מעבר לאפריקה

שליחה על ידי שירי* » 13 יולי 2004, 14:32

אורית,
קודם כל תודה על התשובות. אכן, נושא אפריקה על הפרק. זה רץ אצלנו במחשבות כבר כמה שנים. לבעלי היו כל מיני ראיונות אבל רק עכשיו יש הצעה ממשית על הפרק. עד עכשיו לא מיהרנו ללכת על זה כי שנינו היינו ממש בתחילת דרכנו המקצועית ורצינו לקבל כמה שנות ניסיון לפני שאנחנו עוזבים לעבודה בחו"ל
רגע בעלי נמצא באמצע פרוייקט כך שבכל מקרה המו"מ יימשך רק בסוף הפרוייקט שזה לקראת החורף.
שאלת השאלות היא מה זה "סכום כסף סביר". נראה לי שככל שאתה נמצא שם אתה מתפתה לחסוך עוד ועוד. בבחינת "עם האוכל בא התאבון"... (ותקני אותי אם אני טועה)

לפי מה שראיתי עד עכשיו, את לא טועה.
אנחנו עדיין חדשים יחסית, אז קשה לי להגיד איך נרגיש בעוד שנתיים. מבחינתי, אם אומרים לי היום שחוזרים, אני אורזת בשימחה...
צריך לקחת בחשבון שזה לא קל! אם קראת את תחילת מעבר לאפריקה ,אז את יודעת כמה קשה ומוזר לנו היה. אפריקה זה שונה לגמרי מכל מה שהיכרת עד עכשיו.לחלוטין! חוץ מזה יש את הבדידות והניתוק מכל המוכר והאהוב.
החורף לא רחוק (בישראל...). אתם בטח צריכים להחליט בקרוב.
גם אצלנו זה היה באויר במשך שנים. אני דחיתי את זה על הסף כל הזמן, כי הייתי מודעת לקשיים. בסוף הבנתי שאין לנו ברירה כרגע, והנה אנחנו...
לאיזה מדינה אתם אמורים להגיע??

הי אורית,
הרבה זמן לא שמעתי ממך אז החלטתי לכתוב לך בדף שלך.
מאחלת שהשבוע בלי אייל יעבור הכי קל שרק אפשר.......
לי יש כמה חדשות טובות
התחלנו עם ההתארגנות לחזור לבית המקורי שלנו כי את מה שהציעו לי במקום דחיתי על הסף. ויחד עם הכאב והעצב שכרוכים בחזרה לבית שהיה כל כך כיף לחיות בו עם עמוס,
יש גם תחשוה טובה של לחזור למקום אהוב ומוכר שנבנה בהרבה אהבה. ישנה תחושה של התחדשות
חצי בית זרקתי או מסרתי למשפחות נזקקות והחלטתי להשאיר אך ורק מה שבאמת צריך
מאיה מתרגשת מהעובדה שיהיה לה סוף סוף חדר משלה, וזהר וזיו לא כל כך מבינות על מה המהומה. אני קיבלתי הצעת עבודה מדהימה שכרגע אני מנועה מלדבר עליה בגלל רגישות...........
שולחת מיליון נשיקות וחיבוקים לבנות ולך..... שהימים יהיו טובים ונעימים........
ואל תשכחי שהחיים שלנו נראים לפי איך שאנו מחליטים שיראו לפחות ברוב הדברים
אז תיהיה טובה לעצמך כחי את הדברים פחות קשה אולי יהיה יותר קל........

ציפי יקרה.
כל כך כיף לישמוע ממך, וסוף סוף גם רוחות של אפטימיות זהירה.
תודה שכתבת. אני אענה לך באי מייל.

עוד יום.
היום היינו בגן. גאיה היתה קצת עייפה ,אבל שמחה ללכת. איתי,כמובן!
הגננת ניגשה אלי ונתנה לי מעטפה חומה. כשפתחתי אותה מצאתי... גיליון הערכה... לא ציפיתי לדבר שכזה.
הגננת כותבת על כל ילד ומתייחסת לכל מיני דברים כגון-התפתחות פיזית, התפתחות נפשית וחברתית,התפתחות שפה,התפתחות במשחק, ועוד הערות שהיא מוצאת לנכון.
גן או לא גן!

מה אני אגיד לכם. פתחתי בחשש... אבל הדברים שנכתבו, בכתב ידה של הגננת על דף טופס רישמי של הגן היו בסדר. לא ביקורת, אלא יותר מספרת מה היא רואה.
זה היה לי קצת מוזר שמישהו "נותן ציונים" על התפתחות ביתי. הרי אני אמא שלה, וכל תקופת אמהותי התחמקתי מכל נותני הציונים למיניהם.(החל מטיפת חלב וכלה במורים...). והנה זה בא לי ללא הכנה. אבל אני הרי לוקחת אותה לגן.
נכון. אבל זה נוגד את כל אמונותיי... אוף!
לא חשוב מחר יום אחרון ללימודים. אנחנו הולכים שוב. ואחרי יום הלימודים יש את טקס סיום בית הספר, שבו כל כיתה מציגה משהו. יהיה לנו יום ארווווווווווווווווווווווווווווווך...

ליפני שהלכנו מהגן, הגננת נתנה לי חתיכת לבד וחוטי צמר. אמרה שהילדים הכינו לעצמם תיקים קטנים בשעות הבוקר, כשגאיה לא היתה, ומחר הם ישתמשו בהם. אז שאכין,ביחד עם גאיה את התיק, שיהיה לה למחר.
חזרנו הביתה. אכלנו, ואז קראתי לגאיה,שתעזור לי לתפור את התיק. הראתי לה איך תופרים ו... היא תפרה הכל לבדה...
היא כל כך התרגשה ושמחה שהיא מצליחה ליתפור! אור גם הצטרפה וביקשה להכין תיק לעצמה. חתכתי לה לבד (שקנינו בארץ, לשימחתי הרבה), והיא התישבה ליתפור גם. גאיה גמרה את התיק הקטן לגן, וביקשה להכין עוד אחד, גדול כמו של אור. זה היה ממש כיף לשבת איתן וליתפור ביחד. ליצור ביחד.
אלה המתנות שאני מקבלת\לוקחת מאותו בית ספר. חדות היצירה.

לגאיה התנדנדה שן .כבר כמה ימים היא מתלוננת שזה מציק לה ומפריע לה לאכול. חשבתי שזה יקח עוד שבוע לפחות.
אבל היום, היא ישבה לאכול, ופתאום היא צעקה "נפלה לי השן"!! ובאמת, השן נפלה. היא כמעט בלעה אותה...
כל כך התרגשתי. גם היא,כמובן. חיבקתי אותה חזק חזק.
היא רק בת חמש.וכבר...
הנה. אלה חוויות שמתהוות כאן, בניירובי. זיכרונות נעימים מהמקום הזה.

מזל טוב, פיית השיניים מגיעה גם לאפריקה?

בטח!! יש לנו "פיית שיניים אפריקאית"...

היום הסתיימה סוף סוף שנת הלימודים. כל כך חיכיתי ליום הזה. בטח החופש יעבור כל כך מהר...
היה לנו יום ארוך, כי אחרי יום הלימודים הרגיל, היה מופע הסיום של בית הספר. ארוך ומתיש, אבל גם זה עבר.
הבנתי כמה בית הספר הזה קטן. ממש קטן ואינטימי. זה יתרון בעיני. הכיתות קטנות, כלומר,מעט תלמידים בכל קבוצה.
טוב, לא סתם בחרתי בזה ולא באחר... לפחות בתור בית ספר הוא נעים. אבל עדיין בית ספר.
אני מקוה שלא תישמעו על זה יותר בשבועות הקרובים...

אתמול היינו ב"עונג שבת"בקהילה היהודית.
הכנו חלות לשבת (מצוייינות!:-9 ), לימדו את הילדים על נטילת ידיים וקידוש, ועל שירי שבת.
אחר כך היתה תפילה, ובסוף ארוחת ערב משותפת שאליה הוזמנו כל חברי הקהילה (אלה שלא נימצאים בארץ כרגע...).
מבחינתי היה ארוך ומתיש, אבל הבנות מאוד נהנו. הם התעקשו להישאר עד הסוף.
זה מסוג הדברים שאני חווה רק בניכר. בארץ, מבחינתי יש פחות צורך בזה. השבת "באויר", גם אם לא עושים קידוש.
זה היה לי גם המפגש הראשון עם הקהילה היהודית\ישראלית פה מאז ה ביקור בארץ. ניזכרתי כמה אני לא אוהבת את המפגשים האלה ולא ממש נהנית בהם. היגיעו כמה משפחות עם ילדים קטנים בזרועות מטפלות קנייתיות. המטפלות לא ניכנסות לבית הכנסת וגם לא לארוחה. הן מחכות בחוץ! בדרך כלל עם הפעוט, שלא יפריע להוריו בארוחה.
עדיין קשה לי ליראות דברים כאלה. וכל החיוכים המאולצים עם ה"מה נישמע" המאולץ... כל זה גורם לי יותר להרגשה של בדידות וניכור. דיברתי שם עם בחורה צעירה, ישראלית, שהיגיעה לכאן לפני חצי שנה ונימצאת באמצע הריון ראשון.
תארו לכם לעבור הריון ראשון רחוק מכל האהובים (חוץ מבעלה,כמובן), רחוק מהבית...

בעלי צריך להישאר בטנזניה קצת יותר. אוף!!!!! אמרתי לו שכשהוא חוזר אנחנו מתכננים טיול של כמה ימים. אני חייבת לצאת קצת מניירובי. הוא אמר לי שגם הוא מרגיש כך...

הבוקר ,כשתומר קמה מבית השימוש, היא אמרה:
אמא, תיראי, אני stand

.
זה מאוד מוזר לי לישמוע את תומר הקטנה מדברת אנגלית כשאין דובר אנגלית לדבר אליו בסביבה...
אני שמה לב שבנותיי משתמשות יותר ויותר באנגלית, גם בבית אחת עם השניה. (ואל תטיפו לי על זה שטוב שידעו אנגלית...אני יודעת את זה, אבל זה עדיין מוזר...)
אני גם יודעת שככל שהזמן עובר, פה הופך להיות ביתם! זה כואב.

החלטתי שאם אני כבר פה, לפחות אעשה\אלמד משהו שבא לי.
אני רוצה לילמוד לתופף על ג'מביי. גם בארץ זה משך אותי, אבל פה זה יותר זמין ובטח גם יותר זול...
וגם ליקלוע סלים. המקומיים קולעים סלים מצמח האגבה (agava). זה ניראה לי כיף.
עכשיו אני צריכה לימצוא מורים מתאימים.

מתחילות "תופעות לוואי" ביגלל שבעלי איננו.
אור, הגדולה, נעשתה חסרת שקט, בכיינית ועצבנית מאוד(כשבדרך כלל היא לא...) וגאיה סתם לא נחמדה ומעצבנת את כולם.
אוווווווווף. שיחזור כבר!

מחריד לקרוא מה שאת כותבת על המטפלות הקנייתיות ששומרות בחוץ על הפעוטות. קראתי את המשפט כמה פעמים ועדיין לא ממש תפסתי.

כן, מיצי פיצי. אני נחרדת בכל פעם מחדש...

אתמול בערב אור הודיע שהיא יוצאת מהמיטה המישפחתית ועוברת למיטה שלה בחדר השני! אני הופתעתי מאוד, מפני שערב קודם היא בכתה שהיא רוצה לישון יותר קרוב אלי... (היא ישנה לרוחב המיזרון שלי, ליד רגליי).
אבל היא התעקשה. סידרה לעצמה את המיטה, שמה סדין נקי, ורק ביקשה שמישהו יהיה איתה בחדר עד שתרדם.
אחי נישאר איתה . והיא נירדמה בקלות. באמצע הלילה אף באה אלי לישתות מים, וחזרה למיטתה.
ניראה איך זה ימשיך.
לפני כמה חודשים היא ניסתה גם לישון בחדר השני, אבל אחרי כמה לילות התחילו לה חלומות רעים והיא חלתה. אז חזרה למיטה המישפחתית.

בליבי יש חור. חור שאני לא מצליחה למלא מחדש.
כשגרנו בארץ, בשנים האחרונות, היתה לי שמחה בלב. הייתי שמחה ללכת לישון במיטתי, שמחה לקום בבוקר. הרגשתי מלאה. הרגשתי טוב.
כמובן שהיו ימים נעימים יותר ונעימים פחות, כמו לכולם, אבל ההרגשה הכללית היתה טובה.
מאז שעברנו לכאן, ההרגשה הזאת הלכה ליבלי שוב.
אין "בית", אין שלמות. יש חור שלא מצליח להתמלא.
(יתכן שכבר אמרתי זאת במילים אחרות, אבל זה חוזר שוב ושוב...)

מחר הבנות רוצות ללכת ל"פעילות חופש" בבית הספר\גן. האמת היא שכששאלתי על זה אור התלהבה וגאיה עשתה מן פרצוף לא ברור, שהיתחיל כ"פרצוף חמוץ" והפך למשהו קצת יותר מאשר כשראתה את ההתלהבות של אור.
היא בשום אופן לא תישאר בבית אם אור הולכת!...
זה יתן משהו לעשות. ממילא זה רק עבודות יד ומשחקים.
איזה כיף שיש מי שדואג לכביסה ולכלים ולבישול ארוחת צהריים כשאני איננה...

פתאום עכשיו אני מבינה איך מרגישים עולים חדשים שבאים לארץ. כמה קשה להם. כמה זר ומוזר להם ולבד להם.
ואותם לא הניע הכסף, אלא אידאולוגיה!
מדהים.
והעולים מאתיופיה, שחלקם היגיעו מכפרים נידחים בהם חיו בביקתות קש ללא מים זורמים, ללא חשמל וכדומה, פתאום נופלים לתוך הציויליזציה המודרנית...
מי שגדל בארץ אחרת לעד ירגיש קצת זר. כל זיכרונות הילדות ובכלל לא שייכים לנוף ארצנו.
חוויה מוזרה עבורי.

בעלי חוזר מחר!
איזה כיף.

היום כשנסענו באוטו, ראיתי בצידי הדרך נשים נושאות ערימה של עצים שקשורים למיצחן. מדהים!
שמתי לב וציינתי לעצמי שכבר הורגלתי גם במראות שכאלה, למרות שהם מקסימים אותי בכל פעם מחדש.

אורית,
במוזיאון שבקיבוצי תלויה על הקיר חבילת עצים זעירה, קשורה ברצועה. במקור היתה החבילה הזאת תלויה מעל מיטתה של תינוקת קנייתית. כשאביה נשאל למה החבילונת תלויה שם, ענה: שהתינוקת תגדל ותדע לְמה היא נועדה.

אמא של _יונת , תודה. הערותייך תמיד מאירות עוד נקודות ראות. מרתק.

וציינתי לעצמי שכבר הורגלתי גם במראות שכאלה, למרות שהם מקסימים אותי בכל פעם מחדש.
על זה אני מקנאה בך. המראות המקסימים האלו בתוך ההקשר הטבעי שלהם. יכולה רק לדמיין את הפשטות והיופי.

ליזה ליזה, המראות הם אקזוטיים, אבל לעיתים קשים. אין לי ספק שאף אחת מאיתנו לא מסוגלת לשאת משא כה כבד.ועוד לאורך קילומטרים ארוכים.
והן עושות זאת כל חייהן. לא כי הן רוצות, אלא כי אין ברירה. אם הן לא יביאו עצים להסקה הביתה, לבישול וחימום, אז לא יהיה. ואין דרך אחרת לשאת אותם.

בעלי חוזר היום. ההתרגשות גדולה!

קיסיטו הגנן לא היגיע היום לעבודה. הוא לא היה חולה. דיויד,שומר הלילה, טוען שהסתובב בשמים מסוק מישטרתי בלילה, ובמיקרים כאלה הם עוצרים אנשים סתם ביגלל שהם מסתובבים בלילה. הוא חושש שאולי הוא נעצר.
אני מקוה שהוא בסדר. מכיון שאין שום אפשרות ליצור איתו קשר, רנחנו יכולים רק לחכות שהוא ייצור איתנו קשר, או יגיע...

בעלי חזר אתמו אחה"צ. הבנות התרגשו ושמחו. הוא שוב מדבר על מעבר לטנזניה.
אני שוב נילחצת! רק עכשיו מתרגלים סוף סוף. הבנות מצאו את מקומן, ניראה לי. אוהבות את העובדות והעובדים שלנו, ויש להן גם כמה חברות. ואפילו אני, כבר התרגלתי לבית הגדול מדי והלא נוח, אוהבת את המזג אויר הנוח להפליא, רגילה לעיר הזאת. יודעת איפה מוצאים כל דבר. וכבר תיכננתי- חוג יצירה, לימוד תיפוף (שלזה כבר מצאתי מורה מביתה ספר של אור).
ניירובי מלאה ירוק. אני חושבת שאם לא היתה פה עיר זה היה ממש ג'ונגל. אני אוהבת ירוק.(דאר-א-סאלאם לא כזו ירוקה ביכלל ומזג האויר שם חם מאוד, לח ודביק.איכס.) משכנעת את עצמי בכל יום מחדש (לא תמיד בהצלחה...) שצריך להתרגל כי כאן חיים עכשיו.
ומה? שוב לעבור?? רק המחשבה על אריזה עושה אותי חולה.
ושוב להתרגל מחדש??!!!!! אין לי כוח!! אני שונאת מעברים!!
ומה יהיה על בנותי?? שוב להתמודד עם עקירה למקום חדש ולא מוכר??
אז נכון שגם זה אפריקה, והבנות כבר יודעות אנגלית. יש פחות דברים חדשים. אבל בכל זאת. לא יודעת בא לי ליבכות!
ומה יהיה על העובדים שלנו. אם לא נצליח לימצוא להם עבודה אחרת, הם ישארו שוב ללא פרנסה. זה עצוב.
היום בערב ניצטרך לקיים שיחה רציניצ בנושא!

שליחה על ידי שרון* » 22 יולי 2004, 12:46

אוריתי קראתי את דברייך והאמת רעד של התרגשות עבר לי בגוף.....רק מהמחשבה שאולי תעברו אלינו.
אני לא אתעלם מתחושת הלחץ שמלווה אותך, לא אתעלם מכך זה אכן "תיק" שוב לעבור למקום אחר, לא אתעלם ממה שכתבת לגבי בנותייך, אבל למרות כל זאת אני יכולה למנות לך רשימה של יתרונות על פני ניירובי. והראשון שבהם הוא שנוכל להיות יחד! נכון אז לא יהיו כל המסיבות הגדולות של הישראלים והחגיגות בכל חג, אבל יהו דברים אחרים ואני בטוחה שתסתדרו ויהיה בסדר.
לפחות יהיה לנו אחת את השניה -נוכל לבכות יחד, לצחוק יחד, לתת כתף אחת לשניה, לגדל את הבנות יחד ולהעביר את השנים בשמחה!
אז חשבי על הכל ורק זכרי שאני פה בשבילך ויותר מאשמח אם אכן האפשרות הזו תהפוך לאמיתית!
אם יש לך עוד שאלות ספיציפיות אז תדברי איתי.
אוהבת את כולכם ומחכה להחלטה!

מחשבה:
ואולי זו הזדמנות להתחלה חדשה?
לעשות את הדברים שאני לא מרוצה מהם פה בצורה יותר טובה??

ימי החופש עוברים עלינו בכיף. הגדולות משחקות שעות למעלה ,בחדר שלהן. תומר לפעמים איתן, לפעמים איתי, לפעמים עם הטלויזיה...
בזמן בית הספר הן היו צופות בטלויזיה שעות. אני הייתי משתגעת מזה. אולי זה מן צורך "לא לעשות כלום" אחרי שהעסיקו אותן כל היום וההתמודדות האינטנסיבית עם כל מה שקורה בגן \בית ספר.
עכשיו גם זה נירגע. איזה כיף.
אי ן כמו חינוך ביתי!!

הי שרון. האמת שחיכיתי לתגובה ממך.
אל תישמחי עדיין. אני צריכה ליבדוק עם בעלי בדיוק "לאן נושבת הרוח".
חוץ מזה, זה לא שאנחנו ממש ב"אותו הראש" בהרבה דברים. והמסיבות של הישראלים זה לא סתם, זה החגים שלנו, שאי אפשר לחגוג לבד (כמו פורים, ל"ג בעומר,סוכות וכולי), וזה לדבר עיברית ולילמוד בעיברית ועוד ועוד. זה לא פשוט כלכך...
בנותייך עדיין קטנות . כשביתי הראשונה היתה בגילן לא דאגתי כלל לחגים ולחברה וכדומה (למרות שהייתי בארץ).
בקיצור, נחכה וניראה...

היי,
איזה סיפורים מוזרים קורים לכם בקניה?!.... ("הגנן הנעלם"..."הילד האובד"...)

הוא שוב מדבר על מעבר לטנזניה.
תגידי לו שאני לא מסכימה שתעברו! יש דרישה מהקהל בישראל להמשיך ולשמוע את המתרחש
עליכם בקניה ולא בשום מקום אחר!
והכי חשוב - את נשמעת מעודדת!!

שליחה על ידי שרון* » 22 יולי 2004, 22:40

האמת שברגע אחד הוצאת לי את כל הרוח מהמפרשים......
נכון אנחנו לא באותו ראש אבל אני לעומתך חשבתי שיהיה מענין ונחמד יותר לכולנו אם נהיה יחד..............
שימי לב שקרה לך דבר מעניין - כל הזמן ניירובי היתה אויב מספר אחד שלך ופתאום שיש מצב לשינוי כל הדברים הטובים כביכול צפים למעלה ועולים וההתנתקות מהמקום הופכת להיות כל כך מאיימת.
אני אישית חושבת שדאר עם כל חסרונותיה עולה בהרבה על ניירובי. נכון שבנותי קטנות אך אני לעומתך מיומן הראשון שמתי דגש על חגים וארועים וחברה!
ולכן גם היום שאנחנו בדאר הילדות הולכות איתי לקבוצת משחק פעם פעמים בשבוע ונהנות. ושיש חג אני דואגת תמיד לעשות איזה ארוע לציונו...גם אם זה תמיד יוצא שאני המארגנת.........
אז נכון אין הרבה ישראלים ואין בית ספר יהודי, אבל אני חושבת שבנותייך יצליחו להסתדר יפה ולהתאקלם גם בדאר. ילדים מצליחים להסתגל לשינויים הרבה יותר מהר מאיתנו. לעיתים הפחד שלנו משתק ואז אנחנו תולים אותו בילדים.
בכל מקרה, אשמח עם כל החלטה שתקבלו. הלוואי וגם אם תשארו בניירובי דעותייך והרגשתך ישתנו על המקום ותצליחי לחיות באושר ושמחה.

מנג בין. תודה על העידוד! תמיד כיף לישמוע ממך.
ולך ,שרון. תביני שאני כבר עוד מעט שנה משכנעת את עצמי שטוב כאן. זה לא המקום האידאלי עבורי, אני לא ממש שמחה כאן ונהנית מאוד לקטר.אבל במשך כמעט שנה אני מחפשת דברים טובים כאן!. יש גם כאלה. יש גם דברים שפשוט התרגלתי אליהם. ניירובי אינה האוייב שלי. היא ההתמודדות הכי גדולה שהיתה לי בחיים, אבל אינה אוייב.
יש ימים מדכאים מאוד ויש פחות.יש ימים שאני אפילו מצליחה להנות.
ובקשר לבנות. בוודאי שהן יסתדרו בסוף. ילדים מסתגלים. השאלה אם מה שיש במקום זה מה שאני רוצה שהן יקבלו. כפי שהבנת ,גם פה אין בדיוק את מה שאני רוצה עבורן, ובדאר עוד פחות.אני לא תולה את הפחד שלי בילדי אלא מנסה לחשוב אם הכל מתאים לכולנו ולאופי שלי ולדרך שבה אני רוצה לגדל את ילדיי.
חוץ מזה, כבר כתבתי שאני שונאת מעברים?! זה מוציא אותי מאיזון לחלוטין!
שוב, עדיין אינני יודעת מה יקרה. עדיין לא הצלחתי ממש לתקשר עם בעלי מאז שחזר...
מבטיחה לעדכן.
האמת היא שהאופציה הנ"ל שניפתחה גורמת לי לחשוב באמת על הדברים הטובים שיש פה.גם זה לטובה.

גאיה עדיין עושה פיפי במיטה בכל לילה! האם למישהו יש עיצה בנושא?? או שרק על בית ספר אתן יודעות ליעץ?

אור עדיין ישנה בשימחה במיטה שלה בחדר השני. היא אפילו ביקשה שניקנה לה שעון מעורר לשים ליד המיטה,בכדי שתדע מה השעה כשהיא מתעוררת ותוכל לכוון אותו ולהתעורר בעצמה בזמן כשצריך.

שכחתי ליכתוב שקיסיטו הגנן היגיע היום לעבודה כרגיל, ומסתבר שהוא באמת נעצר ע"י המשטרה בלילה, שעשו הרבה מעצרים באותו הלילה בעקבות איזה בלגן שהיה איפהשהו. אני לא יודעת את כל הפרטים. אבל העיקר שהוא חזר בשלום!

בעלי חזר מטנזניה עם מתכון לעוגת קסבה (שזה שורש שגדל פה), שהוא טוען שהיא מדהימה!
הוא עומד עכשיו במטבח להכין אותה. כולם כבר חסרי סבלנות. צריך לאכול את זה קר, כך שנאלץ לחכות למחר.

שוטטתי קצת באתר, וכל מיני דפים, שבדרך כלל אני משתדלת להתעלם מהם, קפצו לי לעיניים, מפגש פה, ומפגשים שם,
ובתוך בדפים-ניפגש... נדבר...
והבדידות הגדולה שאני מנסה להדחיק שוב ושוב היכתה בי בכל עצמתה...
ושוב הדמעות והגעגועים והערגה לחברה נעימה...

אחרי כמה ימים יותר רגועים, שוב קשה.
הולכת לישון בכבדות, כמה בכבדות, רואה בעיני רוחי את פני חברותי האהובות. חסרת חשק.
אני כבר מתחילה לחזור על עצמי. אוף! אוף!אוף!!!
אולי אתקשר למורה לתיפוף ואקבע איתה. אולי זה ישפר את המצב רוח....

שכחתי לציין שלפחות בנתיים אנחנו נישארים כאן! עניין המעבר נידחה לעת עתה.

זה מדהים איך הדיכאון והגעגועים באים והולכים בגלים. יום אחד יש תיקוה, יש רעיונות וחשק ליישמם, ויום אחר שוב חרא.
אני חושבת שחלק מהקושי הגדול זה הבדידות הענקית. החור הזה שניפער פתאום,ושאי אפשר למלא אותו (אלא אם כן תעבור לניירובי כל קהילת "באופן", או לפחות חלקים ניבחרים ממנה...

)
>אורית שוקעת בתקוות שווא<

אורית@}!
חזקי ואמצי. את לא לבד- אנחנו כאן קוראים ושולחים לך

ואיך יצאה העוגת קסבה?;-)

עינבל, תודה רבה מאוד. כבר חשבתי ששוב נישארתי לבדי...
העוגת קסבה יצאה מעולה, לדעתי. הבנות לא התלהבו.
אבל יותר עדיף, כך נישאר יותר לנו, המבוגרים:-9

כבר חשבתי ששוב נישארתי לבדי...
אני כל יום קוראת, לא תמיד יש לי מה להגיב, אבל אני פה.
את לא לבד!!! (לפחות לא וירטואלית...)@}

גם אני כאן, קוראת כל מלה, מרותקת. (וגם מחזיקה אצבעות)

הי אורית יקרה
גם אני כאן. כל כמה זמן נכנסת לדף שלך ועושה השלמות.
באופן אישי (אפילו שלא הייתי בדאר) נראית לי ניירובי יותר, בגלל הדברים שמנית: קהילה, מזג אוויר (חשוב, חבל על הזמן), ירוק, והעובדה שאת כבר שם.
אני כן חושבת שמעברים משפיעים מאוד על ילדים ומעצבים את אישיותם ובטחונם בעולם.
פעם חשבתי שמספיק שיש אבא ואמא, אבל היום אני יודעת כמה הם קשורים לכל מה שסביבם, חי צומח ודומם.
זיו עדיין (!!!) מזכיר את ניירובי, ועוד סוחב איתו כל מיני תסביכים מתקופת המעבר.
חוץ מזה אנחנו בסדר גמור. עובדים ומגדבי"ם (ר"ת של גידול ביתי...) וגם משרד החינוך מעסיק אותנו עם בקשות והיתרים וכו'.
הקיבוץ הסגיר אותנו לשלטונות, אבל אנחנו לא ניכנע, ונשחק את המשחק. (זה לא כל כך נורא...)
אני לא עובדת כרגע, והמפגשים נעשים לי חשובים, כמו כל יציאה מהבית, כדי לשמור על האיזון הנפשי שלי.
אז תחזיקי מעמד, שלך, רחלי

הי אורית, אנחנו כאן, בסוף השבוע עברנו ליד כורזים והי ברדיו שיר יפה של נעמי שמר והקדשתי לך אותו בלב

יווווווווווו!!!!!
סתם ניכנסתי להציץ. ביכלל לא תיכננתי לכתוב כלום, ובליבי אמרתי "בטח גם אין מה ליקרוא...".
הפתעה נעימה מכולכן. תודה.
הלבד פה כל כך עוטף, שנעים לראות שלפחות וירטואלית אני בין חברים.
יונת, נעים ליראותך כאן. אני מתגעגעת.
ורחלי. תודה על מה שכתבת. את תמיד יודעת להגיד את מה שפוגע בדיוק במקום.לא סתם היה לנו חיבור טוב...
אני כרגע קצת חולה. מרגישה חלשה ומותשת. מבטיחה לכתוב לך כשאתאושש.
וליזה. גם אני עוקבת אחרי הבלוג שלך.תודה גם לך.

הכתיבה פה היא מעין תרפיה עבורי. לישמור על שפיות. שמחה שקוראים. זה עוזר בעוד קצת. אחרת הייתי כותבת למגירה...

הי נהר. כתבנו ביחד:-D
קראתי מה כתבת ומיד התמלאתי דמעות. כורזים. הבית שאהבתי .שבו פרחתי ושיגשגתי. שבו נולדה תומר...
תודה לך.

אורית, חיפשתי בגוגל את מילות השיר ולאן הגעתי?, כמובן הביתה, לבאופן טבעי, לדף נעמי שמר נפטרה , מילות השיר ש יערת דבש צרפה.

אנחנו רוצים לצאת לטיול לכמה ימים. אולי למומבסה, שהיא עיר קיט על חוף הים.
מתלבטים אם לינסוע באוטו (כ6 שעות נסיעה

) או לטוס, אבל אז נהיה "מרותקים" למלון.
שם עדיין לא היייתי.
זה משהו לצפות לו.

הי אורית. עברנו בשבוע שעבר ליד כורזים בדרכנו לרמת הגולן. שמיל היה חיב פרילי. נו, חייב, אז מחפשים. הוא החליט שבכורזים יש צרכניה. עשינו סיבוב בכל הישוב, ולא מצאנו, אבל עברנו ליד הבית שלכם... מיהרנו אז גם לא הסכמתי לעצור בצרכניה של אלמגור, אני אוהבת להגיע בזמן , אז אז בסוף הוא לא קיבל פרילי, אבל יצא שדיברנו עליכם קצת. הרגשת? אתם באים לפארק הירדן? או שאני דורכת על יבלות...
אני מאוד מתרגשת מקריאת ההתנסויות שעוברות עליכם שם. חבל שאין לי עצות טובות שיעזרו לך, אבל בתור פריקית של הרפתקאות ואחת שאוהבת לקפוץ למים קרים, אני נצבטת בקינאה מכל מיני חוויות. נו, יש גם כאלה.העיקר שתמשיכי לכתוב. ביי

בטח שהירגשתי! אז זה את היית!! חיכיתי שמישהו ידווח על משהו.
בכורזים אין צרכניה. אין שם כלום חוץ מבתים...
ו...כן, את דורכת על אחת היבלות היותר גדולות...
את כבר השניה שכותבת לי השבוע שעברה בכורזים וחשבה עלי. אולי זה סימן??
(יותר הגיוני שאני שוב הוזה באשליות שווא...

)
תמיד שמחה שלראות משהו ממך. תודה.

היום היינו בפעילות חופש בבית הספר. מגיעים מעט מאוד ילדים, אז היום פשוט אספו את כולם לקבוצה אחת במיתחם של הגן, כך שהיינו כולנו ביחד. זה היה נעים. אור עשתה אריגה וסרגה, אחר כך כולם ציירו בציבעי מים, אחר כך עבודה בחימר (לא כמו שאנחנו מכירים. ניראה בצבע בוץ כהה, אבל נעים מאוד לעבודה),משחק חופשי בחוץ, קפיצה בחבל. אחר כך אחת המורות (שהיא גם מורה לתיפוף וריקודים מסורתיים, והיא גם המורה לסוואהילית של אור) הביאה כמה תופים יפיפיים- מעור, עשתה כמה מיקצבים ע הילדים, ואז עברו לשירים קנייתים מסורתיים, והמורות היתחילו לירקוד ולשיר ולתופף בשימחה,ואני ישבתי והסתכלתי כשהקצב שלהן הולם בי. התיפוף האפריקאי עושה לי משהו בפנים.
בסוף היום ניגשתי אל אותה מורה וקבעתי איתה ליום שבת לשיעור תיפוף! היא תבוא אלינו ותביא איתה עוד שני תופים.יש לנו אחד בבית. הבנות מוזמנות להצטרף אם הן ירצו.
חוץ מזה ,בקשר לחוג יצירה, הוא נירקם באיטיות ביני לבין אליס, שהיא עובדת בגן וביקשתי ממנה שתעזור לי בזה, בתשלום כמובן.בשבוע הבא היא תהיה פנויה, ואז ניפגש פה ונתכנן יותר לעומק, מה צריך ליקנות, כמה עולה כל דבר וכו'.
אני אצטרך לתמחר את החוג הזה. אף פעם לא עשיתי דבר כזה.חוויה חדשה. מקוה מאוד שזה יצליח!

וואו, תלמדי תיפוף מאפריקאית באפריקה!
<מקנאה>

כן, ענתי, אבל היא לא באה לבושה בחצאית קש, עם חזה חשוף ועם עצם בשיער...

היום באה המורה לאנגלית. ביקשתי ממנה לעבוד איתם יותר על דידוק, כי שמתי לב שפתאום הן התחילו לדבר אנגלית ממש. אפילו גאיה שלפחות חצי שנה סירבה להגיד מילה באנגלית, פתאום "מקשקשת" ומספרת לעובדות סיפורים ויודעת להסביר מה היא רוצה\חושבת\מרגישה. רק הדיקדוק-הזמנים עדיין לא ברורים לה. אז באמת רוב השיעור היא דיברה איתן, שאלה שאלות, המציאו סיפורים ונהנו מאוד תוך כדי למידה.
המורה הזאת ממש מקסימה.מקשיבה לבקשות שלהן ולשלי ומתקדמת איתן בקצב שלהן. יש לה גם גמישות, כלומר אם מה שתיכננה לא מתאים לבנות היום, היא "הולכת איתן" ועושים ביחד מה שיותר מתאים למצב הרוח שלהן.

אבל היא לא באה לבושה בחצאית קש, עם חזה חשוף ועם עצם בשיער...
תפטרי אותה! באמת, צורה לזה.

הי אורית
שמי שי וקיבלתי היום הצעה לעבוד בקניה בתחברת תשתיות . שכר טוב וחברה טובה.
אני נשוי ויש לנו שתי ילדות . הגדולה עולה לכיתה א' . מה דעתך ? לנסות או לא ?
כנראה שבמסגרת העבודה אוכל לבוא לניירובי למשפחה רק בסופי שבוע . מדובר על שנתיים. תודה מראש

ענתי

(האמת היא שחיכיתי שתגידי משהו. משעמן כאן וצריך קצת צחוקים....)

שי. אני לא יכולה להחליט עבורכם!!
זו החלטה לא קלה. אתם יכולים לקרוא את כל מה שכתבתי בדף תחילת מעבר לאפריקה ובדף הזה. זה אולי יתן מושג. אבל שוב, זה דרך העיניים שלי.
יש כאן די הרבה ישראלים. אולי תמצאו חברה נעימה ביניהם. הבדידות פה ענקית וקשה. כל אחד סגור בתוך מיגדל השן שלו, מוקף חומה וסגור בשער. אין לטייל ברחובות (וגם אין לאן.).
ואתה אומר שתגיע רק בסופי שבוע. זה מגדיל את הקושי לטעמי. אבל אני מכירה לפחות משפחה ישראלית אחת שחיה כאן כךׁ.
ניירובי נמצאת באזור מקסים. המון מקומות מופלאים לבקר בהם. מזג אויר מושלם- לא קר מידי ולא חם מידי. והרבה הרבה אנשים שחורים...

זה לא דומה לשום דבר שראיתם עד כה. פה חושבים אחרת, עובדים אחרת והכל מתנהל שונה לחלוטין.
מצד שני, יש עוזרות בית...
אחת הדרכים לבדוק אם מתאים זה לבוא לבקר לשבוע-שבועיים, ליטעום, להתרשם, להיפגש עם ישראלים אחרים שגרים כאן. לכולכם ביחד זה קצת יקר, אבל אולי רק אתה. האמת היא שגם אז לא תדעו ממש איך זה לחיות כאן. אבל יהיה לכם אולי מושג קלוש.
זו התנסות מעניינת ומרתקת. אולי אם אתם יודעים שזה רק שנתיים יהיה יותר קל. ואולי בסוף לא תרצו לחזור...

אשמח לשמוע ממכם עוד.

שכחתי לכתוב שאנחנו בספטמבר נהיה כאן שנה. אם תגידו לי היום שחוזרים לארץ, אני אשמח!!
ההתחלה היתה לנו קשה מנשוא, אבל הנה, הצלחתי לכתוב גם דברים טובים על ניירובי...

שליחה על ידי שרון* » 29 יולי 2004, 14:18

וואו כבר שנה.....הזמן חולף לו ממש מהר.
אנחנו חזרנו הביתה אתמול אחרי שלושה שבועות בארץ....עכשיו נשאר רק לאסוף את השברים ולהתאקלם חזרה.
הפעם החזרה היתה לי קשה מנשוא. אני לא ממש מבינה ממה זה נובע אבל זה המצב כרגע. אני שבורה לגמרי וכל פיפס פותח לי את מאגרי הדמעות.
בכל מקרה סתם רציתי לומר שלום ושאני חושבת עליכם תמיד!

הי שרון. אני יכולה רק להזדהות ולהבין בדיוק על מה את מדברת!!
לי לקח לפחות חודש-חודש וחצי להתאקלם בחזרה ולצאת מהדיכאון...
שיהיה לך קל.

סיפור (מזמן לא היה לי)-
אתמול הלכתי לקנות סדינים. חיפשתי סדינים למיטת יחיד שיתאימו למיטת הטיפולים של בעלי. ניגשתי לחנות כל בו גדולה ,למחלקת סדינים וביקשתי סדינים למיטת יחיד. כשהיגעתי הביתה ופתחנו אותם גילינו ש...
הבד שלהם יותר דומה ליוטה מאשר לבד של סדין. כמובן שאין גומי והם די ניילוניים.
בקיצור, שונה לגמרי מהקונספציה שלנו לסדין

בדרך לבית הספר יש מקום בו ניקו את השטח במטרה לבנות עליו. בפעם האחרונה שעברנו שם הם חפרו בורות ליסודות.
זוכרים איך חופרים פה בורות? דופקים עם מקל על האדמה עד שמתרככת, ואז מוציאים. ושוב דופקים בתוך הבור שנוצר, ושוב מוציאים את מה שאפשר ,וכן הלאה.
אז כך גם כשבונים בית. (גם כשבונים בית ממש, לא רק ביקתת עץ).

ובהקשר דומה-
במשרד של בעלי בדרך כלל אין מים. עלה רעיון לנסות ולחפור באר עד שימצאו מים בעומק האדמה.
היזמינו שני "מומחים". ולאחר התייעצות החליטו איפה יש לחפור. בעלי חשב שיבואו עם איזה מקדח או משהו דומה. הם היגיעו עם ... מקוש,טוריה ודליים. הם חופרים כבר כמה שבועות. עשו בור מלבני עם קירות ישרים להפליא והוא מגיע כבר לעומק של כ-שבעה שמונה מטרים.
איך מעלים את האדמה שנחפרה? בדלי קשור לחבל.
איך הם עולים ויורדים? פשוט מאוד, נישענים ברגליהם וידיהם על קירות הבור וכך יורדים למטה ומטפסים למעלה.(הבור אינו רחב)
לא מדהים?!
מים עדיין לא מצאו. הם סבורים שיהיו מים בערך בעומק של עשרה מטרים... ימים יגידו...

שליחה על ידי שירי* » 29 יולי 2004, 22:44

שאלה לכולם:
מה נקרא לדעתכם "שכר טוב" למי שבא לעבוד באפריקה?
אני יודעת שזה אינדיבדואלי, אבל היות וגם אנחנו נמצאים באיזהו שלב של מו"מ חשוב לי לדעת מה ממוצע השכר המוצע לגברים ישראלים שבאים לעבוד שם בתשתיות/בניה או כל עבודה אחרת?
אל תתביישו להגיד סכומים...

6000$ ?!

שירי, אנסה לברר עם בעלי כשיחזור מהעבודה.
הרבה פעמים החברה משלמת על הבית\עובדים בבית\אוטו\ואף בית ספר לילדים.וחוץ מזה מקבלים שכר. הכל תלוי בתנאים שאותה חברה נותנת.זה אני יודעת ממעט שיחות עם ישראלים פה, אבל אף פעם לא שאלתי על סכומים.

שליחה על ידי שרון* » 30 יולי 2004, 15:15

שירי אני חושבת שזה מאוד ספציפי לחברה או למטרה שדרכה אתה מגיע לאפריקה. אני לא חושבת שי איזה סכום קבוע שאפשר לשים עליו את האצבע ולהגיד..זהו מהסכום הזה כדאי.
זה יכול לנוע מסביבות ה- 2000$ עד ל- 10,000$ ואף יותר (חשוב לציין שבדרך כלל רוב המשכורות לא כוללות דמי מחייה נוספים, ביטוח בריאות, בית ספר לילדים, השכרת בית וכ"ו)
אני חושבת שהשיקול שלכם צריך להיות: המשכורת שאתם מקבלים בארץ מול המשכורת העתידית שתקבלו פה. אם תמצאו שזה שווה אז ילה....
אגב איפה באפריקה אתם מתוכננים להיות?
אני נמצאת בטנזניה כבר מעל לשנתיים וחצי.
בהצלחה!

הי שירי
בעלי חזר. מה שהוא אומר שהמשכורות אינן קבועות.תלוי בסוג העבודה. אתם צריכים לראות אם מתאפשר לכם לחסוך.
וגם הוא אומר שבהרבה מיקרים חלק מהוצאות המחיה משולמות ע"י החברה (שרון אמנם כתבה שלא, אבל כאן ,בניירובי יש הרבה ישראלים וזה מה שאנחנו שומעים מסביב).
אז בררו היטב מה התנאים שלכם ונסו גם לברר מה הוצאות המחיה הממוצאות.
הוא לא יודע בדיוק סכומים. כל חברה משלמת אחרת.

מחר יש שיעור תופים. אנחנו מחכות...

המשך סיפור חפיאת הבאר-
הם היגיעו לעומק 10 מטרים. ועכשיו ניתקעו בסלע קשה מאוד. איך ממשיכים??
מורידים לבור ערימה של עצים ומבעירים אש גדולה למשך כשלוש שעות. בסוף שופכים מיים קרים ואז הסלע אמור להיסדק.
הם עשו את זה היום בצהריים ,ולאחר ששפכו את המים הם אמרו שחם מדי למטה והם לא יכולים להמשיך לעבוד, אז הלכו הביתה... נראה איך ימשיכו מחר ואם אכן הסלע ניסדק ...

שליחה על ידי שרון* » 31 יולי 2004, 13:31

רשמתי הודעה ומשום מה היא נמחקה....
בכל מקרה קראתי עכשיו שוב את דברי וראיתי שהניסוח שלי היה לא מדויק ולכן דברי הובנו לא נכון.
הכוונה שלי היתה שכל מה שפורט בסוגרים- דמי מחייה נוספים, שכר דירה, בתי ספר וכ"ו. משולמים בנוסף למשכורת הדולרית (בדר"כ). כלומר חוץ מהמשכורת הבסיסית כביכול יש עוד המון הטבות!
עכשיו זה מובן? זה לא ממש קשור ליותר ישראלים או פחות ישראלים -כי גם אצל הזרים זה בדר"כ אותו הדבר!

שיעור תיפוף היה כיף!
המורה אמרה שתביא איתה עוד תופים, אבל בסוף באה בלי... לנו יש אחד גדול ואחד קטן. שלושת הבנות רצו להצטרף בהתחלה. היה צפוף מאוד ,אבל הסתדרנו. הפעם זה היה מעין מפגש היכרות.עשינו קצת מקצבים, עם שירים, בלי שירים, בתורות, ביחד. היא אמרה שעכשיו היא יודעת איפה כל אחת עומדת ומה אני רוצה מהשיעורים, והיא תכין תכנית לימוד יותר מובנית מהבסיס והלאה.
בהמשך דיברנו קצת והיגענו לחינוך ביתי. מצאתי את עצמי מסבירה מה זה חינוך ביתי עבורי ולמה אני חושבת שזה הכי טוב לאותה מורה קנייתית. והיא מהנהנת בראשה ומסכימה...
אמרה גם שיש ילד אחד שהיה בבית הספר שלהם ולא היה מרוצה, אז עכשיו הוא בבית, והיא באה ללמד אותו בביתו פעמיים בשבוע. כבר שמעתי עליו.
במקום שלושת רבעי שעה היא נשארה שעתיים!... ונראה שגם היא נהנתה.
כשהיא הלכה השעה היתה אחת בצהריים, ואני לא שמתי לב שכל כך מאוחר (שאני לא אהיה רעבה באחת בצהריים???!!). סימן שממש נהנתי.
קבענו שוב לשבוע הבא...

אהלן, אורית!
כשבעלי ואני רואים את הסכומים והתנאים שאתם מדברים עליהם, פתאום מדגדג לנו בקצות האצבעות. אולי זה כדאי? אולי לנסוע לשנתיים ולחסוך כסף לקניית בית? אנחנו חולמים לקנות לנו בית ומאוד מפחדים מהשיעבוד למשכנתא.
אבל אני טיפוס כזה של שורשים קצרים ועבים, צריכה להיות קרובה למשפחה שלי. הבדידות שלך באפריקה נראית לי גדולה הרבה יותר משלי, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעמוד בזה. אולי רק כשיהיו לי כבר מלא ילדים. אבל איך אוכל לקחת אותם כל כך רחוק מהסבים והדודים שלהם? קשה לי לדמיין.
המחשבות האלו שוב הזכירו לי איזו אישה אמיצה וחזקה את. שולחת לך חיבוק וירטואלי

, ליזה.

תודה לך ליזה יקרה.
האמת שהמטרה שלנו היא ...ליקנות בית בארץ. עד עכשיו גרנו בשכירות ואפילו משכנתא לא יכולנו לקחת

.
הפחדים שלך מובנים לי מאוד. אלה הם באמת הדברים שמפחידים במעבר שכזה גם אותי.
הבדידות שלך באפריקה נראית לי גדולה
הרבה יותר משלי
את לא בודדה. את לא לבד! זה חוזר בבלוג שלך בכל פעם מחדש.@}
יש לך משפחה אוהבת וזה שווה המון!!

שליחה על ידי שירי* » 31 יולי 2004, 21:31

האמת היא שגם אנחנו - בדומה למה שאורית כתבה - חיים כרגע בשכירות (בארץ) ופשוט לא משתלם לנו לקחת משכנתא כי ההחזר החודשי יהיה לנו גבוה מידי, וזאת אחת הסיבות העיקריות שאנחנו שוקלים לעבור לאפריקה למס' שנים כדי לחסוך עוד כסף לרכישת דירה.
אני יודעת שבד"כ החברה שבה הבעל עובד משלמת הוצאות מחייה חוץ מהמשכורת.
למה בכל זאת שאלתי על השכר? כי אני לא רוצה שנגיע לשם ואז יתברר לנו שהסכמנו לסכום נמוך מידי...

שירי
איזה סכום היציאו לכם?? ולאן אתם מיועדים??

אורית היקרה, איזה סיפור מצחיק על בור המים- אני מחכה להמשך!
וכשתחזרו- תפתחי סדנת תיפוף אפריקאי לילדעם בחינוך ביתי- וכולנו נבוא לשרוץ בבית היפה שיהיה לכם ולתופף בחצאין קש וקליפות קוקוס על הציצים:-D:-D:-D

אורית,
היעד הוא ניגריה. עדיין לא הציעו סכום אלא שאלו את בעלי כמה הוא רוצה.
הוא אמר 5,000$.
אח"כ שלחו לנו טיוטת חוזה והחלפנו אי-מיילים עם הערות ותיקונים.
כרגע אנחנו מחכים לסיום הפרוייקט הנוכחי של בעלי ואז ניכנס לתח'לס.

תודה עינבל

כן יהי רצון!

שירי. האם חוץ מהסכום הנקוב ישלמו לכם על הוצאות בית\עובדים\אוטו\חינוך? או שזה כלול בסכום הנ"ל?
מלבד זאת, בניגרה נימצאת אילנית שהשתתפה קצת בדף הזה.כרגע הם בביקור בארץ וחוזרים עוד כחודש, אבל אולי את רוצה ליצור איתה קשר??
אם כן קחי מהדף הזה את האי מייל שלי וכתבי לי.

היום עשינו טיול משפחתי למקום יפה שניקרא thika falls. זה מקום יפיפה . יש שם כמה מפלים ונחל הזורם ביניהם. ירדנו ליד הנחל למסלול הליכה קצר. והיתה חוויה נעימה. בעלי לקח את תומר הקטנה על המנשא, כי הדרך היתה קצת קשה, ובאיזשהו שלב היא רצתה אותי, אבל אני התקדמתי קצת לפניהם, אז היא אמרה לו "אבא, הזזי (ציצי בשפת תומר) בורח!"

. לבסוף היגענו למסעדה ואכלנו שם . לאחר מכן קנינו קצת דברים יפים בבסטות שבמקום- אני קניתי פסל מקסים מאבן של שני מבוגרים ושני ילדים שידיהם מחוברות בעיגולים. קנינו גם כלי נגינה שעשוי מדלוע ויש לו שלושה מיטרים. קוראים לזה "וונדינדי".אור בחרה מחברת עם עטיפה מעור משובץ צדפים וגאיה בחרה צבי מעץ "אבוני".
הכל שם יחסית בזול ואפשר להתמכח ולהוריד מחירים בקלות, אז הרשינו לעצמינו להנות.
כולם חזרו מרוצים ושמחים.

אורית, לא מצאתי את המייל שלך.
את יכולה לכתוב לי אותו שוב?
תודה, שירי

[email protected]
זה המייל שלי. כיתבי לי.

היום היינו בפעילות חופש.היה נחמד. אני מכינה תיק מאריגה...
בסוף היום אליס, שאיתה אני מתכננת את החוג יצירה, באה אלינו הביתה, ישבנו ותיכננו מה לקנות .נתתי ךה כסף שתיקנה דברים בעיר, בזול. אראה כמה עולה הכל להתחלה, וכמה אני צריכה לקחת מהילדים. זה מתקרב.
אני צריכה גם לפרסם את זה. אבל עדיין לא. לקראת ספטמבר כולם חוזרים מהארץ ואז אוכל לפרסם באי מייל.
זה מרגש. בנתיים ,אליס לימדה אותי להכין לוחות אריגה קטנים מקרטון, בכדי שאכין לקראת החוג.

וואו, אורית איזה יצירתית את, זה עושה חשק גם.

מאתמול בשעה שלוש אחה"צ אין לנו מים!
איך מסתדרים?
בצינורות המים אין לחץ ביכלל. זרזיף.
זאת אחת הסיבות שביגללה יש מיכל מים על הגג, שדרכו ניכנסים המים לבית, בכדי שיהיה זרם נורמאלי.
הסיבה השניה היא הפסקות המים. יש לנו גם מיכל אחד למטה, על הדשא. אז איך זה הולך? המים מהצינור הראשי ממלאים את המיכל שלמטה, וממנו, בעזרת משאבה עולים המים למיכל שעל הגג, ולתוך הבית.
כך שלא נישארנו,עדיין,לגמרי בלי מים בבית, אבל נכנסנו לצימצומים...
אם המים לא יחזרו היום תתחיל הבעיה. יעבירו לנו מים בג'ריקנים מהעבודה של בעלי, וישפכו לתוך המיכל שעל הדשא.
ניג'וס אמיתי.
היה כתוב בעיתון שהעיריה הודיעה שלא יהיו מים בעיר במשך כל חודש אוגוסט... ביגלל שהם צריכים להחליף איזה צינורות ראשיים או משאבות ראשיות. תארו לכם, עיר שלמה ללא מים במשך חודש ביגלל שמחליפים משאבות. לא מטורף??
כן. אבל כך זה באפריקה.
אפשר גם להזמין משאית עם מים למלא את המיכלים. יש כאלה שמסתובבות בעיר, כי תמיד יש איזורים בלי מים, אבל בעלי אומר שאי אפשר לדעת איזה מים אלה. הרבה פעמים זה ג'יפה.
אנחנו גרים באזור שנחשב לטוב. מעט הפסקות חשמל ומים. מקוה מאוד שזה יהיה קצר!!

בעלי התקשר לחברת המים לברר מה קורה.
התשובה שהוא קיבל היתה שהם קיבלו כמה תלונות מהאזור שלנו, ומנהל האזור בודק מה קורה. יכול להיות שמישהו סגר בטעות את השיבר הראשי...

רק באפריקה אפשר לקבל כאלה תשובות.
בנתיים חזרו המים. מזל.

אז לגבי עניין המים, רק רציתי לספר לך אורית שאצלנו בבית אין הספקה של מים מהעיריה...עדיין אין תשתית. אנחנו גרים באיזור שנחשב הכי יוקרתי אבל עדיין כאן אין מים....
אז כל שבוע מגיעה משאית מים וממלאה לנו את הטנקים בחצר וככה אנחנו חיים תמיד. בהתחלה זה נראה טרוף מוחלט. היום כבר רגילים!

שרון.הבעיה שאצלנו המיכלים קטנים. זה לא מספיק לנו לשבוע. בקושי ליומיים.
אבל כן,זה טירוף. וכן,מתרגלים אפילו לזה.
ואצלנו, כניראה שבאמת מישהו סגר בטעות את השיבר הראשי. זה טימטום!
תארו לכם ששכונה שלמה היתה יום שלם ללא מים כי מישהו סגר בטעות... ואין על מי לצעוק...
לא חשוב. עבר וניגמר. עד הפעם הבאה.

דיויד, שומר הלילה שלנו, החליט שהוא מביא את משפחתו מהכפר לעיר, לניירובי. אמר שקשה לו מידי שהוא לא יכול לעזור כשצריכים עזרה, כשחולים וכדומה. בסוף השבוע הוא נסע לכפר, וחזר איתם. הם אף פעם לא היו בעיר הגדולה. גם אישתו. תמיד חיו בכפר מרוחק. תארו לכם. הם בטח ב"הלם תרבות" רציני.
היום אחה"צ אצא אליו ואשאל לשלומם.

יש לנו שומר נוסף שמגיע רק בימי ראשון, שזה היום חופש, וכשצריך להחליף מישהו. היום קיסיטו הגנן היה צריך ללכת לסידורים ,ולכן היגיע השומר המחליף (שדרך אגב,גם שמן קיסיטו...).
לפני כמה ימים אור דיברה איתו ובאה לספר שהוא אמר שיש לו 8 ילדים! זה סיקרן אותי מאוד. בהתחלה לא היה לי נעים לישאול אותו על כך, אבל היום החלטתי לצאת אליו ולשאול. מה יכול להיות?
יצאתי אליו ושאלתי אותו "כמה ילדים יש לך,קיסיטו?" הוא חייך חיוך גדול ואמר "שמונה".
"מאותה אישה"?,שאלתי.
"לא". הוא ענה. והתחיל להסביר: "כשעדיין הייתי בבית הספר, היתה לי חברה,ונולד לנו תינוק, ואחר כך היתה לי חברה אחרת, וגם ממנה נולד לי תינוק, וכך גם השלישי והרביעי. הארבעה הראשונים הם מנשים שונות. אחר כך היגיע הזמן להתחתן, ומהאישה החוקית שלי יש לי 4 ילדים.כל הילדים נימצאים בבית שלי בקקמגה (רחוק מאוד מניירובי) ,אצל אמא שלי.
כשהתחתנתי באופן חוקי, הייתי צריך לתת למשפחה של האשה 5 פרות וגם קצת כסף. ככה נהוג אצלנו בשבט הלויה
(looya). היום יש לי גם אשה פה, בניירובי. אשה שניה. ונולדה לה תינוקת לפני חודש ויומיים. זהו. עכשיו יש לי תשעה ילדים.
זה מספיק . אני לא רוצה יותר. בחודש שעבר קניתי לתינוקת החדשה מגבת. עוד לא הספקתי לקנות מגבות לכל הילדים שיש לי בבית (הכוונה בקקמגה). זה מספיק ילדים. אני לא רוצה עוד! בחודש הבא, האשה תיסע עם התינוקת לאמא שלי ,בכדי שהיא תגלח לה את השערות. כך היא תדע שהיא שלי. זה המנהג אצלנו בשבט. הסבתא מגלחת לתינוקת את השערות".
ואת כל זה הוא סיפר בחיוך גדול וציחקק מידי פעם. הוא גם הוסיף וסיפר שמאישתו החוקית היו לו חמישה ילדים, אבל אחד מת,וזה כמובן בנשימה אחת עם שאר הסיפור.
ממש מרתק!

זה מדגיש כמה דיויד, שומר הלילה שלנו הוא שונה בהתנהגותו. הוא לא עזב את האשה שלו רחוק בכפר ולקח פה אשה אחרת. כך עושים רוב האנשים. קיסיטו הנ"ל אינו יוצא דופן בנוף של ניירובי.
להרבה אנשים פה יש חיים דומים-עברו כמה נשים, ויש ילדים מכל אחת...

מדהים!

סיימתי את התיק שארגתי. איזה כיף! עשיתי לו ידית, תפרתי לו ביטנה בפנים. יצא ממש יפה. לא מושלם, אבל שלי! אני יצרתי במו ידי.
עכשיו זה מפנה לי זמן להכין את לוחות האריגה לקראת החוג...

ואת כולם מגדלת הסבתא? ומה עושה האשה החוקית? ואיך היא עם הילדים? יואוו, ומה לעזאזאל כל-כך חשובה המגבת? מה הם קראו את מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה?

Y Y Y הסיפור על השומר מדהים!
האמת שאני לא ממש מדברת איתם (על משפחתם) כי פה משום מה איך שאתה מתחיל לשאול שאלות על המשפחה מיד מתלוות לזה בקשות אחר כך לכסף וכאלה..... כאילו: "עכשיו את מכירה את המשפחה שלי, אז בואי תעזרי לי יותר כי אני מסכן והם מסכנים..." וכדומה. אני לא מזלזלת לרגע ואני מסכימה שהם מסכנים והלוואי שהייתי יכולה לעזור לכולם, אבל אני חושבת שאנחנו עושים המון ומספיק בשביל העובדים שלנו ולכן אני לא אוהבת שמגיעות בקשות נוספות מעבר.... (חוץ מזה גם קיבלתי הוראה מהבוס הגדול (יורם) לא לשאול יותר מדי שאלות...בהתחלה נראה לי מוזר היום אני מסכימה בהחלט עם הגישה).
חוץ מזה רציתי לספר לך אורית שלמדתי בארץ את שיטת הדבקת המפיות על עץ וזכוכית. קניתי המון חומרים והבאתי את הכל לפה. עכשיו מה שנותר הוא להתחיל לעשות, לראות איך זה הולך ואפילו לנסות למכור.
אני מקווה שאכן זה יצליח. מדהים איך משהו שעושים לבד יכול להיות מרגש כל כך!

קרן שמש

גדול. על זה לא חשבתי... האמת שאין לי מושג מה הקטע של המגבת. זה מה שהוא סיפר לי.
האשה החוקית גרה עם הסבתא שעוזרת לה בגידול הילדים. ככה נהוג .

שרון. גם לי אמרו לא לשאול שאלות. אבל ממתי אני עושה מה שאומרים לי...
נתתי לו באותה ההזדמנות כמה בגדים שכבר אין להם שימוש אצלנו. הם יודעים שהם ברי מזל לעבוד אצלנו. גם עבודה עם משכורת , וגם יחס טוב (לצערי יש כן כאלה שמתייחסים נורא לעובדים שלהם...

).
ועוד הם יודעים שאם הם באמת צריכים עזרה הם מקבלים. כמו שעזרנו לדיויד כשאישתו ילדה בתוספת כסף, וגם עכשיו כשהוא הביא את משפחתו לניירובי. וכשלקיסיטו הגנן היתה דלקת חריפה בעיניים, הוא קיבל כסף בכדי ללכת לרופא וליקנות תרופות.ועוד ועוד דוגמאות לרוב.
זה חלק מהחיים כאן. להם אין ולנו יש! (לפחות הרבה יותר מלהם...).
אני גם משתדלת לתת כל דבר שאין לו כבר שימוש בגדים ונעליים, כלי שנישבר מעט. דברים פרקטיים שיכולים לשמש אותם.
הם תמיד אסירי תודה. במה שאין להם שימוש הם בטח ימכרו. שום דבר לא ניזרק! ובטח לא משהו שהיה שייך ל"מוזונגו" (muzungu) =איש לבן.אז ערכו עולה...

יואוו, ומה לעזאזאל כל-כך חשובה המגבת? מה הם קראו את מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה?

הורדתי כביסת מגבות מהחבל, שבע שמונה מהן בגדלים שונים שהתווספו לארון שבו יש עוד כה וכה מגבות. מכניס קצת לפרופורציות הסיפור הזה. גורם לי גם לחשוב כמה אני עשירה. ארון מלא מגבות רחצה, מגבות לפנים וידיים, מגבות מטבח, מגבונים...

קרן שמש, תארי לך כמה מגבות יש לך, ויש לך רק שני ילדים... (כן ירבו

).
החיים פה בהחלט מכניסים לפרופורציות אחרות את "כמה אנחנו עשירים" ואת תרבות הצריכה המטורפת של המערב השופע...
אני חייבת להגיד שאני מרגישה קצת אי נוחות בכל פעם שאני חוזרת הביתה עמוסת שקיות מהסופר, והעוזרות עוזרות לי לסדר את הדברים. זה קצת מביך. אני אפילו משתדלת להוריד מחירים מהאריזות אם אני קונה דברים יוצאי דופן...

ואני גם דואגת שהן לא יראו את החשבון הארוך...

אוי אורית כמה שאת צודקת......גם אני עד היום מרגישה ממש נבוכה שאני מגיעה עם כל הקניות הביתה. דברים הכי טרוויאלים נתפסים אצלם כמותרות. להוריד מחירים אף פעם לא נסיתי, ועכשיו שאת כותבת את זה זה נשמע רעיון טוב.
אני לא אשכח איך פעם שחזרתי מקניות וקניתי גבינה (לא דבר זול פה) העוזרת שאלה אותי אם המחיר הוא נכון ולא טעות.....היה רשום על הקופסה - 3600 שילנג שזה כמו 3$ בערך. סכום שהן מרוויחות ביומיים עבודה....
מביך ולא נעים!

תודה ,שרון. אז לחזור מקניות שבועיות עם חשבון בסכום של משכורת חודשית שלהן ואף יותר, זה ממש ממש לא נעים...

אני מנסה לקרוא את הגליון האחרון של "באופן", ומוצאת שזה קשה לי מתמיד. אני עוברת ליד אותו גיליון ופוזלת לכיוונו, ודוחה את זה לאחר כך שוב ושוב... הבנתי שזה קשה לי כי זה מחזיר אותי לגעגועים העזים הביתה.
זה מזכיר לי מה עזבתי ,איך אני רוצה לחיות את חיי באמת ואיפה.
שוב דמעות חונקות, שוב תמונות של חברות ושל רגעים יפים רצים בראשי,שוב דמעות זולגות...
כל ההדחקה לא ממש עובדת כשאני מסתכלת בתמונות מהארץ או קוראת ב"באופן".
אני כבר מנסה לחשוב איך אני מגיעה שוב לביקור בארץ בהקדם. הבעיה היא שהפעם אצטרך להיות ללא בעלי, וללא אוטו.
איך אסתדר? איך אבקר חברות? ואז גם ניזכרתי שניגנבו לי תעודת הזהות ורישיון הנהיגה. אוף! אז גם צריך להסתובב במשרדים ממשלתיים.
וכל זה ללא אוטו ועם שלוש בנות.
אני צריכה עוד לחשוב על זה לעומק. זו סתם מחשבה, כי בא לי לעוף מפה קצת...

גאיה כבר לא עושה פיפי בלילה במשך שלושה לילות!
אני מקוה שזה אומר, שמסיבותיה היא, זה ניגמר.
תומר לעומתה, עשתה השבוע פעמיים פיפי במיטה. היא כבר לא פיספסה ביכלל. גם בלילה לפעמים היתה מתעוררת לפיפי בעצמה. טוב. מקוה שזה זמני. ממש לא בא לי לישון שוב על ניילון... (אני ישנה איתה על אותו מזרון...)

היום היינו במקום שניקרא "ווינדזור" (windsor).זה מקום יפיפה, שאומרים שהגנים שם הם תעתיק של אחוזת ווינדזור שבאנגליה. יש שם באמת גן מקסים. ויש מגרש גולף ע-נ-ק-י! דשא ענק שלא רואים את סופו. מדהים.
אכלנו שם ארוחת צהריים טעימה ליד הבריכה (שהבנות היו "מתות" להיכנס אליה, אבל לא באנו מוכנים, מה גם שלא ממש חם כאן עכשיו), ואחר כך טיילנו קצת במקום.
אפשר היה לישכוח לרגע שאנחנו בעצם בעיר מג'וייפת ורועשת באפריקה...