ציפיות בזוגיות

[אילה*]

אני רק יכולה לציין שאני בימים אלה חזק ב"לבסוף מוצאים אהבה"...
תודה.

[אילה*]

ולטעמי עדיין - זה סוג של מניפולציות שניתן להשפיע בעזרתן על הקשר ועל ההבנה הזוגית אבל לא תמיד זה יכול "להחזיק מים" בזמן אמת.

[התקרבות*]

נכון. אצלנו זה נדם. לא פותחים, לא קוראים, לא עושים תרגילים.
נראה שצריך גם המון אמביציה כדי להתמיד בזה. כמעט תמיד "החיים יתדפקו על דלתנו" בדיוק כשהגיע הזמן לפגישה השבועית הזאת.
אבל חוץ מזה? את מרגישה שינוי? אצלך? אצלו? ובאופן כללי את בטוב?

[תמר*]

אני רוצה לחזור ולהתייחס לכותרת הדף ולדיונים הראשונים בו, ולשאול: למה לדעתכם כן אפשר לצפות בזוגיות?
אני יותר ויותר מבינה ומנסה ליישם את הגישה של שחרור מציפיות, של בניית החיים שלי עצמי כפי שהייתי רוצה לחיות אותם, בלי תלות בבן זוגי, בלי לשבת ולחכות לו או לנסות לשנות אותו ואז להתאכזב.
אבל אם אני מנסה ליצור מצב שבו די לי בעצמי לעצמי - מה נשאר ביני לבין זוגי? לאן כן לשאוף בקשר איתו? אני תוהה. אולי לפתוח דף מה היא זוגיות או משהו כזה. או להמשיך כאן.
אשמח לתגובותיכן הנבונות.

[בשמת_א*]

למה לדעתכם כן אפשר לצפות בזוגיות?
לאהבה.
ואידך זיל גמור.

[תמר*]

הו לא, לא תיפטרי ממני כל כך בקלות. אני כבר שנים טוענת שאהבה היא פשוט מונח כללי מאוד שאנשים משתמשים בו לתאר מגוון גדול, לא אחיד ואף סותר של רגשות, התנהגויות, מחוות וכו'.

[שירי_ג*]

יש פה גריין ישן נושן שאומר שציפיות הן לכריות....

[חני_בונה*]

אני כבר שנים טוענת שאהבה היא פשוט מונח כללי מאוד שאנשים משתמשים בו לתאר מגוון גדול, לא אחיד ואף סותר של רגשות, התנהגויות, מחוות וכו'.
מניסיון: זה כך עד שמתחילים להרגיש אותה ואז יודעים בדיוק מהי אהבה. (בהקשר אישי פנימי עמוק) השלב הבא הוא להפנות את הפוקוס אל האהבה שמבוטאת מצד בן הזוג.
באהבה

[מיכל_בז*]

למה לדעתכם כן אפשר לצפות בזוגיות?

שבן הזוג שלי יהיה בעדי. שהוא ירצה טוב בשבילי. שנקודת הפתיחה של כל סיטואציה בינינו היא שהוא בעדי או לפחות בעדנו.
שהוא יסתכל בי בעיניים טובות.

[בשמת_א*]

מניסיון: זה כך עד שמתחילים להרגיש אותה ואז יודעים בדיוק מהי אהבה

ויש לי המלצה חמה: בספר "מלים הורגות" יש פרק קצר מאוד על האהבה. פותח את העיניים. עושה סדר בדברים.
לדעתי הפרק הזה הוא תשובה לשאלה שלך.

[תמר*]

מיכל - תודה, עוררת מחשבה. בשמת - תודה, אקרא.
חני - איבדתי אותך במשפט על השלב השני. התכוונת אולי להפנות את הפוקוס אל האהבה שמבוטאת כלפי בן הזוג_, ובטעות יצא לך _מצד בן הזוג? או שבכוונה כתבת מה שכתבת ואני פשוט לא מבינה מה את מנסה לומר.
שירי, באמת גריין שאני מכירה ומזכירה לעצמי אותו יום יום וזה מצחיק ועוזר, אבל אני חושבת שאני כבר עברתי דרך לא קצרה בעניין זה כי כאמור לעיל אני יותר ויותר מבינה ומנסה ליישם את הגישה של שחרור מציפיות, של בניית החיים שלי עצמי כפי שהייתי רוצה לחיות אותם, בלי תלות בבן זוגי, בלי לשבת ולחכות לו או לנסות לשנות אותו ואז להתאכזב ועכשיו מה שמעסיק אותי זה עד כמה לשחרר אותן, מה נשאר, והאם לא נוצרת אצלי חוסר תלות כה רבה עד חוסר צורך בבן הזוג בכלל.

[רוזמרין*]

אבל אם אני מנסה ליצור מצב שבו די לי בעצמי לעצמי - מה נשאר ביני לבין זוגי?
קודם כל, אדם הוא בע"ח חברתי ולכן תמיד יצטרך חברה ולא יוכל להסתפק בעצמו.
נאמר שאת רווקה שמסתדרת מצויין לבד. יש לך חברים וחברות. מה קושר אתכם אחד לשני?אהבה? אכפתיות?עניין?

אני חופרת בנושא "לבד או ביחד" בשנים האחרונות וכל פעם מוצאת את עצמי עם מסקנה אחרת, וזה תלוי גם במזג האויר באותו היום ומצב הרוח. בגדול, יש תקופות שצריך יותר "ביחד" ותקופות של יותר "לבד".
באופן כללי- כשהילדים קטנים, כשאחד מבני הזוג חלש יותר נפשית או חולה, כשיש משימות רבות (נניח טיפול בהורים או עבודה רבה בחוץ וכו') אז צריך לתת הרבה תשומת לב לשני ויש יותר "יחד". אם בתקופה כזו אין תשומת לב ואכפתיות של בן הזוג, התסכול והיאוש יכולים להביא לכך שלא ניתן לעצמנו להתקרב גם בפעמים אחרות ולאט לאט הפער יתרחב.
<אם חבר או חברה היו מתנהגים כך הייתי מתרחקת לתמיד אבל פה אני לא יכולה>

[חני_בונה*]

התכוונת אולי להפנות את הפוקוס אל האהבה שמבוטאת כלפי בן הזוג, ובטעות יצא לך מצד בן הזוג?
התכוונתי ללשים לב לאהבה שאת מקבלת מבן הזוג. סליחה שלא הבהרתי את עצמי.
משפט זה מתייחס לדברייך: אבל אם אני מנסה ליצור מצב שבו די לי בעצמי לעצמי - מה נשאר ביני לבין זוגי כאשר המיקוד מושם על האהבה שניתנת לך מבן הזוג וקיימת הערכה והודייה לכך, זה מצב שמקרב בין בני הזוג ותמיד אפשר להתחדש בו. להיות בחיבור לקירבה הזוגית שאליה שואפים ובכך להעצים אותה.

[אני*]

מנסה לסדר את מחשבותי.
אנו נשואים כמעט 16 שנים ומכרים יותר...,יש לנו ילדים בית כלב וחתולים ולא חסרים גם דגים,אז מה הבעיה?!?! אני מרגישה מאד מאד עייפה בזוגיות ביננו.
עברנו המון המון בזוגיות המשותפת,הפלה של ילד ראשון,בגידה,אובדן ילד בגיר נוסף,משבר גיל שלושים,משבר גיל ארבעים....ובכל שלבי הזוגיות הייתי התומכת,המקשיבה הסולחת המוותרת,,,,לעולם לא הרשתי לעצמי להשבר מיתוך פחד מתמיד שלא יהיה מי שיתמוך בי ויחזק אותי.
לפעמים הייתי צוחקת ואומרת שדרושים לי מספר חודשים בבית הבראה נפשי שבו ישנה את האפשרות לבכות בלי הפסקה ליפול ולהשבר ללא דין וחשבון.
ולפני שבוע פתאום,בלי כל הודעה מוקדמת ,אישי מספר כי לפני מספר ימים הוא ביקש מכתב פיטורין וממחר הוא חותם בלישכה.
עמדתי בשקט ולא ידעתי כיצד להגיב,עצם הידיעה שהוא לא שיתף אותי בעניין,ומאוחר יותר התברר לי שהוא שוחח על כך עם אחיו,ולא ראה צורך לשתף אותי בזה? הלו?איזו זוגיות יש לי? האם אני לא מכירה את הבן אדם לו אני נשואה כל כך הרבה זמן?והא מצידו ענה:"ברגע שיש אימון בבני זוג אז את צרכה לסמוך עלי ועל השיקולים שלי.וחוץ מיזה אני זה שמגיע למשרד ועובד הדברים תלויים בי ובחיי-ואני מוסיפה ומה לגבי הזוגיות והמשפחה בהחלטה כל כך חשובה?מה הקשר לאמון? לא היית צריך גם לשוחח איתי?.
אני עייפה,כל כך עיפה מהזוגיות והיחד עיפה ממשברים,וחוץ מזה עיפה כי פצקית שלי בת החודש צרכה לינוק עכשיו.
המשיך מאוחר יותר....
המרגיעון כותב:האושר אינו תלוי בדבר,רק בנכונות לאושר" מנסה להפנים.

[פלוניתה*]

[פלוני_אלמונית*]

שלום,
קראתי סיפור שלך.מה המייל שלך? אני רוצה לשלוח לך משהו שיכול לעזור לך- תשלחי אותו [email protected]

[גילגמש*]

אני רוצה להתייעץ עם איתכן לגבי הקשר שלי ומכיוון שהנושא ציפיות בזוגיות מתאים בול החלטתי לא לפתוח דף חדש. אני בת 34 ועם בנזוגי כמעט ארבע שנים. יש לי ציפיות גבוהות מאד אולי גבוהות מידי מהבנזוג ולכן אני מאד מתוסכלת. מה שמאד מפריע לי בו הוא שהוא לא "העוגן" שלי, אני לא מרגישה איתו בטוחה מבחינה רגשית, וזה נובע מכך שאין לו אינטילגנציה רגשית גבוהה במיוחד. כשרע לי כי מישהו פגע בי למשל הוא לא יודע להגיד את הדברים הנכונים הרבה פעמים מה שעושה את מצבי אפילו גרוע יותר. יש לו כוונות טובות אבל הוא קצת רובוטי כזה והייתי אומרת על גבול הספקטרום האוטיסטי. כשהכל בסדר אז אני לא זקוקה לתמיכה שלו הרגשית אז זה בסדר, אבל כמובן שמידי פעם קורה שאני זקוקה לתמיכה שלו ואני כל הזמן חושבת מה יקרה שבאמת יהיה קשה לי נניח דיכאון אחרי לידה והוא לא יוכל לעזור לי ואפילו לפעמים לעשות את הדברים יותר מלחיצים ויותר קשים.. זה ממש מעציב אותי ומתסכל אותי. יש לציין שהוא מבין את הבעייתיות ורוצה להשתפר אבל להשתפר במשהו כזה זה לא כל כך פשוט. אני מאד רוצה לשמוע מכן מה אתן חושבות אם זה משהו שאפשר לשפר, אם רוב הדברים בקשר חוץ מזה טובים עד כמה זה קריטי התכונה הזו, אם הבעיה אצלי שיש לי ציפיות גבוהות מידי ממנו... אני די משתגעת מהנושא הזה הכי דפוק הוא שכנראה בחרתי אותו בגלל שהוא כזה, שיחזור דפוסים בעייתים מהילדות...

[בהצלחה*]

אין לו אינטילגנציה רגשית גבוהה במיוחד?
על גבול הספקטרום האוטיסטי.?

נראה לי שבחרת בבנזוג שהוא...
גבר

[פלונימית_אלמונימית*]

המפתח הוא אצלך. נסי להוריד ציפיות לתקופה מסוימת - מספיק זמן שיאפשר לך לבדוק איך את עומדת בזה. לעניות דעתי הוא לא יכול להתנות מהותית, אולי נקודתית פה ושם אבל ב"אינסטינקט" אין לו את זה. (גם לי יש אחד כזה). במקום לדאוג מה יהיה כאשר תזדקקי לתמיכה, אם זה יקרה, אולי להתאמן היטב היטב על פחות הזדקקות ויותר תמיכה עצמית/משפחתית/חברים. מאחלת לך הצלחה!

[פלונימית_אלמונימית*]

חוזרת על מנטרה שאימצתי לי: חתול לא יכול לנבוח

[אחת*]

תמיכה רגשית אפשר למצוא בקלות רבה יותר אצל אמא, אחות, חברה.

[חני_בונה*]

מידי פעם קורה שאני זקוקה לתמיכה שלו.
כשזה המצב (שאת זקוקה לתמיכה שלו) פשוט אמרי לו זאת במילים האלה ותחשבו ביחד איך הוא יכול לעזור

אני כל הזמן חושבת מה יקרה שבאמת יהיה קשה לי נניח דיכאון אחרי לידה והוא לא יוכל לעזור לי ואפילו לפעמים לעשות את הדברים יותר מלחיצים ויותר קשים.. זה ממש מעציב אותי ומתסכל אותי.
מה שמעציב אותך זה לא הוא. אלא המחשבות הללו. אני קוראת להם מחשבות מחלישות. הפיתרון שלי למצב הוא לזהות מחשבות מחלישות לשלוח להם אהבה ו... לא להיות עסוק בהם.

יש לציין שהוא מבין את הבעייתיות ורוצה להשתפר אבל להשתפר במשהו כזה זה לא כל כך פשוט.
אם תהיו ממוקדים בבעיתיות לא תוכלו להיות ממוקדים בשיפור במקום זאת אני מציעה להתמקד במצבים ספציפיים רלונטים לחיים ולהגיד לו מה את צריכה בצורה ברורה ועניינית.
בהצלחה

[יוליקו*]

איך הוא בתמיכה גופנית? למשל חיבוק או ליטוף שלו תומכים בך או יכולים לתמוך בך?

כי אם כן אפשר בשלב ראשון להנחות אותו פשוט לחבק אותך, ממש להכיל אותך בחיבוק עדין, כשנראה לו שקשה לך או כשאת מבקשת חיבוק כי קשה לך והוא לא קלט.
(את יכולה לומר לו: אני עצובה/כועסת בגלל....אתה יכול לחבק אותי? זה מאוד עוזר לי ). ואחר כך , כשאת נרגעת, להודות לו שעזר ותמך, שידע שהצליח לו הפעם!
ולהשאר בתבנית הזו תקופה מסויימת עד שיתבסס דגם תמיכה ראשוני שמקובל על שניכם. דיסקוס ושיחה למצוא במקום אחר (חברות? אמא?).

אם זה מסתדר לך כדגם תמיכה ראשוני, אפשר בהמשך לעבור לבקשה שיקשיב לך בזמן החיבוק. בלי לענות בכלל. שתוכלי לבטא את מה שכואב לך בלי שהוא ידבר בכלל. שיתרום רק נוכחות והקשבה מצידו (חיק ואוזניים ).
ושהוא ידע שאין חובה מצידו לדבר בכלל. (אני רוצה לספר לך מה קרה לי היום עם רוני, רק תחבק ותקשיב בבקשה, זה מאוד מקל עלי לשתף אותך, כי זה עוזר לי להוציא מה שמכביד לי על הלב). ואז לחבק בחזרה ולהודות לו.
להשאר בדגם הזה לתקופה!

אם זה מצליח ואת רוצה להמשיך בתהליך, אז אפשר לשאול מה דעתו ולנסות מה קורה אם זה.
אפשר גם להצהיר, כמו בחלק מהדפים פה , שאת במצב רגיש ושאת מבקשת תמיכה פיזית ומילולית ולא ביקורת, ושאי הסכמה אפשר להביע יותר מאוחר, כשתרגעי ותתאוששי.

זה ממש תהליך של לימוד מצד שניכם ומומלץ לא להזדרז במעבר בין השלבים.

מה דעתך?

[בשמת_א*]

_מידי פעם קורה שאני זקוקה לתמיכה שלו
כשזה המצב (שאת זקוקה לתמיכה שלו) פשוט אמרי לו זאת במילים האלה ותחשבו ביחד איך הוא יכול לעזור_
אני לגמרי מסכימה עם הטיפ הזה, כאשר מדובר באדם "נורמלי".
אבל חני, מוכרחים לקחת בחשבון שיש אנשים, שאינם מסוגלים - לא לתת תמיכה, לא לחשוב ביחד, לא לעזור.

אני רק אתן דוגמא קיצונית במיוחד, כדי לסבר את האוזן: יש לי חבר ילדות, מכיתה ד', חולה סכיזופרניה. למרבה המזל הוא אינו חי עם אשה, אבל אין אפשרות לאף אחד "לומר לו במלים", "לחשוב ביחד" או לצפות ממנו לעזרה.

עכשיו אעבור מהדוגמא הקיצונית לדוגמא פחות קיצונית: יש לא מעט אנשים שמסתובבים בינינו, גברים ונשים, שאינם מאובחנים, לא בסכיזופרניה ולא בשום לקות או חולי אחרים - אך אינם מסוגלים לנהל שיחה במלים עם הפרטנר/ית, אינם מסוגלים לחשוב יחד, אינם מסוגלים לעזור.
הסיבה שהם אינם מסוגלים איננה תוצאה של מחשבות מחלישות ואיננה מושפעת על ידי משלוח אהבה.
קצת מדאיג אותי, שאם מישהי תחשוב שהבעיה היא בה, לדוגמא מפני שהיא חושבת מחשבות מחלישות - היא תפספס את עובדות החיים, שהיא פשוט חיה עם אדם שיש לו לקות, והיא סובלת מהלקות שלו (אפשר לחיות עם אדם שיש לו נכות או לקות כלשהי, ולא לסבול מהלקות שלו, כן?).

לפיכך, יש אפשרות ש"גילגמש" מוטרדת במחשבות הללו בצדק גמור.
יש אפשרות שהיא מזהה בתוך תוכה שהפרטנר שלה אכן לוקה במשהו שאינו מאפשר לו. זה לא חייב להיות סכיזופרניה, יש עוד הרבה מצבים.

לכן העצה שלי לגילגמש מורכבת מכמה חלקים:

1. אני ממליצה שלא תביאי ילדים לעולם עם הגבר הזה עד שלא תהיי בטוחה שאת סומכת עליו.

1. אני ממליצה לך לפנות לעבודה על זה:

הכי דפוק הוא שכנראה בחרתי אותו בגלל שהוא כזה, שיחזור דפוסים בעייתים מהילדות...
אין ספק שאת צודקת, והמפתח נמצא אצלך (ודרך אגב יש לפחות 4 נשים מופלאות שמסתובבות באתר הזה ומעולות בריפוי דפוסים בעייתיים מהילדות, ובדיוק חני בונה היא אחת מהן).

כאשר תרפאי את הדפוסים הבעייתיים מהילדות, יתברר לך אם את למדת לבטוח, להאמין ולסמוך והוא ראוי לבטחון שלך - או שלמדת שאת ראויה לחיות עם פירגון, תמיכה ועזרה, ואת לא נמשכת יותר לפתור את הפצע הזה מול אדם שאין לו שום מסוגלות לתמוך.

1. כתבת:

יש לציין שהוא מבין את הבעייתיות ורוצה להשתפר.
זה רלבנטי אם הוא
א. באמת מבין.
ב. עושה משהו מעשי כדי להשתפר: הולך לטיפול כלשהו, למשל.
אם הוא רק מביע רצון להשתפר כאשר את מעלה את הנושא, ומעבר לזה לא קורה שום דבר, זה אומר ש"רוצה להשתפר" = צ'ק בלי כיסוי. )-:

בכל אופן הייתי ממליצה להתחיל מטיפול בעצמך, מריפוי דפוסי הילדות שמושכים אותך להתמודד כל הזמן עם הבעיה הזאת.
לא להתחיל לחפש את התשובה בתוך הזוגיות, אלא להתחיל ממך, וכאשר את תרגישי יותר טוב עם עצמך, הדברים יתבהרו יותר גם בזוגיות
שיהיה בהצלחה!

[חני_בונה*]

בשמת א תודה. כמעט שמחקתי את דברי (הסיבה קשורה במגבלות של המדיה הזו) ואז ראיתי שכתבת והשארתי.
אני מבינה מה שאת אומרת..

[בשמת_א*]

טוב שלא מחקת, כל אחת תקבל הארה מתשובה אחרת.

[גילגמש*]

ואיי איזה כיף כמה תגובות, תודה לכן!

יוליקו - האמת היא שאני גם חשבתי על השיטה הזו ואני רוצה לנסות אותה. קשה לי עם זה, כי הייתי רוצה שהוא ידע "לבד" מה להגיד ומה לעשות, על אחת כמה וכמה כשאני פגועה להתחיל לחנך אותו איך עליו להתנהג בעוד שמה שאני הכי זקוקה לו זו תמיכה כאן ועכשיו, כלומר שאני הנזקקת ואני רוצה להיות במרכז ולא הוא ולכן זה קשה מאד, אבל אני גם נוטה לחשוב שזו שיטה טובה ומנסה ליישם אותה, במיוחד בגלל שיש לו הרבה מוכנות ללמוד ולהשתנות.

בשמת א את צודקת לגמרי שאני צריכה לפתור את הבעיות מהילדות שלי, לצערי כל המטפלים שהייתי אצלהם לא ממש התעסקו עם הנושא הזה, והייתי מאד שמחה ללכת למישהי פה מהאתר כי יש לי הערכה אינסופית לנשים המדהימות כאן, אבל אני כרגע גרה בחו"ל. אני הולכת למטפלת חדשה בקרוב כאן ונראה איך זה יהיה איתה.
אמרת שאני לא צריכה להביא איתו ילדים עד שאני לא סומכת עליו. אני סומכת עליו במובן הזה שאני יודעת שהוא בן אדם רציני ורציני מאד בקשר והוא גם הוכיח את זה ועשה המון כדי לתמוך בי - מהרבה בחינות אחרות שהן לא רגשיות, יש לי אבל בעיה לסמוך עליו רגשית. אם אני מרגישה חלשה או מעורערת לפעמים לא אספר לו כי אני חוששת שהתגובה או יותר נכון האי-תגובה שלו רק תעשה את הדברים גרועים יותר. האם זו גם סיבה לדעתך לא להביא ילדים לעולם עם מישהו?

[בשמת_א*]

מהאתר כי יש לי הערכה אינסופית לנשים המדהימות כאן, אבל אני כרגע גרה בחו"ל
לפחות 3 מתוך ה-4 עובדות בסקייפ ו/או בטלפון ו/או בדואר אלקטרוני. שתדעי.

האם זו גם סיבה לדעתך לא להביא ילדים לעולם עם מישהו?
לחלוטין.
קשה מאוד לדמיין לפני שיש לך ילדים, באיזו רמה בלתי נתפסת את הופכת להיות תלויה באבא שלהם אחרי הלידה.

אם אני מרגישה חלשה או מעורערת לפעמים לא אספר לו כי אני חוששת שהתגובה או יותר נכון האי-תגובה שלו רק תעשה את הדברים גרועים יותר
את הולכת על ביצים לידו?
אני ממש רואה שליחות לעצמי להזהיר אותך, כי לפני שיש ילד, את רגילה לדאוג לעצמך, את חושבת שתסתדרי, זה לא נראה כל כך נורא.
אחרי שיש ילד, ואת מבינה מה כרוך בזה, כבר מאוחר מדי )-:
האם הטרייה מגלה שיש לה שני תינוקות בבית. ולאחד מהם אין שום סיכוי לגדול, הוא כנראה יישאר לנצח תינוק בעל צרכים מיוחדים שאת אמא שלו )-: וזה בדיוק התינוק שנראה חיצונית כמו גבר בוגר שהיה אמור להיות הפרטנר שלך בגידול הילד )-:

[יוליקו*]

אני לגמרי מסכימה עם בשמת לגבי אי הבאת ילדים במצב רגשי וזוגי שכזה.
באמת קשה לדמיין מראש כמה כוחות גידול רגיל של ילדים דורש.

[נהר*]

אנחנו כבר כמה שנים ביחד.. מההתחלה רציתי שנתחתן, בהתחלה רמזתי אח"כ אמרתי, אח"כ כעסתי, הצבתי אולטימטומים, נפרדנו חזרנו... ואני עדיין כל כך רוצה שנתחתן. והוא אומר שגם הוא רוצה אבל. הוא לוקח תזמן.. ואני מתחרפנת. קצת מרוב שמצפה כל יום כבר שנים... לאחרונה אני משתדלת להרפות לפחות כלפי חוץ. אבל בפנים אני לא ארגע עד שזה לא יקרה. מצב מבאס. למה כל כך קשה לו? הרי זה ברור לשנינו שאנחנו רוצים להיות ביחד תמיד. אנחנו מאוד אוהבים והכל. אבל הנושא הזה ממש מכביד. זה כל הזמן עולה. אני ממש צריכה ורוצה את הבטחון הזה של חתונה. ואחרי פרידות וכעסים החלטתי לא לדבר יותר על הנושא הזה.. אבל זה כזה ברור שזה אוכל אותי מתחת לפני השטח. והוא ממשיך באדישות שלו. אוף. אנחנו לא גרים יחד. ואני ממש רוצה לבנות איתו בית ומרגישה שחתונה זה הכרחי! למה הוא לא מזיז עיניינים.? הוא תמיד אומר שאני האשה של חייו וכו אז נו כבר... אני משתגעת מלחכות. ואל תגידו לי להרגע!

[נהר*]

הוא כל הזמן אומר שכבר היינו יכולים להיות נשואים וחבל שלא התחתנו כבר מזמן וכו וכו.. אבל בתכלס הוא לא עושה כלום בשביל זה. והוא יודע שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. אודה לתגובות. מה אני יכולה לעשות? בינתיים שותקת לגבי הנושא הזה. אבל עצוב לי מבפנים ואני חוששת.

[נהר*]

ואז פתאום קראתי את זה

• _ברוב המקרים (אם לא כולם) "עצלות" היא סימפטום לאי-התאמה בין האדם למשימות, לציפיות או לפעילויות שזמינות לו ביומיום.(תמרוש רוש

מתוך בלוג העצמת הבכור)_

[נהר*]

הוא אף פעם לא הביא לי מתנה. זה לא שאני רכושנית. וזה לא ממש מפריע לי... רק רוצה משהו קטן קטנטן פיצפון וסימלי

[נהר*]

כל הזמן יש ציפיות (וה בדיחה המתבקשת כאן עם הציפיות של הכריות) בעיקר בזוגיות כי אני רוצה ורוצה ורוצה וזה לא תלוי בי. אז מה עושים עם זה? צועקים? משתגעים? בעיקר כש התחושה היא שזה כל הזמן ממש ממש כבר כאן הנה.. אבל עוד לא עוד לא.... נווו כבר משיייייח תן לכל אחד ואחת את מה שחפץ נפשה/ו. זו שמשתוקקת. לילד תן לה, זה שמחפש את זיווגו תן לו, החולה שרוצה להיות בריא הברא. אותו, שמח העצובים, שחרר את הכלואים, הרגע את הלחוצים, ואני בין כולם תגיד לו, שיציע לי נישואים. |l| |l|

[נהר*]

אני מתביישת להיות במקום הזה של "הלחוצה" ולכן רק מרגישה את זה בפנים ובאה לשפוך פה. אני לא אראה לו שאני לחוצה! זה לא יעזור. אני משתדלת להראות מאושרת ואוהבת (זו לא באמת הצגה אני באמת מאושרת) אבל העיניין הזה מציק לי. זה עיניין שהגבר צריך להזיז עיניינים לא?
יש לי צביטה בלב על כל יום שעובר והוא לא מעלה את הנושא... לא מברר על אולם... או רבנות... מה בכלל צריך לעשות? כלומר מבחינה דתית

[אחת*]

זה עיניין שהגבר צריך להזיז עיניינים לא?
תלוי את מי שואלים... לדעתי לא. למה הגבר אמור להזיזי עניינים?
את רוצה להתחתן - תציעי, תבררי, תזיזי עניינים.

[אישה_במסע*]

אני ממש רוצה לבנות איתו בית ומרגישה שחתונה זה הכרחי! למה הוא לא מזיז עיניינים.? הוא תמיד אומר שאני האשה של חייו וכו אז נו כבר... אני משתגעת מלחכות.

אז תעשי משהו. למשל, תדברי איתו. לי בכלל לא ברור שבעיניו חתונה זה הכרחי (בעיניי זה ממש לא). ועוד יותר לא ברור לי שהוא ירצה חתונה דתית (ועוד פחות ברור לי למה שאישה תעשה את זה לעצמה). במקום ל א להראות לו שאת לחוצה, פשוט תנסי לדבר איתו, לתאם עמדות.

[נהר*]

תודה שכתבת כבר הרגשתי רואה ואינה נראית...
אוקי... כתבתי למעלה שכבר עברנו הרבה סביב הנושא הזה ודיברנו בלי סוף וניסיתי להזיז עיניינים אבל זה לא הלך...ואפילו נפרדנו לתקופה בגלל זה... והכל טוב רק אם אני לא מעלה את הנושא. אני לא מכירה מישהי שהייתה לה את הבעיה הזו שכבר דיברנו והסכמנו שבקרוב מתחתנים . אבל בפועל משהו תקוע. ולא עוזר מה שאני עושה. אז החלטתי לאמץ את השיטה של להראות אדישה ולא להראות לו ץזה מפריע לי שהוא לא מקדם את הנושא הזה. (למרות שאני מאמינה שהוא יודע כמה אני רוצה בזה. אבל אולי הוא בוחן אותי? אני לא יודעת

[אישה_במסע*]

הפרשנות שלי למצב פשוטה - הוא לא רוצה להתחתן, לא אכפת לו מזה, והוא לא מתכוון לטרוח ולארגן חתונה. אבל נראה שהוא גם לא מתנגד, ואם תארגני חתונה - היה תהיה חתונה.
הוא פשוט פסיבי בנושא.

נראה שהמצב מתאים לו - לו לא אכפת לחיות בלי להתחתן, ואם תמשיכי להעמיד פני פסיבית תוכלו לחיות כך עד זקנה ושיבה בלי להתחתן.

את אומרת "הסכמנו", אבל את בטוחה שהסכמתם? התנהגות היא תקשורת, והמסר המילולי נראה לי פחות חשוב מהמסר הלא מילולי.

אני אישית לא מתכוונת להתחתן, בטח לא בחתונה דתית בישראל, אז לי המצב היה מתאים. אבל לך לא, ואני לא חושבת שלהעמיד פנים יביא לך אושר. לדעתי - או שתשחררי, אבל באמת, או שתעשי משהו. למשל, תציעי לו נישואין ותארגני חתונה (מומלץ שגם בדרך תדאגי לחלק הפרקטי - הסכם ממון, אם אפשר לוודא שלא תתגרשו ברבנות, אם זה יקרה).

אפשר גם לשאול על מחוייבות אמיתית בדרך אחרת - ילדים. זו מחוייבות חזקה מכל חתונה. כי להתגרש אפשר, אבל ילדים זה לתמיד.

[נהר*]

אישה במסע תודה על הפרשנות שלך אבל זה לא המצב. זה משהו אחר... לשנינו חשוב ה החתונה מבחינה דתית... ואני יודעת בודאות שהוא רוצה. אבל בכל זאת משהו תקוע ואני לא יודעת מה. אבל זה לא מה שכתבת.

[שקטה*]

בני כמה אתם?

[קור_את*]

נהר, למה את לא מציעה לו נישואין? פשוט הציעי לו. יסכים, יופי. לא יסכים, סימן שהוא לא רוצה.
מדוע השוביניזם הזה שעל פיו הגבר קובע מתי מתחתנים?

[נהר*]

בני 35
הצעתי והוא הסכים כבר לפני שנה בערך. זה הרבה מעבר לסתם "הצעד הראשון" או לקחת יוזמה...
כשהתחלתי לדבר עם אולם ואמרתי לו שנלך לרבנות אז רבנו ונפרדנו. וחזרנו כשהוא בוכה ואומר שאני האשה שלו, החיים שלו ושהוא לא יכול בלעדי ושנתחתן בקרוב מאוד. מאז החזרה המרגשת עבר חודש (לא הרבה זמן?) ואני מחכה ומצפה...

[שקטה*]

בני 35

אז באמת אין סיבה לחכות עוד, במיוחד אם שניכם כבר מדברים על זה.
לדעתי את בהחלט יכולה ליזום שיחה בנושא, להגיד לו שחיכית עוד חודש וכרגע מאוד חשוב לך שתקבעו תאריך ושתודיעו למשפחות וכו' כי זה מסתובב לך בראש כל הזמן ואת לא מבינה מה תוקע אותו.
תהיי כנה ותגידי לו שאם הוא מתכנן הפתעה עם טבעת וכדומה זה מאוד מרגש אותך אבל כרגע יותר חשוב לך שהדברים יהיו ברורים ועל השולחן, אם הוא רוצה או לא ואם כן - שתשבו ממש עכשיו עם יומנים ותחשבו מתי ותודיעו למשפחות. כי זה חשוב לך. ולדעתי מאחר ויש הסכמה ביניכם על כך שלשניכם חשובה חתונה ושכבר הגיע הזמן, אז אין מקום למשוך את זה עוד. הוא צריך להגיד לך אם כן או לא, ואם כן - להתחייב על תאריך (או לפחות הערכה) ולאפשר לך להודיע למשפחה שלך שזה רשמי.

[נהר*]

שקטה את צודקת אבל... בגלל שכבר רבנו על הנושא הזה ונפרדנו בגלל זה אז אני מפחדת... אני ממש לא רוצה שזה יהיה בלחץ מצידי. אני חושבת שאין לי ברירה אלא לחכות ולהתפלל. זה חייב לבוא ממנו. זה לא יעזור לי אם אני שוב אזום שיחה על זה.
אני רק רוצה להבין מה עובר לו בראש. (לא בציניות, פשוט רוצה להבין למה הוא אומר דברים כמו "חבל שלא התחתנו כבר מזמן" וכמה שהוא רוצה שנהיה זוג באופן רישמי ובפועל הוא לא עושה כלום.. הוא הרי לא סתם אומר, הוא רוצה. אבל מה תוקע אותו???

[שקטה*]

בגלל שכבר רבנו על הנושא הזה ונפרדנו בגלל זה אז אני מפחדת...

את יכולה להסביר קצת מה נאמר בריב הזה, איך הוא הציג את הצד שלו בעניין? ואיך קרה שנפרדתם?

[נהר*]

זה מורכב,...כשאני חושבת על זה אז הריב לא היה על הנושא הזה, האמת שאני כבר לא זוכרת, צעקנו אחד על השני די בהסטריה... על סתם שטויות . אבל זה כנראה השאיר בי פחד מתוך הבנה שיש כאן בעיה.

[נהר*]

שנינו כמו ילדים, לשנינו אין עבודה מסודרת, אנחנו דומים בגישה הזו שיהיה. בסדר. ואני חושבת שהוא צעק עלי פעם שזה חוסר אחריות להתחתן. (לשנינו יש עבר עם הפרעות נפשיות... לא כל כך רוצה לפרט. ) אבל אז מה אז מה! יש כל מיני משפחות. ואני בטוחה שיהיה בסדר. אני כל כך בטוחה! יש פחדים וחששות אבל זה טבעי לא? אני יודעת שנהיה הורים טובים. אולי הוא לא מספיק מאמין בזה כמוני.

[נהר*]

תקשיבו, הבנתי משהו היום, משהו אמיתי ויפה.
הציפיה שלי ממנו היא טעות, אני מרגישה בזה שזה לא נכון באמת, שזה גורם לי לבושה וללחץ. שבאים ממקום לא אמיתי. כלומר מהמקום החייתי. שבי, מיצר הרע שרוצה לספק את עצמו.
אבל האמת האמיתית מהנשמה שלי אני מרגישה שאני אוהבת אותו והרצון הפנימי וה פשוט ביותר שלי הוא- לעשות כרצונו.
הרצון שלי להתחתן איתו בא מתוך אהבתי אליו. אני רוצה שיהיה מאושר, רגש כזה כמו דאגה של אם לבנה.
וכשאני מבינה שבעצם זה ככה אז יורד ממני הלחץ. כי מזה הרצון שלו המצב הזה. ואני שמחה. אולי לחלקכם זה ישמע מתיפיף ולא אמיתי אבל זה ממש ככה.

[נהר*]

באהבה אמיתית האגו לא משחק תפקיד-ההפך- זה נורא נעים לותר עליו- זו הוכחה ענקית לאהבה.

[נהר*]

הוא קנה לי מתנה (-: (ספר)