחושה נעימה ומרגיעה, אני חשה בצירון.
צירון ראשון הרגשתי בסוף חודש שמיני, אחרי שהמשיכו- טילפנו למיילדת שתתכונן, נסענו לסידורים בטבריה ותוך כמה שעות זה עבר.
מאז היו עוד הרבה צירונים, ועוד כמה טלפונים למיילדת ש"אולי הפעם זה זה...".
בהריון הראשון לא היו לי צירונים עד ללידה עצמה, ואילו עכשיו ברייקסטונים בשפע.
והמכחול ממשיך לטייל לי על הבטן, והצירונים ממשיכים...
בשלב מסויים, לאחר יותר משעה, אני מרגישה שכבר קשה לי לשבת על הספה, ומעזה לאמר בקול ש"אולי הפעם זה זה".
עוברת לכדור.
הנה הגור קורא לי לישון. באמת כבר מאוחר, לילה-טוב.
ילדת טבע (2008-02-24T15:08:17):
מחכה להמשך...
הילה ב (2008-02-24T22:57:52):
יש דברים שאת כותבת שמרגיש לי שאני קוראת את עצמי...
עולם קטן (2008-02-25T00:03:07):
ממשיכה לכתוב, הפעם אשתדל שלא למשוך עד כל כך מאוחר...
עברתי לכדור, וטלפנתי למיילדת.
הפעם הצירונים ממש מתחזקים, כבר קשה לי לשבת, אפילו על הכדור.
עברו כבר שעתיים וחצי, הפעם אני בטוחה שאני בלידה, אפילו שלא ממש מצליחה לתזמן, פעם כל 10 דקות פעם כל 5...
ואז לאיש של חברתי מצלצל הפלאפון, והוא מדווח שהם אצלי ואני אולי בצירים.
אחרי שהוא אמר את זה לא חזרתי להרגיש עוד שום ציר.
גם בלידה הראשונה הייתי מושפעת מהסביבה, אז הצירים כבר היו סדירים כל 5 דקות, ואמא שלי קפצה לבקר ולעודד,
אחרי כ 20 דקות איתה הפסקתי להרגיש בצירים, שחזרו חצי שעה אחרי שהיא עזבה.
אולי גם הפעם זה כך? שואלת את עצמי האם מתאים לי ללדת כך, כשהבטן מאופרת בצורה מדהימה (עבודת אמנית של 3 שעות, עם עשרות פריטים מכל ליבה),
כשבן זוגה של חברתי פה... כשנזכרת בטלפון מחליטה שלא.
מצטלמים והולכת למקלחת לשטוף את הציור המדהים, שאת רובו אני לא מסוגלת לראות ללא עזרת מראה או מצלמה.
קצת חבל לי שהשעה כה מאוחרת -קרוב לאחת בלילה, אחרת לבטח הייתי משוויצה ומראה אותו למשפחה ולכמה חברים.
אפילו הגור כבר ישן ממזמן.
עולם קטן (2008-02-25T00:22:57):
עובר עוד שבוע.
אמצע החורף ואיזה יובש מטורף.
כבר כמה שבועות שאין גשם, אנשים מתחילים להשקות את השדות.
אני נכנסת לשבוע 41, מתלבטת אם להכנס לדף הנ"ל שבהריון הקודם באו לי צירים במקביל לקריאה שם...
מנסה לטייל הרבה ברגל. יורדת עם הגור והאיש לואדי ללקט עוד עלי פטל שנגמרו לי, ע"פ חוק מרפי, ממש בסוף ההריון.
יום ראשון יש סדר ט"ו בשבט אזורי אצלנו בישוב, כולנו הולכים, אחרי זמן מה האיש פורש וקופץ לחברים.
אני נשארת בסדר עם הגור, ועם עוד כמה חברים ואמא שלי. המון אנשים מטרידים - "נו מתי?" "עוד לא ילדת?"...
כאילו שאני מעוניינת למשוך את זה, תפסיקו לדרוך לי על היבלות, גם ככה כבד לי ושורף ומגרד לי בבטן מרוב יובש.
אחרי חצות נוסעת לאסוף את האיש מהחברים.
בדרך חזרה אני בוהה בירח המלא. עולות לי מחשבות על נשיות, דברים ששמעתי.
שנשים מתואמות עם הלבנה.
ושהיום, כשכמעט ולא רואים את השמים בין אורות הניאון, כשרבות התנתקו מהטבע ושוכחות להביט כל ערב בירח ולהעריך אותו, אז זה יוצר בעיות הורמונליות וכו',
סה"כ גם ההריון והלידה קשורים בהורמונים... והירח גם משפיע על המים, הגאות והשפל.
ואני מלאה במים! ובפנים שוחה לה תינוקת קטנה ובשלה, שיום אחד תגדל להיות אשה!
ממשיכה לבהות בירח המלא והיפה. יודעת שזה ישפיע.
עולם קטן (2008-02-25T02:27:05):
האיש אומר כבר שבועיים שהיא מחכה שהמזל יתחלף לדלי, למזל מים ואז תצא.
לפני יומיים התחלנו עיסוי פירנאום.
החלטתי שאני חייבת את זה, לפחות נפשית, שיעזור לי להעריך את גמישותו של המקום,
כל כך הרבה פחדים עולים לי מהלידה עכשיו.
בהריון הראשון כשעוד לא ידעתי מה זו לידה לא היו לי, ועכשיו, דווקא אחרי שהיתה לי לידה אחת מדהימה, אני פוחדת.
למה?
זכרתי שבלידה הראשונה לא כאב לי פרט לשעה וחצי האחרונות. ואילו עכשיו, רק מהברייקסטונים בקושי הצלחתי לשבת מרוב כאב,
מה זה אומר, אולי השתנה לי סף כח הסבל? אולי זהו רמז שעלי להתכונן עכשיו ללידה כואבת במיוחד?
וגם עיסוי הפירנאום כואב לי. לא מצליחה להרפות. האם אצליח להרפות בלידה?
פתאום מצליחה להבין נשים שלוקחות אפידורל, אם הכאב כל כך מפחיד מישהי עד שהוא יכול לתקוע את הלידה מרוב פחד,
אז אולי באמת עדיף לאותה אשה משכחי כאבים, חרף כל ההשלכות השליליות עליה ועל התינוק.
ולחשוב שפעם לא הייתי מסוגלת להבין מישהי שרוצה אפידורל. יודעת שהתינוקת שבתוכי עוזרת לי לעבור את השינוי. להצליח להבין את האחר, את עצמי.
די הכל יהיה טוב. הולכת לישון.
בוקר יום שני 21 לינואר, מתעוררת מוקדם עם צירונים, כמו עוד הרבה בקרים בחודש האחרון.
יושבת ומנסה לתזמן. אחרי שעתיים בערך האיש מתעורר, אני מודיעה לו שיש לי צירונים סדירים והם הולכים ומתקרבים ומתארכים.
הברייקסטונים עד כה לא היו סדירים, הוא שואל אם אני חושבת שהפעם זה זה, נראה לי שכן, אבל מצד שני גם היה נדמה לי שזה זה כבר כמה פעמים בחודש האחרון...
הוא שואל אם הוא יכול ללכת לעבוד, אני מושכת אותו עוד קצת בבית, וכשרואה שהצירונים ממשיכים כבר מספיק שעות, ללא התקדמות ניכרת, אני מאשרת לו לנסוע.
הגור מתעורר ובינתיים הצירונים מתחזקים. אני מביאה את הכדור ומדי פעם מתיישבת עליו במהלך ציר.
הגור שואל "אמא מה קרה?" ואני מסבירה לו שהתינוקת רוצה כבר לצאת. מזכירה לו את מה שהסברתי לו על לידה במהלך ההריון.
אני מטלפנת למיילדת. הגור מכיר אותה ויודע מה תפקידה. הוא גם זוכר שאמרתי לו שנקרא לה שתעזור לתינוקת לצאת, כשיבוא הזמן.
מטלפנת גם לחברה שאמורה להיות בלידה, היא בדרך למבחן, אני מודיעה לה שהגיע היום, והיא אומרת שתיצור איתי קשר מיד אחרי המבחן.
האיש מטלפן כל רבע שעה, הוא אמנם נסע לעבודה, אבל הוא לא ממש עובד, עסוק בלדאוג לי.
אני עסוקה בלמרק את הבית. נקיון פסח קטן עלי, מסדר רס"ר היה מתעלף מהברק (מעל הדלתות, משקופים, חריצים נסתרים בבית, הכל זוכה למירוק יסודי).
לאחר כמה שעות בבית הגור מתחיל לאבד סבלנות. הוא מתחיל לדרוש את דרישותיו.
לאט לאט הצירים נחלשים, ומתרחקים.
אחר הצהרים אני מחליטה לקפוץ להורים שלי, שגרים פה בישוב.
לא אומרת לאמא שלי כלום על הצירים. משאירה שם את הגור בתרוץ שאני רוצה לסדר ולנקות את הבית.
5 בערב, חוזרת הביתה, בינתיים גם האיש חזר, ממשיכה לנקות, האיש עוזר לי להזיז רהיטים כבדים ולנער שטיחים.
חברתי מגיעה, שואלת אם צריך עזרה בניקיונות, ממש לא - זה הקטע שלי עכשיו.
היא מודיעה שבהסעה, בדרך חזרה מהמבחן, כל החברות ה"דוסיות" שלה התפללו בשבילי, ממש כולן באוטובוס קראו תהילים לכבודי,
אפילו חברה שלה שמתחתנת היום ברכה אותי, וזו ממש סגולה...
מהשנייה שחזרתי הביתה הצירים חזרו להתחזק.
כל ציר המרווח מתקצר. מבקשת מהחברה שרק לא תדבר לידי בטלפון...
סביב 8 וחצי בערב בן זוגה של חברתי קופץ להגיד שלום בדרך חזרה מהלימודים, אני אומרת לה שאולי כדאי שתיסע הביתה לנוח, שנקפיץ אותה כשיתקדם.
אני מטלפנת לאמא לשאול מה עם הגור, מסתבר שהוא כרגע התעורר, כמעט כל הזמן הוא ישן אצלה.
דווקא היום הוא ישן צהרים? ועוד בערב? נו, הרי אי אפשר להאשים אותה, היא לא ידעה שיש לי צירים... מספרת לה ש"כנראה התחיל משהו".
האיש נוסע להחזיר את הגור.
בבית ממשיכה לנקות לצלילי "דורה החוקרת", אחלה מוזיקת רקע ללידה!
האיש מכין לגור ארוחת ערב, הצירים מתחזקים. כבר קשה לי לדבר בצירים. האיש מטלפן למיילדת, היא יצאה ושכחה את הפלאפון בבית, דווקא עכשיו!
משאירים לה הודעה בבית שתבוא.
האיש מקלח ומשכיב את הגור לישון במיטה שלו, הוא רוצה לישון במיטה שלנו.
11 בלילה. עברה שעה מאז שטלפנו למיילדת, בתזמון מדהים (ובמהירות שיא) היא מגיעה ונכנסת בשנייה שהגור נרדם.
האיש נוסע להחזיר את החברה אלינו, ואני נשארת עם המיילדת ועם הצירים החזקים.
נתלית על המשקופים, המתיחה של בית החזה מעלה ממש מקלה על הכאב.
בסלון על השולחן הכל מסודר, כל מה שאולי נזדקק לו בלידה,
מהנסיון של הלידה הקודמת, שאז לא רציתי שהאיש או המיילדת יזוזו ממקומם, זה טוב שהכל יהיה במרחק שליחת יד.
ובנוסף גם חברתי כאן לכל מקרה שנזדקק, וגם לצילומים...
אני הולכת להתקלח וחוזרת אל הכדור, בכל ציר נאנחת בקול נמוך, מסובבת את האגן, נתלית על האיש ותולשת לו את הכתפיים.
פתאום חושבת שהצירים כבר די חזקים, ואנחנו מעל השטיח החדש...
מציעה לגלגל את השטיח, אך האיש טוען שסתם יהיה קר,
פורשים לכבודי מזרנים על השטיח ומעליהם שעווניות, ועוד שעוונית מתחת לכדור.
הולכת לשרותים ובודקת לעצמי פתיחה.
חוזרת ומודיעה שאני בטוח בלידה... ובצורה לא מיומנת יש לי פתיחה של יותר מ"ככה" (4 אצבעות בערך), ושהכל שם רך וקצר ופתוח.
כשיושבת על הכדור אני מרגישה כאילו כל הנרתיק שלי עשוי מג'לי, ממש מרגישה איך בכל ציר יותר נפתח ומתרכך שם.
האיש מציע לי להוריד תחתונים. לא בא לי.
פתאום מרגישה ממש ממש עייפה.
מנסה לשכב על הצד בין הצירים, לאחר שניות ספורות מגיע ציר נוסף שלא מאפשר לי לנוח.
נעמדת על שש ומבקשת שיביאו לי את הכדור להשען עליו.
מנסה לישון עליו בין הצירים ולא מצליחה, הם כמעט רצופים.
אני עייפה ופתאום ממש קר לי, יש לי צמרמורת. האיש הולך להביא לי גרביים ומוסיף עצים לתנור.
פתאום אני מרגישה שיש לי קקי. אבל איזה בעסה, אני חושבת לעצמי, עם צירים כל כך צפופים אין מצב שאני מצליחה לעשות צעד לכיוון השרותים.
מודיעה שיש לי קקי, אומרים לי "אז קדימה תעשי קקי", ואללה, איך אני לא חשבתי על האפשרות הזאת?!
מבקשת שאחרי הציר הבא יעזרו לי מהר להוריד תחתונים.
מסתכלת על השעון 1:30, דוחפת לקקי, פתאום מרגישה שזה קקי בגודל של אשכולית...
פתאום התנור התחיל ממש לחמם, מבקשת ומושכים ממני את החולצה, וגם מניחים לי קומפרס על הפירנאום.
מעיפה את הכדור שמעצבן אותי ומניחה את הראש על המזרן, כשהאגן למעלה באוויר, על שש באלכסון.
שני צירים, שתי דחיפות והראש בחוץ, אומרים לי להמתין רגע ואני מרפה, עובר עוד ציר ואין לי כח לדחוף, אומרים לי למהר ולדחוף. למה?
התינוקת בתוך שק מי השפיר, המים עוד לא ירדו...
מאוחר יותר גיליתי שהמיילדת ניסתה לקרוע את השק סביב ראש התינוקת ולא הצליחה.
אני מחכה לציר נוסף, נראה שהצירים התרחקו פתאום.
מגיע הציר ואני דוחפת, דוחפת את הכתפיים, דוחפת את הבטן, דוחפת את הרגליים... הכל עטוף וארוז יפה בשק (שקית אורגנית ומתכלה אני חייבת לציין).
1:40 היא יוצאת ואין בכי, היא בתוך המים, המיילדת קורעת את השק, המים צלולים.
עכשיו היא בוכה, כולה סגולה, מעבירים לי אותה בין הרגליים, הטבור קצת קצר.
אני מחבקת אותה, מנגבים אותה עם חיתול טטרה מעלי וממתינים שהשליה תצא והטבור יפסיק לפעום.
האיש מנתק את הטבור (הוא עזר לה להתחיל בתוכי והוא גם עוזר להפריד), בודקים את השליה ששלמה.
הגורה מחייכת אלי, יש לה גומת חן! ועיניים בהירות וכחולות.
אני מנסה להניק אותה , אבל היא עסוקה בלצרוח...
היא מלאה באנדרנלין, אני מניחה אותה על הבטן והיא מרימה את הראש וזוחלת לעבר השד.
אני לא מאמינה שעד לפני כמה דקות התינוקת הזו היתה לי בתוך הבטן.
פתאום אני תופסת שעד אחרי שהיא יצאה לא היה שום מים או דם ואומרת לאישי - איזה יופי השטיח החדש נשאר נקי!!!
אישי מחבק אותי ואני את הגורה, המיילדת והחברה מכסות אותנו ומתרחקות, ואנו שוכבים כך חבוקים שעה ארוכה.
בחוץ מתחיל לרדת גשם.
אני אומרת לאישי שהוא צדק, היא כנראה באמת חיכתה לצאת במזל מים (דלי), עטופה בתוך מים והביאה לנו את הגשם סוף סוף, אחרי היובש המטורף שהיה כאן.
אח"כ החברה מכינה לי לחם עם טחינה, ארוחת ערב מאוחרת.
לבסוף אני מחליטה שדי לי, כבר מאוחר, ועוזרים לי לקום ולהתקלח (צריכה עזרה פשוט כי מרוב לשכב בלי לזוז, בתנוחה משונה בין הסדיניות, נרדמו לי הרגליים...).
אחרי המקלחת שוקלים אותה, ממש גדולה (ביחס לבכור), שוקלת 3,600.
אני פורשת למיטה, הגורה צורחת והגור מתעורר בצחוק מתגלגל "התינוקת, התינוקת..." הוא מצליח למלמל מבין הצחוק שלו!
האיש שואל אותו והוא רוצה לחזור למיטה שלו, כשמגיע לשם הוא מודיע לאבא שהתינוקת נשמעת כמו טלה (בובת טלה פועה שסבתא קנתה לו לפני כמה ימים...).
סיימתי את סיפור הלידה אבל לא ממש... הגורה צריכה קקי.
ואוו יצא ארוך! וכבר הרבה יותר מאוחר ממה שתכננתי,
לילה טוב.
עולם קטן (2008-02-24T00:58:47):
כולם ישנים עכשיו,
ואני, שאישי היקר איפשר לי לישון כל אחה"צ, מוצאת סופסוף זמן לכתוב כאן את סיפור הלידה, שכבר מתחיל להטשטש בראשי.
אז מאיפה להתחיל...
אולי מהלידה הראשונה? שמיד אחריה כבר רציתי לעבור שוב את התהליך המופלא הזה של הריון ולידה.
אבל בכל זאת לקח שנה וארבעה חודשים עד שהוסת חזרה, וגם אז זה לקח קצת זמן... אבל בסוף זה הגיע, איזו שמחה!
כל ההריון (וגם הלידה) השוותי לתחושות מההריון הראשון. כל כך דומה, וכל כך שונה.
למשל בחילות - בראשון לא היו לי כמעט, ואילו עכשיו הן לא נגמרו!
אז אולי בעצם אתחיל עם הבחילות?
בחומוס ירוק ונפלא ( חומוס חי ) שהכנתי (עוד לפני שידעתי שאני בהריון), ומכיוון שלא רציתי שהגרגרים הירוקים שבגינה יצהיבו, אז הכנתי חומוס ירוק ענק שליקטתי מכל הערוגה...
אחרי שכיבדנו כל אדם שפגשנו וביקרנו, עדין נשאר הרבה,
ואני שהיה לי חבל לזרוק (הנה הרגשות הפולניים מתחילים לצוץ לי...), אכלתי לבדי צלחת ענקית של חומוס ירוק, מנוגב עם עלי תרד.
מיד אח"כ התחילה הבחילה, שלא עברה במשך שלושה חודשים.
3 חודשים במהלכם ירדתי 5 קילו, וכל קצה של מחשבה על חומוס או על משהו ירוק גרמה לי לבחילה עזה!
ידעתי שבריא לאכול סלט וכו' ובטח שבהריון, אבל מה לעשות, פשוט לא הייתי מסוגלת.
אמרו לי שאם עכשיו יש לי בחילות ובהריון הראשון - עם הבן, לא היו, אז עכשיו זו בטח בת.
שמחתי וקיוויתי.
לא רציתי לעבור שוב את החוויה של ברית-מילה, היה כל-כך קשה לגור להחלים מזה, ואני בכיתי איתו במשך חודש וכעסתי על עצמי שהרשתי שימולו אותו.
העדפתי שזו תהיה בת הפעם, שלא אצטרך לפתוח על זה דיון עם אף אחד.
התחילו לעלות לי ממש פחדים, כל הזמן חשבתי איך אשכנע את האיש שלא נמול.
בכיתי הרבה.
חיפשתי רמזים בחלומות, אם זה בן או בת.
בלילה חלמתי שמגיע רגע הברית, ואני חוטפת את התינוק ובורחת.
בשבוע 26 נסענו לעשות אולטראסאונד, ואכן התחושות שלי היו נכונות! זו בת! איזו הקלה!
עולם קטן (2008-02-24T01:15:14):
הריון ראשון - חלום:
אני יושבת בתוך בריכת מים נטושה בטבע. מעין מקווה עתיק.
יש שם עוד קצת אנשים, וגם איש אחד שמחזיק תינוק קטנטן ובהיר.
הוא מוסר לי את התינוק ואני מיד חשה שאני אמא שלו וחולצת לו שד, והוא יונק.
אני זוכרת את תחושת ההנקה בבירור ובחיות גם לאחר שהתעוררתי, אפילו שמעולם לא הנקתי, אני זוכרת את התחושה בדיוק, והיא תהיה מוכרת לי אחרי הלידה.
אני יודעת שהתינוק הוא לא שלי. הוא ניתן לי למשמרת, לדאוג לו ולגדל אותו. ואני אמא שלו.
עולם קטן (2008-02-24T01:25:35):
המשכתי להניק את הגור, ההנקה כבר התחילה להכאיב, הרגשתי שאין לי חלב, שהגור יונק על ריק.
בהריון הראשון כבר מהחודש השישי התחיל לדלוף לי חלב מהשדיים.
בבוקר הייתי קמה בשלולית קולוסטרום.
ועכשיו, שדי ריקים, עולים לי פחדים שלא יהיה לי מספיק חלב. (ושוב הפולניות עולה...)
אני, שהייתי מזרקה מהלכת,
שיכולתי לטרום חלב לכל נשות ישראל, ועוד היה נשאר מספיק להניק חמישייה, וגם עוד כמה שפריצים לקפה של האיש.
מה אני בכלל חוששת?
ובכל זאת זה כבר לא נעים לי להניק, וגם לא נוח עם הבטן התופחת...
בחודש השישי להריון, כשהגור בן שנתיים וארבעה חודשים, הפסקתי להניק. וזה הגיע כל כך פשוט ובטבעיות לשנינו.
(כתבתי על כך ב הנקה והריון שני ).
הילה ב (2008-02-24T01:32:46):
קוראת ומחכה לעוד...
עולם קטן (2008-02-24T01:52:23):
סוף ההריון.
פיזית אני מרגישה הרבה יותר טוב מבהריון הראשון.
אין בצקות כמו שהיה בראשון- שנגמר בשיא השרב,
אני מרגישה קלילה (נו, הכל יחסי...) ומתפקדת נפלא עם הגור.
רק לרוץ לקפוץ ולהתגלגל אני לא יכולה, ומסבירה כל יום לגור שמבקש, שאחרי שהתינוקת תצא אז אוכל לעשות זאת...
אבל נפשית אני נבולה.
מספטמבר נשארתי לבד. פתאום אני האמא היחידה בישוב שנשארה עם הילד בבית.
אחרי תקופת פריחה שהיתה לי בחורף הקודם, אז יצאתי ולמדתי, הייתי בקורס דולות, עבדתי בנקיון צימרים והרגשתי שם שאני בנופש בעצמי.
הייתה לי חברה במושב, הקמנו גן הורים, והיו מגיעות לכאן אמהות וילדים מישובים סמוכים, היה לי רכב...
עכשיו החברה עזבה, הגן הורים נגמר, הפסקתי לעבוד, אין לי רכב לנסוע ולבקר חברות, לא יכולה לנסוע עם הגור למפגשים. עצוב לי ובודד לי.
ובנוסף אני מרגישה שאני ואישי מתרחקים מיום ליום.
נובמבר, סוף שביעי-תחילת שמיני, האיש יוצא למילואים על גבול סיני, הכי רחוק שיכלו לשלוח אותו...
בבית מתחיל החורף.
גל קור גדול, תנור העצים מתפקד ללא הפסק, והגור מתפקד כמו איש קטן, עוזר לי לסחוב עצים הביתה, עוזר לי לקרוע עיתונים להדליק את התנור בבוקר.
אני מרגישה שאני מתאהבת בו. סוף סוף.
פתאום אני מבינה שמעולם לא התאהבתי בבן שלי מאז הלידה.
זה כנראה משהו שאמהות לא מודות בו, או שבאמת היה לי סכר נפשי רציני שלקח לו זמן להפרץ.
הגור כבר לא יונק, ובמקום זה הוא דואג להרעיף עלי חיבה, חיבוקים ונישוקים, מחבק אותי בלילה.
ואישי רחוק, במדבר.
עולם קטן (2008-02-24T02:28:01):
אפילו את המפגשים עם המיילדת, שדחיתי עד כה, אני עושה לבד, או יחד עם הגור...
והאיש רחוק, עובד, מפרנס, ומתרחק עוד יותר.
אני מכינה את הגור ללידה, מראה לו סרטים ותמונות, מספרת לו איך אולי יהיה.
שריינתי חברה טובה שתהיה איתנו בלידה למקרה שנזדקק לעזרה עם הגור, ובלב אני חושבת שאולי אני אזדקק לעזרה ממנה בעצמי.
חולמת שאני יולדת והאיש לא איתי.
עולים לי חששות. בהריון הראשון עשינו עיסוי פירנאום, ועכשיו אין לזה זמן, אין לזה כוח, אבל לי יש פחד שאם לא אעסה הפעם אקרע.
אבל לא מרגישה מספיק קרבה ופתיחות שהאיש יעשה, ולבד לא מצליחה.
פתאום חושבת שאם אני מרגישה כך לגבי העיסוי, אז מה בנוגע ללידה?
עולים לי כעסים ותחושות לא טובות. בוכה הרבה.
ינואר, סוחבת תשיעי,
האיש עובד קשה, חוזר הביתה מאוחר, ויוצא מוקדם עוד לפני שאני קמה. אנחנו בקושי רואים אחד את השני, בקושי מדברים.
אני מרגישה שכבד לי בלב (ובגוף...), ושאני עומדת להתפוצץ (נפשית ופיזית...), הבטן ענקית וכמעט מתפקעת,
המוני סימני מתיחה, שלא היו לי בראשון, הופכים לי את הבטן לאבטיח עם פסים, וזה שורף ומגרד.
ערב אחד האיש חוזר קצת יותר מוקדם. שנינו יושבים בסלון, אבל זה מרגיש לי כאילו אנחנו יושבים בעולמות רחוקים אחד מהשני.
אני מתחילה לבכות. הכל יוצא, ממני וממנו.
שנינו שופכים את הפחדים והרגשות שנעצרו, אצל שנינו.
איזו תחושת הקלה. לא להאמין שאפשר להרגיש כל כך קלילה פתאום בסוף חודש תשיעי.
עולם קטן (2008-02-24T02:42:37):
שבוע 40.
חברה טובה מאוד, שגרה בהולנד, באה במפתיע לביקור עם האיש שלה.
אנחנו יוצאים ביחד לטייל בצפון הגולן. הכל קפוא. אני שוכחת את המעיל באוטו, אבל חם לי בלב...
בערב חוזרים הביתה והחברה מתחילה לאפר לי את הבטן (היא מאפרת גוף),
איך שהיא מתחילה למשוך את הצבעים על העור שלי עם מכחול ומים חמימים, תחושה נעימה ומרגיעה, אני חשה בצירון.
צירון ראשון הרגשתי בסוף חודש שמיני, אחרי שהמשיכו- טילפנו למיילדת שתתכונן, נסענו לסידורים בטבריה ותוך כמה שעות זה עבר.
מאז היו עוד הרבה צירונים, ועוד כמה טלפונים למיילדת ש"אולי הפעם זה זה...".
בהריון הראשון לא היו לי צירונים עד ללידה עצמה, ואילו עכשיו ברייקסטונים בשפע.
והמכחול ממשיך לטייל לי על הבטן, והצירונים ממשיכים...
בשלב מסויים, לאחר יותר משעה, אני מרגישה שכבר קשה לי לשבת על הספה, ומעזה לאמר בקול ש"אולי הפעם זה זה".
עוברת לכדור.
הנה הגור קורא לי לישון. באמת כבר מאוחר, לילה-טוב.
ילדת טבע (2008-02-24T15:08:17):
מחכה להמשך...
הילה ב (2008-02-24T22:57:52):
יש דברים שאת כותבת שמרגיש לי שאני קוראת את עצמי...
עולם קטן (2008-02-25T00:03:07):
ממשיכה לכתוב, הפעם אשתדל שלא למשוך עד כל כך מאוחר...
עברתי לכדור, וטלפנתי למיילדת.
הפעם הצירונים ממש מתחזקים, כבר קשה לי לשבת, אפילו על הכדור.
עברו כבר שעתיים וחצי, הפעם אני בטוחה שאני בלידה, אפילו שלא ממש מצליחה לתזמן, פעם כל 10 דקות פעם כל 5...
ואז לאיש של חברתי מצלצל הפלאפון, והוא מדווח שהם אצלי ואני אולי בצירים.
אחרי שהוא אמר את זה לא חזרתי להרגיש עוד שום ציר.
גם בלידה הראשונה הייתי מושפעת מהסביבה, אז הצירים כבר היו סדירים כל 5 דקות, ואמא שלי קפצה לבקר ולעודד,
אחרי כ 20 דקות איתה הפסקתי להרגיש בצירים, שחזרו חצי שעה אחרי שהיא עזבה.
אולי גם הפעם זה כך? שואלת את עצמי האם מתאים לי ללדת כך, כשהבטן מאופרת בצורה מדהימה (עבודת אמנית של 3 שעות, עם עשרות פריטים מכל ליבה),
כשבן זוגה של חברתי פה... כשנזכרת בטלפון מחליטה שלא.
מצטלמים והולכת למקלחת לשטוף את הציור המדהים, שאת רובו אני לא מסוגלת לראות ללא עזרת מראה או מצלמה.
קצת חבל לי שהשעה כה מאוחרת -קרוב לאחת בלילה, אחרת לבטח הייתי משוויצה ומראה אותו למשפחה ולכמה חברים.
אפילו הגור כבר ישן ממזמן.
עולם קטן (2008-02-25T00:22:57):
עובר עוד שבוע.
אמצע החורף ואיזה יובש מטורף.
כבר כמה שבועות שאין גשם, אנשים מתחילים להשקות את השדות.
אני נכנסת לשבוע 41, מתלבטת אם להכנס לדף הנ"ל שבהריון הקודם באו לי צירים במקביל לקריאה שם...
מנסה לטייל הרבה ברגל. יורדת עם הגור והאיש לואדי ללקט עוד עלי פטל שנגמרו לי, ע"פ חוק מרפי, ממש בסוף ההריון.
יום ראשון יש סדר ט"ו בשבט אזורי אצלנו בישוב, כולנו הולכים, אחרי זמן מה האיש פורש וקופץ לחברים.
אני נשארת בסדר עם הגור, ועם עוד כמה חברים ואמא שלי. המון אנשים מטרידים - "נו מתי?" "עוד לא ילדת?"...
כאילו שאני מעוניינת למשוך את זה, תפסיקו לדרוך לי על היבלות, גם ככה כבד לי ושורף ומגרד לי בבטן מרוב יובש.
אחרי חצות נוסעת לאסוף את האיש מהחברים.
בדרך חזרה אני בוהה בירח המלא. עולות לי מחשבות על נשיות, דברים ששמעתי.
שנשים מתואמות עם הלבנה.
ושהיום, כשכמעט ולא רואים את השמים בין אורות הניאון, כשרבות התנתקו מהטבע ושוכחות להביט כל ערב בירח ולהעריך אותו, אז זה יוצר בעיות הורמונליות וכו',
סה"כ גם ההריון והלידה קשורים בהורמונים... והירח גם משפיע על המים, הגאות והשפל.
ואני מלאה במים! ובפנים שוחה לה תינוקת קטנה ובשלה, שיום אחד תגדל להיות אשה!
ממשיכה לבהות בירח המלא והיפה. יודעת שזה ישפיע.
עולם קטן (2008-02-25T02:27:05):
האיש אומר כבר שבועיים שהיא מחכה שהמזל יתחלף לדלי, למזל מים ואז תצא.
לפני יומיים התחלנו עיסוי פירנאום.
החלטתי שאני חייבת את זה, לפחות נפשית, שיעזור לי להעריך את גמישותו של המקום,
כל כך הרבה פחדים עולים לי מהלידה עכשיו.
בהריון הראשון כשעוד לא ידעתי מה זו לידה לא היו לי, ועכשיו, דווקא אחרי שהיתה לי לידה אחת מדהימה, אני פוחדת.
למה?
זכרתי שבלידה הראשונה לא כאב לי פרט לשעה וחצי האחרונות. ואילו עכשיו, רק מהברייקסטונים בקושי הצלחתי לשבת מרוב כאב,
מה זה אומר, אולי השתנה לי סף כח הסבל? אולי זהו רמז שעלי להתכונן עכשיו ללידה כואבת במיוחד?
וגם עיסוי הפירנאום כואב לי. לא מצליחה להרפות. האם אצליח להרפות בלידה?
פתאום מצליחה להבין נשים שלוקחות אפידורל, אם הכאב כל כך מפחיד מישהי עד שהוא יכול לתקוע את הלידה מרוב פחד,
אז אולי באמת עדיף לאותה אשה משכחי כאבים, חרף כל ההשלכות השליליות עליה ועל התינוק.
ולחשוב שפעם לא הייתי מסוגלת להבין מישהי שרוצה אפידורל. יודעת שהתינוקת שבתוכי עוזרת לי לעבור את השינוי. להצליח להבין את האחר, את עצמי.
די הכל יהיה טוב. הולכת לישון.
בוקר יום שני 21 לינואר, מתעוררת מוקדם עם צירונים, כמו עוד הרבה בקרים בחודש האחרון.
יושבת ומנסה לתזמן. אחרי שעתיים בערך האיש מתעורר, אני מודיעה לו שיש לי צירונים סדירים והם הולכים ומתקרבים ומתארכים.
הברייקסטונים עד כה לא היו סדירים, הוא שואל אם אני חושבת שהפעם זה זה, נראה לי שכן, אבל מצד שני גם היה נדמה לי שזה זה כבר כמה פעמים בחודש האחרון...
הוא שואל אם הוא יכול ללכת לעבוד, אני מושכת אותו עוד קצת בבית, וכשרואה שהצירונים ממשיכים כבר מספיק שעות, ללא התקדמות ניכרת, אני מאשרת לו לנסוע.
הגור מתעורר ובינתיים הצירונים מתחזקים. אני מביאה את הכדור ומדי פעם מתיישבת עליו במהלך ציר.
הגור שואל "אמא מה קרה?" ואני מסבירה לו שהתינוקת רוצה כבר לצאת. מזכירה לו את מה שהסברתי לו על לידה במהלך ההריון.
אני מטלפנת למיילדת. הגור מכיר אותה ויודע מה תפקידה. הוא גם זוכר שאמרתי לו שנקרא לה שתעזור לתינוקת לצאת, כשיבוא הזמן.
מטלפנת גם לחברה שאמורה להיות בלידה, היא בדרך למבחן, אני מודיעה לה שהגיע היום, והיא אומרת שתיצור איתי קשר מיד אחרי המבחן.
האיש מטלפן כל רבע שעה, הוא אמנם נסע לעבודה, אבל הוא לא ממש עובד, עסוק בלדאוג לי.
אני עסוקה בלמרק את הבית. נקיון פסח קטן עלי, מסדר רס"ר היה מתעלף מהברק (מעל הדלתות, משקופים, חריצים נסתרים בבית, הכל זוכה למירוק יסודי).
לאחר כמה שעות בבית הגור מתחיל לאבד סבלנות. הוא מתחיל לדרוש את דרישותיו.
לאט לאט הצירים נחלשים, ומתרחקים.
אחר הצהרים אני מחליטה לקפוץ להורים שלי, שגרים פה בישוב.
לא אומרת לאמא שלי כלום על הצירים. משאירה שם את הגור בתרוץ שאני רוצה לסדר ולנקות את הבית.
5 בערב, חוזרת הביתה, בינתיים גם האיש חזר, ממשיכה לנקות, האיש עוזר לי להזיז רהיטים כבדים ולנער שטיחים.
חברתי מגיעה, שואלת אם צריך עזרה בניקיונות, ממש לא - זה הקטע שלי עכשיו.
היא מודיעה שבהסעה, בדרך חזרה מהמבחן, כל החברות ה"דוסיות" שלה התפללו בשבילי, ממש כולן באוטובוס קראו תהילים לכבודי,
אפילו חברה שלה שמתחתנת היום ברכה אותי, וזו ממש סגולה...
מהשנייה שחזרתי הביתה הצירים חזרו להתחזק.
כל ציר המרווח מתקצר. מבקשת מהחברה שרק לא תדבר לידי בטלפון...
סביב 8 וחצי בערב בן זוגה של חברתי קופץ להגיד שלום בדרך חזרה מהלימודים, אני אומרת לה שאולי כדאי שתיסע הביתה לנוח, שנקפיץ אותה כשיתקדם.
אני מטלפנת לאמא לשאול מה עם הגור, מסתבר שהוא כרגע התעורר, כמעט כל הזמן הוא ישן אצלה.
דווקא היום הוא ישן צהרים? ועוד בערב? נו, הרי אי אפשר להאשים אותה, היא לא ידעה שיש לי צירים... מספרת לה ש"כנראה התחיל משהו".
האיש נוסע להחזיר את הגור.
בבית ממשיכה לנקות לצלילי "דורה החוקרת", אחלה מוזיקת רקע ללידה!
האיש מכין לגור ארוחת ערב, הצירים מתחזקים. כבר קשה לי לדבר בצירים. האיש מטלפן למיילדת, היא יצאה ושכחה את הפלאפון בבית, דווקא עכשיו!
משאירים לה הודעה בבית שתבוא.
האיש מקלח ומשכיב את הגור לישון במיטה שלו, הוא רוצה לישון במיטה שלנו.
11 בלילה. עברה שעה מאז שטלפנו למיילדת, בתזמון מדהים (ובמהירות שיא) היא מגיעה ונכנסת בשנייה שהגור נרדם.
האיש נוסע להחזיר את החברה אלינו, ואני נשארת עם המיילדת ועם הצירים החזקים.
נתלית על המשקופים, המתיחה של בית החזה מעלה ממש מקלה על הכאב.
בסלון על השולחן הכל מסודר, כל מה שאולי נזדקק לו בלידה,
מהנסיון של הלידה הקודמת, שאז לא רציתי שהאיש או המיילדת יזוזו ממקומם, זה טוב שהכל יהיה במרחק שליחת יד.
ובנוסף גם חברתי כאן לכל מקרה שנזדקק, וגם לצילומים...
אני הולכת להתקלח וחוזרת אל הכדור, בכל ציר נאנחת בקול נמוך, מסובבת את האגן, נתלית על האיש ותולשת לו את הכתפיים.
פתאום חושבת שהצירים כבר די חזקים, ואנחנו מעל השטיח החדש...
מציעה לגלגל את השטיח, אך האיש טוען שסתם יהיה קר,
פורשים לכבודי מזרנים על השטיח ומעליהם שעווניות, ועוד שעוונית מתחת לכדור.
הולכת לשרותים ובודקת לעצמי פתיחה.
חוזרת ומודיעה שאני בטוח בלידה... ובצורה לא מיומנת יש לי פתיחה של יותר מ"ככה" (4 אצבעות בערך), ושהכל שם רך וקצר ופתוח.
כשיושבת על הכדור אני מרגישה כאילו כל הנרתיק שלי עשוי מג'לי, ממש מרגישה איך בכל ציר יותר נפתח ומתרכך שם.
האיש מציע לי להוריד תחתונים. לא בא לי.
פתאום מרגישה ממש ממש עייפה.
מנסה לשכב על הצד בין הצירים, לאחר שניות ספורות מגיע ציר נוסף שלא מאפשר לי לנוח.
נעמדת על שש ומבקשת שיביאו לי את הכדור להשען עליו.
מנסה לישון עליו בין הצירים ולא מצליחה, הם כמעט רצופים.
אני עייפה ופתאום ממש קר לי, יש לי צמרמורת. האיש הולך להביא לי גרביים ומוסיף עצים לתנור.
פתאום אני מרגישה שיש לי קקי. אבל איזה בעסה, אני חושבת לעצמי, עם צירים כל כך צפופים אין מצב שאני מצליחה לעשות צעד לכיוון השרותים.
מודיעה שיש לי קקי, אומרים לי "אז קדימה תעשי קקי", ואללה, איך אני לא חשבתי על האפשרות הזאת?!
מבקשת שאחרי הציר הבא יעזרו לי מהר להוריד תחתונים.
מסתכלת על השעון 1:30, דוחפת לקקי, פתאום מרגישה שזה קקי בגודל של אשכולית...
פתאום התנור התחיל ממש לחמם, מבקשת ומושכים ממני את החולצה, וגם מניחים לי קומפרס על הפירנאום.
מעיפה את הכדור שמעצבן אותי ומניחה את הראש על המזרן, כשהאגן למעלה באוויר, על שש באלכסון.
שני צירים, שתי דחיפות והראש בחוץ, אומרים לי להמתין רגע ואני מרפה, עובר עוד ציר ואין לי כח לדחוף, אומרים לי למהר ולדחוף. למה?
התינוקת בתוך שק מי השפיר, המים עוד לא ירדו...
מאוחר יותר גיליתי שהמיילדת ניסתה לקרוע את השק סביב ראש התינוקת ולא הצליחה.
אני מחכה לציר נוסף, נראה שהצירים התרחקו פתאום.
מגיע הציר ואני דוחפת, דוחפת את הכתפיים, דוחפת את הבטן, דוחפת את הרגליים... הכל עטוף וארוז יפה בשק (שקית אורגנית ומתכלה אני חייבת לציין).
1:40 היא יוצאת ואין בכי, היא בתוך המים, המיילדת קורעת את השק, המים צלולים.
עכשיו היא בוכה, כולה סגולה, מעבירים לי אותה בין הרגליים, הטבור קצת קצר.
אני מחבקת אותה, מנגבים אותה עם חיתול טטרה מעלי וממתינים שהשליה תצא והטבור יפסיק לפעום.
האיש מנתק את הטבור (הוא עזר לה להתחיל בתוכי והוא גם עוזר להפריד), בודקים את השליה ששלמה.
הגורה מחייכת אלי, יש לה גומת חן! ועיניים בהירות וכחולות.
אני מנסה להניק אותה , אבל היא עסוקה בלצרוח...
היא מלאה באנדרנלין, אני מניחה אותה על הבטן והיא מרימה את הראש וזוחלת לעבר השד.
אני לא מאמינה שעד לפני כמה דקות התינוקת הזו היתה לי בתוך הבטן.
פתאום אני תופסת שעד אחרי שהיא יצאה לא היה שום מים או דם ואומרת לאישי - איזה יופי השטיח החדש נשאר נקי!!!
אישי מחבק אותי ואני את הגורה, המיילדת והחברה מכסות אותנו ומתרחקות, ואנו שוכבים כך חבוקים שעה ארוכה.
בחוץ מתחיל לרדת גשם.
אני אומרת לאישי שהוא צדק, היא כנראה באמת חיכתה לצאת במזל מים (דלי), עטופה בתוך מים והביאה לנו את הגשם סוף סוף, אחרי היובש המטורף שהיה כאן.
אח"כ החברה מכינה לי לחם עם טחינה, ארוחת ערב מאוחרת.
לבסוף אני מחליטה שדי לי, כבר מאוחר, ועוזרים לי לקום ולהתקלח (צריכה עזרה פשוט כי מרוב לשכב בלי לזוז, בתנוחה משונה בין הסדיניות, נרדמו לי הרגליים...).
אחרי המקלחת שוקלים אותה, ממש גדולה (ביחס לבכור), שוקלת 3,600.
אני פורשת למיטה, הגורה צורחת והגור מתעורר בצחוק מתגלגל "התינוקת, התינוקת..." הוא מצליח למלמל מבין הצחוק שלו!
האיש שואל אותו והוא רוצה לחזור למיטה שלו, כשמגיע לשם הוא מודיע לאבא שהתינוקת נשמעת כמו טלה (בובת טלה פועה שסבתא קנתה לו לפני כמה ימים...).
סיימתי את סיפור הלידה אבל לא ממש... הגורה צריכה קקי.
ואוו יצא ארוך! וכבר הרבה יותר מאוחר ממה שתכננתי,
לילה טוב.