עקרון הרצף באמנות של ילדים היסטוריה

[אנונימי]

[h=3]השיח, החוויות והשאלות יחד עם התשובות שרוכזו בדף [po]עקרון הרצף באמנות של ילדים[/po] מובאים כאן במלואם כפי שהיו בדף לפני העריכה, לפי בקשתה של [po]חוה בת חיים[/po][/h]


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-13T19:53:27):
שלום,
שמי חוה בת חיים. הצטרפתי לאתר עם דף בשם [po]אני ילדת אינדיגו[/po] , הצגתי את עצמי כאמנית-הוראה אשר מציירת עם ילדים. כנראה שהעובדה זאת 'תפסה' יותר והתפתח שם דף עם שיחות על ענייני אמנות ילדית אז התבקש להוסיף דף ששמו מכוון לנושא זה .
אני אכן מציירת עם ילדים כל ימי חיי ובשנים האחרונות מציירת גם עם מבוגרים ומפתחת טכניקה-ריפויית על-ידי ציור מנדלות.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-05-26T17:48:28):
[u]המומחיות שלי בציורי ילדים (לא איבחונים !!) מאפשרת לחזק ילדים באמצעות פרקטיקה פשוטה, אפשר לומר גאונית בפשטותה.[/u]
החל מאיזה גיל את חושבת שאפשר להתחיל לחזק ילדים?

[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-05-27T23:16:14):
הי נועה,
לחזק אפשר מן ההתחלה. זה קשור לכמה מצוות 'עשה' ו'אל תעשה' עוד הרבה לפני שיש פעילות מכוונת לציור.
מרגע שמתחילים לאכול דברים שנמרחים מתחילים תהליכים מחזקי פעילות גרפית או לחילופין משבשי פעילות גרפית.
ה'מריחה' של האוכל היא ההתנסות הגרפית הראשונית ומשם אפשר לחזק או לשבש.
כנ"ל בקשר לחשיפה לדברים שרואים - גירויים חזותיים - מחזקים או משבשים ממש מן ההתחלה.



[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-05-28T09:18:11):
[u]מאיזה גיל את חושבת שאפשר להתחיל לחזק ילדים ?[/u]
פתאום הבנתי שהרי לא תרוצי להכין ילד חדש רק בשביל לחזק מן ההתחלה.
אז: ממש לחזק והעיקר לא לשבש אפשר לקראת גיל שנתיים.
בגילאי שלוש וחצי-ארבע יש צורך כבר לשקם נזקים, אם התבררו, לעשות שקום + חיזוק .


[b][po]שכנה של זורבה[/po][/b] (2005-05-28T10:53:06):
שלום לך חוה
אנחנו הבנות והבנים בבית, (הקטנה שנתיים וחצי, הגדולה בת 5) אני ואישי מאוד מחוברים לאומנות,
בעצם אפילו מתפרנסים מיכולתנו הגרפית.
הקטנה מבקשת שנצייר לה דינוזאור, וכלב ומפלצת, וילדה עם שימלה עם כיס להרבה צימוקים.
הבנות מאוד עסוקות בציור, במיוחד הגדולה, אני חווה דרכה את פול קליי.
היא מציירת שדות צבע והמוטיב המרכזי אצלה זה לב, ועכשיו הגיעה דמות של ילדה עם כתר.
אני בחיפוש מתמיד אחרי חומרי גלם, גואש, גירים, צבעי מים, פלסטלינה, מחפשת איך להדליק את החושים.
נדלקתי על "לחזק את הילדות דרך הציור" אולי תוכלי לספר קצת.
הציור זה חלק מהיומיום שלנו אולי נוכל עוד יותר להעמיק ולפגוש את עצמנו.
תודה ושבת שלום.


[b][po]אמא לשלושה[/po][/b] (2005-05-28T12:47:24):
בורה גמורה שואלת מה זה אינדיגו?


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-05-28T14:04:26):
_מרגע שמתחילים לאכול דברים שנמרחים מתחילים תהליכים מחזקי פעילות גרפית או לחילופין משבשי פעילות גרפית.
ה'מריחה' של האול היא ההתנסות הגרפית הראשונית ומשם אפשר לחזק או לשבש.
כנ"ל בקשר לחשיפה לדברים שרואים - גירויים חזותיים - מחזקים או משבשים ממש מן ההתחלה._

אוהו, איזה יופי שהגעת!
האם תסכימי להרחיב בנושא? זוגי היקר לא מוכן לראות מריחות אוכל ( ואני קופצת בשמחה על החולשות שלו :-) )
כמה שאני יודעת שצריך לתת לא מצאתי לכך הסבר טוב. בבקשה, התואילי?
ומה הכוונה "גירויים חזותיים" - על איזה חשיפה את מדברת? למה?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-05-29T08:09:23):
שלום לשלושתכן: [po]אמא לשלושה[/po] , על אינדיגו באתר תמצאי הרבה. ההסברים של משה אלבאום מובילים הלאה בבטחה.

לגבי הציור: גישה הוליסטית ואיזונים זאת הסיסמא. אני בחיפוש מתמיד אחרי חמרי גלם - האמנות של ילדים קטנים
דומה לפרימיטיבים: בוץ, חול, צבעים מסוג אחד (בעיני פנדה זה הכי טוב) זה המון, ומספיק. מרוב רצון של המבוגרים להדליק ת'חושים קורה שיש הצפת-דלק והמנוע משתנק. זה מה שקורה לקטנה של [po]שכנה של זורבה[/po]: עודף גירויים ועודף חשיפה.

[u]בנזוגי לא מוכן לראות מריחות אוכל[/u] - שיירגע ! היא לא תמרח אוכל לנצח ולעומת זאת אם תמרח עכשיו יהיו לה חיי מין הרבה יותר מספקים בבגרותה.
הוליסטיקה רבותי, הוליסטיקה...


[b][po]רוני בלוני[/po][/b] (2005-05-29T12:29:23):
[u]לחזק את הילדות דרך הציור[/u]
בבקשה למדי גם אותי, פרטי, הסבירי ונמקי ותני דוגמאות. בבקשה.
שאלה נוספת: כיצד ומי אבחן אותך כילדת אינדיגו?? והאם את מוצאת קשר עם המקצוע בו את עוסקת ועם אמנות בכלל?


[b][po]רוני בלוני[/po][/b] (2005-05-29T12:31:02):
אני יכולה גם לומר לך שאצלנו בבית לא מגישים או מראים ציור לאמא בלי להסביר אותו.
לכן כל פעם שמגישים לי ציור מבחינתי זו בקשה לתשומת לב או לבקשת חיזוק או לאוזן קשבת.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-05-29T15:12:26):
[po]רוני בלוני[/po] זה מדהים איך רוב רובם של הבריות העתיקו מההסברים המילוליים שמקבלים במוזיאונים ומביאים אותה במישרין לפעוטות....! (הכל בטון אוהב ומסביר-פנים).
[u]בקשה לחיזוק או לאוזן קשבת[/u] - התחליף הבטוח יותר כדי באמת לחזק את הילד המצייר זה לתת עין 'קשבת' וכוונתי להביט בציור, לעיין בו (עין), להתבונן בענין אמיתי ו להאיר פנים - זאת תגובה שנתפסת באופן חזותי ומעידה על ענין חזותי. אחרת אנו מחזקים את הילד'המדבר' ולא את הילד המצייר. ויש באמת מין תופעה שהולכת ומתחזקת אצל ילדים שנדמה להם שככה זה ציור - לדבר אותו. עם זאת אינני פוסלת התייחסות מילולית במנות קטנות.

לא איבחנו אותי כילדת אינדיגו ואין 'אבחנה' כזאת במובן של תסמינים, בקיצור ילדי אינדיגו זה לא מושג מיקצועי אלא זה כינוי לקבוצה הולכת וגדלה של ילדים עם מכנה-משותף מאד גדול שקשה לדבר בו בקצרה. יש כאלה שחושבים שהמכנה המשותף זה ליקויי למידה ויש שיגידו אינטליגנציה גבוהה ואחרים יגידו פורצי גבולות. הכל נכון ויש מה להוסיף. ראיתי הסברים טובים מאת משה אלבאום באחד הדפים. (אחפש ואגלה לך..)

במבט לאחור על עצמי, בעיניים של מחנכת ותיקה (באמצעות אמנות) אני קולטת שהייתי ילדת אינדיגו כשהקבוצה היתה עדיין קטנה עוד בטרם קיבלה את הניק המתוק והלילכי......

[u]בבקשה למדי גם אותי, פרטי, הסבירי ונמקי ותני דוגמאות[/u] - זה גדול בשביל הרשת וזה אני עושה לפרנסתי בפגישות פרטניות.
על שאלה ממוקדת אענה ברצון רב בדף הזה.


[b][po]מיכל אופנהיים[/po][/b] (2005-05-30T22:57:27):
[po]חוה בת חיים[/po], האם את יכולה להסביר מהו הנזק בכך שהילדים נשאלים על ציוריהם?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-05-31T07:36:01):
בוקר טוב מיכלי, תודה שאת ממקדת אותי.
חייבים לציין גיל כשמדובר בילדים כי שלבי ההתפתחות מלידה ועד גיל חמש-עשרה מאוד צפופים ויש הבדלים משמעותיים גם בין שלבים הסמוכים זה לזה. טוב גם לציין האם הילד בכור, שני וכד'. חשוב לדעת אם ההורים עוסקים באמנות וכדי לתת תשובה ממש רלוונטית ואישית יש לצרף עוד פרטים רבים. בתשובותי לשכנה ולנועה התייחסתי לגילאי שנתיים וחצי. תשובתי לרוני היא ברמה של הכללה.

ועכשיו לשאלתך, וגם כאן בהכללות מסוימות :
אמנות חזותית חווים בעיקר ע"י ראיה. כמו שמוזיקה חווים ע"י שמיעה. קחי את זה כהכללה מאוד גדולה לצורך הדיון.
כחוקרת ציורי ילדים ברור לי היום שהסימנים והצורות שעושים קטנטנים החל מגיל שנתיים מכילים משמעויות מאד עמוקות שאין בכלל אפשרות מילולית לספר אותם ולהיות אותנטיים.
אחד הכוחות הגדולים הפועלים אצל תינוקות וזה כמובן לצורך השרדות הוא הרצון לרצות את ההורה (רצון שנמשך עוד הרבה זמן ...).
כאשר מבקשים הסבר מילולי בהמון מקרים הילדים פשוט ממציאים דברים דמיוניים שהם מקסימים בפני עצמם אבל אינם אותנטיים.
הציור מנקודת המבט הבריאתית, נברא (או נברר ע"י האבולוציה - חופשי) למטרה של עיבוד חוויות, תקשורת פנים אישית אינטימית ונכון, גם תקשורת בין-אישית, אבל היא חייבת לנבוע מן הילד בזמן שלו, ברגע הבשל מבחינתו. ותאמינו - זה מגיע אבל לאט.
תודה לך שוב.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-05-31T07:57:07):
[u]היא לא תמרח אוכל לנצח ולעומת זאת אם תמרח עכשיו יהיו לה חיי מין הרבה יותר מספקים בבגרותה .[/u]
בבקשה ספרי עוד על מריחת האוכל, איך היא מפתחת את הילד, עכשיו וגם הלאה בבגרותו, ולמה דווקא מריחת אוכל ולא משהו אחר.
תודה @}


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-05-31T14:56:58):
הי נועה אני שמחה שחזרת אלי.
בזמן התינוקות עד גיל ארבע בערך המוח כל כך רך שההתרשמויות של הילדים מוטבעות בו בחוזקה עד כדי אי-אפשרות לשינוי.
עדיף לתת לילד למרוח ולהתמרח חופשי כאשר הדבר מתרחש תוך כדי תגלית אישית חופשית. גם כאשר מנקים את הממרחים ניתן לעשות זאת בהנאה וחשוב לעשות זאת ללא גינוי. (למרוח סבון ולנגב במטלית זה בעצם אותה פעולה ואותו עונג.)
העונג הזה נקרא עונג קינאסטתי. עונג קינאסטתי בתינוקות מטביע במוח מרגוע א ב ל כאשר הוא מלווה במתח, כעס וגינוי נרשמת במוח הצעיר חרדה ומצוקה.הילד הקטן תופס את עצמו ואת מעשיו באופן אחדותי "אני והמריחות שלי זה אותו דבר".
בגלל זה כאשר ההורים מגנים את המריחה במוח הילד הגינוי נרשם נגדו "אני גרוע אני לא בסדר", ויותר מזה - קיים חשש גדול שמיד מתפתחת התנגדות למגעים רגישות יתר לריחות ופחדים בלתי מוסברים.
עד כאן זה למה פשוט יותר למרוח עכשיו בעונג להתנקות בעונג וחוזר חלילה .

יש אספקטים נוספים לתרומת הממרח אבל אני חייבת לטוס נמשיך פעם אחרת אם תרצי.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-05-31T20:44:55):
[u]העונג הזה נקרא עונג קינאסטתי. עונג קינאסטתי בתינוקות מטביע במוח מרגוע א ב ל כאשר הוא מלווה במתח, כעס וגינוי נרשמת במוח הצעיר חרדה ומצוקה .[/u]
אבל אולי זה לא חייב להיות אוכל? אולי אפשר עם סבון, קרם, בוץ?
מה ההבדל?
[u]כאשר ההורים מגנים את המריחה במוח הילד הגינוי נרשם נגדו "אני גרוע אני לא בסדר"[/u]
האם לא כך עם כל גינוי?

[u]יש אספקטים נוספים לתרומת הממרח אבל אני חייבת לטוס נמשיך פעם אחרת אם תרצי.[/u]
בטח, בטח שרוצה :-) תודה @}


[b][po]מיכל אופנהיים[/po][/b] (2005-06-01T00:47:30):
לאחר שתעני על סוגיית הממרח,
..האם את מנסה להגיד שהילד מתאר בציוריו תהליך של ההתפתחות הפנימית שלו שאיננה קשורה לאובייקטים חיצוניים?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-01T02:00:38):
הי נועה,
אצל תינוקות כל הממרחים נתפסים באותה אסוציאציה, אין הבדל. אבל עם האוכל זה קורה הכי בטבעיות. ככה גם עם קקי - לפחות פעם אחת . היזהרו! יש לנקות אותו בלי פניקה, בסמכותיות פשוטה.

כן, כל גינוי נרשם אבל החיבור האסוציאטיבי בין הגינוי לבין החומרים הרכים משאיר משקע שלילי לגבי כל ה"ממרחים" בעתיד.
על שאר האספקטים - מחר .

כן, מיכל, כן... התינוק עד גיל שלוש וחצי לפחות, עסוק בתהליכים פנימיים והציור שלו משקף אותם בלבד. קשר לאובייקטים חיצוניים נוצר ל א ט ל א ט וגם אז התהליכים הפנימיים ממשיכים בד בבד. ככה זה אמנות.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-02T01:52:32):
הי נועה, עוד קצת על סוגית הממרח: הורה לא מוכן שהילד ימרח אוכל. ההורה דואג שלילד שהוא תינוק עכשיו, לא יהיו
בעתיד נימוסי שולחן או שההורה פועל תחת אותו גינוי שהופעל עליו בתינוקותו ?
אחד הדברים המרתקים לדעתי בלהיות הורה זה המודעות העצמית שהורה חייב לפתח למען שמירת צאצאיו.
אין עוררין - ילד בתינוקות יכול למרוח קצת אוכל בזמן ארוחתו ועדיין יש בטחון מלא שבאופן טבעי כשיבשיל יחקה את נימוסי השולחן הטובים של הוריו.

הדיון הוא לגבי המתח הרגשי שכרוך בהתייחסות לממרחים. זה מתח שאנשים גוררים מן הילדות של עצמם ובדרך כלל
זה מתח רב-עוצמה ומיותר. ההורה, כשהיה תינוק, ספג גינוי בשלב שלא היה בשל להתמודד איתו. הרבה יותר פשוט וחסכוני זה שההורה יחכה עד שהילד יחקה את הדוגמה הטובה שההורה נותן לו. לא לשכוח שיש הטבעה חזקה בזמן התינוקות.

מדוע אני מתעקשת לברר נקודה זו?
מפני שיש לדעתי קשר הדוק בין עניינים אלה לבין קשיים בריכוז וליקויי קשב ולמידה:
"סיטואצית הממרח" (בוא'נה, ברור שזה ביטוי פרטי פה, בינינו) היא סיטואציה המתרחשת תוך כדי ריכוז עמוק, תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח" . זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו. אנחנו מעוניינים לתת לקשב ולריכוז תנאים טובים. לא ככה?

לילה טוב.


[b][po]מיכל אופנהיים[/po][/b] (2005-06-02T22:18:11):
תודה חוה על הסבר "סיטואציית הממרח" (למרות שלא ענה על שאלתי) ממש נהניתי מהתיאור המדויק של התהליך הספציפי הזה, מה שמחזיר אותי לשאלותיי שעליהן עוד לא קיבלתי תשובה מספקת.

הייתי רוצה לשמוע בהרחבה על הרגע הראשון בו הילד נפגש עם הצבעים והדף, מה קורה אם בפעמים הראשונות האלו או המתקדמות יותר, המבוגר (הורה, גננת, סבתא וכו') שואל את הילד מה הוא מצייר או מצייר לידו אובייקטים מושלמים?
מה הוא התהליך שנוצר במוחו של הקטן ומאיזה גיל דבר זה משפיע על הילד בצורה משמעותית?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-03T10:44:51):
הלו מיכל,
[u]הייתי רוצה ....על הרגע הראשון בו נפגש הילד עם הצבעים והדף[/u]
את "הרגע הראשון" קובע המבוגר ולא הילד לכן צריך לשאול: באיזה גיל אפשר להתחיל עם הגשה של דף וצבע?

הסוגיה של הגשת חומרי אמנות היא מורכבת (אין מנוס כל הנושא מאוד מורכב) .
השאלה באיזה רמה עלי לנהל כאן את התשובות.

[b]אני לא שואלת אף פעם, אבל אף פעם, 'מה אתה מצייר'.[/b] ילד תמים , כזה שעדיין לא 'יודע' שצריך להגיד
אבל יודע כבר יפה לדבר יענה לך : "אני מצייר את הדף הזה" או יענה לך: "אני מצייר את הכחול הזה" לפי התשובה הזאת את מבינה שהוא עונה לך כאילו שאלת אותו מה אתה אוכל? - אני אוכל את התפוח הזה. כלומר לוקח כמה שנים, לפחות עד גיל ארבע, שהילד ב א ו פ ן ט ב ע י יגיד משהו. לעיתים יקרה שהילד יאמר דברים בזמן השרבוט, אבל זאת סוגיה נפרדת ( מרתקת בפני עצמה).

[u]או מצייר לידו אובייקטים מושלמים ?[/u]
את זה אני בחיים לא עושה. זה ממש מזיק. הנזק קשור לאופי פעולתו של המוח.
המוח רגיש לשלמויות. תנסי להגיש לילד בן שלוש ביד אחת ביסקויט שבור ובידך השניה ביסקויט עגול שלם - הילד תמיד יקח את השלם. למה? כי המוח מדריך אותו לברור את ה'טוב יותר'. אם אני מציירת אובייקט מושלם המוח שלו כבר ברר ובחר אותו ואין פלא שהילד יבקש ממני לצייר לו כל פעם ויפסיק לעשות זאת בעצמו.

[u]מהו התהליך שנוצר במוחו של הקטן ומאיזה גיל דבר זה משפיע על הילד בצורה משמעותית?[/u]
תקשיבי מיכלי , זה תהליך מאוד מורכב עם זיקות גומלין בין כל האספקטים של הגוף והנפש.
זה משפיע בצורה משמעותית ממש מן ההתחלה. מרגע שמתחילה 'סיטואצית הממרח' ...........



[b][po]מיכל אופנהיים[/po][/b] (2005-06-03T23:54:16):
כזה שעדיין לא 'יודע' שצריך להגיד, משמע?


[b]סינדי[/b] (2005-06-04T01:50:05):
שלום רב,

השתתפתי בסדנת מנדלות שלך בשנה שעברה ומאד נהניתי. בעיקר נהניתי מהרכבת כל המנדלות בסוף, דרכן יכלתי לראות איך כולנו חלקים מהשלם והשלם הוא אין סופי ומושלם.
מאז אני מציירת מנדלות לילדי הגן בכל הזדמנות והבת שלי אף העבירה מפגש מנדלות לחלק מילדי הגן.

רציתי לבקש התייחסותך לשני דברים:
1) כיצד להגיב כאשר ילדה בת 6 מתרגזת על היצירה שלה, מקשקשת, מקפלת, קורעת?
2) התגובה מתאימה לעבודת יצירה של ילד (בציור, בחימר, בהדבקה וכו') שלא תמיד יהיה: איזה מקסים! איזה יופי! כל הכבוד!...

רוב תודות ותודה שבאת לאתר!


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-04T07:48:46):
למיכל בוקר טוב .

יש תופעה אשר מתקיימת אצל ילדים קטנים שהמבוגרים חשפו אותם יותר מדי מ ו ק ד ם לקשר בין השרבוט לבין יצוג של אובייקטים מן המציאות. התופעה היא שהילד עושה שרבוט ומכריז "עשיתי כלב", עושה עוד שרבוט ומכריז "עשיתי אוטו". זה ילד שנמצא במצב הבא:
[list=1]
[*] הוא למד מן המבוגרים שצריך להודיע משהו אחרי או בזמן העשייה והוא עושה זאת כריטואל אבל זה לא אותנטי.
[*] תשומת הלב שלו הוסטה ע"י השאלות מהתהליך הפנימי-הטבעי-המבורך אל ענין חיצוני אשר ממוקד בריצוי ההורה.
[*] מרגע שתשומת ליבו הוסטה (יש עוד כמה וכמה דרכים שמבוגרים נוקטים ותורמים בבלי-דעת לקילקול), הוא מתחיל להפסיד את התהליך הפנימי- הטבעי-המבורך .
[*] זה ילד שיודע מוקדם מדי על תופעה מ ד ה י מ ה אשר היתה קורית לו בעתיד אם המבוגר היה מודע, ואילו עכשיו -חסל !
[/list]

ועכשיו התשובה למוקד שאלתך: ילד שעדיין לא יודע שצריך להגיד זה ילד שנמצא בתהליך הטבעי המבורך.
המשמעות היא שהוא נתון בתהליך הפועל לפי תוכנה גנטית אוניברסלית, זוהי תוכנה מדהימה בתכניה.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-04T08:52:26):
ועכשיו לסינדי .
שלום סינדי,
כנראה היית אצלי בסדנה ב"סגול' או בשיעור מבוא ב'חיים-אחרים' - אלה מפגשים חד-פעמיים אשר מספקים חויה חד-פעמית
במטרה לעודד הורים, מורים ומטפלים לבוא אלי להמשך המסע, ואינם מספקים מספיק נסיון וידע.

מאחר שהיית בסדנה שלי אני בטוחה שהבחנת שאני עובדת ממקום של אהבה ובתודעה גבוהה של שירות.
למה לי לפתוח כך? כי אני רוצה שלא תשכחי זאת, כי תשובתי עשויה להכאיב לך ואני רוצה שגם אחרים שיקראו דברים אלה ועשויים להרגיש תסכול, כעס או צער שידעו שעד כמה שתשובותי עלולות להרגיז או להפחיד אני עומדת מאחורי כל מילה ונמצאת כדי להדריך את ה'דרך', באהבה ותמיכה.

ועכשיו לשאלותיך ולתשובתי :
ילדה בת שש מתרגזת וקורעת זו ילדה שהמנגנון הטבעי של הבטוי האמנותי שלה משובש וניזוק קשות.
אם תגידו שזאת תופעה רגילה אומר לכם - נכון. רוב הילדים בעולם מגיבים כך כבר בגיל שש. השיבוש והנזק הם בקנה-מידה עולמי ואין בכך נחמה. להתרגז, לקרוע ולזרוק זו תופעה מוכרת אצל אמנים מבוגרים ואינני דנה כרגע במבוגרים.
בילדים קטנים זה מעיד על שלילה עצמית ג ינוי עצמי, בקורת עצמית הרסנית ועוד שורה ארוכה של בעיות.
השיבוש של המנגנון האמנותי הטבעי נעשה היום בצורה כל-כך רחבה שאינני יכולה להצביע רק עליך כמי שאחראי לשיבוש אשר מתחולל בילדה שהיזכרת.
אינני יכולה להציע תגובה ולעזוב. זה דורש הדרכה תהליכית לך ולהורים של הילדה.
לשאלתך השניה על תגובה ליצירה עניתי למעלה ברמז אך גם זה נושא רחב ובעל השלכות נרחבות.
אני מבינה שאת גננת. האם הבנתי נכון שכתבת "מאז אני מציירת מנדלות לילדי הגן בכל הזדמנות" אנא פרטי את התהליך.
אני חוששת שאת עושה שגיאות רציניות. אינני שופטת אותך על כך ואעזור לך ברצון לצאת מהן .

בברכה ואהבה רבה .


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-06-06T08:46:18):
חוה, תודה על תשובותייך, הנושא ממש מרתק ומעלה עוד ועוד תהיות.
_מפני שיש לדעתי קשר הדוק בין עניינים אלה לבין קשיים בריכוז וליקויי קשב ולמידה :
"סיטואצית הממרח" (בוא'נה, ברור שזה ביטוי פרטי פה, בינינו ) היא סיטואציה המתרחשת תוך כדי ריכוז עמוק, תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח". זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו._

כבר שנים שאני מחפשת עם ילדים לשמור על הריכוז, את זאת הפנמתי דרך הבנה של חשיבות המדיטציה [b]בתוך[/b] החיים ( שהרי מדיטציה היא ריכוז).
אני מודה שממש לא קל, כך זה ככל שעולה הגיל, מנסיוני לפחות.
ואני שוב רוצה להתעקש, או להקשות. האם דווקא האוכל והמריחה הם אלו שעליהם "יקום או יפול" הריכוז, כמו שכתבת קודם על עונג קינאסטתי ואני שאלתי אולי זה לא חייב להיות אוכל? אולי אפשר עם סבון, קרם, בוץ?
כי בעצם ריכוז אפשר "לתרגל" בכל נושא, בעצם כל [b]עניין[/b] הוא 'מקור' לריכוז.

[u]אם אני מציירת אובייקט מושלם המוח שלו כבר ברר ובחר אותו ואין פלא שהילד יבקש ממני לצייר לו כל פעם ויפסיק לעשות זאת בעצמו .[/u]
בזמנו פתחתי דף שנקרא [po]הדודה באה לבקר[/po] , שם התלוננתי על הדודה שמציירת לילדה.
אנחנו כמובן לא עושים זאת ביומיום, אך הדודה כל כך אוהבת להראות את הכישורים שלה, ממש כמו ילדה קטנה, האם את מציעה להפסיק את זה?
וגם, אנחנו כותבים בעט, והילדה מבקשת לצייר איתו, האם את חושבת שזה לא כדאי, ואם כן, למה?

לאחרונה בכלל, ירדה דרסטית כמות הציורים שעושה, האם אפשר להתייחס לכך כתקופה, כמו בכל דבר שישנן עליות וירידות בעניין? נותנת לה צבעים ומהר מאוד היא מפזרת אותם.
@} שוב תודה על השיח הזה.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-06T18:34:02):
הי נועה , כבר התגעגעתי - לך ולשאלותיך ,
עוד מעט אתן כמה עצות, אך לפני כן את החשוב מכל ואת עלית על זה: @} המדיטציה בתוך החיים. @}

כבר שנים את מחפשת עם ילדים לשמור על ריכוז... - נועה! קשב, ריכוז , התבוננות, קבלת החלטות, הפעלת יכולת הדימוי - כל אלה הן תכונות אשר נדרשו בכל הדורות משחר ההיסטוריה.

האם נוכל לתאר לעצמנו אדם -צייד או אדם-לוחם בכוחות הטבע שאיננו מצויד בתכונות אלו?
מה עושה אמא-אבולוציה? היא בוררת התנהגויות אשר מחזקות את כושר ההישרדות. כושר האמצאה, ההדמיה, הכושר לספר סיפור, להפיק לקחים, לחבל תחבולות וכל אלה.....

היכולת האמנותית היא אחת מן היכולות ההישרדותיות האלה. בזכותה או בכוחה ההסטוריה מתועדת לפחות 30.000שנים.
המנגנון האמנותי כל-כך משוכלל שהוא כולל בתוכו שיקוף ועיבוד של כל החויות והמסקנות המדעיות של האדם, מבטא את השכל ובו זמנית מפתח אותו. כנ"ל עם הרגש והאינטואיציה.
כל אדם נולד עם המנגנון הזה ויש סיבות והסברים מדוע הוא משתבש.
לדעתי , יש שיבוש היסטורי של המנגנון והשיבוש הזה הוא מקור נכבד ללקויות השונות.

ועכשיו כמה עצות. דעתניות ככל שיהיו, אל תחששי לבצען - מבטיחה לעזור עד כמה שהרשת נותנת:
[list=1]
[*] לרסן את הדודה בעלת הכישורים באופן חד-משמעי. לצייר לילדה (היא בת שנתיים נכון?) זה גורם נזק אמיתי.
[*] בהחלט נהדר למרוח קרם סבון וכד'. גם לא צריך להגזים עם הרטיבות שמעצבנת לפעמים את העור.
[/list]
[u]אנחנו כותבים בעט[/u] - העט לנו והצבע לך. פשוט מפני שהנקישות בעט הורסות אותו והנקישות בפנדה זה טוב.
אגב יש צבעים מקסימים לתינוקות תשאלי את מיכל אופנהיים איפה לקנות. .
[list=1]
[*] טוב לצום מעת לעת ולא להגיש צבעים כמה ימים ובכלל לא להגיש כמה ביחד - לפזר זה נורא מעניין, להכניס לקופסא
[/list]
זה גם נפלא - "כפיים למאיה"....
[list=1]
[*] [u]לאחרונה ירדה דרסטית הכמות[/u] -- מתי ביקרה אותנו הדודה לאחרונה?
[/list]
באהבה רבה ובשמחה


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-06-06T22:05:56):
[u]מתי ביקרה אותנו הדודה לאחרונה ?[/u]
:-D
האם יש לך משפט קסם שיכול לעבוד טוב על הדודה - באופן חד משמעי אך בלי לפגוע?

[u]לדעתי, יש שיבוש היסטורי של המנגנון והשיבוש הזה הוא מקור נכבד ללקויות השונות[/u]
האם את חושבת שזה משום שכבר לא נדרש האדם להיות [u]אדם -צייד או אדם- לוחם בכוחות הטבע[/u] ?
ואולי היום כבר נדרשות תכונות אחרות על מנת לשרוד.
[u]מה עושה אמא-אבולוציה ? היא בוררת התנהגויות[/u]
זו האמא שלנו, והאמא שאנחנו...... זה מה שאנחנו יודעים! אז מה עושים כדי 'לעצור' את הרכבת?
אנחנו הרי לא חיים בטבע, ומה לעשות יש היום המון גירויים ו"רעש" בסביבה. הכל כל כך מהיר, נעלמה הסבלנות והשקט הופר.
@}


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-07T00:16:06):
יש שיר כזה ..

_לו מצאתיך בראשונה בקרון רכבת
היה לבי נישא למרחקים
לו מצאתיך בקרוסלה הסובבת
היה לבי מכור למשחקים_
[hr]
_א ב ל א נ י פגשתיך בשדה תלתן
בשדה תלתן, בשדה תלתן
על כן לבי הלוך ילך מכאן
לשדה תלתן, לשדה תלתן._
(נעמי שמר)
[hr]
[u]אז מה עושים כדי 'לעצור' את הרכבת?[/u]
אבל הי בובה אנחנו נפגשנו ב'באופן טבעי'... על כן אל דאגה, הנה עוד תחום , קלטנו הנקה? קלטנו עשבי-מרפא ? קלטנו תזונה אורגנית? -- נקלוט עכשיו אמנות אורגנית!

משפט קסם לדודה (באופן חד משמעי אך בלי לפגוע?) אין כמעט, אך ננסה.
ראשית, תהיי בטוחה במאה אחוז שאת לא רוצה לפגוע.
שנית, תשתמשי באותו טון שאת מדברת על נושאי בריאות בעלי חשיבות.
שלישית, תדברי באותו טון של שמחה שיש לך בעקבות פגישה עם איזה מאסטר גדול מחו"ל --- סוף-סוף פגשת אותי (....)
רביעית, והנה המשפט, תגידי: "למדתי בזמן האחרון משהו נורא חשוב על פעולת המוח וזאת שמלמדת (תשימי הכל עלי) טוענת ש........ וצריך להמנע מציורים לילדים, זה ממש ממש חשוב".

נועה, זה באמת חשוב: לסימנים השרבוטיים חסרי הפשר שהילדים עושים יש כמה תכונות:
[list=1]
[*] הם בעלי משמעות, אפילו שאנחנו לא מבינים אותם ואפילו שהקטנטנים לא מסבירים לנו, ואינם מסוגלים להסביר.
[*] הילד לא מתרשם מתמונות ואן-גוך אבל כן מתרשם מציור פרפר במיוחד אם נעשה באותו רגע בפניו וזה פשוט גורם לו לבקש שיעשו לו והוא מפסיק למצוא ענין בשרבוטיו .
[*] משהו על השרבוטים: יש להם סדר התפתחות ועושר צורני נפלא ומרתק! חווית הלימוד העצמי מגיעה לשיאים אכסטטיים אצל קטנטנים מציירים ומשרבטים.
[/list]

די להיום -- לילה טוב


[b][po]חמוטל בת חוה[/po][/b] (2005-06-09T19:17:24):
קראתי בנשימה עצורה את כל הנושאים והשאלות שהועלו כאן

בתור בתך, הרי חוויתי את נושא האומנות הילדית-האורגנית-המתפתחת באופן טבעי כל חיי.
בכל זאת הנושא העלה תובנות חדשות כשקראתי את מילותייך לאחרים.

אני זוכרת יפה את השיחה שהיתה לי עם פיטר (בן זוגי ואבי ילדיי למי שלא יודע) כאשר בננו הבכור היה עדיין צעיר, כבן שנתיים, ופיטר רצה לצייר לו פרצופים מצחיקים ואת התנגדת לכך, ואמרת שהדבר מזיק. קשה להבין שדבר שנראה כל כך תמים באמת יכול להזיק. אבל כשמעמיקים בנושא, מבינים את גודל הסכנה.

מי שלא מעמיק בנושא הלידה, למשל, יכול לחשוב שאין כל בעייה בזירוז שיגרתי של לידה. הסכנות הכרוכות בכך, כמו למשל כאבים חזקים הגורמים לצורך במשככי כאבים, צורך באפידורל הגורם ללחץ דם נמוך וחוסר יכולת תנועה.... לידה המתעכבת בשל כך, תינוק המגיע למצוקה עוברית בגלל צירים תכופים אשר לא במועדם מבחינתו... לידת ואקום או ניתוח קיסרי נראים אז למסתכל כאפשרויות נורמליות, ולא כתוצאות אשר היו נמנעות ללא התערבות.

תהליך הלידה הוא תהליך מהיר, ולכן התוצאות של ההתערבויות בו הן נראות לעין יותר מאשר התוצאות הנובעות מהתערבות בתהליך העדין והאיטי שחלק ממנו הוא התפתחות הציור.

קרוב לראש הדף את הזכרת את המילה הוליסטיקה.

היום אני מבינה שאין נושא שהוא נפרד לחלוטין מנושאים אחרים.
התפתחות הציור בבני אנוש היא רק פן אחד במערך ההתפתחות האנושי, וככזה, היא טומנת בחובה את הפוטנציה של כל השאר.
ממש כמו שבכל תא מגופינו קיים הד.נ.א. הטומן בחובו באופן פוטנציאלי את כל מי שאנחנו.
פגיעה גם בתא אחד, מהווה סכנה פוטנציאלית במערכת כולה.
כמו בהתערבות בלידה, גם כאן כנראה דבר גורר דבר גורר דבר.

אפשר להגיד שפקיעת מי שפיר מהווה באופן פוטנציאלי בעיות של דימוי עצמי אצל הילוד בהתבגרותו, משום שזו יכולה לגרור התערבויות חריפות יותר כמו ניתוח קיסרי שעלול בתורו להקשות על ההנקה שעלולה בתורה לגרום לבעיות קשר בין האם והתינוק, שיגררו בסופן בעיות דימוי עצמי אצל הבוגר.... כך גם דבר כמו התערבות כביכול שולית של ציור לילד עשוייה להיות הראשונה בשרשרת התערבויות אשר סופן לא ידוע לנו עדיין.
זה לא אומר שכל פקיעת מי שפיר סופה בבעיות דימוי עצמי, אלא מעיד על הבעיות הפוטנציאליות הטמונות בדברים שעשויים להראות כדברים של מה בכך.

אני מוכרחה לומר שככל שאני מעמיקה בנושאי הטבע ופעולותיו המופלאות אני מבינה לעומק שכל התערבות בתהליך הטבעי בכל תחום, מהווה התחלה של תהליך מלאכותי, ואין גדול ומתוחכם ומושלם מהתהליך אשר נברר על ידי האבולוציה או הבריאה.

לכל התערבות באשר היא יש מחיר.
לא תמיד המחיר הוא מידי, לא תמיד הוא גבוה,
אבל לפעמים הוא גבוה מאשר אנו מסוגלים לשער.

אז תודה לך על ההבהרות והעצות המעשיות.

בינתיים, עד שהגעתי למחשב לכתוב את כל זה, היתה לי חוויה מענינת בזמן שישבתי שלשום ליד ליבי בת השנתיים שעה שציירה.
היא שרבטה בצבע פנדה אדום ואמרה לעצמה, לא לי, "אוירון" ובעוד מיקומים על הדף, שוב ושוב בלווי המילה אוירון
אחר כך היא החליפה צבע ועשתה מין שרבוט שהיה כמעט צורה סגורה כמעט במרכז הדף, כלומר בין השרבוטים האדומים ואמרה לעצמה "ילד". אז היא עשתה עוד אחד, שהיה יותר קטן, ואמרה לעצמה "ילד ואמא" אבל היא עדיין לא הסתפקה בזה וציירה עוד אחד קטן ואמרה "תינוק".
מילים אלו לא היו מכוונות אליי אלא היו מחשבות פרטיות שלה, שאילולא הייתי עדה לביטויין, לעולם לא הייתי יכולה לנחש מה השרבוטים האדומים והכחולים אולי מסמלים עבורה.

אני מבינה בצורה חווייתית שאילו הייתי שואלת אותה לאחר מעשה מה היא ציירה, היא לעולם לא היתה יכולה להסביר לי.
ואז החוויה הכללית שהיתה עשויה להרשם אצלה היתה חוויה של חוסר סיפוק, שהיא אינה יכולה למלא את בקשתי וציפיותי.

ומה היה קורה לו הייתי מבינה את המילה "אוירון" כבקשה לצייר אוירון? כניראה שגם אז, החוויה שעשויה היתה להרשם היתה חוויה של אי יכולת.

לעומת זאת כאשר שמעתי אותה מדברת לעצמה, בהתחלה שתקתי, הארתי פנים והבטתי בציור שלה, אחר כך ראיתי שהתנועה שהיא עושה עם היד בזמן שהיא מקשקשת באדום ואומרת אוירון דומה לתנועה שהיא עושה כשהיא משחקת באוירון שהיא קיבלה בנסיעה שלנו לאמריקה, ובערך את זה אמרתי לה.

כלומר, אמרתי לה, "את עושה עם היד את אותה התנועה שאת עושה כשאת משחקת באוירון. הצבע עושה סימנים על הניר" יותר מאוחר, לפני שהשכבתי אותה לישון, שוחחתי איתה על הנסיעה שלנו, שקרתה לפני חודשיים, איך נסענו לאמריקה, רק ליבי ואמא, ואיך ביקרנו את התינוק מילו, ואיך בדרך חזרה ישבנו ליד אמא עם ילדה בגיל של ליבי ותינוקת בגיל של מילו.

היא היתה מלאה זכרונות ורשמים, באופן שהדהים אותי.
עד עכשיו כמעט ולא דיברנו בנסיעה.
חזרנו הביתה והמשכנו בחיים.
אבל מאז הציור היא מבקשת שאספר לה על האוירון.

הייתי רוצה שתסבירי יותר איך להגיב כאשר ילד מדבר בזמן הציור.
עד כמה אנחנו בתור הורים יכולים להראות שאנחנו מבינים את נבכי ליבו? הרי יש צורך לשמור דברים מסוימים פרטיים בשביל הילד, לא? הסבירי.
אפילו אני לפעמים לא בדיוק בטוחה מהי התגובה הכי טובה לתמיכה בתהליך.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-09T22:20:13):
חמוטל אהובה שלי,
תודה ששיתפת אותי דוקא כאן.

זאת בדיוק הסיטואציה שהתכוונתי בתשובותי לנועה ולמיכל . -- ליבי היא ילדה שמשרבטת באופן חופשי כבר למעלה משנה,
בזמן האחרון השרבוט שלה נעשה אינטנסיבי והבנתי מאחת התמונות שלפעמים היא אוהבת לקשקש על עצמה.
זה בדיוק "כתב מוח" ועכשיו שיש לה כבר מילים היא מצרפת אותם.
צריך להגיד את זה ככה :עכשיו יש לה אוצר מספיק של :
[list=1]
[*] סימנים גרפיים שהתפתחו ברצף מאז סיטואציות 'הממרח' למיניהן.
[*] סימנים מילוליים שהתפתחו ברצף מאז המלמולים וההגאים הכי ראשונים.
[*] אוצר חוויות הכולל בתוכו גם חוויות מרגשות במיוחד .
[/list]

עכשיו היא משתמשת בכל אלה: היא חווה, מתרשמת, זוכרת , מעכלת, -- ויש לה כלים להבעה -- מילים, סימנים גרפיים -- גם אם לא ידברו איתה על החויה ועל הציור, המנגנון בנוי ככה שהוא בעצם אישי ובונה אינטימיות, פרטיות. למעשה היא מדברת אל עצמה. בתשתית התודעה שלה נשתלת האופציה לדווח לעולם בסימנים גרפיים אודות חוויות מן המציאות -- היא בעצם ממציאה עכשיו את הכתב.
מאחר ומסביבה לא מציקים לה, לא מנסים בכוח להביא אותה מהר ומוקדם לשלבים הבאים היא פנויה להתמסר לתהליך.

זה קורה לליבי אבל התיאור שנתת הוא אופייני לרצף ההתפתחותי של הבטוי ע"י סימנים. גם המילים הן סימנים בדיוק כמו השרבוטים.
המלמולים נהפכים למילים ומשפטים והסימונים הגרפיים נהפכים לציורים ואח"כ גם לאותיות ומילים.
זה קורה לכולם. ההבדל בין טיפוח השפה המילולית לבין טיפוח השפה הגרפית הוא שהעיניים הן אינפורמטור יותר מהיר, והציור נשאר על הנייר כך שהילד לא יכול לבקש ממך לומר בשבילו את המלה המסובכת שמצאה חן בעיניו, אבל הוא כן יכול לבקש את הציור שהיה מסובך בשבילו !

החשיבות של שמירת הרצף ההתפתחותי הגרפי היא למען איזון והבשלה של כל שלב ושלב כך נוצר הריכוז המבורך .


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-10T10:01:04):
חמוטל ,מיכל , נועה וכל מי שמצטרף - בקר טוב ,

[b]הוליזם[/b] - הוליסטיקה היא מלת מפתח עבורנו . אחדותיות גופ-נפש רוח-נשמה בכל פרט אנושי, בין כל הפרטים, וכמובן באופן אחדותי עם היקום. זוהי תמונה כל כך מורכבת שאי אפשר להכיר אותה לעומק וגם לא חובה: ראשית כל אחד מאיתנו לומד חלק ואנו משרתים אחד את השני עם התוצאות . החשוב הוא לשמור מודעות הוליסטית.

[b]תהליך טבעי[/b] - מאז גן-עדן ועץ הדעת רואים שהאדם צריך להתמודד עם מה שהוא "יודע". אין מנוס. צריך להביא זאת בחשבון כאשר שואפים לתהליכים טבעיים.

[b]תוכנת האמנות[/b] שאנו כבני אדם מצוידים בה איננה ידועה יותר ממאה שנה וגם כך ידועה למעט מידי אנשים . רק בשמונים שנה האחרונות נוצרה התבוננות ממוקדת בשלבים המוקדמים של ההתנהגות האמנותית. לפני כן האמנות של התינוקות "נבלעה" עוד לפני שמישהו ראה אותה כי התרחשה בבוץ, בחול, ולא על נייר. כך יכלה להתפתח בשקט ולהתגלות רק בסביבות גיל שבע כאשר הילדים היו כבר מספיק חזקים ועשו דברים די דומים למבוגרים שבחברתם חיו.

ה-[b]בעיה[/b] בה' הידיעה בימינו, היא החשיפה המוגזמת של תינוקות למבוגרים שאינם הוריהם. אלה מבוגרים שפרנסתם תלויה בכך שיוכיחו שבהשפעתם התינוק 'מתקדם'. מעניין לראות שהמילה הלועזית 'אקדמיה' כוללת את השרש העברי ק.ד.ם. יש איזו אשליה שהישגים אקדמיים תורמים להתקדמות. אין התקדמות ללא הבשלה והבשלה לוקחת זמן. מעניין לראות שהשרש ב.ש.ל בשיכול אותיות יהיה ש.ל.ב. -- ההבשלה מחייבת שלבים זאת יודע /ת כל מבשל/ת.

[b]המנגנון האמנותי[/b] הוא התנהגות שמבוססת על ידע תודעתי אשר חדר לגנום וקיים בכל ילד/אדם. כך שצריך סבלנות וקשב לילד.

[b]תורת השלבים[/b] באמנות הילד חייבת להילמד מכמה סיבות.
[list=1]
[*] למען להרגיע המבוגרים.
[*] בתוך כל שלב מקופלים מימדי גופ-נפש-רוח ונשמה ובאופן הוליסטי מתחזקים ומתרפאים בזמן ההבשלה, זה מנגנון טריקי...
[*] מבוגר שמכיר את השלבים יוכל לדעת איך להשתתף באופן פעיל בלי להזיק ואפילו לתרום.
[/list]

עד כאן לבקר זה.
תודה


[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-06-10T14:24:03):
קראתי את כל הדף.
תודה לכל מי שכתב.

תוך כדי הקריאה עלו בי רגשות עצב על הדרך בה אני מגדלת את בני הראשון, בן שנה וחצי.
תמיד ידעתי שטוב לתת לילד להתמרח בכל מיני מאכלים אבל אני מוצאת שקשה לי ליישם את זה איתו.
אני כל הזמן חוששת מלכלוך, שהוא יתלכלך, שילכלך את הבגדים והכתם לא יירד והכי קשה לי - שייגע [b]בי[/b] בידיו המלוכלכות וילכלך לי את הבגדים.
אני מתארת לעצמי שזה קטע שלקוח מהילדות שלי, לא שזכור לי משהו מיוחד.
אולי זו פעילות שתועיל לשנינו ביחד להתנסות בה..

חווה, תוכלי לתת לי רעיונות ל"סוגי ממרחים" :-) שכדאי לנסות? איך להציע את זה ? סתם כך או אולי התכוונת תוך כדי אכילה, לא כל כך הבנתי...

שאלה נוספת שיש לי היא לגבי הזמן המתאים להציע דף וצבעים.
אני הצעתי לפני כמה חודשים ולא הייתה התעניינות מיוחדת מצידו, חוץ מזה שהוא אהב לאכול את הצבעים ולא כל כך הסכמתי לו..
בשביל להגביר את ההתענינות שלו בציור עשיתי , כמובן, את הטעות של לצייר לו אובייקטים שהוא מכיר... :-(
אני מקווה שאוכל מעכשיו לשנות את הגישה ושלא נעשה פה איזה נזק בלתי הפיך (אני קצת עצובה ולכן כותבת בדרמטיות..).

גם היום הוא עדיין משתמש בצבעים שמדי פעם מוצעים לו בעיקר באזור הפה, כמו גם בפלסטלינה...
אולי כדאי לחכות עם זה?


תודה רבה על הדף הזה.. נוגע מאוד לליבי... {@


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-10T16:44:53):
ברוכה הבאה [po]אמא אדמה[/po] ,
עצבותך הגיעה אלי עד שלא התחלתי לכתוב לפני שקפצתי אליך לביקור...

אינני דואגת לילד עם גינה וחתולים, ילד ננשא, שאני מתארת לעצמי גם יונק (?), חי בנוף, בחצר יש לו המון
מפגשים חושיים והחשוב מכל -- הוא רק בן שנה וחצי.
עם שלל הטבע שהוא חי בתוכו והקיץ העומד בפתח צפויים לו מפגשי בוץ קינאסטתיים שחבל לך על הזמן
מפגשים עם אבנים ומים -- להושיב ילד על יריעה / מגבת גדולה + קערה או תבנית מלאה אבנים השרויות
במים. או לתת פעם ב.. גישה לבוץ...
מה שחשוב לילדים זה שאנחנו נרד קצת משליטה ונאפשר להם 'לגלות' בוץ, 'לגלות את הממרח', אני מדגישה את 'אשלית' ה'גילוי' -- את הרגע שבו הוא מתנסה ואת 'עוצמת עין' למראה הסכנה של הלכלוך - תמיד תגידי לעצמך שזה לא לכלוך אמיתי, זה לא זוהמה עירונית של מדרכה שיורקים עליה....איכס....

ובאשר ללבוש ברור שכאשר יש תינוקות לובשים בגדי ב' ! זה הויתור כשיש גורים -- אין אפס... ג ם הילדים
לובשים בגדי-עבודה! ( ויסלחו לי יצרני הבגדים וכל האמהות שסבלו בילדותן מבגדים 'פחותים' ונשבעו בליבן שלילד שלהן ילבישו שש וארגמן ....)

פלסטלינה זה מוקדם מדי. פלסטלינה זה חומר אמנותי שלא מתאים לפני גיל שבע וגם אז צריך לדעת היטב איך להשתמש בלי להרוס את המנגנון האמנותי.
האמת, העצבות שלך קצת מדאיגה אותי והלב שלי נוטה לתת לך משהו לרפא אותה.
נתחיל מזה שלא תגישי לילד בינתיים חומרי אמנות, ששניכם תלבשו בגדי ב', שתמיד תהיי מצוידת במטלית לחה
בצד אחד ויבשה בצד השני וכשאת חוששת שיגע [b]בך[/b] תשלפי בעדינות את המטלית וב [b]מאור-פנים[/b] תנגבי לו את הידיים. אחר כך נדבר.

את אמא מבורכת ואהובה א-מא-א-א א-אד-מה...


[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-06-10T17:10:03):
איזה חמודה את.... :-)

גם אני לא דואגת לו מבחינת גישה לגירויים כאלה. אצלנו בגינה יש מכל טוב. (חוץ מבוץ. ;-) ).
יש ארגז חול, קומפוסט שהוא נהנה לבחוש בו , אבנים, עלים ענפים וגם מים.

אני באמת צריכה לעבור ליותר בגדי ב'. גם אז כנראה יהיה לי את האינסטינקט הזה של להירתע כשהוא בא אליי עם ידיים מלוכלכות אבל אני מקווה שזה יעזור לי.

נתחיל עם בוץ, נראה לי. אני ארטיב קצת אדמה ואתן לו להתפלש בה. כבר מחר, אני מקווה..


[u]פלסטלינה זה מוקדם מדי[/u]
מה בקשר לבצק? זה כבר נתתי לו לפני חצי שנה ודי "התאכזבתי" שהוא לא ידע מה לעשות עם זה... חוץ מלהכניס לפה, כמובן..

את יודעת אולי עד איזה גיל בדר"כ ילדים נוהגים לטעום כך את העולם? הרבה ילדים בסביבתנו עברו ממזמן למשחק יותר עם הידיים ופחות עם הפה...


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-10T18:09:34):
אמא, אמא, את ממהרת... את מודאגת שהוא לא כמו ה'הרבה' שכבר עברו למשחק עם הידיים....
אני לא אתפלא אם הילד שלך כבר מתחיל להראות לך מי שולט פה... מי מכתיב את הקצב פה... הלו...הלו
כדי לקבל מושג על מה לתת לתינוק לשחק תחשבי תמיד 'פרימיטיבי' מה שיחק ילד בגן-עדן - עלים, ענפים, אבנים, אדמה, צדפים וחול אם זה היה על יד הים או הנחל.
להכניס לפה זו תגובה בריאה ודרך יעילה לאסוף אינפורמציה באופן חושי.
אני לא רוצה שהילד יחווה אפילו שמץ של 'אכזבה' מצידך. את צריכה לשמור את האכזבה למקרה אמיתי שבו הוא עושה משהו שאת ממש לא מרשה כמו להדליק ת'טלויזיה. שיכניס לפה בכיף ואני לא אחזור כאן על עתיד החוויות המיניות אבל היום כבר כל הרשת יודעת שהכל קשור...

העיקר: [b]אל תחשבו שאם בגנים נותנים לשחק בבצק זה באמת מה שנכון.[/b] הנכון הוא לאפשר לגלות מה מן הסביבה הקרובה מעניין לי. אמא -אדמה אם הוא יגלה את הבוץ מחר זה יהיה נחמד רק תכיני ת'עצמך שהוא יכניס לפה. אז או לדחות את זמינות הבוץ או לתת לו להתנסות האם הבוץ שווה.......

את ממהרת. לאן את ממהרת אהובה ?



[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-06-10T18:16:55):
(דברים טבעיים כמו בוץ חול אבנים עלים ענפים הוא מכניס לפה כל הזמן..
פלסטלינה וצבעים הפריעו לי...)

>לוקחת דברים באיזי מעכשיו... :-) <

תודה..


[b][po]דגנית ב[/po][/b] (2005-06-13T10:20:41):
תענוג לקרוא כאן.

תודה ל [po]חוה בת חיים[/po] ולשואלות.

שם הדף ממש שונה מתוכנו אבל זה דוקא נחמד בעיני. אינטימי.
|רעיון! בעצם - אינדיגו הוא שם של צבע!




[b][po]עודד המחפש[/po][/b] (2005-06-13T20:46:20):
את יכולה לספר קצת איך זה מתקשר לעקרון הרצף?

במיוחד מעניין אותי איזה דברים הם ספציפיים לציור ואיזה דברים רלוונטים לכל אמנות (למשל מוסיקה).

<עודד ניגן היום בכינור, והבן הגדול, בן 4, פשוט היה לידו וניגן יחד איתו בכינור קטן (למרות שהוא לא יודע לנגן) >



[b][po]בשמת א[/po][/b] (2005-06-14T11:24:53):
קודם כל תודה ענקית על הדף הזה!
הרבה דברים מאוד חשובים.

[u]לצייר לילדה (היא בת שנתיים נכון?) זה גורם נזק אמיתי[/u]
לי ציירו כשהייתי בת שנתיים.
אמא שלי טרחה מאוד לצייר לנו, וביקשנו שתצייר, מאוד אהבתי את זה, ומובן שניסיתי לחקות אותה.
ההורים שלי מאוד גאים עד היום ברמת הציור שלנו בגילאים מאוד צעירים.
הציורים שמורים עד היום, עם תאריך.

ההורים שלי (גם של בעלי) גם מאוד מודאגים לגבי הציורים של הילדים שלי. עכשיו משבחים מאוד את הגדולה (שבע ושלושת רבעי) על הציורים שלה (אני לא משבחת), אבל כשהיא היתה קטנה ועד גיל ארבע לפחות (למיטב זכרוני הרבה יותר) ציירה רק "קשקושים" הם היו מאוד מודאגים מזה שהיא "עוד לא מציירת וילדים אחרים כבר מציירים, ואת כשהיית קטנה כבר ציירת כל כך יפה!"
עכשיו מודאגים לגבי הקטן, שנתיים ושלושת רבעי, שכמובן בעיקר מקשקש על הדף, ובניגוד לנהוג בבית גם אוהב לקשקש בצבע על הרצפה.
פה ושם גם אני כמעט נדבקתי מהם בדאגה הזאת (מין הרהורים ביני לביני, שאולי יש בעיה מוטורית ואני אמורה לעשות משהו. אבל משהו בתוכי התנגד).

עכשיו אני קוראת אותך ומבינה, שמה שאמא שלי עשתה היה מזיק (אני תוהה איזה נזק זה עשה אצלי, חוץ מאשר עוד תחום שבו הטמיעו בי פרפקציוניזם וצורך להיות "מצטיינת" ו"מקדימה"), ושהדאגה של הורי לילדי מזיקה, וצריך מייד להפוך אותה ולהסביר להם שאסור להתערב בהתפתחות המוח (הם לא מתערבים, במובן זה שאמא שלי לא יושבת עם הנכדים בנסיון ללמד אותם איך לצייר "נכון", אבל אמא שלי בהחלט שולחת "לאוויר" אדי לחץ שהילדים קולטים אותם כ"אני לא מספיק טוב" )-: , תחושה שמוכרת לי היטב).


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-14T17:38:40):
[u]את יכולה לספר קצת איך זה מתקשר לעקרון הרצף?[/u]
שלום עודד,
אני הלכתי בעקבות כמה חוקרים של אמנות ילדית אשר דברו על שלבי התפתחות של אמנות בילדים.
בדומה לג'ין לידלוף "נסעתי" אל הילדים וחייתי ביניהם , חמש -עשרה שנה ציירתי עם ילדים בכתות א' וב'
באופן אינטנסיבי . התבוננתי,צפיתי , עקבתי אחרי שלבי ההתפתחות שמצאו החוקרים ויצרתי דרך לשקום
הרצף ההתפתחותי אשר מתקיים בילדים . גם כאן חי עקרון של רצף איבולוציוני שהוא יסוד מארגן באישיות
בגופ-נפש-רוח-נשמה ..
כל האמנויות מתפתחות בשלבים . מעבר מוצלח לשלב הבא תלוי בבשילות השלב הקודם.
הבשילות קשורה באופן הדוק לבשילות מערכת העצבים , השרירים , בשילות מנטלית , חברתית ,ו...ו...

אני חייבת לטוס עכשיו . על החיקוי כמנגנון לימוד --אח"כ




[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-14T17:47:14):
בשמת קראתי ,חייבת כאמור לטוס . אבל טוב טוב טוב לשרבט ולקשקש וגם לשיר בינתיים..
כך שרים :איזה כף זה לקשקש איזה כף זה לשרבט איההיהיזהכף כף כף לקשהשהשקשקש קש ק ש'ש
--זה טוב לכל המשפחה אבל ל כ ו ל ם כ ו ל ם......וגם ההורים שלך שיבואואואו לטכס הפרימיטיבי הזה
ואח" כ נדבר .
תודה ולהת'


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-15T20:44:22):
זהו , בשמת ,חזרתי אליך . ועודד המחפש -חפש אותי אחרי בשמת .
אני יוצאת בהכרזה חד משמעית : הרבה [b]יותר חשוב שילדים יציירו מאשר שהציורים יהיו 'יפים ' או 'מקדימים'.[/b]
[hr]
תמיד תשוו זאת ל'תוכנות' אחרות (אבל אל תשכחו שיש הבדלים מסוימים ביניהן ) :לדוגמא ההליכה . הרבה
יותר חשוב שהילד ילך מאשר ירוץ .הילד אשר מתחיל ללכת מתאמן בהליכה ,נפילה ,קימה ,טיפוס ,שיווי-משקל
-- מסכת אימונים אשר במהלכה יגיע גם לריצה .
אילו היינו מנסים להביא אותו לידי הליכה הוא היה מפסיד את כל מסכת האימונים אשר כוללת הרבה יותר
מאשר "הליכה" . היא כוללת את כל מערך ההתמודדות הגופנית , השכלית , והרוחנית .( אני מוותרת
כרגע על איזכור הנשמה ) .
יש אנשים אשר שמים את ילדיהם במין "הליכונים" , בארץ הפסיקו עם זה מיד בהתחלה אבל באנגליה
למשל ראיתי תוצאות מאד לא נעימות -- ילדים אשר עקב הניידות שהמכשיר נותן להם נעשים שתלטנים
ואלימים ,חגורת הכתפיים חלשה ולא היתה לי הזדמנות לבדוק לעומק את כלל ההיבטים של איזון
ושיווי משקל אבל שני ההבטים שהזכרתי נותנים דוגמית...
השרבוטים ומה שאתם מכנים ' קשקושים ' מובילים לקראת ציור אבל אוי ואבוי ילד , קטן כוונת שאינו מקשקש .


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-16T08:25:57):
בקר-טוב בשמת ,
אני ממשיכה מאתמול : ברצוני לדייק לגבי ה "אוי ואבוי " שאמרתי אתמול ואני מקוה שאתגבר על מצוקה
כלשהי הנובעת מן ההתכתבות ,-- טון הדיבור שלי כאן הוא רגוע ואיננו מאשים או מתלהם . אנו דנים בנושא
אשר מסעיר את הנפש . מסעיר גם את נפשי . פשוט משום שהאמנות [b]בכל[/b] [b]שלב[/b] [b]ושלב[/b] של החיים
מחוברת לגופ-נפש זוהי אכסיומה . העשיה האמנותית מסעירה גם את נפש התינוק החל מן העוברות,
(ומה יש לפניה ?).
הכושר לקשקש , כלומר לשרבט , נמצא בכל אדם כמו הכושר להגות הגאים , כמו הכושר לזחול או
להגיב לצליל , קצב , וכדומה . כאשר כשרים אלה חסרים מדובר על נזק מוח רציני .
ילד שמקשקש בכיף , מתוך ענין וריכוז נמצא על מסלול התפתחותי מרנין.
שומעים לפעמים אנשים שאומרים --" נו מתי כבר הילד ידבר" פשוט מפני שקשה להם להבין אותו
ונדמה להם שהילד לא מבין כלום בגלל שהוא לא 'מדבר' או אולי הוא גם לא מרגיש כלום ? זאת כמובן שטות גמורה .
גמורה .
הדבר הבעייתי בקשר לשרבוט שיש לו מסלול התפתחות מאוד מסוים ומאוד מאורגן וכדאי שסבתא וסבא ואמא ואבא ודודים ודודות יכירו [b]בו[/b] וגם יכירו [b]אותו[/b] וכך יוכלו ללוות את גידול הילד בשמחה ולא בשידורי צער ואכזבה אשר משבשים את הגידול ויוצרים בעיות שיש להן השלכות קשות על כל המכלול -- כי הכל קשור.
כאן מתעוררת שאלת החיקוי . החיקוי הוא אחד ממנגנוני הלמידה החזקים ביותר וניתן לנצל אותו לטובה ולא לרעה . כש [po]עודד המחפש[/po] מנגן בכינור ולעודד ג'וניור יש כינור קטן והוא מנגן מתקיים תרחיש חיקוי קלאסי. החכמה של המבוגרים המגדלים את ג'וניור תהיה למצוא איזון בין האותנטיות של התרחיש
לבין חוש הבקורת של הילד המתפתח . אני רוצה לדעת שהילד הזה שומע , ,מקשיב ,רואה התנהגויות
מוסיקליות טובות שהוא מסוגל גם לעכל בנחת ,בעדינות ובשמחה .
טוב , די לבוקר זה . להת' (להתראות או להת' כתב זה אותו להיט.. )


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-06-19T20:40:01):
חוה, לצערי עוד לא הגעתי לקרוא את ההודעות האחרונות, אבל בכל זאת רוצה לשאול שתי שאלות בזק.

כתבת שפלסטלינה מתאימה החל מגיל 7 . האם תוכלי להסביר למה?

וגם, בעודי צופה בביתי מורחת אוכל, חשבתי היום שאולי מהסיבה שלא איפשרתי לה זאת מוקדם יותר ( היום בת שנתיים ) כשהתחילה להתקרב לאוכל, היום היא עושה זאת יותר...
מחשבה זאת הובילה אותי הלאה, האם אמנים, או בכלל אנשים יצירתיים, לא פועלים היום מתוך איזה חוסר שהיה להם בעבר?
והשאלה שפתאום עלתה, אולי "התסכול" דווקא מאפשר לה לרצות עוד ועוד להמשיך ולחקור, דבר אשר מוביל ליצירתיות שאולי אין רע בה.
:-)
מה את אומרת?


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2005-06-20T04:34:32):
קוראת בעניין רב.
(עניתי לך אצלי בדף, אגב)


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-20T08:15:29):
שלום נועה , בקר-טוב ,

תאמיני או לא ענין המריחה בהקשר לשאלותיך גורם לי 'לשוחח אתך ' בדמיוני .
ראשית אני שמחה שאת מאפשרת לקטנה למרוח . "מאפשרת " זה לא אומר שכל ארוחה נהפכת להפנינג 'גרפיטי'....
"מאפשרת "זה אומר :
1 . היא , בעודה אוכלת , נוגעת באצבע או יד בדייסה או בגבינה ו'חוקרת ' את הסימנים שהידיים שלה מייצרות .
[list=1]
[*] את באותו זמן לא מגנה אותה על כך ובאותה מידה אינך מעודדת אותה במיוחד -- את מאפשרת לה להתרכז בגילוי הסימנים ובעשייתם . את יודעת באותו רגע שהיא לא רק אוכלת אלא גם מחזקת קשר עין ויד , חקר וגילוי , ריכוז והתמצאות -- אלה אולי מילים גדולות אבל זה בדיוק מה שקורה באותו רגע .
[*] את גם מאפשרת לה לאכול בנחת , כי זוהי פעולה טבעית (אכילה+מריחה) ודעתה איננה מוסחת על ידי גינוי .
[/list]

[u]היום כשהיא בת שנתיים היא עושה זאת יותר[/u] -זה גם מפני שהיא בשלה לפעילות שתארתי .
תראי נועה ,עכשיו היא בשלה למריחה משמעותית אבל אם כבר עכשיו תתני לה צבעים היא תשים
בפה! ואז שוב תהיו מרוכזים במה לא לעשות במקום לתת לטבעיות המבורכת לפעול .
ראיתי אמהות אשר מושיבות ילד בן שנתיים בכסא גבוה ותוך כדי האכלה הילד מורח, מעביר מכלי לכלי
מוזג מים מכוס לכוס ואפילו חותך לחתיכות דברים כמו מלפפון.........את מידת החגיגה האמא קובעת
ויש מקום גם לסייג בהחלט את היקף הפעילות כי בקלות אפשר לגלוש גם כאן להעדר גבולות שגם הוא
לא רצוי.....!
מחשבות על אמנות ילדית מובילות את רוב האנשים הלאה ויש נטיה לקחת דוגמא מן האמנים .
צריך לזכור האמן המבוגר היה כבר ילד והאמן שלנו - הילד הוא עדיין לא מבוגר !
אין לנו מטרה לגדל אותו להיות צייר או סופר או מלחין או רקדן --יש לנו מטרה לגדל ילד באופן טבעי תוך היענות לשלבי התפתחות איבולוציוניים מסוימים שיאפשרו לילד שלנו להיות אדם בשל בכל שלב ובהתאם לכל שלב . עתידו המקצועי עדיין רחוק .
יצירתיות היא תכונת טבע וחלקנו כמחנכים/מגדלים הוא לתת לה להתקיים בכיף .

לענין הפלסטלינה . זהו חומר מודרני , מקסים בעל מידת קשיות אשר משתנה בהתאם לחמימות הידיים
ומידת הלישה .
אפשר לשחק בפלסטלינה גם בגיל ארבע-חמש אבל בגיל זה שרירי כף היד עדיין לא בשלים והמשחק
מתרכז באצבעות . זה יכול להיות נפלא אבל רוב המבוגרים לא יודעים ללוות את התהליך של המשחק .
המבוגרים שמים כלים בידיים של הילדים בגיל צעיר מידי. מבחינה איבולוציונית זאת טעות .
המבוגרים גם כאן חושפים את הילדים לתוצרתיות באופן מוגזם ומשבשים את הגדילה הטבעית.

ה"תסכול" מעודד להמשיך ולחקור רק כשהוא בא במינון מאד מסוים ובסביבה תומכת .

תודה לך , התעניינותך מעודדת אותי שעוד נצליח להחדיר את עקרון הרצף האמנותי.. .



[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-20T09:37:19):
[u]עכשיו מודאגים לגבי הקטן, שנתיים ושלושת רבעי, שכמובן בעיקר מקשקש על הדף, ובניגוד לנהוג בבית גם אוהב לקשקש בצבע על הרצפה.[/u]

[po]בשמת א[/po] , הי כבר כמה ימים אני "בדרך אליך"...
מבחינה איבולוציונית בגיל שאת מציינת הציור כבר התחיל 'לעלות ' על קירות המערה או על הסלעים.
יש ציורי סלע פרה-היסטוריים אשר דומים בצורה מוחלטת לשירבוטים אשר אופייניים לגיל של בנך המתוק.
הוא אוהב לקשקש על הרצפה מפני שהגוף שלו "מצפה"למגע הקשיח של הקיר או הסלע .
קחי גליון בריסטול גדול והצמידי אותו היטב אל הקיר ,אבל היטב . עכשיו זהו ה"קיר" של הילד שלך .
על הרצפה אסור על הקירות האחרים אסור --כאן על הקיר הזה מותר . כמובן שחשוב להדגיש מה מותר
והאמת שמתוך ה"מותר" אז ה"אסור" מתברר ומתקבל ברצון .
יש ילדים עם דחף שליטה עצום אשר מקשקשים על כל הקירות --כאן נדרשת מדיניות שכל הורה קובע
לעצמו לפי דעותיו ,-- כמובן שכל זה קשור ל'גבולות' , ודרך הנהגתם בכל בית .
נדמה לי אך אינני 'קובעת' זאת שבנים זקוקים ל"קיר" יותר מבנות ,(?) .

אני ,עצמי , הקציתי בביתי קיר מיוחד בגודל של בערך מטר ועשרים על גובה שלא הגבלתי אלא התקיים
בהתאם לגובה של הילד . הקיר הזה פעל כמעט שנה ובינתיים הרוחות שקטו ,הילד קיבל מענה לצורך
קדמון והתפתח יפה . באותו זמן *אפשר גם להגיש דפים אבל צריך להקפיד להדק אותם לשולחן כי זה
מוקדם מידי גם לשרבט וגם לשמור על הדף צמוד .*

אין בשום אופן מה לדאוג שהשרבוטים לא יתפתחו להיות ציורים ב'מושגים חזותיים' , להפך צריך לסלק
חוברות צביעה , לסלק מדבקות וללמוד להאיר פנים במקום להקדירם מרוב דאגה .

אני מציינת שוב : מבוגרים שילמדו את התפתחות השלבים של השרבוט יוכלו להיות שותפים פעילים
בשעת-ציור כפי שהם יכולים להיות שותפים פעילים בשעת-סיפור --הרי הם יודעים להתאים את השפה
של הסיפור לאוצר המילים של הילד , כך עליהם ללמוד את ' אוצר השרבוטים ' של הילד .!
תודה ,שלום ..


[b][po]טרה רוסה[/po][/b] (2005-06-20T11:44:35):
[u]קחי גליון בריסטול גדול והצמידי אותו היטב אל הקיר ,אבל היטב . עכשיו זהו ה"קיר" של הילד שלך .[/u]
מה לגבי לוח עם גירים?

_לענין הפלסטלינה . זהו חומר מודרני , מקסים בעל מידת קשיות אשר משתנה בהתאם לחמימות הידיים
ומידת הלישה ._
מה לגבי בצק אמיתי ולישה או רידוד עם מערוך?

וגם -
אני מוצאת את הדף הזה מרתק! תודה חוה.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-06-20T14:08:55):
_צריך לזכור האמן המבוגר היה כבר ילד והאמן שלנו - הילד הוא עדיין לא מבוגר !
אין לנו מטרה לגדל אותו להיות צייר או סופר או מלחין או רקדן –יש לנו מטרה לגדל ילד באופן טבעי_
|Y||Y|
תודה על ההבחנה הזו. זה היה לי חשוב מאוד.

היתה לנו התנסות מהנה וחוויתית מאוד עם צבעי אצבעות , הנייר מהר מאוד איבד את חשיבותו והשטח הקטן של הרצפה מיד נצבע כולו, והגוף כמובן, אבל לא ברמה בעיתית של פנים, פה ושיער, אלא ידיים, רגליים ובטן.
מכיוון שהינו על רצפה שהפכה חלקה אי אפשר היה לקום ואז הישיבה הפכה גם לשכיבה והיתה פשוט חוויה מאוד נעימה. בסוף אפילו הוספתי קצת מים כשנגמר הצבע.
צבעי אצבעות הם מאוד נעימים למגע, וגם הצבעוניות שלהם מושכת.
מרוב שאהבתי, חשבתי שאוכל להקצות לכך את רצפת המטבח בבית :-P
נראה אם זה יהיה מוצלח שוב....


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-20T16:14:14):
שלום שלום ,

שתקבלו מושג כמה מרגשת עבורי הפגישה אתכם , --רק חזרתי הביתה לפני שעה וכבר אני שוב
על המחשב .לימדתי במשך שנים ארוכות את הנושא הזה , מאות גננות למדו אצלי , הפנימו ויישמו הרבה
אבל קול ה"קידמה" האקדמית דורש מהם כל הזמן ל הכניס אופנות מזיקות .
יתכן שחלק מכם גננים/גננות , מורים/מורות אבל הכוח האמיתי הוענק ע"י הטבע להורים .
אני כותבת אליכם כהורים .

[po]טרה רוסה[/po] ברוכה הבאה , לוח וגירים טוב והגיוני בגלל האפשרות למחוק ולשוב ולשרבט אבל הלוח שיהיה
צמוד לקיר ולא על סטנד של ציירים ועם הגירים צריך לדאוג משאיפת האבק שלהם . טושים אינם מומלצים
מסיבות שאם מקישים בהם הם מתקלקלים ולשים כל הזמן סייגים זה שוב ממריד ומעצבן .
[list]
[*] הכי טוב בעיני אלה צבעי הפנדה שאינם רכים מידי שיש להם איכויות שמקורן בשמנוניות שלהם והם
[/list]
כמו 'קמח מלא' במזון .*

פלסטלינה ובצק אמיתי אלה שני דברים שונים במהותם וזה חשוב כידע כללי לילד על אף שאין צרך להסביר לו את זה .

פלסטלינה זה חומר אמנותי , חומר אשר דורש מידה של תפיסה מופשטת הוא עשוי למשחק ומוביל
למשחק סימלי , בצק אמיתי שווה לעשות אתו עוגיות אמיתיות בגיל שלוש וחצי או ארבע , ולקרב את הילד
לתהליך אמיתי , תהליך חי הכולל בתוכו חשיפה לכמה אמיתות מדעיות וטעימות...--אפשר עם מערוך
ואפשר בידיים יחפות (מושג יפה ? --אני המצאתי) . לשחק עם בצק אמיתי הסכמתי עם זה בעבר ועכשיו
אני יותר ב'אופן-טבעי' , מתקרבת מאוד למונטסורי ,אדלר ,יונג....

[po]נועה בר[/po] , בוא'נה את ממש אמא מהוללת , 'אחרים' יגידו מטורללת............סתאם- בשביל החרוז.
אז היה לכם כף ביחד ? - דבר דומה אפשר לעשות בזמן האמבטיה , בתוכה..
יש רק דבר חשוב להוסיף : את הפעילות שתיארת לנו עם ממרחי-צבעי-אצבעות הידיים והרגליים אפשר לעשות רק עם מבוגר כך שפעילות כזאת מבורכת כשהיא באה פעם ב......
אך למעשה זוהי פעילות שאיננה מקדמת את האוטונומיה של הילד . הסיטואציה איננה סיטואצית ממרח
טבעית במאה אחוזים . אבל נראה לי שהיתה מלבבת מאוד והפיחה חיים בסיטואציה ! הידד !






[b][po]ירוק ה[/po][/b] (2005-06-23T12:09:29):
חוה, תודה על הדף הזה, מרתק.
הזכרת את ענין המדבקות, אני מניחה שזה גם לא מומלץ, ומנסה לברר לעצמי למה. נכון שזו לא פונקציה טבעית במיוחד- לקלף ולהדביק, אבל זכור לי שהילדים הקטנטנים במשפחה (3-5) היו ממש מכורים לזה וישבו עם זה שעות. האם זה בגלל שההדבקה מרחיקה/ עוקפת מעבר יותר ישיר מהיד אל הדף, כפי שקורה בשרבוט, או בגלל שזה מצריך מוטוריקה עדינה בשלב מוקדם מידי? אני תוהה, מה אם הילד מגלה למשל את המדבקות (או פלסטלינה לצורך הענין) אצל חברים, ונמשך לזה. זה לא גם סוג של התערבות לקבוע שבשבילו זה עדיין מוקדם? מסובך...



[b][po]טרה רוסה[/po][/b] (2005-06-23T12:23:22):
חוה, רק רציתי לספר לך שדבריך מהדהדים אצלנו ביום יום. אני נהנית במיוחד להקשיב למלמולים של ביתי (שנה וחצי) בזמן שהיא מציירת, כשהיא מספרת לעצמה מה היא מציירת. אני מרגישה שזה מין חלון לתוך הנפש שלה. תודה על הדף הזה @}



[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-25T08:45:18):
בקר טוב ,
[po]ירוק ה[/po] :
תהליך השרבוט ,-- הפקת הסימנים הגרפיים , הוא תהליך עדין אשר מכיל רבדים עמוקים בגוף ובנפש .
השרבוטים עצמם נראים כל כך נחותים שהמבוגרים מתקשים להעניק להם את החשיבות הראויה.
זה תהליך אשר בנוי על סלקציה (סילוק אלמנטים זניחים) , וקומבינציה (צירוף אלמנטים משמעותיים) .
העין מזהה סימן , שנעשה על ידי תנועת-יד אשר גרמה עונג חושי , המוח קיבל גרוי , העניק משמעות
למכלול -- נוצר עונג קינאסטתי , הוא מהווה 'דלק' להמשיך בהפקת שרבוטים .

בינתיים מתרחשת התחזקות גופנית והשרבוטים החדשים משופרים ומעניינים . המוח "מצפה" לשינויים
האלה . רק התינוקות מבחינים בשיפור ורק התינוקות נהנים מן העונג הקינאסטתי --את המבוגרים זה
ממש משעמם והם מתחילים להציע כל מיני תוספות כמו מדבקות למשל .

המוח רגיש במיוחד לצורות מעוגלות ובנוי לחפש אותן --עין , שד , פטמה . הסלקציה של השרבוטים
מובילה ליצירת סימנים מעוגלים , המוח מסתפק ברמת העגלוליות שמתגלה בשרבוטים בקצב איטי
וזאת מפני שבתוך התהליך טמונים יתרונות מענגים נוספים בעלי חשיבות עליונה להתפתחות הכוללת .
עכשיו מגיעות המדבקות . האם שמתם לב לכך שכל המדבקות שנותנים לקטנטנים הן עגולות ?--גם
המוח של המבוגר רגיש לעיגול...
המוח של הילד הקטן מקבל באחת עונג אדיר ועושה סלקציה מידית לטובת המדבקה , השרבוטים של
עצמו לא יכולים יותר לעניין אותו . הוא מקבל מן המוכן "מזון מהיר" ומפסיד את כל היתרונות הטמונים
בתוך התהליך הטבעי . ההפסד הזה גורם להפרעות רציניות באיזון ובהתפתחות .
זאת הסיבה שצריכה להדריך אותנו לוותר על המדבקות ולדבוק בתהליך הטבעי.

מוטוריקה עדינה – זוהי תכונה טבעית. לא צריך "לפתח "אותה . המושג הזה השתרבב מן הטיפול בליקויים
מוטוריים מולדים . אילו שאלו אותי הייתי מציעה דרכים לפתוח המוטוריקה העדינה אצל ילדים בעלי ליקוי
מוטורי בלי לגרום נזק למנגנון האמנותי שהוא כמובן חשוב לילד בעל הליקוי כמו לכל אחד אחר.

והמושג האחרון –התערבות . אין גידול צאצאים ללא התערבות . גם המנגנון הטבעי מחובר להתערבויות
עדינות . הדגש על [b]העדינות .[/b]

מדבקות אצל חברים זה כמו פטל, שוקולד , קרמבו ........---בקרוב רבים יבינו את התוכנה האמנותית
האורגנית . על ירקות אורגניים נוטים לומר שהם יקרים.....גם אמנות אורגנית חוסכת הון -תועפות שבעתיד
ילך על עזרה בלימודים..

[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-25T10:20:40):
[po]טרה רוסה[/po] , מעתה אמור אספרנסה -- תקוה ..!
הדרך שאת מתארת את התבוננותך בביתך מעוררת תקוה לגבי הצלת המנגנון האמנותי הטבעי .
את רואה אותה משרבטת וממלמלת לעצמה דיבור/סיפור , ברגעים האלה בדיוק נשתלת במוחה
האופציה של בטוי על ידי סימנים , זה כתב-מוח . היא ממציאה עכשיו את הכתב ...
א ב ל באותו זמן מתרחשים תהליכים פנימיים נוספים שאין להם כרגע מופע חזותי בולט לעין ,
ויש להם חשיבות עצומה לבריאות גופנית ונפשית .
אז בואו נשתה לכבודם @}:-)@}:-)@}:-)@}


[b][po]שרון רב[/po][/b] (2005-06-25T12:10:10):
[u]חוה, תודה על הדף הזה, מרתק.[/u] מצטרפת!
האם תוכלי להביע את דעתך על טיפול באמנות?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-25T13:05:13):
שלום [po]שרון רב[/po] ,
השאלה נראית ממוקדת אך עדיין פורשת יריעה מאד רחבה .
בואי נתחיל שיחה ונראה לאן נגיע .
בשבילי עצם הופעת הטיפול באמנות כמקצוע , והאופן הנרחב שבו הוא התקבל , מוכיח על אופיה הריפויי
של האמנות , של המנגנון האמנותי הטבעי , זה שעליו מדובר בדף המרתק .
כלומר בעיני , וזוהי מהות העבודה שלי. האמנות היא מנגנון רפויי . בונה , מחזק , מטבע בריאתו....
לפי הניתוח שלי האמנות המוכרת לנו כפרי עבודתם של האמנים או האמנות ה'גבוהה' התרחקה ונעשתה
אקדמית במיוחד במאות האחרונות ,אך עדיין מחזיקה באיכויות של רפוי לפרט ולחברה .



[b][po]רינ צ'י[/po][/b] (2005-06-25T23:50:56):
שלום חוה. מצטרפת לנהנים מהדף וממך :-)

וגם שאלה - הגדולה שלי בת חמש, ועדיין עסוקה מאד בהתמרחות: אוכלת בעיקר בידיים, לא יכולה שלא ללוש את הפירה או לחפור באצבעות בגבינה הלבנה.
בחוף הים צוללת בחול (היא קוראת לזה "דג חול"), כולל שיער ופנים. ובתוך המים היא חיה פי 7 יותר מאשר מחוץ להם.
כשמציירת בצבעי ידיים, ואפילו סתם בצבעי גואש על גליון נייר גדול, זה תמיד נגמר באקסטזה פרועה, בדף, רצפה וגוף צבועים מאד בחוּם (כי זה מה שיוצא כשכל הצבעים מתערבבים..).
בפעם האחרונה שציירה בבית בצבעי גואש, לפני חודשים מספר, מצאתי שעשתה פיפי על הרצפה מרוב שהיתה שקועה בהנאה מהמריחה וההתמרחות, אפשר לומר אפילו התפלשות, ולא שמה לב בכלל.
קצת הבהילה אותי. אני חייבת להגיד. מאז עשינו הפסקה בצבעים כאלו, ונדמה לי שהציור שלה הפך 'ממושמע' יותר, אבל אני עדיין חוששת לחזור לשם.
מה את אומרת?


[b][po]טרה רוסה[/po][/b] (2005-06-26T00:09:05):
([po]רינ צ'י[/po], הבת שלך נשמעת מקסימה! אישיות ששווה לפגוש.)


[b][po]הנסיכה הקסומה[/po][/b] (2005-06-26T01:43:28):
חוה שלום, ותודה רבה קודם כל על הסבלנות ואהבה הרבה הנמצאים בדף הזה, אכן יש לו אנרגיה קסומה לחלוטין!

אני כילדה מעולם לא ציירתי, התנסתי בזה מעט, ועד היום חרוט בי העלבון כשכולם מסביבי ציירו ציורים יפיפיים והייתי בטוחה שאני הילדה היחידה שלא יודעת לצייר. באמצע שנות העשרים שלי נתקלתי במקרה בצבעי שמן, והתמכרתי לציור. אהבתי מאוד לצייר בעיקר בידיים, לרקוד כשאני מציירת, לצייר בעירום, למרוח צבע ולהתמרח עליו, לצייר על עצמי ושאחרים יציירו עלי.

כשבני הגדול (היום כמעט בן 3) התחיל לצייר הוא התחיל עם טושים, עד שמצא את צבעי הפנדה הישנים שלי ומאז הוא בעיקר איתם. בגלל נסיוני, ובאופן אינטואיטיבי, מעולם לא שאלתי אותו מה הוא מצייר, התבוננתי בציורים שלו והתפעמתי מהצבעים והרגשתי דרכם את מצבו הרגשי באותו עת. (אציין גם, שמעולם לא האכלתי אותו, ועד היום הוא אוכל עם הידיים, מתמרח, טובל עוגיה בשוקו, טובל פיצה במים ועוד דברים ש"נחשבים" מגעילים). היום הוא די מכור לציור, הוא ילד אקטיבי וסוער והוא מוצא בציור את השקט שלו, יכול לצייר שעות, ובכל מקום או סיטואציה שקשים לו הוא מנסה לתפוס צבע/טוש/עט ולצייר. עד כאן תמונת המצב

שאלותי לך
[list=1]
[*] אבא שלו מגיע מהאסכולה של ציור מדוייק ויפה, ויושב איתו לצייר לו ציורים לבקשתו, הוא מבקש גם ממני לצייר איתו, וכשאני מסרבת אני נחשבת "הרעה". איך ניתן בכל זאת למזער את הנזק?
[*] מה לגבי החשיפה שלו שכבר קיימת לעטים וטושים (לפעמים אנחנו במקום זר שאין צבעים והוא רוצה לצייר עכשיו)?
[*] עלתה כבר קודם השאלה לגבי התגובה לציורים, ואני גם מתעניינת
[*] האם אין "יותר מידי" במה שאני מתארת? (יותר מידי התמרחות, יותר מידי ציור?)
[*] השבוע הוא היה אצל אבא שלי וצייר בעט, יום לאחר מכן התבוננתי בציור וראיתי פרצוף בפרופיל (הוא לא היה איתי אז) - אף, פה, עין, מצח ושיער, תליתי את הציור על המקרר, ואחר כך בני ראה את הציור תלוי ואמר לי "הנה ילד", הייתי מאוד מופתעת ושאלתי אותו איפה העין איפה הפה והוא הראה לי על מקומות שונים לגמרי ממה שאני ראיתי. לא נראה לי שהוא התכוון לצייר ילד, אבל זה היה מאוד מוזר ששנינו ראינו את אותו דבר.
[/list]


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-26T14:36:23):
שלום רב [po]רינ צ'י[/po] ו [po]נסיכה קסומה[/po] ,
אני מנצלת דמיון מסוים אשר קיים בין הסיפור של הנסיכה על עצמה ואהבתה להתמרחות בצבעים
לבין מה שמספרת לנו [po]רינ צ'י[/po] על ילדתה המבורכת והמתמרחת .

המכנה המשותף הוא הצבעים הרכים ,הנוזליים אשר ממש מזמינים השתפכות הגוף... והנפש .
זוהי אכן תכונה בולטת של הסוג הזה של הצבעים .
הנסיכה ,שהיא עכשיו אשה ואם סבלה בילדותה מחוסר יכולת להתענג על ידי ציור , היתה אולי בקרתית
או הפנימה בקורתיות של מחנכיה ,אולי לא קיבלה רשות לבטוי עצמי ומצאה דרך בבגרותה אל הצבע .
הקטנה של [po]רינ צ'י[/po] בנקודת התחלה שונה לחלוטין יש לה המון רשות להתמרח ואפילו להתפלש ויתכן
שחסר לה יסוד מארגן ,יסוד אשר יכניס משמעת ומשמעות חדשה לחייה

טוב עשית [po]רינ צ'י[/po] , לדעתי , שהחלפת את הגואש והמכחולים בסוג אחר של צבעים .
הייתי ממליצה אפילו על עפרון עבה , גרפיט,רך . ניתן להשיג בארטא ,כאלה שנראים כמו מסמר ענק .
הייתי בחגיגיות מספרת לילדה שלכבוד גיל חמש מתחילים להשתמש בסכין ומזלג, כפית וכף וממש
מתרגלת איתה בסבלנות שימוש בכלים . וכל-כך למה ? כי יתכן שהיא קנתה את רעיון ההתמרחות
בצורה מאוד טוטאלית , מגשימה אותו במלואו ואולי נכנסת למין מצב דומה לטראנס שאת מתארת , זה
מצב שאין בו שלילה - לחלוטין לא , אבל כן דורש העשרת הרפרטואר של ההתנהגויות לכוון מובנה אשר
דורש משמעת. גיוון הרפרטואר ליצירת איזון ואתגרים חדשים .

יתכן שאם יש לה אח קטן שבדיוק עכשיו הוא בשיא המתיקות שלו והיא 'מתבצרת' בדרכי בטוי ינקותיות
כדי לשמור על מקומה כ'תינוקת' הראשונה --אם תציבי לה אתגרים כאלה שציינתי יתכן והם יתמכו בה
לתפוס עמדות חדשות ביחס לעצמה . --ספרי לי עליה קצת יותר ...הלב שלי רוצה להרגיע את שתיכן ..


[b]ענבר[/b] (2005-06-26T15:39:32):
שלום לך חוה. אני קוראת בשקיקה את הדברים הנפלאים הכתובים בדף הזה. מתחברת לזה כאם וכילדה שבתחושה שלי לא עברה את התהליכים המבורכים הללו. אני מרגישה צורך עצום ליצור ולא יודעת מאיפה להתחיל. רציתי לשאול, האם את מעבירה סדנאות למבוגרים ? האם זה מאוחר מדי לקוות שאולי אצליח להתחבר אל החלק היוצר חוקר הזה שבתוכי?
בתי בת ה-6 כמעט ולא מציירת ציורים ספונטנים. עקב חוסר חיבור וחוסר מודעות שלי לנושא, איפשרתי לסבתות שלה מגיל צעיר מאוד לצייר לה חיות ולקנות לה חוברות צביעה, מאז היא בעיקר אוהבת לצבוע. היא יכולה לשבת זמן ארוך ולצבוע בשלל צבעים חוברות צביעה. רציתי לשאול כיצד אפשר לעודד אותה לצייר מתוכה ? תודה


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-26T17:05:11):
מכתב קטן לאבא שמצייר לילד שלו והילד מבקש ממנו שיצייר לו...
יש המון הורים שעושים זאת .

חברים אם אתם אוהבים לצייר אתם יודעים שזה עונג אדיר , אתם יודעים בדיוק עד כמה הציור המוצלח
ממלא את הלב . זהו למעשה מעין ממתק רוחני...מזון מעשיר לנפש --במדויק !
אז למה לאכול את הממתק של הילד ? למה לקחת ממנו את מה שמעשיר ומחזק את השכל שלו . את מה
שבונה ומפעיל את המודעות שלו ?
אם אתה מצייר בשבילו דגמים אתה במפורש מצהיר שאתה יותר טוב ממנו , יותר 'שווה ' קשה לתאר את
הקנאה שמתעוררת אצל קטנים אלה.
העובדה שאתה ההורה בין כך וכך כבר שמה אותך במקום הנערץ ביותר , אין עליך ,אתה הכי הכי בעולם
--זוהי התמודדות שידועה כבר מן המיתולוגיה !
[b]הורים שמציירים לילדיהם הקטנים צריכים לפתוח דף חדש . יש דרכים לכך .[/b]
זה משונה , בעודי כותבת ל [po]נסיכה קסומה[/po] נכנס המכתב של ענבר ונדמה לי שהוא עונה לה יותר
מאשר לנסיכה (....)
בקיצור ,בחזרה אליך [po]נסיכה קסומה[/po] את ממש לא ה'רעה' בסיפור . את גם יכולה להסביר בפשטות
לילד שלך מן משפט כזה: "אני אוהבת כל כך שאתה מצייר אני אוהבת לראות איך שאתה נהנה ,"
אולי גם האבא יסכים אחרי שיקרא את מה שכתבתי לו ?
חייבים גם להבין שכל ציור הוא פתרון גרפי לאיזו שאלה והעובדה שמציירים לילד דגם לוקחת בכוח
מן הילד את הלך המחשבה שלו .
לילד בן שלוש יש פתרונות גרפיים שונים מאשר פתרונות גרפיים של ילד בן תשע ולילד בן שלוש עשרה
שוב יש כבר פתרונות אחרים . כך שהפתרונות הגרפיים של אבא או אמא או סבתא הם בכלל מזון קשה
מידי לעיכול !




[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-26T17:21:38):
ענבר שלום לך ,
אף פעם לא מאוחר לשום דבר . יש איזו שטות של המאה הקודמת שצריך לעשות הכל בגיל צעיר ,
בינתיים תוחלת החיים כל-כך התארכה שאנשים מבינים שכדאי להשאיר משהו גם לגילים מתקדמים....
כן , אני עובדת עם מבוגרים , עושה סדנאות להתפתחות אישית , על-ידי ציור מנדלות .


[b][po]הנסיכה הקסומה[/po][/b] (2005-06-26T22:07:19):
חוה שלום, ותודה רבה קודם כל על תשובתך. עוד לפני שנכנסתי לכאן היום דיברתי עם אישי על הדף הזה, והוא אמר לי שהוא כל כך נהנה לצייר עם הילד, ואולי יש דרך אחרת לצייר איתו (ולא לו) בלי להרוס לו. (נזכרתי שהפעם היחידה שאני השתתפתי איתו ביצירה בצבע, הייתה ב"סגול" כשמרחנו צבע גועש אחד על השני), אבל אולי יש פתרון אחר חוץ מהתמרחות משותפת? תודה


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-27T00:38:23):
הי נסיכה _קסומה ,
יש ויש !
לצייר איתו ולא לו אפשר בהחלט . זה דורש התאמה של המבוגר אל הילד .
עליכם ליצור מצב שבו מחזירים לילד את השליטה על המתרחש באמנות שלו:
[list=1]
[*] כמה ימים אשר בהם 'במקרה ' הוא מצייר לבד .
[*] הפחתה מודעת של התערבות / עיון / דיון בתוצאות המעשה האמנותי ובמקום אלה מאור-פנים כתגובה לעשיה אמנותית . מאור- פנים תמידי ביחד עם 'מעין התעלמות'...מסוג כזה שנותנים פרטיות למישהו..
[*] הקשה ביותר אבל אפשרי ורק דורש אומץ מן המבוגר : הילד מבקש שיציירו לו ועכשיו צריך לומר משפט כזה למשל: " אתה יודע מתוק שלי , אני עשיתי טעות שציירתי לך דברים,זה לא טוב ואני לא ממשיך לעשות זאת . "
[*] ועכשיו הילד אולי ממשיך בכיף לבד. [b]א ב ל[/b] אולי הילד נורא מבקש ואפילו בוכה... וצריך לנחם אותו ולומר לו בטון מנחם "שמע אני נורא אוהב שאתה מצייר ואתה אוהב אז בוא נשב ביחד ונצייר..." ואז כשיושבים ביחד ההורה עושה מאמץ עליון , זה באמת מאמץ , וההורה מצייר / משרבט דומה לסגנון של הילד ומוצא ענין בעשיית שרבוטים שמורכבבים מסימנים מעוגלים כלשהם עם סלסולי קוים כלשהם אשר מאורגנים במעין דיאגרמות........ ואז הילד אולי יאמר לו "אבא אתה סתם מקשקש ואז תפקידו של האבא זה [b]לא להעלב[/b] ולומר לילד שלשרבט ולקשקש זה טוב וזה שווה וזה כיף.
[*] ההורה חייב לבטוח בתהליך ! -- מתוך השרבוטים הדיאגרמיים "צומחות" הצורות המבטאות מושגים מציאותיים אבל לאט לאט . והמושגים האלה הם חשובים אבל אינם הדבר היחיד הקיים באמנות הציור . השימוש בצבעים, שדות של צבע למשל , חשובים לא פחות .
[*] אין מנוס מויתור על מרכז הבמה ויצירת פרטיות לילד.
[*] העברת העשיה האמנותית של ההורה עם הילד לתחום ההתבוננות : בעכבישים , בפרחים , במכונות, מנופים......או לתחום הבניה : מגדלים, גשרים בניינים אבל גם כאן לשמור על איפוק ולאפשר לילד מרחב אישי .
[/list]

דברו איתי . ספרו לי מה קורה . אני חוששת, מעולם לא הדרכתי ככה , בכתב...


[b][po]הנסיכה הקסומה[/po][/b] (2005-06-27T01:24:36):
חוה, שוב תודה על תשובתך המפורטת.
כן, זה גם מה שאני חשתי, כי כשיצא לי לצייר בעבר עם ילדים, תמיד קישקשתי וביקשתי גם מהם לקשקש,(בהתחלה הביטו בי בתימהון, ואח"כ נכנסו ונתנו לעצמם לצאת בציור). אני אעביר לאישי את המסר. נראה לי שלא תהיה בעיה למצוא כמה ימים שיצייר לבד, כי הציור המשותף הוא לא כשגרה אצלנו (להפך, הלבד הוא הדומיננטי), גם אין בעיה אצלינו של העלבות, כי יש דברים שקטיני מבקש ואישי מצייר לו לא איך שהוא דמיין וגם אז הוא מתרגז, כך שחוסר שביעות הרצון שלו כבר קיימת...
מה לגבי עניין הטושים והעטים במקומות שאין בהם צבעים?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-27T07:27:54):
בקר-טוב חמודים ,אני תמיד אומרת ש"כן אמנות-ילדית זה קדוש אבל שום דבר לא קדוש מידי" ,
כוונתי , טושים ועטים במקומות שאין בהם צבעים יהיו נסבלים כמו היוצא מן הכלל שמוכיח על הכלל...
אבל אצל סבא כדאי שיהיו צבעים בשביל הנכד (אומרת סבתא חוה...)


[b][po]רינ צ'י[/po][/b] (2005-06-27T07:57:33):
[u]ספרי לי עליה קצת יותר ...הלב שלי רוצה להרגיע את שתיכן .[/u]
אוי, חוה, הלב שלי נמס מהמילים האלו (())

מה שהצעת - להכניס יסוד חדש של משמעת, של משמעות, לחייה - מתאים מאד. בציור היא גם מגיעה לשם בעצמה: לאחרונה התחילה לצייר מהתבוננות. מסתכלת, למשל, בבובה קטנטנה של אפרוח, ומציירת אותה. "מעתיקה", היא אומרת. מציירת יפה-יפה, צבעים עדינים שדומים למקור. וכיוונים לא מחוברים בכלל למקור. איזה יופי, הדברים שעוברים אליה והדברים שלא.
היא גם מנסה קצת לכתוב, וגם כאן הכיוונים מעורבבים (של האותיות, של המילים). ואני מקפידה לא להתערב, כי נראה לי שמשהו בפנים עדיין לא בשל לכך (בתפיסה? ביכולת ההשוואה? לא חשוב כל כך איפה במדויק). עובדה שהיא לא רואה שהכתיבה שלה שונה מהמקובל.

אני מנסה לקחת את מה שאמרת לגבי הציור גם למקומות אחרים בחיים שלה. אני לא חושבת שהאח הקטן והמתוק הוא העניין, וששומרת על מידה של 'תינוקות' בעצמה למולו. יש לה קושי אמיתי בוויסות: דברים שעושה יוצאים קטנים וחלשים או חזקים מדי (בקול, בגוף, בנוכחות).
אני מדמיינת שיש לה בפנים מחסום שקשה לעבור, ורק עשייה שהיא חזקה מאד מצליחה לעבור אותו, ואז יוצאת החוצה בצורה חזקה מדי. כמו לדחוף בחוזקה משהו שמקובע לרצפה, ואז, כשהוא מתנתק פתאום, הכח רב מדי, החפץ עף קדימה ואת נופלת. הייתי רוצה לעזור לה לרכך את המחסום הזה, למוסס אותו. לאפשר לדברים לצאת החוצה יותר בקלות. כבר זמן ארוך שאני חושבת בכיוון הזה. יש שיפור גדול, אבל עדיין קשה לה. מבפנים.

ובעניין אחר לגמרי, לדבריה של [po]הנסיכה הקסומה[/po] : עם הקטן (כמעט שנתיים) אני מציירת הרבה, לבקשתו. אנחנו מציירים ביחד שני דברים - בָּשוּלִים וגשם. בשול (שבלול) הוא שרבוט מעוגל, יכול להיות גדול או קטן, וגשם עשוי מנקודות וקווקווים של הקשות פנדה על דף. שני אלו מספקים אותו לגמרי, ומשאירים אותי בהרגשה שאני מצטרפת למקום בו הוא נמצא ולא מושכת אותו משם.
השמות של הציורים, דרך אגב, הם שלו, לא שלי. לא שאלתי, חס וחלילה, "מה ציירת?" ;-) הוא עצמו נותן את השם תוך כדי עשייה, שם שמתייחס יותר לתנועה (שבלול) ולצליל (גשם) מאשר לתוצר הסופי.


[b][po]אם במדבר[/po][/b] (2005-06-27T22:57:31):
חוה יקרה!
דרישת שלום מן המדבר!
אני מחזקת כל מילה ממילותייך. נעזרתי בך רבות,ובזכות הארותייך לימדתי ללא נזק .
תודה ויישר כח על הדף הזה!


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-28T00:08:16):
[po]רינ צ'י[/po] , [po]הנסיכה הקסומה[/po] , כל הקוראים של הדף הזה (או שזה רק קוראות ?) ,בואו רגע לכאן ,
כן , כן , להתקרב שכולם יראו ,יופי , .. עכשיו תקשיבו :

ילדים מתחילים לשרבט בגיל שנה וחצי או שנתיים . השרבוטים הם העקבות של תנועות הידיים ,כך ,שככל
שהתנועות משתכללות השרבוטים נראים שונים . עד גיל ארבע וחצי-חמש קורים כמה דברים :
[list=1]
[*] הילדים יוצרים לעצמם מבחר של כעשרים שרבוטים . מבחר זה אופייני לכלל הילדים בעולם.
[*] הילדים יוצרים 'חיבורים' בין שרבוטים אחדים ואלה נראים כצירופים דיאגרמיים ,גם אלה אוניברסליים .
[*] הצירופים הדיאגרמיים האלה עוברים מיון (סלקציה) ,שאחריה נשארות קומבינציות מאוד ספציפיות בעיקר של 'תחומים' מעוגלים כלשהו עם סימונים בתוך ה'תחום' ומחוצה לו .
[*] הקומבינציות האלה עוברות שוב סלקציה ונשארות רק אלה שנחשבות טובות יותר . אלה דפוסים מנדליים (מנדלה) שנראים כמו 'שמשות' שהתחום הפנימי שלהם מחולק לארבע ע"י אנך אשר ממרכזו יוצאים שני קוים לצדדים .
[/list]

באופן כללי ביותר זוהי התוכנית הטבעית של הבטוי הגרפי עד גיל ארבע וחצי / חמש . זוהי תוכנית מאוד מתוחכמת כי ההווצרות שלה כוללת יחסי גומלין מאוד הדוקים בין הגוף הנפש הרוח והנשמה . במצב אידיאלי הילדים לא 'יודעים' שציור זה סמל שמייצג אובייקט . האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו 'קסם' . זוהי למעשה ה"מציאות המדומה" הכי ראשונית שיש . היא כל כך מופלאה שהיא 'גונבת' את כל ההצגה ! האמת היא שיש אופציות מרתקות לא פחות מציור אובייקטים .

כלל הילדים בימינו לא מקבלים הזדמנות לשחק , להשתעשע , להתעלס ולהפרות את נפשם ושכלם
באמצעות התוכנית הטבעית אשר רק חלק ממנה תיארתי כאן . הילדים בימינו חשופים לסודות אשר
טמונים בתוך התוכנית בטרם עת .
[b]בבקשה אל תעודדו את הילדים לתת שמות לשרבוטים .[/b] במקום זה תעודדו תנועות והולכת היד בסילסול
או עקלתון כלפי מעלה או מטה בסיבוב או במישרין ובהחלט על ידי שגם אתם בעצמכם משתעשעים
באופן מעשי , זוהי דוגמא אישית במיטבה ולא צריך אפילו להרבות בה יתר על המידה .
ובבקשה שחררו הילדים מן העומס וגם את עצמכם -- שעשועים .
השעשועים האלה בונים תשתיות למפעלי תעשיה רגשיים-שכליים-רוחניים מ ד ה י מ י ם .


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-28T12:31:36):
[u]היא גם מנסה קצת לכתוב, וגם כאן הכיוונים מעורבבים (של האותיות, של המילים). ואני מקפידה לא להתערב, כי נראה לי שמשהו בפנים עדיין לא בשל לכך (בתפיסה? ביכולת ההשוואה? לא חשוב כל כך איפה במדויק). עובדה שהיא לא רואה שהכתיבה שלה שונה מהמקובל[/u]
[po]רינ צ'י[/po] יקירתי , אני מצטרפת להתרשמות של [po]טרה רוסה[/po] מן האישיות העמוקה של בתך ,אכן אישיות ששוה לפגוש ... @}---בהתמרחות
היא חוקרת לעומק , צריך להביא בחשבון שבזמן הפעילות הזאת היא מעבדת חוויות יסוד שאין לה (ולאף אחד בגילה) מילים עבורן
ואין גם צורך לחקור -- הטבע יצר כך את המנגנון .(אני סקרנית להכיר את מהלך לידתה .)

ומאידך, היא מציבה לעצמה משימות קוגניטיביות אשר הן מוקדמות מידי עבורה .זה נכון שהילדים בימינו אפופים באוירה של
'להקדים' , זה בא בסיפורים ובשירים ובתוכניות לגיל הרך -- בקרוב יפסיקו עם המגמה הזאת כי יכירו בנזק הקיבוצי שנגרם .

את צודקת במאה אחוז שהמחסום שאת מזהה מקורו בחוסר בשילות טבעית . זאת איננה בעיה בבשילות!! המשימות האלה --כתיבה
וציור אובייקטים מהסתכלות הן משימות אשר באופן טבעי מוגשמות בגיל שבע . תוכנית הרצף ההתפתחותי הטבעי היא
הרבה יותר צנועה אך הרבה יותר מתוחכמת כי היא נותנת מענה לכל האספקטים של האישיות ,
לדעתי , עליך כן להתערב על-ידי הכוונה לציור /שרבוט כמתואר בסעיף מס' 4 במכתבי הקודם . עליך לנקוט טון של פיוס ונחמה כלשהי
בדומה לכל דבר שהוא עדיין מוקדם לגילה ובאותה עת להסתער בכיף על התוכנית "הפשוטה" לכאורה . פשוטה , קלה , תמיד מצליחה
,משדרת חופש אבל חיה בתוך גבולות של התוכנה הטבעית .

אני מרגישה מצוקה מסוימת להתבטא , כי זה השלב שאני כבר זקוקה לקשקש/לשרבט בעצמי... כדי להדגים את כוונתי .
ברצון אמשיך לדייק את כוונתי אם יש צורך בכך --בבקשה אל תתביישי להמשיך , אם נניח את מקבלת את עצתי אך מתקשה
למצוא מילים --- דברי איתי. :-)
בהצלחה @}


[b][po]רינ צ'י[/po][/b] (2005-06-29T12:11:31):
חוה - המון תודות. נדמה לי שהבנתי לאן את מכוונת אותי (ואותה).
ברור היה לי שחוסר הבשלות הוא לא 'בעיה', ושההתעסקות באותיות היא מוקדמת ולא מתאימה, רק לא לגמרי הרגשתי רשאית להתערב שם.
אולי באמצעות ההדרכה הוירטואלית שלך אמצא מקום ודרך לכוון קצת, או שאולי אניח לה ואסמוך על כך שהיא תנווט עצמה למסלול הנכון לה גם בלי הדרכתי.
עוד אחשוב ואראה.
בכל מקרה - אני לומדת ממך המון. רב תודות! |#|


[b][po]בעלה של הנסיכה הקסומה[/po][/b] (2005-06-29T22:24:04):
חוה שלום, מדבר בעלה של הנסיכה הקסומה, להלן - "האבא שמצייר עם הילד".החוויה של לצייר עם עדן (הילד) היא חוויה משותפת, שלי עם כל הניוונים, מקובעות והדוגמתיות שלי שהם חלק ממני, ושלו עם כל הקארמה שלו. הכוונה ללא לצייר ליד הילד לבקשה לא לאכול ליד הילד בגלל שאני משתמש בסכין ומזלג. אני חושב שנאה לצייר עם המודעות הבאה: אני מה שאני, אתה חופשי להיות מה שאתה, ונכון, זה לא תמיד פשוט. אני מצידי נכון להיות ער למכשולים.

אני חושב שבמקרה כזה אנחנו עוברים ביחד חוויה של תיקון.

בנוסף אני רוצה לציין שלפעמים אני מספר לעדן סיפור דרך הציור שלי שזה כמו להקריא סיפור כשהדמויות נוצרות מול העיניים, ויש איפשור אינטראקטיבי גדול יותר משני הצדדים. אשמח מאוד לתגובתך, אסף


[b]אמא[/b] (2005-06-29T23:34:59):
לאבא המצייר,
גם אצלנו אבא מצייר עם הילד. הוא נהנה והילד נהנה, מצייר את ציוריו לצדו וגם צובע את הציורים של האבא.
זו הנאה צרופה ומשותפת וגם נפרדת.
מעולם לא הבחנתי באיום כלשהו או עיכוב של הילד בגלל שאבא מצייר אתו. להפך. כשאנחנו יושבים ומציירים הילד מצטרף ומצייר בחופשיות וכיף גדול.
( מובן לי הנזק שעלול להיגרם אם הורה מתקן לילד או מראה לו "איך צריך" אבל ברור שזה לא מה שקורה בין כל ילד והורה שמציירים ביחד. כמו אכילה, שירה, או כל פעולה אחרת משותפת שלא מתבצעת באותן רמות. )

אני לא מומחית לעקרון הרצף אבל נדמה לי שדווקא שמירה על עיסוקים "שלנו" כהורים לצד הילד מומלצת שם. והנטיה לשנות ממנהגנו למען הילד היא [po]התרכזות בילד[/po] , ודווקא זה עלול לעכב ולהפעיל לחץ סמוי שלא תמיד מודעים לו, ומתוך כוונות טובות לגמרי.
במילים אחרות, אני בעד ללכת עם תחושות הלב, ואם טוב לך לצייר איתו, כנראה שזה גם הכי טוב לו.

אפשר להגיד שעצם זה שההורה מצייר עם הילד היא היא ההתרכזות הידועה לשמצה, כי הרי מראש התחיל לצייר כי היו שם הילד והצבעים שלו...
אבל לפעמים רק עם בוא הילדים אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בחומרי יצירה. ונותנים דרור לחשק העתיק הזה.
עוד דוגמא ל [po]איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו[/po]
ומותר לנו (-: {@


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-29T23:59:29):
שלום אסף ,אני שמחה שאתה כותב אלי , ורוצה לשוחח:

אכן ,אני מי שאני ואתה מי שאתה וכל אחד חופשי להיות מי שהינו ואני מסכימה אתך במאה אחוז --- נאה לחיות עם המודעות הזאת , וכך אנו חיים
כשאתה ואני בוגרים בשלים ובעלי אחריות על דרכנו . האם "לצייר עם הילד" זה חלק מן הזהות שלך בבחינת 'אני מי שאני ' ? יתכן שזה כך כי אתה אוהב ציור ואני מאמינה שאתה רוצה שגם עדן יאהב ציור . אני אישית יודעת על עצמי בבירור שציור זה חלק מהותי בהגדרת 'מי שאני' וזה כולל לצייר עם הילדים .

הענין שעליו כתבתי לכם הוא על לצייר לילד , דבר שמוביל אותו לבקש שיציירו לו ,דבר שמוביל לכך שהילד מפסיד תהליכי התפתחות נורא חשובים שאני בטוחה שאיש לא רוצה שתהליכי התפתחות אלה יחסרו לילדיו .

אני לא יודעת אם קראת רק את המכתבים לנסיכה או את כל הדף . במכתבים אחרים תיארתי בקצרה את הקשר בין פעולת המוח לבין הציור הילדי , אני מוכנה לפרט יותר לפי שאלות ממוקדות .

ברכות על ראשך , גם אבא שלי צייר איתי ותראה מה יצא ממני:-(@}:-)@}:-(


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-30T10:04:29):
הרהורים נוספים על הבקר ,
בקר- טוב אמא באותיות כחולות , אסף וכל דיכפין ...

_אפשר להגיד שעצם זה שההורה מצייר עם הילד היא היא ההתרכזות הידועה לשמצה, כי הרי מראש התחיל לצייר כי היו שם הילד והצבעים שלו...
אבל לפעמים רק עם בוא הילדים אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בחומרי יצירה. ונותנים דרור לחשק העתיק הזה._
זאת היא המציאות המודרנית , ממש ממש חדשה בהיסטוריה של תולדות האדם : כי הרי מראש ההורה התחיל לצייר כי היו שם הילד והצבעים שלו....
אני מצטטת את אדית קרמר ('אמנות כתרפיה לילדים') ברמה של הרעיון ולא מילה במילה ומוסיפה תובנות שאספתי במהלך מעקב ארוך על התופעות שאנו מדברים בהם כאן :

עד המהפכה התעשייתית האמנות היתה חלק בלתי נפרד מחייו של האדם הבוגר - גילוף בעץ , רקמה , קליעת סלים ..... ועוד ועוד -אישיותו של האדם קבלה ביטוי
והיתה מודגמת חזק על ביתו , סביבתו ובטקסים -שבטיים , חברתיים , קהילתיים...... המהפכה התעשייתית (ענין של רק קצת מעל מאתיים שנה) לוקחת מן האדם את ההרגלים ההם שהיו מאוד טובים לאיזון הגופ-נפש . אמנות הילד לפני המהפכה התעשייתית חיה בין הקפלים של ההתפתחות , הילד גדל כ'שוליה' של המבוגר , עושה בכל פעם מתוך חיקוי פחות או יותר מה שהוא מסוגל ומתפתח באיזון מושלם מבחינת התוכנה עתיקת היומין החקוקה בתשתית התודעה האנושית.

הסיטואציה המודרנית גזלה מן המבוגר את האיזון שהיה לו כשהאמנות היומיומית היתה מנת חלקו...... המבוגר המודרני עשוק מנכסיו ומגיע לחומרי יצירה דרך הילד!....

האמנות היומיומית של המבוגרים היתה בעלת רמה סבירה , לא גבוהה מידי וילד בן שבע היה מסוגל להצטרף אל העושים במלאכה ולהתקדם אט אט --כלי כתיבה ונייר בשפע יש פחות משישים שנה ! ילד מודרני, בשלושים שנה האחרונות חשוף ל'מופתים' חזותיים כל כך מתקדמים שהתוכנה שלו לא מסוגלת להתאים את עצמה וכך אנו עדים לעצבנות , חרדה ,ליקויי למידה ,הפרעות קשב ובעיקר אלימות . אינני טוענת שקלקול תוכנת האמנות הוא המקור היחיד להפרעות אלה , אבל ,כן מקור רציני .

וכמו שבתחומי ההנקה , הלידה הטבעית , המזון האורגני מפחיתים מן ההשפעות ההרסניות כך ידע התוכנה האמנותית והשימוש הנכון בידע זה יפחיתו בעיות .
[b]נ כ ו ן[/b] , המבוגרים חיים עם חשק עתיק אדיר לביטוי אמנותי , וזאת הסיבה של סדנאות -מנדלות המוצעות למבוגרים ( חוה , בלי פרסום עצמי ברשת !).

בהחלט יש צורך אדיר אבל חבר'ה לא על חשבון הילדים , התינוקות בני השלוש ,ארבע -חמש .....
בברכה ואהבה @} :-)@}


[b]אמא[/b] (2005-06-30T10:42:06):
חוה, תודה על ההתייחסות המעמיקה והמעניינת שעם רובה אני מזדהה מאד ומסכימה.
בתור חלק ממשפחה שהחזירה את מרכז החיים לבית, אני רואה פגיעה במבוגר, בשליחתו [b]החוצה[/b] לסדנאות, כדי להביא ביטוי ליצר היצירה העתיק שלו.
אין כל פסול ביצירה לצד הילדים. לפחות בביתי (וגם בבתי חברים) אני רואה איך כולנו יוצאים נשכרים מכך.
המחשבה שצריך להשאיר את סביבת היצירה של הילד סטרילית מנוכחות פעילה של מבוגר ומשאירה את המבוגר בתפקיד של "מלווה פאסיבי" לא נוחה לי.
ואין לי זמן להסביר למה (-: קוראים לי ליצור ארוחת בוקר...(-:


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-30T17:35:33):
שלום לך אמא אהובה , תודה גם לך , ובעיקר על צירוף המילים "נותנים דרור לחשק העתיק הזה "...

[u]המחשבה שצריך להשאיר את סביבת היצירה של הילד סטרילית מנוכחות פעילה של מבוגר ומשאירה את המבוגר בתפקיד של "מלווה פאסיבי" לא נוחה לי[/u]
אני מתפללת לאלוהימה שלי שרק מעטים חושבים שאני אומרת שכך צריך ! ואני מודה לך שניסחת את המשפט הזה כך ובכך מזמנת לי אפשרות להגיד שוב ,אולי רק במילים נוספות :
אני במפורש מבקשת מן המבוגרים ללמוד את התוכנה הטבעית אשר טבועה בגנום האנושי וע"י כך ליצור אמנות לצד הילדים באופן מתחשב ובצורה אשר מאפשרת תקשורת בדיוק כפי שקיימת התאמה של שפת הדיבור. כן , את האמנות הבוגרת,הכואבת זו אשר מבקשת מזור ללא ספק ואני בטוחה שתסכימי איתי , אני מבקשת לעשות בפרטיות.

תבורכי שהחזרת את מרכז החיים לבית .


[b][po]מיכל אופנהיים[/po][/b] (2005-07-01T01:23:03):
היי חוה
אני מרגישה שנוצר פה פער הבנתי ובלבול בין המיומנויות שהילד רוכש על ידי חיקוי ההורה, המיומנוית שהוא מצליח כמעט לחקות והמיומנויות שהוא פשוט לא יכול לרכוש כלל !
כמובן שדבר זה מפגיש אותנו עם דעות ואמונות שונות.
אני מאמינה שכדי שלאלמה(בתי) יהיו יסודות טובים ותמיכה לביטוי העצמי ולמערך הפוטנציאלים שלה, (אותם תרצה לממש בחיים) אני צריכה בעדינות לעקוב אחרי השלבים שלה תוך שימת דגש על הטריטוריה שלה בתור הפעוטה ועל הטריטוריה שלי בתור אם.
אם אני ממלאה מכונת כביסה,מטאטא או עושה כלים היא בכיף מחקה ונהנית מההספיקים שלה.
אבל, אם היא באה לחזרת מקהלה ומישהו שומר עליה,היא נהנית מהמוסיקה ,רואה את אמא עובדת והטריטוריה שלי נשמרת בכך שאני יכולה להתרכז במעשיי ולהנות שבתי שמורה .
כשאלמה מציירת על הדף הגדול ומבטאה ,אלוהים יודע מה, מי אז שומר על חוקי המוטוריקה העדינה שלא תתגבש להיות גסה מדיי או ההיפך?מי שומר אז על הריכוז שלה? מי שומר על שתוכל לייצר (לא לצבוע את הבית שציירתי לה) כאוות נפשה? מי שומר שתוכל לבצע את המשימה האישית שלה?

ר ק א נ י (וכמובן את חוה)

כאשר אבא הוא משורר או סופר הוא לא ייתן לילד להקליד על המחשב ג'יבריש (אולי רק בתור קוריוז), או כשאמא מעצבת בגדים היא לא תתן לבן שלה לקרוע את הגיזרה של שמלת קולקצית הקיץ! (היא בטח תתן לו לשחק עם כמה בדים וחוטים)
עד כאן המטאפורה מובנת?
לדעתי,לצייר עם הילדים זה קודם זמן היצירה של הילדים. והדף הוא המרחב האישי והמקודש של הילד! כן לצייר עם הילד את הקישקושים שלו,אולי זה ייקח אתכם למרחבי ביטויי חדשים שלא הכרתם?

זאת רק עצה למי שרוצה לקחת!

מהניסיון שלי בגן הילדים (בגילאי 2וחצי עד 4) תוך שבועיים של לצייר לידם כמוהם נוצר רוגע ופראיות פנימית שמופנת לציור, הורגש שהילדים ממש נכנסים למדיטציה שלה הם זקוקים במהלך היום.
כמובן שהם הרגישו שידיי בשלות יותר בערבוב הצבעים,במריחה אולי בחדות,אבל הרגשתי שהם נהנים מזה כי באופן לא מודע הם מרגישים שהשלב שבו אני נמצאת לא כל כך רחוק מהם,הם אפילו היו נוהגים להביט בציור לכמה שניות שקטות!
עוד שאלו אותי מה אני מציירת, כל פעם עניתי משהו אחר:קווים,עיגולים,מנדלה,. לפעמים אמרתי שאני פשוט נהנית ושזה עושה לי טוב לצייר כל מיני דברים שפשוט יוצאים לי עם הצבע.
מה שבטוח שהפסיקו לגמרי (אולי כמעט לגמרי) לבקש ממני לצייר,
כך, גם אני זכיתי למדיטציה שלי סביב שולחן הציור ולביטוי עצמי! וכן הילדים מאוד הושפעו מהחוויה האישית שלי, לטובה!

לסיכום: שילוב הרמוני בין הצרכים שלנו ושל ילדינו..... והיגיינה ריגשית!





[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-01T11:01:45):
בקר-טוב מיכל ,@}
שוב את ממקדת ואני מודה לך על כך :-) תודה :-)

הענין שכולנו כהורים סוחבים נכויות אמנותיות מן הילדות , ובתוך הבלגן שנוצר עם הריצה המטורפת של החיים האורבניים והמודרניים --לי למשל לקח שנים ארוכות לאזן בין התביעות של "החברה" לגבי חינוך "אמנותי" לבין התובנה הפשוטה (כאילו) של הקשר בין האמנות לביולוגיה...והאמונה התמימה שבאמת יש שלבים ארוכים של התפתחות ושאני חייבת לתת להם זמן .

התיאור של העבודה שלך בגן ממש מרנין ! זהו בדיוק שיקום של התוכנה הטבעית - בעת ובעונה אחת את גם משמשת להם מודל לחיקוי על ידי ההתנהגות שלך , גם נותנת לגיטימציה לעשיה האישית שלהם , גם מפנה את השטח לעיסוק פנים אישי -- עובדה, במשך שבועיים כמעט נגמלו מן הצורך לבקש ממך לצייר להם !

במשך שנים הדרכתי גננות פרטיות לעבוד לפי עקרון הרצף ההתפתחותי ובכל קורס היתה תמיד אותה טענה :" אם נעבוד לפי השיטה שלך אנחנו נפשוט רגל , לא יבואו אלינו וילכו לגן אחר -- אנחנו חייבות להכין עם הילדים 'משהו' אמיתי..." וכך פרחה תעשית הדגמים המוכנים.:-(:-(:-(



[b]אמא[/b] (2005-07-01T11:32:44):
תודה רבה חוה ויום נעים {@

[u]המחשבה שצריך להשאיר את סביבת היצירה של הילד סטרילית מנוכחות פעילה של מבוגר ומשאירה את המבוגר בתפקיד של "מלווה פאסיבי" לא נוחה לי "[/u] אני חושבת שאני מבינה שלא לזה בדיוק התכוונת, אבל היה לי חשוב לחדד.

[u]אני מתפללת לאלוהימה שלי שרק מעטים חושבים שאני אומרת שכך צריך ! ואני מודה לך שניסחת את המשפט הזה כך ובכך מזמנת לי אפשרות להגיד שוב ,אולי רק במילים נוספות[/u]
תודה לך.


[b]אמא[/b] (2005-07-01T11:37:52):
[u]אם נעבוד לפי השיטה שלך אנחנו נפשוט רגל , לא יבואו אלינו וילכו לגן אחר – אנחנו חייבות להכין עם הילדים 'משהו' אמיתי..." וכך פרחה תעשית הדגמים המוכנים[/u]
)-:
אני מכירה גן בו הגננות מציירות ממש בתוך הציורים של הילדים כדי להרשים את ההורים בסוף היום בהישג של הילד. וזה עובד! ההורים באמת נורא מרוצים...)-:


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-04T15:27:51):
נכון, רק מודעות של הורים ומתוך הבנה עמוקה בנזקים אשר נגרמים על ידי השיבושים ,יביאו לשינוי . הנזקים כבדים מאוד , אבל שני דברים :
[list=1]
[*] את הנזק מזהים מאוחר יותר .
[*] כשהנזק כבר נעשה לא מקשרים בין ה"תחום" שבו מזהים בעיה לבין מחולל השיבוש .
[/list]


[b][po]פלונית אלמונית7[/po][/b] (2005-07-06T16:16:04):
אהלן,
יש לי ילד בן 4 שמצייר בצורה מאוד מופשטת, המון מריחות צבעים. הוא לא מצייר אנשים או בית או דברים דומים. אולי רק קו בתור עץ, קו לשמים ונקודות לגשם.
עד עכשיו בכוונה לא ניסיתי ללמד אותו לצייר, כי נראה לי שילדים מעתיקים ציורים מאשר מציירים לבד, כל האנשים וכול הבתים תמיד נראים אותו דבר, עכשיו מישהי שאמורה להיות יודעת דבר, אמרה שהילד לא מצייר טוב ושאני צריכה לשים לב, אולי מדובר בבעייה בהתפתחות.
מה את חושבת?
האם כדאי או צריך ללמד ילד לצייר, אנשים או צורות?
המון תודה מראש


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-06T20:19:09):
שלום [po]פלונית אלמונית7[/po]
ספרי לי קצת על הילד : על התפתחות ההליכה שלו , התפת' הדיבור במה הוא משחק , האם בונה בקוביות ? האם משחק משחקי 'כאילו'?
ספרי לי גם האם הוא הולך לגן , מאיזה גיל ? ומה סוג ה'מסגרות' ששהה בהן עד היום .
לא מפריע לי שאיננו מצייר בית או עץ יש בגיל הזה 'משימות' טבעיות הרבה יותר מעניינות ובכלל גם קו לשמים זה מ ו ק ד ם מ י ד י . אין מספיק מילים להגיד כמה
זה מיותר שילד בכלל יהיה מודע בגיל ארבע לקו של שמיים . ותביני יקירתי- פלוניתי מוקדם מידי זה לא ברכה במושגים התפתחותיים . מוקדם מידי זאת קללה .
מצד שני, אני ברצון ובאהבה מוכנה לראות ציורים שלו ולראות בצורה אחראית מה יש להגיד לך ספציפית .
העקר אל תדאגי ואל תלמדי אותו אנשים או צורות בשום אופן . תהיי סבלנית ומאירת פנים , תגישי לו צבעי פנדה , ודפים מכל מיני גדלים , קרטונים של קורנפלקס שאת מפרקת את הקופסא וגוזרת כך שכל צד של הקופסא טוב לשימוש.

תעני לי ונמשיך לשוחח , אי-אפשר הכל בפעם אחת @}


[b][po]פלונית אלמונית7[/po][/b] (2005-07-07T15:03:56):
תודה על תשובתך החמה והמהירה

הגור שלי התחיל השנה ללכת לגן מועצה, עד אז הוא היה במשפחתון פרטי בקבוצה של חמישה ילדים. הוא בונה בקוביות, משחק המון במשחקי דמיון.
ההתפתחות המוטורית שלו הייתה קצת איטית, הוא התחיל ללכת בגיל שנה ועשרה חודשים וגם הזחילה וההתיישבות קרו מאוד מאוחר.
מבחינה דיבור הוא שופע (לפעמים אפילו קצת יותר מידי).

אני לא דואגת, סתם לא הייתי רוצה לפספס משהו אם ביכולתי לעזור, הוא אוהב לצייר ולצבוע ועושה את זה הרבה.
את הקו של השמיים הוא כנראה ראה בגן ומשם הוא למד.

ושוב תודה רבה


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-08T01:21:48):
שלום רב שובך ציפ-לונית אלמונית..
[u]הוא אוהב לצייר ולצבוע ועושה זאת הרבה[/u]
מה כוונתך "צובע" ? אני מקוה שזה לא חוברת צביעה , בבקשה , אם יש לו חוברות צביעה להפסיק להגיש אותן . אם כוונתך ב"צובע" למשהו אחר ,אנא תארי לי מה בענין הצובע.

עכשיו שהוא הולך לגן יתכן מאוד שתוך זמן לא רב הוא יתלונן שאיננו יודע לצייר לכן אנחנו ננסה להקדים תרופה למכה.
הסיפור של קו השמיים בתוכנה הטבעית לא מופיע אף פעם בתור קו בודד לשמים . לכן ברור לי שהוא , במסגרת המאמצים להשתלב בגן החדש "לומד" מה שמלמדים אותו .
חשוב מאוד שימשיך בדרך שהיתה לו עד עכשיו . חשוב לברר שאין איש אשר מנסה "לקדם" אותו . צריך לתפוס שבעיני האדם , הציור שלי [h=4] אני עצמי . כשמתחילים לפקפק בציור, ולנסות 'למשוך'אותו הלאה (שמים, אדמה, וכדומה) המסר שהאדם מקבל הוא ש"ציור לא ראוי" [/h] "אני לא ראוי" .
אנחנו רוצים שילדינו ירגישו ראויים ואהובים ולכן אנחנו תומכים בשרבוט הטבעי שלהם ואז : ציור=אניעצמי=אני ראוי .

השרבוט הטבעי מוביל בתהליך מורכב וארוך לתגליות מרכזיות בחיי האדם לכן צריך המון ס ב ל נ ו ת וצריך להאמין בתהליך וצריך לשרבט כמו שהוא משרבט ולהתעניין באמת בסימנים הגרפיים שהוא מייצר . [b]איך מתעניינים ב'אמת' ? מסתכלים ומתבוננים בהם בלי לקרוא להם ב'שמות', וגם אפשר בעצמנו לשרבט ולקשקש סימנים והרכבים דומים לאלה של האדם הצעיר שלנו , צריך לדעת התקופה העכשוית והאיפיונים שלה קיימת ע כ ש י ו והיא הולכת ומשתנה ולא תהיה כמותה שוב, אז לתת לה להבשיל ולעבור שלב לאט ובאופן טבעי .[/b]

האם את יכולה לשלוח לי קצת ציורים של הגור? דוא"ל שלי :[po]hava bat[/po][email protected] ,
תנסי לשלוח.

לילה טוב . תמשיכי איתי , לא גמרנו .@}


[b][po]פלונית אלמונית7[/po][/b] (2005-07-08T09:48:35):
בעניין הגן, לצערי, אני חושבת שגם אם אני אנסה להגיד לגננות לא לנסות לדחוף זה לא יעזור, הן פועלות לפי שיטה מקובעת ובדרך כלל הן עושות מה שהן רוצות.
אולי עכשיו תרימי גבה, איך אני נותנת לילד שלי להיות בגן כזה? אבל אין מה לעשות זה הגן היחיד שיש כאן ואני החלטתי לשלוח אותו. אני לא נאיבית, אני יודעת שהן יגידו לי "כן את צודקת" וימשיכו בשלהן, ככה זה כשיש להן 26 ילד והן רוצות להראות "הישגים" של הילדים.
בבית הגור תמיד צייר בצורה חופשית ואני מתכוונת להמשיך לזרום איתו ולחזק אותו, את חוברות הצביעה הוא בחר לבד כשהוא היה בחנות צעצועים, הוא צובע מעל ומסביב ומאוד נהנה.
ובקשר לתלונות בגן, כן כבר ילדים אמרו לו שהציור שלו מכוער ושהוא לא יודע לצייר, גם עם זה אני מחפשת דרכים יצירתיות להתמודד.
הגן לצערי הוא הגן, הבית הוא הבית, מקווה שהתמיכה שהוא מקבל בבית תספיק לו גם להתמודדיות עם הגן.
ושוב תודה על ההקשבה


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-09T12:54:55):
בקר-טוב , שבת שלום ,
[po]פלונית אלמונית7[/po] וכל אחד שבא לקרוא כאן ,

צערך מגיע אלי , יחד עם צערם של עשרות הורים אשר מבינים ,כמוך ,את הסיטואציה ונמצאים חסרי אונים מולה ומתקשרים איתי על הנושא . הצער הזה מלווה אותי כמעט עשרים שנה וזה רק אחד הדברים שמניע אותי לתקשר את הנושא באתר וברשת .

ציירתי עם ילדים בכתות א' במשך שתים-עשרה שנים (בכל שנה שלוש-ארבע כיתות חדשות) , הכל באותה שכונה ז"א הילדים הגיעו מאותן גננות . הצירוף הזה של תצפית הרבה שנים + אותן גננות +ילדים באותו גיל הניב עבורי כמה תובנות שברצוני להציגן בפניכם : ( מדובר בין 1987 לבין 2000)
[list=1]
[*] בשנתיים-שלוש הראשונות התמונה היתה רגועה באופן יחסי ההתערבות החודרנית באמנות של הילדים עדיין לא פגעה עמוק, ראשית מפני שעדיין לא היתה התערבות חודרנית קשה בגילאים הקטנטנים, ושנית מפני שגם בגני-חובה עדיין שרתה אוירה נורמלית יחסית , מגיפת ה "הישגים בכל מחיר "עדיין לא פרצה .
[*] הופעת הצער , הדאגה ובטוי של "אני לא יודע" , "אני לא יכול " התחילו להגיע אצל ילדים שבאו מאותו גן, אלה שהיו חשופים לחדירה בוטה אל המנגנון האמנותי הטבעי .
[*] בהדרגה תוך שלוש ארבע שנים חוסר היכולת של הילדים בכתה א' לתפקד מן המנגנון האמנותי הטבעי בנחת ובחופשיות היתה נחלתם של למעלה משלושים אחוז . זה המון.
[*] גילויי חרדה,אי-נחת , חוסר פרגון לחברים ואלימות עלו בכמות משנה לשנה.
[*] במקביל באותן שנים התברר שהוראת הקריאה, הכתיבה ומיומנויות חברתיות הולכת ונעשית קשה משנה לשנה, היתה המון בקורת על השיטות השונות, החליפו שיטות, השתלמו בשיטות חדשניות - הכל עם הצלחות נקודתיות בלבד. גם בביה"ס שבו הייתי היתה תמונה דומה לתמונה הארצית .(שהיא גם דומה לארה"ב באיחור של כמה שנים .)
[*] באותן שנים הכנסנו למהלך גבוה את התוכנית שיצרתי לשיקום המנגנון האמנותי הטבעי . התוכנית שלי לשיקום מבוססת על לגיטימציה של השרבוט ועל מתן אפשרות לשחזר שלבים קודמים , להתחזק מאוד ובאופן אישי בקצב אישי להשתלב מחדש בתוכנית הטבעית. זה רעיון פשוט , לא קל ליישם אותו אבל בהחלט אפשרי .
[*] לאור הצלחה זו , ובצירוף כמה פרמטרים נוספים עלינו על פרוייקט יחודי של חינוך אמנותי ברוח המנגנון האמנותי הטבעי ובמשך שלוש שנים גם נבדקנו מחקרית לאורך כל הפרוייקט .
[*] בכל התחומים שנבדקו נמצא שיפור משמעותי -הפחתה גדולה באלימות , שיפור גדול בבטוי המילולי , שיפור בכתיבה,קריאה וחשבון ואילו בדקו (אני בדקתי) היו מוצאים עליה משמעותית בשמחת-חיים , בטחון עצמי ואהבה לבוא לביה"ס .
[/list]

אני כותבת לך דברים אלה , ראשית כדי לעודד אותך לתמוך במנגנון הטבעי , ללמוד לוותר על חוברות צביעה (לא להציע אותן יותר) וכן לדבר אל הגננות.
הגננות אוהבות ילדים, הן נמצאות בלחץ של הרבה הורים שמבקשים את ה"הישגים" .
כשאני מדברת עם הגננות הן מתלוננות לי שיש דרישה מצד ההורים ואין להן ברירה או דרישה מצד המפקחות . וכשאני מדברת עם הורים הם מיואשים מן הגננות.
אז בואו נתקשר ונטפל בצורה בוגרת בענין . הנושא הזה נהפך למכה אמיתית !

שבת-שלום .@}


[b][po]פלונית אלמונית7[/po][/b] (2005-07-10T10:01:06):
תודה רבה לך על ההסבר המאלף, חיזקת את ידיי, אני בהחלט מתכוונת לדבר עם הגננות בשנה הבאה, שיתנו לגור שלי להתפתח בצורה טבעית ובקצב שלו. כל הזמן אני אומרת להם, כרגע לא משנה לי כלום, אני רק רוצה שיקבל חום ואהבה, אני מקווה שהן מבינות אותי ואני אמשיך לנסות לזרום איתו. בכול מקרה, רציתי לדעת שוב, האם יש שלב כלשהו שהעיכוב בציור צריך לעורר את תשומת ליבי ואז אני צריכה להפנות אותו לטיפול מקצועי. אני שואלת את זה לא כי אני לחוצה שיצייר משולשים וריבועים, אלא כדי להיות מודעת ועירנית למקרה שתהיה בעיה בעתיד.
תודה ושבוע מקסים


[b][po]פלונית אלמונית7[/po][/b] (2005-07-10T13:29:43):
עכשיו סיפרו לי שהגור מסרב לצייר בגן, עכשיו הוא בקייטנה.שאלתי אותו למה והוא אמר שזה בגלל שהוא לא יודע לצייר פרחים, כמובן שאמרתי לו שמה שחשוב בציור זאת ההנאה והציורים שלו מאוד יפים כמו שהם. הוא הסתכל עליי במבט שאומר "נו באמת אימא, תהיי רצינית". בכול מקרה בבית הוא אוהב לצייר ואמרתי כמו שאני אומרת על כול דבר שאם הוא לא רוצה לצייר הוא לא חייב.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-11T07:10:45):
יופי ,יופי , [po]פלונית אלמונית7[/po] , שלא יצייר בגן שלא יצייר בקייטנה שיתחזק בבית וכאשר הוא מסתכל עליך במבט שאומר "נו באמת אימא, תהיי רצינית" זה בדיוק ה'קיו' שלך להכנס עם בטחון עצמי במשפטים כגון:
"תקשיב מתוק שלי אם אתה רוצה להמציא פרחים (הדגש על כושר ההמצאה) תמציא לך פרחים בכיף אתה לא צריך לצייר דוקא את הפרחים של הקייטנה , אני אוהבת את כל מה שאתה ממציא".
או משפט כמו :"תדע לך שציור זה הדבר הכי חופשי בעולם, כל בן-אדם מצייר לפי הכיף שלו , ונותן לידיים שלו לטייל ולשוטט על הנייר בדיוק לפי החשק שלו" (בסמוך למשפט כזה את בכף יכולה גם לצייר בעצמך ולהדגים לו מה זה כיף: כיף לשוטט, כיף ללחוץ על הצבע, כיף לשחרר לחיצה , כיף לרוץ בסילסולים או לרוץ מסביב ......)
והנה משפט רב- עוצמה : " אתה יודע, אהוב של אמא, שכל בן-אדם הוא המלך של הציור שלו? נכון שיש המון דברים שאסור לנו לעשות? -- בציור מותר הכל בציור אתה המלך של הציור. אתה המלך של הכביש ? לא ,שם יש המון איסורים. בציור אתה הקובע ,אתה הממציא אתה המחליט לאן 'ללכת' והיכן 'להישאר'......."

ושוב אליך פלוניתי : למעשה זאת אחת האמיתות הגדולות של האמנות (וזה נכון בכל גיל) -- שהאמנות מהווה עולם -תחליף , אשר בו האדם יכול לגעת בנושאים "אסורים " , בנושאים שאינם מקובלים בחברה , אחרת מהי סובלימציה ? ומהו קתרזיס ?--- (פשוט במוסדות החינוך מתעלמים מן הנפש האנושית ומתמקדים ב'תעשיית-תוצרים')

כמובן , כל אלה אמיתות חלקיות , --התמונה לכשעצמה מורכבת מעוד ועוד.....
ואת צודקת והייתי מחזקת גם כאן "אתה לא חייב לצייר בקייטנה , בכלל אני עוד יותר אשמח אם לא תצייר שם ."

זהו יקירתי , הילד שלך נמצא בדיוק בנקודה אשר בה מבחינת נמנגנון הטבעי הוא בשלב של קומבינציות מופשטות וכנראה טרם התחיל למצוא ולהמציא 'אובייקטים מן המציאות' אבל אלה כבר מתחילים להתרמז לו מן השירבוטים שלו ואז ה'פתרון' המוכן של הפרחים האלה 'מקסים' אותו , בדיוק כפי שתארתי באחד המכתבים הקודמים למישהו .

בהקשר לשאלתך ה'מודאגת' אולי בכל זאת תשלחי לי כמה ציורים שלו ? ---אל תדאגי בכלל כל דבר ניתן לשיקום ולכוונון , אם מתברר שצריך ,
תודה לך על רציפות הקשר .@} @}@}

ועוד הערה קטנה אני בטוחה שהמשפטים האלה "לילד" מחזקים גם אותך . אם את מוכנה להמשיך לשתף אשמח מאד כי אני בטוחה שזה משרת הרבה אנשים :-)



[b][po]פלונית אלמונית7[/po][/b] (2005-07-11T08:45:46):
הרעיון של המלך של הציור מאוד מצא חן בעיניי, אני אדבר איתו על זה.
עשית לי חשק להוציא היום צבעים ומכחולים ולהתפרע יחד איתו, גם אצלי עברו המון שנים מאז שסתם שרבטתי להנאתי. גם אני הגעתי למצב שכול דבר צריך להיות לאיזושהיא מטרה.
אני אוהבת ליצור, לצייר, לכתוב, לפסל בעיסת נייר ובזמן האחרון אני תמיד עושה משהו בשביל משהו, אני מנסה לעשות ציור שיתאים לתמונה לחדר שינה. אני אוהבת חרוזים - אז אני רוצה לעשות אהיל וכד' כל דבר אצלי מחפש סיבה, היום נתנת לי השראה רק להתפרע ולא לנסות למצוא מטרה ליצירה.
שיהיה אחלה בוקר.

נ.ב. היום אני אנסה לצלם כמה ציורים שלו ולשלוח


[b][po]אמא אחת[/po][/b] (2005-07-11T21:57:51):
איזה דף מרתק ומחמם לב!
רציתי לשאול אותך, אם אפשר, ואשמח לתשובתך:

בתי הגדולה בת ה- 6 ציירה תמיד לפי רוחה ללא "הכוונות", וכיום היא מציירת ציורים יפהפיים (ובעצם תמיד ציירה ציורים ושרבוטים יפהפיים באמת בעיני). בתי הקטנה בת ה- 4, עד לאחרונה שרבטה בצבעים רבים, באושר גדול, במין חקירה כזאת, וגם נהגה לעשות ערבובי אוכל מוזרים ומעניינים (מיץ תפוזים עם קולה ומים, ערבובי אוכל "משונים") ואכלה ושתתה הכל בתיאבון ובשמחה.

לאחרונה יש ירידה בשמחת ה"בישול" שלה, כבר לא יוצרת מאכלים וגם לא כל כך אוכלת בתיאבון, וגם בציור שלה לדעתי יש ירידה בביטוי העצמי שלה. אני חשה שזה קשור לביקורתיות והערות "בונות" של אחותה הגדולה. היא אומרת לה מילים כמו: "אני דייקנית מאד", "אסור לצאת מהקוים", "לא ככה מציירים" וכדומה. אין צורך לומר שבבית לא שמעה ש"צריך" לצייר כך או אחרת. כל ציור שלה מתקבל במאור פנים רב, כדבר השלם ביותר שיש. שזה מה שהוא, אחר הכל!!

האם תוכלי לייעץ לי איך להגן על בתי הקטנה, ובאותה עת איך לעודד את בתי הגדולה ש"לא צריך" כך או כך.... שהכל שלם באמת...?
בתי בת ה- 4 מרבה לתת משמעויות לדברים שציירה. לפעמים גם שאלתי אותה מה זה... אך בליבי הרגשתי שזה לא נכון לעשות זאת, וזה היה בחצי פה...
אני מרגישה גם שלאחרונה אני מתרגזת עליהן בקלות, בגלל עייפות שלי, בגלל קשיים בעבודה, תסכול שאני לא מטפלת בו כמו שצריך.
גם זה משפיע, כמובן.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-14T21:08:09):
שלום לך [po]אמא אחת[/po] ,
נתחיל דוקא אתך אמא מפני שבאמת אמא יש רק אחת ועייפות ,קשיים ,תסכול מביאים אותך לראש התור :

קחי גליון נייר גדול ,חצי אותו , שימי על שולחן האוכל בעודו ריק , עכשיו קחי אחד מגירי הפנדה הפזורים על פני כל הבית , שימי לך צלילים שאת אוהבת ועכשיו שוטי לך על פני הנייר , עופי טוסי , אל תשאלי אם מותר להחליף צבע , שוטטי בחופשיות לאורך ולרוחב בלי מדוע ובלי לאן בלי למעלה ובלי למטה ...בלי מחשבות ובלי מחייבות רק בקצב בריצה בקפיצה ובגלגול...
הבת הגדולה שלך תשאל 'אמא , מה את עושה? ' -תגידי לה אני מציירת
היא תדרוש ממך לדייק ' אבל אמא מה את מציירת ' תגידי לה -'אני מציירת ציור',..בכיף..!
אח"כ נדבר .

בברכה רבה . @}@}@}


[b]קרשינדו[/b] (2005-07-15T01:48:26):
תודה לך על הדף המרתק הזה. כבר מספר שבועות שהנושא מעסיק אותי. הפריעה לי העובדה שבתחומים אחרים (לדוגמה: התפתחות מוטורית)
אני מודע לתהליך שהילד עובר והידיעה הזו מסייעת לי להימנע מלהפריע למהלכו הטבעי. לגבי הציור, הרגשתי הייתה שאינני מבין דבר. בתי בת שנתיים.
היא מציירת בצבעי פנדה ע"ג דפי A4 ולעיתים בצבעי ידיים על גליונות נייר גדולים. בעבר, הצגתי לה פלסטלינה ובצק והיא לא עשתה איתם דבר מלבד לפוררם.
ציירנו לה בעבר, מספר פעמים, צורות שלמות, אולם לאחר שקראתי ראיון באחד העיתונים (אני משוכנע שהוא נערך עימך), הבנתי שמעשינו מהווים הפרעה
לתהליך הטבעי של התפתחות הציור. אני מאמץ את המלצתך לא לאפשר לקרובי משפחה להתערב בעת שהבת מציירת ומתכוון לבקש מהם לחדול ממעשיהם.

יש לי מספר שאלות:
[list]
[*] האם להציע לבת לצייר על דפים גדולים יותר ?
[*] האם עלי להצמיד את הדפים לרצפה (כתבת שקשה להחזיק את הדף ולשרבט) ?
[*] ראיתי בחנות גירי שעווה וגירי פחם. כרגע הבת מציירת רק בצבעי פנדה (או בעיפרון רגיל/צבעוני במידה והיא מוצאת). מתי לדעתך כדאי להציע סוגי צבעים נוספים ?
[*] מה המשמעות של ציור בפינה אחת של הדף ולא על הדף כולו ?
[*] השבוע לאחר מפגש חברתי (בבית), בו הבת חוותה קשיים רגשיים, הצעתי לה לצייר את מה שהרגישה. היא בחרה בירוק, כחול ושחור וציירה שירבוט בתנועות מעוגלות בפינה אחת של הדף. איך אפשר להבין מהציור מה היא חשה ? חוסר היכולת שלי לדבר איתה על מה שחשה הביא אותי לבחור בדרך זו אך גם כאן לא הצלחתי (כצפוי) להבין את שהרגישה. מה דעתך ?
[*] האם כדאי להגיש לילד דף שצייר עליו כבר לפני כן (על חלק קטן ממנו) ולתת לו להמשיך בציור ?
[*] כיום אני לא מצייר לידה, אבל מרגיש צורך להתנסות בחוויה. האם העובדה שהבת משרבטת רק קווים עגולים ואני "אקיש" עם הצבע על הדף או "אמרח" אותו בדרך אחרת תהווה הפרעה ?
[*] אני לא יודע אם זה קשור לדף. אחד מקרובי המשפחה הצעירים ניסה במהלך משחק עם הבת ללמד אותה את צורות המספרים. אני מרגיש שזה לא נכון אבל לא יודע כיצד להסביר לו את זה.
[*] האם בסביבה בה הבת מציירת כדאי שהציורים הקודמים שלה יהיו לנגד עיניה ?
[*] בימים האחרונים הבת מנסה לצייר מחוץ לגבולות הדף (על הרצפה, שולחן וכד'). מה את ממליצה לעשות במקרה כזה ? האם להגביל את הציור רק למסגרת הדף ?
[*] במידה ושומרים את הציורים לאורך זמן. איזה מידע רלוונטי לצורך פיענוח בעתיד (מלבד תאריך) ?
[*] האם תוכלי להמליץ על ספר כלשהוא (פרי עטך ?) שמתאר את התפתחות הציור לאורך השנים ומלווה בדוגמאות והסברים ?
[/list]

תודה.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-15T08:15:42):
[u]האם להציע לבת לצייר על דפים גדולים יותר?[/u]
הנייר בגודל A4 הוא טוב כי מתאים לשדה הראיה ביחס לאורך הזרועות ואפשרות התנועה. יחד עם זאת חשוב לזכור שהנייר הוא תופעה חדשנית ביותר ואין לו כמעט הד במנגנון הטבעי . מצד שני -נפלא להושיב ילד בגיל זה במרכז גליון (100/70) ולאפשר לו לשרבט. גליון בריסטול עדיף, ואפשר גם להשתמש בו הרבה זמן .

[u]האם עלי להצמיד את הדפים לרצפה (כתבת שקשה להחזיק את הדף ולשרבט)[/u]
זאת המלצה בגילאים צעירים כשנותנים דפים . אגב, יותר מדפים רצוי לצייר על משטחים כמו קיר או שולחן או משטחי חול . ולא פחות מגירי פנדה רצוי לצייר עם האצבעות ואחר כך להנות גם מן הנגוב -- רצוי מאד לא לנטוע במוח הצעיר את "הרכושנות" על-ידי האיסוף של הציורים.
רצוי מאד להישאר 'פרימיטיביים' בקשר לחומרי ציור . צבעי פנדה טובים מספקים מגוון עצום של תכונות לחקירה אמנותית ולביטוי של ניואנסים עד גיל בגרות. לעומת זאת פחם למשל מציע ניואנסים כל-כך מעודנים שזה יותר ממוגזם. [b]א ב ל[/b] פחם שמוצאים ביער ,במקרה כי נשאר ממדורה ומקשקשים איתו על אבנים , סלעים-- אלה מטעמים אמיתיים למנגנון הטבעי .

[u]מה המשמעות של ציור בפינה אחת של הדף ולא על הדף כולו ?[/u]
יש תופעה כזאת שנקראת "מיקום"(placement patterns). הילדים "מלמדים" את עצמם או "מגלים" את ה'מקומות' --למעלה, למטה ,צד , מרכז ועוד ועוד..זה מופיע בשירבוטים במסגרת ה"כתב- מוח" ואגב כך ,גם מעיד על משמעויות. אני מאוד ממליצה לא לדובב את הילדה בהקשר למשמעויות כי באותו זמן גם צומחת בקרבה אינטימיות פנים-אישית . יש לה מספיק דרכים להודיע לך שחוותה קושי מסוים . בכל אופן ברור שהיא ביטאה תחושה של "היות בפינה" , אבל נורא חשוב לתת לתופעת הביטוי העצמי להתקיים ולהתפתח בשקט ובצינעה .(צינעת הפרט במלוא מובן המילה )

[u]כיום אני לא מצייר לידה, אבל מרגיש צורך להתנסות בחוויה. האם העובדה שהבת משרבטת רק קווים עגולים ואני "אקיש" עם הצבע על הדף או "אמרח" אותו בדרך אחרת תהווה הפרעה?[/u]
בראיה הוליסטית חייבים להבין שמתרחשים כמה וכמה תהליכים בעת ובעונה אחת, אבל השבח לאל אנו בנויים 'להסתדר עם הגיונות סותרים' , כל זמן שהפערים סבירים : חשוב מאוד שהקטנים יראו את הגדולים נהנים מביטוי גרפי , ביטוי אמנותי --זה מהווה עבורם מודל לחיקוי .(שים לב: ההתנהגות היא המודל לחיקוי .לאו -דווקא מה שאתה מצייר). אם אתה מסוגל לשרבט בחברת הילדה ולמקד את עצמך בעשייה , בתהליך , ולא בתוצר כי אז אינך מסכן את ההתפתחות הטבעית של הילדה . תזכור להיות process-oriented זה מושג מקצועי שהוא ליבת הנושא ההתפתחותי בכל תחום. וזה קושר אותנו לכל אלה שרוצים"ללמד" אותה דברים טרם זמנה : הלוואי והייתי יודעת במדויק את הטון הנכון שההורה צריך לנקוט כשמדובר בהגנה על שלבי ההתפתחות של הילד הקטן . אני עצמי לא מצליחה בכך , והרי ברור שאין לי שום כוונה להעליב את המלמדים. אבל יש כנראה איזה עלבון קמאי שכולנו סוחבים בקשר לחווית הלימוד על כל גווניה וזה בדיוק מה שאנו מנסים לתקן על-ידי גידול אנשים באופן טבעי.

לא ללמד מספרים ולא ללמד אותיות ובכלל לא ללמד שום דבר מתוך רצון "ללמד " . אתה צריך לספר לאחיינים שקטנטנים לומדים כל הזמן , כל רגע וכל שניה
והרבה פעמים הם לומדים דברים שבכלל לא רצינו שהם ילמדו . למשל פתאום שומעים מפיהם קללות שבכלל לא רצינו ללמד... אבל הם מחקים אותנו... וספציפית לענין הוראת אותיות ומספרים , אפשר לספר לאחיינים איך המוח מתוכנת לקראת אותיות ומספרים. איך שכרגע קטנטינה מקשקשת שירבוטים וזה נקרא "כתב-מוח" ואיך שבמרוצת החמש שנים הקרובות היא תשכלל את כושר הביטוי ע"י סימנים וצורות וכאשר תהיה בת שבע שנים היא תקלוט את האותיות והמספרים בזריזות וללא צער של כישלון, ואילו כרגע ללמד אותה , כשהיא בת שנתיים זה ממש אסור.

אז מה אפשר לעשות איתה עכשיו ?
עכשיו אפשר להיות איתה ולעשות בערך מה שהיא עושה . אפשר להתרוצץ ביחד , אפשר להרטיב חול ולהתפלש בו , להשמיע קולות ולשמוע מוזיקה ואפשר גם פשוט לשחק ולתת לה להסתובב לכם אחיינים בין הרגליים . -- הסבר דומה בקשר לצורות מן המציאות צריך לתת גם לדודים בוגרים. ואל תדאג קרשינדו , לאט לאט יותר אנשים יכירו את התחום וידעו לתת לו להתקיים בשקט , בלי מתח בדיוק כמו שכולם יודעים לתת להליכה להגיע בזמנה.

[u]בימים האחרונים הבת מנסה לצייר מחוץ לגבולות הדף (על הרצפה, שולחן וכד'). מה את ממליצה לעשות במקרה כזה ? האם להגביל את הציור רק לגבולות הדף?[/u]
בעצם עניתי על זה מקודם . רק אוסיף : אין כאן מקום להיסוס מותר לקשקש רק היכן שההורים מרשים ואין מקום למלחמת "כיבוש" והוכחת "שליטה" הבית הוא של ההורים את זה אסור לשכוח.

[u]במידה ושומרים את הציורים לאורך זמן. איזה מידע רלוונטי לצורך פיענוח בעתיד (מלבד תאריך) ?[/u]
תאריך זה הכי חשוב . לפעמים יש דיבור ספונטני על יד ציור כדאי מאד להקשיב בשקט ולכתוב אותו בצינעה מאחורי הדף . אין לי מספיק מילים להדגיש עד כמה חשוב לעשות זאת הרחק מעיניו החקרניות של הילד. לצערי אני רואה הרבה ילדים שמדברים "למצלמה"....

[u]האם תוכלי להמליץ על ספר כלשהוא (פרי עטך ?) שמתאר את התפתחות הציור לאורך השנים ומלווה בדוגמאות והסברים ?[/u]

אני ממליצה על :

|#| ילדים מתחילים לסמל בציור--מלכה האס /מכללת אורנים /המכון לשיפור דרכי הוראה ע"ש מסינגר.
|#| צבעי ידיים לילדי הגן --מלכה האס/כנ"ל(1992)
|#| Analising Childrens Art/ R.Kellogg National Press Books 1969
|#| יש עוד חוברות של מלכה האס -- כל מה שהיא כתבה מומלץ בעיני .
|#| יש בכלל עוד הרבה ספרות מקצועית אולי אוכל להועיל יותר אם אדע טיפה עליך (מקצוע, תחומי ענין , היקף ההתעניינות...(פרי עטי? שאלה טובה -- זה "בדרך"..)

שבת שלום


[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-07-15T22:51:35):
היום היינו בים.
הקטן הלך לשחות עם אבא ואני נשארתי לשחק בחול.
עשיתי לי מין "דף חלק" והתחלתי לצייר לפי תנועות הידיים שלי..
ציירתי בתנועות של מסאז', ליטוף, צמרמורת, צביטה וממש ראיתי איך כל תנועה ביד יוצרת ציור אחר..

נהניתי מאוד! {@


[b]קרשינדו[/b] (2005-07-16T02:21:09):
תודה לך על שהקדשת מזמנך וענית בהרחבה על שאלותיי.

היום שבתי וקראתי את הדף הנפלא שלך. לא כל יום נפתח בפני אדם צוהר לעולם חדש ומרתק. אתמול הרגשתי שזה קרה לי. כשקראתי את דברייך הכל נשמע לי כל כך פשוט וטבעי. במשך היום, העסיקה אותי המחשבה, שבעצם ע"מ לשחרר את הבת, עלי לשים לעצמי ולסביבה הרבה מעצורים. נראה שהיום ללא התערבות של ההורה (המודע לדברים), השיבוש של התהליך העדין והמורכב הזה אצל ילדים הוא בלתי נמנע. אני מתקשה להיזכר בילדותי ולשחזר את התהליך אותו עברתי ומה השתבש בדרך.

אני חושב שההבנה שהאחריות להתפתחות האומנותית של הבת נמצאת בידה ועלי רק לספק לה מקום ואמצעים מתאימים ליצירה עוזרת לי מאוד. בנושא האוכל עברנו תהליך דומה. מלכתחילה, האחריות לתזונה הייתה בידי הילדה. אנחנו רק סיפקנו לה את המזון והיא אכלה כפי צרכה. עקב סיבות שונות הבת התרגלה לאכול בבית ע"ג השולחן וזה מאפשר לה עד היום לשחק זמן רב עם האוכל. השולחן מאפשר לה למרוח, לשפוך, לנגב, לערבב ולחוש את המזון. מרתק לצפות בתהליך החקירה. פעמים רבות היא טועמת מהאוכל רק לאחר זמן רב של משחק.

אגב, היום הבת החלה ללכת :-). היא עברה תהליך ארוך שבמהלכו הבנו שעלינו לכבד את הקצב שלה. אני לא מוצא את המילים לתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בה בשל חדוות הגילוי. כל גופה קרן מאושר. אני כל הזמן חושב על המושג זמן טבע. אין קיצורי דרך. כל תהליך לוקח זמן.

תודה על המלצות הספרים. אני אתחיל עם החוברות של מלכה האס. ראיתי שהן אינן נמכרות בחנויות אז אני אסע לקרוא אותן באורנים.

אני מודה לך שוב על דברייך.

שבת שלום


[b][po]חמוטל בת חוה[/po][/b] (2005-07-16T02:44:38):
משהו שרציתי לחלוק איתך דווקא כאן

ליבי ציירה על הגוף בטוש
היא עברה על הזרועות, הרגליים,ואז קישטה מסביב ובתוך הטבור

אני רואה איך הציור שלה על הגוף נעשה מודע יותר, מחושב יותר

והיא נהינית כל כך

אחרי האמבטיה, איך שהיא מתייבשת ומורידה את החלוק, היא לוקחת טוש חדש ומציירת שוב על הקנבס החדש שהגוף הנקי מגיש לה


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-16T09:56:39):
[po]אמא אדמה[/po] ! הי ! --בדיוק כשהתחלתי לחשוב מה קורה איתך ,קפצת בעצמך לביקור.
ברוכה הבאה.
מה שאת עושה בחול זוהי מהות הציור המופשט , על אף שאנו מורגלים לחשוב שקודם קיים ציור ריאליסטי ורק אחריו המופשט היגיע . אולי צריך מילה נוספת בעברית למושג "abstract". בכל מקרה השימחה שלך -- זאת השימחה שיש לילדים כשמגלים את השילוב המנצח של עונג קינאסתטי+ משמעות+סימנים חזותיים והיא משפיעה על כל הגופ-נפש .

קרשינדו יקירי ,
ברכות רבות לצעדים ראשונים ! זה יום גדול מבחינה איבולוציונית(......) . מעניין עכשיו לראות מתי ואיך יופיעו קוים מאונכים בדפים של הצועדת החדשה . אנא שתף אותי בכך בבוא העת כמובן...

חמוטל ,
ליבי לומדת אנטומיה בדרך דומה לילידים מכל התרבויות . בגני הילדים יש לזה תוכנית של משרד החינוך שקוראים לה "אני וגופי" . המהדרין שרוצים גם תוצר "תוצר" משכיבים ילד על הרצפה , על נייר ועושים קו מסביב לגופ ואח"כ "ממלאים אותו" --הנה דוגמה לפער בין חוויות הלמידה הטבעיות לבין 'אקדמיות' תעשייתיות' -מזיקות .

תודה לכולכם על השיתוף :-)@}:-)



[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-17T07:54:35):
[u]אני מתקשה להיזכר בילדותי ולשחזר את התהליך אותו עברתי ומה השתבש בדרך.[/u]
קרשינדו , בקר-טוב ,הענין הזה-- שאנחנו לא זוכרים את ילדותנו המוקדמת הוא תופעה אוניברסלית אשר מעסיקה מאד את מחשבתי . יש לכך בודאי איזה 'יתרון' איבולוציוני כי הרי ברור שהמידע עצמו אצור במוחנו,בגופנו , בנפשנו ..
בכל מקרה , לצורך חקר האמנות הילדית ובעיקר בשלב התינוֹקוּת, פניתי אל הזיכרון הקולקטיבי, אל האמנות הפרה-היסטורית ואל החשיבה השבטית.
זאת , בצד תצפית בלתי פוסקת בקטנטנים עכשויים .--אני ממליצה על אלה ככלים טובים .
להת' , שבוע טוב .@}




[b][po]אמא אחת[/po][/b] (2005-07-17T10:16:04):
לחוה שלום, רק היום ראיתי את התשובה שלך אלי, תודה לך!
אתמול דיברתי עם הבנות בגן משחקים, היתה שם ילדה "מוזרה"
אמרתי להן שלכל אחד יש משהו שהוא קצת מוזר, לפעמים רואים ולפעמים לא.
הגדולה אמרה לי: אצלי לא רואים. אצלי זה...
אצלי זה שאף אחד לא אוהב אותי.
זו ילדה מקסימה באמת. עדינה וחכמה ומצחיקה.
ונדמה לי שהיא "ירשה" מאמא שלה את התחושה הבסיסית הזאת כלפי העולם.

היא אוהבת לשחק בבוץ ולהתמרח בו, לצייר בטושים על הגוף שלה ובעיקר על הגוף של אחותה...
אוהבת לקחת אוכל מהמקרר ולעשות ממנו שיקויים של מכשיפות,
היא מאד מדוייקת בתחושות שלה, קולטת בדיוק רק מה נכון ומה לא, מה אמת ומה שקר, משמעויות שונות.
היא עוד מעט בת 6.
אשמח אם יש לך רעיונות או הפניה לעזרה לגבי האמונה הבסיסית הזאת שלה.
בתור אמא שמרגישה דומה, אשמח אם זה יוכל לכלול גם תובנות שלי.. מוכנה ואשמח להיות חלק מתהליך כזה....

שוב, תודה על תשובתך!
(נשארת אנונימית כי לא נעים לי לחשוף דברים אישיים של הבנות)


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-07-17T18:20:02):
_" אתה יודע , אהוב של אמא , שכל בן-אדם הוא המלך של הציור שלו ? נכון שיש המון דברים שאסור לנו לעשות? – בציור מותר הכל בציור אתה המלך של הציור .
אתה המלך של הכביש ?– לא ,שם יש המון איסורים , – בציור אתה הקובע , אתה הממציא אתה המחליט לאן 'ללכת' והיכן 'להישאר'......."_
איזה יופי של משפט. |Y|
תודה לך חווה, על שאת משתפת אותנו בתובנות שלך.

אני, לצערי, צריכה לעצור מסביבי את הרצון החזק שיש לזוגי ללמד את הילדה שלנו.
מספרים, אותיות, כתב...
לא מצליחה להסביר לו כמה שהיא זקוקה לעוד זמן. כמה שזה מוקדם. הוא חושב שהיא צמאה לגירויים ומוכנה בקלות לקלוט עוד ועוד. ( כבר קנה לה תוכנות מחשב :-( "לומדות" )
לשמחתי אין לו מספיק זמן איתה ;-)

ושוב תודה @}


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-17T18:44:32):
שלום לך [po]אמא אחת[/po] ,
בואי נדבר ונראה מה לעשות :03-5604891 או בדוא"ל: [po]hava bat[/po][email protected]
יש כמובן כמה דברים כלליים שנכונים תמיד ביניהם לפסוק באופן חד-משמעי שילד בן ארבע מתאמן לפי השלב שלו ולילדה בת כמעט שש יש שלבים אחרים וחדשים לאימון . כשאומרת פסיקה חד- משמעית אינני מתכוונת שבצורה בוטה.

יש מקום לברך את הילדה על השלבים החדשים שהיא מתאמנת בהם ובו זמנית להבהיר לה שצורות ביטוי קודמות עדיין עומדות לרשותה -- זאת אחת הסיבות שהצעתי לך לצאת במחולות-שירבוטיים...
בכל מקרה יש כאן יותר מזה ובהחלט אפשר ליצור תהליך מחלים ותומך.

@} והעיקר ,והעיקר לא לפ ח ד כלל..@}


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-17T21:40:51):
הי נועה , אני שמחה לקראתך ! התגעגעתי . ..
בת כמה הקטנה שלכם ? בת שנתיים?
ומה האבא מלמד אותה ? אותיות ? מספרים ? כתב ?
אתה חזק על חלשים מותק אבל הטבע חזק ממך .תוך זמן קצר תגלה שאותיות ומספרים אינם ידע רלוונטי לילדה בת שנתיים . אתה תגלה שבזבזת זמן יקר של תקופת חיים יחודית וחד-פעמית על דברים שהרלוונטיות שלהם רק מתחילה בעוד ארבע שנים . תגלה שלא הענקת לבת שלך כלום ותגלה שהזקת לה .
אתה לא מעניק לה גירויים כפי שאתה בצדק חושב שהיא זקוקה לגירויים -- אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם" .
מטרידה אותי השאלה מה דחוף לך ללמד אותה עכשיו את כל זה ?
איזה תסכול או פחד דוחף אותך להציל את הבת שלך ממשהו שכנראה נחווה אצלך כאסון ?
ומטרידה אותי שאלה נוספת לפי איזה תיאוריה התפתחותית אתה עובד עם הקטנה ?
האם אתה יודע שתינוקות אמנם קולטים אבל גם פשוט שוכחים כל מה שלא רלוונטי?
האם אתה יודע שאתה מייצר לבת שלך קשיי למידה ?
יש לך מעט זמן להיות אתה , -- תשחקו , תזחלו , תרוצו , תטפסו על עצים ....תשמעו מוזיקה !
ועכשיו תראה מה זה להנות מן החיים .


[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-07-17T22:54:19):
[u]ומה האבא מלמד אותה ? אותיות ? מספרים ? כתב ?[/u]

ומה לגבי צבעים?
כולם סביבי מדברים עם ילדיהם בשפה לימודית..
"תביא לי את הבלון הצהוב, בוא נשחק עם הכדור הכחול.."

לדעתי זה ממש לא דחוף..


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-07-17T23:25:49):
[u]אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם" .[/u]
זה תיאור ממש מקסים !

טוב, כמובן שהוא לא עושה את כל זה... אבל חושב או מפנטז שכדאי.
אין לו שום מושג מתיאוריות, להיפך, הוא פשוט מאוד בטוח שזה לטובתה שיהיה לה עוד "כלים" להסתובב איתם בעולם והיא פשוט מאוד תהנה לקרוא.

[u]איזה תסכול או פחד דוחף אותך להציל את הבת שלך ממשהו שכנראה נחווה אצלך כאסון ?[/u]
הוא דווקא קרא כבר בגיל 3 ( אינציקלופדיות ) לא חושבת שלימדו אותו פשוט מאוד אינטילגנטי אך... וודאי שיש לכך מחיר בתחומי חיים אחרים

[u]האם אתה יודע שאתה מייצר לבת שלך קשיי למידה ?[/u]
אכן יש לו קשיי למידה.
חווה, האם תוכלי להרחיב - מהם הסיבות לקשיי הלמידה? לפי הבנתך.
את הרי אומרת:
[u]האם אתה יודע שתינוקות אמנם קולטים אבל גם פשוט שוכחים כל מה שלא רלוונטי?[/u]
אז למה בכל זאת זה מוביל לקשיים?


[b]קרשינדו[/b] (2005-07-18T01:15:12):
[u]מעניין עכשיו לראות מתי ואיך יופיעו קוים מאונכים בדפים של הצועדת החדשה . אנא שתף אותי בכך בבוא העת כמובן ...[/u]
בשמחה !

[u]הענין הזה – שאנחנו לא זוכרים את ילדותנו המוקדמת הוא תופעה אוניברסלית[/u]
אני חושב שאצלי "נמחק" חלק נוסף מזיכרון הילדות עקב מות אבי כשהייתי בן חמש. היום אני מנסה לחזור לאותם ימים, אולם חלפו שנים רבות ולאמי קשה מאוד לדבר על התקופה הזו. אין בידי גם ציורים שיכולים לספר את שקרה באותה תקופה.

ברשותך, יש לי עוד שתי שאלות :
אנחנו מקריאים לבת ספרים מאז הייתה בת חצי שנה. היא נהנית מאוד להקשיב לסיפורים ולהתבונן באיורים. מה דעתך על חשיפה של ילד בשנות חייו הראשונות לאיור ברמה גבוהה ? כיצד הדבר משפיע עליו בילדותו ובבגרותו ?
לגבי צבעי הפנדה - האם את ממליצה להציע לילד לבחור מספר צבעים מועט (בכל פעם) ואיתם לצייר או לאפשר לו בזמן הציור לבחור ממגוון רחב של צבעים ?

תודה ושבוע טוב


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-18T07:55:21):
_האם אתה יודע שתינוקות אמנם קולטים אבל גם פשוט שוכחים כל מה שלא רלוונטי?
אז למה בכל זאת זה מוביל לקשיים ?_

בקר-טוב נועה ,
הקשיים נובעים מכמה סיבות:
[list=1]
[*] בתוכנית הטבעית אין "ואקום" . לקיומו של כל רגע ורגע בהתפתחות יש סיבה איבולוציונית. גור-אנוש לומד בכל רגע. (כידוע גם בזמן היותו עובר ברחם) (גם גורי-לא-אנוש לומדים כל שניה). בזמן שאבא מלמד אותה את ה"פרקים הבאים" היא מפסידה את הפרק העכשוי.
[*] מהו הפרק ה"עכשוי" בגיל שנתיים ? השירבוט מכיל סימנים אשר נובעים מכושר התנועה והאדם ממיין אותם תוך כדי שכלול בלתי פוסק . מבוגרים , כמו אבא , לא מבחינים ב"שכלול" על פניו . זה דורש זמן ומיומנות . הילד [b]ר ג י ש[/b] מאוד לשינויים אשר חלים בשירבוטים שלו הוא מבחין, קולט, זוכר, מעניק משמעות וממשיך לשכלל . אין לנו מושג מדויק מה הן המשמעויות אבל ניתן לשער . בכל אופן זה תהליך למידה אשר מכיל בתוכו הרבה יותר מאשר ה-data הפורמלית של הסימנים. (מעניין לראות איך המילה data דומה למילה העברית - דעת ).
[*] התהליך למידה הזה ממלא את הילד באושר . אושר --אותו מצרך נדיר שהאדם המודרני לא יודע היכן הוא מסתתר .
[*] כאשר חווית הלמידה קשורה בתחושת אושר זה תענוג ללמוד ותענוג לחיות . העדר האושר הזה משאיר מקום לחרדה, לתחושת "i am not good enough" (מושג בפסיכולוגיה אשר בעתיד משלמים הון כדי לברר מדוע הוא קיים וגם אחרי שמבינים הוא ממשיך להתקיים ...)
[*] הליקוי למידה נובע מ"הפרקים החסרים" . הפרק החסר זה לא רק חומר לימודי. זה מחסור בשורה ארוכה של תהליכים ביו-נוירו- פסיכו-פיסיו-לוגיים .
[*] ומכיון שאין "ואקום" במערכת , הילד "לומד" כל הזמן . צריך לברר מה הילד באמת למד כשהקדימו לו את התוכנית . אולי הוא למד שהוא לא שווה שום דבר בלי שאבא יגיד לו מה לעשות? אולי הוא למד ש"למידה" זה שטויות לא רלוונטיות, ובכלל "אבא" זאת מין ישות לא רלוונטית ובכלל גברים הם ישויות משונות ולא רלוונטיות.......-- הענין הכי בעייתי הוא שבאמת אין לנו מושג מה הילד מטביע במוחו באותה עת ורק ריבוי הליקויים מראה לנו שמשהו לא בסדר ואז אנו פונים להתבוננות ב"סדר" של הבריאה , של התוכנית הטבעית....ומבקשים פתרונים..
[*] קראתי שוב את מכתבך וקצת נרגעתי , אם הוא רק מפנטז על אותיות.... אבל מיד נהייתי גם עצובה , בו'אנה בנ'אדם החיים יותר יפים ממה שאתה מאמין..!
[/list]



[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-18T10:34:32):
[po]אמא אדמה[/po] ,
הדחיפות שאת רואה אצל ההורים ל"דיבור-אורייני" נובע מפחד שמא הילד יגיע לגן ולא ידע את הצבעים . ההורים , רוב ההורים נושאים פחד ממוסדות החינוך . פחד גם מן המבחנים, מבחני המיון אלה מעליבים אותנו גם אם עברנו אותם בהצלחה...

אוריינות -גם זאת תכונה טבעית שנהפכת להיות לא רלוונטית ע"י הדגשה מופרזת.:-(

אני שמחה לביקורים שלך בדף @}:-)@}

הלו , הלו , קרשינדו , (יש ספר כזה- הלו הלו אבא , קראתי אותו לילדי בערך 7000 פעם)
אני משתתפת בצערך שנאלצת להפרד מאבא בגיל כה צעיר . אין לי ספק שעובדה זו תורמת משנה-טעם לאבהות שאתה יוצר ואני מוצאת בה נחמה .
האיור בספרי ילדים מעסיק אותי מאוד וקשה לי להביע דעה מקצועית כי אני זקוקה לתקופת התבוננות ארוכה יותר .(עוד 30 שנה) ..... יש אגב , הרבה חומר על הנושא מכמה נק' מבט . איור חומר עיוני מתחיל מוקדם בהסטוריה, אפשר גם לומר שהשירבוטים הם האיורים של החומר העיוני המעסיק את התינוק...(זאת על כל פנים הטענה שלי ) . האיור המיוחד לילדים , בהיקף שאנו רואים היום , הוא חסר תקדים בהסטוריה . אתה יודע שעיצוב הדמויות בתוכניות ילדים (טלה-טאבי'ס למשל) נעשה בעצה אחת עם פסיכולוגים וביולוגים כדי למצוא את המיחבר האידיאלי לטעמם של ילדים קטנים..

בעבר חשבתי שכל זמן שקיימת התבוננות בטבע, במציאות, במידה סבירה ועשירה כי אז אין נזק באיורים . (לפעמים היצור האמיתי צפרדע למשל ממש מאכזב לעומת הציור המואנש !) בנוסף, מצאתי שאם לא מחברים את האיורים למושג של "ציור", אם נמנעים למשל מלהלל את הצייר, אם לא מתמקדים יתר על המידה באיור כי אז יש סיכוי ליצור איזו הפרדה קונספטואלית אשר נחוצה להגנה על המנגנונים הטבעיים של הביטוי העצמי . כך אני מנסה להאמין...
על רקע זה עוד יותר חשוב להפריד בין התהליך האישי של השירבוט לבין מה שיהיה בעתיד הציור ב"מושגים חזותיים".אולי ע"י מילים נפרדות .

על רקע זה ,כשיגיע שלב המושגים החזותיים, יהיה צורך לנחם את הילדים על הפער בין מה שהם מציירים לבין מה שיש בספרים...-- הניחום הזה הוא אחד מעמודי התווך של השיטה שיצרתי ...אשר יתכן ולא תהיה רלוונטית יותר לדור שגדל באופן טבעי..

באשר לפנדה. אני לקטנטנים מעדיפה להגיש אחד בכל יד , ולדחות את הפגישה עם כל המגוון לעתיד, גם במובן של מניעת שעמום ושמירת ה"גילויים" הנוספים לבוא זמנם-- גם זה אחד מן העמודים..

יללה ביי . דבר איתי עוד .:-)


[b][po]שרון ר[/po][/b] (2005-07-19T01:41:29):
[u]הענין הזה– שאנחנו לא זוכרים את ילדותנו המוקדמת הוא תופעה אוניברסלית אשר מעסיקה מאד את מחשבתי . יש לכך בודאי איזה 'יתרון' איבולוציוני כי הרי ברור שהמידע עצמו אצור במוחנו,בגופנו , בנפשנו...[/u]
גם אני מצאתי את עצמי חושבת הרבה על זכרונות הילדות הנעלמים. ובהמשך לדברים שכתבת, אולי אותן חוויות מוקדמות, מעצבות, נטמעות בנו והופכות לחלק אינטגרלי מאיתנו, עד כדי כך שאיננו יכולים עוד להפרידן ולהגדירן כזכרונות?

ויש גם שאלה...
אני מרגישה שבהתחלה הייתי מדי מעורבת בתהליכים היצירתיים של ביתי(3), ומאז מנסה להיות כמה שיותר פסיבית.
היא מאוד אוהבת צבעי מים וגואש, לפעמים מציירת גם בעזרת האצבעות (בגירים כמעט ואיננה מציירת, ולאחרונה גם לא בצבעי ידיים). בזמן שהיא עובדת כל הזמן מדברת, מסבירה ומתארת, מנסה לערב אותי בציוריה, בעוד אני מרגישה שיהיה נכון להשאר בצד. (אותו התסריט גם כשהיא משחקת עם עצמה משחקי דמיון)
אני יושבת לפעמים לידה, לבקשתה, בד"כ קוראת. אם איננה מבקשת שאשב איתה, אני עוסקת בעינייני.
ציוריה לרוב מופשטים, היא מניחה את הצבע בכל מיני צורות ומכנה אותן בשמות (דברים שחוזרים הם: "ילד","ביצה","תנין","גדר","אי","ים"), ולאט לאט מתכסה כל הדף בצבע (לרוב עובדת עם שני צבעים), עד שהצורות בעצם נעלמות.
מאוד דיבר אלי מה שכתבת לקרשינדו על הווצרות [u]אינטימיות פנים-אישית[/u]. אני מרגישה שזה חסר לביתי. אולי יש לך רעיון איך לעודד אותה ליצור לעצמה מרחב משלה?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-19T06:18:02):
בקר-טוב שרון
[u]אולי אותן חוויות מוקדמות, מעצבות, נטמעות בנו והופכות לחלק אינטגרלי מאיתנו, עד כדי כך שאיננו יכולים עוד להפרידן ולהגדירן כזכרונות?[/u]
תודה לך על תרומת המחשבה הזאת. יש ודאי הבדל בין 'זכרונות' שנוצרו לפני שידענו לדבר לבין זכרונות שאגורים במוחנו ומוגדרים ע"י מילים .

למה את מתכוונת שהיית מעורבת מדי בתהליכים היצירתיים של ביתך ?
האם בקשת הגדרות מילוליות כמענה לשאלה "מה את מציירת?"
אני רוצה לבדוק איתך האם מ"מעורבת-יתר" הפכת לפסיבית מדי?

האינטימיות הפנים אישית נוצרת כאשר יש לאדם מרחב להיות עם עצמו ועם מה שהוא עושה בלי שנמצא שם אדם אחר להסיח את דעתו ע"י שאלות או בקשות .
נדמה לי שביתך 'למדה' ללוות את עצמה בדיבורים וכרגע כשאת רוצה לשנות את אופי המעורבות שלך היא עדיין ב'סגנון' הקודם .אך אל דאגה . נראה לי שהיא אוהבת לשחק/לעבוד בציור , הרצף הפנימי נראה לי קיים אצלה ללא הפרעה וההשארות שלך חצי בצד מומלצת בעיני.

להעשרה של הסיטואציה נראה לי שכדאי מידי פעם שתיקחי גם לעצמך חומרים ותעבדי/תשחקי בעצמך לצידה . --מין "ביחד" שכולל בתוכו גם "לחוד".

אבל ! אל תשכחי לשמור היטב על לשונך אל תגידי "לא יצא לי" אל תגידי "אני לא יודעת..."
ואפילו אם זה מה שעולה לך תהיי מסוגלת להרגע ולהשאיר את זה במסגרת האינטימיות הפנים-אישית שלך .
כמובן אל תשכחי להיות במופשט השירבוטי דומה לילדה . תני לעצמך להיות "שם" באמת . זאת נראית לי דרך שיש בה תרומה ליצירת המרחב שאת מחפשת . אין צורך לעשות זאת כל הזמן אך מפעם לפעם ...כן..וכמובן תשמרי מסיטואציה של "בקורת-עבודות" על-ידי בני הבית האחרים . ההרגל לתת בקורת "בונה" חייב בעיני להחשב כהרגל מ ג ו נ ה !

כמובן שאני מצפה שתשתפי אותי איך זה הלך וכמובן שזוהי רק התחלה של משהו...
יום-טוב .


[b][po]שרון רב[/po][/b] (2005-07-20T00:29:17):
תודה חוה.
אנסה ואשתף!


[b][po]רינ צ'י[/po][/b] (2005-07-20T08:48:02):
שלום חווה. המון זמן לא ביקרתי אצלך, כאן, ומגלה עכשיו כל כך הרבה מטעמים :-)

[u]ברכות רבות לצעדים ראשונים ! זה יום גדול מבחינה איבולוציונית(......) . מעניין עכשיו לראות מתי ואיך יופיעו קוים מאונכים בדפים של הצועדת החדשה[/u]
בדיוק פגשתי את זה ביום הנכון - אנחנו אורזים דברים לקראת מעבר, ואתמול מצאתי באיזו מגירה מליון עבודות של הגדולה מפעם-פעם. אז, כששמרתי, כתבתי תאריך והוספתי גם איזה משפט מתאר, אם היה לי משהו להגיד. והנה, על אחד הדפים כתוב: "היום עמדה בפעם הראשונה! ובפעם הראשונה קווים מאונכים!". איכשהו החיבור בין שני העניינים נראה שייך. ובדיוק עכשיו אני רואה את זה גם אצלך, וישר מרגישה שעניתי נכון, שהצלחתי באיזו בחינה ;-)

ודבר נוסף - ראיתי שאת ממליצה על מלכה האס, אז את בטח יודעת: שני הילדים אוהבים מאד להכין הדבקות ממיני מזונות. קעריות עם עדשים אדומות, ירוקות, סומסום, אורז ודומיהם, ולצידם קערית עם דבק וערימת דפים, והם מרוצים מאד.
א-ב-ל אמא שלי אמרה שהיא זוכרת מפעם-פעם שמלכה האס טענה שלא מתאים להשתמש באוכל להדבקה, והיא לא זכרה מדוע. וכאן אני שואלת אותך - מה דעתך על זה? מה הבעייה בעצם, אם בכלל?

ועוד פעם שפע תודות על מה שאת נותנת כאן {@


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-20T16:13:24):
[u]איכשהו החיבור בין שני העניינים נראה שייך. ובדיוק עכשיו אני רואה את זה גם אצלך, וישר מרגישה שעניתי נכון, שהצלחתי באיזו בחינה[/u]
תודה , תודה לך על השיתוף !

הסיפורון הזה מדגים בבהירות חלק נכבד ממהות האמנות בתקופת התינוקוּת.
[list=1]
[*] השירבוטים , זניחים ככל שהם בעיני מבוגרים אחדים , משקפים 'מצבי חיים' .
[*] השירבוט משקף 'מצב חיים' גם בתקופה שאין עדיין מספיק מילים למלל אודותיו .
[*] אין לנו דרך להעריך עד כמה הילד 'מודע' לעובדה ששיקף מצב חיים בציורו/שירבוטו ולא נמות אם לא נדע .(אדרבה--נתחיל לכבד את פרטיותו כבר מעכשיו..)
[*] מודע או לא מודע עכשיו יש לנו הסבר נוסף להתלהבות הקדחתנית שיש לילדים ע"י ציור - הוא משקף חויית חיים ותורם ע"י כך סיפוק נפשי , הקלה .
[*] מודע או לא מודע , אנו רואים עכשיו עין בעין את הקשר בין שירבוט =כתב-מוח , לבין הנחת התשתית להבנת הרעיון של הכתיבה .
[/list]
[hr]
לענין העדשים הסומסום וההדבקות:
זוכרת , אמרנו לחשוב 'פרימיטיבי ' כשמדובר באמנות של ילדים. הדברים האלה היו עד לפני זמן קצר מזון נחשב ביותר...גם בימינו יש מי שה"הדבקה" של ילד
מגן-הילדים היא אולי מנת הפרוטאינים היומית/שבועית שלו.. זה אוכל ,טבעי שילדים יכניסו אותו לפה , עלולים לשאוף אותו , ורצוי ,מאוד חשוב ליצור את האבחנות האלה לא רק מבחינה ערכית . זה ידע.

כללית על הדבקות . דבק , גם זה חומר מאוד מודרני אשר משמש בעיקר את תאוות התוצרים של המורים והגננות . דבקים למיניהם הם מקור אדיר למיחברים מדהימים . אבל מנצלים אותו בצורה מוגזמת . בעיקר כשמגישים אותו מוקדם מידי , כאשר המבוגרים אוספים בשביל הילדים את הפריטים להדבקה , כשעיקר ההתעסקות הוא מסביב ל'נקיון' ועוד שורה ארוכה של עניינים.
זה שהילדים מרוצים זה לא מדד מספיק . --אני חוששת שהענין רחב יותר ואני מוכנה להמשיך לפרט אבל אולי מספיק לבינתיים.

.@}@}@}


[b]קרשינדו[/b] (2005-08-01T01:36:57):
שלום חוה, שבתי אלייך.

ראשית, רציתי לספר שמרתק לצפות בגורה מציירת. מאז שיחתנו האחרונה נהגתי להציע לה לצייר מדי יום. הגורה נענתה בשימחה ואני ישבתי בסמוך מבלי להתערב.

בשבוע שעבר הגורה לא רצתה לצייר. בכל פעם שהצעתי לה היא סירבה. לבסוף הפסקתי להציע.

היום היה לנו בוקר נפלא. לאחר שסיימנו לאכול, לרחוץ בבריכה ולהתבונן בתמונות שאלתי אותה שוב אם ברצונה לצייר. להפתעתי, היא ניגשה בשימחה לדף ולצבעים. היא בחרה לצייר לאורך הדף ולא לרוחב כפי שתמיד נהגה. בתחילה היא ישבה וציירה מעגלים בתחתית הדף במספר צבעים (תכלת, שחור). לאחר מכן בחרה בחום נשכבה על הרצפה ו... היא מלאה את כל הדף, המשיכה לריצפה, ציירה מסביבה, נעמדה ליד ארונית וציירה על חלקה העליון (כאן הגבלתי אותה וביקשתי שתצייר על הדף או על הריצפה), היא המשיכה לצייר על הריצפה ואז נעמדה וציירה על כל שולחן האוכל (שולחן עץ בגובה שלה) ולבסוף ניסתה לצייר מעט גם על הספה. לאחר שהגבלתי אותה בציור על הארונית החלטתי לתת לה הפעם לצייר כרצונה. היא הדהימה אותי :-). אחר הצהריים רעייתי סיפרה לי שהגורה מצאה באחד החדרים עיפרון והמשיכה לצייר על דף אחר. היא מילאה את כולו. עכשיו גיליתי גם סימני ציור על המקלדת :-).

לגבי הגבלת כמות הצבעים - בעבר נהגתי להציע לגורה חבילה של 12 צבעים. הגורה גילתה עניין רב יותר בהוצאת/החזרת הצבעים מהקופסה מאשר בציור. כתבת שאת מגישה לילד שני צבעים - אחד בכל יד. ניסיתי לנהוג כמוך אך הגורה סירבה. היא רוצה לבחור את הצבעים שבהם תצייר.

היום הגורה העדיפה לשבת על כסא ליד שולחן האוכל ולאכול. עד היום העדיפה לשבת על השולחן ולשחק ולצייר עם המזון .

בנוגע לחול - הגורה עדיין לא מחוסנת ולכן אנחנו חוששים שתרחץ בים ותשחק בחול. קראתי שאפשר להציע לילד קמח תירס כתחליף חול, אבל אני רוצה לשמור על ההבחנה בין מזון לשאר חומרי היצירה. מהן החלופות לציור בחול שניתן להציע לה עד לקבלת החיסון (פוליו/טטנוס) ?.

[u]האיור המיוחד לילדים , בהיקף שאנו רואים היום , הוא חסר תקדים בהסטוריה[/u]
בדיוק היום קניתי את ספר המאיירים הגדול שיצא לאור לאחרונה. ספר מרתק.

שבוע טוב


[b]קרשינדו[/b] (2005-08-02T00:35:27):
שלום חוה,

היום התחלנו את הבוקר באופן דומה לאתמול.

כשהגענו לציור, הגורה ניגשה בשימחה לצבעים. בתחילה בחרה את הכחול והתכלת וציירה בתחתית הדף. לאחר מכן המשיכה לצייר סביב עצמה.
בהמשך נעמדה ליד השולחן וציירה סביבו עם שני הצבעים (בשונה מאתמול שבו אחזה וציירה בצבע אחד בלבד). לבסוף חזרה לצייר על הדף וגם ציירה קצת עלי
(ישבתי בסמוך אליה) :-).


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-02T01:59:34):
הי קרשינדו
אני אוהבת לראות עד כמה התופעה היא אוניברסלית אך בו זמנית אינדיבידואלית לחלוטין
ההפסקות האלה לפעמים גם ארוכות יותר עד חודשיים אפילו ואחר-כך התנפלות מחודשת וקדחתנית על הציור
אותו דבר עם הצבעים כל הילדים מעדיפים להכניס ולהוציא ולסדר בקופסה ! בינינו זוהי פעולה עם רווח אמנותי לא קטן
הסידרתיות של הצבעים המאורגנים בקופסא היא דפוס שכיח מאוד גם בציורי ילדים וגם בעיצובים בוגרים - כתונת-פסים
למשל לצייר על הרצפה ולהמשיך על הארונית במעין "אכסטזה" זו גם תופעה שכיחה. אגב , לנקות הרצפה והארונית עם ספוג וסבון , מביא עונג קינאסטתי גדול וכדאי להתרגל לכך . בלי רגשות אשם , כך תמיד אפשר לשוב ולעשות זאת . כל ההתנהגות הזאת היא למעשה מעין סימון של טריטוריה וזה לגמרי לא מזיק להדגים חוקים שלך אם וכאשר יש לך כאלה אגב , אם הילדה יונקת לא נראה לי בעייתי לשחק בחול .
אודה על האמת יותר בעייתי בעיני לקבל חיסונים (יודעת יודעת שלא התבקשתי לחוות דעה בנושא)

עוד משהו נורא חשוב - כשאתם ביחד והגורה מציירת נורא חשוב שגם אתה תשרבט לך בכיף על דף משלך
וחשוב שתנהם ותצקצק בלשונך מרוב עונג לא בצורה היסטרית אבל כן בכיף ומפעם לפעם. ועוד משהו- על איזה ספר אתה מספר לי ? יללה ביי


[b]קרשינדו[/b] (2005-08-02T04:15:03):
שלום חוה,

תודה על הדברים שכתבת.

אני שמח שלא הגבלתי את הגורה לדף בלבד. לאחר שראיתי שהיא גולשת למרחב החדר מרחב הדף נראה לי קטן מאוד.
ניקוי הארונית עם ספוג וסבון הוא רעיון מצוין. איך את מסבירה לילד את פעולת הניקיון מבלי שייקשר אותה ללכלוך ? הרי אם היינו מציירים באופן טבעי בחוץ לא היינו מוגבלים במרחב ולא היינו מנקים דבר.

לגבי החיסונים - אני מסכים עם דברייך. הגורה כבר אינה יונקת ומכאן נובע הקושי. מצד אחד אנחנו רוצים לדחות את מתן החיסונים ככל האפשר וגם אז לתת רק את המינימום ההכרחי (לדעתנו) ומצד שני אנחנו לא רוצים לוותר על החוויות הרבות שחוף הים מזמן לחושים.

לגבי הספר - אני מתכוון ל-[url=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3102407,00.html]ספר המאיירים הגדול[/url]
למרות הביקורת הרבה שנמתחה עליו, אני מוצא שהוא מרתק.

בוקר טוב


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-02T23:09:10):
הי קרשינדו , שלום
נכון ונכון --צבע זה לא לכלוך , בעבר כשלימדתי במכללת לוינסקי הייתי פותחת שעורים בהכרזה זו + כרזה באותיות גדולות : צ ב ע זה ל א לכלוך . א-ב-ל אנחנו לאו דוקא רוצים צבע בכל מקום ויש מקומות שכבר קבלו את הצבע שלהם מקודם . את הצבע שעבר לרצפה אפשר להסיר באותה פשטות שאיפשרנו לו להגיע לשם . זה נכון שהילד חווה את הצבע את עצמו ואת הרצפה ואותך ואת אמא ואת הציור כישות אחת , אך גם הסבון והספוג כלולים באותה ישות אפילו פעם "הסבון בכה מאוד " ... וחוץ מזה ההפרדה איטית ככל שתהיה מתרחשת וגם ההגבלות , הגבולות והצימצומים למיניהם הם בעלי ערך .
הנה למשל עכשיו אני חייבת להפסיק כי חלה עלי הגבלה מסוימת וזה אתגר שעלי להתמודד איתו . ביי


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-04T22:45:45):
הנה חזרתי , אני רוצה לשתף אותך ואת כל מי שקורא כאן במחשבה שמעסיקה אותי : מתוך עיסוק באמנות ,בחינוך אמנותי ובניתוח ה"התנהגות האמנותית" התוודעתי למנגנון האמנותי הטבעי אשר מצביע על תכונה אוניברסלית אשר קיימת בכל אדם. יכולת אמנותית מולדת אשר בתהליך איבולוציוני ארוך יצרה תבניות אסטתיות שהתהוו תוך כדי זיקות גומלין בין כל האספקטים של האישיות . למדתי שיש ערך גדול להופעת התבניות האלה כי הן מייצגות הלכי נפש, אורחות מחשבה, ותגליות מדעיות בסיסיות אשר מקשרות את האדם עם שפת היקום.

בינתיים נוצרה התרכזות יתר ב"ילד" תוך כדי שאיפה "לעשות אותו" מוכן יותר לחיים ויצאה בת-קול שאמרה שאמנות זה מאוד חשוב וקורית תופעה שאנשים מורידים את האמנות הגבוהה אל הילדים במקום להניח לה לצמוח.
למשל מקדשים מאד את התוצר בשעה שאמנות של ילדים היא ארעית ביסודה וגם מבחינה רוחנית חשוב לדאוג שתשאר ארעית ,חשוב להמעיט בהיצמדות לתוצר וגם מבחינה אישית עבורנו כמבוגרים חשוב שנדע ונאמין שכל עשיה אמנותית נרשמת במוח האדם והשפעתה קיימת.

היום אנחנו יודעים שילדים נעלבים וגם אנחנו זוכרים איך נעלבנו בילדותנו מכל מיני התייחסויות לאמנות הילדית שלנו ונעשינו נורא רגישים ודואגים שמא נפגע בילד או נעליב אותו ואנו רגישים עד כדי כך שאנו מאבדים את הבטחון העצמי איך ללוות את ילדינו.

אני לא יודעת מה בדיוק הוביל אותי לכאן... מה רציתי לומר.. אבל זהו
ביי לעכשיו
אה , כן זה היה באסוציאציה ל"איך את מסבירה את ענין הנקיון בלי לקשור זאת ללכלוך". שמע, התברברתי פה קצת , אבל אין לי חשק למחוק:-) מה לעשות


[b]קרשינדו[/b] (2005-08-05T02:39:16):
[u]ויש מקומות שכבר קבלו את הצבע שלהם מקודם . את הצבע שעבר לרצפה אפשר להסיר באותה פשטות שאיפשרנו לו להגיע לשם[/u]
תודה. הדברים שכתבת עזרו לי מאוד להסביר לעצמי (ולגורה) את אשר הרגשתי.

[u]זה נכון שהילד חווה את הצבע את עצמו ואת הרצפה ואותך ואת אמא ואת הציור כישות אחת , אך גם הסבון והספוג כלולים באותה ישות[/u]
אני אשמח אם תרצי לפרט יותר את הדברים.

[u]ונעשינו נורא רגישים ודואגים שמא נפגע בילד או נעליב אותו ואנו רגישים עד כדי כך שאנו מאבדים את הבטחון העצמי איך ללוות את ילדינו[/u]
את מתארת בדיוק את מה שאני מרגיש. אני חושב שרגישות היתר נובעת מהעובדה שבאופן טבעי לא ידעתי כיצד עלי ללוות את הגורה
בעשיה האומנותית. לבסוף בחרתי להיצמד לתוצרים (מעניין אותי להבין מדוע זה קרה).
לשמחתי פגשתי אותך והבנתי שמה שנדרש ממני הוא פשוט. הכל לפתע נראה בהיר מאוד, אבל נוספה לכך תחושת אי וודאות גדולה, שנובעת מכך
שלא ידעתי לבחור בדרך הנכונה. משהו השתבש בתהליך וזה עמד להתרחש פעם נוספת אצל הגורה. התחושה הזו שבה ועולה בי בכל פעם שעלי
לעשות צעד נוסף ולהתקדם.

ועידכון אחד לפני שאסיים - אתמול היה היום השלישי ל-"אכסטזה". לאחר ארוחת הצהריים הגורה ראתה את הצבעים וביקשה, בפעם הראשונה, מיוזמתה לצייר. לאחר שסיימה לצייר מסביב לשולחן עם שני צבעים (הפעם בנוסף לציור על פני השולחן היא ציירה גם על הרגליים), היא שבה לקופסת הצבעים, בחרה שני צבעים נוספים והמשיכה לצייר. חידוש נוסף היה צביעת שטח במלואו ע"י קווים עגולים.

שבת שלום


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-05T15:15:16):
שלום קרשינדו
שמת לב בודאי למבוכה שתפסה אותי במכתב הקודם , באופן עמוק ביותר חשתי שאולי אני גורמת לך צער או עלבון ופתאום התקשיתי להתנסח על אף שבד"כ מתנסחת ברהיטות... זוהי אותה מבוכה ואותו צער שאתה מדווח עליו . אז ראשית תודה על תגובתך המשתפת, נראה לי שאנחנו מתקשרים עכשיו ברובד רגשי עמוק יותר אשר משקף לנו את העומק והמורכבות של הנושא, באמת האמנות משקפת את החיים, באמת היא מכילה את המכלול והיא עצמה כלולה בו ואלה אינן מליצות
באשר לבתך הדוגלת בצבעים, ראשית אני רוצה להרגיע אותך : עלית על הדרך הנכונה, ואתה יכול לנוח עכשיו
שנית, הילדה ממש קטנה וכל זמן שאתה שומר על מאור פנים , מרחב מחיה לך ולגורה+ קשב והתבוננות - אתה והיא במצב טוב
שלישית יש לך אותי :-) וברצון אמשיך ללוות את התהליך
כרגע אני חייבת לרדת מן המחשב לטובת אחד הגורים שלי , אך אחזור בקרוב
שבת שלום


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-07T16:38:16):
הי קרשינדו
לענין התוצר שעזבנו בהודעה הקודמת : אין פלא שנצמדת לתוצר כי הרי לגופו של ענין , התוצר קיים מן הרגע הראשון שהאדם מזהה את עקבותיו בחול בבוץ בדייסה... במפגשים ראשוניים עם הפרשותיו... וכדומה
כלומר התוצר הוא חלק בלתי נפרד מכל מעשה ובכללו גם המעשה האמנותי, כלומר ה"תוצר" שוכן כבוד בתשתית התודעה האנושית ויש חוקרים אשר מסכימים על שירת הציפורים, ריקודי/ טכסי חיזור של בעלי-חיים, בניה של קינים , כתוצרים אמנותיים שמקורם ברגישות ביולוגית לתבניות מוסיקליות או מופעים חזותיים. העיקר ,בלי להרחיב יותר מידי ( הכל כל-כך קשור ולכן רחב מאוד),התוצר שייך ישירות לכל מעשה ולכן נצמדת אליו זה אנושי מאוד

אז מה הענין בעצם? הענין הוא שאנחנו כבני אנוש הרחקנו לכת ואנו נותנים ל"תוצר" חשיבות גדולה כל-כך שאנו מזיקים לעצמנו, -הציפורים "ידעו" מתי להפסיק. הן הפיקו שירה אשר משרתת את מטרתן ולא פיתחו אגו כפי שהתפתח בבני אנוש
בניגוד לציפורים האדם לא הפסיק לשכלל לא את האגו שלו ולא את יצירתו

לענין הגישה האחדותית : התינוק והאם מחוברים בחבל הטבור, כשהתינוק נולד הוא ממשיך להיות בתלות מוחלטת באם לא רק כדי לשרוד פיזית . האם מביאה אותו אל ה"עולם" , והתינוק מביא איתו אל העולם את התחושה האחדותית שהיתה מנת חלקו בהיותו ברחם . ההבחנה בין "אני" ל"לא אני" מתפתחת לאט לאט ובגיל שנתיים בכלל לא קיימת עדיין . אל תטעה לחשוב שאם קטנטינה אומרת"אני" זה סימן שאכן קיימת בנפשה ההבחנה הזאת . זה רק ענין לשוני שילדים בימינו אומרים"אני" היה עדיף לו לא לימדו אותם להבחין על ידי השפה בענין שעדיין לא מתאים למצבם המנטלי.( שוב מרחיבה..) בכל אופן לצורך המעשה החושי, האמנותי ,חשוב לנו לדעת שהילד חווה גם את העשיה האמנותית שלו כאילו זה הוא עצמו, גם את הארונית וגם את אבא ואמא הכל מאוחד וההפרדות נוצרות אט אט . הפרדות מהירות יוצרות ניכור שגורם למחלות ,דיכאון ואלימות.

לכן חשוב מאור-פנים ולכן ההורה הוא זה שיכול גם להגביל -כמובן רק כשזה במידה וכאשר בו זמנית ההורה גם דואג למילוי הצורך העמוק של הילד
אני מבינה ממך שהבת שלכם אוהבת לעשות תנועות גדולות וגם "לסמן את הטריטוריה" ואני ממליצה עבורה לשים על הרצפה גליון בריסטול גדול ,ממש גדול ,וגם להקצות לה מקום על קיר שבו היא תרגיש טריטוריה ובו זמנית חשוב מאוד להגביל . פעם אחת על המיקלדת זה נחמד אבל אני לא מאמינה שאפשר לקבל זאת במאור פנים וגם לא צריך לקלקל מיקלדת כדי לשמור על המנגנון האמנותי הטבעי. זה בדיוק מה שמביך ,הצורך להגביל כל הזמן ,אבל אם יש סיפוק נאות לצורך הבסיסי לשרבט אין בעיה עם הגבלות מסוימות אשר נגזרות מן החיים בבית
כל טוב ולהתראות


[b]נעמי[/b] (2005-08-13T23:09:15):
שלום לך חוה
קראתי את הדף בשקיקה וחשתי כי נפרש לפניי עולם חדש, שלמרות מודעותי הרבה לא הכרתי את התחום. התרשמתי עמוקות מיחסך החם האישי והמקצועי כך שאני מוצאת עצמי כותבת לך.

זה החזיר אותי לחוויות שלי עם ציור, אני זוכרת שכילדה מאוד רציתי לצייר, אך הרגשתי שאין לי כישרון ואני לא יודעת והדבר תסכל אותי רבות. גם היום החוויה שלי שאני מחזיקה צבע היא חוויה של תקיעות קשה שאין לי מושג מה ואיך לצייר. אני כמובן לא זוכרת חוויות ממשיות בהקשר זה מילדותי. כך שחשוב לי מאוד שילדתי לא תעבור חוויה דומה.
אני אם טריה ומאושרת לילדה מלאת קסם וחיים בת שישה וחצי חודשים. מהרגע שנולדה ידעה מה היא רוצה ואני חשה שעליי רק לדעת להקשיב לה. התפתחותה המוטורית מדהימה, מגיל חמישה חודשים היא זוחלת על שש, היא בקושי זחלה על גחונה, וכעבור שבועיים החלה להתאמן על ישיבה. היום היא יושבת יציב וזקוף למדיי, עומדת בלול ובמיטה, ומנסה להעמד על כל דבר. היא ילדה מלאת מרץ וסקרנות שלא אוהבת לישון וישנם קשיי הירדמות. כאם מודעת ומחוברת הקפדתי על הנקה ונשיאה בערסול. עד היום היא ניזונה מהנקה בלבד (היא אמנם אוכלת גם מבקבוק חלב אם, כשאני יוצאת והיא נשארת עם אימי או בעלי) ולמרות שניסינו סירבה בתוקף לקחת מוצץ, היא מכניסה המון את ידיה לפה וחפצים בכלל, אם כי לאחרונה שמתי לב שהיא קצת פחות מכניסה לפה ויותר משלבת חקירה נוספת דרך מגע והתבוננות וניסוי וטעיה.
ולשאלתי, אני רוצה להתחיל ולשלב מוצקים בתזונתה ואני מוצאת שאני מתלבטת איך להתחיל. כשקראתי את דבריך הבנתי גם למה. מהמעט שניסינו מידי פעם אני חשה שיש משהו לא זורם בהאכלה עם כפית כשהיא על ידינו, מה גם היא כמובן מנסה לקחת את הכפית ורוצה להחזיק בזה בידה. עליי לציין שזה זמן רב היא מאוד סקרנית לגביי מה שאנו מכניסים לפה ומאוד רוצה לאכול גם.
אם הבנתי המהלך ההתפתחותי הנכון מתחיל מהמזון מהמגע ומהתמרחות בו. אני תוהה אם זה נכון היום להושיב אותה בכיסא אוכל (שכן היא כבר יושבת ואני לא מצליחה לחשוב על פיתרון אחר נוח) ופשוט להגיש לה את האוכל ולתת לה לאכול לבד, להרגיש ולהתפלש בו כרצונה. אשמח לשמוע עצה לגבי עניין זה.

תודה ולהתראות


[b]קרשינדו[/b] (2005-08-14T00:41:05):
לא הייתי כאן מספר ימים.
היום הצעתי לגורה גליון נייר גדול מאוד והוא אכן הספיק לה.
אני מודה לך על תשובתך המפורטת ועל הנכונות להמשיך ללוות אותנו. תודה.

הדיון בנושא התוצר הזכיר לי מקרה שהתרחש לפני שנה. באחד הימים פגשתי את אחותי שהציגה לי ציור שבנה בן החמש צייר.
היא שאלה מה דעתי על הציור. זו הייתה לי הפעם הראשונה שנתבקשתי לחוות דעה על ציור של ילד. לא היה לי ברור מה אני מרגיש.
זו הייתה תחושה מבלבלת מאוד. ניסיתי לשתף אותה בתחושותי. היא לא הבינה את פשרן ואמרה בתגובה שהיא ציפתה
לאמירה: "זה יפה מאוד" או משהו דומה.

שבוע טוב


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-17T15:42:07):
שלום לך נעמי, ושלום לקוראים, אני מזכירה מחדש את הקוראים כאן כי מכתבך נוגע בתחושות ותהיות שהן משותפות לכולנו
התחושה של "אני לא יודע לצייר" , תחושת "התקיעות" שאת מתארת היא תחושה אשר משותפת לרוב רובם של האנשים ותתפלאו , היא קיימת גם אצל העוסקים באמנות. זוהי למעשה תחושה אשר משקפת את אמיתות החויה האנושית בתקופת הילדות ואפילו הנעורים, תחושה שאדלר קרא לה "תחושת מהגר בארץ זרה" האדם נולד לתוך אטמוספירה חדשה החל ממגע עורו באויר ,הפעלת מערכת הנשימה באופן עצמאי,אור חזק ,---וככל שהוא מתפתח יש כל הזמן חוקים חדשים, הגיונות סותרים, רצונות מתנגשים, כל הזמן חוקים על גבי חוקים. לוקח הרבה זמן עד שהאדם חש שביכלתו להעתיק-הרים ולא להיות תקוע עליהם.

הנטיה הטבעית להקלת המבוכה היא לקצר תהליכים ותמיד נדמה לנו שאם היה קיצור דרך זה לטובה - ולאו דוקא. אני מרסנת עצמי מלהרחיב את השיחה, אבל מבקשת שוב להזכיר שהכל , אבל ה-כ-ל קשור. הכל קשור.

אני מזהה במכתבך נימה של התפעלות מן ההתפתחות המהירה של הילדה, ואם נניח טעיתי לגבי מכתבך, הבה נודה כולנו שקיימת איזה אחדות דעים שלהקדים זה טוב.

אני מודיעה: [b]להקדים זה לא טוב. או במילים אחרות : להקדים מאוד זה לא פחות בעיה מלאחר מאוד.[/b]

נעמי יקירתי , אני מדגישה זאת כי נראה לי שגם את באופן אישי נוטה להקדים ונראה לי שאם "תורידי מהלך" , תסעי לאט יותר, תוכלי גם את וגם התינוקת שלך לחוות את החיים ממקום בטוח ורגוע יותר. הדגש על רגוע. מעניין לראות שהמילה "רגע" ,רגע בזמן , באה משורש ר.ג.ע - התרגעות, מרגוע.
בקיצור יקירתי , תרגיעי, ששה וחצי חודשים מוקדם לכפית. אפילו במסיבות קוקטייל הפנימו כבר את הרעיון של פינגרס-פוד... שישה וחצי חודשים זה גם מוקדם לשבת ולאכול לבד הייתי ממשיכה לשלב האכלה תוך כדי קרבה גופנית אל האם או מי שמאכיל. לדעתי גם חשוב לאכול ביחד עם הילד מפני שאז מתקיימת סיטואציה נכונה של חיקוי. הילד מחקה את ההורה האוכל ולומד לאכול- עד כמה שזה נשמע שכאילו אין מה ללמוד כאן. הרבה בעיות נחסכות כשההורים אוכלים ביחד עם הילדים.

בראיה איבולוציונית, הרי כפית היא דבר ממש חדשני. ראיתי אמהות לועסות בעדינות ומעבירות לתינוק באצבעות. קראתי באיזה מקום שהנשיקה המקובלת באדם כבטוי של אהבה, מקורה בהעברת מזון מפה לפה בינקות, בשחר ההסטוריה. אבל כמובן כשההורה מחזיק כלי הילד רוצה לחקות אותו.. וככה גדלים ביחד.

עכשיו בקשר להתמרחות, זו שקראנו לה בתחילת הדף הזה "סיטואצית הממרח" אני לא מדריכה אתכם להפיק סיטואציות לא של התמרחות ולא של התפלשות באוכל, אני מזהירה את כל מי שטועה וחושב שזאת הכוונה. הענין הוא שמפגש עם האוכל באמצעות הידיים מגלה את האפשרות לעשות סימנים. והסימנים של הדייסה או הגבינה או לחילופין זה קורה גם עם ההפרשות לפעמים, הם סימנים שהעין לוכדת אותם והמוח מעניק להם משמעות ואוגר אותם במרכזי זיכרון אשר נבנים במוח במיוחד למטרה של בטוי על ידי סימנים וסמלים. ובקשתי מכם לא לגנות את הילדים על המריחות ובקשתי שגם הניקוי יהיה באוירה טובה ולא של גינוי פשוט כדי לא להרוג את מנגנוני הביטוי. אני רואה בעיה ביוזמה של סיטואצית התמרחות מוגזמת, כי היא משדרת חוסר גבולות שאף אחד לא מתכוון ברצינות שכך יהיה. ובמיוחד אלה סיטואציות שהילד לא מסוגל להשתלט עליהן באופן עצמאי או ליזום באופן עצמאי ואז במקום לתרום לאוטונומיה של הילד יצרנו תלות ודברים שלא הגדירו אוטונומיה.

אבל המתוקונת שלך ממש ממש צעירה ונמצאת עדיין בשלב הנשיאה על הידיים , ערסול , המצאות קרוב לגוף , להיות הרבה זמן במינשא , להרדם במינשא תוך כדי הליכה או עשייה של עבודות הבית - הטלטול מועיל מאד לכל הגוף וגם לשינה טובה ושלב האוטונומיה עוד רחוק -בעתיד , בגיל שנתיים.

בקשר למנגנון האמנותי האורגני- כל הכתוב לעיל חשוב אבל כרגע הילדה ממש קטנה ומה שנאמר לעיל מספיק בשבילה.

אבל, ואני שמחה שנפגשנו , יש חשיבות גדולה שאת עצמך כהורה וכאדם,- סוף סוף גם אמא רק בנ-אדם... חשוב שתשקיעי בך , במנגנון האמנותי שלך ששובש בתהליך ארוך שאין לי כרגע מספיק זמן כדי להתעמק ולהסביר , דבר ששובש אצל כולנו וקורה כבר כמה מאות שנים... אחזור לכך אם אתבקש.

בכל אופן עכשיו שהילדה קטנה עדיין , קחי לעצמך זמן לשבת ולקשקש על ניירות סתם כך ללא כל "מטרה" , רק הקשקוש עצמו הוא המטרה שלך , לנקות את המוח מכל מיני רעיונות על אמנות, או רעיונות על החיים. סתם לקשקש, להתרוצץ או ללכת בשקט על הנייר... היו כבר כמה אנשים באתר שהצעתי להם זאת ועדיין אין מי שממש הרים את הכפפה, כוונתי - קישקש וחזר אלי עם חוויותיו לקבל צידה להמשך - זה לא תהליך קל אבל הוא טומן בחובו המון דברים. אני מוכנה ללוות אותך בתהליך עד כמה שהתקשורת ברשת מאפשרת נראה לי שכך אוכל לענות הכי טוב על מה שמקופל בתוך מכתבך.

שלך באחדות, חזקי ואמצי
חוה


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-17T16:15:14):
הי קרשינדו
גם אני לא הייתי כאן כמה ימים , הייתי ביער עתיק יומין ויש לי מלא חוויות.

הסיטואציה שתיארת במכתבך האחרון מאירה חזק על אחד האספקטים היותר מבלבלים בקשר לאמנות של ילדים.
הדבר קשור ל"הורדה" של נורמות הלקוחות מן האמנות ה"גבוהה" אל האמנות של ילדים. אתה רגיל לתת חוות דעת על אמנות ולנתח עבודות אבל אינך מכיר אמנות של ילדים ואת שפת האמנות שלהם, כך שחסרים לך כלים להתייחס לציור של ילד בן חמש. הנורמה באמנות הגבוהה היא "לדבר" עליה, לנתח אותה - זה נקרא "להתייחס" אליה. בינתיים התברר שפשוט להביט בה במאור פנים זאת התייחסות מספקת. אחותך לא ציפתה ממך ל"הרבה" היא היתה פוטרת אותך ,שוב, בכלי הלקוח מ"למעלה"- הציון. תגיד שזה"יפה מאוד" ותצא לפחות מידי חובת מתן ציון... אבל לרוחב לב כזה אין מקום באמנות המעריכה את עצמה...-יש כאן משהו? או שגיבבתי דברי הבל? -אללי

אין לי נקודה במחשב הזה
אז ביי


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-17T18:12:11):
עוד הערה קטנטונת : ברור ש"יפה מאוד" זה גם הכי טבעי בעולם. זה באמת יפה מאוד. בדיוק כמו הדיון על התוצר גם הבירור לגבי היופי מונח בתשתית התודעה ועובר כל הזמן בחינה סלקטיבית מדוקדקת. כמו שאתה בודק טיב של פירות , טריות של ירקות לפי המראה... ככה זה כאן.



[b]דיון בציור שהועבר מהדף של [po]בשמת א[/po] לבקשת חוה[/b]


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-20T08:38:24):
גיל ארבע זה כפול מגיל שנתיים אין בכלל דמיון בין ציורים מגיל שנתיים לגיל ארבע.
אני בכלל לא מאושרת מהתיאור של הציור בגיל ארבע הוא מתאים לציור של גיל שבע .
כמובן שאני רוצה לראות ויתכן שאחזור בי , סוף-סוף אמנות חייבים לראות ואח"כ לדבר .
את צודקת שיש קשר הדוק בין חיזוק הציור אצלך לבין הצורך להצטיינות , להקדים וכנ"ל לגבי פרפקציוניזם מוגזם והבעיות שמתלוות אליו ..שאגב ניתן לשקם ולרפא גם בגיל מבוגר וגם על-ידי ציור.
תודה לך על ההתעניינות , כך נוכל להחדיר את עקרון הרצף האמנותי .


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-06-29T22:55:10):
הי בשמת ,
אתמול פתאום הבחנתי שהציור שלך שמור אצלי ופתאום הצלחתי גם לפתוח אותו...!
בקיצור עיינתי בו ארוכות. זה ציור שיש בו פתרונות גרפיים ממש מבוגרים. את בטוחה שזה מגיל ארבע? אני מבינה שאמא שלך לימדה אותך כפי שאמרת אבל עדיין...
הרבה פעמים 'מלמדים' זה עדיין לא אומר שהילד באמת למד. מעניין אותי שתספרי לי, אם את מוכנה, מה את זוכרת מן הסיטואציה ועד איזה גיל זה נמשך ועוד כהנה וכהנה .


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2005-06-30T09:43:23):
חוה שלום.
איזה יופי שהצלחת לפתוח.
אני יכולה להגיד לך שציירתי ציורים כאלה הרבה.
אמא שלי הייתה גם מציירת לי ולאחותי, ואני יכולה לראות שבציור הזה יש חיקוי מסוים של מה שהיא היתה מציירת, אבל זה ממש לא "היד שלה". ללא ספק אני ציירתי. זה הסגנון שלי (שנבדל גם מזה של אחותי), שאני היום אפילו יכולה לראות בו את הדמיון לכתב היד שלי כמה שנים אחר כך (לא היום, אבל כתב היד בגיל 7-10. משהו בצורת הלחיצה על מכשיר הכתיבה/הציור, משהו בקוים הלא-ממש-עגולים-אלא-קצת-עקומים).
התיארוך ללא ספק נכון. אבא שלי שמר את הדברים האלה בתיקים. יש אגב גם צילומים שלי ושל אחותי יושבות ומציירות יחד בגיל הזה (אני בת 4, היא בת שנה, והלאה). אני זוכרת, במעומעם, סיטואציות כאלה: איך אני ישבתי, איך אמא שלי ישבה לידי, איך ביקשתי "תציירי לי אשה עם עגלה!" וכאלה (היא היתה מציירת בין השאר אשה דוחפת עגלת תינוקות, בפרופיל, ומאוד אהבתי את הציורים האלה. אמא שלי בין היתר שרטטת בניין, ויש לה קוים מדוייקים כאלה, יפים, כמעט רציתי לומר "מושלמים" וזה מתאים לה מאוד (-; אבל זה כמובן לא כל כך מתאים לציור...).
כאמור, אמא שלי לא "לימדה". אנחנו ציירנו. בציורים שלנו בוודאי ניסינו לחקות אותה, וגם את ספרי הילדים הרבים שלנו (בגיל הזה אני דיקלמתי בעל פה את כל שירי "פרפר נחמד" ועוד ועוד. גם ניהלתי שיחות פילוסופיות עם אורחים שלנו, אחד מהם הסופר יצחק אורפז, שרשם את אחת השיחות באחד מסיפוריו). כפי שאני צופה באמי היום, אני יכולה לראות שהיא בוודאי אמרה הרבה "יופי" ו"ילדה טובה" ו"נכון" על כל מה שציירנו "כמו שצריך", והעירה הערות ביקורת מתקנות על כל מה שהיה "לא כמו שצריך" P-:
אהבתי מאוד לצייר. בתיכון, בכלל, כל המחברות שלי היו מצויירות מהסוף להתחלה. יש מחברות שבהם רק דף אחד (הראשון) שייך לשיעור, וכל שאר הדפים בהדרגה הצטיירו עד הדף הזה...
מה זה "פתרונות גראפיים מבוגרים"?

[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-08T10:07:17):
הי בשמת,

עברו יותר מכמה ימים עד שהגעתי בחזרה אליך.
קודם כמה מילים על המושג פתרון גרפי :
[list=1]
[*] לוקח מגיל שנתיים עד ארבע וחצי-חמש שילדים עוברים שלב של שרבוט שבתוכו יש שלבים ותופעות מגוונים והמכנה המשותף הגדול ביותר הוא שזאת אמנות אשר מעבדת את חווית הגיחה אל העולם וההתארגנות הפסיכו-מוטורית - המעבר ממצב שכיבה להזדקפות , שיווי משקל , היענות לציווי הסימטרי ויצירת אוריינטציה ראשונית לגבי הכיוונים. למעלה ,למטה , ולצדדים השונים. --זוהי תוכנית עשירה אשר ממוקדת בתהליכים פנימיים .
[*] תוך כדי הבשלה , לקראת גיל ארבע וחצי נוצר הגילוי המדהים של ה'מציאות המדומה' , האמן-הילד מגלה שניתן ליצור דמיון גדול למציאות המוחשית על-ידי ציור . התדהמה כה גדולה שהילד ממש מאמין שהדבר שהוא צייר זה ה'דבר' עצמו בה' הידיעה . לאמונה הזאת יש השלכות רציניות בכלל וכמובן על אופי העיצוב של האובייקטים :
[/list]
למשל , כף יד או כפות רגליים נתפסות בהתחלה כצורה סגרה עם הרבה קוים מסביב (מין 'שמש') ורק בהמשך הילד , רק כאשר יפנים את העובדה של 'חמש אצבעות' ויהיה מסוגל ל'שימור הכמות' , רק אז יקפיד לספור חמשה קוים לכל כף-יד .
כל סימון זה ה'דבר' עצמו וכל ויתור על סימן כלשהו זה ויתור כחלק מסלקציה קפדנית של מה 'טוב' ומה 'לא-טוב' (אני מקוה שאינני מלאה אותך...)
[list=1]
[*] עכשיו כשהתהליך מקבל תפנית מן הפנימיות אל התרחשויות חיצוניות מתעוררות שאלות של עיצוב שהפיתרון שלהן מאופין על ידי ויתור או אי ויתור על פרטים . ילד בן ארבע איננו מסוגל מטעם עצמו לוותר על עין כדי לצייר בפרופיל . בכלל הרעיון של פרופיל עדיין רחוק ממנו מאוד ויתעורר כ'צורך' רק הרחק בגיל תשע ..או אפילו שתים עשרה אם יתנו לו להתפתח לאט. אבל כאשר 'יצטרך' זאת , הוא יחווה זאת כתגלית -מדעית-אישית.
[*] בגיל ארבע-חמש זה שיא הגישה האגוצנטרית : כל דבר זה 'אני' , לכן כל דבר צריך להיות שלם : השמים , האדמה , העץ... אין סיכוי, לפי התוכנה הטבעית, שהשמיים 'ייפסקו' לרגע כדי לתת מקום לשמש או שהדשא יופיע ללא אדמה מתחתיו ונוסף לכך 'ייפסק' כדי לתת מקום לעץ . זאת הסיבה שילדים מציירים את האובייקטים על קו האדמה. ולעיתים אם ציירו למשל גבעה העצים יבואו על קו ההיקף של הגבעה -- אבל אלה פתרונות טבעיים של גיל שבע-שמונה.......
[*] בקיצור , יקירתי , אינני רואה את הילדה בת הארבע בציור ששלחת לי , ואני מאוד מאוד רואה את הפתרונות המבוגרים . מעניין לשמוע ממך איזו תהודה מעוררים בך דברי אלה.
[/list]

אגב, יש בהחלט מצבים שהילד 'מרויח' המון על ידי ויתור . כשיש הורים שכל כך מעודדים ונמצאים בסביבה בטוח שיש רווחים גדולים לילד .
שבת-שלום


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2005-07-13T21:07:47):
שלום חוה,

קודם כל תודה על ההתייחסות המפורטת שלך לציור. היה מאוד מעניין.

לשאלותייך:
[u]קודם כמה מילים על המושג פתרון גרפי[/u]
וואו, איזה דברים מעניינים. לא הייתי מודעת להם בכלל, אבל כשקראתי את התיאור שלך פתאום הרבה "עובדות" שראיתי במשך השנים נפלו למקום והבנתי אותן!

[u]ילד בן ארבע איננו מסוגל מטעם עצמו לוותר על עין כדי לצייר בפרופיל . בכלל הרעיון של פרופיל עדיין רחוק ממנו מאוד ויתעורר כ'צורך' רק הרחק בגיל תשע ..[...].בקיצור , יקירתי , אינני רואה את הילדה בת הארבע בציור ששלחת לי , ואני מאוד מאוד רואה את הפתרונות המבוגרים . מעניין לשמוע ממך איזו תהודה מעוררים בך דברי אלה[/u]
מעניין מאוד, ומתאים ביותר למה שאני יודעת על אמא שלי.

בזמן האחרון (טוב, כמעט שמונה שנים, אבל הרבה יותר - ממש בזמן האחרון) אני מתבוננת מזוית אחרת במה שהיא עושה עם ילדי ועם אחייני. מזוית אחרת = בלי כעס, התבוננות נטו. אני יכולה לראות את מה שעולה מן הציור הזה:

הנחייה צמודה, מכוונת, לחוצה מאוד, שמדריכה את הילד הרך "איך עושים את זה נכון", מתוך תפיסה שיש רק "נכון" אחד, שמוכרחים (בדרגת לחץ 10 מתוך 10) לעשות את זה נכון, ושחובתה המוסרית, העליונה, ה (אין לי עוד הגדרות אבל זה לא ממצה) להדריך וללמד ולהביא את הילד "תיכף ומייד", לאלתר, על המקום, ללמוד את מה שהיא מלמדת ("נכון" זה להפסיק את השמיים כדי לצייר שמש, למשל, והיא תדריך לעשות את זה).

אני יכולה להרגיש בכל מיני דרכים את הלחץ והבהלה הגדולים מול ילד ש"לא קולט" מה שהיא מנסה ללמד. זה בלתי נתפס ממש. תיכף יש דאגה שאולי הילד מפגר או משהו מזעזע כזה.
הילדה שלי לא רצתה לקרוא בעצמה כשהיתה בת שש, היא רצתה שיקריאו לה אף על פי שכבר ידעה מזמן לקרוא, אז אמא שלי "הפציצה" אותי בשיחות חרדות, דאוגות והיסטריות שהיא חוששת שהילדה דיסלקטית או משהו. אני לא זוכרת בדיוק מה היו הדאגות הספציפיות מעבר למלה דיסלקטית שזכורה לי, כי הילדה בחינוך ביתי, ואני חשבתי שהיא נפלה על הראש, והזכרתי לה בכל הזדמנות שאני לא רציתי לקרוא לפני גיל 8... אגב, החרדות ההיסטריות לגבי הקריאה נעלמו כשהילדה חיסלה בין גיל 7 לשבע וחצי את כל 5 כרכי הארי פוטר בלי ניקוד...
עכשיו היא בחרדה אדירה שהילדה תכתוב באותיות כתב, והיא יושבת איתה במסירות, ללא ליאות, מסבירה שוב ושוב, מדגימה, מבארת, עינה צופיה מקרוב, בלחץ, בחרדה, בציפיה, על כל קו-קו שהילדה שלי משרטטת, עם "יופי! מצויין! ילדה טובה!" (ביטוי שגורם לי פריחה מיידית...) או לחילופין עם הערות של ביקורת, אי שביעות רצון, "לא ככה", "לא בסדר", "לא, זה לא טוב, תנסי שוב" ושוב ושוב ושוב... מנסה להכריח אותה...

אני רואה את ההבדל הגדול ביני לבין בתי.
אני הייתי הבכורה. אני ינקתי את החרדה והציפיה של אמי עם החלב שלה. ההישרדות שלי, החיים שלי, היו תלויים בזה שאלמד מהר, שאתפוס בקלות, שאבצע היטב.
עוצמת החרדה והלחץ, הכעס והביקורת היו גבולות חזקים ביותר, בשבילי כילדה.
אני הבנתי טוב מאוד למה מצפים ממני, והיה לי חשוב להציל את אמא שלי.
ברור שהיא ישבה ולימדה אותי איך לצייר. ציירה לי וציפתה שאדע לחקות את זה.
"לא, יש חמש אצבעות, הנה, אחת שתיים שלוש ארבע חמש, את רואה? אז צריך לצייר ככה, כן, עוד אחת, כמה יש פה עכשיו? נכון, ארבע, אז חסרה עוד אצבע, נכון? הנה, עכשיו נצייר עוד אצבע, והנה יש חמש! את רואה? עכשיו זה בסדר. יופי, ילדה טובה".
אני לא זוכרת את הסיטואציה של הציור הזה.
אני כן יכולה לצטט לך שיחה כזאת כי כל הגוף שלי יודע כל מלה בה.

בתי היא לא הבת שלה. רק הנכדה. יש לה ההגנה שלי. היא גודלה אחרת.
היא אוהבת את תשומת הלב של סבתא, שברור לגמרי שעושה הכל מתוך אהבה, וגם דואגת מתוך אהבה.
וכשזה יותר מדי בשבילה, היא בוכה ורצה אלי...
.
[u]אגב, יש בהחלט מצבים שהילד 'מרויח' המון על ידי ויתור . כשיש הורים שכל כך מעודדים ונמצאים בסביבה בטוח שיש רווחים גדולים לילד[/u]
ברור שיש רווחים באמא שמגדלת בתשומת לב, ונמצאת בסביבה.
עם זאת, אני חושבת שלילדים שגדלים עם אמא זה מובן מאליו. מה שהילדים יותר מרגישים זה לא שהם מוותרים על משהו, אלא את החסר ואת השאיפות. אני חושבת שזה מלווה בתחושה מתמדת של הילד שהוא לא מספיק טוב. שהוא לא יודע. שהוא לא קובע. שצריך לתקן אותו כל הזמן.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-07-14T15:17:58):
בשמת שלום ,
מאוד מעניין כל מה שכתבת לי .

אני פועלת רבות לקידום הרעיון שהצגת. הציור הוא אקט של שיתוף ונתינה אך כוחה המעליב של הביקורת עומד כמו בלוק של בטון בגרון של כולנו .

למדתי השבוע לסיים מכתב בברכת "שלך באחדות" וכך מתחשק לי לעשות עכשיו:
שלך באחדות
חוה


[b][po]גבעה ירוקה[/po][/b] (2005-08-23T00:17:58):
חוה שלום,
הדף שלך שקראתי בנשימה עצורה במשך יומיים כל כך ריגש אותי שהייתי צריכה להרגע קצת לפני שאני כותבת לך פה...
ועדיין אני נרגשת.
החומר פה נוגע בי בכל כך הרבה מקומות חשובים בחיים,
אני כילדה,אני כאמא,אני כיוצרת,אני כמדריכה לחימר לילדים...

יש לי איזה שמונתלפים שאלות ואני צריכה לבחור מה הכי חשוב...
אני מקווה שלא אלאה אותך.. (-:

אז קודם כל: תודה על הדף הנהדר והמרתק!

טוב, יש לי תינוק בן ששה וחצי חודשים,והוא גם לצערי מקדים להתפתח,התיישב כבר לפני שבועיים,ומתעקש להתיישב בכל פעם שאני משכיבה אותו,הוא לא יושב כלכך זקוף,ולא זחל כלל על גחונו,ואני יודעת שזה לא טוב אבל לא יודעת מה אפשר לעשות.
הוא במינשא אוהב להיות לפרקי זמן קצרים ואז מבקש לרדת.

מאז שקראתי פה,שמתי לב לכך שספרים וצעצועים רבים שיש לו הם בעצם צורות מושלמות והתחיל להפריע לי שזה מה שהוא רואה כל הזמן!
מה עושים?
האם יש ספרים מומלצים יותר לדעתך? אולי לא להקריא לו בכלל? הוא מאד אוהב ספרים וסיפורים,אבל אני לא רוצה לשתול במוחו את האיורים.
אני מבינה עכשיו את הרעיון של הצעצועים האנתרופוסופיים,בובות בלי גוף ופנים למשל.
אז איזה צעצועים כן?

אני יכולה לראות כלכך הרבה טעויות שעשיתי עם שתי בנותי הגדולות(13 ו-11) וליבי דואב על כך עד דמעות.
אני יודעת שגם עכשיו לא אוכל להמנע מטעויות לגמרי,אך הייתי רוצה לצמצם את הנזק.

אני גם הייתי אמא כמו שתיארה [po]אמא אדמה[/po] אי שם בשישית העליונה של הדף ,אמא שמנסה למנוע לכלוך וכתמים.
הבנות שלי מאד יצירתיות אבל משהו חסר.
ואצל הקטנה יש יותר מידי ביקורת עצמית הרסנית. )':
הכנסתי בהן חוסר ביטחון מסוים כנראה.
האם בגילאים האלה יש עדיין אפשרות לעשות משהו?

מאיזה גיל לדעתך נכון להגיש חימר?
אני עובדת עם ילדים מגיל שלוש וחצי,בצורה די חופשית,מנסה שיעשו מה שמתחשק,ומדריכה רק אם יש בקשה או שילד לא יודע בכלל מה לעשות.
לאחרונה הפסקתי לבקש שיעבדו על קרש,עובדים על השולחן הלבן,ויש מריחות רבות של חימר אצל הקטנים.אני לא מגנה,רק מבקשת שינגבו בסמרטוט כשמסיימים. צובעים לרוב בגואש במיכחולים.
בעיקבות מה שקראתי כאן לא אתן לקטנים כלים,אולי רק שיפודי עץ.
תמיד עודדתי שימוש בידיים ככל האפשר ופחות שימוש בכלים.

גם עם הגדולים יותר,הדגש לא על המוצר המוגמר.
לפעמים אני כן משתמשת בהדגמות,במיוחד כשמבקשים.
השנה אתחיל לעבוד בביס יסודי עם ילדים חדשים, רוצה כלכך לעשות את זה נכון,לעודד את הביטוי ביצירתיות ואת הביטחון,את השימחה של היצירה,
אני מרגישה שבגדול אני עושה את זה די טוב,אבל אולי יש לך עיצות.

לעצמי פשוט הכי הייתי רוצה לבוא ללמוד אצלך,הלוואי שיתאפשר!

ושוב תודה גדולה על הדף! @}


[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-08-23T07:48:01):
הקטנה שלי שנתיים וחודשיים.

יש לה כבר המון זמן העדפה לשחור ולכחול - צבעים כהים.
היא אוהבת לצייר בטושים ועוד יותר בצבעי מים. בעיקר על עצמה.
עכשיו היינו במקום שנתנו לה לצייר גם בגואש מבקבוקים, התיישבה ומרחה לעצמה את כפות הידיים והמשיכה מעלה מעלה לכתפיים ומרחה את עצמה היטב היטב ובהנאה גדולה.
מה שטוב זה שהיא גם מאוד מאוד אוהבת לנקות עם מגבונים.

היא מכריזה שהיא מציירת בובה, אכן בובה עם עיניים אף פה שיערות ידיים ורגליים.
היא מציירת דגים, מין אליפסות עם פה בצד ועין גדולה. כלומר בפרופיל.
אנחנו בית אומנותי ומאפשרים לה המון סוגי צבעים וניירות - שהולכים בכמויות!

בשמת - אוי, גם אמא שלי כזאת! למזלי :-; אני הבת השניה ואחותי אכן מחוייבת למצות את הפוטנציאלים שלה הרבה יותר ממני.


[b][po]עודד המחפש[/po][/b] (2005-08-23T17:01:36):
חוה שלום
אני רואה שיש כאן כמה שאלות ששאלו אותך, אבל אני לא רוצה לשכוח מה שלי יש לשאול אז אני כותב בכל זאת.
הבן שלי (4) היה איתי היום בעבודה. הצעתי לו לצייר על הלוח המחיק שיש על הקיר. הוא אוהב את זה. הוא ביקש ממני שאצייר לו דברים, ואני, בהשראת הדף שלך, עשיתי כל מיני קשקושים גדולים, פשוט נתתי ליד שלי לרוץ. ניסיתי לא לשלוט בזה, למרות שאני לא יודע אם הצלחתי, אבל מה שחשוב הוא שלא יצא שום דבר מוגדר. כמובן שמיד הוא שאל אותי מה ציירתי, ואני נתתי לו את התשובה שהצעת למעלה, שפשוט ציירתי ציור. אמרתי לו שלא ציירתי משהו מסויים, פשוט עשיתי לעצמי כיף.

אבל הוא התעקש. אחרי 4 שנים שבהן הוא כן מכיר ציורים של דברים שאנחנו ואחרים ציירנו לו, קשה לו לוותר על זה פתאום.

"אבל אבא, מה ציירת?"
"כלום. סתם ציור בשביל הכיף"
"אבל אאאאבאאאא, מה ציירת?"
"את הציור הזה שאתה רואה. מה שיצא לי"
"תצייר לי חיות"
"לא מתחשק לי לצייר חיות. בא לי סתם לקשקש בכיף"
"אבל אאאאאאבאאאאא, אני רוצה [b]חיה![/b]"

וכך זה המשיך זמן מה. מודה - היה לי קשה. ובטח גם לו. מה את מציעה?

אגב, באמת הוא לא מצייר הרבה, וכשיושבים לצייר, עיקר הפעילות היא שאנחנו מציירים לו, לפי בקשתו, והוא מוסיף פה ושם דברים.


[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-08-24T03:49:17):
בכ"ז לעניין הפרופיל, הגדולה שלי קצת אחרי 8 והיא מציירת פרופילים כבר כמה שנים. היא מציירת שעות ימים וחודשים ובעיקר דמויות צפופות של בנות או דמויות מתוכניות טלויזיה שאהובות עליה במיוחד, למשל אינוייאשה. קודם זה היה סאקורה. העיקר שיהיה יפני :-)


[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-08-24T04:05:25):
ובעניין הקטנה, היא מעדיפה לצייר בשיתוף, כלומר שאנחנו נצייר תמיד איתה ביחד. היא אומרת לנו מה לצייר ולפעמים משלימה דברים. או שהיה לה קטע חוזר שהיתה מבקשת ממני לצייר איתה ואז הייתה מקשקשת על כל הדף ומודיעה לי שאין לי מקום לצייר = זה מאוד שימח אותה.

ועוד רציתי להוסיף שזוגי כשהוא בטלפון הוא תמיד משרבט ציורים על כל מה שנמצא בסביבה, בעיקר סימטריים כאלה, מנדלות שיוצאות ממרכז ומתפתחות מסביב. הוא אדם מוטרד מחשבות למדי ואולי זה עוזר לו להתרכז.


[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-08-24T04:52:35):
טוב, עכשיו אני תוהה איך לתקן את מה שאולי קלקלנו?


[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-08-27T03:44:32):
היום נתתי לה לצייר על בריסטול גדול על הריצפה בצבעי גואש. כמובן רצתה שאצייר איתה ביחד. היא ציירה בובות, כלומר פרצופים, ואני מרחתי צבעים להנאתי וערבבתי. היא רצתה שאני אמשיך והפסיקה את ענייניה כדי לראות מה אני עושה. אח"כ גם היא עשתה אבל לא הסכימה שאני אפסיק. ביקשה שאמרח לה צבע על כפות הידיים שתוכל לעשות טביעות ידיים. בסוף הסכמתי לפעם אחת שנהפכה להרבה פעמים בהרבה צבעים. בכ"ז קמתי לעניין אחר.
אח"כ היא החליטה שכדאי לצבוע את עצמה ומרחה לעצמה על כפות הרגליים ומעלה צבע ירוק ובאה להראות לי. שרתי לה על צפרדע ירוקה, קווה, קווה, קווה שרוקדת בשמחה.
אח"כ שמחה מאוד לנגב את זה עם כמעט רבע חבילת מגבונים - רק בשביל למרוח על עצמה שוב צבע ירוק באותו אופן. שוב מגבונים.
כשהתעייפה רצתה כמובן ציצי אבל לא הסכמתי בלי אמבטיית קצף קודם, אז טבלה שם ומרחה על עצמה סבון באותה הנאה ואח"כ הלכנו לציצי ולישון.


[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-08-27T23:40:37):
היום צבעה לעצמה את הרגליים בירוק, וגם את הזרועות. מגבונים. רחצה.
אח"כ רגל בירוק ורגל בשחור. מגבונים. רחצה.
אחה"צ רגל בכחול ורגל באדום. רחצה.


[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-08-27T23:44:37):
אמא שלי הגיעה היום לביקור. מייד הקטנה רוצה שתצייר איתה. מה אמא שלי אומרת? 'לכתוב את כבר יודעת?'
אמרתי לה שזה עוד מוקדם לזה.
אמנם אמא שלי כבר ידעה לכתוב את שמה בגיל 2.5 וכנראה שהקטנה מאוד מאוד דומה לה חיצונית ופנימית, אבל הסברתי לה שעל דילוג שלבים יש תשלום גופני ונפשי.
בכל אופן הקטנה המשיכה לצייר פרצופים רוקדים ודגים אבל הוסיפה היום גם סתם קשקושים, כתמי צבע וזיגזגים.
רווח לי.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-28T09:10:26):
שלום חברים ,
הייתי מנוטרלת כמה וכמה ימים ועכשיו - שמחה לחזור .
יש משהו משותף לשלושתכם אבל רואים את זה טוב אצל עודד כי הילד כבר בן ארבע :
עודד , אתה לוקח אתך את הילד לעבודה , אני בטוחה שהתכוונת גם לעבוד באותו יום ולא רק "לבוא לעבודה"...- והנה גם אתה וגם הילד לא יכולים להנות מלפחות עשרים דקות של שקט וריכוז . ומדוע ?

הילד אינו יכול לצייר באופן עצמאי כי אתה לקחת ממנו את ההתפתחות העצמאית על ידי זה שציירת לו חיות בגיל התינוקות. המנגנון הטבעי שלו משובש .
נוסף לכך , אם נניח הוא מסוגל להתרכז במשחק אחר , יש לו עכשיו כלי שליטה חזק מאוד עליך הוא ממש דורש בכוח את העונג ה"רגיל" - תאמין לי זה עונג ממכר !

לכן נדרשת עכשיו פעולה מכוונת לגמילה , ומוטב עכשיו כשההתמכרות הטבעית לציור מספקת חומר טבעי ובריא..
תשב עם הילד בבית , תעשה לו אולי "קיר" כמו שהצעתי באחד המכתבים בראשית הדף.
הוא יבקש חיות ואתה תאמר לו בטון שקט, רגוע אך בשיא הרצינות :
"תשמע , בן , עשיתי טעות רצינית שציירתי לך חיות , האמת עשיתי שגיאה ואני עכשיו אתקן את השגיאה שלי ". .."-אני לא מצייר יותר חיות זאת היתה שגיאה ואני לא חוזר עליה". ואתה , הנה יש לך "קיר" כדי לצייר כאן כמה שאתה רוצה..

ברגע הזה הילד בודאי יתקומם ויבכה ויגיד אבל אני לא יודע.. ולא יוצא לי כמו שיוצא לך..
-- כאן המקום , עודד , לקחת נשימה ולא להתייאש :" נכון , לא יוצא לך כמו שלי כי אני התאמנתי הרבה שנים, התחלתי להתאמן כשהייתי בן ארבע , כמוך..
אפשר גם לנחם אותו יותר אפילו -:"קח, צייר, קשקש ,שרבט תשכח בינתיים מן החיות עד שבעצמם הם יבואו אליך"..

עודד, זו לא משימה פשוטה והיא לא מתרחשת ברגע אחד. יתכן והילד ידרוש ויבכה , תלוי עד כמה הוא משתמש ב"ציור" כאמצעי לשלוט עליך . לכן תשים לב לא להתעצבן ואפילו אם אתה מרגיש חסר-אונים, קח נשימה , תעודד את הילד על-ידי טפיחה על השכם או חיבוק ותשדר לו שאתה בטוח שהוא יכול להתגבר על הצער .
תקשיב טוב, הוא צריך להתגבר על הצער שאתה כבר לא מצייר לו חיות, אתה לא צריך לשכנע אותו שהוא יכול לצייר חיות בעצמו . הוא זקוק לנחמה ואתה מעניק לו אותה על ידי בטחון עצמי שאתה מבין ששגית ועכשיו אתה מתקן את השגיאה בדיוק באותו בטחון שבו אתה מיישר את ההגה אם וכאשר סטית מן הדרך.
אני מצפה לשמוע ממך איך הלך .

אני ממש עצובה שדווקא עכשיו שתשובתי דחופה לך הייתי בדיוק בנסיעות אבל אל תתייאש ביחד נתאושש..(זה כבר בהשפעת הערסית...יללה ביי)


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-28T11:06:07):
ועכשיו אליכן בנות , ואני עושה לכם סימן עם הידיים כמו שעושים בכדורסל ל"טיים-אאוט" ,
עצור , הפסקה ...לנוח , לנשום , להרגיע , ורק אחר כך להמשיך ממקום חדש :
הילדים שמקדימים לשבת הם ילדים אשר בדרך כלל לא שכבו על הבטן ולא הרימו ראש ולא
חיזקו חגורת כתפיים, הילדים שציירו פרופיל מגיל קטן מאוד קיבלו הוראות "מבחוץ" ,
לפעמים זה מאחים גדולים , או האחות הכי גדולה ששמה טלויזיה...או הורים וסבים ביחד
או לחוד . על ידי כך הם הפסידו את היציבות של ההזדקפות , תחושת הסימטריה והמירכוז.
בכל המקרים , תמיד , ניתן להתאמן , ניתן לטפל, ניתן להשיב את האבידה .
גם לגבי הילדים הגדולים ניתן לשקם,לחזק ,להרגיע ולמחות את הדמעות גבעתי-ירוקתי.....

הילד כבר יושב אבל לא מאוחר להשכיב אותו על הבטן על הרצפה ולהישכב על ידו ,לזחול ולהתגלגל
ולהנות ממשחקי זחילה ושובבויות -רצפה .
אפשר לשים ילד על הברכיים ולטפוח לו על הגב בכיף תוך כדי רקיעת רגל בעדינות או לחילופין
"להזחיל" ילד על ידי שכאשר הוא שוכב על הגב מפעילים לו ידיים ורגליים כמו בזחילה....
וחשוב גם למצוא איזון בין הדחף שלנו כמבוגרים אשר משויצים בכך שהילד 'מקדים' ותלויים בכך
לבין הגזמה בצער על איזו פעולה שקצת הוקדמה ...-איזון בבקשה !

[po]חגית ל[/po] אני מציעה לך לעשות את הפעולות הבאות:
[list=1]
[*] להפסיק לאלתר הגשת גואש לקטנטינה . לפחות לכמה שבועות עד שנראה תוצאות.
[*] לשים לב לכך שהקטנה שולטת עליכם ע"י ההתעסקות בגואש ולא מפתחת את האוטונומיה שלה
[*] לתת לה , כשבוע לאחר הפסקת הגואש , גליון בריסטול עם שני גירי פנדה ולא לצייר לה דימויים
[/list]
בכלל.
4 . לשרבט איתה קצת ובשימחה ולתת לה להמשיך "בקטנה" בעצמה . בבריסטול אפשר להשתמש כמה ימים
[list=1]
[*] לספר לי מה קורה ולהשביע את אמא שלך לשתף פעולה ולהתבונן מה קורה בלי לדבר על כך.
[*] אשמח לפתוח ערוץ תקשורת עם אמא שלך ולשרת על ידי כך את דור הסבים . גם אני סבתא ל חמישה.
[/list]
גבעה ירוקה , אכן יש הרבה לשוחח . אני מאחלת לך הצלחה בבית הספר .
יש מורים שלומדים אצלי בתבנית של סופרויז'ן ,כלומר לווי בתהליך עבודה + יעוץ ,דברי איתי
אל תתני "לצפון" לעכב אותך . אפשר להיפגש פעם ב.. אפשר לתת יעוץ טלפוני , יש דרכים.
נכון זה יפה שהמלה דרך נמצאת בתוך המילה 'הדרכה'?




[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-28T11:17:07):
המנדלות שזוגך עושה בטוח שעוזרות להתרכז . זה לא "אולי" . למנדלות יש כוח אדיר.דרך אגב
וזה "אגב" גדול מאוד ילדים מתקדמים לקראת מנדלות ובגיל ארבע וחצי חמש הן ממש קיימות
זאת סיבה מאוד גדולה להימנע מחיות ומ"כתיבות" בטרם עת !


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-29T21:26:13):
[po]גבעה ירוקה[/po],
אני ממשיכה לחשוב על דברים שאמרת.
יש באמת המון איורים צעצועים ומשחקים . נראה ש"ילדים" נהפך לפלח שוק אשר חלים עליו
חוקי הכלכלה בצורה צינית חסרת אחריות ומסוכנת ממש .
האחריות אכן מוטלת על ההורים ובאמת הורים בכל העולם מצמצמים טלויזיה , בוחרים צעצועים
והאתר הזה והדף הזה הם הוכחה לכך שהורים לוקחים אחריות לומדים ומשתלמים .
בקשר לצורות ה"מושלמות" - אני מעודדת ומעדיפה הסתכלות והתבוננות בטבע עצמו , בפרח ,חיפושית, עלה, בחפצים
עצמם . אני מעדיפה שההורה ידע בעל-פה שירים קטנטנים . משחקי אצבעות+פזמונים מאשר ספרים
ובטח בגיל כה צעיר .







[b][po]ימית ר[/po][/b] (2005-08-30T04:27:49):
חוה היקרה , שלום רב.

רציתי מעט להסיט את הנושא.

ראיתי שאת יוצרת הבדלה ברורה בין היצירה הילדית לבין הציור הבוגר.
האם רואים אצל ילד או נער את הניצנים להיותו ציר בוגר ?

מה לגבי חוג ציור אחר הצהריים במהלך השנה ? ביתי בת 9
סביר להניח שתהיה הנחיה לגבי נושא הציור , פרופורציות , איך כן לציר ואיך לא.
כלומר ע"פ מה שקראתי מדבריך - זה פסול , מזיק , ולא לעינין -

האם יש גיל שבו חוג כזה יכול להתאים, או שתמיד כדאי שהילד , נער , יעשה את מה שבלב ,בלי הערות
או בקורת כלשהי ?


מה דעתך על בתי ספר לאומנות ? הילדה מצירת הרבה , מאוד נהנית - בעצם זה לא כל כך נכון,
יש פעמים שרוצה לציר משהו , ומתרגזת על התוצאה.

לגבי כמות הציור - מדובר בפעילות שהיא בוחרת לעשות בתוך הזמן החופשי הדי מוגבל...
אנחנו ההורים עובדים , לילדה יש סדר יום של בית ספר וצהרון - ולא לשכוח את המסך הממכר, ששואב
הרבה דקות יקרות , ובכול זאת היא תמיד תמצא את הזמן לציר , זה לא עינין של זמן - אלא עינין אמיתי.
בנוסף, כשהיא נימצאת אצל חברות כמעט תמיד מבקשת לציר,
וזה לא משהו שאני רואה אצל חברותיה שבאות
אלינו הביתה, מעטים המקרים שבנות שבאו ביקשו לציר אצלינו . היו להן עסוקים אחרים.


שאלה אחרונה -

האם הרעיון שיושבים לציר יחד בגילאים שונים , הבת הצעירה בת כמעט 4 , הוא בעיתי ?

גם אם הבכורה לא מעירה דבר על ציורה של אחותה , לא שואלת , אלא רק נימצאת עוסקת בציור
שלה, ומידי פעם מיתיחסת במילים לעשיה שלה עצמה -
הרי השקט שמופר מעיב על הריכוז של הצעירה , אני רואה איך היא מרימה את הראש , עוצרת מלציר, אני ממש רואה איך המילים שאמרה הבכורה זולגות וניכנסות אל תוכה , והולכות לצאת כאילו ממנה, בהקשר של הציור שלה , בעוד דקה יום או שבועיים.
המילים שנאמרות שיכות לעולם מושגים בוגר יותר, אפילו ציור של לב, ניראה לי מאוד מוקדם מיבחינה מושגית ,
שלא לדבר על היכולת הטכנית של הידיים שעוד לא מסוגלות לעצב כזו צורה - היא בעיקר משרבטת.



חוה , תודה רבה.


[b][po]גבעה ירוקה[/po][/b] (2005-08-30T18:10:25):
לחווה היקרה- תודה על התשובות,
הקטן דווקא בעל חגורת כתפיים מחוזקת היטב,שכב הרבה על הבטן ועדיין מזנק לשם מישיבה,כך הוא מתקדם,
הוא דילג על זחילת גחון,עושה נסיונות ראשונים על שש עכשיו. לא נראה לי שאפשר לשכנע אותו לזחול גחון.
הישיבה שלו משתפרת הוא הרבה יותר זקוף עכשיו.
יש בבית ארבע בנות עשרה שצופות המון בטלויזיה ,אני מנסה להקטין את הזמן שבו הוא נחשף לטלויזיה בכלל,אבל יש גבול ליכולת שלי בתחום הרגיש הזה.. S-:
(אם היה תלוי בי הייתי מוותרת על טלויזיה בכלל אבל נראה לי שאם אציע הצעה ככזו יזרקו אותי מהבית....)

כרגע הוא יושב ומדבר אל עצמו בחדווה רבה במראה..-לפחות המחשב רחוק מהטלויזיה מרחק בטוח
אשמח אם תוכלי להתייחס לנושא החימר!
תודה! (-:


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-31T08:15:47):
בוקר טוב ימית ,
תודה לך על מכתבך אשר מוביל אותנו להמחשה של העיקרון ההוליסטי .
לא דברתי כאן עדיין אף פעם על הציור הבוגר . כדי לדבר עליו צריך לעבור גדילה מתינוק לבוגר
ויש הרבה שלבים.
ההבחנה בין הציור הילדי לציור הבוגר היא בדיוק כמו ההבחנה בין תינוק למבוגר . בין שני
אלה יש הבדלים ברורים וכמובן המון משותף..
האדם חי מאז ומעולם בתוך משפחה כך שנוכחות של אחים היא טבעית והמנגנונים הטבעיים
בנויים לשאת את ההבדלים , לשאוב מהם לצורך עידון והפריה .
מדברים בימינו המון על כבוד אל השונה , - במשפחה זאת ההזדמנות הראשונה לחיות כך !
חייבת להיות לגיטימציה אוהדת לכל שלב . וזאת לכל הכיוונים ! תאמיני שגם לגדולה יש טעם
לכבד את שירבוטי הקטנה ולמצוא מנוחה בלצייר כמוה ...-- אנו נוטים , מפאת המנגנון הסלקטיבי
של התבניות (גשטלט) להעריץ יותר את "המתקדם" וכך באמת מתקדמים אך יש צורך גם
באיזון, ברגרסיה, ובתנועה מחודשת קדימה --כמו גלים .
אני ממליצה בדרך כלל לא לשלוח ילדים קטנים לחוגי-ציור ולדחות זאת לגיל ארבע-עשרה
חמש -עשרה . אני עצמי הייתי שותפה מאוד פעילה לפני כשלושים שנה ליצירת חוגים לילדים
אך גם הנושא הזה יצא מאיזון -- צריך אולי לכתוב מאמר על הנושא הזה .
ילדה בת תשע אוהבת לצייר וממשיכה לעסוק בכך באופן קבוע -- זאת ברכה גדולה וחבל להוציא אותה
מן המסלול ,- שתמשיך להנות ! המנגנון הטבעי בנוי ממשחק,הנאה , לימוד ועבודה - תוך כדי
כך מתעוררות שאלות והמנגנון בנוי "לענות" לילד על שאלותיו . בינתיים האגו מתפתח לאט, תוך מתן מענה לצרכים השונים
ולהיבטים השונים . ואז מגיע מצב שהאדם בשל לשאול אנשים אחרים, למצוא לעצמו מדריך....

קיימות כידוע שבע אינטליגנציות . יכולת הציור קשורה לאינטליגנציה מרחבית אך כ-מ-ו-ב-ן
איננה מנותקת משאר האינטליגנציות... - אין הוכחה שילדים שציירו הרבה בילדותם נעשו דוקא
ציירים . .. ובכלל - אנחנו חיים בתקופה שההתמקצעות נעשתה מסוכנת ובהדרגה נחזור להיות
"פרימיטיביים" - כל אחד גם ישיר וגם ירקוד וגם ינגן וגם יספר בלי להפריע לרובד של ה"מקצוענים" .
מתוך הדברים האלה את מבינה שאני מתנגדת לבתי ספר לאמנות לילדים קטנים .
ובמיוחד לבתי ספר שעושים מבחני כניסה ! המנגנונים האמנותיים מהוים תשתית לכל הקיום
האינטליגנטי וכל ילד צריך אותם . לקבץ ביחד ילדים עם אותה 'רגישות' זו הפרת איזון בוטה .
שלך באחדות
חוה




[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-31T09:04:58):
נו , גבעונת ירוקונת ,את רואה - חבל להצטער הרבה .
ולענין החימר , אני מתקשה לענות על כך ברשת .
לחימר עצמו , כחומר ,יש דרישות מאוד כבדות וקשה לילדים מתחת לגיל תשע להתמודד איתן .
מצד שני היות התוצר תלת מימדי מקל מאוד על הילדים .
אני מכניסה את ענין מיחזור החומר כחלק בלתי נפרד מכל ההתעסקות עם חימר . אני מעודדת את הילדים
למחזר את "תוצר" , אני מנחמת את הילדים בכך שמבטיחה להם שהמוח , והידיים כהרחבה של המוח ,
זוכרים את המגע ואת הפעולה .
החימר נטוע בתשתית התודעה האנושית ולכן ילדים באופן טבעי מייצרים כלים , זה עולה על
העצבים של המורים ואני רואה גם כאן המון מורים שממציאים כל מיני נושאים העיקר שהילד
לא יעשה שוב'פעם תו'דבר...
כדאי לך לאסוף תמונות יפות של אמנות שבטית זה בכלל טוב לילדים .
תקשיבי יקירתי ... הנושא רחב מידי בשבילי . אולי תבואי לקראתי עם שאלה ממוקדת ואז
אענה לך ממוקד כי ככה אני טובעת....
שלך באחדות
חוה
עם

[b]היצ'ין[/b] (2005-08-31T21:10:45):
הי חוה יקירתי
קראתי את הדף ברצף בימים האחרונים.כמו רבים אחרים אני מרגישה שזה נוגע במקומות עמוקים בנפש וכולי מלאת השראה מהנושא ושקיקה ללמוד ממך עוד.קניתי היום בבוקר צבעי פנדה יפים וחבילה של עשרה בריסטולים לתום.הדבקתי לשולחן יפה יפה עם נייר הדבקה שמרטיבים מאחור.
נתתי לתום צבע אדום ,הוא קישקש בתנועות גדולות ,טיפס על השולחן והתיישב על הבריסטול תוך כדי שירבוט 'גדול'.רצה להסיר את הנייר שמסביב לפנדה ,לא ממש הצליח,עזרתי לו.רצה צבע אחר,הגשתי לו שחור,חזר על תנועות גדולות.הגדיר אותם בקול,נדמה לי שדיבר על ציפורים,לא ממש שמתי לב כי לא רציתי מצידי לייחס לזה משמעות יתירה.היה נדמה לי שהוא מכוון את ההגדרות אליי,כאילו מספר לי.מדי פעם פצחתי בשירה על כמה כיף לקשקש וגם קישקשתי קצת בעצמי.דפקתי עם הפנדה השחורה על הנייר כמו שראיתי אותך עושה(מי אמר שמבוגרים לא מחקים?).הוא אימץ את הרעיון תוך שבריר של שנייה,קרא לזה טיף טף כמו שכבר עשה בעבר.
הייתי די נרגשת כך שלא התפניתי לגמרי לקשקש בעצמי באופן 'מחובר'אז העדפתי לא לזייף.כל הדבר התרחש דקות ספורות.כשהוא כבר ירד מהשולחן(אה ניזכרתי היתה בקשה גם לראות את הקופסא ולבחור עוד צבע ,הפעם צהוב,וכמובן קילוף הנייר וכל זה...)התישבתי עם הפנדה השחורה ושירבטתי בעצמי,במהירות בזק תום היה בחיקי כביכול בתוך העשייה הזאת.I'll keep you posted איזה כיף!


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-08-31T23:17:25):
הי , הלו ושלום ,
את מתכוונת שראית אותי עם הילדה המיוחדת?
לא אפריע לך לשמור על פרטיות ,רק אומר לך שמכתבך ממלא אותי שמחה .
כל הדבר התרחש דקות ספורות... זה בדיוק ככה, תום נדמה לי בן שנתיים + , כל ההתארגנות לוקחת המון אבל אח"כ
הפעולה -דקות ספורות ...- תוך כמה שבועות משך הפעולה יוכפל .
כף לשמוע ממך ,תודה וביי


[b]היצ'ין[/b] (2005-09-01T13:24:22):
הי חוה,
כן התכוונתי לילדה המיוחדת...ולא התכוונתי להיות כל כך מיסתורית ..
תום כבר בן שנתיים ותשעה חוד'.אז הזמן הקצר לא מהווה אינדיקציה לשיבוש במנגנון הטיבעי(?).
היום בבוקר תום כבר ביקש 'פנדה,פנדה' בקולי קולות,חשבתי שהוא מדבר על דוב פנדה בהתחלה....הבריסטול שהיה מונח על השולחן (כבר לא מודבק)עבר אל הריצפה והוא הפך אותו לצד השני הריק.הוא רצה לבחור את הצבעים מהקופסא.בהתחלה שוב דיבר על ציפורים (כנראה זיכרון מהציור של אתמול)אחרי כן צייר בתכלת צורה כמעט סגורה עם זנב קטן ואמר שזה אף ואחרי כן שזה עין.לבסוף קרא לה בריכה (הבריכה שלו כרגע מלאה בגינה) ורצה שאני אמשיך אותה.לא שיתפתי פעולה -זאתאומרת לא ציירתי לו בריכה.הוא עשה גם עיגול מסביב לצורה הזו ובעצם נוצרו שתי צורות מעוגלות אחת בתוך השניה.(התחלה של מנדלה?).
באמת נראה שהפנדה זה חומר מצוין לילדים.אני שמחה להיווכח שאפשר להציע לו צבע אחד בכל פעם ,הוא רוצה להסתכל לתוך הקופסא ובוחר לעצמו.
לי עצמי היה קישקוש אחד כהוגן אבל לא בנוכחות תום (יצא אבסטרקט ממש יפה דרך אגב)איכשהוא איתו נדמה לי שאם אשתחרר אשתלט על הדף,כן יש לי צורך בתנועות יותר גדולות כי הלוא הזרועות שלי יותר ארוכות וההתחברות לתנועתיות שבפעולת הרישום דורשת מישטח יותר גדול...
ביי בנתיים


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-01T15:56:56):
הי היצ'ין (או אולי לקרוא לך סאבייאר?...)
יקירתי ,ארשה לעצמי להשתמש באינפו' שיש לי על תום כי זה רלוונטי לך ומעניין לקוראים . תום בן
שנתיים ותשעה חודשים ,אפשר לצפות שמשך הריכוז שלו יהיה ארוך יותר אבל כל זמן שהוא
כל-כך אוהב ומן הבקר מבקש בקולי קולות פנדה -ברור שמצבו טוב מאוד.
אבל ,! תום הקטום שומע ומדבר שלוש שפות! - אין פלא שהוא זקוק לקצב איטי יותר של
פיתוח שפת הסימנים הכתובים..!

בקרוב (אחרי כמה בריסטולים) תוכלי לתת לו דפים מכמה גדלים ותוכלי לצייר לך בחברתו על
דף אחר ולהוות מודל לחיקוי,. טוב שיראה אותך נהנית משירבוט ויחקה את ה ה ת נ ה ג ו ת
שלך. תני לעצמך קצת להשתחרר גם בבריסטול את מאופקת אין סיכוי שתשתלטי לו על המרחב
שלו ומאידך יהיה לכם נחמד להיות 'מאוחדים' עוד קצת
צורה מעוגלת בתוך צורה מעוגלת היא כבר סמל אוניברסלי שרואים בכל ילדי העולם , ונכון זהו
מרכיב מרכזי במנדלה !
.אני שמחה שנפגשנו
נשיקות לתום@
שלך באחדות
חוה

[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-02T08:48:13):
שלום חוה,
זו פעם ראשונה שאני קוראת את הדף הזה (לא קראתי הכל, יש פה המון המון!). תודה!

נפל עלי בול בזמן: בדיוק אתמול בתי ( 4 וחצי) ציירה את הדמות (אדם) הראשונה שלה, כשהתחילו לחלחל בי מחשבות על "באיזה גיל אמורים"...
מענין לראות שכל מני דברים שהילדים לומדים, הם לומדים עם מעט מאוד עזרה שלי, אותה הם מבקשים כשהם רוצים. הם שואלים, מקבלים תשובה, ואז מתאמנים ומתאמנים ומתאמנים בעצמם.

רציתי להתיחס לנושא המדבקות:
אני נותנת לילדים מעט מדבקות, רק לפעמים, ו - להפתעתך - גם מלבניות ;-)
ומה הילדים עושים? קודם כל - מדביקים על הגוף :-D מבחינתם זה לא (רק) "כלי-קיצור-דרך-לציור-יפה", אלא מעין צעצוע. עם הזמן הגיעו גם ללהדביק על נייר ועל ארונית שמותר להם לקשט (ולשכלול תבניות ההדבקה).

ועוד שאלה/הערה.
הקטנה שלי בת כמעט שנתיים. אי אפשר לתת לה "צבע אחד בכל יד" או "להושיב אותה על גיליון". היא מצירת עם הגדולים! היא בוחרת מתי להצטרף אליהם ולכמה זמן, לוקחת צבע מהקופסה, דף מהערמה, משרבטת, מפסיקה, ממשיכה, הולכת, חוזרת...
נראה לי מצוין, אבל ממש לא "חשיפה מבוקרת", אלא "חשיפה הדרגתית" - בקצב שלה.


[b][po]אחיטוהר לנצח[/po][/b] (2005-09-02T18:19:40):
[u]אני נותנת לילדים מעט מדבקות, רק לפעמים, ו - להפתעתך - גם מלבניות[/u] גמני גמני וגם משולשות.
מאוד ריגש אותי ליקרוא את [u]ציירה את הדמות (אדם) הראשונה שלה[/u]

אני מצוטטת את [po]תבשיל קדרה[/po] שוב,כי כניראה לא הבנתי
[u]אבל ממש לא "חשיפה מבוקרת", אלא "חשיפה הדרגתית" - בקצב שלה.[/u]
כלומר?
בת השנה ו4 ח' רוצה גם ציבעי ידיים.
האם הושבה על גיליון,שתיתחוב אצבע לצבע אחד ותימרח על דף,זה נכון ? או מוקדם?
מה זה אומר מוקדם?

[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-02T18:41:50):
_אבל ממש לא "חשיפה מבוקרת", אלא "חשיפה הדרגתית" - בקצב שלה.
כלומר?_
אני לא קובעת/מבקרת את קצב החשיפה, אלא הכל פה (אצל אחיה הגדולים) והיא קובעת את הקצב שלה.


[b][po]אחיטוהר לנצח[/po][/b]
[u]והיא קובעת את הקצב שלה.[/u]
כן, את זה הבנתי מידבריך.
אולי לא הסברתי נכון .רציתי שחווה תסביר מדוע חשובה חשיפה כזו או אחרת, אם הילד פועל כמו שאת מתארת
[u]והיא קובעת את הקצב שלה.[/u] שניראה לי מאוד נכון ומאוד ממחיש את הרצף.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-02T21:49:20):
אה, גם אני מחכה לחוה שתתיחס למצב הזה :-)


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2005-09-03T08:05:36):
רציתי לספר לך משהו, אגב השראתך.

הילדה שלי מעולם לא אהבה "ספרי צביעה". בעבר, זה קצת הטריד אותי, כי אחותי ואני (כמובן P-: ) צבענו המון ספרי צביעה (מאוד יפה (-; , כמובן...) (אני אירונית, כן). הטריד, אבל לא עודדתי ולא כלום (מדובר בספרי צביעה שהיא קיבלה מתנה. מעולם לא קניתי לה).

והנה אתמול עשינו סדר רבתי בחדרון המשחקים (הילדים ישנים איתנו, אבל יש חדרונצ'יק שהוא "חדר הילדים" ובו הצעצועים, שולחן וכסאות קטנים). זרקתי איזו חוברת צביעה שהילדים קיבלו מפיצה מטר (בכל מקום נותנים מתנה חוברת צביעה), גם מפני שהקטן (3) לא נגע בה, וגם מפני שבעקבות דברייך בדף הזה אני גם לא מעוניינת שהוא ייגע בה.
והנה, הוא ראה אותה בפח, אמר ישר: זאת החוברת שלי! אני לא רוצה שתזרקי אותה. אני רוצה לצבוע בה! ושלף אותה מהשקית.
אז עזרתי לו לפתוח אותה על השולחן ונתתי לו קופסא עם צבעי פנדה, לצבוע.
הוא אמר בשמחה מה מצוייר שם (ילד, סוס, לא זוכרת מה עוד) וניגש בחדווה לעשות על הכל קישקושים צבעוניים בצבע אחרי צבע, בלי שום קשר ל"קווים" של הציור. הוא בעצם התייחס לציור כאל טפט רקע יפה, שאין לו שום קשר ל"ציור שלו" - שאותו הוא צייר ממש כמו שהוא אוהב לצייר על דף לבן, מין קשקושים קוויים-אליפטיים).
אני שמחתי שהוא מצייר כדרכו (כלומר, שהחוברת לא "מקלקלת" אותו בכלל, הוא בקטע החופשי שלו), ואמרתי לו איזה יופי של צבעוניות.
פתאום עבר הבנזוג, ואמר לילד משהו כמו "אבל אתה צריך לצייר לפי הציור" או משהו כזה.
הילד לא ממש הקשיב, ואני חייכתי לבנזוג, שמתי עליו יד ועשיתי "ששש" עם האצבע השניה, ואמרתי לו בסוד "עזוב, הוא לא צריך" ועוד כמה מלים שאני לא זוכרת על זה שיותר טוב ככה. והוא "עזב".
איזה כיף לכולם להשתחרר מכל ה"צריך" האלה, גם בציור...


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-03T08:48:04):
אצלינו הילדים מציירים על דפי טיוטה.
לא תמיד דווקא על הצד הלבן :-D


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2005-09-03T10:20:14):
_אצלינו הילדים מציירים על דפי טיוטה.
לא תמיד דווקא על הצד הלבן_
כנ"ל (הינוקא מתחיל בצד הלבן, ואז לרוב הופך את הדף ומצייר גם על המודפס).
מה שמשעשע הוא איך הינוקא הפך גם חוברת צביעה לדפי ציור...


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-03T10:58:22):
ועוד מענין -
הגדולה צובעת חוברות (אחי קנה להם, הן נמצאות אצלם בבית). היא צובעת בלי לצאת מהקווים, אבל כשיש איזור גדול אחד (מצופה להצבע באותו צבע) היא צובעת בכמה צבעים - מחלקת אותו לחלקים קטנים. מצאה חן בעיני החירות שהיא נוטלת לעצמה.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-03T11:07:40):
הי שירית ושלום תבשיל , וברוכים כל המצטרפים לדף.
אני קולטת התרגשות מן הנושא, להיטות 'לבלוע' אותו ואגב כך 'הקדמת קנה לושט ...'
אני צריכה לבקש מכם לקרוא בקפדנות את הדף ולבוא אלי באמירה ממוקדת.

כדי להקל על כך הבה נעשה אבחנה ברורה :
בין עקרון הרצף באמנות של ילדים שזהו עקרון המצביע על מנגנון אמנותי הקיים בבני-אדם כתופעת טבע . (השאיפה מבחינתי ללמד לעומק את שניהם) [b]לבין[/b] הניתוח שלי על שיבוש המנגנון הזה והנזק שנגרם לבני אדם כפרטים וכחברה על-ידי כך + ההצעות שיש לי לשמירתו (איש לא חייב לקבל את המלצותי) [b]לבין[/b] המודעות לתופעת הטבע הזאת המתפתחת אצל הקוראים , כל אחד לפי אופי הקשר שלו עם הנושא ועם 'תופעות-טבע' ככלל.

אני חוזרת וקוראת את מכתביכן ולא מוצאת ענין שלא נגענו בו ,(לפחות בקצרה) , בטוח שקריאה חוזרת בדף תיתן לכם תשתית לנסח שאלה/ הערה או הארה ממוקדת שממנה נוכל להעמיק או להרחיב את ה'ספירלה'..

הלב שלי אומר לי שצריך שוב להזכיר שהנושא הזה מסעיר את הנפש מכל כוון . כמו המורה או הגננת גם ההורה דואג לברר שהוא 'בסדר' והוא לא מזיק לילד שלו....-- אז יש לי חדשות בשבילכם : הורים זה דבר מזיק . נקודה . ....
שלכם באחדות
חוה (בו' אחת , אחוטי....)


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-03T11:21:33):
הי כולם ,
בעוד אני כאן טורחת לדייק בכל מילה , לנסות לגעת בנקודות טעונות ביד עדינה , בדיוק באותן דקות נכנסו המכתבים שלכם ,הי בשמת , כמשב רוח רענן !
אכן בחינוך הביתי יש תקוה להצלת הנפש , נכון שאתם בחינוך הביתי?
לא משנה , שהורים זה דבר מזיק , זה חלק מן ה'הולוס'
שבת שלום


[b]היצ'ין[/b] (2005-09-03T12:20:27):
הי חוה,
תודה על ההערה\הארה לגבי ריבוי השפות,כל כך פשוט ולא חשבתי על זה קודם...אמשיך לעדכן ....בברכת רצף


[b][po]אחיטוהר לנצח[/po][/b] (2005-09-03T12:59:06):
טווווב.
אחרי תשובתך,כעת, בירשותך ערכתי את שאלתי .אני אגש שוב ליקרוא.
כן מה שמאיים עלי זה
[u]אז יש לי חדשות בשבילכם : הורים זה דבר מזיק . נקודה . ....[/u] ולכן הרצון ליהיות מזיקים כמה שפחות לתת לטבע לעשות את שלו הוא בדמי ממש. בין אם זה בהתפתחות מוטורית, או כמו שאת מביאה כאן אומנותית.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-09-03T15:27:03):
[u]אז יש לי חדשות בשבילכם : הורים זה דבר מזיק . נקודה . ....[/u] :-D
חוה, הדף הזה נפלא @}

ביתי (שנתיים ורבע) מציירת גם היא על דפי טיוטה, הופכת את הדף ומציירת על שני הצדדים.
לאחרונה היא מציינת שהיא כותבת, וגם עושה מעט קווים קטנים צמודים ואומרת שמציירת את עצמה ואז על הקווים האלו מוסיפה עוד ועוד צבעים ואסוציאציות ( מציירת עם כחול ואז אומרת שתוכל להיות כמו "ים-ים, זיקית מאחד מסיפורים שלה שהפכה כחולה ) ואח"כ לוקחת כתום ועוברת לדבר על אש, כך היא "מציירת" את עצמה. גם אותנו התחילה לצייר במספר קווים.
אך בעיקר רוצה לשאול בעניין הכתיבה, היא הרי רואה אותנו כותבים, אז היא רוצה גם.... אומרת שעושה רשימת קניות :-D
מה את אומרת? נראה לי שזה מוקדם אבל זה בא ממנה...
אולי כבר נכתב פה בדף, אבל אני רוצה להחזיר את הנושא, קשה לה להישאר בדף, היא עוברת לשולחן, לרצפה, לשטיח, לקירות, היתה רוצה לצייר בכל מקום. איך שמים גבול בלי לעצור בגסות.
כמה אפשר לכעוס כשהיא "לא מבינה" ואחרי שאמרנו כבר בלי סוף פעמים?

(()) תודה לך.


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-03T18:16:32):
הי נועה , שוב התגעגעתי אליך @}

נועה'לה , זה לא מוקדם וזה לא בא ממנה .
פירושו של דבר :
[list=1]
[*] זה בדיוק הגיל הכי "קופי" , הילד כמו קוף אחרי בנ-אדם עושה מה שההורים עושים ,מחקה אותם ועל ידי כך לומד 'לעשות' הכל .(מצחיק אותי -קופי, copy ....)
[/list]
אני רואה ילד מסדר מנשא לבובה- לא היה כדבר הזה בזמן שאני גידלתי אתכם...
אומרת "ים-ים " ו"אש" הרי כבר דיברנו על תרומת ה"דודה" בתחילת הדף.

בקיצור , מצבה ממש טוב מפני שהיא לא מבקשת שתציירי לה -הדודה התרסנה, לא ככה ?
ועכשיו , אם תשרבטי בחברתה בלי למלל שמות היא תכנס למסלול של המנגנון הטבעי.
מה תשרבטי בלי למלל ?
תחקרי את אפשרויות התנועה של הזרוע וכף היד . את תראי שמגוון אפשרויות התנועה יוצר מגוון של סימנים . את מאוד תהני ממעשיך ומרוב עונג יתכן שגם תקישי ותזמררי באותה עת....וקטנטינה שלך(מאיה,נכון?) תחקה את מעשיך ותתפתח בכיף .

אגב ,בענין ניירות הטיוטה -- נכון מאוד, לתינוקות לא איכפת ואפילו יותר מעניין לקשקש על כל מיני דיאגרמות וטיוטות שונות.

[u]איך שמים גבול בלי לעצור בגסות[/u] -- הצחקת אותי , בשביל מה נוצרה הגסות?
אבל מה שעוזר באמת זה "גסות" בעקביות .
באהבה
חוה
וחוצמיזה , תעשי לה מקום כמו קיר מיוחד שתהיה לה אבחנה בין מקום שמותר ונותן לה אפשרות להתפתח לבין מקומות שאסור ונותן לך אפשרות לנוח .
ותקראי את ההתכתבות שהיתה לי עם קרשינדו או אני שולחת אותך לקרוא כל הדף מהתחלה.....



[b][po]עודד המחפש[/po][/b] (2005-09-03T22:38:04):
שלום חוה וכולם,

רציתי לספר על משהו נחמד שקרה לנו היום. סיפרתי לאשתי על הדף הזה, והיא עוד לא הספיקה לקרוא אותו, אבל הבינה את הרעיון. |רעיון|

היום פתאום שמעתי מכיוון הסלון צעקות התלהבות של אשתי ושני הבנים. לאחר זמן באתי וראיתי את מקור האנרגיה: הבן הגדול קיבל מתנה חוברת צביעה. אשתי עזרה לו "לצאת מהקוים" ופשוט להשתעשע עם צבעים על הדף הזה. הם אמנם היו נושאיים, אבל בלי צורות מוגדרות. למשל, הם לקחו צבע ירוק ועשו איתו מלא קשיקושים על הדף, ואמרו שאלה איגואנות (היום ראינו שתיים). אחר כך, בצבע כתום עשו תפוזים (שוב, רק קישקושים, לא צורות). הכל היה מלווה במשחק פרוע ומתלהב, עם צעקות וצחוקים.

בשלב הזה אני הגעתי, הזזתי את החוברת הצידה, והתחלתי לקשקש ולשרבט על הנייר הגדול שהיה מתחתיה. שיתוף הפעולה היה נפלא, של שני הבנים (2,4). הם לא מציירים הרבה בדרך כלל, אבל המשחק וההשתוללות "עשו להם את זה" והם פשוט נהנו מאוד. בכל פעם שהיה להם טוש ביד ([po]טושים זה הדק[/po], כן?) הצעתי בעדינות צבעי פנדה, והם החליפו בשמחה.

מה שאשתי עשתה עוד (שוב - כדי לעודד אותם לקשקש בצורה שהם לא רגילים) היה לעשות "האנשה" של הצבעים. למשל: היא לקחה צבע אחד ביד והתחילה "לדבר בשמו": "שלום, אני קנגורו וכל היום אני קופץ (הצבע קופץ על הדף ועושה נקודות נקודות וקוים קצרים). אוי, התעייפתי קצת (הצבע נע באיטיות בלי לגלוש למרחקים)" וכו' הבן הגדול מיד לקח צבע אחר וחיקה אותה עם חיה אחרת שהוא אוהב. גם אני הצטרפתי.
בקיצור, היה כיף.

חבל שאין לי מצלמה דיגיטאלית כדי לשתף אתכם בתוצאה הצבעונית המרהיבה שיצאה.


[b]היצ'ין[/b] (2005-09-04T00:20:42):
קישקוש משחרר
קישקוש מחבר,קישקוש יוצר
להיות על הדף, להיות נוכח
זה כלום
הכלום מנצח


[b]היצ'ין[/b] (2005-09-04T02:13:32):
[u]אז יש לי חדשות בשבילכם : הורים זה דבר מזיק . נקודה . ....[/u]
הצהרה מוחצת בקונטקסט כזה של אתר שמאגד בתוכו הרבה הורים שמנסים לעשות את 'הדבר הנכון' והדגש הוא על 'לעשות'.
לצמצם את העשייה שלנו (בחובה טמונים השתדלות,ניסוי ותהייה אקראיים,מתח משולב עם ציפייה לתוצאה ועוד) = לא לנסות להיות 'צודקים/נכונים' זה צעד ראשון מצוין לאפשרות של משהו טבעי לקרות.

[u]ולכן הרצון ליהיות מזיקים כמה שפחות לתת לטבע לעשות את שלו הוא בדמי ממש. בין אם זה בהתפתחות מוטורית, או כמו שאת מביאה כאן אומנותית.[/u]


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2005-09-04T09:21:42):
[u]אכן בחינוך הביתי יש תקוה להצלת הנפש , נכון שאתם בחינוך הביתי?[/u]
נכון, גם הקדרה וגם אני.


[b][po]ישראלה hargildnetvisionnetil[/po][/b] (2005-09-04T15:33:59):
שלום לך חוה. לאחר קריאה באתר, אליו הופנתי ע-י בתי מיקי [אנגליה-hitchin] ,התרשמתי מגישתך בהובלת ילדים ומבוגרים ליצירה . ברצוני להציע לך העברת קורס בבית האמנים בתל-אביב. אנחנו מתכננים עכשיו את הפעילויות לשנה הקרובה. אנא התקשרי איתי בנושא זה במהרה כי אני נוסעת למיקי ותום בסוף ספטמבר. בידידות ישראלה


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-09-06T00:26:47):
@} אני עורכת את הדף, לבקשתה של חוה. מקווה להספיק תוך כמה ימים :-)


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-06T15:36:59):
[u]לכן הרצון להיות מזיקים כמה שפחות,לתת לטבע לעשות את שלו , הוא בדמי ממש ..[/u]
שירית,היצ'ין, בשמת וכוווווולנו ,
בהקשר זה חשוב לי לשתף אתכם בשתי תובנות שהיכו במוחי לפני שנים ועדיין כואב לי לפעמים במקום של המכה ..
אחת שהבנתי יום אחד שאין הורה שרוצה להזיק לבניו , כולל אבא שלי . ועוד יותר - כל הורה שואף להועיל ולתקן -זה חוק טבע .
והשניה , שיתכן והניתוח שלי על המנגנון הטבעי שגוי או יתברר כשגוי וההמלצות שאני נותנת להורים או מורים יתבררו כשגויות .-- או , וזה ממש סביר , הניתוח שלי לא יהיה רלוונטי יותר עקב שינוי תשתיתי במוחו של דור העתיד.. מכאן +הומור עצמי באה האמירה המוחצת : הורים זה דבר מזיק. נקודה.

תכונה טבעית של תינוקות ועד גיל שבע : הערצה של ההורים .
תכונה נוספת: קטנטנים רוצים לרצות את ההורה ויש בכך תועלת גדולה עבורם.

עכשיו בחזרה לאספקלרית האמנות הילדית :
ילדה מתמרחת בצבעים ואומרת לאמא כל הזמן "תראי מה עשיתי" זה אופייני בין גיל שלוש לשבע בכל ענין - טפסתי על סולמת - תראי מה עשיתי ,קפצתי על רגל אחת - תראי מה עשיתי אממממאאאא(ממרומי העץ)-- "תראי אותי"......-- זאת לא אובססיה זה בטוי לצורך הישרדותי לקבל אישור מן ההורה על כל ענין שיש בו מן החידוש או שהוא מרגש .

בענין ציור בניגוד לדברים אחרים נדמה להורים ומורים שצריכים לפתח שיחה תרבותית סביבו . זה כמובן לקוח מ'שיח-גלריה ' , מאזורים אמנותיים שההקשר שלהם חברתי ושייך לגילאים אחרים לגמרי .- בילדים ,מספיק לחייך במאור פנים ולהנהן בשמחה. קריאות התפעלות בין כה וכה יפרצו מפיכם כאשר יופיע 'חידוש' מרענן .

המנגנון האמנותי מאוד מתוחכם ונותן סיפוק להרבה רבדים ,אבל הוא אילם והמבוגרים לא זוכרים את מתיקות תרומתו בגלל זה ממציאים כל מיני 'האנשה' אני במקומך עודדה :-) הייתי מכסימום מאנישה את ה'צבע' - אני כתום אני קופץ אני אדום אני מתרוצץ אני כחול אני גדול...וכד' -- אבל האמת שאם חוקרים את אפשרויות התנועה של היד מגלים סימנים כל כך מעניינים ואפשר להנות משקט פנימי וחיצוני ולהענות למשמעויות האסוציאטיביות המתרחשות בסיטואציה באופן אינטימי.

אגב , גם הזימרורים שאני מציעה טובים לפעמים ראשונות כאשר רוצים לחגוג , אחר-כך , יותר ויותר זמן השרבוט יהיה פרטי של הילד ועודד , אתה תוכל לעבוד קצת בשקט..:-)
צריכה לטוס עכשיו תוספות על חוברות צביעה --אולי מחר.ביי.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-09-06T16:17:47):
חוה, מה את אומרת על תלית ציור של הילד ( או שניים ) על הקיר, כמו תמונה ?


[b][po]אחיטוהר לנצח[/po][/b] (2005-09-06T16:47:47):
חווה,קודם קבלי (())(()) עם הרבה צבע.
אשכרה אדם קדמון אצלי בחצר ,כל אחהצ.שתי הגמדות שנתיים ושנה, מצאו את הברז של הטפטפות (טוב שהבעלבית לא יודע) ערומות בבוץ שיצרו לעצמן,מציירות על גזע עץ דמוי עץ בננה,זה הכי נעים .
בתחילת הקיץ עשיתי איתן מריחות על הקיר באמת. בדיוק היה אז "פסטיבל אדמה" בהחוף גנוסר.
שאלו אותי אם אני באה לפסטיבל כי זה ממש על ידנו. אמרתי שאין צורך,יש לנו פסטיבל על אמת כל אחר הצהרים.
היתי שמה מראה גדולה כדי שגם תיראה איך היא נראית .זו חויה כל כך כיפית ונעימה.
אני שמחה שהקטנה ,למרות שלא רצתה לשחק באוכל(לא יודעת למה) נהינת ללכת בעיקבות הגדולה וכן מורחת את עצמה בבוץ.

_אני כתום אני קופץ אני אדום אני מתרוצץ אני
כחול אני גדול...וכד' –_ |Y|


[b][po]אחיטוהר לנצח[/po][/b] (2005-09-06T23:03:22):
האם את יכולה לספר בקצרה ,רק כדי לטעום מעט,מה יש במנדלה שהיא כה חשובה בציור\אומנות רצף אצל ילדים.
הבנתי מתשובתך ,אי שם למעלה, שיש צורך בידע ברור כשעובדים עם האלמנט הזה.האם את יכולה מעט ליגוע בזה?


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-07T07:06:22):
נועה בקר טוב ,
ה"תוצרת" בילדות באה בכמויות אדירות , את תשימי תמונה אחת והילדה תרצה עוד ועוד כי זה כל-כך מלהיב את ה'אגו' המתוק המתפתח עכשיו ואנחנו שואפים לתת לו מידה צנועה בלי לנפח אותו .

אחד הפתרונות הטובים שמצאתי היה לארגן [b]מוט עשוי דיקט, הוא מחובר לקיר (כמו קולב) ואנחנו מחברים אליו ציור ואח"כ על אותו ציור מחברים (באטבים) את הציור החדש, כעבור כמה זמן מצטברת ערימה, מורידים וממשיכים להציג בכיף.[/b] חשוב להישמר מהגדרות"זה יפה ויוצא דופן" ולכן אני תולה אותו לתצוגה , כי בשביל הילד כל ציור זה "הוא" עצמו . מלכה האס לימדה לתלות מידי פעם כאשר מופיע"חידוש" . נראה לי ה'קולב' פותר את ענין ציורי הילד כ"טפט".

הי שירית , את כל כך חמודה עם תיאורי ה"גן-עדן"....-- ענין המראות מעורר בי מחשבה
אשתף בהמשך וכך גם עם המנדלות .
כרגע חייבת לטוס .
יום טוב ולהת'.
חוה


[b][po]אחיטוהר לנצח[/po][/b] (2005-09-07T15:18:07):
חווה כתבת
[u]ענין המראות מעורר בי מחשבה[/u] אז הוא עורר גם בי אחרי המישפט הזה שלך :-)
אני תוהה...האם הצבת מראה בזמן מישחק כמו שכתבתי,פוגמת באיכות החויה הגופנית נטו .
אולי ברגע שישנה מראה (אני סתם מעלה השערה) אנו עסוקים בדמותינו שבמראה [b]ולא בחוית החומר וחישתו על הגוף?[/b]
האם הובנתי????


[b][po]חן נושי[/po][/b] (2005-09-07T22:51:02):
חוהל'ה
כאן נושי אישתה של בתך (להלן:כלתך)...
גם אני קוראת אותך נפעמת ובא לי לספר לקוראים איך שכשהיינו מתלוננים (לפני25 שנה, בערך?) - "חוה, לא יוצא לי!" היית עונה לנו - "לא יוצא לי אומרים רק בשרותים!"
בכל אופן, מסתבר שהמסרים שלך חילחלו לא רע לתודעתי, אם כי יש ויש במה להשתפר, בתור גננת חטאתי בכמה עניינים (גם אני, שבויה, נאלצתי לספק את הסחורה להורים), אבל בהשוואה למה שקורה בגנים אחרים אז באמת באמת הרע במיעוטו (... אני מנסה להתנחם).
(ולא שוכחת את התקרית עם תום וגאיה בעקבות המתנה המפוקפקת שהבאתי)
עם בן-בן אני הרבה יותר מקפידה, והקריאה בדף זה מאד מחזקת אותי ומחדדת לי.
אני חשה גאווה להיות חברה קרובה
ושולחת לך חיבוק גדול ותודה אינסופית!


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-07T23:57:49):
הי שירית ,
אכן הצבת המראה הזכירה לי את האגדה אודות הנער נרקיס אשר התאהב בדמותו שהשתקפה במים ומרוב שהיה מרוכז בעצמו טבע בתוכם .

יתכן בהחלט שכאשר יש מראה אנו עסוקים בדמותינו ולא בגוף ובחוייה החושית, הובנת וחצי, ואני נוטה לחשוב "בגדול' כמוך . ספציציפית לגבי הבנות שלך התרשמתי שהן עסוקות מעל הראש בבוץ המבורך ואם תסלקי את המראה אולי אפילו לא ירגישו שסילקת..

ביחס למנדלות, תודה שהעלית את הנושא,זה בדיוק מתאים עכשיו לכל ההורים שילדיהם עולים עכשיו על המסלול המבורך של השירבוט :
השירבוטים , אם נותנים להם להתפתח ללא הסחות דעת מזיקות מתפתחים ומתארגנים כך שעד גיל שלוש וחצי-ארבע ניתן להבחין במנדלה: תחום מעוגל סגור שבתוכו נמצא קו אנכי אשר ממרכזו יוצאים שני קוים ,אחד לכל צד . מתוך המבנה הזה מתגלות לאדם-הילד האופציות לסימול צמחים, חיות ודמויות אנוש , ל-א-ט ל-א-ט .(יש כמה 'טיפוסים' למנדלות ילדיות).

רוב האנשים נושמים לרווחה כאשר דמויות האנוש מופיעות ,ויש אשר מקדימים ללמד איך לעשות אותן -- כבר דיברנו על כך. אבל המנדלה היא הבטוי האותנטי באמת . [b]המנדלה מהווה סיכום התהליך הפנימי של הגדילה ומכאן והלאה מצטרפת גישה שמבטה פונה גם החוצה.[/b]
תודה ולהתראות .


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-08T00:11:30):
הי חן מתוקונת ,
בדיוק כתבנו באותן הדקות , אז יוצא בדף כאילו לא שמתי לב אליך ...
טוב לי שיש לי אתכם , כוונתי כל הילדים שזוכרים לטובה את השטויות שלי...
נשיקות ואהבה @} ראיתי תמונה של בן בן על המדרגות של חמוטל והוא דומה לך בול


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-08T13:37:32):
תאמיני שירית , [u]אני כתום אני קופץ וכו'[/u] ממש מיותר כאשר מקבלים פנדה בגיל שנתיים+ ומשרבטים טבעי ללא הסחות דעת .
אני זימררתי ככה כשרציתי להוריד בעדינות את האנשים מהצורך לתת 'ערך-מוסף' לשירבוטים.

האמת , ואת תראי את זה עם הבנות כי , בבקשה ,את לא תציירי בשבילן חיות והן יכנסו במלכותיות ישר מגן-עדן שלהם אל גינת האמנות האורגנית ..!
ואילו את אולי 'פעם ב..' תזמררי מרוב כף אבל לא נצטרך שום שיקום לגמדיות הבוץ שלך...


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-09-08T19:30:51):
[u]"לא יוצא לי אומרים רק בשרותים!"[/u]
:-D גדול !


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-08T23:40:12):
חוב שאני חייבת ל-[po]תבשיל קדרה[/po]:
שלום לך יקירה ,
בענין המדבקות הן לכשעצמן חמודות ולהדביק על הגוף ולקשט ריהוט זה לא מה שהתלוננתי. אני דברתי על התופעה אשר קיימת בגני ילדים של קטנטנים בני שנתיים -שלוש : הם מקבלים מדבקות כדי לקשט את השרבוט שלהם . כך שיוצא שממש על השירבוט שעשוי מקוים רוטטים אשר שואפים להיות מעוגלים (כי המוח כבר קלט את מה שהעין ראתה - שיש נטיה מעוגלת כלשהי ב'סימנים ' האלה) שם בדיוק מוצעת מדבקה עגולה!

זה ראשית ,מראה שהגננת לא מבינה מה היא עושה , ושנית --מבטיח שגם הילד לא יבין מה הוא עושה !
מה שמדאיג אותי שבחינוך הביתי עלול לקרות שהורים יביאו הביתה בתום לב דברים כאלה.
לילה טוב


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-09-09T16:39:08):
שלחת אותי לצייר עם ביתי, וזה מעלה אצלי המון שאלות.
אנחנו מציירות יחד. על אותו הנייר? או כל אחד על הדף שלו?
אני מקשקשת להנאתי והילדה רוצה שאני אצייר אותה, כפי שהיא כותבת ומציירת אותי ( היא הרי רואה אותי כותבת בבית, וכך רוצה גם היא לכתוב ) ואז? מה אני אומרת לה, שאני לא יודעת ? היא הרי יודעת שאני כן.
עברנו לנייר בריסטול עבה וגדול (180 גר' 1/2 גליון) ואחרי שיומיים היה על הקיר ביקשה לרדת לרצפה ואנחנו מדביקים שלא יזוז, האם כאשר הנייר כבר מלא בקישקושים של שתיינו צריך להחליף אותו, או אפשר להמשיך ולמלא אותו בלי סוף, קישקוש על קישקוש?
היא רואה את העיגולים שלי ומחקה אותי, ובכל זאת האם יש שאיפה לצורה מסויימת? מנדלה?
האם תוכלי יותר לפרט מהי מנדלה? האם היא צורה מוגדרת או צרוף של צורות?
אולי כבר הזכרת את הנושא ואני לא זוכרת ( צריכה לקפוץ לדף שעורכת אותו :-) ) למה חשוב שנצייר יחד, והאם כל פעם שביתי מבקשת ממני לצייר איתה יש חשיבות לכך שאענה לה בחיוב :-P
כשאני נענת לה ומציירת איתה היא מנסה "להרקיד" אותי "אמא תציירי כאן, ועכשיו כאן..." אני אומרת לה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה על הנייר, האם יש לך תשובה טובה יותר?
אני מרגישה שאני קצת "משתלטת" לה על הציור, במובן שהיא מנסה לחקות אותי ופחות קשובה לעצמה באותו זמן שאנחנו מציירות יחד, האם זה חשוב? ואם כן, איך אפשר אחרת?
וואוווו, מצטערת על השטף. את לא חייבת לענות על הכל ( אבל רצוי ;-) )
תודה @}


[b]היצ'ין[/b] (2005-09-09T19:46:28):
[u]השירבוט שעשוי מקוים רוטטים אשר שואפים להיות מעוגלים (כי המוח כבר קלט את מה שהעין ראתה - שיש נטיה מעוגלת כלשהי ב'סימנים ' האלה)[/u]

אני רואה את זה בשירבוט של תום.הצורות שואפות להיות עגולות ,הוא סוגר אותן בזמן האחרון ויש נטייה למעגל בתוך מעגל.הוא עדיין לא 'לוקח את הזמן' ולפעמים אפילו מסרב להצעתי לשרבט. היום ביקש מאבא שלו שיצייר אוטו ואבא שלו סירב,זה כנראה עיצבן את תום (סופר לי אח"כ) אבל בסוף שירבט נקודות וקרא להן גשם.
כשפרשתי גליון נייר מאוחר יותר ושירבטתי בעצמי תום לקח ממני את הפנדה,ישב על השולחן ושירבט את הצורות העגולות שסיפרתי עליהן קודם.ישב די מרוכז ככה בעשייה שלו כשאבא שלו פלט את השאלה <אתה מצייר גשם?<....ישר הזדעקתי בלחש <אין צורך להגדיר <.
הוא לא יכול לקרוא עברית אחרת הייתי שולחת אותו מיד לקרוא את הדף הזה.חוה את לא יכולה לדאוג לי לתרגום לאנגלית???:-)


[b][po]הכאב שבנפשי[/po][/b] (2005-09-10T01:55:46):
חווה, היקרה,שאלה:
מה יכולה לעשות אישה בת ארבעים כתרגיל לשיקום הערכה עצמית פגועה ביותר?
אולי יש לך הצעה כלשהי ?....
)-: תודה...


[b][po]אחיטוהר לנצח[/po][/b] (2005-09-10T14:00:39):
[u]אכן הצבת המראה הזכירה לי את האגדה אודות הנער נרקיס[/u] ....ולכן [b]הוצאתי[/b] את המראה מחדר המשחקים ליפני מס' ימיים. כי התחלתי להרגיש שזה חורג לי מעט ממשחק מול מראה בתור אביזר שעוזר להכיר את הגוף,לא להתביש בדמותך, "החבר במראה" וכד,
התבוננתי בה משחקת מול המראה,והפעם משהו ניראה לי כבר לא מתאים בדיוק מ [u]נער נרקיס[/u] חששתי..-חסל סדר מראות לאלתר

[u]בענין המדבקות הן לכשעצמן חמודות ולהדביק על הגוף ולקשט ריהוט[/u] תודה שהבהרת את הסוגיה.
ההסבר על המנדלות מאלף. רב תודות!!!
זה רק פתח לי ת'תאבון.:-)
[u]ואילו את אולי 'פעם ב..' תזמררי מרוב כף אבל לא נצטרך שום שיקום לגמדיות הבוץ שלך...[/u] :-] תודה. אני מסמיקה....
טוב שלא רואים. האמת שהחמשיר הזה שלך פשוט היה שווה ציטוט.

דבר קטן, נתת כאן תשובה למישהי על ילדה שמחרבת את ציוריה...זה החזיר אותי שנים אחורה .וההסבר שלך היה [כמובן] מדויק וכואב.
כשחזרתי לצייר, זה היה אישי מאוד ,בחרתי דווקא בפנדה (כמה ראשוני) כך שיכולתי למרוח אותו וליצור מעין תהליך ריגשי שלם. סשן. היתה התחלה ...ולא ידעתי לאן אמשיך זה זרם מיתוכי אל הדף....
הציור היה כלי לביטוי הרגש, וניראה כמו ציורים אנרגטיים.
אני כבר לא קורעת....
ורק עכשו,כעט ממש, תוך כתיבה [b]בדף הזה[/b] על כל הסבריו...אני מתרגשת מהתיקון שהעברתי את עצמי....
הולכת לעכל
(())(())


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-10T14:01:45):
הי [po]נועה בר[/po] ,ברכות על ראשך יקירה ,
לא התכוונתי שמהיום תשבי כל היום עם קטנטינה לשרבטינה. מתברר גם משיחות עם אחרים שברגע מסוים [b]כשהילדים קולטים עד כמה ההורה מעוניין שהם ישרבטו יש להם נטיה להפוך את העיסוק המרנין לכלי של שליטה על ההורה וזמנו החופשי .[/b] אני מרגישה שאינני יכולה לעשות עבור ההורה את האבחנה הזו כי גם לכל אחד יש טווח שונה ביחס למרחב הזמן שלו, ואני סומכת על כל אחד שיוכל להבחין בסיטואציה.

בכל אופן , אני מתכוונת שאם וכאשר הילדה משרבטת כבר , נניח ארבע דקות לבד ולפעמים מתרכזת יותר זמן , כי אז אין יותר צורך בכך שגם את תשתתפי ובטח ובטח את לא 'מקבלת הזמנות' מה ואיך לצייר .- בדיוק כמו שאת גם לא 'מזמינה ' אצלה. אנחנו משדרים בצורה ברורה כל ענין ,כמו בדברים אחרים ,אם מתחשק לך לשחק ביחד זה יכול להיות נחמד אבל אם 'לא עכשיו כי אני עסוקה בענין אחר ' -זה גם מקובל בדיוק כמו בכל ענין . מאחר והקטנה ממש נכנסת עכשיו לשלב שבו האוטונומיה מתבססת זה טוב וראוי לתת לה הזדמנויות להתרכז ולשקוע במדיטציה .

נייר שהתמלא כדאי להחליף , יש המון ערך כמובן בנייר ריק, חדש. יש בכך תרומה גדולה לאבחנה בין הסימנים, בקרוב יופיעו אצלה סימנים מופרדים , זה קורה במקביל לתהליך של 'הפרדת -תנועות' אשר מתרחש בגיל זה וממשיך להשתכלל לתוך גיל שלוש -ארבע -חמש.. את יכולה לסמוך על התהליך.
עכשיו כדאי גם להגיש ניירות וקרטונים מכל מיני גדלים. - והכל במעין 'כלאחר-יד' .

בקשר למנדלה זה בנתיים מוקדם , ברור שבאופן טבעי היא מתקדמת לקראת מנדלה . גם העיגול בתוך עיגול של תום (היצ'ין) אלה מנדלות ראשוניות . בקרוב תראו שהם הולכים עם הגיר בצורה מעוגלת ומחזקים את המקום המפגש של הקו .

בקשר לאבא של תום ובכלל ההורים הגברים . נוכחתי לדעת שהבחורים מאוד אוהבים לדעת על המכניזם המעניין הזה . זוהי הרי 'תוכנה' של ה'מחשב' הביולוגי . בגיל זה המוח 'מעלה' את התוכנה ובזמן ההעלאה שלה היא יוצרת את התנאים להמשכיותה ! האם יש לכך מקבילה במחשבים?

[b]חשוב חשוב חשוב לרדת מכינויי גשם שמש נחשים וצפרדעים ![/b]

ועכשיו אליך [po]הכאב שבנפשי[/po] ,
יקירה ואהובה , אשה בת ארבעים יכולה לעשות רבות לשיקום הערכה עצמית פגועה ביותר . אין לכך 'תרגיל' , זאת עבודה רבה שדורשת התמסרות ,אהבה והמון זמן . אני בטוחה שעד גיל ארבעים שמעת את הדברים האלה הרבה פעמים ואני לא מחדשת לך. אני עוסקת במדיטציה עתיקת-יומין שאיננה ידועה מאוד , אך מחדשת עכשיו את ימיה . זוהי [b]מדיטציה באמצעות של ציור מנדלות.[/b] אנשים מחלימים מהמון מצוקות ועוברים תהליכים חזקים אם גם כואבים .
מאחר וציור מנדלה קיים במנגנון הטבעי של האדם יש למדיטציה זו עוצמה טובה.
שלך באחדות
חוה


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-10T17:09:11):
היצ'ין יקירתי -- תוספת לענין העיגולים ותקראי גם ל [po]נועה בר[/po] ,שתבוא פה...

חשוב לדעת בקשר לעיגולים: למעשה הם תוצאה של הולכת היד ע"ג המשטח ואיזה ענין מיוחד לפגוש תוך כדי 'הולכת היד' את התחלת הקו. המפגש הזה כנראה משמעותי לקטנטנים ומהווה גם אתגר מוטורי +קשר בין עין ליד. [b]אני מציעה למבוגר לשרבט ביד טיפה רוטטת ואולי אפילו ביד הלא דומיננטית ולהוליך את הקוים לא כדי יצירת עיגול, אלא בהולכה לקראת המפגש עם הקו ו...להגיע למקום. לא צריך לעשות זאת עם המון דרמה אבל יש לכך השפעה טובה על הקטנטנים וזה גם מרסן את המבוגר.[/b]

וואו אני לא מאמינה שהצלחתי להסביר זאת בלי להדגים....
ביי @}:-)@}


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-10T18:49:48):
ועכשיו אליך שירית,
למה המנדלה של גיל שלוש-ארבע (וגם קודם) היא [b]הבטוי האותנטי[/b] בה' הידיעה? מפני שהיא מתרחשת בכל ילדי העולם כתופעת טבע, אין הרי מבוגר, גננת או חוג-אמנות שתדריך ת'ילד לעשות את זה ..! - וכל הילדים עושים את זה , בכל העולם.

[b]אז מה מבטאת המנדלה ?[/b]
לפחות זו שתיארתי לך , מסכמת את עובדת ההזדקפות -- על-ידי האנך (אנוכי=אני) , ואת כיבוש היציבות על ידי הקו המאוזן .( שיווי משקל) אבל זה לא ממש קו מאוזן אלא שני קוים שיוצאים מן המרכז לכוון הצדדים . בהמשך המנדלה תהפך ב"גדול" לגוף אדם וב"קטן" לפרצוף . הקו המאונך יתקצר ויהיה אף והקו המאוזן יבוא מאוזן לאוזן ויהיה הסימן לפה .
די להיום . יש עוד המון סודות .


[b]היצ'ין[/b] (2005-09-10T18:55:59):
חול'ה,
טוב יש ממש התפתחויות. כנראה שזה לא היה סתם שתום הזדקק לעמת את אביו עם ענין השירבוט אתמול כי נדמה שעכשו בקע הסכר. אתמול תום גילה מחדש את הלוה המחיק שלו, כזה שאפשר לרשום עליו עם עפרון שמחובר אליו ולמחוק עי כך שמזיזים מין סרגל פלסטיק שנמצא מתחת ללוח. בכל מקרה הוא שירבט עליו שוב ושוב בעיקר את הנקודות האלה שבדרך כלל קורא להן גשם אבל הפעם שמתי לב שלא קרא להן כלום. כבר בבוקר בשיחת מחשב\מצלמה עם סבתא שלו היה לו חשוב להראות לה את מה שצייר על הלוח וקיבל חיזוקים מכולם (גם בני הדודים וסבא שהיו שם).

לפני שעתיים אבא שלו שכב לנוח ותום שכב לצידו ובעיקר הפריע לו לנוח בכל מיני דרכים 'תינוקיות'. אני הצטרפתי ואמרתי לו שאם הוא לא רוצה לישון שיילך לחדר השני. הוא לא רצה והתנהג בכל מיני דרכים שאני מכירה אצלו כשהוא במתח פנימי שעולה על גדותיו, מין התגרויות כאילו. בכל אופן כאן אני נכנסת לתחום קצת שונה שקשור לבכי, לאלו מכם שמכירים את כתביה של אליטה סולטר ([po]התינוק יודע[/po]), החזקתי את תום כדי לאפשר לו להאבק כנגד גופי ולשחרר מתח ע'י בכי וצעקה. זה לא היה קל, הוא חזק מאד, אבל זו שיטה בדוקה מבחינתי שתמיד מביאה לתוצאות מדהימות. אחרי זמן מה של פירוק מתח ,עזבתי והוא שכב לבדו איזה זמן. ואז הוא קם והמשיך להיות בחדר. אני התחלתי להתנמנם כשכל הזמן אני שומעת אותו ברקע [b]משרבט[/b] על הלוח ומוחק, משרבט ומוחק. בריכוז ובשקט, הרבה הרבה זמן...מעניין לא?

[b]היצ'ין[/b] (2005-09-10T19:12:56):
חוה ,בדיוק כשסיימתי לכתוב אז ראיתי שנכנסו הודעות שלך,אז אני מקווה שאת עוד שם כי נוכל לעשות קצת צ'אט...אני רוצה לספר לך שגם אני חווה דברים מענינים עם שירבוט ופונה לזה בגישושים זהירים שוב ושוב.גם לי יש תחושה שמשהו פורץ החוצה כמו שנדמה שאני רואה אצל תום.אני באמת נותנת ליד להוביל ויוצא הפלא ופלא מתחת לידיים,המחשה לכך שאין צורך 'להתערב' -הראש,המודעות,הלא יודעת מה.יש בזה שיחרור גדול ,שאין צורך להחליט מראש ולהכתיב לעצמי מה לצייר.מציאות נובעת יש מאין ונוצר דיאלוג פורה ומפתיע.ועוד דבר,כמו להמנע מלהגדיר דרך המילה לילד ולתמלל ע'י כך ענין חזותי כך גם ההמנעות מלהגדיר מראש מה לצייר (מתוך המציאות או מתוך רעיון מוגדר מראש)מאפשרת לכוח החי של הציור לפרוח.זה יפה איך שהחומר אז מקבל את הכבוד המגיע לו ולא רק כאמצעי להגיע למשהו אחר.והפנדה היא באמת נהדרת.


[b][po]הכאב שבנפשי[/po][/b] (2005-09-10T21:06:38):
חוה שלום- איפה אפשר למצוא מידע לגבי שעורים שאת מעבירה? (-:


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-10T23:06:03):
היצ'ין חמודה אני כל-כך מאושרת כששומעת דיווחים כאלה !
ברור שאצל תום פורצת איזושהי דרך בלתי אמצעית לבטוי אישי .
מכיון שאני מכירה אותו (הכרות קצרה) , אני חייבת לספר שהוא ילד מאוד אינטליגנטי , מלא רגשות
וכיון שהוא שומע שלוש שפות הביטוי האישי המילולי צועד על שלושה מסלולים ולכן לאט יחסית.
אני בטוחה שהביטוי על-ידי סימנים גרפיים מאפשר לו תקשורת פנים-אישית אשר חשובה לכל אדם
אך במקרה שלו יש לה חשיבות יותר גדולה כי לפחות ב"חזית " זאת יש לו רווחה .
ברור שהעובדה שאת משרבטת לעצמך בהנאה גלויה נותן לו גם עונג של הזדהות .
ההנאה שאת מדווחת עליה היא בדיוק ההנאה שהוא חווה . הדיאלוג הפנימי הפורה שאת
מדברת עליו מתרחש גם אצלו וכך גם אצל כל ילד שעולה על המסלול הטבעי --זאת הסיבה
שילדים מתמסרים לציור בלהט קדחתני .
אשמח לשמוע עוד ועוד .

[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-10T23:15:54):
שלום לך ה [po]כאב שבנפשי[/po] ,
הכתובת אי-מייל שלי
[po]hava bat[/po][email protected]
תשאירי לי כתובת ואשלח לך דף מידע .
שבוע טוב.


[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-09-11T00:18:02):
כל הדיבורים על מנדלות וילדים הזכירו לי אותי כשהייתי קטנה, אולי בת 8,9...
הייתי לוקחת דף A4 , חותכת ממנו ריבוע ואז עושה המון המון קיפולי נייר סימטריים וקטנים ואז פותחת וצובעת הכל בטושים..
אני זוכרת שהייתי עושה את זה אחת לכמה חודשים , כל פעם היה יוצא משהו אחר ומאוד מאוד אהבתי את זה..
הייתי גאה בעצמי על המושלמות והצבעוניות וזה ממש היה ממלא אותי..

היום נראה לי שזה היה סוג של מנדלה (למרות שרגילים לראות בעיקר מנדלות עגולות..)


[b][po]חוה בת חיים[/po][/b] (2005-09-11T18:00:58):
נכון .זה סוג של מנדלה .
באמנות ה"גבוהה" לא יעריכו את המנדלה כאמנות ויגידו "אה בתור מדיטציה זה ענין אחר"....
אבל האמנות הגבוהה מתה מוות קליני מרוב הירארכיה ואגו ומונשמת ע"י מצנטים כבר
הרבה שנים..


[b][po]נסיכת השום[/po][/b] (2005-09-11T18:48:14):
_האמנות הגבוהה מתה מוות קליני מרוב הירארכיה ואגו ומונשמת ע"י מצנטים כבר

הרבה שנים.._

D-: