תלאות בגיבוש קבוצת חינוך ביתי

[אנונימי]

דף שהתחיל מלבטיה של חגית ו בדף כל ההתחלות קשות דף בלוג של חגית אמא של יובל

[ענת_גביש*]

למה אין קבוצה תל אביבית?
אם אף משפחה לא יכולה לארח על בסיס קבוע, למה לא שכרו מקום קבוע? (בגן גם יש הוצאות חודשיות.)
ואפשר גם בבית של מישהו בתשלום . אפילו לא מישהו שהוא אחת האמהות, שירצה לפתוח את ביתו לפעילות כזאת, בתשלום.

[ציפור_דרור*]

היי ענת,
_למה אין קבוצה תל אביבית?
אם אף משפחה לא יכולה לארח על בסיס קבוע, למה לא שכרו מקום קבוע? (בגן גם יש הוצאות חודשיות.)_
אני משתמשת בדברייך כדי להעלות נשכחות:
דווקא הייתה קבוצה תל אביבית גדולה, שקיבלה לחיקה כל אחד וברוחב לב ואהבה.
נכון, זה לא היה מושלם, אבל זה היה נסיון להוביל קדימה, לגבש קבוצה.
זאת לא הייתה קבוצה אקסקלוסיבית בכלל, וכל מי שבא בשעריה התקבל בברכה.
אבל אז...
הקולות החלו לצרום.
אחד הקולות הצורמים היה - לא יאמן, שלחצר מגיעים "כל מיני אנשים" שהם לא בחינוך הביתי, אנשים עם תינוקות ש"מעבירים את הזמן עד הגן".
גם בתוך החצר, כמתוך הטבע האנושי, החלו להיות "שווים יותר" ו"שווים קצת פחות", וקבוצות, ותתי קבוצות.
וכשהיה נסיון להרחיב, להגדיל, לגדול - אנשים לא היו מוכנים להתחייב...
כספית, אני מתכוונת.
כל הפעולות האלו: למצוא בית, להתחייב בחוזה, לתת צ'קים מראש - חייבות גב של יותר משתי משפחות. וכשאין כסף - אין תורה.
לילה טוב,
אם משהו ממילותייך:

באזור המרכז הגדול מתפרקים להם לתת- קבוצות אקסלוסיביות על פי חלוקה גילאית ו"מעמדית" קשוחה, שהאנשים לא משכילים להנהיג ולהוביל ברוחב לב קבוצה רחבה ומקבלת ורב-גילאית
כוון לעברינו, אזי: צר לי.
לאחר מספר נסיונות הבנתי:
"אם אין אני לי מי לי - ואם לא עכשיו, אימתי?"
וחינוך ביתי יכול גם יכול להתקיים בעיר. עובדה!!
(אל תחשבי שבפריפריה אין בעיות. יש. רק שהן אחרות)
"עיר" , "כפר" - אלו מילים ריקות מתוכן. והתוכן מוסף ע"י האנשים, כמו תפאורה.

ואני לא אומרת את זה בהתנשאות, ומקווה שזה לא נשמע כך,
אבל לאור הכרותינו לא כל כך הבנתי את הנימה הנשמעת ממשפט כמו:
למרות שאני יודעת שלא מחכה לי כלום. והמצב הזה מייאש ועצוב
למישהו מחכה משהו?
למה שיחכה?
אם יש דברים שחשובים לך-
קומי! תפעלי! תשני!
אני מרגישה שאני עם סכין ומצ'טה "פורצת" את דרך החינוך הביתי.
זה לא קל ולא נוח.
אבל הרי נוח היה בתיבה.

[יונת_שרון*]

לילה, חגית, קרן, לבי אתכן. אין לי מלים טובות לתרום לכן, אבל אני זוכרת את התחושות הקשות.

לגבי תת-קבוצות ומעמדות בתוך הקבוצה: נראה לי שיש מקום גם למפגשים עם קטנטנים ומתלבטים, גם לפעילויות יותר מחייבות או יותר מתאימות לילדים גדולים (או גדולים יחסית), וגם למפגשים של רק 2 או 3 משפחות שבשבילם לא צריך לשכור מקום או להתארגן במיוחד.

[ענת_גביש*]

מה שבטוח, שצריך יום קבוע ומקום קבוע. אחרת זה מתמסמס. להחליט באותו בוקר איפה ומתי ולמי זה לא מתאים זה סיוט. קובעים יום ומי שלא מתאים לו מפסיד.
אם ביום שני יש מפגש, רגועים כל השבוע כי יודעים מה הולך להיות. מתוך המפגש הקבוע יכולים לצוץ תת מפגשים ספונטניים, בהם אפשר לרכל על באי המפגש הגדול, למשל.
זו באמת עבודת סכין ומצ'טה ואני מקווה שלא תישברו. לי מישהו כאן כבר סלל, ולכן דרך אגב עברתי דירה לפה, ואני לא יודעת אם לא הייתי מוותרת מראש לו היה לי קשה כל כך.

[ענת_גביש*]

החינוך הביתי הוא קודם כל בשביל האמא והאבא. זה קשה להעניק את זה לעצמינו. על אחת כמה וכמה כשהדרך עדיין צריכה להיסלל, הקבוצה עדיין צריכה להיבנות...
אולי צריך מנחה להקמת קבוצה כזו.

[אנונימי]

היו לי יומיים קשים ברביעי - חמישי. כבר אמרתי למאיה שאני חוזרת לקבוצה של ויויאן (תיסלחו לי על הניסוח...).
אבל לפני שאני מרימה ידיים, הצהרתי על כוונות אחרות בדף מפגשים בתל אביב.

ענת גביש,
אין אפשרות שמישהי תארח בביתה שבעיר.
מקומות ראויים טרם נמצאו.
אנחנו מוכנות לשלם, אבל בגבולות מאד ברורים של יכולת כלכלית וגם של התמורה.
ניסינו חודשיים לפני החופש מתנ"ס בגבעתיים.
המקום היה מוגבל ומגביל. אנחנו לא מוותרות וממשיכות לחפש.
עלתה האפשרות לשכור דירה ממש, ולהתארגן עליה, בדומה לגן.
זה נפל מכל מיני סיבות, חלקן כסף, חלקן מהות - חלקנו לא מעוניינות בתכנים מובנים ובלמידה אלא ב unschooling וחלקנו כן מעויניינות.
חלקנו מעוניינות להיפגש פעם בשבוע, חלק, פעמיים, וחלק - יום יום. בעייתי בתשלום של שכ"ד למקום שכזה.
בעייתי בטיפול ואחזקה של מקום כזה, בעייתי ברכישת מתקנים, משחקים, חומרים ליצירה, ארגון פעילויות וכו'.
זה מפלג את הקבוצה ולכן גם את האפשרות הכלכלית של הקבוצה.

אני בחלק שמתאים לו שניים עד שלושה מפגשים "מחוייבים" בשבוע, ובשאר הזמן מפגשים פרטיים של מי שרוצה, בקבוצות קטנות יותר, זוגת אפילו.

כשקודם כתבתי הקב' של ויויאן_ כנראה שזה לא היה סתם. זה מתחבר למה שאת אמרת, _שאולי צריך מנחה
שם, כשהמפגשים היו אצלה בבית ובחצר, היא היתה מעין מנחה, קצת אמא של כולם.
תרמה מנסיונה, מחוכמתה, מספריה, את ביתה, לקבוצה. אני אסירת תודה לבסיס שקיבלתי שם.

לי אין חצר וגם לא דירה מרווחת או מאובזרת מספיק בשביל לעשות כמוה.
ואם היה - לא בטוח שהייתי יכולה להיות כל כך נדיבה ולארח כמותה, ולהתמודד עם הברדק שנשאר אח"כ, עם עוגמת הנפש שנגרמת לפעמים ובכלל - מי יודע מה היה לו... כרגע אין לי ולאף אחת אחרת מהקבוצה את האפשרות ליצור משהו כזה.

מאמר ביניים שלא ממש קשור:
שיחות והתלבטויות על כן או לא גן יכולות להיות מעיקות ומייגעות ואפילו מתישות ומעצבנות. אני מתכוונת לשיחות במהלך מפגשים של הקבוצה שאינה הולכת לגן.
מאידך, הן יכולות גם לחזק הן את המתלבטים והן את הנחושים.

כולנו צריכות להזכיר לעצמנו, בפרט בערב שלפני פגישה של הקבוצה או בערב שלפני ששולחים את הילד לגן, שלזה אנחנו כרגע מחויבים. יש בזה טוב, וגם יש בזה קושיים, אבל זו המסגרת שבחרנו. אנחנו בונים אותה כל יום מחדש, מתחייבים אליה כל פגישה מחדש, ויודעים שזה לא קל, ואין דברים מושלמים. הכל בעיני המשתמש, הכל על כתפינו, ואנחנו נעשה את המקסימום כדי לקבל את המקסימום. ז"א ש אור בעיניים של הילד ו יכולתו לפרוש כנפיים יהיו לנגד עיננו. זו המהות, זה מה שחשוב!
וחברים אפשר להכיר גם בחוגים אחה"צ.
ואולי, אם תהיה קבוצה מגובשת איתנה ונעימה, יגיעו ילדים יותר גדולים שלא ידענו עליהם, שלא שמעו עלינו עד כה.
וגם יובל, וגם "ילדי גן" יכולים להיפגש אחה"צ עם הקבוצה.

יאללה - מספיק להפעם.

אינשאללה - תוך חודש נדע איפה אנחנו עומדים, איזה אפשרויות יש לנו, ונמשיך במסע המייגע אך מעשיר, מפרה ושאין בו רגע דל, של החינוך הביתי.

[אלונה_רוטר*]

ליאת, קבוצה של ויויאן זה לא מה שאת זוכרת, יותר לא מתארחים אצלה. מצאנו פתרון יותר נכון לכולנו. מאוד התקרבנו, גדלנו ביחד עם ילדינו ,יצרנו משפחה מורחבת. הפתרון שמצאנו , זה שכל אחד מארח אצלו פעם בשבוע. ועוד פעם נוספת במשחקיה ,ופעם אחד הינו ביחד כקבוצה שבוע באילת .ופעם הינו כקבוצה סוף שבוע בצפון (אנו ,מש' רוטר דווקה הברזנו ). ומסיבות לידה ויומי הולדת. אבל כל זה היה בשנה שעברה , מה יהי השנה? מי יודע.
תלוי ברצון ודינמיקה של הקבוצה. אני גם אנצל מקום הזה כדי לשפוך כאן עוד קצת מילים של תודה ואהבה לויויאן
שהתחילה את הגיבוש שלנו ,ותודה לכל שאר הבנות של קבוצתי, אני מאוד אוהבת אותכן .
מאושרת שיצא לי להכיר את כולכם
אלונה.
אשמח שמי שירצה ממי שנשאר בבית יצטרף עלינו.

[יונת_שרון*]

בפורומים האמריקאים הרבה פעמים מדברים על Park Day -- "יום פארק", שבו נפגשים כולם באיזשהו מקום רחב ידיים בחוץ. גם הקבוצה מיש"ע עושה משהו דומה (בגן החיות). יכול להיות שזה יתאים גם לכם מדי פעם.

[לילה_טוב*]

סקיפי המתוקה - כל מילה בסלע.

יונת - פארקים היו ויהיו, אבל אי אפשר לבנות עליהם מפגש קבוע בשל אילוצי מזג האוויר.

ציפור -ואני מתכוונת גם לעובדה שלשום התארגנות שלא אתן יוזמות אתן לא מצטרפות. שאין תחושת מחויבות הדדית. אתן מוכנות ליזום אבל לא להצטרף לשום דבר אחר.
שבפעם הראשונה, לפני שנתיים נדמה לי, כשפרסמת בבאופן שמתארגנת קבוצה ואני התקשרתי, אמרת לי "אנחנו קצת יותר גדולים (בשנה), אבל יש אחת אביה מתל-אביב, אולי תתקשרי אליה" וזה לא ממש נשמע מכניס אורחים ומגבש קבוצה.
וגם - אבל אפשר לאסוף את השברים ולחזור ולעשות שינוי.
אני בהחלט מתכוונת לעשות (רק שתשובות כמו "אני אבוא רק אם XYZ יבואו, די מרפות את הידיים, והן לא התשובות שאת קיבלת כשיזמת משהו משלך).

[אמבט_ים*]

אני רוצה להתייחס לדברייך, ציפור, מקווה שזה לא מדי אישי, אם את לא מרגישה בנח עם דבריי את מוזמנת למחוק אותם, באמת זה בסדר.
נראה לי שיש כמה עניינים לא פתורים עוד מתקופת "החצר של טל", וחבל שמעולם לא ישבנו ודברנו בכנות. היתה לכן תקווה אמיתית למקום מפגש הרמוני מוצלח זורם וכו', עמלתן, השקעתם במקום ובתוכן בכל זאת זה לא הסתדר (ולא רק מסבות שתלויות בכן) אני רק יכולה לתאר לעצמי שהאכזבה היתה גדולה.

אחד הקולות הצורמים היה - לא יאמן, שלחצר מגיעים "כל מיני אנשים" שהם לא בחינוך הביתי, אנשים עם תינוקות ש"מעבירים את הזמן עד הגן".
את מתייחסת למשפט שכתב כמדומני איזה פלוני פחדן, לא נראה לי שזו דעת הרב, ובאמת לא שווה התייחסות, אני באמת חושבת שאנחנו מקבלות ונשמח לקבל כל משפחה חדשה, ובהמשך לדברייך "שווים יותר ושווים פחות" המושגים הללו זרים לי, ואני לא מבינה את כוונתך, "קבוצות, ותתי קבוצות..." כמו הילדים שיש להם חברים מועדפים יותר ופחות כך גם האמהות, יש כאלה שהן ממש חברות ויש כאלה שפחות, וזה בסדר וזה טבעי, וגם דברים משתנים כל הזמן בקבוצה, האנטראקציות משתנות, אבל יש הבדל בין קבוצות מופרדות לקבוצה אחת שבתוכה קורים כל הדברים שהזכרתי.
כל הפעולות האלו: למצוא בית, להתחייב בחוזה, לתת צ'קים מראש - חייבות גב של יותר משתי משפחות
נכון היתה לכם יוזמה כזאת, חזון כזה, ולא היתה הענות (או כמו שציינת משהו כמו שתי משפחות) אז סימן שזה לא התאים לרוב, עובדה. אני יודעת שאת (וחברתנו) חשה בכל רמך אבריך שזה הפתרון, ומאוד יכול להיות שאת צודקת, אני חושבת שזה עניין של תזמון ושל בשלות, וזה יכול מאוד מתסכל ולהרפות ידיים.
לילה טוב, כתבה:
אתן מוכנות ליזום אבל לא להצטרף לשום דבר אחר. זאת התחושה, אבל כמובן שזה זכותכן, אתן בסך הכל צריכות להיות מוחמאות שאנחנו רוצות להיות בקרבתכן.

[באצ'י*]

האמת היא שאינני נוטה לקחת חלק פעיל בדיונים (לא בגלל שלא יזמתי אותם , רק מסיבות פרוזאיות של חוסר זמן) , אבל בעקבות הטלפון של ציפור דרור , פתחתי את המחשב , והנה הניסיון:
קבוצת החינוך הביתי התפרקה , לדעתי , בעטיו של חוסר בית למטרת העניין - גם המים הצלולים והזכים ביותר ישפכו ללא כלי השומר עליהם.

ילדינו הפרטיים מלאו ומלאו כאבי פרידות מקבוצות מתפרקות , וחברים אהובים נעלמים . אחלוק קצת אתכם :
גינת יום הכיפורים ,בה גילינו עוד אנשי חינוך ביתי בעולם , - 5 חודשים
מפגשים בתל-ברוך - 4 חודשים
מפגשים בגינת דרור - 4 חודשים
מפגשים בגבעתיים - 6 חודשים
מפגשים בסוזן דלאל - 4 חודשים
מפגשים בביצרון - 3 חודשים
מפגשים בעיר הלבנה- 6 חודשים
מפגשים ברמת חן- 5 חודשים

ועוד היד נטויה ...האם נראה לכם הגיוני , שילד בין גיל שנתיים לחמש יחווה כל-כך הרבה ניתוקים , פרידות וחוסר קביעות בחייו ???

• רק למען הפרוטוקול- רק שניים מתוך הפרויקטים הנ"ל יזמו ציפור דרור ואנוכי, לשאר הצטרפנו בהתלהבות ואהבה .

כל המפגשים נמוגו , מסיבות רבות ומגוונות, חלק מהאנשים נשארו , וחלק נשאבו לתוך מערכת החינוך המחבקת חיבוק דב גדול וחזק.
אלפי הסברים ל"למה לא הולכים יותר לגינת דרור?" חווינו ולאלפי שאלות בעניין "לאן נעלמו רות והלל והודיה ולנואל ומתן ועומרי ותומר ואריאל ועוד ועוד ועוד?" ענינו.

כאב לנו בשבילם , ואולי גם קצת בשבילינו ועייפנו.

לאחרונה,רצינו לפגוש חברה אחת או שתיים בבית של זו או אחרת , ולחיות חיים נורמלים עם ילדינו.
בין זה לבין קבוצה אקסלוסיבית , מפרידים אלפי מילין .

אחת הבעיות המרכזיות שנתקלנו בהן היתה חוסר מקום פיזי .אין לנו אחוזות אשר ניתן להזמין אליהן את כל השבט.
שניסינו לפתוח את ליבינו וביתינו וכל יכולתינו הטכנית ונפשית נתקלנו בקירות כואבים ביותר , מהולים בהרבה חוסר רגישות- לפרטים אינני רוצה להכנס כעת ואולי גם בכלל לא , כי מטרתינו הרי היא להבנות , ולא להיפך.

תמיד , ולכל מפגש לא היתה הגבלת גיל או הגבלה אישית - הגנתי תמיד על זכותן של אמהות לתינוקות בני יומם להצטרף ,ואכן היו כאלה, והרבה, וגם אם חלק מהנוכחות לא היו חברותי בלב ובנפש , הו היו מוזמנות בלב מלא אל המעט שיכולנו להציע.
נדיבות לב תמיד היתה במפגשים בחצר ,רק שלצערינו , לא ממש קיבלנו את אותן אנרגיות בחזרה...

כתבת נכון מאיה מ שאולי בעקבות חוסר בשלות , עניין ההתארגנות על מקום , לא עלה יפה.
ילדתי הפרטית גדולה בכמעט שנה וחצי מהגדולים בקבוצה, ויתכן שבשלותינו ( ושל הציפור הקטנה) הייתה פשוט מוקדמת יותר , ונכון לעכשיו , כנראה מוקדמת מדי.

יש אפשרות , לעניות דעתי, לאחות את השברים , ולהמשיך . רק לא ככה .
איך???
אני לא ממש יודעת .
אולי לשכור מקום , אולי "למנות" שתיים שלוש אמהות המוכנות לפתור בעיות טכניות, אולי להצטרף למתנ"ס,אולי לחפש איך "עושים את זה " באנגליה או ארה"ב כדי ללמוד, אולי להפגש בקבוצות קטנות ברוטינה קבועה ?

יש עוד הרבה אפשרויות .

רק דבר אחד - אחרי כמעט שש שנים של חינוך ביתי , אל תחזרו על דרך החתחתים , תלכו קדימה וחפשו פתרונות טכניים שיאפשרו יציבות צמיחה וגדילה.

חיפוש מתמיד אחרי השאלה "מה עושים מחר?" איננו חופש אמיתי ואיננו זרימה אמיתית . החופש האמיתי להיות הרבה יותר גדול עם תשובה ברורה וקבועה לשאלה, מאשר בלעדיה.

רק אחרי שיודעים היכן האדמה , ניתן לחלום ולטפס אל צמרת העץ.
לבדוק כל בוקר היכן האדמה היום, משאיר אותנו , כל יום , מחדש, למטה.

אנחנו, כרגע, יצאנו מהמרוץ , אולי נחזור מחר , ואולי בכלל לא.

רק טוב לכולם.

[אביה_נו*]

"יום פארק":
ואכן המפגשים פעם בשבוע בשפת הים, בקיץ הקודם ובקיץ הנוכחי, מאד מוצלחים:
הם באמת פתוחים לחלוטין - שכן אין התחיבויות כספיות שצריך לסגור מראש, ואין שום מיגבלה של מקום. כל הנמלים הולכות לים והחוף איננו מלא, המרחב מאפשר לילדים להסתדר בכל סידור חברתי שנוח להם, ולהגשים את פוטנציאל ה"להיות עסוקים בלי להתקרצץ על ההורים" ילד ילד לפי יכולתו, סביב "מחנה" של החפצים והאוכל ואמהות שזוכות לשבת על הטוסיק לפרקי זמן כאלה או אחרים.
רק פעם בשבוע – אז משתדלים לא להבריז,
ועוד, בגלל שזו האטרקציה האקזוטית "ים" ואחה"צ – לפעמים אפילו אבאים מצטרפים, ואז בכלל ניחוח קל של אשליית קהילה שבטית נישא באוויר.
אבל בשאר ימות השנה...
אם סתם גינה, האטרקטיביות יורדת פלאים, גינה היא פחות נעימה ומענינת מהים, ממילא הולכים לגינות כמעט כל יום אז נמאס, בחורף יש ימים שמזג האוויר לא מאפשר להיות בחוץ, אלה מפגשי בוקר אז בלי אבות כמובן, ובטח שכחתי משהו – ואז מתחילה תחושת הרדיפה אחרי הזנב.

אז צריך למצוא תואם-ים לשאר ימות השנה. מבין המקומות שהיינו בהם, הפארק הלאומי בר"ג היה המוצלח ביותר לטעמי. האמת, אני מפנטזת כבר שנתיים על המתקנים בפארק הקופים ליד בן שמן: זה "כלוב" כמו שיש בג'ימבורי בעזריאלי, אבל יותר גדול, באמצע מקום פתוח, אויר נקי ושקט באוזניים. זה רחוק מדי, אבל אולי יש משהו יותר קרוב?
ואםכבר אני משתפכת - פנטזיה אחרת שיש לי: למצוא גן שנסגר ועומד מאובזר-אך-שומם; או גן פעיל ולהיפגש בו אחה"צ כשמתרוקן. ליאת Skippy שאלה פעם חברה שלה שהינה בעלת גן והאפשרות של אחה"צ בגן פעיל נראית חסר סיכוי שכן בסוף יום מנקים ומסדרים לקראת יום המחר.
אבל זהו, הנה שחררתי את הפנטזיות, ואפשר להמשיך... אה, איפה הייתי?
אה, מפגש אחד גדול פתוח פעם בשבוע, כי זה חשוב. רק אז יש סיכוי שיגיעו אנשים חדשים. וכדאי מקום עם מרחב שיאפשר להסתדר גם עם אלפי התינוקות הרומשים ואמותיהם, מה שהיה בעייתי ב מפגשים ברמת חן ז"ל. היו הרבה דברים טובים בחצר ברמת חן, ואחד מהם זה הזדמנות להפיק לקחים).

מפגשים בבית פרטי?
בני אדם הם בני אדם הם בני אדם. מבין אלו שתרמו את ביתם הפרטי, כמה שורדים לאורך תקופה? צריך מישהו מאד נחוש כדי לשרוד כמו משפחת כשר. ממש לא מפליא שאחרות (והאחרים שמאחוריהן) ממצות את הארוח אחרי חודשים. ועוד אצלנו עכברי העיר, שהרוב המכריע חי בדירות ולא בבתים עם חצר.

לטעמי צריך מפגשים קבוצתיים של כמה שיותר בעיקר כי הזדמנות לראות מי ומה, לתת הזדמנות לגישושים "ראשוניים", לזהות פוטנציאל להתקרבויות שייעשו במפגשים מצומצמים יותר, "מועדון פו"פ "; לכן זה הפורמט הנכון שמספק ל"חדשים" אפשרות בדיקה והצטרפות, וכן, לקטנים – הזדמנות להיות עם גדולים. או, הנה הזדמנות, סתם, ככה, במקרה להפנות שוב ל אמץ חולם , הדף המתחרה על תואר "הדף המיותם ביותר באתר". מהיותנו מתי מעט לא נוכל לשרוד בלי תמיכה הדדית, ולכן למרות שהבכור הפרטי שלי ממש לא נהנה כשיש הרבה אנשים לא מוכרים סביבו וצפוף לו, פעם בשבוע אנסה גם אני הסוציומטית להתמיד ולבוא.
כי הזדמנות לילדים להתנהל כקבוצה – מה שתקף יותר לילדים שהכרותם כבר מבוססת,
וסיבה שלישית – מקום לטקסים כמו חגים וימי הולדת.

אני מציעה:
פעם בשבוע מפגש קבוע פתוח,
ופעם בשבוע מפגש קבוע לגדולים [גיל מינימום של האח/ות הכי גדול שמופיע/ה ] .


ל ציפור דרור – את ובאצ'י עשיתן מעשה רב בפותחן את החצר ברמת-חן. אולי לו הייתן מנסות להסתפק בפחות מ100 אחוז ולוותר פה ושם, למשל שמפגש אחד בשבוע יהיה רק לגדולים כמו שהציעה קרן שמש ואני ציטטתי לפנייך לפחות פעם אחת, או שבאצ'י היתה מוותרת על תואר הסופר-מארחת וישֵנה עוד שעה במקום לאפות כיבוד באישון לילה, אולי אז היו רמוסים ושחוקים פחות גם הדשא בחצר וגם האנרגיות שלכן.
אם כי אולי בכל מקרה הייתן מחליטות שהפתרון הזה לא מספק ומגיעות למקומות בהן אתן נמצאות היום.
אני פשוט מקווה שההחלטות שלך כיום הן במסגרת תקופת התאוששות ושיקום מתקופת החצר, ועוד תשובי ל"זירה הציבורית". [בכל מקרה הזדמנות להביע שוב הערכה על המאמצים הרבים שהשקעתן ].

[אביה_נו*]

אה, ולקרן: אמנם הסיפור על הכנפיים מצוין (קרי: שובר לב) מבחינה תסריטאית, אבל האמת שהוא כזה בעיקר כי בא על רקע כל שאר מה שעברתם שם השבוע. תכל'ס ברגע שמישהו אחר אחראי על הילד שלך הוא ישים מגבלות לפי יכולת הספיגה שלו, וזה לגיטימי (החוכמה למצוא כמובן את אותו מישהו שלא מגזים בענין, כמו המטפלות הממוצעות שאנו רואות בגינות, שלא מרשות לילד לנשום בלי השגחתן הצמודה). בכורי, חברו הטוב של איתי, שמע אותי מספרת את סיפורך לבעלי, והודיע שזו "גננת טיפשית", ואפילו הוא קיבל את הסברי לגבי אחריות, ביטוח, לא מכירים בדיוק את היכולות של כל ילד וכו'.

[בשמת_א*]

אני בשלב זה רק קוראת מהצד ומתעייפת.
באמת, מה שקשה זה ל"סוציומטית" כמוני (בעקבות אביה) ושונאת שיגרה שכמוני (כל שבוע ביום קבוע בשעה קבועה במקום קבוע - צריך להיות? זה כבר נותן לי הרגשה של כלא) לגרור את עצמה ולשמור את היום הזה פנוי נגד כל מיני דברים דחופים שצריך לעשות, ולהכניס את הילדים לאוטו ולנסוע לשם ולפגוש אנשים.
לנסוע.
זה הכי קשה.
לפעמים נמאס לי לחיות בעולם שבו אני חריגה, וצריכה לנסוע באוטו כדי להיפגש עם מישהו שחי כמוני, וכדי שלילדים שלי תהיה חברה. לא שפוי.

[בשמת_א*]

שגם בחינוך הביתי קשה ללא מסגרת
אין בכוונתי להתייחס לדבריה של האלמונית, ואני מודיעה מראש שאני לא נכנסת לויכוח הזה.

רק רציתי להעיר, שאני לא מרגישה שום צורך במסגרת (בחינוך הביתי) משום סוג שהוא.
אני כן רוצה שלילדים שלי יהיו חיי חברה כלשהם, אבל אני אישית לא מרגישה שותפה למצוקה של "להיפגש ביום קבוע כל שבוע" או "כמה פעמים בשבוע". אני הייתי רוצה שכנים שאפשר לשחק איתם, או ביקורים אצל חברותי - 2 משפחות ודי.

[אנהאטה_א*]

דבר שני. אלונה, כתבת שהבת שלך היתה בגן לפני שלוש שנים (אני לא מוצאת את זה עכשיו, אבל אני בטוחה שזו את שכתבת את זה) .
בת כמה הבת שלך? ארבע? חמש? כלומר היא הייתה בגן בגיל שנה או שנתיים.
כאן מדובר בילד בן ארבע! זה שונה לגמרי מתינוק בן שנה, או שנתיים!

[אלונה_רוטר*]

אנהאטה, אני לא הבנתי בדיוק מה הפריע לך במה שכתבתי.
אני לא דיברתי על חויה אישית של בתי בת 4 ,אלה על חויה אישית שלי כאמה ,בתור הזדהות עם חויה של אמה ששולחת את הילד לגן.
אני לא חושבת שהיה כואב לי פחות אם היא היתה יותר גדולה, או אם כמות הילדים היה גודל מאז אבל לעולם לא אדע.
מענין גם שהגבת כאן על משהו שאני כאן לא כתבתי.
<אחד הסיבות שלא באה לי לכתוב כאן זה כל העצבים שפתאום מתפרצים החוצה >

[ענת_גביש*]

אלונה, אני מקווה שלא תפסיקי לכתוב. אני באופן אישי ממש אוהבת לקרוא מה שאת כותבת ואני בטוחה שלא רק אני. בטח עצבים. כולנו רגישות כמו קפיץ כשמדברים לנו על האמהות.
אלמונית, אני לא חושבת שבשמת התכוונה בצורה מעליבה. היא בטח הרגישה מה שאני הרגשתי, שזה גדול עלי להגיב לזה, כי זה להגיב לשאלה הענקית "חינוך ביתי כן או לא" ומה לעשות, חלקינו כבר סגורים על זה ועייפים מלהכנס שוב לדיון, להצדיק או לשכנע. רק אוסיף, שכן, גם בחינוך הביתי קשה ללא מסגרת, (אם מסגרת היא גם חיי חברה מסודרים) וזה לא פרדוקס.

[ענת_גביש*]

אני הייתי רוצה שכנים שאפשר לשחק איתם
אבל זו בדיוק הבעיה של כולנו, בשמת. אחרת על מה כל המהומה?

[בשמת_א*]

כן, ענת, אבל אני התכוונתי להדגיש את הנקודה, שמפגשים קבועים שצריך לנסוע אליהם הם בעייה ענקית כל כך, שאני מוכנה להסתפק בשכנים לא "באופן טבעי" ולא בחינוך ביתי.
וגם התכוונתי לקטר ולהתלונן על כך שדברים שהיו בילדותי כל כך פשוטים (אמהות רבות היו בבית עם הילדים, היתה שכונה, היה עם מי לשחק, כל הילדים היו כל הזמן בחוץ) פתאום צריך לייצר אותם בצורה מלאכותית כל כך, מסוכנת כל כך (לא פשוט לבלות על כבישי ישראל), תובענית כל כך (במקום לרדת למטה ולהתרוצץ בחוץ עם הילדים של השכנים, קרוב כל כך, מוכר כל כך - לארוז פקלאות ולנסוע למקום אחר), סוטה כל כך מהחיים
(החיים האלה, שבהם יש כביסה על החבל, ואני רוצה לבשל מרק עוף, ואני צריכה לצלצל לסדר איזה חשבון, ואלף ואחד דברים שצריכים לחכות כי "אני נסעתי למפגש" ובינתיים כל החיים on hold וחוזרים עייפים והשתבש היום, ובמקום שנזרום בקצב נינוח "באופן טבעי", בקצב הליכה, בתוך הטבע, בהקשבה לגוף - אנחנו תוקעים את עצמנו לתוך לוח זמנים ומכוניות ממונעות, עם התינוק שבוכה כל הדרך והילדה שמחליפה את הטקסט בין "משעמם לי" לבין "מתי נגיע").
סוף נאום.

[ענת_גביש*]

איזה סוף נאום? הלוואי...(-:
הוא יינאם עוד הרבה. מבינה אותך, לצערי, לגמרי.
ודווקא משום כך, קביעות המפגשים היא אי של שפיות (אפשר לקרוא איך שרוצים, זה נכון לשני הכיוונים.)
דרך אגב, במפגש אפשר:
לעשות טלפונים
להביא עבודה וניירת
לקרוא
לישון

זה בתנאי שהמפגש הוא במקום נוח. שהוא ממושך. שלא מתכננים לעשות בו כלום חוץ מ לשהות .

[אמבט_ים*]

חגית, לא נעים, אבל נראה לי שיש דברים גרועים יותר, אבל השיחה הטלפונית עם הגננת מעודדת, וגם היו לו כבר כמה ימים טובים זה ממש משמח לשמוע. תמשיכי לדווח.
ספרתי לכליל שיובל היה קצת עצוב כי היה רעב אבל לא הגיע שעת הארוחה....(היא בקשה לדעת למי אני כותבת ולמה) אז היא אמרה אז למה שהוא לא יציע לגננת לשנות את החוק ולאכול כשרעבים?


אלונה רוטר היקרה, איזה אנרגיות, אה? תמשיכי לכתוב, אני בטוחה שיש כאן המון קוראים שנהנים ממילותיך, מחכימים מהן ומוצאים עידוד ותמיכה.


אני הייתי רוצה שכנים שאפשר לשחק איתם, או ביקורים אצל חברותי - 2 משפחות ודי. בשמת, גם אני.

[גלית*]

גם אני כמו בשמת הייתי רוצה כמה שכנים שאפשר לשחק איתם וזה היה מספיק לי. ואכן זה מה שהיה במהלך החופש הגדול ולכן גם לא הגענו לשום מפגש. כמעט כל יום היו אצלנו ילדים בבית ומבחינתי זה מצב אידיאלי.
אך החופש בגדול נגמר ושוב נותרנו לבד עד לשעות אחה"צ.
מה ששבר ועדיין מפריע לי בנסיעה למפגשים זה הנסיעות. כל הזמן נסיעות והרי לא זה הרעיון בלחנך מהבית. נסיעות בכבישים לא נחמדים בשעות הבוקר, זיהום אויר אליו הילדים נחשפים, אוטו טרנטה. כאמא אני פוחדת.
לכן אני ממעטת להגיע ומנסה לבסס את סדר יומנו על עצמנו ולא על מפגשים.
ובכל זאת אם למשל יהיה מפגש של פעם פעמיים בשבוע אנחנו נגיע, פה מגיעה החשיבות של קבוצה גדולה כמו שסקיפי כתבה שאם מישהו לא יכול או לא רוצה להגיע
זה לא כל כך יפריע למפגש להתקיים.

[חגית_ו*]

שאני מוכנה להסתפק בשכנים לא "באופן טבעי" ולא בחינוך ביתי.

הבעיה היא שהם לא תמיד מוכנים להסתפק בנו. עד שיובל היה בן שנתיים+ היתה לנו חברה אידאלית. פארק קרוב,
מלא ילדים קבועים בגילו. עם אמהות שהן עד היום חברות טובות שלי.
חשבתי שהקשר בין הילדים יימשך אבל זה ממש לא קרה.
הם רצו לפגוש רק את ילדי הגן. הם כבר בשעות הבוקר קבעו עם איזה חבר הם ייפגשו אחה"צ.
השעות שלנו והשעות שלהם פשוט לא הסתכרנו וכך אט אט נותק הקשר )-:

[תבשיל_קדרה*]

השעות שלנו והשעות שלהם פשוט לא הסתכרנו
זו הבעיה הגדולה שלי. השעות.
אנחנו מאוחרים יותר מכולם, וככה כשהם חוזרים מהגן (16:30), אנחנו משפשפים עיניים אחרי שנ"ץ, ומחפשים משהו לאכול. אז אבא בא הביתה, ולוקח קצת זמן עד שאנחנו (אני...) מוכנים לחברים, אבל זו כבר השעה של ארוחת-ערב ואמבטיה. כשאנחנו בטיול הלילי (לא לפני 9-10), אפילו הילדים הגדולים כבר בבית.

[ציפי*]

בקשר למקום מפגש - אולי כדאי לכם להתעניין במקלט. יש עיריות המשכירות לתושבים מקלטים במחירים נמוכים או גם מוכנות (למטרות שנראות להן ראויות) לתת לשימוש ללא שכר. בדרך כלל יש במקלטים הללו שרותים. ניתן אולי להשתמש בהם רק בימים גשומים וקרים.

[מיכל_דנקנר*]

דבר נוסף, לאור דבריכם, אני שמה לב שגם בחינוך הביתי קשה ללא מסגרת - יש בכך מעין פרדוקס, אינכם חושבים?!
כל בית וכל משפחה נחשבים בעיני למסגרת. אם תרצו זוהי מסגרת בסיסית וראשונית.
על כן ילדים שהולכים לגן או לבית הספר אולי מגיעים למסגרת קשוחה יותר אך בהחלט עוזבים את המסגרת הראשונית המגוננת.
מלבד זאת, המירוץ המטורף אחר מפגשים או מסגרות חיצוניות מפספס את המטרה.
לא צריך כל-כך להתאמץ. צריך לחיות ולהנות ממה שיש. החברים יגיעו, מהשכונה, מהחינוך הביתי, מהמשפחה. צריך לדעת גם לשחרר.

מפגש במקום שאינו בית לא מתאים לי או לילדי (כולל את המפגשים אצל טל בחצר). בבית ההורים חיים במקביל לילדים, יש להם חיים משל עצמם, אם זה עבודות הבית, אם זה קריאה, לימוד, תפירה וכו' וכו'.
בבית הפינות אינטימיות, המשחקים מאד משמעותיים ומתמשכים. קשה למצוא עוד מקום דומה.
היום יציאה מהבית נדמית לי כבזבוז זמן יקר ובכך אני מתחברת לבשמת.
(אנחנו יוצאים מהבית הרבה יותר מדי ועל כן זמן הבית הופך יקר ונדיר)

בעבר אירחתי בביתי מפגשים עם יותר משפחות.
היום הלך מספרן והתמעט מסיבות מגוונות (חלק למסגרות חיצוניות, חלק מסיבות לוגיסטיות וכו')
זוהי משימה קשה הדורשת דיאלוג בין האורחים והמארחים על מנת לדאוג שכללי הבית ישמרו.
אני מבינה שיש כאן מצוקה אמיתית. ואני מעוניינת להציע למעוניינות להגיע לביתי למפגשי החינוך הביתי בימי ראשון בשעה 11.

[חגית_ו*]

דיברתי היום עם הסייעת על נושא שעת האוכל. היא מיד הציעה שאני אביא עוד משהו קל והיא תתן לו אותו כשהוא יהיה רעב.
חשתי הקלה אדירה. לא כל כך מעצם העובדה שבני לא יורעב עוד אלא מהתחושה שיש בצד השני אוזן קשובה ומבינה.
יובל (בינתיים? ) בסדר גמור. מבסוט ומרוצה מהגן. דרש היום בתוקף שאבא יביא אותו ושחרר אותו כעבור דקות ספורות.
מספר בהתלהבות על היום שעבר, משחק עם ילדים אחרים (כן, גם היום תצפתתי...), התחבר היטב לסייעת. ובבית אחרי הגן הוא נשאר יובל שלי הרגיל והאהוב. עירני, סקרן ופעיל כתמיד (-:

[בשמת_א*]

חגית - D-:

גילה,
עד שאנחנו (אני...) מוכנים לחברים, אבל זו כבר השעה של ארוחת-ערב ואמבטיה
אוי, גם אצלנו דומה! עד שאכלנו צהריים ועשינו עוד כל מיני דברים בבית בערך בשש-שבע בערב הבכורה רוצה להיפגש עם חברים! ואז היא מתאכזבת כשאומרים לה שכולם כבר אוכלים עכשיו ארוחת ערב ותיכף מקלחת ולישון.

מפגש במקום שאינו בית לא מתאים לי או לילדי
מאוד התחברתי למה שכתבת, מיכל! רק כשניסחת במלים את כל הדברים, הבנתי מה מרתיע אותי כל כך ממקומות כמו סוזן דלאל או מתנ"ס או מקלט וכדומה. יש משהו "מת" במקומות האלה, מבחינתי - ויחד עם זאת אני גם נרתעת מהפלישה ההמונית לביתו של מישהו, על ידי אורחים שלא כולם רגישים ושומרים על כבוד הבית ונקיונו, ולא נעים לי להיות חלק מכל הבלאגן הזה, אף על פי שאני באופן אישי שומרת מאוד שילדי ואני לא נפגע ולא נלכלך ולא נקלקל.

[תבשיל_קדרה*]

מה מרתיע אותי כל כך ממקומות כמו סוזן דלאל או מתנ"ס או מקלט וכדומה. יש משהו "מת" במקומות האלה, מבחינתי - ויחד עם זאת אני גם נרתעת מהפלישה ההמונית לביתו של מישהו.

אז מה נשאר?
כן. אני יודעת. לגור 2-3 משפחות בשכנות...

[חגית_ו*]

במפגשים בחוץ יש יתרון שהמקום נטרלי. שום דבר לא שייך לאף אחד וזה מוריד חלק ניכר מהמתיחות, בעיקר בגילאים צעירים יותר.
ובכלל הטבע, האויר, השמש, העצים עושים המון טוב. (-:

[מיכל_דנקנר*]

גילה,
יש אנשים בכל מקום. בכל מקום ניתן ליצור קשרים חברתיים קצת יותר הדוקים או קצת פחות.
אני לא אוהבת להיות "סנובית" של באופן שמרימה את האף ומתחברת רק לחברים מהפורום.
יש לי כמה שכנות, אף אחת מהן לא מיניקה אף אחת לא מתפקדת כאמא בהורות מקרבת ובכל זאת יש על מה לדבר, הילדים משחקים ומוצאים את הטוב בכל אחד.
לא חייבים להתאהב לא חייבים להתחתן, רק קצת להפיג את הבדידות ולמצוא חבר/חברה למשחק.

[מיכל_דנקנר*]

ויחד עם זאת אני גם נרתעת מהפלישה ההמונית לביתו של מישהו, על ידי אורחים שלא כולם רגישים ושומרים על כבוד הבית ונקיונו, ולא נעים לי להיות חלק מכל הבלאגן הזה, אף על פי שאני באופן אישי שומרת מאוד שילדי ואני לא נפגע ולא נלכלך ולא נקלקל.
לדעתי הקהילה של באופן בשלה לכבד חוקים של בית.
אף אחד לא ירצה לגרום למארחים לחטוף כריזה ולא לרצות לארח יותר בביתם.
כי אחרת באמת מה נשאר...(-:

[תבשיל_קדרה*]

מיכל - כמובן!
ובאמת יש לנו אי אילו שכנים מאוד מאוד נחמדים.
אלא שכמו שכתבתי למעלה - יש קושי בלוחות השמנים השונים, ואני די מבואסת מהבוקר עם השכונה הריקה, וגם מהצורך להתאמץ כ"כ בשביל לנסוע (מה גם שעכשיו אני נכנסתי לתקופה של לשקול כל נסיעה שאני אמורה לנהוג). לכן אני חושבת (אולי בגלל צבע הדשא של השכנים) שאילו היו פה ילדים "ביתיים" בסביבה (כלומר - בבית הסמוך, בלי צורך לנסוע), היה קל יותר.
אבל אני לא אומרת כאן שום דבר חדש! אני סתם מקטרת בלי לעשות כלום /-:

[מיכל_דנקנר*]

נראה לי שהבעיה היא בעיקר שלך. לילדיך יש אחד את השני ואותך.

[תבשיל_קדרה*]

אז זהו, שאני לא לגמרי בטוחה.
זה היה נכון לפני, נגיד, חצי שנה-שנה.
עכשיו הילדים מאוד מאוד שמחים לפגוש גם אנשים (וילדים) אחרים.

[מיכל_דנקנר*]

אני מבינה שאתם חושדים ברצינות כוונותי. אז אומר זאת שוב באופן ברור, כל מי שעושה חינוך ביתי באזור ת"א והסביבה מוזמן לביתי בימי ראשון.
אני חושבת שמדובר בחמש משפחות שנשארו לאחר שהקבוצה התפרקה.
אז לכן: מאיה, ליאת, אביה, יפעת, גלית בשמת (הזמנה מיוחדת. את לא חלק מהבלגאן אלא חלק מקהילה נפלאה) וכל אלה שהן רק צופות באתר, ההזמנה רצינית.
מי מתכוון להגיע? מה נאלמתן/נעלמתן? אסכים לשמוע גם תירוצים כמו: בדיוק מצאנו מקום, יום ראשון המנקה באה וכו', רק תשמיעו.

[אנונימי]

מיכל דנקנר,
ראשית כל, תודה על ההזמנה המפורשת.
אני רוצה לעדכן אותך:
יש כרגע 10 אמהות עם ילד או שניים +- לכל אחת, שהגיעו למפגשים המסודרים במתנ"ס בגבעתיים, ושהודיעו שמתכוונות להמשיך עם הקבוצה.
יש עוד 10 אמהות (נוספות! סה"כ כ-20) שמתעניניות ועשויות להגיע.
זו הסיבה שאנחנו משקיעות אנרגיות רבות בלמצוא מקום (חיצוני) בו נוכל להיפגש.
אז בעצם אנחנו בין פי 2 לפי 4 ממה שהעלית על דעתך. נראה לי שיהיה לכם מאד צפוף, לא?

[מיכל_דנקנר*]

כן.
אז מצב הקבוצה התל-אביבית טוב משחשבתי. אני מבינה שהמשפחות הן לא רק "פליטי" החצר של טל אלא רבות נוספות.
כלומר למרות שרבות שלחו את ילדיהן לגנים, עדיין נשארה קבוצה מכובדת (של חינוך ביתי או של אמהות עד ש...?)
אם כן יהיה נכון להתארגן במקום אחר. אני לצערי לא אהיה שותפה למפגשים ההמוניים (20 משפחות זה הרבה גם בשביל מתנ"ס לא?)
בהצלחה רבה.

[אמבט_ים*]

מיכל דנקנר, הקבוצה התל- אביבית לא התפרקה אבל היא השתנתה, הילדים הגדולים שבינינו (4.5-5) התמעטו ביותר, הקבוצה מתארגנת מחדש וישנה הענות מצויינת, אבל רוב הקבוצה הן אמהות לתינוקות וילדים קטנים, לכן הייתי כולי תקווה שיצטרפו אליה גם ילדים גדולים, במקום נטרלי, אבל את כבר הבהרת את עמדתך בנושא וזה מובן. חבל.
בכל אופן תודה על ההזמנה, ומי יודע, אולי אני אצטרף ל"אם אין אני לי מי לי" של ציפור.

[לילה_טוב*]

לפני שאני מתחילה, הבהרה: אנחנו בבית כבר שבוע ואנחנו נשארות בו. כלומר, גם אנחנו בפנים, זאת אומרת, בחוץ, זאת אומרת מחוץ לגן ובתוך הבית. וכמובן יוצאות למפגשים.
ועכשיו, עוד כמה הארות על השיחה של אתמול, שכמה חבל שלא הייתן בה, "הגדולות", וכמה סימפטומטי.

או.קיי. יש בעיה. יש נכונות מצד האמהות של בני הארבע-חמש למפגש אחד בשבוע עם קבוצה רחבה שרובה תינוקות ופעוטות, מתוך הבנה שיש צורך "לגדל" קבוצה ומתוך מחשבה גם על האחים הקטנים. אבל זה לא לגמרי מספק את הצורך החברתי של הגדולים, שמספרם עומד כרגע על 4-6.
לכן חלקנו זוממות לעוט על הצעתה של מיכל בכל זאת.

כיוון שהמחשבה והדיבור היו על שני מפגשים שאחר מתוכם סגור ואחד הוא מפגש של יוזמות אמהיות, כמו בקבוצת רחובות, כלומר שכל שבוע אמא אחרת אחראית לארגן מפגש במקום כלשהו, החל מהחצר של ביתה דרך הפארק הקרוב ועד גני חיות, מפעלים, קטיף תפוזים, טיולים בחיק הטבע, מוזיאונים ועוד ועוד, חשבתי שנוכל לעשות במפגשים הפתוחים הללו איזשהו שילוב.

כלומר, אם לא מתאים לאמהות "הגדולות" להיפגש עם עוד עשרות תינוקים במתנ"ס כלשהו, הרי שנראה לי שמפגש היוזמות דווקא עשוי לעניין אותן ואת ילדיהן. לכן חשבתי להזמין גם אותכן למפגשים האלה, כאשר העובדה שיש כל כך הרבה משתתפים פוטנציאליים מאפשרת קצת שחרור מבחינת המחויבות.
זאת אומרת שיש מפגש רחב במתנ"ס, מפגש מצומצם יותר של ילדים גדולים יותר אצל מיכל (מיכל?) ומפגשים פתוחים משתנים שכל מי שרוצה מכל הקבוצות מוזמן לקחת חלק בהם, שזה אומר גם ליזום בתורו.

עוד חשבתי לערוך את יום המפגשים הפתוחים ביום שני, כך שנוכל להיפגש מדי פעם עם הקבוצה הרחובותית, שזה יום המפגשים הפתוחים שלה. או אולי בעצם דווקא להשאיר אותו פנוי משום כך?

ונקודה אחרונה שעלתה במפגש האמהות ובעיני היא מאוד חשובה ומהותית, ועשויה לשנות את כל ההסתכלות שלנו על נושא המפגשים, היא שהמפגשים הם גם, ואולי אפילו בעיקר, מפגשי אמהות, ואפילו משפחות חינוך ביתי. כלומר, אנחנו הלומדים העיקריים בחינוך הביתי כתב כבר מישהו כאן לפניי, ואנחנו זקוקים לחברה ולתמיכה לפחות כמו הילדים. ואם נהיה קבוצה בעצמנו, ולא נבוא רק אם ורק אולי ורק בתנאי, אלא נתחייב ונשקיע מאמץ וננסה להיות פתוחות לאחרים ומקבלות את החדשים, לדבר על בעיות שמתעוררות או לנסות למנוע אותן מלכתחילה, להתנהג כמו חברות, אפילו באופן מלאכותי בהתחלה, אולי, כמו למשל להיפגש פעם בחודש רק האמהות בערב, או לפתוח כל מפגש באיזו שיחת אמהות או כל רעיון אחר, לכולנו יהיה הרבה יותר נעים, שלא לדבר על מה שזה יעשה לילדים שלנו. ואז כבר לא יהיה כל כך חשוב אם יש בנים או בנות, ואם הילד שלי גדול בחצי שנה מהילד שלה, ואם היא גרה רחוק ואני לא יודעת מה. זאת תהיה הקבוצה שלנו, והילדים יהיו שם איתנו כי זה שאנחנו עושות וטוב לנו, וגם להם יהיה.

אני לא בטוחה שהצלחתי לגמרי להבהיר את כוונתי, אז אולי יפעת תעזור לי בזה?
ואני אשמח אם ותיקי הקבוצות האחרות יתנו לנו טיפים ועצות ויספרו לנו איך הם עשו ועושים את זה.

[יפעת_אוסישקין*]

לילה, לדעתי הסברת מקסים ואני שוב מחזקת ומקבלת כל מילה. וזו אכן נקודה מהותית.. לפחות בעיני.וגם לומר שהמשפט הראשון - וההחלטיות שבו הוא כתוב מאד משמח אותי. טוב שאתן איתנו.

[זהר*]

הי,
אני רואה שהדיון מתנהל במקביל גם בדף הזה וגם בדף של "מפגשים בתל אביב"...
אני לא בחינוך ביתי, אני לא יודעת איך תקבלו את הבעת הדעה שלי כאן אבל מעזה לנסות כי נראה לי תרבות דיון יש כאן וזה מאד מרשים אותי.
אני כמו שאמרתי לא בחינוך ביתי, הילדון שלי הולך למשפחתון אנתרופוסופי ברמת גן ואני הולכת לעבודתי הבלתי אנתרופוסופית בעליל, משרה מלאה, יום בשבוע גם לומדת בקורס דולות וכמובן שיש את "מקום לשבט" (שזה המיזם של אחות-לבי ושלי, למי שלא קראה את "מי הזיז את השבט שלי" שמסביר איך נוסדנו... יש כאן דף באתר שפתחתי בשם הזה למי שרוצה לקרוא. )
בכולופן, אני מתנצלת מראש אם מישהי מרגישה שדעתי אינה רלוונטית כאן.
אני חושבת שמפגשים כמו מה שאתן מנסות לארגן עדיף להם להתקיים לא בבית של מישהו מכן אבל גם לא במקום זר ומנוכר כמו מתנ"ס או פארק. גם הים הוא של כולם ולא של אף אחד, לא באמת. הוא טוב להפנינג אבל לא לקביעוּת, לא לקהילה שנוצרת ומתהווה. אני אישית חושבת שההתנהלות של השבט, הקהילה, צריכה לבוא מההורים, כמו שמישהי כאן כתבה לפניי, והילדים יישתלבו איפה שההורים ירגישו שטוב ונעים ומחבק אותם, את כל השבט, תינוקים, "גדולים" - כולם. הנסיון להתאים קבוצה לגילי הילדים הוא לטעמי מפספס את הפואנטה הקהילתית-שיבטית, אבל אולי אני לא מבינה כי הילד שלי "קטן" (בן 15 חודשים).
לכן גם הצעתי לליאת "סקיפי" את "מקום לשבט - משחקיה ובית". אני לא חושבת שמשפחות באופן יבואו ויחרבו את ביתי... אני רוצה לחשוב שלמעט "בלאי סביר" שיש במשחקיה שלנו גם כשאנו נמצאות בה פיזית פעם בשבוע - יהיה גם במפגשי בוקר שאמהות הקהילה שלכן תהיינה אחראיות עליהם, ולא אנו אישית לוחצת...
במפגשי המשחקיה אחה"צ יש כיבוד כי זה חלק מהקונספט של המקום, הכיבוד הוא תמיד מותאם לאמהות (שידינו האחת תמיד תפוסה בילד או תומכת ביונק או סתם לא פנויה להובלות מסיבות אימהוּת כאלו ואחרות...) ולעולם לא כולל מאכלים שבעייתיים להגיש בקרבת ילדים (במבה...). יחד עם זאת, ללא כיבוד כמובן שהעלות תרד, וזה בסדר גמור.
אז אני מזמינה אתכן לבדוק גם את "מקום לשבט" ומקווה שלא תרגישו שנדחפתי לכן מסיבות מסחריות, מי שהיתה במקום יודעת שאנו לא באות ממקום כזה, שתינו עובדות במישרה מלאה והמשחקיה הוא נסיון ליצור משהו שנוכל להיות גאות בו והוא קודם כל עבור ילדינו.
שלכן, זהר.

[מיכל_דנקנר*]

אני מרימה את הכפפה של מאיה ולילה.
אני בהחלט מזמינה את משפחות הילדים הגדולים אלי הביתה. הנה מצאנו דרך ביניים...
אליכן התכוונתי כשכתבתי שמדובר בחמש משפחות בערך. אני רואה בכן עתיד אמיתי של החינוך הביתי (ובסקיפי כמובן)
צר לי מאד מאד על יתר המשפחות של הילדים היותר צעירים אבל ביתי ונפשי צרים מלהכיל כמות כזו גדולה של משפחות.
אני גם חושבת שמאחר וזו לא משפחה או שתיים בודדות, גם בקרב המשפחות הצעירות נוצרה קהילה והן יכולות להסתדר היטב גם בלעדי.
אני שוב אומרת שלא אגיע באופן קבוע לשום סוג של מפגשים. זה לא מתאים לי או לילדי ועם המארגנות הסליחה.

[מירב_ברויאר*]

<הי מיכל, אני חושבת שנפגשנו בטיול לגן הברון???, בכל מקרה להלן כמה מחשבות שעלו בי מקריאת דברייך. אני כותבת אותן לצורך הדיון, וללא שום קשר לעתידם הלוגיסטי של המפגשים>

אני רואה בכן עתיד אמיתי של החינוך הביתי (ובסקיפי כמובן)
אולי אני "תופסת אותך במילה", אבל משפט זה עורר בי תמיהה. מאיזה שלב משפחה מתחילה להיות "עתיד אמיתי" של החינוך הביתי? האם צריך לעבור מחסום גיל קבוע מראש? למלא תצהיר? לעבור מבחנים?
האם משפחות בהן ילדים צעירים הן לא עתיד החינוך הביתי? האם המשפחות בהן את רואה את "עתיד החינוך הביתי" לא היו לפני שנה או שנתיים משפחות בהן ילדים צעירים בלבד?

היה לי מעניין לקרוא את דברייך בנושא המרחב הביתי: בבית ההורים חיים במקביל לילדים, יש להם חיים משל עצמם, אם זה עבודות הבית, אם זה קריאה, לימוד, תפירה וכו' וכו'.....
הרעיון שהילדים עוסקים בשלהם, וההורים עוסקים בשלהם, בקווים מקבילים, שמדי פעם משיקים, בתדירות משתנה, לפי צרכי הילד וגילו נראה לי תמצית רעיון החינוך הביתי. זה, בנוסף לקשרים חברתיים מהסביבה הקרובה: משפחה, שכנים, אמור למלא את חיינו ולספק את צרכינו. אז למה בעצם לטרוח ולארגן מפגשים בכל פורמט שהוא?

<שוב, למען הסר כל ספק, אין בדברי ביקורת כלשהי על האופן בו בחרת לארגן את המפגשים בביתך, ואני בהחלט מבינה את שיקולייך>

[בשמת_א*]

אז למה בעצם לטרוח ולארגן מפגשים בכל פורמט שהוא?
אלה מאיתנו שהמשפחות שלהם קטנות והילדים לא מספיק עצמאיים להסתובב להם בחוץ ולמצוא את החברים שלהם בעצמם, זקוקים גם לחברה. רצוי חברה "באותו ראש" (לא כאלה שכל הזמן ישאלו אותי בפעם המליון מה זה חינוך ביתי ומה אני עושה, ועוד כל מיני חקירות פולניות שמטרתן לעקוץ אותי או לאסוף חומר לרכל עלי בחוג המשפחה שלהם), כדי שהילדים יוכלו לזכות בקצת חיי חברה.
אילו היינו כולנו חיים כמו בפארק הירדן, לא היה צורך בזה, כי המפגשים היו מתקיימים, כמו בפארק הירדן, מעצמם בזכות חיי הקהילה והמקום.
אילו היינו כולנו חיים אפילו במשהו הדומה לשכונה של פעם, שבה הרבה ילדים בכל מיני גילים יורדים למטה לשחק כל יום אחר הצהריים ברחוב ובמגרשים ובשדות - גם כן לא היה צורך במפגשים.
אבל העולם השתנה, כולם כלואים בבתיהם מול הטלביזיה והמחשב, כשאני יוצאת עם בתי לכל גני המשחקים בשכונה - 4 נפלאים במרחק הליכה של דקה-3 דקות מביתנו - אין שם ילד אחד מעבר לגיל 3, אלא אם כן קבעתי איתם מראש! איפה מבלים כל הילדים אחרי הצהריים? בבית או בחוגים? כל יום?

[יונת_שרון*]

מאיזה שלב משפחה מתחילה להיות "עתיד אמיתי" של החינוך הביתי?

אני לא מיכל, אבל אני חושבת שדווקא יש לי רקע מתאים לענות על השאלה הזו (בזכות הרשימה הלבנה). אז ככה:

יש הורים שרואים עצמם כהורי חינוך ביתי עוד עם תינוק, ולפעמים עוד לפני זה. אבל כמו בהרבה תחומים אחרים, תוכניות לחוד ומציאות לחוד -- רבים מהם מגלים עם הזמן שזה לא מתאים להם. התרשמתי שנקודות השבירה הנפוצות הן בגיל שנה+, עם לידת הילד השני, ובגיל 3-4. אין לי עוד נתונים, אבל אני מנחשת שגם בגיל 6-7 עשויה להיות נקודת שבירה לחלק מהמשפחות.

לכן קצת קשה לדעת אם משפחה עם ילד אחד שעוד לא בן 3 תמשיך בחינוך ביתי גם בעתיד. אז כשמיכל דיברה על משפחות עם ילדים בסביבות גיל 4, שלרובם (כולם?) יש כבר אחים קטנים, היא בהחלט זיהתה נכון (לדעתי) את מי שכבר עבר את נקודות היציאה הנפוצות ובכל זאת ממשיך בדרך החינוך הביתי.

[תבשיל_קדרה*]

אני בכ"ז תוהה, האם יש מקום לזלזול (אולי זו מילה חזקה מדי) במשפחות עם תינוק אחד שנובע מכך ש"היא בטח תשבר בסוף ותשלח אותו לגן".
ז"א - ברור לי שאם אני מתאמצת (כמו אשת קשת של השבוע) ויוצרת קשרים (ומסתבר שקשה לי מאוד המאמץ הזה), אני מעדיפה "ללכת על בטוח". ומצד שני, נסיונות ה"סינון" משאירים משפחות עם תינוקות/ילדים מאוד קטנים מחוץ לאיזה מעגל, שבלעדיו קשה מאוד להיות בבית (כמו אמץ חולם). מצב כזה עלול בקלות להביא לויתור על חזון החינך הביתי.

אני מתנצלת על הפלישה לדף התלאביבי, אבל השאלה עלתה, ואני משערת שהיא סוגיה לא-רק-תלאביבית.

> גילה לבד בבית מרוב שאין לה כח להגיע לאנשים אחרים, מזל שיש לה תאומים, והנזק לילדים פחוּת <

[יער_נורווגי*]

אני מהמשפחות הלא בטוחות. אלה שלא יודעות מה הן רוצות. אלה שלפני שלוש שנים לא רצו בכלל תינוק (אלוהים הראה לי מה זה ושלח לי ישר שניים),, שקנו שתי מיטות לקראת הלידה (מפורקות אצל ההורים שלי), שחזרו לעבודה אחרי הלידה (ועזבו אחרי כמה חודשים). אני עם הילדים מתוך בחירה ועתידה אינה בטוח במאת האחוזים. אני בודקת. אני עוד לא יודעת ולא מכירה את הגבולות שלי ושל הילדים. לא מרגישה שאני יודעת במאת האחוזים מה טוב לנו. האם זה עושה אותי "טובה פחות" למפגשים? אולי. אבל אם הקהילה הזו רוצה להגדיל את מעגל החברים בה, להביא עוד אנשים לשמוע, להכיר, לשקול (אני למשל מעריצה מי שלא שולחת בכלל לגן והלוואי ואעשה זאת גם, אבל יש בי כרגע ספקות לגבי היכולת האישית שלי להיות בבית עם הילדים עוד שנתיים שלוש. ברור לי שהשנה הקרובה היא חלק מהפרוייקט שלי אבל הלאה? שוב, הייתי רוצה, חוששת שאחליט ש"הספיק לי" כי אני רוצה משהו אחר, אולי לעבוד מחוץ לבית, ולא בגלל טובת הילדים דוקא - האם לא היה לי טוב לשוחח על כך עם עוד אמהות מתלבטות ועם כאלה שהחליטו? כמובן שבשביל זה אמהות כאלה צריכות להסכים להפגש איתי למרות ש"עתידי האמיתי" אינו ברור).
אני עצמי לא מרגישה נוח להגיד "אני חלק מהקהילת באופן טבעי" או "קהילת החינוך הביתי" כי אני מרגישה הרבה פעמים אאוט-סיידרית (עדיין), ומצד שני גם בסביבה הרגילה שלי אני כבר אאוט-סיידרית כי מי שמע על אמא שלא מסוגלת להפרד מהילדים ולשים אותם כבר בגן. (זה הרי מזיק להם!) ולעומת זאת אני שולחת הרבה אנשים לאתר ולעיתון, לראות ולהכיר, כי אני באמת ובתמים חושבת שאנחנו, מבוגרים וילדים, מפספסים הרבה בחיים מזה שהכל אינסטנט ו"צריך להיות ככה" ותוקעים את הילד במעון בגיל ארבעה חודשים ולא מספיקים להנות ממנו והוא ודאי לא מקבל מספיק מאתנו.
אני מזמינה את האמיצים והמעוניינים שבין הותיקים כן להכיר ולהעיז ו"להשקיע" גם ב"חדשים". כי מתוך אנשים כאלה יצמח העתיד של הקהילה.

[יונת_שרון*]

רגע, רגע! לא צריך לעשות מזה סיפור יותר גדול ממה שזה באמת. בסך הכל מדובר על מפגש אחד בבית פרטי שגודלו מצומצם, ולכן אי-אפשר להזמין את כוווווולם. כל שאר המפגשים והאירועים פתוחים לכל, בלי קשר לגיל, גובה, צבע עיניים או נטיה פוליטית. זה לא שמנדים מישהו.

[יער_נורווגי*]

לא, לא חשבתי בכלל שמנדים משהו. למען האמת גם לי אישית אין מה לעשות במפגש עם ילדים בני ארבע וחמש (מה בכלל עושים עם ילדים כל כך גדולים?). פשוט היה נדמה לי שעולה ומתפתח דיון בנושא ההשקעה במי שלא בטוח יחנך בבית לנצח אז אמרתי את דברי.
לא התכוונתי שישמע מדברי כאילו נעלבתי או משהו. ממש לא!!! (ואילו היתי בעלת היכולת הטכנית להבין איך מציירים סמיילי היתי עושה את זה)

[תבשיל_קדרה*]

הו! לא התיחסתי להזמנה של מיכל. העלתי תהיה תיאורטית.

[מיכל_דנקנר*]

הייתי צריכה לצפות לזה מראש.
מבחינה סטטיסטית, יש המון ילדים בני שנתיים-שלוש בבית ונורא מעט ילדים בני שש בבית, ולכן אני רואה בילדים היותר גדולים עתיד. זה לא אומר שלצעירים יותר אין עתיד בחינוך הביתי. חלילה.
רותם, אם תקראי היטב את דברי כתבתי שמדובר בדי הרבה משפחות של ילדים צעירים שגם ביניהם נוצרת קהילה. ואני מעריכה שהרבה ילדים בוגרים יותר יגיעו גם למפגשים עם הצעירים.

[מיכל_דנקנר*]

עוד דבר. אני לא יודעת איך זה שם בצפון אצל רני וחדווה.
אבל כאן במרכז כבר נעשה ניסיון לאמץ לוחם ולחבק את כל אנשי החינוך הביתי באזור.
הנסיון הזה כשל מסיבות רבות ומגוונות ואני לא משוכנעת שזהו המקום לדון בהם.

אני מסוגלת למה שאני מסוגלת ולא ליותר מכך. אני לא רוצה להיות כל פעם אחרי מפגש על סף שבירה או תחושת "למה אני בדיוק צריכה את זה?"
למעלה משנתיים אני מארחת בביתי את קבוצת החינוך הביתי באזור ונהנית מכך מאד. אני וילדי. המפגשים לא פורסמו בשום מקום מלבד אולי פה לאוזן.
אין לי כל כוונה לסגור את ביתי וליבי בפני אנשים שרואים בכך דרך חיים אבל אני חייבת לעשות זאת במידה שתתאים לי ולילדי ובמינון המתאים.
לכן, ההפרדה ההגיונית ביותר לדעתי לעשותה היא להזמין את הגדולים יותר.

באותה הזדמנות אני מאחלת המון המון המון הצלחה להתארגנות הנוספת כאן באזור.

מירב, אולי אני מכירה בפנים.

[יפעת_אוסישקין*]

רותם, כאמא ל"גדול" וגם לקטנה.. כל הכבוד על היכולת להתלבט. ואני גם שמחה שכרגע את בוחרת להיות בבית.. אנחנו היינו במסגרת, יצאנו ממנה.. בדקנו ומצאנו מה טוב לנו, עכשיו מתחילות לעלות שאלות ותהיות על בי"ס.. לא לשאול? לא להתלבט? אני מאמינה גדולה בחיבור החברתי עם קב' חינוך ביתי אבל יש להזהר פן הצורך שלנו (כל אחד במידה שלו) להשתייך ל"מילייה" מסויים יבוא על חשבון היכולת שלנו להקשיב לעצמנו ולילדינו! והרי בדיוק בכך העניין.ה"טעויות" ו"התחרטויות" שלנו בדרך כמו הדברים שאת תיארת הן בעיני נקודות כח ולא חולשה. המוכנות לגדול ולהתפתח איתם הם המתנה האמיתית שאנחנו נותנים לילדים ושלנו - והם לנו. חזקי ואימצי ואני מאד שמחה שאתם איתנו ! אתם איתנו?

[יער_נורווגי*]

יפעת, כמו שאת רואה אנחנו פה...
אני מסכימה איתך שלא צריך "להשתייך בכל מחיר" לקבוצה, שום קבוצה לדעתי. מצד שני כשאתה הולך נגד זרם מסוים יש ערך רב לתמיכה שאתה מקבל ממי שחושב ומרגיש כמותך.

[אמבט_ים*]

מירב ורותם, ברור שאתן זקוקות לחברה ותמיכה, ויש מקום להתלבטויות, בעצם זה ה-מקום, לאוזן קשבת, לאמפטיה.
מצד שני הרגשת שייכות, נוחות, והתמיכה שכתבה עליה רותם קורים לאט לאט, בסבלנות ובהתמדה, ואז כולם מרוויחים: אמהות וילדים כאחד. (נדמה לי).

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

שלום לכולם
אני בבוקר נדיר של חופש אמיתי לעצמי.
ליאור מטייל בחוץ עם אמי ומצאתי שקט וזמן להיכנס לאתר.
אני כבר כשעה יושבת וקוראת ומרותקת .
פתאום כל הכמיהות וההתלבטויות והמחשבות שעוברות בי כל הזמן , לעתים בלי שאתן עליהן את הדעת, מבוטאות פה בקולות רבים ומגוונים.
זהו , רציתי לשתף אתכן בזה וגם להגיד שאני שייכת בטעות ל"רוב הדומם" בדרך-כלל, אבל בהחלט מעוניינת במיפגשים ובשיתוף ותמיכה הדדית.אני מנסה לשלב חינוך בייתי יחד עם פרנסה ועבודה מה שמשאיר לי מעט זמן ובעיקר כוחות להשתתף באופן פעיל , אבל אני בכל-זאת פה!
אז להת' ביינתיים ,מיכל