סיפור הלידה של פוקהונטס

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה שהתאחרה, דף סיפור לידה במים}

[טרה_רוסה*]

אני מספרת את סיפור הלידה הזה שנה ושמונה חודשים לאחר שהתרחשה.
גרנו במושב אצל ההורים שלי כבר שנתיים, עם גורה. ההורמונים של ההריון גרמו לי לדכאון. לא הייתה לי פרטיות. הרגשתי שאני כבר משתגעת שם. לבסוף, עברנו לגור בדירת חדר שכורה ששימשה עד אז משרד לבן זוגי. היה צפוף, אבל חשתי הקלה.
התלבטתי לגבי מיילדת. בלידה הקודמת היה לי חיבור טוב עם המיילדת, אבל עכשיו גרנו רחוק והייתי צריכה למצוא מישהי אחרת. התלבטתי הרבה זמן ביני לבין עצמי הרבה זמן, ובסוף החלטתי. כבר בפגישה הראשונה ידעתי שזה זה. מיילדת אחרת לגמרי, אבל שהתאימה לי בול למה שהייתי צריכה.
הפעם רציתי שקט ושישאירו אותי לבד. רציתי שלא יהיו דיבורים בכלל. אולי אפילו להיות לבד בחדר. אבל ככל שהלידה התקרבה הבנתי שאני לא ממש רוצה להיות לבד
הכנו את הדירה הקטנה ללידה. הבריכה חיכתה מנופחת במרפסת. בלידה צריך יהיה להוציא חלק מהרהיטים למרפסת, כדי שהיא תיכנס לחדר.
בבדיקות במהלך ההריון התינוקת הייתה קצת קטנה מדי. תמיד בפיגור של כשבועיים ביחס לטבלאות של הרופאים.
הלידה הקודמת התרחשה כשבוע וחצי "אחרי התאריך", אבל זה לא אומר שגם הפעם יהיה כך, נכון?
חיכיתי וחיכיתי.
כשחלף התאריך, התחלתי ללכת לקופת חולים לעשות מוניטור. בשבוע הראשון הלכתי פעמיים. בשבוע השני, אחרי המוניטור, הרופא סירב לתת לי הפנייה נוספת לקופת חולים ואמר לי ללכת לבית חולים.

[טרה_רוסה*]

התחלתי להיתווכח איתו (בטלפון מהחדר אחיות בקופת חולים - "אני לא הולכת לשום בית חולים!"). בסוף הוא הסכים בתנאי שאעשה עכשיו אולטרסאונד אצל רופא אחר שעבד באותו זמן בבניין של הקופה, ושאבוא מחר שוב למוניטור, אבל זאת ההפנייה האחרונה שהוא נותן לי. האחיות סידרו לי להיכנס בתור לרופא השני. הוא כמובן גם חשב שאני צריכה ללכת לבית חולים ואמר שהתינוקת לא כל כך התפתחה בשבועיים האחרונים ושהיא שוקלת עכשיו 3 קילו.

חזרתי הבייתה. הבוקר הזה דיי ערער אותי, והייתי בלחץ. לא רציתי להצטרך ללכת לבית חולים, והייתי כבר בשבוע 41+4. לא ידעתי מה לעשות.
במקרה, פגשתי אצל אמא שלי חברה שלה שראתה כמה אני בסטרס, והציעה לי לבוא אליה בערב לטיפול. לא ידעתי באיזה טיפול בדיוק מדובר.
בערב הלכתי אליה, והיא עשתה לי טיפול שאני עדיין לא יודעת איך קוראים לו, אבל היה כרוך בהעלאת כל מני אסוציאציות, ושיחה על מה שקורה עם ההריון תוך כדי טלטולים עדינים של הגוף ועוד כל מני (נראה לי שאולי היא השתמשה בכל מני טכניקות). בכיתי המון. אבל היא הצליחה להחזיר לי את הפוקוס והשלווה שאיבדתי באותו בוקר בקופת חולים.
הגעתי הביתה בעשר בלילה, עם עיניים נפוחות מבכי (אבל עם הרגשה נקייה) ועם משפט שיעזור לי לעבור את המשך ההריון : "אני מסוגלת לחכות כמה שיידרש" - הכוונה היא שהתינוקת זקוקה לזמן שלה, ושאני יכולה להמשיך לחכות בסבלנות ולתת לה את הזמן שהיא זקוקה לו, עד שהיא תהיה מוכנה לצאת.

[טרה_רוסה*]

בשתיים לפנות בוקר התעוררתי עם צירים עדינים.
חיכיתי עוד כשעה והערתי את בן זוגי. הוא התחיל בהתארגנויות, אני זזתי עם הצירים שעדיין לא כאבו, והבת שלנו ישנה (הייתה אז בת שנתיים ושבע). הצירים הלכו והתחזקו, ואני נשענתי על משקוף הדלת בכל ציר. ריחמנו על המיילדת, אז חיכינו עד חמש וחצי כדי להתקשר אליה.
התוכנית היתה להשאיר את הבת כל עוד היא ישנה, אבל בשש בערך הרגשתי שזה מפריע לי שהיא שם, וביקשתי מבן זוגי שייקח אותה לאמא שלי למרות שלא התעוררה. ברגע שהיא לא הייתה, הלידה התחילה להתקדם. אחותי והמיילדת הגיעו בינתיים. אני אפילו לא זוכרת מתי בדיוק המיילדת הגיעה, כי היא נכנסה והתיישבה בשקט בצד. הצירים כבר היו כואבים יותר, ונכנסתי לבריכה.

הצירים הלכו והתחזקו, ועכשיו כבר כאבו. עמדתי על הברכיים במים, נשענתי עם המרפקים על דופן הבריכה, החזקתי את הידיים של בן זוגי והתרכזתי בתוך עצמי. השמעתי קולות נמוכים - וגם בן זוגי. עם התגברות הכאבים הקולות הפכו למעין געיות פרה
כאן גיליתי שהמשפט שהגעתי אליו בעזרת הטיפול של מיכל היה ממש שימושי ללידה, ולא רק לסחיבת המשך ההריון. הוא נתן לי המון כוח. בצירים הכואבים אמרתי ביני לבין עצמי שוב ושוב שאני יכולה לחכות כמה שיידרש. חשבתי על כך שעוד מעט אראה את התינוקת שלי, ולמרות הכאבים הרגשתי אושר ושמחה, ואפילו חייכתי בגלל המחשבות האלה.

לאחר כחצי שעה של צירים ממש כואבים הגיע הצורך ללחוץ. לחצתי תוך השמעת צעקות מאמץ. הרגשתי שהראש תקוע. אני זוכרת שאמרתי "למה היא לא יוצאת?" "למה היא תקועה?". התנוחה לא הייתה נוחה לי. הרגשתי שאני צריכה לשנות תנוחה. המיילדת הציעה שאני אעמוד. נעמדתי (בבריכה), ונראה לי שנשענתי קדימה על בנזוגי. המיילדת עמדה מאחורי. לחצתי עוד כמה לחיצות, והתינוקת יצאה, תוך עוד כמה צעקות מאמץ רמות (עד היום יש כמה אנשים במושב שמזכירים לי את הצעקות האלה בכל פעם שהם רואים אותי. מעניין שבעיר השכנים בדלת ליד לא שמעו כלום, ופה, אנשים שהיו במרחק של כמה בתים, שמעו...). המיילדת תפסה אותה, העבירה אותה בין הרגליים שלי, ואז התיישבתי חזרה במיים, עם התינוקת. הייתי מאושרת וב"היי". אחרי כמה דקות היו צריכים להפנות את תשומת ליבי לכך שהתינוקת כבר טיפה כחולה ואולי כדאי לצאת מהמיים, שכבר התקררו להם. עברתי למיטה שהייתה צמודה לבריכה, שם יצאה השלייה אחרי כמה זמן. חבל הטבור היה כל כך קצר, שעד שהשלייה יצאה יכולתי לשים אותה רק על הבטן.
התינוקת נולדה בשמונה בבוקר. בסך הכל הלידה הייתה קצרה למדי, אם מחשבים רק את החלק הכואב...כשעה וחצי אחרי שהמיילדת הגיעה.
כשהמיילדת שקלה את התינוקת והיא ובן זוגי הודיעו לי שהיא שוקלת 3.900, חשבתי שהם עובדים עלי, ובכלל לא הבנתי שהם רציניים. טוב שלא ידעתי את זה מראש...

נולדה לי תינוקת יפיפיה, אחת היפות שנראו. עור כהה, שיער שחור, עיניים מלוכסנות, ממש פוקהונטס קטנה.
מה שמוזר הוא, שהיום כשהיא בת שנה ושמונה, היא בהירה, עם שיער בהיר וכלל לא מזכירה את פוקהונטס שהייתה כשנולדה . והיא גם הילדה מתוקה והצחקנית ביותר שיש.

[רונית_סלע*]

מרגש @}
"אני מסוגלת לחכות כמה שיידרש" באמת משפט טוב.

[נהלל_במעגל*]

סיפור מדהים! ואת, מקסימה ואמיצה.

[קלמנ_טינה*]

בצירים הכואבים אמרתי ביני לבין עצמי שוב ושוב שאני יכולה לחכות כמה שיידרש.
ממש קיבלת מתנה עם המשפט הזה.
ממש מאפילה לאור גדול. איזה סיפור יפה, ואיזו דרך משמעותית עברת בו.
תודה

[איבי_כ*]

איזה כיף לקרוא.
הריכוז הזה שיש בזמן הלידה, הכוח של ניסוחים מסויימים ושל המחשבה בעצם, זה אחד הדברים שכל כך מייחדים את האירוע הגדול הזה. כמעט עשית לי חשק ללדת עוד פעם...

[דנה_ה*]

איזה כיף לקרוא. יכולתי לדמיין אותך שם....
האם זה אומר שסיפור לידה מספר 3 עומד להיכתב?..
עשה לי חשק ליילד עוד פעם.

[טרה_רוסה*]

כמעט עשית לי חשק ללדת עוד פעם...
כמו שיוחנני ת אמרה לי שבוע שעבר, זה לא אנחנו מחליטות כמה ילדים אנחנו רוצות, אלא ההורמונים שלנו D-:

האם זה אומר שסיפור לידה מספר 3 עומד להיכתב?..
אני מקווה. הכתיבה לא באה לי בקלות, כך שאני ממש צריכה להכריח את עצמי לשבת ולכתוב.

עשה לי חשק ליילד עוד פעם.
אז מזל שזאת העבודה שלך

[במבי_ק*]

טרה, את משהו.

אפשר לקבל קצת ייחורים מכמה מהתכונות האלה שלך? (התותים שנתת לנו נקלטו טוב, ואחד אפילו נאכל... אז מה אכפת לך להוציא קצת ייחורים מנטליים?)

[טרה_רוסה*]

כנראה שייפיתי קצת את המציאות...

[במבי_ק*]

(ועדיין, את משהו)

[אליס_בארץ_המראה*]

אני אאשים בזה את המוח ההריוני שלי אבל... הבנתי נכון, ויש לך כבר שלוש בנות? וזו הלידה השניה (אני עדיין בסיפור הלידה הראשון שלך )

התרגשתי מאד. ובמבי צודקת

[טרה_רוסה*]

הבנתי נכון, ויש לך כבר שלוש בנות? וזו הלידה השניה
כן (ומזל טוב על ההריון)

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה! ומזל טוב כפול לך. עכשיו שאני מיודעת אמשיך לעקוב