ממשיכה בדרך בלוג

אומרים שזה לוקח כמעט חצי מהזמן שהיית "שם".
אני מכירה גם את "חודש על כל שנה", אבל נראה לי שזה די אינדיבידואלי ותלוי בהמון דברים...

מקווה לדבר בקרוב, ושומו שמיים... להיפגש...
שומו שמיים

ביטוי נחמד. גם אני מקווה כמובן.

החיים ממש מעייפים.
יש רשימה אינסופית של דברים שצריך לעשות, ולא מספיק זמן בשביל לעשות אותם. הכביסה מצטברת בקצב מסחרר, ולמרות שאני מרגישה שאני כל הזמן מכבסת/ תולה/ מקפלת/ מפזרת תמיד יש שני סלים גדולים שמלאים בכביסה מלוכלכת. אני לא מבינה מתי בכלל אנחנו מספיקים ללבוש את כל הבגדים האלו.
ברוב הלילות אני לא ישנה מספיק שעות ולא מספיק טוב, כך שכבר ברגע הראשון של הבוקר אני מרגישה מן לאות כזאת, לא מבינה מאיפה לגרד את הכוחות להתחיל יום. וגם כשיש לי מוטיבציה לעשות דברים, קשה לי נורא לעשות אותם עם הבנות ולא בקצב הטבעי שלי. כל תלייה או הורדה של כביסה לוקחת המון זמן כי יש פרוטוקול שלם ומסובך של אטבים בדרך, ולפחות התרגזות או שתיים כי מישהי לא שמה את אחד האטבים במקום הנכון לאותו שלב.... עד שאנחנו מסיימות עם זה כבר יוצא לי החשק לעשות עוד דברים, יותר קל להתמסר לשהות איתן בלי לנסות להספיק בדרך. וכשמגיע הערב אין לי כוח לזוז, שלא לדבר על לסדר את הבית או לארגן דברים.

פעם אחרי פעם אני נתקלת בניגוד הפנימי הזה - של מצד אחד לנשום, להזכיר לעצמי שזה מה שיש, אלה החיים על כל הרגעים שלהם. ומצד שני ההתנגדות החזקה כל כך, והתחושה שזה אמור להיות יותר קל, יותר חלק, לזרום יותר בקלות. חסרה לי לפעמים עשייה משל עצמי, כזאת שתסחוף אותי ותאפשר פרק זמן שבו אני לא צריכה להתאמן בלהיות נוכחת, פשוט כי אני לגמרי עסוקה במשהו שהוא חיצוני לי. קצת להתמלא באנרגיה שמגיעה מבחוץ ולא רק מבפנים כל הזמן. ומצד שני כשאני חושבת על עבודה "אמיתית" אני לא מצליחה לחשוב על משהו שבשבילו הייתי מוכנה עכשיו לצאת מהבית או להיפרד ממאיה באופן קבוע.
מן הסתם יש איזה שהוא אמצע ואני אצליח למצוא אותו. בינתיים אנחנו משקיעים כל כך הרבה כוחות בליצור שגרת חיים בסיסית לגמרי, קשה לי לראות איך משתלבים בזה עוד דברים.

שוב הימים המעיקים של לפני הביוץ. אני נטולת כוחות ועצבנית, על כולם ועל הכל.
כל פעם מחדש נדמה לי שזה לא יעבור אף פעם.

קוראת

מצד אחד לנשום, להזכיר לעצמי שזה מה שיש, אלה החיים על כל הרגעים שלהם. ומצד שני ההתנגדות החזקה כל כך, והתחושה שזה אמור להיות יותר קל, יותר חלק, לזרום יותר בקלות. חסרה לי לפעמים עשייה משל עצמי, כזאת שתסחוף אותי ותאפשר פרק זמן שבו אני לא צריכה להתאמן בלהיות נוכחת, פשוט כי אני לגמרי עסוקה במשהו שהוא חיצוני לי. קצת להתמלא באנרגיה שמגיעה מבחוץ ולא רק מבפנים כל הזמן. ומצד שני כשאני חושבת על עבודה "אמיתית" אני לא מצליחה לחשוב על משהו שבשבילו הייתי מוכנה עכשיו לצאת מהבית

מסכימה, מזדהה, מתמלאת בתחושת ייאוש שאנחנו בטוח עושות משהו לא נכון, כי איך יתכן שזה כל כך קשה? זה לא אמור להיות כל כך קשה, נכון? זה לא כל כך קשה לפרימאטים אחרים, אז למה לנו כן? או שגם לאמא גורילה יש גם את המבט של "אולי מישהו יקח ממני לרגע את הילדים כדי שאני אוכל לשתות קפה ולקרוא עיתון"? אני מתבלבלת לגמרי מלחשוב על זה. אם תמצאי תשובה - אנא ספרי לי!

או שגם לאמא גורילה יש גם את המבט של "אולי מישהו יקח ממני לרגע את הילדים כדי שאני אוכל לשתות קפה ולקרוא עיתון"?
אני בטוחה שיש לה מבט כזה, אבל בלי ה "כדי שאני אוכל...", אלא פשוט מבט של "עופו ממני". ומכיוון שהגורים שלה הרבה יותר עצמאיים משלנו, יש סיכוי טוב שהם מתפנים מרצון כשהמבט מגיע כי יש להם דברים יותר מעניינים ונעימים לעשות מאשר להיות בקרבתה של אמא כשהיא עצבנית. ואם הם לא מתפנים מרצון אני לא אתפלא אם היא מנערת אותם מעליה מידי פעם.

<השערות פרועות שלי כמובן. אני לא יודעת כלום על גורילות.>

ורגע ברצינות - אני חושבת שיש שני דברים שמאד מקשים עלינו, שניהם נאמרו ונכתבו כאן כבר אינספור פעמים.
האחד הוא הבידוד והבדידות. כל משפחה גרעינית היא השבט של עצמה פחות או יותר, כך שכל הימצאות בחברה או קבלת עזרה דורשות לצאת מהבית (המקום הנוח והבטוח) או להכניס מישהו פנימה. זה תמיד כרוך גם במאמץ, על אף שזה מאד מאד עוזר. כרגע למשל חמותי נמצאת פה ומשחקת עם הבנות בזמן שאני ושבת מול המחשב וכותבת והאיש עובד, ואני מלאת תודה על זה. ובכל זאת, זה דורש לדבר, לתאם, לנסוע, וכו'.

והמכשול השני הוא המחשבות הביקורתיות שכל כך קשה לשחרר אותן. אלה ששופטות כל רגע, חוויה ותחושה במונחים של טוב או רע, נעים או לא נעים, רצוי או לא רצוי. והן כל כך מעמיסות, המחשבות האלה. בימים האלה שלפני הביוץ אני מרגישה את זה ביתר שאת - אני רואה איך במקום לקבל את החולשה שלי אני מתנגדת אליה. אני כועסת על עצמי שאין לי כוחות לעשות יותר, אני חרדה שלנצח אני ארגיש ככה, אני מתמרמרת על זה שהמחזור שלי לא קבוע אז אני לא יכולה לדעת מתי יגיעו הימים הקשים.

אם הייתי גורילה שעצבנית וחלשה לפני הביוץ (יכול לקרות גם אצל גורילות מן הסתם, לא?), הייתי פשוט נחה כשאני עייפה. היו סביבי גורילות אחרות ולא הייתי לבד, לגורים שלי היה עם מי לשחק והם היו מוצאים לעצמם מה לאכול. בטח הייתי נוהמת עליהם יותר בימים האלה, והם בטח לא היו מתרגשים מזה.
האמת, נשמע לי טוב.

או שגם לאמא גורילה יש גם את המבט של "אולי מישהו יקח ממני לרגע את הילדים כדי שאני אוכל לשתות קפה ולקרוא עיתון"?

לגורילות לא, כאמור- חיות בחבורה.
אבל נשבעת לכן שראיתי באיזה סרט, נקבת טיגריס, נותנת לגורים שלה מבט- הבא שמתגלגל מפתח המאורה למטה- אני לא מחזירה אותו.
(ואז כמובן נאנחת ומחזירה אותו בכל זאת).

ברוכה השבה לוירטואליה ללי! בשאיפה להתראות גם במציאות!

ברוכה השבה לוירטואליה ללי! בשאיפה להתראות גם במציאות!

בטח! קיבלת את המייל שלי? אין לי את הטלפון שלכם בבית ואיבדתי איפה שהוא את הפתק עם הנייד....

אני חושבת שיש שני דברים שמאד מקשים עלינו
מסכימה עם כל מהשכתבת, ורוצה להוסיף מכשול שלישי:
כל התרבות שסביבנו מאד מקשה עלינו לגדל ילדים בקלות ובהנאה. החל בעדינותם ושבירותם של החפצים סביבנו (ובראשם המחשב, המקלדת, העכבר והמדפסת), המשך בציפיות שיש לנו בתחום הנקיון האישי והסביבתי (אני מניחה שהגורילה פחות מודאגת מכתמי בננה על הפרווה שלה) וכלה בתנאים הסביבתיים שבהם אנו חיים (ילדים צועקים וקופצים בתוך דירה קטנה זה לגמרי שונה מאשר בחוץ, לדוגמה).
זה ממש כאילו אף אחד, בשום שלב של ההתפתחות האנושית, לא חשב איך זה יהיה לגדל ילדים בתנאים האלה. איך זה יכול להיות?!?!?

_זה ממש כאילו אף אחד, בשום שלב של ההתפתחות האנושית, לא חשב איך זה יהיה לגדל ילדים בתנאים האלה. איך זה יכול להיות?!?!?

כי זו ציוויליזציה שעוצבה בידי גברים?

<עדיין עצבנית על זה שבניו ג'רסי הכביסה תמיד במרתף המרתפי החשוך המאובק והטחוב, וחדרי השינה והאמבטיה בקומה שנייה - כלומר שתי קומות מלאות לסחוב על פניהן סלי כביסה. למי אכפת, הרי אלה נשים שמתעסקות בזה>

קוראת. מצטרפת לברכות ולהזדהות ואלמלא הייתי כל כך סחוטה בעצמי, בטח היה לי גם משהו מועיל להוסיף...
אז בינתיים קבלי חיבוק וירטואלי וכיפאק היי!

כי זו ציוויליזציה שעוצבה בידי גברים?
רציתי להגיד את זה, אבל אז נזכרתי שרוב הסטנדרטים שאנחנו חיים על פיהם (של סדר, נקיון וההתנהלות הכללית המצופה מבית שחיה בו משפחה) הם של נשים. זאת אומרת, אולי לגברים בכלל לא אכפת איפה הכביסה כי ממילא לא מעניין אותם אם הבגדים שלהם נקיים?

הי, גם אני פה. לא בטוח שאצליח לקרוא אחורנית את כל מה שלא קראתי אבל לפחות מעכשיו אנסה להישאר מעודכנת (אני חושבת שמתישהו ניחשתי שזה בלוג שלך כשהיה מופיע במה חדש, אבל זה היה בתקופה שכמעט לא קראתי בלוגים, אז אני מתנצלת. מה שכן, אם תפגשי אותי בחיים האמיתיים יש סיכוי שלא אדע עלייך כמעט כלום, אז תרגישי בנוח P-:).

אולי לגברים בכלל לא אכפת איפה הכביסה כי ממילא לא מעניין אותם אם הבגדים שלהם נקיים?
גם אותי זה לא היה מעניין אם מישהו אחר היה עושה את זה....
בהתחלה חשבתי שזה כי מרבית הבתים כאן ישנים, אבל גם בבתים חדשים יותר זה ככה.

רוב הסטנדרטים שאנחנו חיים על פיהם (של סדר, נקיון וההתנהלות הכללית המצופה מבית שחיה בו משפחה) הם של נשים.
של מי? תראי לי אותה, יש לי איתה דיבור צפוף

.
וברצינות - אני לא בטוחה בכלל שבמקור זה סטנדרט נשי.

האחד הוא הבידוד והבדידות. כל משפחה גרעינית היא השבט של עצמה פחות או יותר,

ברוכה השבה לוירטואליה ללי! בשאיפה להתראות גם במציאות!
אני מפתחת לי מין פנטזיית טיול שורשים ברחובות, אז מי יודע, אולי זה עוד יקרה..

קוראת ומזדהה. מאחלת לך שיגיעו במהרה הקלילות וההתבהרות של הביוץ

הו הו, כמה אקשן, איזה כיף!

לא הצלחתי לכתוב כל היום, פעוטת הבית השתלטה על המחשב. ומצד שני היא המיסה אותי במתיקות שלה היום - גירדתי בתוך החולצה ואז היא קראה בשמחה: "ציצי! מאיה אבת נוק!" (מאיה אוהבת לינוק). למות ממנה.
ועוד שוויץ קטן- אתמול לשירה היה קצת שלשול, עניין מאד מאד נדיר אצלה. אולי אפילו לא קרה אף פעם. שמעתי אותה מרחוק אומרת לאיש - יצא לי הרבה הרבה קקי בקלי קלות! תגידו אתן, לא תיאור קולע?

עוברת, את צודקת מאד. הבוקר חשבתי על זה בעקבות הדיון שהתפתח כאן, שהעובדה שיש כל כך הרבה אובייקטים בחיים המודרנים שלנו מאד מקשה. זה גם מסרבל את הטיפול בילדים בגלל כל הסיבות שכתבת, וגם יוצר מין חיים כאלה שיש בהם תחזוקה אינסופית - לקנות לבשל לשטוף לכבס לנקות וכו'. חיים שמאד נוחים פיסית עבור מבוגרים אבל באמת מעמיסים המון דברים מיותרים על ילדים, במיוחד ילדים קטנים.

נדמה לי שיש איזה double standard בנוגע לסדר ניקיון ושות'. על פני השטח זה "חשבון" שהנשים מחזיקות - כל אחת מצפה מעצמה, מסתכלת על אחרות, מודדת ומשווה. אבל אולי אם מסתכלים קצת יותר לעומק אז בעצם אלה סטנדרטים שמשפיעים על הערך או השווי של האשה, בעיניים גבריות? היום הכל כבר הרבה יותר מורכב, אבל אם חוזרים נניח לדור של האמהות שלנו או דור אחד לפני זה - האם לא היה מובן מאליו שאשה יותר טובה (=שווה) היא כזו שהבית שלה מסודר, הבישולים טעימים, הילדים מחונכים וכו'? והאם אשה כזו לא היתה סוג של מקור גאווה (או בושה) לבעלה? אין לי עכשיו דוגמה ספציפית בראש אבל אני חושבת שזה משהו שגם קיים בספרות של הדור הזה. מתחבר למישהי?

מאחלת לך שיגיעו במהרה הקלילות וההתבהרות של הביוץ
אמן. כיף שבאת, אני בעד טיול שורשים

היום היתה תפנית משמעותית לטובה, קמתי במצב הרבה הרבה יותר טוב. תמיד אחרי הנפילה העמוקה הזאת יש חדוות חיים גדולה בבוקר שאחרי. כשאני פותחת עיניים ולא מרגישה מועקה אינסופית, כשיש לי כוח לעשות דברים, כשהאנרגיות חוזרות. בסיבוב האחרון לקחתי כמוסות של שמן נר הלילה ואני חושבת שזה מאד מיתן את התופעות, אני אנסה להתמיד במשך כמה חודשים כדי לראות. סביב המעבר לארץ קצת זנחתי את זה...

רק היום שמתי לב שהבלוג חזר למה חדש.

הרבה חיבוקים והתאקלמות קלה וטובה.

הו, איזה יופי שחזרו האנרגיות!
את יודעת, אני לא חושבת שהחיים המודרניים הם שדורשים תחזוקה גבוהה יותר. החיים זה דבר שדורש תחזוקה. תמיד זה היה ככה ותמיד יהיה. הרי גם הלקטים צידים שכל כך אוהבים כאן, בבאופן, לקחת מהם דוגמאות, הוי עסוקים בתחזוקה. אלו היו החיים שלהם, התעסקות בלתי פוסקת בתחזוקה. החיים המודרנים רק שינו את אופן התחזוקה ובעצם צימצמו את הזמן שדרוש כדי , לבשל, נניח, או לכבס, ובזמן שהתפנה נכנסו המון מטלות אחרות. אני חושבת שהבעיה בחיים המודרנים היא בהפרדה שיש לילדים מהתחזוקה , אז אנחנו חושבים על פעילויות מסוימות שמתאימות לילדים ומכיון שהן כל כך משוכללות הן דורשות תיווך הורי ואז המבוגר לא יכול להתעסק בעניני התחזוקה בעוד שהילד מתעסק בעניניו במקביל, אלא צריך לזנוח את עיסוקיו כדי לאפשר לילד את שלו או לדרוש מהילד להסתדר לבד כדי להתפנות לתחזוקה ואז יש כל הזמן צד מקופח )-: או צד שמרגיש אשם...
כשהילדים הולכים למסגרת מחוץ לבית אז זה מקצין אפילו, ההפרדה הזאת וגם תחושת האשם וגם החסך בזמן יחד שמגביר את ההצמדות של הילד להורה... פלונטר.
אפשר, כמובן לשלב את הילדים בפעילות התחזוקה, באופן חלקי , לפחות ואולי בכך להפוך אותה למהנה יותר לכל הצדדים, אבל מכיון שזה לא מובנה בתרבות שלנו זה דורש קצת יצירתיות ודמיון. לי זה מצליח לפעמים (ולפעמים לא P-: ).
מאחלת ימים של אנרגיה ושמחה @}

הרי גם הלקטים צידים שכל כך אוהבים כאן, בבאופן, לקחת מהם דוגמאות, הוי עסוקים בתחזוקה
הם היו עסוקים בתחזוקה אחת ויחידה - השגת אוכל.
לא כביסה, לא שטיפת רצפה, לא רחיצת כלים, לא סידור מיטות, לא ניגוב אבק, לא ביטוח לאומי, לא טסט לאוטו, לא תור בקופת חולים, לא החזרת תכולת המגרות פנימה אחרי שהתינוק רוקן אותן, לא איסוף שבעת אלפים חמש מאות שלושים ושתיים חתיכות לגו לקופסת פלסטיק, לא קניית מתנות לימי הולדת, לא זריקת עיתונים לפח המחזור בקצה הרחוב.
להמשיך?

הם היו עסוקים בתחזוקה אחת ויחידה - השגת אוכל.
אין מצב.
מה עם למצוא מחסה? לארגן כיסוי לגוף לזמנים קרים? לאגור אוכל לזמנים הקרים? לטפל בילדים ובחולים? הכל דברים שדורשים אינסוף לוגיסטיקה ותחזוקה. אולי זה היה יותר מעניין (וגם מפחיד) כי זה דרש יותר יצירתיות מאשר היום. אבל אולי גם לא.

מה שכן, יכול להיות שהם היו הרבה פחות מבועסים מהתחזוקה הזאת. גם מהסיבות שמימה כתבה, וגם בגלל שאלה היו החיים עצמם, והתחזוקה לא נתפסה כמשהו משעמם וטורדני שמפריע לעשות את הדברים ה"חשובים באמת".

אני לא חושבת שאת צודקת, אבל גם אם כן זה לא העניין: בכל מקרה ברור שהם עשו דברים שצריכים באמת. אנחנו מתעסקים בדברים שהמצאנו את הצורך בהם, ועכשיו אנחנו לא יכולים להפסיק, גם כשזה עושה את החיים שלנו קשים. זה מה שמחרפן.

<ניצן תגיד שאנחנו יכולים להפסיק, אבל מה ניצן מבינה?>

אנחנו מתעסקים בדברים שהמצאנו את הצורך בהם, ועכשיו אנחנו לא יכולים להפסיק, גם כשזה עושה את החיים שלנו קשים. זה מה שמחרפן.
זהו, זה מה שחיפשתי. בול.

אני לא חושבת שאת צודקת
אז אולי אני טועה

כתבתי מתוך מה שנראה לי הגיוני, אין לי שום ידע על התקופה הזאת. אולי יום אחד, מי יודע....

בכל מקרה, היטבת לנסח.

_של מי? תראי לי אותה, יש לי איתה דיבור צפוף happy .
וברצינות - אני לא בטוחה בכלל שבמקור זה סטנדרט נשי._
למטה גרות המשרתות, שהן יסחבו. למעלה האצולה, עם מיטות האפיריון ואמבטיות חלב הנמרות.
כלים מזכוכית זה לאצולה. מעץ ומתכת למשרתים, כי החשוב הוא פרקטי, לא אסתטי, אסתטיקה היא נחלת האצולה.
היום האצולה קונה באיקאה, ואין משרתות. שיט.

_הם היו עסוקים בתחזוקה אחת ויחידה - השגת אוכל.
לא כביסה, לא שטיפת רצפה, לא רחיצת כלים, לא סידור מיטות, לא ניגוב אבק, לא ביטוח לאומי, לא טסט לאוטו, לא תור בקופת חולים, לא החזרת תכולת המגרות פנימה אחרי שהתינוק רוקן אותן, לא איסוף שבעת אלפים חמש מאות שלושים ושתיים חתיכות לגו לקופסת פלסטיק, לא קניית מתנות לימי הולדת, לא זריקת עיתונים לפח המחזור בקצה הרחוב.
להמשיך?_
מה זה? נהיית אני?

הולך ופוחת הדור! לכי לאכול שוקולד ולשתות קפה ואל תעסיקי את ראשך היפה בכגון דא!
תמותת תינוקות!!!! כל הסבל זה בשם הורדת תמותת תינוקות!

מה עם למצוא מחסה? לארגן כיסוי לגוף לזמנים קרים? לאגור אוכל לזמנים הקרים? לטפל בילדים ובחולים? הכל דברים שדורשים אינסוף לוגיסטיקה ותחזוקה. אולי זה היה יותר מעניין (וגם מפחיד) כי זה דרש יותר יצירתיות מאשר היום. אבל אולי גם לא.
נאא. לרוב השבטים שהגיעו עד הלום יש מחסות קבועים או כאלה שנודדים איתם. הנטייה היא לחיות באיזורים משווניים אז אין פערי טמפרטורות היסטריים. לוגיסטיקה ותחזוקה נשמע הרבה, אבל כשזה מה שאת חיה, אז אלה פשוט החיים. לא צריך בשביל זה פנקס ועט או זמן "אקסטרא" בסופשבוע. זה מה שעושים ככה ברגיל.
למשל, השנה משפחתי שהתה בפארק הירדן למעלה מחודש במצטבר. לא מעט התנדנדתי בערסל והנקתי ילדים, אבל הרבה מהזמן הוקדש להתארגנות לאכול, אכילה, התארגנות אחרי האוכל. חגגנו אוכל, אגב. בחיים אולטרא מודרניים זה וואחד בזבוז זמן. בחיים יותר קרובים לטבע, זה חיים.
אז אמנם כל אחד חי את חייו, אבל נפגשנו כל הזמן, בדרך לשירותים, במעגלים, בארוחות משותפות, בישיבה ספונטנית לשירה ולמשחק מדי ערב. תחשבי איזו לוגיסטיקה מטורפת צריך בחיים שלנו כדי לפגוש מדי ערב את מי מהקהילה שבא לו, בקטנה, בספונטניות, כל יום בשעה אחרת...

ניכור היא מילת המפתח.

ניכור היא מילת המפתח.
בהחלט. העניין של הלוגיסטיקה העצומה שדרושה כדי לפגוש אנשים הוא מאד משמעותי בעיני. ומאד מעייף.

ובנושא אחר לגמרי -
יש למישהי תובנות או רעיונות על משמעויות רגשיות של שלשול?

בישלתי מרק דלעת והוא יצא דוחה. בהתחלה הוא היה תפל לגמרי, ואז תיבלתי אותו בצורה לא טובה, והוא פשוט נהיה מגעיל.
ההנקה מעצבנת אותי, מאד.
מאד.
הביוץ לא מגיע ובינתיים ימי העצבנות נמשכים.
אני צריכה להכין לביבות למסיבת החנוכה של הגן מחר ואין לי כח לזה.
מאיה עוד לא ישנה.
הרצפה קפואה וקר לי בכפות הרגליים.
אוף.

.

אני צריכה להכין לביבות למסיבת החנוכה של הגן מחר ואין לי כח לזה
העלית בי זכרונות קשים מימי הגן של הילדה. אני ממש מרגישה את המצוקות שזה העיר בי אז, הצורך להכין את הלביבות ההן. אבל אולי אצלך זאת רק עייפות... אם כן אני מציעה לך ללכת לישון ולהתעלם לגמרי מהלביבות. ממילא תמיד יש המון כיבוד במסיבות גן האלה, ותמיד יש אמהות ששמות בצל את הלביבות שלנו עם איזה משהו טעים נורא שהן הכינו כלאחר יד בין הכביסה לקריירה המזהירה שלהן באיזה מקצוע זוהר P-:.

הרבה פעמים יש לי הרגשה שהחיים נהיו כל כך מסובכים, ואני לא מבינה מתי זה קרה.
או שאולי בעצם זה תמיד היה ככה?

ככל שהילדות גדלות, מצד אחד יש הקלה בעומס הטיפול בהן, אם כי זה עדיין מאד אינטנסיבי, במיוחד עם ההנקה המעצבנת הזאת (ממורמרת היום). ומצד שני הקונפליקטים גדלים ביחד איתן. אני מתחילה להבין שסוגיית החינוך - היכן וכיצד? נמצאת רק בתחילתה, ומתחילה להפנים שכנראה לי יהיה לה פתרון הרמוני ומושלם.
אני לא רואה את עצמי/אותנו מחנכים מהבית, ומצד שני גם עם הגן אני לא שלמה במאה אחוז. יש דברים בעצם הרעיון של גן שאני לא לגמרי מסכימה איתם.
הגן ששירה נמצאת בו עכשיו הוא לתחושתי הכי טוב שגן יכול להיות. הגננת היא אשה מקסימה, מאד מאד בראש שלי מבחינת ההתייחסות שלה לילדים, ראייה של תהליכים ושל מורכבויות, והיא מאד חכמה ומסורה. הצוות מאד נעים, ההורים מעורבים ויש גם פעילות קהילתית.
שירה מקבלת שם המון. היא מאד נהנית מהאופי של הדברים שהם עושים, ומהחשיפה לעוד ילדים שהיתה כל כך חסרה. ואוהבת את הצוות, ואת המקום. ובסה"כ יש לנו תחושה שמשהו בה מאד נפתח מאז שהיא התחילה ללכת לגן הזה.
ובכל זאת, כשהיא מספרת לי על ילדים שהתנהגו היום לא יפה, או על זה שהצוות כעס על ילד כזה או אחר, הלב נחמץ. למרות שגם בבית אני מצפה ממנה להתנהגויות מסוימות, ומתעצבנת עליה לא מעט... איך שהוא כשזה קורה "במסגרת" זה מרגיש אחרת.
אין לי תשובות. רק שאלות, ותהיות, וספקות....

תמיד יש אמהות ששמות בצל את הלביבות שלנו עם איזה משהו טעים נורא שהן הכינו כלאחר יד בין הכביסה לקריירה המזהירה שלהן באיזה מקצוע זוהר
פחחחח....

לא נראה לי שיש נשות קריירה זוהרות בגן שלנו.... אבל ברור שאני אכין בסוף (המסיבה מחר בערב), ושאני אתבעס כי יהיו לביבות אחרות שיצאו יותר טעימות או שאנשים יתלהבו מהן יותר. למה לא להכניס קצת אמביציה ותחרותיות להקשר הכי מטופש בעולם.

אני תמיד כל כך נקשרת רגשית לכל דבר שאני מכינה עבור אחרים, במיוחד אם הם זרים יחסית ובמיוחד אם זה אוכל. זה סוג של מבחן בשבילי כנראה, מבחן שאני ממציאה לעצמי.
יאללה זמן לישון.

למה לא להכניס קצת אמביציה ותחרותיות להקשר הכי מטופש בעולם
למה בכלל לדחוף את האגו שלנו לכל פינה?
למה?
למה?
למה?
דופקת את הראש בקיר שוב ושוב ושוב ולא מצליחה למצוא תשובה.

<מצטערת על ההתפרצות, בדיוק נפלת על מה שמחרב לי את החיים בנקודת זמן זו>

אוי. מה אגיד, אני יכולה רק לעזור במטבח.

מרק דלעת זה לא משהו. זה לא את, זה הוא. לעומת זאת מרק דלעת עם בטטה זה נחמד, ועם פלפל צהוב (רצוי קלוי ומקולף) זה כבר ממש טעים. ותוסיפי רוזמרין. בפעם הבאה, כמובן. ותזרקי את המרק, אל תנסי לאכול אותו. כפרה.
לביבות, נו באמת. אל תתפתי לשום מתכון מפולצן שינסו למכור לך בשום מוסף ובשום גלריה ובשום אתר. ניסיתי את כולם - לא שווה את הזמן ואת ההשקעה. הלביבות הטעימות היחידות מכילות אך ורק תפוח אדמה מגורר דק וביצה. לא קמח, לא בטטות, לא גזר, לא שום דבר. תזכרי. וטיפה מלח. אחר כך מפזרים על זה קצת סוכר או אם רוצים בסגנון ההונגרי, שמנת ו/או רסק תפוחים. פיגוז. הבעיה רק שצריך לעמוד לטגן את זה.

אבל כל זה כבר היסטוריה. מקווה שהיה נחמד, המסיבות חנוכה האלה די מביכות.

אוי, גם אני הגעתי כש כל זה כבר היסטוריה

וגם אני מקווה שהיה נחמד.

המסיבות חנוכה האלה די מביכות
דווקא אני, כאמא בחינוך ביתי, תמיד קצת הצטערתי שלילדות שלי לא יצא ללכת עם כתר-נר מבריסטול תוך כדי שירת "נר לי נר לי". אפילו הכנתי להן אחד כזה פעם בחנוכה, אבל זה לא היה ממש זה

מה נסגר עם הביוץ, הגיע?

מרק דלעת זה לא משהו.
עד היום תמיד הייתי מכינה אותו גם עם בטטה וגזר, הפעם משום מה חשבתי שיהיה יותר טעים להכין רק מדלעת. טעות

. מה שכן, אתמול הצלחתי להשיב את כבודו באופן חלקי עם חלב קוקוס, ועכשיו הוא פחות או יותר אכיל.

והכנתי לביבות בטטה לפי המתכון המעולה של אורנה ואלה, ואפיתי אותן כך שאפילו הצלחתי להתחמק מהטיגון השנוא עליי כל כך. הן יצאו מאד טעימות זכו להתלהבות רבה (הידד לאגו

), ובזכות זה שאפשר לאפות אותן אני אכין אותן שוב להדלקת נרות משפחתית, ואפילו אוסיף את הרוטב השווה שלהן....

המסיבה היתה מאד נחמדה. היה מצעד עם עששיות שהילדים ליבדו מצמר, ובארגז החול היה את בית המקדש שהם בנו אתמול בבוקר מחול, והדלקנו נר עם חנוכיות שהם הכינו מחימר בשבועות האחרונים.... לא היו בריסטולים ולא צלופן. מאד מצא חן בעיני שהם הקדישו המון מחשבה גם לחוויה של הילדים. הצוות הציג עם בובות בד סיפור שהילדים כבר מכירים היטב, וכל ילד הדליק בעצמו את הנרות בחנוכיה שלו. ובחבילה של "דמי חנוכה" היו שני סביבונים ואף לא מטבע שוקולד אחד

ציפיתי שיהיה מביך כי מפגשים עם אנשים תמיד מביכים אותי, אבל כל האינטראקציות שהיו לי היא ממש נעימות. רק בלילה לפני השינה חשבתי על כמה זה זה נדיר שאני אחזור ממפגש עם הרבה אנשים שאני כמעט לא מכירה בלי שאף אחד מהם עיצבן אותי או עשה משהו שלא היה לי נעים.
חזרנו קצת עמוסים כי זה מציף לראות כל כך הרבה אנשים, למרות שהיה יחסית שקט ולאור הרבה נרות. ומסתבר שגם אצל אנתרופוסופים אי אפשר להתחמק מסופגניות. אז שירה חזרה מוטרפת סוכר לגמרי.
לפחות עכשיו כשהיא כבר לא צורכת סוכר באופן קבוע אנחנו יודעים ללא ספק שיש לה תגובה מאד ברורה לזה, ולא יכולים למכור לנו שהכל בראש ה"טבעי" שלנו... אני חושדת שמעבר להיפר המיידי זה גם גורם לה להיות מאד עצבנית (ומעצבנת!) ביום שלמחרת, אבל על זה אני לא סגורה לגמרי. וגם בשבילה המסיבה היתה חוויה אינטנסיבית, אז זה בטח שילוב של הכל ביחד.
משפחה של עדיני נפש אנחנו

הבוקר כולם פה קמו על צד שמאל, הבנות לא מפסיקות לריב ולהרביץ ולצעוק מהרגע שהן פתחו עיניים בקיטורים, וגם שנינו לא ממש שלווים ורגועים.... נו שוין.

מה נסגר עם הביוץ, הגיע?
איזה הגיע ואיזה נעליים. כשטסנו לארץ הייתי בדיוק בסוף הוסת, ומאז הגוף שלי הכריז על ביטול האלמנטים המחזוריים. כבר עבר יותר מחודש וחצי ובינתיים כלום. יש תופעות מקדימות שבאות והולכות, אבל המערכת כנראה עוד לא פנויה להניע את הביוץ עצמו.
מסכן הליידיקומפ שלי, בטח לא מבין מה קורה לו

כמה זה זה נדיר שאני אחזור ממפגש עם הרבה אנשים שאני כמעט לא מכירה בלי שאף אחד מהם עיצבן אותי או עשה משהו שלא היה לי נעים.
לצערי הרב

מסכן הליידיקומפ שלי

מה זה ליידיקומפ?

מסכן הליידיקומפ שלי
מסכן מסכן, השאלה היא אם הוא עושה את העבודה?

מה זה ליידיקומפ?
יש על זה דיון באמצעי מניעה, זה מכשיר אלקטרוני שמבוסס על שיטת מודעות לפיריון.

סליחה, אני יוצאת חוצץ, מה פתאום בלי קמח? על כל תפוח אדמה גדול או שנים קטנים, ביצה אחת וכף קמח. יוצא פיצוץ . אמא שלי גם קוצצת בצל אבל בעיני זה פיכס.
חג שמח!

מסכן מסכן, השאלה היא אם הוא עושה את העבודה?
בגדול הוא עושה אחלה עבודה, כרגע אין לו כל כך עבודה לעשוות....
הוא נותן אורות צהובים כל התקופה הלא ברורה הזאת (כלומר שהוא לא יודע אם אלו ימים פוריים או לא, וגם אני לא יודעת).

חג שמח!

היה מצעד עם עששיות שהילדים ליבדו מצמר
אה? לבד זה דליק! למה לא ריתכו עששית, למען השם?

אני מתחילה להבין שסוגיית החינוך - היכן וכיצד? נמצאת רק בתחילתה, ומתחילה להפנים שכנראה לי יהיה לה פתרון הרמוני ומושלם.
פני לי קצת מקום, גם אני ברובריקה...

למה לא ריתכו עששית, למען השם?

עזבי את הלבד, כל הגן הוא עץ ובדים ונרות דולקים....

בואי, יש הרבה מקום בזירת המבולבלים והתוהים

היתה לי הרגשה שאתם בגן אנתרופוסופי P-:

מצאתי אתר שאפשר לראות בו פרקים של סדרות אמריקאיות וראיתי עכשיו שלושה פרקים ברצף של Grey's Anatomy, ששודרו אחרי שכבר עזבנו. הללויה! זה ממש הרגיע את הקריז שהלך וגדל מאז שעזבנו את ארה"ב. ואפילו נשארו לי עוד כמה בשביל הערבים הבאים, איזה כיף...

והכנתי לביבות בטטה לפי המתכון המעולה של אורנה ואלה, ואפיתי אותן כך שאפילו הצלחתי להתחמק מהטיגון
אני בדיוק מכינה את הלביבות האלה היום. איך את אופה אותן?

הוספתי ביצה אחת לבלילה למרות שלא מופיעה במתכון, מרחתי שמן זית על נייר האפייה וגם קצת (עם האצבעות) על כל לביבה, ואפיתי בחום של 180 בערך, פחות או יותר חצי שעה עד שהן מתחילות להשחים.

הבי את המתכון, בבקשה.

http://www.ynet.co.il/ency/1,7340,L-437120,00.html
http://www.hashulchan.co.il/_Recipes/Re ... cleID=5997
http://www.google.com/url?q=http://www. ... 8lS52WHZKB Qa48aW0Cg[/po]&sa=X&oi=section link&resnum=3&ct=legacy

ואני ציפיתי שגלילי תגגל קצת להנאתה.

יופי, תודה! (עוד לא ניסיתי, היום בסוף טיגנתי, אבל יהיה לי לפעם הבאה)

צעד קדימה שניים אחורה, ועוד שלושה הצידה. וחוזר חלילה
ככה, בערך, מרגישה ההתאקלמות שלנו בארץ.
תחושת הבית הולכת ומתבססת. ובכל זאת מתחתיה כל הזמן מתחבאים רבדים נוספים של תלישות.
הבנות מאושרות להיות כאן. נהנות כל כך מהקרבה למשפחות, מהשפע הזה שמורעף עליהן אחרי שנתיים של גלות. אצל שירה זה בא בגלים - יציב ואז סוער, מעוגנת ואחרי כן שוב רגישה לכל תנודה. מאיה רוב הזמן מבסוטה (אבל ככה היא, מין יצור מבסוט שכזה), אבל כל מיני סימנים פיסיים כמו הדרך שבה היא יונקת והסרבנות המוחלטת לפשפושים מלמדים שגם אצלה קורים כל מיני דברים.

ואילו אני, בכל פעם שהמולת היום יום קצת נרגעת, שוב הולכת לאיבוד. אם אין לי סדרה או ספר לברוח לתוכם, מייד חוזרת אלי התחושה של "לא יודעת מה לעשות עם עצמי". ללכת לאנשהו או להישאר בבית, ואם ללכת אז לאן, ומתי, ולכמה זמן. נתקעת על החלטות קטנות, לא מצליחה להרגיש בבית בתוך עצמי. אולי זה טוב שאני כל כך עסוקה אולי אפילו העייפות התהומית משרתת משהו. כי מאד קשה להרגיש את הריק שנמצא מתחת להכל. את הכמיהה הזאת למצוא מקום להניח עליו את הראש ובאמת באמת לנוח, כמיהה שבינתיים לא מתמלאת.

לנוח. נו באמת. עם שתי בנות קטנות, שנייה אחרי שנחתת בארץ. אהה.
אני מפנטזת על חופשה של שבועיים במלדיביים, רק אני ואיזה חמישה ספרים. וערסל שיהיה תלוי בתוך המסעדה שכל היום תגיש לי אוכל. עשיתי את זה פעם. בשנת 1997 או משהו.
טוב, נחכה לפנסיה. רק שאין לי פנסיה.

לנוח. נו באמת. עם שתי בנות קטנות, שנייה אחרי שנחתת בארץ. אהה.

^{בבקשה תזכירי לי את זה כשאני אתחיל להזיל ריר על כל בטן הריונית שתחלוף מולי.}

קראתי קצת אחורה את תחילת הבלוג הזה, ואני חייבת לכתוב - אני מאד שמחה להיות בישראל
במקום שבו באמצע החורף אפשר ללכת עם חולצה קצרה ולהזיע בשמש (בפרינסטון היה בסוף השבוע שלג בגובה מטר וחצי, כך סיפרה לי חברה משם)
במקום שבו ישנתי חצי שעה אתמול בבוקר כי הרגשתי קצת לא טוב ואמא שלי יכלה להיות כאן ולשמור על מאיה! כמה שזה לא מובן מאליו בשבילי.
במקום שאליו אני שייכת גם אם עוד לא לגמרי התחברתי.
מודה על זה בכל יום.

יש לי יום הולדת היום. כמעט כבר נגמר.
אחד מימי ההולדת הנעימים שאני זוכרת בשנים האחרונות ובכלל.
יצאנו הערב עם חברים, לארוחת ערב!!! היה מדהים לגמרי. להתלבש, לצאת רק שנינו, לשבת ערב שלם ולדבר בנחת. לאכול ארוחה שלמה בלי שיושבים עליי, צריכים שאני אאכיל, מושכים לי, צועקים לי באוזן, דורשים בידור ומה לא. הבנות נשארו בסבבה עם ההורים שלי. שירה נרדמה בקלות ובכיף, מאיה חיכתה לי ערה כדי לינוק, מה שהיה צפוי וידוע, אבל גם היתה רגועה ומבסוטה איתם. בשנייה שנכנסנו היא לא בזבזה זמן על נימוסים. ניסתה לפתוח לי את המעיל בדרישת "ציצי אחר!" (ככה היא מבקשת לינוק), ותוך שלושה שלוקים כבר היתה שקועה בשינה עמוקה.
וגם חיכו לנו מסודרים בכניסה לבית ארבעה עציצי רקפות שאמא שלי קנתה לנו. תענוג.
לפרקים הכל מרגיש כל כך פשוט כאן. לפעמים אני לא מאמינה שהצלחנו לשרוד את השנתיים האלה.

שתהיה יופי של שנת 2010.

מזל טוב.
בקרוב אצלי: לאכול ארוחה שלמה בלי שיושבים עליי, צריכים שאני אאכיל, מושכים לי, צועקים לי באוזן, דורשים בידור, יורקים את האוכל והופכים את הצלחת על הרצפה! היי, איזה כיף! ואמא גם מתרגזת מזה!

כן, פשוט כאן. יש עזרה וסבתות והכל מוכר. זו הסיבה היחידה שאנחנו עדיין כאן.

מזל טוב
@}

מאחלת מזל טוב גם כאן @}

מזל טוב מותק

פרח מניו ג'רסי הקפואה

ברכות יקירה @}

יומולדת שמח @}

מזל טוב
ועוד הרבה ארוחות כאלה. נשמע נהדר.
כותבת תמי אמא לשתיים שעומדת לחגוג יומולדת ארבעים עוד כמה חודשים מעטים ומבינה שאפילו לארוחה שקטה לא תזכהבגיל המופלג הזה...

תודה רבה על האיחולים

קשה להיכנס לאתר ואף פעם אי אפשר לדעת מתי דפים יעלו ומתי לא.
הערב האיש נוסע לסין ואני אהיה לבד עד יום שישי. אני מקווה שאצליח לנצל את הימים האלה כדי לחזור קצת למרכז שלי ולחוות שקט עם עצמי שכל כך חסר לי.

אני מקווה שאצליח לנצל את הימים האלה כדי לחזור קצת למרכז שלי ולחוות שקט עם עצמי שכל כך חסר לי.
אמן!

זהו, נסע כרגע.
כל השנתיים בקושי נפרדנו, חוץ מנסיעה אחת שלו לישראל בחורף שעבר. ואחותו היתה איתי בזמן הזה...
מוזר לחשוב שהוא יהיה כל כך רחוק מאיתנו.
תכף יסתיים ה- DVD של השטוזים ותתחיל השהות שלנו ביחד. ותהיה לי הרבה עזרה מהאמהות שלי ושלו השבוע.
יש לי הרבה תהיות ומחשבות על סוכר וקמח בימים אלו, מתלבטת אם לכתוב על זה כאן או בדפים הרלוונטיים.

אני רואה שהיה לך יום הולדת, אז

, שתהיה שנה מלאה חסד ושימחה.
ושהימים האלה יעברו לך בקלות יחסית, איזה כיף שיש עזרה!

זה באמת לגמרי אחרת כשיש עזרה ועוד של סבתות.
ואת המחשבות שלך את תמיד יכולה לכתוב כאן ולהעתיק לשם ולהיפך. העיקר לכתוב!
<אמרה מימה , שכמעט ולא כותבת, ונשארה בחיים>

גם כן.
הייתי כולי מרוצה מעצמי עוד לפני שהערב התחיל, מלאת תכניות להשכיב אותן מוקדם לישון ושיישארו לי גם ערב שקט לעצמי וגם הרבה שעות שינה. ועל זה אפשר להגיד רק פפחחחחח.
כאילו, ממתי משכיבים ילדים לישון? וממתי אפשר לתכנן מתי הם יירדמו? ממש טעויות של טירונית.
הן נרדמו רק ב-10, אחרי השתוללויות והצקות ואחרי שכל פעם אחת כמעט נרדמה ואז השנייה העירה אותה. לשירה היה קשה בלי האיש.
ואני תוך כדי רק הייתי לחוצה ממה יהיה בבוקר כשאצטרך להעיר אותה בשביל ללכת לגן.
אין ספק שזה אחד הקטעים הכי מבאסים של גן - ההתעוררות הזאת בבוקר עם השעון, והצורך למהר ו"לתקתק" את הבוקר של שירה כדי שנגיע לשם בזמן. גם כשזה זורם יחסית בסדר זה דורש ממני המון אנרגיות, ואני חושדת שאני ישנה הרבה פחות טוב בגלל הלחץ הזה שמחכה לי בבוקר. האיש הוא ממש לא טיפוס של בוקר, כך שלמרות שאני אשת בוקר מובהקת, כל עוד אין לוח זמנים חיצוני הבקרים שלנו תמיד מתנהלים מאד בעצלתיים. לקח לי שנים להשלים עם זה, ודווקא בחודשים האחרונים בארה"ב למדתי מאד ליהנות מזה והנה זה נגמר. עכשיו השעון מצלצל בשבע, ואני היחידה שמתעוררת ממנו. כבר לא כיף. בהרבה בקרים יש מצב מעיק שמישהי מהן כבר חצי ערה / יונקת ואז אני כבולה למיטה למרות שאני רוצה לקום, כי אם אני אקום מהמיטה יהיו בכיות מחאה נמרצות. בבקרים אחרים אני מספיקה קצת להתארגן לפני שאני מעירה את שירה (וזה מבאס למדי בפני עצמו, עד כה ממש הצלחנו להימנע מזה), ואז צריך לארגן אותה, לתת לה ארוחת בוקר ולקחת אותה לגן. ולפעמים מאיה מתעוררת תוך כדי אבל בעצם עוד לא ממש בשלה לקום, ומבחינתה היה עדיף לינוק במיטה ולחזור לישון, אבל אני לא יכולה להיכנס איתה בחזרה למיטה אז גם היא פותחת את היום מוקדם מידי... ברררר.

תכננתי הרבה דברים לערב הזה ועכשיו נהיה לילה ואני פשוט מפורקת. משאירה את הבית מבולגן והולכת לישון, נראה לי שזה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות כרגע. אני מתקרבת לסף העייפות שמעליו אני הופכת למפלצת.

אולי אני מפספסת כאן משהו, אבל למה את מקפידה להגיע בזמן לגן?

כי יש את הדבר הזה שגננות תמיד אומרות, על כמה שחשוב להגיע לגן בזמן בבוקר (בין 8 ל- 8:30 נניח), ואחרי שישבתי שם כל יום במשך כמה שבועות הבנתי כמה זה נכון. יש סדר קבוע של פעילויות בבוקר וזה מאד עוזר לילדים להגיע באותו חלק של היום בכל יום (אצלנו הבוקר זה הזמן שבו הם מכינים את הלחמניות וחותכים ירקות או פירות לארוחת הבוקר), וזה גם זמן שבו הגננות/ים פנויות לקבל כל ילד בחיבוק....
בכל מקרה הלילה עבר, בלי שינה מאד איכותית אבל עבר. קשה לישון כשמועכים אותך משני הצדדים. והבוקר היה ממש בסדר, היא התעוררה לבד למרות ההוללות של אתמול, מאיה המשיכה לישון, אמא שלי היתה כאן לעזור, עבר בשלום. שימשיך ככה.

להלן המסקנה מהלילה האחרון:
כשאמא מפחדת לישון בלי אבא, אף אחד בבית לא ישן בשקט.

שירה התעוררה בסביבות 5 לעשות פיפי ולקח לה המון זמן לחזור לישון. מאיה עשתה פיפי שעבר משום מה דרך החיתול והרטיב את הבגדים שלה ואת המיטה, ואחרי זה כבר היה בלגן שלם. בסוף יצא שלפני 7 בבוקר שלושתנו כבר היינו מחוץ לחדר השינה, משהו שלא קורה אף פעם.
ממש הרגשתי אתמול בערב איך אני מושכת את הזמן עוד ועוד כי אני מפחדת ללכת לישון, ומן הסתם הפחד והמתח נכנסו איתי למיטה והשפיעו על הישנות בה....
היום כבר החלטתי שנישן בבית של ההורים שלי, ואני מנסה לא לחשוב בינתיים על שני הלילות הנוספים. אני רוצה להשאיר לעצמי את המרחב להבין מה הדבר הכי נכון בכל נקודת זמן ולא להתקבע על תכניות.

הייתי רוצה לא לפחד. ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי להתגבר על הפחד הזה. אבל כל עוד הוא קיים, אני שמחה שאני לא מתעלמת ממנו או עושה כאילו הוא לא קיים אלא נותנת לו מקום ומנסה להקל על עצמי.
וגם, כמובן, יצא לי הרפס ענק. נו, שיחזור כבר האיש שלי, די עם השטויות.

שיעברו טוב הימים (והלילות) הנותרים

ואני מנסה לא לחשוב בינתיים על שני הלילות הנוספים
מנסיוני במצבים כאלה, הכי טוב זה באמת לעבור כל יום - מה כל יום, כל שעה - בלי לחשוב על מה הלאה. פשוט לשים רגל אחת לפני השניה ולהמשיך. אחרת הגודל של המשימה מכריע אותך.

אני מקוה שזה לא יבאס אותך בשום צורה, אבל נשטפתי בגל אדיר של קנאה. איך הייתי רוצה פעם להרגיש את זה, את ההזדקקות הזאת למישהו, את הפחד להיות בלעדיו. אני יודעת שקשה לך עכשיו, אבל הקושי הזה מעיד על כמ טוב ההוה הרגיל שלך.
שיעבור לך מהר ובקלות.

זה יעבור בלי שבכלל תרגישי. לילה ראשון קשה, הימים האחרים כבר עוברים לבד, ולפעמים, דווקא כשאת יודעת שכל האחריות עלייך, את גם עובדת לפי לוח הזמנים שלך והכל מתקתק. קרה לי כבר כמה פעמים: בהתחלה פאניקה, אחר כך קלי קלות.

שיעברו טוב הימים (והלילות) הנותרים
@}

אחר כך קלי קלות
גם פה ככה.
הייתי פה לבד שבוע (ראשון עד ששי) בקיץ עם שלושתן. ובאופן מפתיע היה טוב.
הרבה יותר קשה לי כשיש בלת"מים. כשאני סומכת על זה שהוא אמור להיות פה ופתאום הוא לא.

חוץ מזה שזה זמני, זה עובר. עוד מעט זה יגמר

האיש שלי בבית

הגיע בארבע לפנות בוקר, בחמש הבנות התעוררו בצהלה והן בילו את את שעות לפנות הבוקר עם אבא.

היה קשה, קשה, קשה הפעם. בעבר כבר קרה לי שההיעדרות שלו הכניסה אותי למוד יותר מתוקתק ומתפקד, הפעם ממש לא. זה היה מוקדם מידי אחרי הנחיתה כאן, עוד לא עברנו לגמרי את הטלטלה הזאת והפרידה היתה מאד קשה לכולנו, גם לו. הבקרים בגן היו ארוכים וקשים, מאיה התעוררה אינספור פעמים בכל לילה, ואני הייתי לגמרי מותשת כל השבוע.
מה שכן, קיבלנו המון המון עזרה. לילה אחד ישנתי איתן אצל אמא שלי, בלילה שאחריו ישנו אצל ההורים של האיש, ואתמול בילינו עם אמא שלו יום ארוך וכיפי מאד על שפת הים.
זהו, עברנו את זה. איזה כיף.

שבת שלום

(מימה, לא ביאסת אותי בכלל בכלל. ואני באמת מרגישה ברת מזל על ההווה שלנו בהקשר הזה. ()) ).

זהו, עברנו את זה. איזה כיף
על זה נאמר - YAY!
@}

הגיע הזמן,
להשיל מעליי עוד שכבה אחת של מסיכות.
להודות בכל הקנאה שיש בי, בהתנשאות, בבוז.
בהשוואה שלעולם לא נגמרת.
בפחדים שמשתקים אותי ומשאירים אותי כבולה במקום
בספקנות שהתיישבה אצלי בבטן ולא רוצה לזוז
בחוסר היכולת לנוח, לקבל, פשוט להיות.

הגיע הזמן.
מי יתן לי יד בדרך?

מי יתן לי יד בדרך? אני! מזדהה

הי יקירתי
קופצת לתת לך

השלמתי חוסרים של של החודש האחרון שבו לא ביקרתי פה.
גם אצלי היה מתעורר תמיד הפחד לישון לבד בכל פעם שהייתי צריכה לבלות לילה או כמה לילות לבדי
ובכן... עכשיו נאלצתי להתגבר עליו...

מי יתן לי יד בדרך?
נותנת לך שתי ידיים ואם את צריכה רגליים, אז יש לי שתיים גם

(ותודה על הביקור המרגש בבלוג שלי מותק)
שבת שלום ונשיקות @}

הייתי נותנת לך יד, אבל אני בעצמי עוד לא ממש יודעת ללכת.....
מזדהה ומקווה ללמוד גם מהדרך שלך.

קנאה

אני מקנאה במי ש:
(רשימה אסוציאטיבית חופשית)

בהריון
בחרה בחינוך ביתי
מניקה עד לגמילה טבעית
לא מניקה בהווה
לא מחתלת
ולא מתרגשת מהפספוסים והכביסות
יודעת איך ייראו החיים שלה בעוד שנה
ובעוד חמש שנים
יש לה מספיק כסף והיא לא דואגת מזה
מצליחה להיות עם ילדיה בבית וגם לעבוד בעבודה שהיא אוהבת
יש לה קומפוסט

האמת, פתאום הרשימה הזאת נראית לי ממש מטופשת. אבל יאללה, אני אשלח בכל זאת.

אני מקנאה בכל מי שפרסם ספר..

ב"דרך האמן" היא ממליצה להשתמש בקנאה ככלי להבנת הרצונות שלך.
נשמע שבא לך עוד תינוק. ולהניק אותו מלא זמן, לעשות חינוך ביתי, לא לחתל, להאמין בשפע ולעשות קומפוסט.
רשימה מאוד אפשרית

לגבי לדעת איך החיים שלך יראו בעוד שנה או בעוד חמש שנים. אין מה לקנא במי שיודעת. כי מי שיודעת איך החיים שלה יראו בעוד חמש שנים, זו מישהי שיש לה עוד דבר או שניים ללמוד על החיים. והלימוד הזה, הרבה פעמים מכאיב.
אם כבר, תקנאי במי שיודעת מה היא רוצה וחיה בהתאם בהווה. או מישהי שיודעת להגיד כן לדברים הטובים שבאים אליה. או משהו כזה

לגבי מצליחה להיות עם ילדיה בבית וגם לעבוד בעבודה שהיא אוהבת. זה משפט סתום למדי. לדעתי את צריכה לפרק את זה עוד קצת. מה בדיוק זה אומר עבורך לעבוד, מה זה אומר עבורך להיות עם הילדים בבית? מה זה אומר עבורך לאהוב את העבודה?
ואז תוכלי אולי לעשות הפרדות שיקלו עלייך. ככל שתהיי יותר מדוייקת ברצונות שלך, כך ייקל עלייך להגשים אותם.

קומפוסט. נו באמת. תקני ברחוב של השוק דלי פלסטיק קטן עם מכסה. תשימי אותו על השיש ותזרקי אליו את הזבל האורגני. כשהוא יתמלא תרוקני אותו בפינת החצר, בינות לסרפדים. והרי לך ערימת קומפוסט לתפארת

טוב אני מתחילה מהסוף -

כשהוא יתמלא תרוקני אותו בפינת החצר, בינות לסרפדים. והרי לך ערימת קומפוסט לתפארת
ככה סתם? לא צריך לקבור (או להניח) את זה בתוך בור או לכסות את זה בעלים יבשים?
צריך לערבב את זה לתוך האדמה או סתם להניח?
חשוב שלדלי הקטן יהיה מכסה? (אפשר סתם לאסוף בכלי פסטיק פתוח?)
אני שואלת בשיא הרצינות. זה הדבר היחיד ברשימה שבאמת הייתי רוצה ליישם עכשיו, ובכל מקרה אני הולכת לשוק היום.

בקשר לשאר, זה קצת יותר מסובך.
אני מקנאה בכל הדברים האלה, אבל את רובם אני לא רוצה עכשיו, חוץ מקומפוסט וכסף (או לפחות אמונה בשפע).
אני ממש ממש לא רוצה להיות בהריון או עוד תינוקת עכשיו. לא היה אכפת לי ללדת מחר אבל בלי הלפני והאחרי.
נדמה לי שאני בעיקר מקנאה באיזה אידאל שלאורו החיים נדמים לי פשוטים ופחות מלאי התלבטויות. מן הגדרה עצמית שתאפשר לי לדעת שאני "כזאת ש", בלי הצורך להיות כל הזמן בבדיקה, בשאלות ובספקות. אבל השאלות האלה הן כל כך חלק ממי שאני. אז אולי הייתי רוצה קצת להיות מישהי אחרת.
לרוב הדברים שאני מאמינה בהם בהקשר של גידול ילדים אין לי שום מודל חי, רק דברים שאני קוראת כאן. וזאת עבודה מאד קשה לחצוב את התשובות מתוך עצמי כל הזמן. נדמה לי שאם היו לי מודלים יותר קרובים, מעבר לפגישות מזדמנות פה ושם, זה היה מאד עוזר לי להבין למה אני מתחברת ולמה פחות, ולבנות לי את הדרך שלי בדיוק כמו שהיא מתאימה לי.

ובקשר ללעבוד וגם להיות בבית - את צודקת, שם באמת יש לי עבודת הבהרה לעשות עם עצמי. בתור התחלה, הקורס של האייפק מתחיל בחודש הבא וזה משמח מאד

הדברים שכתבת עוזרים לי לחדד לעצמי, תודה

אוי אוי אוי אוי
מה יש לי להגיד חוץ מהמון

ולהגיד לך שבעצם, עמוק בפנים, אני לא חושבת שאת רוצה להיות מישהי אחרת.
ולהזכיר לך את מה שאת בטח יודעת - שאת מקנאת באידאל, שאף אחד לא חי אותו באמת.
ושוב

כי באמת החלק הכי קשה הוא להרגיש שאנחנו לבד עם כל הבלגן הזה בראש.
המרגיעון אומר "כולנו זקוקים לחיבוק", אז הנה עוד אחד בשביל המרגיעון -

<דבר דפוק לגמרי החיבוקים הוירטואליים האלה. כולנו זקוקים לחיבוק אמיתי>
<רק ביני לבינך, ואל תספרי לאף אחד, לפעמים אני מחבקת עצים. אקליפטוסים כאלה ענקים. את לא מאמינה כמה זה נעים>
<אבל דיר בלאכ אל תספרי לאף אחד, פדיחות>

@}

וגם יומולדת (מאוחר) שמח!

שאת מקנאת באידאל, שאף אחד לא חי אותו באמת
לצערנו יש הרבה שחיים אותו באמת. אני אתן לך כתובת של אתר אחד, שורצות שם מלא שבחרו בחינוך ביתי והן גם בהריון ולא מחתלות. אבל אל תעבירי הלאה, שלא יהיה עומס על השרת.

_ככה סתם? לא צריך לקבור (או להניח) את זה בתוך בור או לכסות את זה בעלים יבשים?
צריך לערבב את זה לתוך האדמה או סתם להניח?
חשוב שלדלי הקטן יהיה מכסה? (אפשר סתם לאסוף בכלי פסטיק פתוח?)_
לא צריך שומדבר. פשוט להניח. אם תטרחי גם לכסות את זה בעלים, אז זה לא יסריח. אבל גם ככה, הריח הוא ברדיוס של מטר ואצלך יש מספיק מקום.
אפשר גם כלי פתוח. פשוט סגור זה יותר אסטתי בעיני וגם מונע נמלים (אם טורחים לסגור את המכסה) .

תשמעי. בלי להעליב את התסבוכת שאת ודאי מרגישה..

את אמא לבנות קטנות ומקסימות. אישה עם אהבה וחזון. ובת זוג לתפארת.
את רוצה להיות עם הקטנות כמה שיותר, כי ברור לך שאת הדבר הכי טוב בשבילן והן הדבר הכי טוב בשבילך.
חוץ מזה, את גם מרגישה צורך לתרום לפרנסת המשפחה. ולהשאיר מקום לנשמה הפראית שלך.

מה שאת רוצה זה מה שרוצות הרבה מאוד מהנשים במצבך. וזהו.
לא אידילי, לא משונה, לא הזוי, לא מביך. פשוט טבעי ונורמלי.
זה עד כדי כך פשוט.